את הנוסח 'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו' ניתן למצא במקומות רבים ברחבי התלמוד. בהקשר לעניננו אנו מוצאים שמקרא כתוב מלמדנו במפורש שמשה תפס את הקדוש ברוך הוא כאדם התופס את חברו בבגדו:
|
נאמר 'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל'[א].
אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר היה לומר שהיה מקרה בו משה תפס את הקדוש ברוך הוא בדרך שאדם תופס את חברו בבגדו ואמר לפניו: רבונו של עולם אין אני מניח לך עד שתמחל ותסלח להם.[1]
|
בל נטעה לחשוב שרבי אבהו נפעם מהדימוי המאניש. מחשבה פילוסופית מעין זו לעולם לא נוכל לטפול על חכם שתרם כה רבות לזילותו של השיח התלמודי. האם לא היה זה רבי אבהו שדרש 'נטל הקדוש ברוך הוא כוס של ברכה וברך את אדם וחווה בעת שהעמידם תחת החופה'[2], בדברו מן הסתם, על אחת מעשר החופות שהאל העמיד לאדם הראשון, עליהן אנו לומדים מפסוק חסר ישע שלא הצליח לחמוק מיד המעוות:
|
עשר חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן וכולן של אבנים טובות ומרגליות וזהב. ידוע לנו כי לחתן עורכים רק חופה אחת ולמלך עורכים שלוש חופות אבל בכדי לחלוק כבוד לאדם הראשון הקדוש ברוך הוא עשה לו עשר חופות בגן עדן שנאמר 'בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ'[ב] - הרי אלו עשר חופות.[3]
|
באותו אופן, האם לא היה זה רבי אבהו שגילה לנו שהאל נוצר בקרבו את ריח ערלותיהן הרקובות של אברהם ובני ביתו?
|
נאמר 'עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה'[ג]. רבי אבהו ורבי לוי דרשו בפסוק זה.
רבי אבהו אמר: בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו עשה מערלותיהם גבעה וזרחה השמש על העורלות והן הרקיבו והעלו תולעים ועלה ריחן של העורלות הרקובות לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי להבות האש שבמזבח. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: כשיבואו בניו של אברהם לידי עבירות ומעשים רעים אני אזכר בריח העורלות הרקובות, אתמלא חמלה ואהפוך את מידת הדין למידת רחמים. זאת הסיבה שנאמר 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'.
רבי לוי אמר: בשעה שמל יהושע את בני ישראל עשה מעורלותיהם גבעה וזרחה השמש על העורלות והן הרקיבו והעלו תולעים ועלה ריחן של העורלות הרקובות לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת סמים וכריח קומץ של לבונה שעל גבי להבות האש שבמזבח. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: כשיבואו בניהם של אלו לידי עבירות ומעשים רעים אני אזכר בריח העורלות הרקובות, אתמלא חמלה ואהפוך להם מידת הדין למידת הרחמים. זאת הסיבה שנאמר 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'.[4]
|
בויכוח זה, דרך אגב, אין מחלוקת עקרונית באשר לעובדות: האל חורט בזכרונו את ריחן הדשן של העורלות המתולעות ומבטיח שהריח ישוב ויזכיר לו כי עליו לרחם על בני ישראל ולחון אותם כשהם יבואו לידי עבירה. אי ההסכמה מתפתחת רק באשר לזיהויה של ערימת הערלות הראויה לתודותינו. רבי אבהו מאמין שהריחות שהפיצה גבעת הערלות של אברהם הם הנצורים לנצח בזכרונו של האל ואילו רבי לוי גורס שאת שלמי התודות יש להפנות דווקא לגבעת הערלות של יהושע[ד].
מחלוקת זו מספקת גם לנו הזדמנות נדירה לחדש דבר גדול בתורה:
|
נאמר 'עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה'.
בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו הם עשו מערלות גבעה וזרחה השמש על העורלות והן הרקיבו והעלו תולעים ועלה ריחן של העורלות הרקובות לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי להבות האש שבמזבח.
גם בשעה שמל יהושע את בני ישראל הם עשו מערלות גבעה וזרחה השמש על העורלות והן הרקיבו והעלו תולעים ועלה ריחן של העורלות הרקובות לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי להבות האש שבמזבח.
באותן השעות אמר הקדוש ברוך הוא: כשיבואו בניו של אברהם לידי עבירות ומעשים רעים אני אזכר בריח העורלות הרקובות, אתמלא חמלה ואהפוך את מידת הדין למידת רחמים. זאת הסיבה שנאמר 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'.
|
לנו, בניגוד לרבי אבהו ולרבי לוי, אין את הכישורים וההכשרה שמסמיכים אותנו לקבוע בודאות אילו מחשבות עולות בראשו של הקדוש ברוך הוא ולכן עלינו להניח שבזכרונו של בורא העולם נחרטו גם הצחנות של תלולית אברהם וגם הסרחונות של גבעת יהושע. כשעולה רצון מלפניו הוא נזכר בריח ערלותיהם המרקיבות והמתולעות של אברהם ובני ביתו וכשעולה רצון מלפניו הוא נזכר בריח ערלותיהם המרקיבות והמתולעות של יהושע ובני ישראל. האל הוא שליט בעולמו ולא לנו לקבוע עבורו באילו ריחות עליו להזכר ואילו ריחות עליו להדחיק ולשכוח!
האמת היא שרבי אבהו, כשאר בני דורו, מעולם לא התעלה מעבר לדימויים מוחשיים ומגשימים דוגמת אלו ששימשו אותו לסתימת פיו של אותו המין:
|
אמר מין אחד לרבי אבהו: אלוהיכם כהן הוא וניתן ללמוד זאת מכך שכתוב 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה'[ה] ואין התרומה ניתנת אלא לכהנים. אם כך הדבר אזי מתבקשת השאלה: כאשר קבר האל את משה במה טבל? אם תאמר שהאל טבל במים הלא כתוב 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם'[ו] וברור שהוא לא היה יכול לטבול במקווה שקטן משעלו.
הוסיף המין לשאול: האם טבילה באש מטהרת?
|
אל שנתפס בבגדו אינו שונה מהותית מאל שטובל באש ועל כן ברור שלא ההאנשה היא שהטרידה את רבי אבהו אלא נימת הזלזול המשתמעת, כביכול, מדברי הכתוב. אף שאין זה מכובד לדמיין את משה תופס בבגדו של האל, טוען רבי אבהו, עלינו להעדיף את הפסוק המפורש ולקבל בהכנעה את משמעותו הפשוטה, היינו, שמשה תפס את האל כאדם שתופס את חברו בבגדו.
רבי אבהו מוסיף להתפעם גם במדרש האגדה הבא:
שוב אנו עדים למחשבה בריאה והגיונית. אם המקרא אומר 'עִמָּדִי' אזי ברור שהאל עמד ליד משה בעת שהוא לימד אותו את כל המצות, החוקים והמשפטים שהוטל עליו להנחיל לבני ישראל. אנו היינו אולי רוצים להניח שאין זה לכבודו של בורא העולם לעמוד ליד אחד מברואיו אבל מי אנחנו שנסתור מקרא מפורש ועלינו להסתגל לרעיון שזהו אכן המצב לאשורו. לא רק שאין כאן שום הרחקה של הגשמיות האלוהית אלא שרבי אבהו שב ומאשר את אמיתותו של הפירוש המגשים והמאניש שמסתמך על ההבנה הפשוטה ביותר של הפסוק התנ"כי.
אל שעוצב במתכונת הרבנית צריך כמובן להתפלל, להניח תפילין ולהתעטף בטלית, דבר שלא היה עולה על דעתו של רבי יוחנן אלמלא היה לכך חיזוק מפורש במקרא הכתוב:
|
נאמר 'וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא'.[י]
אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר היה לומר שהיה מקרה בו הקדוש ברוך הוא התעטף כשליח ציבור והראה למשה את סדר התפילה.
באותו מעמד האל אמר למשה: כל זמן שישראל חוטאים - יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.[7]
|
גם כאן ההתפעמות של רבי יוחנן אינה נובעת, חס וחלילה, מהתיאור המאניש והוא מזדעזע רק מהפגיעה בכבודו של האל שהכתוב מתארו כמי שכביכול ירד להתפלל עם הבריות. פרשנים מאוחרים יותר ניסו להחליק את התיאור הגשמי ולייחס את האל העטוף בטלית לחזיון שנראה למשה במראה הנבואה אבל לנו צריך להיות ברור שרבי יוחנן לא היה מוצא לנכון להתפעם יתר על המידה מסתם עוד חזיון נבואה. אם רק בחזיון נבואה עסקינן מדוע זה 'אי אפשר לאומרו'? התלמוד שזור בדיונים מתמשכים על חזיונות שחזו הנביאים ואלה אינם מעוררים כל השתאות, אפילו כאשר צפים ועולים בהם תיאורים מאנישים במיוחד? אין לנו אלא להסיק שרבי יוחנן, בניגוד למפרשים מאוחרים יותר, מצא שהפסוק מדבר בפירוש על ירידתו של אל גשמי שהתעטף בטלית אמיתית וממשית והדגים למשה את הדרך שבה יש להתפלל אליו עצמו.
גם ריש לקיש כמעט מתעלף כשהוא מגלה עד כמה מוכן האל לגמד את עצמו מאהבתו ליעקב אבינו. כרקע לדיון עלינו להזכר בפסוקים:
|
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.[יא]
|
רבנן למדו מפסוקים אלה שדיוקנו של יעקב אבינו היה חקוק על כסא הכבוד ומלאכי השרת היו עולים בסולם לראות את הדמות שבמרומים ויורדים חזרה ארצה בכדי לחזות באורגינל:
|
שנינו בבריתא: המלאכים עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה. כיוון שהמלאכים קנאו ביעקב הם ירדו לפגוע בו ומיד אנו קוראים 'וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו'[יב].
אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר היה לומר שמקרה זה אכן התרחש שכן האל מתואר כאן כאדם שמניף מניפה על בנו לסוכך עליו.[8]
|
מתוך הפסוק שבה ומשתקפת הפעלתנות האלוהית. מלאכי השרת קנאו ביעקב ובאו לפגוע בו אך האל זינק ממקומו וניצב מעל יעקב לשמרו - בדומה לאדם שמנופף במניפה על בנו בכדי להצילו מזבובים או מהשרב. אכן, אלמלא הפסוק המפורש לא היינו מאמינים!
התלמוד, כיוון שהוזכר סולם יעקב, מביא לנו דיון נוסף במסגרתו מצליחים רבנן לאמוד את רוחבו של הסולם שיעקב ראה באותו החלום. ראוי גם לנו ללמוד מהם פרק בפירוש חלומות:
|
שואלים: כמה רחבו של סולם?
מפסוק זה עלינו להבין ששני מלאכים עלו ושני מלאכים ירדו ובכל זאת הם לא פגעו זה בזה. לכן, כל אחד משלבי הסולם מסוגל היה להחזיק ארבעה מלאכים בעת ובעונה אחת.
|
שני מלאכים עלו בסולם יעקב במקביל לשני מלאכים שירדו בו ועל כן ארבעה מלאכים היו צריכים לעמוד בו זמנית על שלב אחד. רוחבו של מלאך כרוחבו של ים תרשיש וכיוון שידוע לנו שרוחבו של ים תרשיש הוא אלפיים פרסאות הרי שרוחב הסולם חייב להיות לפחות שמונת אלפים פרסאות. המתמטיקה נבדקה ונמצאה מדויקת, על המדרש לבטח אין באפשרותנו להשיג ולא נותר לנו אלא להתפעל מגדולתו של יעקב שחלם בגודל טבעי ולא התפתה להמיר את הסולם והמלאכים שבחלומו לקנה מידה קצת יותר אנושי.
|
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית בדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו למדורים המתאימים בפורומים.
|
שמות לב:י
יחזקאל כח:יג
שיר השירים ד:ו
'וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת' (יהושע ה:ג)
שמות כה:ב
ישעיה מ:יב
ישעיה סו:טו
במדבר לא:כג
דברים ה:כח
שמות לד:ו
בראשית כח:יב-יג
בראשית כח:יג
בראשית כח:יב
דניאל י:ו
'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל'. אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו ואמר לפניו: רבונו של עולם אין איני מניחך עד שתמחול ותסלח להם.
(ברכות דף לב:א)
עשר חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן וכולם של אבנים טובות ומרגליות ושל זהב. והלא לחתן אין עושין לו אלא חופה אחת ולמלך עושין לו שלש חופות, ולחלוק כבוד לאדם הראשון עשה לו הקדוש ברוך הוא עשר חופות בגן עדן שנאמר 'בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ' - הרי אלו עשר חופות.
(פרקי דרבי אליעזר פרק יא ובמהדורות אחרות פרק יב ומקבילה מקוצרת בבבא בתרא עה:א שם ההברקה מיוחסת לרבי חמא בר חנינא)
'עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה'. רבי אבהו ורבי לוי חד אמר: בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו עשה ערלותיהן גבעה וזרחה עליהם החמה והתליעו. ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי האשים. ואמר הקדוש ברוך הוא: לכשיבואו בניו של זה לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם זה הריח ואתמלא רחמים עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים. מה טעם 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'. רבי לוי אמר: בשעה שמל יהושע את בני ישראל העמיד להם ערלותיהם גבעה וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת סמים וכריח קומץ של לבונה שעל גבי אשים. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לכשיבואו בניהם של אלו לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם ריח זה ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין לרחמים. מה טעם 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'.
(שיר השירים רבה ד: ו)
אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלוהיכם כהן הוא דכתיב 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה'. כי קבריה למשה במאי טביל והכתיב 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם'. אמר ליה: בנורא טביל דכתיב 'כִּי הִנֵּה יְהֹוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא'. ומי סלקא טבילותא בנורא? אמר ליה: אדרבה, עיקר טבילותא בנורא הוא דכתיב 'כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם'.
(סנהדרין לט:א)
אמר רבי אבהו: דאמר קרא 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'. ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה.
(מגילה כא:א)
'וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא'. אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים - יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
(ראש השנה יז:ב)
תנא: עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה. באו לסכנו מיד 'וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו'. אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו - כאדם שמניף על בנו.
(חולין צא:ב)
כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאות דכתיב 'וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ' - עולים שנים ויורדים שנים, וכי פגעו בהדי הדדי? הוו להו ארבעה וכתיב ביה במלאך 'וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ' וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי.
(חולין צא:ב)
התגובות האחרונות