Skip to content

1VSDAT

שני, 23 אוגוסט 2010 11:20

שיטת הרמב"ם להרחקת הגשמיות

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
לרמב"ם יש שיטות שונות באמצעותן הוא מוציא את הפסוקים מהקשרם ומייחס להם כוונות לא להם. השיטה הראשונה היא שיטת האליגוריזציה שרואה בניסוחים הבעייתיים לא יותר מאשר מליצות שיר תמימות והשניה היא שיטת המילים הדו-משמעיות שמעניקה לכל מילה שתי משמעויות, האחת משמעות פשוטה שמתאימה להמונים והשניה משמעות אריסטוטלית המובנת רק לבעלי הכשרה פילוסופית.
 
 
אליגוריזציה של ניסוחים בעיתיים
 
הרמב"ם שנולד למעלה מ-250 שנה אחרי הרס"ג הבין אף הוא שהניסוחים המאנישים והמגשימים הם לא יותר מאשר מטאפורות ומליצות שיר:
 
כשכתבי הקודש מתארים את האל בתאורי הגופים הגשמיים ומייחסים לו הליכה, עמידה, ישיבה, דיבור וכיוצא בזה הם עושים זאת על דרך המטאפורה. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 'דברה תורה כלשון בני אדם'[א] וכבר דיברו החכמים בזה הענין הרבה.[1]
 
הבריות, כך טוען הרמב"ם, יכולים לחשוב אך ורק במושגים גשמיים והם אינם מסוגלים להתיחס לאל חסר גוף וצורה. לפיכך נאלצו כותבי התנ"ך והחכמים, מתוך התחשבות במגבלות האנושיות, לדבר בלשונן של הבריות ולהמחיש את הנשגב על ידי המוכר והשכיח. פילוסוף שהתברך בהבנה מופשטת יכול אולי להבין בשכלו אל מרוחק ובלתי מוחשי אבל האדם הפשוט, הרגיל לחשוב רק במושגים ארציים וגשמיים, לעולם לא יבין את מושג האלוהות ולא יתפוס עד כמה גדול הוא האל אלא אם יעלה בעיני רוחו תמונות השאובות ממרחבי ההוויה האנושית. מכאן שאין לקבל את דברי המקרא כפשוטם ועלינו להניח שבעלי המקראות תיבלו את דבריהם במשלים, מטאפורות ומליצות שיר במטרה להמחיש אמיתויות נסתרות גם להדיוטות שאינם אמונים על החשיבה המופשטת. אם כולם היו חכמים כמו הפילוסופים וכולם היו מסוגלים להפיק מוסר השכל גם מניסוחים אבסטרקטיים אזי התורה היתה לבטח נכתבת בלי כל אותן לשונות האנשה אבל לאור העובדה שרוב הבריות לא התברכו ביכולת ההפשטה של הרבנים, האחראים היו חייבים להמחיש את מחשבותיהם בעזרת משלים ולנסח את דבריהם בשפה ציורית ומוחשית שתהיה מובנת לכל שומעיהם. דברים אלה מתומצתים בכלל 'דברה תורה כלשון בני אדם', היינו, שהתורה, ובעקבותיה הנביאים, בעלי הכתובים ומאוחר יותר גם החכמים, ניסחו את דבריהם הנשגבים בשפת ההמונים וחובה עלינו לנסות ולהבין את התובנות העמוקות שהוצפנו בדבריהם מבלי לייחס משמעויות מרחיקות לכת לניסוח עצמו.
 
הרמב"ם ממחיש את הכלל 'דברה תורה כלשון בני אדם' בעזרת מספר דוגמאות:
 
אם כן, מהו זה שכתוב בתורה 'וְתַחַת רַגְלָיו'[ב], 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים'[ג], 'יַד יְהֹוָה'[ד], 'עֵינֵי יְהֹוָה'[ה], 'בְּאָזְנֵי יְהֹוָה'[ו] וכיוצא בדברים האלו? ניסוחים אלה הותאמו להבנתם של בני האדם שמסוגלים להתייחס רק לגופים מוחשיים ולכן התורה דברה בלשון בני אדם.
 
כל הביטויים הללו הם מטאפורות בדיוק באותו אופן שהביטוי 'אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי'[ז] חייב להיות לא יותר מאשר מטאפורה. ברור שביטוי זה הוא מטאפורה שהרי האל אינו זקוק לחרב בכדי להרוג וממילא החרב המוזכרת בפסוק חייבת להיות משל וכך גם כל שאר הביטויים הם לא יותר מאשר משל.
 
ראיה לכך שנביא אחד אומר שראה את הקדוש ברוך הוא 'לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר'[ח] ואחד ראהו 'חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה'[ט]. משה רבינו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה ובסיני כשליח ציבור עטוף בטלית – ללמדנו שאין לו דמות וצורה אלא הכל במראה הנבואה ובחזיונות.
 
האמת היא שהאדם אינו מסוגל להבין את האל והדעת אינה יכולה להשיגו ולחקרו ועל זה אמר הכתוב 'הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא'[י].[2]
 
האל, כך הרמב"ם, אולי מתואר כמבריק את להב חרבו אך כיוון שידוע לנו שכל צבא השמיים עומד הכן ללחום את מלחמותיו עלינו להסיק שלא מדובר כאן בחרב של ממש והדימוי בא רק בכדי להמחיש את היערכותו של האל הנשגב לקרב הנקמה. באותו אופן, כיוון שכולנו יודעים שלאל אין דמות וצורה הרי שכל תיאוריו הגשמיים אינם אלא מליצות פיוטיות שאסור לנו להבין כפשטן. אדרבה, הדמויות השונות שנגלו למשה, ישעיהו ודניאל מוכיחות שאת תיאוריהם המליציים של הנביאים יש לייחס לטראנס הנבואי ולא למהותו האמיתית של האל, מהות שדעת האדם קטנה מהשגתה והבנתה.
 
 
שיטת המילים הדו-משמעיות
 
לצד הפרשנות המטפורית הרמב"ם פיתח את שיטת המילים הדו-משמעיות, שיטה רבת עוצמה שאפשרה לו לפרש כל מונח מביך בתנ"ך בשתי דרכים שונות: האחת על דרך הפשט בצורה שתתאים להבנתם של הדיוטות שלא זכו להשכלה פילוסופית והשניה על דרך הפילוסופיה האריסטוטלית שלשיטת הרמב"ם היא רק ניסוח אלטרנטיבי של אותן האמיתות שנחשפו בעת שהאל התגלה על ההר ומסר למשה ולבני ישראל את תורתו הנצחית.
 
את עיקרי שיטת המילים הדו-משמעיות הרמב"ם הסביר והדגים בספרו 'מורה נבוכים' ובעזרתו של ספר זה ניתן לתרגם כל פסוק תנ"כי לאריסטוטלית שוטפת ולהעניק לכל ניסוח מביך ומטריד משמעות פילוסופית עמוקה ונשגבת. לשם דוגמה, ההמונים אולי יבינו את המילה 'צֶלֶם' בפסוק:
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.[יא]
 
במשמעות של תבנית או תואר ויסיקו שהאל ברא את האדם בתבניתו ושהאדם דומה לאל בצורתו ובמראהו אבל הפילוסוף יודע שלמילה 'צֶלֶם' יש משמעות נוספת ובאריסטוטלית מילה זאת מציינת את הצורה שמוטבעת בחומר ומעניקה לו את תכונותיו. התכונה שמייחדת את בני האדם משאר היצורים החיים היא התבונה האנושית, או בלשון הרמב"ם, ההשגה השכלית, ולכן כשהמקרא משתמש במילה 'צֶלֶם' הוא לא מכוון לתבנית הפיזית אלא לאותה יכולת שיש לאדם להשיג ולהבין. הפסוק 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' מלמד, אם כן, שהאדם, בניגוד לבעלי חיים אחרים, נברא עם היכולת להשיג בשכלו את האמיתות האלוהיות ותכונה זו מאפשרת לו להידמות במידת מה לאל עצמו.
 
באותו אופן, שלושת המילים 'ראה', 'הביט' ו'חזה' יכולים לציין גם ראיה חושית וגם השגה שכלית וכשהכתוב מציין שבן תמותה זה או אחר הביט, ראה או חזה את האל הכוונה היא תמיד שאותו בן אדם הצליח להשיג את האל בעזרת שכלו ולהבין מעט מאותה מהות אלוהית אינסופית ונסתרת. לאור זאת עלינו להבין שהפסוק:
 
וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר.[יב]
 
אינו מספר לנו על ראיה חושית שאפשרה לזקני ישראל להתבונן באלוהיהם אלא על הבזק של השגה שכלית שנטע במוחם את תחושת נוכחותו האימננטית של האל ההבלתי-מוחשי.
 
 
 
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
 


[א]      
ברכות לא:ב
[ב]      
שמות כד:י
[ג]      
שמות לא:יח, דברים ט:י
[ד]      
שמות ט:ג, דברים ב:טו
[ה]      
איזכורים רבים, למשל דברים יא:יב
[ו]      
במדבר יא:א,יח
[ז]      
דברים לב:מא
[ח]      
דניאל ז:ט, לבושו כשלג צח
[ט]      
ישעיה סג:א, שבגדיו אדומים מדם אויביו בני בצרה, העיר הגדולה שבארץ אדום
[י]      
איוב יא:ז
[יא]     
בראשית א:כז
[יב]            
שמות כד:י


[1]             
וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתאורי הגופים כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה - הכל דרך השאלה כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 'דברה תורה כלשון בני אדם' וכבר דיברו החכמים בזה הענין הרבה.
(רמב"ם, פירוש המשניות, מסכת סנהדרין י:א)
[2]             
אם כן, מהו זה שכתוב בתורה 'וְתַחַת רַגְלָיו', 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים', 'יַד יְהֹוָה', 'עֵינֵי יְהֹוָה', 'בְּאָזְנֵי יְהֹוָה' וכיוצא בדברים האלו? הכל לפי דעתם של בני אדם הוא שאינם מכירים אלא הגופות ודברה תורה כלשון בני אדם והכל כנויים הם שנאמר: 'אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי' וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג? אלא משל והכל משל. ראיה לכך שנביא אחד אומר שראה הקדוש ברוך הוא 'לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר' ואחד ראהו 'חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה'. משה רבינו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה ובסיני כשליח ציבור עטוף - לומר שאין לו דמות וצורה אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה. ואמתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו וזה שאמר הכתוב 'הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא'.
(הרמב"ם, היד החזקה, הלכות יסודי התורה א:ט)
נקרא 3401 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים