Skip to content

1VSDAT

שלישי, 27 יולי 2010 13:01

ידיעותיו המדעיות של רבי יוסי

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
קשה לאמוד את הקף ידיעותיו של רבי יוסי במה שמכונה היום בשם מדעי הטבע אבל מעצם העובדה שהמשנה והגמרא מרבים לצטט את דעותיו אנו יכולים להסיק שעורכי הקבצים הללו החשיבו מאד את בקיאותו המדעית.
 
כמומחה לענייני מדע אנו מוצאים אותו קובע 'אַנְדְּרוֹגִינוֹס הוא מין שעומד בפני עצמו והחכמים לא יכלו להכריע אם הוא זכר או נקבה. הטומטום אינו מין בפני עצמו, לפעמים הוא גבר ולפעמים אשה'.[1] בדומה, רבי יוסי צירף את קולו למקהלת המתווכחים וקבע 'הכוי הוא מין בפני עצמו והחכמים לא הצליחו לקבוע אם הוא חיה או בהמה'[2]. האמורא רב נחמן, לעומתו, גרס שהכוי הוא איל הבר, אחרים אמרו שהכוי הוא יצור כלאיים הבא מזיווג של תייש וצביה ורבן שמעון בן גמליאל טען שזאת מין בהמה שבית דושאי היו מגדלים ממנה עדרים עדרים. גם לגבי שור הבר היתה לרבי יוסי דעה מוצקה ובמקרה זה הוא קבע ששור הבר הוא דווקא חיה ולא בהמה[3]. לשם השוואה: אותה המשנה מגדירה את הכלב כחיה אף שרבי מאיר סבר שהוא בהמה בעוד שחזיר הבר, ללא שום הסתייגות, הוגדר דווקא כבהמה. 'אדני השדה', לעומת זאת, הוגדרו במשנה כחיה ואולם רבי יוסי גרס שיצור דמוי אדם זה מטמא באוהל בדיוק כמו כל אדם תקני אחר.[4]
 
'אדני השדה', דרך אגב, מסמלים יותר מכל את אובדן הידע שמתלווה לפיחות הדורות. יצורים אלה, שפשרם כבר נשכח מבני דורינו היו מוכרים לרמב"ם שהסביר:
 
'אדני השדה' הן חיות שדומות לבני אדם ואלה שמספרים את חדושי העולם אומרים שאדני השדה מדבר דברים בלתי מובנים ודיבורו דומה לדבורו של אדם הנקרא בערבית בשם 'אל נאנס' ומספרים עליו בספרים דברים רבים.[5]
 
גם רבי עובדיה מברטנורה ידע שאדני השדה היא חיה דמוית אדם שנוהגת להרוג ולטרוף כל מי שמתקרב אליה. מקורותיו אף לימדוהו שניתן להרוג חיה זאת רק על ידי ניתוק החבל הגדול שקושר אותה בטבורה אל האדמה:
 
אדני השדה – זאת חיה שגודלת בשדות והיא זאת הנזכרת בתורה בשם 'ידעוני'. אדני השדה מחובר בטבורו לארץ באמצעות חבל גדול שיוצא מהקרקע. צורתו צורת אדם ופרצופו, ידיו ורגליו דומים לאלו של האדם. אף בריה אינה רשאית להתקרב אליו כי הוא הורג וטורף כל מי שמתקרב אליו. כשרוצים לצוד אותו יורים חיצים בחבל שמחבר אותו לקרקע עד שחותכים את אותו החבל. כשהחבל ניתק אדני השדה צועק צעקה מרה ומת מיד. אל אדני השדה רמז איוב באמרו 'כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ'[א].[6]
 
ידיעותיו של רבי יוסי לא הצטמצמו לטומטומים, אנדרוגונים, כויים ואדני השדה ואנו מוצאים אותו מפגין בקיאות גם לגבי חיות אחרות, לשם דוגמה: 'בערב שבת האל תכנן לברא שני דברים והללו אכן נבראו במוצאי שבת. במוצאי שבת הקדוש ברוך הוא נתן דעה לאדם הראשון ובכך הוא גרם לו לדמות במידת מה לעליונים ובמוצאי שבת האל הביא שני אבנים ושפשפן זו בזו עד שניצתה מהן האש הראשונה ובמוצאי שבת האל הרביע סוס וחמור ונולד מהם פרד'[7]. או, 'רבי יוסי אומר: הסוס מטמא ברגליו הקדמיות והחמור ברגליו האחוריות שעיקר הכובד של הסוס נופל על רגליו הקדמיות ושל החמור על רגליו האחוריות'[8] או:
 
נאמר 'וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים'[ב]. אמר רבי יוסי בר רבי חלפתא: הלא יש רק ים אחד ומדוע, אם כן, הפסוק משתמש בצורת הריבוי 'יַמִּים'? עלינו לתרץ זאת בכך שטעמו של דג שנדוג בעכו אינו דומה לטעמו של דג שנדוג בצידון או בספרד.[9]
 
לא רק בזואולוגיה שלט רבי יוסי שליטה מרובה וגדולה הייתה הבנתו גם ברפואה ובאנטומיה. אנו יודעים, למשל, שרבי יוסי הכיר היטב את השפעתו של הפוך על העיניים והעפעפיים - 'רבי יוסי אומר: פוך מרחיק רוח רעה הנקראת בת מלך ומפסיק את הדמעות ומרבה שיער בעפעפים.'[10] בדומה, רבי יוסי הכיר גם את סגולותיהן של מחלות המעיים - 'אמר רבי יוסי: יהא חלקי בין אלו שמתים בחולי מעיים וזאת משום דברי החכם שאמר שרוב הצדיקים מתים ממחלות מעיים'.[11]  הבנה עמוקה הייתה לו גם בסוגים אחרים של מחלות: 'אמר רבי יוסי: שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: יש עשרים וארבעה סוגים שונים של מחלת השחין והחכמים קבעו שתשמיש המיטה קשה על כל החולים בשחין לסוגיו אך תשמיש המיטה קשה יותר מכל למי שחולה בסוג שחין שנקרא בשם 'ראתן'.[12]
 
התייחסותו החפוזה של רבי יוסי אינה ממצה כמובן את הידע הרב שהחכמים צברו בעניין מחלת הראתן והגמרא מרחיבה את הדיון בחולי זה:
 
שואלים: ממה נגרמת מחלה זאת?משיבים: שנויה ברייתא: אדם שהקיז דם ושימש מיטתויהיו לו בנים ויתיקין, היינו חלושים. אם הקיזו הבעל והאשה דם ושימשו את מיטתם יהיו להם בנים בעלי ראתן. אמר רב פפא: כלל זה נכון רק כאשר המשמש מיטתו לא טעם דבר אבל תשמיש המיטה לאחר הקזת הדם אינו מזיק אם בינתיים הגבר אכל דבר מה. שואלים: מהן סימני המחלה הניכרים בבעל ראתן? משיבים: עינייו דולפות, נחיריו זבים, יוצא לו ריר מהפה ונחים עליו זבובים. שואלים: מה רפואתו של החולה בראתן? משיבים: אמר אביי: לוקחים מיני עשבים וקליפה מגורדת של אגוז ומה שגורדים מן העור וכליל מלכא ואת המתחל של דקל אדום ומבשלים את כל הרכיבים הללו יחד ומכניסים את החולה לבית שיש ואם אין בית שיש מכניסים אותו לבית שקירותיו בנויים בעובי שבע לבנים ואריח ושופכים שלוש מאות כוסות של המרקחת על ראשו של החולה עד שגוגלתו תתרפה. לאחר זאת קורעים את גולגלתו של החולה ואז מביאים ארבעה עלי הדס ומרימים את רגליו של השרץ שמתגלה לאחר קריעת הגולגולת. את רגלי השרץ מניחים על עלי ההדס ואז לוקחים את השרץ בצבת ושורפים אותו שכן אם השרץ לא ישרף הוא יחזור לגוגלתו של בעל הראתן.[13]
 
כאן יש לציין שמקור המילה ויתיקין, אותה מחלה שאמורה לפקוד את בניו של מי שהקיז דם ושימש מיטתו, נעוץ כנראה במילה היוונית Ψθισικός –, פתיסיקוס, שמשמעותה 'חולה במחלה ניוונית' או במילה היוונית – έχτικος, הקטיקוס, שבין מובניה ביוונית 'מי שחולה במחלה מסוכנת דוגמת שחפת'. השימוש במילה יוונית מלמד שמדובר פה בידע מדעי 'מודרני' שנשאב מהתרבות ההלניסטית היישר אל תוך תורתם הקדושה של רבנינו.
 
אם לא די לנו בהוכחות שהבאנו עד כה לבקיאותו של רבי יוסי במדעי הרפואה נוכל להסתמך גם על הסיפור בו המטרוניתא שואלת את רבי יוסי מדוע האל גרם לעשו לצאת ראשון מרחם אימו אם מלכתחילה היה בכוונתו להעניק ליעקב את הבכורה ורבי יוסי משיב:
 
אמר רבי יוסי למטרוניתה: טיפת הזרע הראשונה שנתן יצחק ברבקה שימשה לעיבורו של יעקב ולא של עשו. ניתן להבין זאת מהמשל הבא: כשמכניסים שתי מרגליות לשפופרת תמיד זאת שהוכנסה ראשונה תצא אחרונה, כך גם הטיפה הראשונה שניתנה בשפופרתה של רבקה הייתה של יעקב ולכן הוא יצא מרחמה אחרון.[14]
 
כאן, דרך אגב, רבי יוסי אכן ממחיש את הגיגיו במשל, אמנם לא מסובך מידי אבל בכל זאת משל. מעניין לראות שהכתוב אינו סומך על האינטליגנציה של הקורא והוא מגדיר בבירור את סיווגו של הסיפור באמצעות המילה 'משל'. מכאן, אם היינו אמונים על הלוגיקה התלמודית, היינו צריכים לטעון מ'קל וחומר' - אם משל פשוט ומובן לכל הוגדר במפורש כ'משל' האם אין לצפות שגם תיאורים סתומים יותר, דוגמת תיאורו של העולם המרובד שנתלה בזרועו של האל, יזכו לתווית כלשהי? מדוע כאן, כשקל להבין את כוונתו של החכם, אין מותירים שום פתח לבלבול בעוד ששם, כשבנקל ניתן לקפוץ למסכנות שגויות, אין שום אינדיקציה שמדובר באלגוריה או במליצת שיר?
 
לעניינינו מעניינות יותר ידיעותיו הגיא ופיסיות והאסטרונומיות של רבי יוסי ועליהן נוכל ללמוד מהתבטאויות אחרות שנשמרו במקורותינו. לשם משל, דעה מוצקה הייתה לו באשר לגדלם היחסי של גן ועדן:
 
נאמר 'גַּן בְּעֵדֶן'[ג]. רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו בפירוש הביטוי. רבי יהודה אמר: גן גדול מעדן שנאמר 'וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים'[ד] ורבי יוסי אמר: עדן גדולה מגן שנאמר 'וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן'[ה].[15]
 
גם פתחי הגהנום היו מוכרים לרבי יוסי והוא לא היסס להסתמך על ידע זה כשחלק על הרבנים בשאלה הלכתית:
 
רבנן אומרים: לא יחמם בשבת ביצה בתוך סודר שהתחמם בשמש. רבי יוסי מתיר לחמם ביצה בשבת בתוך סודר שהתחמם בשמש. הקשו החכמים על רבי יוסי: הרי חמי טבריה התחממו מחום השמש ובכל זאת אסרו הרבנים לנצלם לחימום ביצה בשבת. ענה להם רבי יוסי: בטבריה המיים חולפים ליד פתחו של הגהנום ומתחממים מאש הגהנום ולא מחומה של השמש.[16]
 
דוגמה זאת מעניינת במיוחד ולו רק בשל העובדה שהיא מדגימה כיצד רבי יוסי הצליח לנתב את בקיאותו המדעית גם לאפיקים הלכתיים. רבי יוסי ידע שאחד מפתחיו של הגהנום נמצא אי שם בסביבת טבריה וברור היה לו שהמעיינות התת-קרקעיים שבאזור חייבים לחלוף ליד הפתח ולהתחמם מחומה של אש הגהנום. מים שהתחממו באש הגהנום ולא בחום השמש אינם יכולים לשמש כהוכחה ולכן אין כל מניע לחמם בשבת ביצה בתוך סודר שהתחמם בשמש.
 
בקיאותו של רבי יוסי חרגה מתחומי גן העדן והגהנום ונראה שגם בסתרי תהומות הוא הבין דבר אחד או שניים:
 
אמר רב חנינא ברב אבהו: שבעה מאות מיני דגים טהורים ושמֹנה מאות מיני חגבים טהורים ועופות לאין מספר גלו עם ישראל לבבל. כשחזרו בני ישראל לארצם חזרו עמם כל הדגים, החגבים והעופות להוציא דג אחד ששמו שיבוטא. שואלים: כיצד גלו הדגים שאינם יכולים לעופף באוויר מארץ לארץ? ענה רב הונא בשם רבי יוסי: דרך מימי התהום הם גלו ודרך מימי התהום הם חזרו.[17]
 
דוגמאות אלה ושכמותן מדגימות שוב ושוב כיצד הזקן הפשטן מצליח לגבור על בעל המשלים העמוק. פעם אחר פעם רבי יוסי התעקש להביע את דעתו המדעית ואנו שבים ומגלים תובנות שלא הצליחו לחרוג מעבר למוסכמות שהיו מקובלות על מרבית תושבי הפרובינציות השוליות של האימפריה הרומית. אין כל סיבה להניח שאדם שהפגין בקיאות כה רבה בענייני טומטומים, אדני השדה, מחלת הראוותן, גן עדן, גהנום, טיפות בשפופרת ומי תהומות לא ידע באותה מידה שהארץ השטוחה נחה על עמודים שעומדים על מיים שנחים על הרים וכולי. התרצנות המאוחרת תנסה אמנם להצניע את קביעותיו המדעיות אבל ברור לחלוטין שלא איש כרבי יוסי יכסה את דעותיו במעטפת של משלים ואלגוריות. אדם ישר זה מעולם לא הסתיר את דעתו האמיתית ואל לנו לטפול עליו את אשמת האלגוריזציה גם כשאנו מוצאים אותו דורש מתוך פסוקים מפורשים את מבנהו האמיתי של העולם שהאל בחסדיו תלה בזרועו המושטת.
 


[א]       איוב ה:כג
[ב]        בראשית א:י
[ג]        בראשית ב:ח
[ד]        יחזקאל לא:ט
[ה]        בראשית ב:ח


[1]       
אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרִיָּה בִפְנֵי עַצְמָהּ הוּא, וְלֹא יָכְלוּ חֲכָמִים לְהַכְרִיעַ עָלָיו אִם הוּא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה. אֲבָל טוּמְטוּם אֵינוֹ כֵן, פְּעָמִים שֶׁהוּא אִישׁ, פְּעָמִים שֶׁהוּא אִשָּׁה.
(משנה ביכורים ד:ה)
[2]       
כוי בריה בפני עצמה היא וא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה.
(חולין פ:א)
[3]        
(משנה כלאים ח:ו)
[4]       
(משנה כלאים, ח:ה)
[5]       
הם חיות הדומות לבני אדם ואומרים המספרים חדושי העולם שהוא מדבר דברים רבים שאינם מובנים ודיבורו דומה לדבור אדם ושמו 'אל נאנס' בלשון ערב ומגידים מענייניו בספרים דברים רבים.
(רמב"ם, פרוש משניות, כלאים ח:ה)
[6]       
אדני השדה - חיה הגדילה בשדות, וכמין חבל גדול יוצא מן הארץ שגדלה בו אותה חיה, ושמה ידוע והוא 'ידעוני' הכתוב בתורה, ומחובר בטבורו באותו חבל היוצא מן הארץ, וצורתו צורת אדם בפרצוף ידים ורגלים ואין כל בריה רשאה לקרב אליו כי הוא הורג וטורף כל הקרב אליו וכשרוצים לצוד אותו מורים בחצים בחבל עד שנפסק וצועק בקול מר ומת מיד ואליו רמז באיוב 'כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךְָ'.
(רבי עובדיה מברטנורה על מסכת כלאים ח:ה)
[7]       
רבי יוסי אומר: 'שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור, והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהן פרד.
(פסחים נד:א)
[8]       
רבי יוסי אומר: הסוס מטמא על ידיו החמור על רגליו שמשענת הסוס על ידיו וחמור על רגליו.
(שבת צג:ב)
[9]       
'וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים'. אמר רבי יוסי בר רבי חלפתא: והלא ים אחד הוא ומה תלמוד לומר 'יַמִּים'? אלא אינו דומה טעם דג העולה מעכו לעולה מצידון ולעולה מאספמיא.
(בראשת רבה ה:ח)
[10]      
רבי יוסי אומר: פוך מעביר בת מלך ופוסק את הדמעה ומרבה שיער בעפעפים.
(שבת קט:א)
[11]      
ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בחולי מעיים דאמר מר רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים.
(שבת קיח:ב)
[12]      
אמר רבי יוסי: שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: עשרים וארבעה מוכי שחין הן וכולן אמרו חכמים: תשמיש קשה להן ובעל ראתן קשה מכולן.
(כתובות עז:ב)
[13]      
ממאי הוי? דתניא: הקיז דם ושימש - הויין לו בנים ויתיקין. הקיזו שניהם ושימשו הויין לו בנים בעלי ראתן. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דלא טעים מידי אבל טעים מידי - לית לן בה. מאי סימניה? דלפן עיניה ודייבי נחיריה ואיתי ליה רירא מפומיה ורמו דידבי עילויה. ומאי אסותיה? אמר אביי: פילא ולודנא גירדא דאגוזא וגירדא דאשפא וכליל מלכא ומתחלא דדיקלא סימקא ושליק להו בהדי הדדי (ומבשל אותם זה עם זה) ומעייל ליה לביתא דשישא ואי לא איכא ביתא דשישא - מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא ונטיל ליה תלת מאה כסי על רישיה עד דרפיא ארעיתא דמוחיה וקרע למוחיה ומייתי ארבע טרפי דאסא ומדלי כל חד כרעא ומותיב חד ושקיל בצבתא וקלי ליה. דאי לא - הדר עילויה.
(כתובות עז:ב)
[14]      
טיפה ראשונה של יעקב היתה. אמר לה: משל אם תניחו שתי מרגליות בשפופרת אחת לא זו שאת נותנה ראשונה יוצאה אחרונה? כך טיפה ראשונה של יעקב היתה.
(בראשית רבה סג:ח)
[15]      
'גַּן בְּעֵדֶן', רבי יהודה ורבי יוסי. רבי יהודה אומר: גן גדול מעדן שנאמר 'וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים' ורבי יוסי אומר: עדן גדולה מגן שנאמר 'וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן'.
(בראשית רבה טו:ב)
[16]      
לא יפקיענה בסודרין ורבי יוסי מתיר. והכי קאמרי ליה רבנן לרבי יוסי הא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא ואסרי להו רבנן. אמר להו: ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם.
(שבת לט:א)
[17]      
אמר רב חנינא ברב אבהו: שבעה מאות מיני דגים טהורים ושמֹנה מאות מיני חגבים טהורים ועופות לאין מספר וכולן גלו עם ישראל לבבל, וכשחזרו חזרו עמהם חוץ מדג אחד ששמו שיבוטא. ודגים היאך גלו?    רב הונא בשם רבי יוסי אמר: דרך תהום גלו ודרך תהום חזרו.
(איכה רבה פתיחתא:לד).
נקרא 3492 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים