Skip to content

1VSDAT

שבת, 21 אוגוסט 2010 17:42

ידו של האל

דרג מאמר זה
(7 מדרגים)
הפרשנים הגדולים ייחסו את הניסוחים המאנישים ללשונם הציורית של כותבי התנ"ך וראו בהם לא יותר מאשר מטפורות, משלים או מליצות פיוטיות. להוכחת טענותיהם הם הביאו מספר דוגמאות מייצגות והניחו שקוראיהם יבינו מעצמם שניתן למצא הסבר משכנע לכל ההתבטאויות המביכות שמצאו את דרכן לספר הספרים. אנו לא ניתפס להכללות ונבדוק בעצמנו אם בכל מקרה ומקרה באמת ניתן להלביש על הלשון התנ"כית את מליצות השיר שיגאלו את הפסוק מפירושו הפשוט או שגלימת המשל ומטפורה אינה מסוגלת לכסות את כל הניסוחים וגם היא משאירה את האל במלא גשמיותו ומוחשיותו.
 
 
הביטוי 'יד יהוה', לשם דוגמה, הינו בהחלט מטאפורה קלסית. המילה 'יד' משאילה לאלוהים את משמעותה האנושית וכשם שידו של האדם ממהרת לבצע את רצונו ומשאלות ליבו כך, בהשאלה, גם לאלוהים יש אמצעים להוציא את רצונותיו מהכח אל הפועל. את המושג 'יד יהוה', אם כן, לא חייבים לפרש כפשוטו וניתן לשלבו בשיחה גם כשלא מאמינים שלאל יש ידיים של ממש שמחוברות לגוף אמיתי ומוחשי. מצד שני, אין כמובן שום חובה לפרש את המושג 'יד יהוה' כמטפורה מליצית והביטוי עשוי לשמש גם את אלה החושבים על האל במונחים מוחשיים ורואים בעיני רוחם את ידו הגשמית והממשית מונפת מעלה בבואו לנקום באויביו ובשונאיו.
 
התיחסות דומה ניתן להעניק גם לביטויים דוגמת 'עיני יהוה', 'אזני יהוה', 'אף יהוה', 'פני יהוה', 'לב יהוה' וכדומה. הללו יכולים בהחלט להיות מטפורות אך באותה מידה הם יכולים גם לבטא את התיחסותם הפשוטה והמוחשית של בני התקופה. היום אנו נוהגים לייחס לביטויים מאנישים משמעות סימבולית או אלגורית אבל אין להסיק מכך שזו היתה גם התיחסותם של אבותינו הקדומים. הללו, מין הסתם, לא תמיד העריכו שלהתבטאויותיהם המוחשיות ניתן יהיה לייחס בבא היום גם משמעותיות מליציות ופיוטיות.
 
אנו כמובן נתעניין פחות בביטויים תמימים דוגמת אלה שהרס"ג והרמב"ם מיהרו להקריב לפנינו ויותר בפסוקים שאינם תורמים עצמם לפרשנות מקילה אך לפני שנתפנה לבדוק לעמקם את ההתבטאויות היותר מביכות נסקור מספר ביטויים שתורמים את עצמם בקלות לפרשנות אלגורית או מטפורית ולכלל 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. נתחיל במספר פסוקים תמימים שאינם מעלים קושיות מציקות יתר על המידה:
 
בפסוק:
 
וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם'[א].
 
נוכל בהחלט להניח שלא את ידו האמיתית שלח האל והביטוי הוא רק מטפורה לפעולתו ארוכת הטווח. מטפורה יפה נוכל למצוא גם בפסוק:
 
וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים.[ב]
 
וכך הדבר גם בהרבה פסוקים אחרים שמתייחסים לידו של יהוה.
 
פנים של ממש לא חובה למצוא גם בפסוק:
 
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.[ג]
 
ולא יגרם נזק רב אם נראה בפנים שלא יראו ריקם ביטוי מליצי לשביעות רצונו של האל. באותו אופן ניתן גם להניח שהכתוב מדבר באופן מליצי כשהוא אומר:
 
וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה.[ד]
 
ואין כוונתו לא לפנים אמיתיות ולא לאף או יד של ממש.
 
לקולא ניתן לפרש גם את חרון האף והסתרת הפנים שבספר דברים:
 
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.[ה]
 
אדרבה, הביטויים 'הסתרת פנים' ו-'חרון אף' הינם לכל הדעות ביטויים מליציים וגם בימינו נהוג להשתמש בביטויים אלה בלי לצפות מהשומע שיעלה בעיני רוחו פנים או אף של ממש.
 
דוגמאות למטבעות לשון תמימות ניתן למצא בשפע אך יש להזהר משאננות מופרזת שכן לא כל ביטוי מאניש מחביא בקרבו מליצה פיוטית. לשם משל, האם האצבע שבפסוק:
 
וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.[ו]
 
היא אצבע אמיתית או אצבע מליצית? מצד אחד נוכל להתייחס לביטוי כמליצה פיוטית שמדגישה את מקורם האלוהי של הדברות החרוטות באבן הקשה אבל ממצד שני אין כל מניע לראות בביטוי גם התיחסות לאצבע של ממש הנמצאת בידו האמיתית של אל דמוי אדם. מטפורה כה יפה ומספקת אנו נוטים באופן אינסטינקטיבי ליחס לאומנות הפיוט אך מסתבר שלא כולם היו שותפים לדעתנו. רבי ישמעאל, לשם דוגמה, התעקש להעניק לאצבע האלוהים משמעות הרבה יותר מוחשית:
 
רבי ישמעאל אומר: חמש האצבעות ביד ימינו של הקדוש ברוך הוא הן כולן יסודות  גאולה: באצבע הקטנה הוא הראה לנח מה יש לעשות בתיבה שנאמר 'וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ'[ז], באצבע השנייה לאצבע הקטנה הוא הכה את מצרים שנאמר 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא'[ח], וכמה לקו באצבע? – עשר מכות. באצבע השלישית לאצבע הקטנה הוא כתב את הלוחות שנאמר 'לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים'[ט], באצבע הרביעית, שהיא השנייה לבוהן, הוא הראה למשה במה יתנו בני ישראל את פדיון נפשם שנאמר 'זֶה יִתְּנוּ'[י]. בבוהן ובכל היד כולה עתיד הברוך הוא להכות את אויביו בני עשו ואת אויביו בני ישמעאל שנאמר 'תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ'[יא].[1]
 
המסר הרבני חד וברור. האל שבעבר כבר ניצל את כוחותיו האלוהיים לטובתם של בני ישראל ישוב ויתייצב לצידם גם ביום פקודה והאצבעות שכבר סייעו לעם הנבחר יקפצו לאגרוף נקם שיכה באויביהם האכזריים של הבנים האהובים - ברומאים בני עשו ובערבים בני ישמעאל. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שמאחורי המסר המרגיע עומד אל מוחשי לחלוטין שנוהג להשתמש באצבעותיו להכאה, חריטה והצבעה שהרי אפילו יהוה בכבודו ובעצמו אינו מסוגל להראות לנח מה לעשות בתיבה ולהצביע למשה על מטבעות בנות חצי שקל באמצעות אצבעות מליציות וסימבוליות. הדימוי, בלית ברירה, הופך להיות הרבה יותר מוחשי והאל הופך להיות הרבה יותר דומה לבני דמותו וצלמו.
 
גם הפרשנים אינם מפגינים תמימות דעים באשר לאצבע האלוהית. האבן עזרא, נאמן למסורת הפילוסופית של ימי הביניים, אמנם רואה בביטוי 'אֶצְבַּע אֱלֹהִים' לא יותר מאשר מליצת שיר ואולם אור החיים הקדוש מוצא את עצמו מסתבך בתיאורים לגמרי לא נטולי גשמיות:
 
סיפר לנו המקרא כיצד ובמה נכתבו לוחות הברית כשאמר 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים'[יב]. פירוש הפסוק הוא שהאל צייר את צורת האותיות על לוחות הברית באופן הבא: הוא עיצב באצבעו 'כביכול' צורת אות ואורה של האצבע האלוהית צרב את האות על לוח האבן בדיוק במקום אליו האצבע כוונה. נוכח עוצמת אורו של האל יתברך לא היה החומר של הלוחות מסוגל לעמוד ובכל מקום אליו כוונה אצבע האלוהים החומר היה נאכל או מוסט לצדדים והאות המעוצבת הייתה נחקקת על הלוח. כך נכתבו הלוחות משני עבריהם ולכן נאמר 'חָרוּת עַל הַלֻּחֹת'[יג], ולא 'חרות בלוחות' ומשתמע מכך שהחריטה לא נעשתה בתוך הלוח אלא רק מעליו שכן הקדוש ברוך הוא היה מניח את אצבעו על הלוחות בתבנית של אות וכך נחרתו האותיות של עשרת הדברים.[2]
 
רבי חיים בן עטר, המכונה אור החיים הקדוש, אינו רואה אמנם אצבעות חומריות חורטות בלוחות אבל האצבעות 'כביכול' שקרינתן צרבה את האבן הן ממשיות בדיוק באותה מידה שכן כל דבר שמצליח לעצב את עצמו בצורת אות חייב בהכרח להיות בעל צורה וכנגזרת מכך, גם בעל גוף, אפילו אם גוף זה נבנה מתחליף החומר הנקרא אנרגיה. אך אם עוקר הרים ברמתו של רבי חיים בן עטר אינו מצליח להשתחרר מהגוף והצורה כיצד נוכל להניח שאצבעות של ממש לא עמדו גם מול עיניו של רבי ישמעאל? לחליפין, אם רבי ישמעאל חפץ רק להעשירנו באלגוריה נפלאה מדוע לא בחר ניסוח שירחיק את הטעות מקדושים תמימים דוגמת אור החיים הקדוש?
גם מדרש האגדה הבא מעלה את השאלה אם גלרית החכמים מתייחסת ליד אמיתית או ליד מטפורית?
 
מסר רב כהנא את דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי ומסר רבי שמעון בן לקיש את דבריו של רבי יהודה הנשיא: מהו שכתוב 'וִידֵו אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם'[יד]? משיבים: כתוב 'ידֵו', בלשון יחיד, ועל כן מדובר בידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מידת הדין.[3]
 
המדרש מלמדנו שהאל מוכן ומזומן להציל בעלי תשובה ממר גורלם אך האם מסר חשוב זה נלמד מתיאור עובדתי או ממליצת שיר? מצד אחד נוכל לטעון שמדובר כאן ביד סימבולית שכן תפקידה של היד לקבל בעלי תשובה מ'יד' מידת הדין וכפי שחזקה על מידת הדין שאין לה יד של ממש כך גם אין לייחס כל גשמות לידו של הבורא. מאידך עלינו לשים לב לעובדה שידו של הקדוש ברוך הוא אינה פרוסה, ככה סתם, בחלל הריק אלא שהיא משתרבבת לה מתחת לכנפי החיות שללא גוף וצורה לא היו מצליחות לשאת על ראשן את הרקיע, הדומה לקרח הנורא, ואת כסא הכבוד, שמראהו כאבן הספיר, שניצב מעליו[טו]. אם מדובר ביד מטפורית, מדוע היא נשלחת מתחת לכנפיהן של חיות כה גשמיות? אם המדרש אינו אלא משל מדוע טורחים החכמים לציירו בתיאורים כה מוחשיים?
 
שירת הים, אף היא, נראית במבט ראשון כעתירת מטפורות ומליצות פיוטיות:
 
יְהֹוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהֹוָה שְׁמוֹ. מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן. יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהֹוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב. וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ. וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם. אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.     נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים. מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהֹוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ. יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.[טז]
 
משה, מרים ובני ישראל, בשירתם, מייחסים לאיש המלחמה האלוהי מגוון רחב של תכונות אנושיות ורואים בו את האחראי להטבעת מרכבות פרעה, חייליו ומבחר שלישיו. ימינו, אומרת השירה, רעצה אויב ורוח אפו גרמה להערמת המים ולהקפאת התהומות. גם אם נרצה להתייחס לכל הביטויים הללו כאל לא יותר מאשר מליצות פיוטיות לא נוכל להתעלם מהעובדה שיהוה בכבודו ובעצמו אכן היה נוכח בשדה הקרב והשתתף בלחימה בצורה המוחשית והגשמית ביותר:
 
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם. וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהֹוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהֹוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהֹוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.[יז]
 
יהוה, האל הגדול הגבור והנורא, כך אומר הכתוב, נמצא כל אותה העת בתוך עמוד האש ובאשמורת הבוקר הוא השקיף על האויבים, גרם מהומה במחנה המצרים והסיר את אופני מרכבותיהם. אם גם תיאור זה מתיימר להיות מטפורה מדוע נצרך הכתוב לעמודי האש והענן? הרי כפי שראינו זה עתה בשירת הים המטאפורה תשרת את מטרתה גם אם נמצא את האל פועל בשטח ללא כל כסות מיותרת. באופן דומה, הנצחון היה נותר שלם גם ללא פירוטי יתר של הטקטיקות האלוהיות. הוספת הפרטים הקונקרטיים: ההשקפה באשמורת הבוקר, הסרת אופני המרכבות וההתנהלות הכבדה של המצרים מרחיקה את האפשרות שבפנינו תיאור מטפורי ומחזקת את הסבירות שהכתוב פורש בפנינו תיאור עובדתי של אירוע היסטורי. ואולם, אם במקום אחד אנו מוצאים תיאור עובדתי כיצד נוכל שלא להאמין שבקרב על הים השתתף איש מלחמה שימינו הכריעה את אויביו וחרונו אכל אותם כקש? אם בני ישראל לא ראו בעיניהם את האל שהביס את המצרים על הים הרי זה רק משום שהוא בחר להסתיר את עצמו בתוך עמודי אש ועשן והדעת נותנת שללא העמודים הללו הוא היה נגלה אליהם בכל הדרו, לבוש בשריונו ומניף את חרבו על ראשי אויביו.
 
 
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית בדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו למדורים המתאימים בפורומים.
 
 


[א]             
שמות ג:כ
[ב]             
שמות ז:ד
[ג]              
שמות כג:טו
[ד]              
שמות לב:יא
[ה]             
דברים לא:יז-יח
[ו]              
שמות לא:יח
[ז]              
בראשית ו:טו
[ח]             
שמות ח:טו – 'הִוא' = 'היא'
[ט]             
דברים ט:י
[י]              
שמות ל:יג
[יא]            
מיכה ה:ח
[יב]            
שמות לא:יח
[יג]             
שמות לב:טז
[יד]             
יחזקאל א:ח
[טו]            
יחזקאל א:ה-כו
[טז]            
שמות טו:א-יח
[יז]             
שמות יד כב:כח


[1]          
רבי ישמעאל אומר: חמשה אצבעות של יד ימינו של הברוך הוא כולם יסוד גאולות: אצבע קטנה הראה לנח מה לעשות בתיבה שנאמר 'וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ', אצבע שנייה לקטנה בה הכה את מצרים שנאמר 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא', וכמה לקו באצבע? - עשר. אצבע שלישית לקטנה בה כתב את הלוחות שנאמר 'לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים', אצבע רביעית שהיא שנייה לבוהן בה הראה למשה מה יתנו בני ישראל פדיון נפשם שנאמר 'זֶה יִתְּנוּ'. הבוהן וכל היד כולה עתיד הברוך הוא להכות בהם את בני עשו שהם צריו ואת בני ישמעאל שהם אויביו שנאמר 'תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ'.
(פרקי דרבי אליעזר פרק מז ומקבילות בילקוט שמעוני רמז קפג ורמז תקנ"ג)
 
[2]          
והודיע הכתוב אופן כתיבת הלוחות במה נכתבו ואמר 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים', פירוש כי היה ה' מצייר צורת האות באצבעו כביכול פירוש בחינת אור אחד מאורו יתברך בדמות אצבע כנגד הלוח כשיעור שטח אברי האותיות כדי שלא יהיה חרות אלא את אשר יצייר כנגדו, ולצד עוצם תוקף אורו יתברך לא היה אור של הלוחות יכול עמוד בכל המקום אשר יכוין כנגדו אצבע אלוהים והיה נאכל או מצטמצם לצדדין והיה נשאר כל אשר יצטייר כנגדו חלול, ולזה נכתבו משני עבריהם, והוא אומרו חרות על הלוחות, ולא אמר חרות בלוחות, שיהיה נשמע שעשה החרות בלוחות אלא על, פירוש שהיה מניח אצבעו ברוך הוא על הלוחות בדמיון צורת האות, ובזה נחרתו האותיות של עשרת הדברים.
(אור החיים על שמות לא:יח)
[3]          
אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי: אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מאי דכתיב 'וִידֵו אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם'? 'ידֵו' כתיב, זה ידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מידת הדין.
(פסחים קיט:א)
 
נקרא 4408 פעמים
למאמר הבא ולקודם: רבי ישמעאל ואכתריאל יה »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים