Skip to content

1VSDAT

שבת, 14 אוגוסט 2010 12:51

הבריאה בצלם

דרג מאמר זה
(4 מדרגים)
האל, על אפם ועל חמתם של חכמי ימי הביניים, החליט לברוא את בני האדם בדמות ובצלם שלא אמורים להיות לו. את הטעות המעציבה הרבנים המאוחרים ניסוי אמנם לתקן בעזרת הכלים הפילוסופיים שעמדו לרשותם אבל חכמי התלמוד, כרגיל, התייצבו לצידו של האל וסרבו בתוקף לשתף פעולה עם כל התירוצים וההדחקות.
 
 
 למרות כל המאמצים להרחיק מפסוקי התנ"ך את המשמעויות המגשימות אנו נתקלים בבעיה ממשית ומלחיצה כבר בפרקו הראשון של ספר בראשית:
 
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.[א]
 
פשטו של הפסוק מלמדנו שהאל הציע לפמליא של מעלה לעשות אדם שיראה כדמותם וכצלמם ומייד הוא ברא אדם בצלמו, דהיינו בצלם אלוהים. השוויון כאן הוא חד משמעי: צלמם ודמותם של המלאכים כצלמו ודמותו של האלוהים וכצלמו ודמותו של האדם - כולם דומים זה לזה.
 
הצהרה כה ברורה לא נעמה לפרשני ימי הביניים וכל אחד בתורו מצא דרך להוציא את הדברים מהקשרם הפשוט. רבנו סעדיה גאון ייחס את הניסוח התמוה לרצונו של האל לכבד את צורת האדם מעל לכל הצורות האחרות[1] ואילו הרמב"ם מציג את הניסוח הבעייתי כלא יותר מאשר מטפורה מצויה:
 
כי 'נֵר יְהֹוָה נִשְׁמַת אָדָם'[ב]. פעם יקראה 'ְנֵר אֱלֹהִים'[ג] ופעם 'נשמת אלהים'[ד] ופעם 'צֶלֶם אֱלֹהִים'[ה] ודמותו, ו'רוח הטובה'[ו] ו'רוּחַ נְדִיבָה'[ז] ו'כבוד' ו'נפש'.[2]
 
למטיבי ההבנה, עם זאת, הרמב"ם פורש את כל העומק האריסטוטלי ומסביר שבאומרו 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' האל לא התכוון לדמיון פיזי כלשהו אלא לאותה צורה שמייחדת את שוכני המרומים מכל העצמים הנמצאים מתחת לגלגל הירח. ככל שאר הגופים בעולם התת-ירחי גם האדם הוא חומר מוטבע בצורה אבל בניגוד לעצמים דוממים ולבעלי חיים נחותים, הצורה שהוטבעה באדם היא אותה נפש שמסוגלת לדעת, להשיג ולהבין. לכן, אף שלא ייתכן שום דמיון פיזי בין האדם הגשמי והמוחשי למלאכים חסרי הגוף והצורה, האדם דומה למלאכים בכך שגם לו יש את היכולת האלוהית לחשוב ולהבין.[3]
 
רש"י, בין אם מכתבי רבנו סעדיה גאון ובין אם מהגותם של משכילים נוצריים, כבר נדבק בחיידק הפילוסופיה היוונית. עם זאת, הוא חי כמאה שנה לפני הרמב"ם ולכן הוא עדיין לא סבל מאותה אריסטוטליות נוקשה שאחזה בפרשנים מאוחרים יותר. בהיעדר תשתית אריסטוטלית, רש"י לא ידע שהכתוב בעצם מדבר על הצורה השמימית שהוטבעה בגוף האנושי ולכן הוא ייחס את המושג 'כִּדְמוּתֵנוּ' למישור השכלי ואת המושג 'בְּצַלְמֵנוּ' למישור הפיזי. האדם, בדומה לאל ולמלאכים, באמת ניחן ביכולת האלוהית להבין ולהשכיל אבל גופו נוצר 'בדפוס שלנו'[4] ולכן מבחינה גופנית הוא באמת דומה לשוכני המרומים. על הדמיון בין האנושות למלאכים ניתן להסיק גם מפירוש נוסף של רש"י:
 
'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ' – בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר: 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה'[ח], נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוני"ץ[5] וכן הוא אומר: 'תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם'[ט]. 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא.[6]
 
אלוהים אמר 'יְהִי אוֹר'[י] והיה אור, אלוהים אמר 'יְהִי רָקִיעַ'[יא] ונוצר רקיע, אלוהים אמר 'יִקָּווּ הַמַּיִם'[יב] והמים נקוו וחשפו את היבשה אבל האדם, בניגוד לאור, לרקיע ולמים, לא נוצר במאמר פיו של האל אלא בידיים האלוהיות שהטביעו בו כחותם את צלם דיוקן יוצרו.
 
פרושיו של רש"י אינם מוכיחים בהכרח שהוא האמין באל גשמי ומוחשי. לא קשה להוציא את דבריו מהקשרם ופרשני רש"י אמנם מיהרו לעשות כן והביאו לעדות פירושים אחרים שיצאו מתחת ידו בהם ניתן למצא רמזים לחוסר מוחשיותו של האל. מאידך, קשה לדמיין את הרס"ג או הרמב"ם מסבירים שהאדם לא נברא במאמר אלא בידיים או משתמשים בניסוח דוגמת 'צלם דיוקן יוצרו הוא'. רש"י, כך יש להסיק, החליט ללכת בלי ולהרגיש עם - הוא מאמץ את כל הניסוחים המאנישים של מקורותיו אבל רומז פה ושם על האפשרות שלאל אין דמות ותכונות אנושיות. איש כאוות ליבו יבחר.
הבעיה מסתבכת שבעתיים כשאנו נתקלים בקטע נוסף שמספר:
 
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם. וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.[יג]
 
קטע זה, אם נתעלם לרגע מהפסוק הראשון, אינו מביך במיוחד וחכמינו יכלו לחיות בשלום גם עם פירושו הפשוט, היינו, שלאדם הראשון נולד בן בשם שת ושניהם דמו זה לזה כשתי טיפות מים. עם זאת, פשטותו של הפסוק מכבידה במקצת על הפרשנויות שניתנו לפסוקים המופיעים בפרק א'. אם כאן אנו מבינים כפשוטו את הביטוי 'בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' מדוע לא נאמץ את הפירוש הפשוט גם בביטוי 'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'? אם כאן אנו מבינים ששת דמה לאביו מדוע לא נקבל שהאדם הראשון דמה ליוצרו? הבעיה הצריכה פתרון יצירתי והרמב"ם, במיטבו, מוצא את הדרך להוציא מהקשרו גם את הדמיון המשפחתי שבין אדם לשת:
 
נאמר על אדם הראשון: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' וכבר הוסבר לך מקודם מה היא משמעות צלם אדם ודמותו, היינו, שמדובר כאן במי שהגיע לרמה גבוהה של השגה שכלית. מכאן שכל הילדים שקדמו לשת לא הגיעו לכך שתהיה להם צורה אנושית באמת ולא היתה להם השגה שכלית נאותה שרק עליה ניתן להגיד כי היא צלם האדם ודמותו. לעומת זאת, את שת האדם הראשון לימד והביא לידי הבנה ולשלמות האנושית ולכן נאמר עליו: 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ'. מכאן לומדים שכל מי שלא זכה להשגה שכלית, שכבר ביארנו את משמעותה, אין הוא בן אדם אלא בעל חיים שצורתו כצורת בן אדם.
 
עם זאת, בניגוד לשאר בעלי החיים, גם בן אדם חסר השגה שכלית עדיין מסוגל לגרום מיני פגעים ולעשות מעשים רעים. זאת כיון שכח המחשבה ושיקול הדעת שלו כבר מוכנים לשלמות שאליה לא הגיע והוא מפעיל אותם במיני תחבולות שגורמות בהכרח למעשים רעים ומולידות פגעים. מכאן שהוא רק דבר שדומה לבן אדם ומחקה אותו. כאלו היו ילדי האדם הראשון שקדמו לשת ועל כך אמרו במדרש[7]: כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות והכוונה שדים, וכאשר נסלח לו הוליד כדמותו, כלומר בדמותו כצלמו, שנאמר 'וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ'.[8]
 
אצל הרמב"ם הצלם והדמות, כמצופה, אינם מתיחסים לתכונותיהם הגופניות של אדם ושת אלא לשלמותם השכלית והרוחנית. בניו הראשונים של אדם הראשון לא זכו לצורה האריסטוטלית[יד] של 'אנושיות אמיתית', אותה צורה המשלבת תכונות פיזיות עם השגה שכלית. שת, לעומתם, למד מאביו את היכולת להפעיל את שכלו הטהור ולהבין את העולם הסובב אותו ולכן הוא הראשון מכל בניו של אדם הראשון שהגיע לשלמות האנושית המזכה אותו להחשב כבן צלמו ודמותו של אביו מולידו.
 
להסבר מבריק זה נקודת תורפה אחת בלבד. הרמב"ם, כחיזוק לטענותיו מצטט את המדרש ונוטע בנו את הרושם שהאריסטוטליות של ימי הביניים האירה גם את דרכם של חכמי התלמוד. בפועל המצב שונה לחלוטין ולכן טוב נעשה אם נבחן את המדרש ונראה אם גם אנו מסוגלים להסיק ממנו את אותן המסקנות שכה שימחו את הרמב"ם:
 
אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בכל השנים שהיה אדם הראשון מנודה הוא הוליד רוחות ושדים וליליות שנאמר 'וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ'[טו], מכאן שעד גיל מאה ושלושים לא בצלמו הוליד.
 
מקשים על כך: רבי מאיר היה אומר שהאדם הראשון היה חסיד גדול היה וכשראה שנגזר על בני האדם למות בגללו הוא ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופרש מהאשה מאה ושלשים שנה והעלה חגורות תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה. כיצד, אם כל אותה תקופה הוא התנזר ממין, הוא הצליח להוליד את הרוחות, השדים והליליות?
 
משיבים לשאלה זאת: המזיקים נוצרו מפליטת זרע בלתי רצונית שיצאה בקרי לילה או בעת מחלה.[9]
 
חכמי התלמוד, כך מסתבר, אינם ממהרים לשתף פעולה עם הרמב"ם ואת עיקר מעיניהם הם מפנים ליישוב הסתירה בין דברי רבי ירמיה שקבע שבעת נידויו האדם הראשון הוליד מיני מזיקים רעים לבין דברי רבי מאיר שטען שבאותה עת אותו איש קדמון למעשה ישב בתענית והתנזר מנשים. הגמרא, כדרכה, מנסה לשמור על כבודם של שני החכמים גם יחד והיא בוחרת לתרץ את הסתירה בעזרת תהליך מסתורי ובלתי מוסבר שניצל את שפיכותיו הבלתי-רצוניות של אבי הגזע האנושי. מתירוץ גאוני זה אנו חייבים להסיק ששת נבדל מאותם שדים, רוחות וליליות דווקא במישור הגופני ולא במישור השכלי שהרי איש מרבותינו, ואפילו לא הרמב"ם, לא היה מעז לטעון שההבדל בין בנו החוקי של האדם הראשון לכל אותם שדים מכונפים, בעלי הזנב והפרסות, הצטמצם אך ורק למישור השכלי והרוחני.
 
רוחות דומות מנשבות גם מכיוונו של מדרש בראשית רבה:       
 
נאמר 'וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה'[טז]. שאלו התלמידים את רבם, אבא כהן ברדלא: למה פירט הכתוב את תולדות חיי אדם, שת ואנוש ולא המשיך לתאר את חיי קינן בן אנוש וצאצאיו? ענה להם אבא כהן ברדלא: עד אנוש בניו של אדם נולדו בצלם ובדמות מכאן ואילך נתקלקלו הדורות והם נבראו קינטורין.
 
אומרים: ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש בן שת: ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרקיב ומשריץ תולעים ונעשו פני הבריות כפני הקוף וירדו בני אדם מקדושתם והופקרו לשדים ורוחות.[10]
 
בין אם הכתוב מדבר על הקנטורים המיתולוגיים ששמעם הגיע סוף סוף גם לישיבתו של אבא כהן ברדלא   ובין אם מדובר באנשים שפניהם מקנטרים בכיעורם הרי שלדעת החכם כשנתקלקלו הדורות ובני האדם פסקו להיוולד בצלם ובדמות אנו מתחילים למצא יצורים, דוגמת הקינטורין, שאינם דומים עוד לצלמו ודמותו של האל. אדם, שת ואנוש חיו לפני שנבראו הקינטורין וברור לאבא הכהן שהם חייבים היו להיות דומים לצלמו ודמותו של בורא העולם. חיזוק לטענה זו אנו מקבלים מהגורסים שבימי אנוש בן שת נשתנו ארבעה דברים והבריות ירדו מקדושתם ופניהם נעשו כפני הקוף. לפני כן, כנראה, פניהם דמו לפני האל.
 
רבי ירמיה, רבי מאיר ואבא כהן ברדלא, כך מסתבר, אינם מצליחים להתעלות מעבר למישור הגשמי והמוחשי ועולם הדימויים שלהם מצטמצם לרוחות, שדים, ליליות, קינטורין, קופים וקרי לילה. חכמים אלה, מן הסתם, לא הכירו את פרשנות ימי הביניים למושגי הדמות והצלם ולא הבינו שהתורה בסך הכל דברה כלשון בני אדם.
 
 
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית בדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו למדורים המתאימים בפורומים.
 
 


[א]       
בראשית א:כו-כז
[ב]       
משלי כ:כז
[ג]        
שמואל א' ג:ג, אך נראה ששם מדובר בנר של ממש ולא בנשמתם של שמואל או עלי
[ד]        
האמנם? היכן?
[ה]       
בראשית א:כ, בראשית ט:ו
[ו]        
יותר מדויק – 'רוּחֲךָ טוֹבָה' בתהילים קמג:י או 'וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה' בנחמיה ט:כ
[ז]        
תהילים נא:יד
[ח]       
תהילים קלט:ה
[ט]       
איוב לח:יד
[י]        
בראשית א:ג
[יא]      
בראשית א:ו
[יב]       
בראשית א:ט
[יג]       
בראשית ה:א-ג
[יד]             
ראה המאמר 'חומר, צורה ותנועה'
[טו]      
בראשית ה:א
[טז]      
בראשית ד:כו


[1]                      
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני, אות ט'
[2]                      
מאמרי הרמב"ם - פרקי ההצלחה
[3]                      
הרמב"ם, ספר מורה נבוכים, חלק א, פרק א
[4]        
רש"י על בראשית א:כו
[5]          
בלשון אשכנז – 'שטעמפעל', כלומר חותם
[6]        
רש"י על בראשית א:כז
[7]          
עירובין יח:ב
[8]        
על פי השאלה הזאת נאמר על אדם: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' וכבר הוסבר לך מקודם מה היא משמעות צלם אדם ודמותו. מכאן שכל הילדים שקדמו לו לא הגיעו לכך שתהיה להם צורה אנושית באמת אשר היא צלם אדם ודמותו ואשר נאמר עליה בצלם אלוהים ובדמותו. ואילו על שת אשר לימד אותו אדם הראשון והביאו לידי הבנה, והוא הגיע לשלמות האנושית נאמר: 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ'. מכאן למדת שכל מי שלא הגיע לכך שתהיה לו הצורה הזאת, אשר ביארנו את משמעותה, אין הוא בן אדם אלא בעל חיים, שתבניתו ומיתארו תבנית בן אדם ומתארו, אלא שיש לו יכולת – שאין לשאר בעלי החיים – לגרום מיני פגעים ולעשות מעשים רעים. זאת כיון שהמחשבה ושיקול הדעת, שיש לו, מוכנים לשלמות שאליה לא הגיע. הוא מפעיל אותם במיני תחבולות הגורמות בהכרח למעשים רעים והמולידות פגעים. מכאן, שהוא, כביכול דבר הדומה לבן אדם או המחקה אותו. וכן יהיו ילדי אדם אשר קדמו לשת. ואמרו במדרש: כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות והכוונה שדים, וכאשר נרצה, הוליד כדמותו, כלומר בדמותו כצלמו, שנאמר 'וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ'.
(מורה נבוכים א:ז)
[9]       
ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר 'וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ'. מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי: היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה. כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.
(עירובין יח:ב)
[10]       
'וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה'. בעון קומי אבא כהן ברדלא: אדם, שת אנוש ושתק? אמר: עד כאן בצלם ובדמות מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונבראו קינטורין. ד' דברים נשתנו בימי אנוש בן שת: ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרחיש ונעשו פניהן כקופות ונעשו חולין, והופקרו) למזיקין.
(בראשית רבה פרשה כג, פסקה ו)
נקרא 4474 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים