Skip to content

1VSDAT

שבת, 14 אוגוסט 2010 12:55

הנביא יחזקאל ודמות האלוהים

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
האל ברא את בני האדם בצלמו וכדמותו והפרשנים נדרשו כמובן להוציא את המילים הללו מהקשרן ולייחס להן משמעות פילוסופיות שמרחיקות את האל מצורתו האנושית. הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן נחלץ לעמוד בפרץ ולהשתמש במונחים חדים וברורים שמבהירים בצורה ברורה וחד-משמעית שאלוהיו מעולם  לא שקל לוותר על גופו ועל צורתו.   
 
 
הוכחה נוספת לדמיון שבין האדם לאל ניתן למצוא גם בפסוקים הבאים:
 
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.[א]
 
האל, שעשה את האדם בצלמו, ינקום בכל מי ששופך דם אדם. גם כאן אין לכאורה סיבה לוותר על הפירוש המרגיע וניתן להמשיך ולטעון שהדמיון הוא רק במישור השכלי ולא במישור הגופני. למען האמת, רוב הפרשנים אפילו לא התאמצו להוציא את צלם האלוהים מהקשרו בהנחה שהנושא כבר לובן דיו בפירושיהם לפסוקים קודמים אבל הזנחה זאת אינה במקומה שכן אם בפסוקים הקודמים הכתוב דיבר במקרים יחודיים, בריאת האדם הראשון והולדת שת, הרי שכאן הציווי ניתן לאנושות כולה ולא נעלה על דעתנו שכל בני האדם, ללא קשר למוצאם, צבעם ודתם, ניחנו ביכולת ללמוד, להשיג ולהבין. אדרבה, האל היה צריך לומר משהו בנוסח:
 
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם שנברא בצלם אלוהים בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ ואת דמם של כל השאר שפכו נא ללא כל חשש.
 
ומכך שהוא לא בחר בניסוח המוצע ובמקום זאת הוא שלח את האנושות כולה לפרות ולרבות ולשרוץ בארץ, עלינו ללמוד שבצלם האנושי נבראו כל בני האדם ולא רק אלו שהתברכו ביכולת להבין ולהשיג.
 
חכמי עידן התלמוד מעולם לא מצאו לנכון לגבות במדרשיהם את הסבריו המקלים של הרמב"ם והם תמיד התייחסו למשפטי הצלם והדמות אך ורק במובנם הפשוט והברור. קל לראות זאת בדיון שמתייחס לפסוקים התנ"כיים שזה עתה קראנו:
 
שנינו בבריתא: רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה הרי הוא כשופך דמים שנאמר 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'[ב] וכתוב בהמשך 'וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ'[ג].
 
רבי יעקב אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי הוא כממעט הדמות האלוהית שנאמר 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' וכתוב בהמשך 'וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ'.
 
בן עזאי אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי הוא כשופך דמים וממעט הדמות גם יחד שנאמר 'וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ' והאות וו בתחילת המשפט באה לצרף את שני העניינים יחד.[1]
 
רבי יעקב אינו מוצא כל קושי בביטוי 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים' ולדעתו כיוון שנאמר 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' בסמיכות לציווי 'וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ' הרי שההתנזרות מפריה ורביה מפחיתה את מספר בני צלמו של האל וממעיטה את דמותו. כל נסיון לחפש כאן משמעויות אלגוריות הוא חסר ערך מיסודו אבל אפילו אם נמצא פרשנות מקלה לדמות המתמעטת כיצד נוכל לעוות את גרסתו התמימה של בן עזאי? אם המנעות מפריה ורביה שקולה גם לשפיכת דמים וגם למיעוט הדמות הרי ששפיכת דמים דומה למיעוט דמותו של האל. מכאן שאם שפיכות דמים היא פעולה ריאלית שמתבצעת בפועל על ידי רשעים של ממש עלינו להסיק שגם מיעוט הדמות היא עבירה ריאלית שמסרבי הפריה והרביה מבצעים כל אימת שהם נמנעים מלהביא לעולם את בני צלמו ודמותו של אלוהיהם.  
 
עם כבר עסקנו בדמותו של האל נוכל לבדוק גם את הפסוק הבא:
 
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.[ד]
 
כאן הכתוב בוחר להחליף את המונח 'צֶלֶם אֱלֹהִים' במונח 'דְמוּת אֱלֹהִים' ולרמוז לנו שהאדם נוצר לא רק בצלמו של האל אלא גם בדמותו. חיזוק הדמיון בין האל לברואיו אינו מפריע לרמב"ם שממשיך לטעון:
 
'דמות' היא מילה שנגזרת מהשורש 'דמה' והיא מציינת לא רק דמיון פיזי אלא גם דמיון בעניין מופשט שהרי בפסוק 'דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר'[ה] אין נסיון לטעון שבעל המזמור דמה לציפור הקאת בכנפיה ונוצותיה אלא שיגונו דמה ליגונה. כמו כן, 'כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיו'[ו]ֹ מציין דמיון בעניין היופי. גם הפסוקים 'חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ'[ז], 'דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרֹף'[ח] מציינים דמיון בעניינים מופשטים ולא בתבנית ובמתאר. כן נאמר, 'דְּמוּת הַכִּסֵּא'[ט] ו-'דְּמוּת כִּסֵּא'[י] והדמיון הוא בתחום הרוממות והשגב ולא בצורה הריבועית, בעובי, או באורך הרגליים כפי שחושבים עניי הדעת וכך גם בפסוק 'וּדְמוּת הַחַיּוֹת'[יא].
 
כיוון שהאדם נתייחד בתכונה יוצאת דופן שאינה קיימת אצל אף אחד מהגופים האחרים תחת גלגל הירח, והיא ההשגה השכלית, ששום חוש, איבר או צלע אינם מפעילים אותה, דימה הכתוב תכונה זאת להשגת האל, אשר אינה נזקקת לכלי אף שאין כאן דמיון אמיתי אלא רק דמיון לכאורה. בגלל השכל האלוהי שדבק באדם נאמר על האדם שהוא בצלם אלוהים ובדמותו ואין להבין מכך שהאל יתעלה יש גוף או תבנית.[2]
 
מה רוצה הרמב"ם לומר, שניתן לדמות שני דברים גם בצורה מטפורית? הרי זה ברור מאליו, אך האם ניתן לטעון שכל הדימויים המביכים אינם אלא מליצות שיר וכל השימושים במילה 'דמות' מתארים רק דמיון בעניינים מופשטים? האם הנביא יחזקאל, לשם דוגמה, דיבר במטפורות או במושגים מוחשיים כשהוא סיפר:
הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה. וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם.[יב]
 
אם אין כאן תיאור של אירוע ממשי ודמויות ממשיות כיצד נפרש את כל העצמים המוזכרים בסיפור - רוח הסערה, הצפון, הענן הגדול, האש המתלקחת, הנוגה הסובבת, החשמל הנראה מתוך האש והחיות? אפילו אם נניח שלאל אין גוף וצורה והמרכבה המטפורית נישאת על ארבעה מליצות שיר כיצד נסביר את ארבעת הפנים וארבעת הכנפים של כל אחת מהחיות? האם כל התיאורים המוחשיים מסמלים רק רעיונות מופשטים? רש"י, לשם דוגמה, אינו חושב כך:
 
'דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה' - יש לתמוה שהרי אף דמות שור ואריה ונשר להנה ונראה בעיני לפי שזה אב לכולם קילס הנביא את המרכבה באמצעות פנים אלו שכן הם היו דמות פרצופו של יעקב אבינו.[3]
 
הכתוב ציין רק את דמות האדם בעוד שהפרשן הותיק יודע שלחיות היה גם דמות של שור, אריה ונשר ולכן הוא מסיק שהנביא בחר להתרכז רק באותם פנים, בהכרח ממשיות, שדמו לפרצופו של יעקב אבינו. גם המצודת דוד אינו מפגין הבנה יתרה במליצות שיר כשהוא מנסה להסביר את היעדרן התמוה של דמות השור, דמות האריה ודמות הנשר:
 
'וּמִתּוֹכָהּ' - מתוך הנוגה שזכר למעלה ראה דמות ארבע חיות. 'וְזֶה מַרְאֵיהֶן' – רוצה לומר זה תואר מראה גופן שהיה להן דמות גוף אדם.[4]
 
הפרשנים אינם מוצאים לנכון לעגל פינות: לחיות הממשיות יש גופות, פנים וכנפיים גשמיים והם דוחים על הסף את הנסיון להוציא את המילה 'דמות' מהקשרה ולהפוך את חיות המרכבה המסכנות למליצת שיר חסרת גוף, צורה ותוכן.
 
הנביא יחזקאל, דרך אגב, אוהב מאד לנצל את השורש 'דמה' בתיאורים מוחשיים וקונקרטיים:

 *
וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק.[יג]
 
 *
מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן.[יד]
 
 *
וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה.[טו]
 *
וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה.[טז]
 
 *
וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה[יז]
  
*
וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם.[יח]
 
וכדומה[יט]. אם, למרות הניסוחים המפורשים, ימצא עדיין מי שינסה לשלול את מובנם הפשוט של הפסוקים ולהעניק לחיות, לאופנים, לרקיעים, לכסאות וליושבים עליהם מימדים רוחניים בא הפסוק הבא ושומט את השטיח מתחת לרגליו:
  
כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר.[כ]
 
'מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה' הוא כ'מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב' הוא 'כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם' והנביא, שראה את הכל במו עיניו, נפל על פניו ושמע באזניו קול מדבר. מה לא ברור פה? כבוד יהוה נראה לנביא כקשת בענן וכל אקרובטיקה פרשנית שתנסה להכניס לתמונה גם מימדים רוחניים נידונה מראש לכשלון.
 
המלבי"ם בכל זאת מחליט לנסות:
'כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת' - באר בסוף דבריו כי הנוגה אשר השיג שהוא האור החוזר מן האור העליון, אור הנעלם המתפלש על המרכבה, נדמה בעיניו, כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם - כמו שהאור שהוא אחד בעצמותו יתראה מחולק בהתפלשו על הענן בשבעה גוונים, כן האור המיוחד בשרשו יתראה מחולק בהבקעו על הנהגת התחתונים בשבעה גוונים הידועים אשר יתנוצץ באור הספירות בשבעה אורות מאירות וכמו שאור הקשת אין לו מציאות בהענן עצמו רק יתרשם עליו על ידי שיתפלש אור השמש ונאחז בעבים וחוזר לאחוריו ויתדמה כמראה הקשת, כן בהתפלש אור עליון על החיות שהם בעב הענן לערכו יתגלה האור להתראה כמו שראהו במחזה באור חוזר, וכמו שלא יתהוה מחזה הקשת אם יעבור האור בלא עיכוב, רק בפגשם בעב הענן, כן בפגוש האור האלהי, שהוא אור שכלי לא יתיחס לו גוון וכל תמונה, ותפלש על נפש הנביא הנתונה בעב וענן שהוא כח המדמה, שממנו יחזור באור חוזר להתרשם על כח השכלי, יתרשם האור על ידי כח הדמיוני במחזות אלה שראה דמותם במראה, כקשת המתרשם בענן ביום הגשם שהוא נוגה החוזר מן האור העצמי, שזה גדר שם נוגה שאינו אור עצמי רק אור חוזר, וזה שנאמר 'כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה' - שאינו המראה כמו שהוא בעצם רק מראה הדמות, שכן ידמהו המדמה בעת החזיון, בעת יתרשם האור עליו וישוב אל הכוח השכלי ולכן 'וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי' - נתבטלו חושיו וכוחותיו ונשאר כח הדמיוני מתבודד לחזות ולהשפיע על כח השכלי, שמצד זה ראו הנביאים מחזות ודמיונות כמו שאמר המורה בכ"מ, ואז 'וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר' – הגיעו דבור הנבואיי.[5]
 
איזו דוגמה נפלאה לעומקים הבלתי נדלים של התורה אבל יעמוד אחד מגדולי הדור ויסביר לנו מה המלבי"ם בעצם מנסה לומר בבליל הרמב"מיות והקבלה שזה עתה קראנו ומה לכל זה ולפסוקו של הנביא יחזקאל. אדרבה, יבוא יחזקאל בן בוזי הנביא ויאשר בפנינו שהוא עצמו מבין את כל המושגים שהתחדשו למעלה מאלף וחמש מאות שנים אחרי מותו, מושגים דוגמת 'האור המיוחד בשרשו', 'אור הספירות', 'הכוח השכלי' ו'הכח המדמה', ושבאמת 'נתבטלו חושיו וכוחותיו ונשאר כח הדמיוני מתבודד לחזות ולהשפיע על כח השכלי'.
 
'מה פתאום,' הוא יזעק, 'אתם לא מבינים עברית? הרי כתבתי במפורש שהשמיים נפתחו וראיתי מראות אלוהים. אם הייתי רואה אור מיוחד בשרשו מחולק בהבקעו על הנהגת התחתונים ומתפלש על המרכבה בשבעה גוונים הידועים אשר יתנוצץ באור הספירות בשבעה אורות מאירות, הייתי קם ואומר זאת. אם קשה לכם להבין את מה שכתבתי, לכו לחכמי התלמוד וראו עד כמה פשוטים הם הדברים'.
 
נלך, אם כן, לחכמי התלמוד ונראה אם גם הם ראו צורך אז להחליף את הדימויים המאנישים בהתפלשות של אור הספירות על השכל המדמה. מסתבר שלא. חכמי התלמוד הבינו את הכתוב בצורה המילולית ביותר ולגבי דידם האופנים, המרכבה והאל הם בהחלט גופים גשמיים ומוחשיים:
נאמר 'וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת'[כא]. אמר רבי אלעזר: אופן זה הוא מלאך אחד שעומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות. בבריתא שנה התנא: מלאך זה נקרא בשם סנדלפון והוא גבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה ולכן הוא מסוגל לעמוד מאחורי המרכבה ולקשור כתרים לאלוהיו.[6]
 
האופן, מסתבר, הוא מלאך שעונה לשם סנדלפון. מלאך גבוה זה מסוגל לעמוד מאחורי המרכבה ולקשור כתרים למלך מלכי המלכים[כב] וממילא אנו חייבים להניח לא רק שהמלאך הוא דמות ממשית אלא שהמרכבה היא לגמרי חומרית, שהחיות הן יצורים אמיתיים ושלאל הגשמי והמוחשי יש ראש מושלם שעומד נכון לקבל את הכתרים שהמלאכים שוזרים עבורו.
לאחר שהחכמים גומרים לפתור, לשביעות רצונם המלאה, את הקשיים הטריוויאליים שמתעוררים בעקבות הסיפור על סנדלפון והכתר שהוא קושר לראש אלוהיו, הזירה מתפנה לדיון לא פחות חשוב:
 
כתוב: 'וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן'[כג] ומייד אחר כך כתוב 'וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר'[כד] ונשאלת השאלה מדוע הנביא אינו מציין את פני השור בפסוק השני?
 
עונה ריש לקיש: יחזקאל ביקש רחמים על פני השור והם הפכו לפני כרוב. כך אמר לגבורה: רבונו של עולם, האם הקטגור מסוגל ללמד סנגוריה? פני השור מזכירים את מעשה העגל ומוטב שיהיו פנים אחרות במרכבה.[7]
 
החלפת פני השור בפני כרוב הביאה רגיעה זמנית בלבד והרבנים איתרו ופתרו עוד מספר בעיות: מדוע הכתוב אומר 'הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם' כשידוע לנו שפני הכרוב דומים לפני האדם? (התשובה: פני האדם גדולים ופני הכרוב קטנים כשל תינוק). כיצד זה שישעיהו ראה 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד'[כה] בעוד שיחזקאל ראה 'וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם'[כו]? (התשובה: בזמן שבית המקדש היה קיים היו לשרפים שש כנפיים ולאחר חורבן הבית נתמעטו שני כנפיים[כז]). איזה זוג כנפיים איבדו השרפים? (התשובה, לאחר דיון ממצא: זוג הכנפיים התחתונות).
 
המסקנה אינה דורשת שום הבהרה נוספת: הדיון הרבני אינו מצליח להתרומם לגבהים הרמב"מיים וחכם אחר חכם מוצא לנכון לדבוק באל המוחשי, בצבא השמים הגשמי שעמד נכון למלא את כל צרכיו ובהבנה הפשטנית ביותר של דברי הנביא יחזקאל.
 
 
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית בדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו למדורים המתאימים בפורומים.
 
 


[א]       
בראשית ט ד:ז
[ב]       
בראשית ט:ו
[ג]        
בראשית ט:ז
[ד]        
בראשית ה:א
[ה]       
תהילים קב:ז
[ו]        
יחזקאל לא:ח
[ז]        
תהילים נח:ה
[ח]       
תהילים יז:יב
[ט]       
יחזקאל א:כו
[י]        
יחזקאל א:כו, יחזקאל י:א
[יא]       
יחזקאל א:יג
[יב]       
יחזקאל א:ג-ו
[יג]       
יחזקאל א:יג
[יד]       
יחזקאל א:טז
[טו]       
יחזקאל א:כב
[טז]       
יחזקאל א:כו
[יז]       
יחזקאל ח:ב
[יח]       
יחזקאל י:א
[יט]       
יחזקאל י:י, יחזקאל י:כא, יחזקאל י:כב
[כ]        
יחזקאל א:כח
[כא]      
יחזקאל א:טו
[כב]            
ראה המאמר 'גודלו של האל'
[כג]         
יחזקאל א:י
[כד]         
יחזקאל י:יד
[כה]      
ישעיה ו:ב
[כו]       
יחזקאל א:ו
[כז]             
ראה המאמר 'ההגיון הרבני'


[1]          
תניא: רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' וכתיב בתריה' וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ'. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות שנאמר 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' וכתיב בתריה 'וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר 'וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ'.
(יבמות סג:ב)
[2]          
אמנם 'דמות' הוא שם מן 'דמה', והוא כן דמיון בענין, כאמרו, 'דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר' - לא שדמה לכנפיה ונוצתה, אבל דמה אבלו לאבלה; וכן, 'כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיו' - דמיון בענין היופי; 'חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ', 'דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרֹף' - כולם דמיון בענין, לא בתמונה ובתואר. וכן נאמר, 'דְּמוּת הַכִּסֵּא', 'דְּמוּת כִּסֵּא' - דמיון בענין ההתנשאות והרוממות, לא בריבועו ועוביו ואריכות רגליו, כמו שיחשבו העניים; וכן 'וּדְמוּת הַחַיּוֹת'. וכאשר יוחד האדם בענין שהוא זר בו מאוד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח - והוא ההשגה השכלית - אשר לא ישתמש בה חוש, ולא מעשה גוף, ולא יד, ולא רגל - דימה אותה בהשגת האלוה, אשר אינה בכלי (ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה). ונאמר באדם מפני זה הענין - רצוני לומר, מפני השכל האלוהי המדובק בו - שהוא בצלם אלוהים ובדמותו - לא שהאלוה יתברך גוף שיהיה בעל תמונה.
(הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק א)
[3]       
רש"י על יחזקאל א:ה
[4]          
מצודות דוד על יחזקאל א:ה
[5]          
מלבי"ם על יחזקאל א:כח
[6]          
'וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו'. אמר רבי אלעזר: מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות. במתניתא תנא: סנדלפון שמו הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו.
(חגיגה יג:ב)
[7]          
כתוב אחד אומר 'וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן' וכתיב 'וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר' ואילו שור לא קא חשיב. אמר ריש לקיש: יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב. אמר לפניו: רבונו של עולם קטיגור יעשה סניגור?
(חגיגה יג:ב)
נקרא 4275 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים