התשובה, לכאורה, חייבת להיות ברורה לכל מי שאינו מוכן לוותר על שרידי יושרו האינטלקטואלי. עם ישראל כרת ברית ונשבע אמונים לאל הגשמי והמוחשי שהציל את העולם מהמפלצות הקדמוניות, כפי שמלמדים אותנו לא מעט פסוקים ששרדו את ידם המטהרת של עורכי התנ"ך, דוגמת:
|
*
|
'בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.'[א]
|
|
*
|
'עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין.'[ב]
|
|
*
|
'אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים.'[ג]
|
|
*
|
'אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ.'[ד]
|
|
*
|
'עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין.'[ה]
|
|
*
|
שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.'[ו]
|
|
*
|
'בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ.'[ז]
|
|
*
|
'תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ.'[ח]
|
וכדומה. אל זה ציווה על בניו לשכנו במקדש ולהאכילו בבשר קורבנות וקמצוצי מנחות. הוא גם ביקע את הים, הוליך את בני ישראל במדבר, זרק אבנים גדולות על האמורים, עצר את השמש במהלכה, הכה קשות את פסל האל דגון וציווה על בניו לא להחליפו לעולם באל אחר:
|
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.[ט]
|
רבני דור התלמוד התיחסו לאיסור זה ברצינות גמורה וכפי שראינו, איש מהם לא העז לחלום חלום או להדיח את בני ישראל לעבוד אל שלא הוציא את עם ישראל מארץ מצריים ולא פדה אותו מבית עבדים. לאחר נפילת הבית השני האל התנ"כי אמנם הורחק במעט ממרכז העשיה ובמקום לנקום ולנטור הוא נאלץ לאשר ולגבות את דבריהם מעשיהם של חברי הגילדה שהשתררו על עם ישראל אבל אף אחד בתקופת התלמוד לא העלה על דעתו שדחיקת הרגליים האלוהיות הביאה עימה גם את העלמת הגוף הקדוש וכולם כאחד האמינו שהאל הגשמי והמוחשי בסך הכל זנח את המקדש ההרוס בירושלים ועלה לשבת על כס המלכות שבהיכל הגדול שהוא בנה לעצמו ברקיע השביעי.
יהודי מאמין חייב, אם כן, ללכת בדרכיהם של אברהם, שהתוכח עם אלוהיו, יעקב שנאבק עימו, משה שראה את אחוריו, ישעיהו שחזה בשרפים שריחפו מעליו, רבי ישמעאל בן אלישע שנתקל בו כשהוא יושב על כסא רם ונישא, הלל הזקן שזכה להברא בצלמו, רבי בנאה שראה את דמות דיוקנו אף שאת דיוקנו עצמו אסור היה לו לראות, רבי אבין בר רב אבא שהסיק שהאל מניח תפילין, רבי יוחנן שהבין שהאל גם מתעטף בטלית, רבי אבהו שהשתכנע שהאל טיהר את עצמו באש, ריש לקיש שדרש ומצא שהאל עמד ליד משה, רבי חמא בנו של רבי חנינא שקבע שהאל הוא אש אוכלה, הרבנים שהבינו שרעידות אדמה מתרחשות בעקבות תנועות לא זהירות של האל, רבי עקיבא שחשב שהאל יושב על כסא במחיצתו של דוד המלך וכל שאר חכמי עידן התלמוד שתמיד שיוו לנגד עיניהם אל גשמי, מוחשי ודמוי רב שהקדיש את זמנו ומרצו לטיפוח מעמדם ורווחתם של נאמניו המזוקנים.
כפועל יוצא מאמינותם של המקורות הקדומים עלינו לפסול על הסף את האל חסר הגוף והצורה שהרס"ג והרמב"ם ניסו להגניב למקורותינו. אל שמסתכל לאנשים בצלחת ובאזורי החלציים, שמתעצבן, מתרגז ומשתוקק לקורבנות ולמלמולים בלתי פוסקים אינו יכול לטעון, בו זמנית, שהוא רחוק, מנותק וחסר כל גוף וצורה. לכן, לא רק שאסור לנו להחליף את האל שדקלם את עשרת הדיברות באל של עשרת האמירות אלא שעלינו לבער את הרע מקרבנו ולהרחיק מאיתנו כל מי ששולל את האל המסורתי, הגשמי והמוחשי. מי שאינו מקבל עליו את דמותו ותכונותיו של האל שהוציא אותנו מארץ מצריים ופדה אותנו מבית עבדים הריהו כאומר 'נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם'[י] ודינו שיענש בחנק, לשיטת רבי שמעון, או בסקילה, לשיטת רבנן[1].
לא רק שעלינו לבאר מקרבנו את כל חולמי החלומות ונביאי השקר אלא שעלינו אף להחזיר את עטרת התורה לישנה ולמרק מתוכה את כל ההבלים שהמחדשים הפילוסופיים שתלו בתוכה. למעשה, עלינו להקיא מתוכנו את כל היצירות התורניות שנכתבו לאחר המאה העשירית שכן כולן נכתבו בהשראתו של האל הפילוסופי וממילא הן אינן מבטאות את רצונותיו של מי שבאמת ברא את השמים ואת הארץ ומי שבחר להשית עלינו את מאות המצוות ואלפי הדקויות שאנו שמחים לקיים מידי יום ביומו.
מאמינים מסורים במיוחד יכולים אמנם לעמוד על רגליהם האחוריות ולטעון פעם נוספת שהתורה דיברה כלשון בני אדם וכל ההתייחסויות לאל דמוי האדם אינן אלא אלגוריות עמוקות ומליצות שיר נפלאות שבאות לקרב את האלוהות האינסופית לדעתם של בריות שמסוגלות לחשוב רק במושגים גשמיים ומוחשיים. ואולם, טיעונים אלה נעשים פחות ופחות משכנעים כשמסתבר שאין בנמצא אפילו תנא או אמורא אחד שטרח לשבץ בתוך תיאוריו האנתרופומורפיים ולו רמז דק אחד שיכול להצביע על אי-גשמיותו של האל. לאל הרבני יש אמנם גודל משתנה - לעיתים הוא יושב על כסא רם ונישא בתוך קודש הקודשים ולעיתים הוא מחזיק בזרועותיו את העולם כולו - אבל איש אינו יכול להתנכר לעובדה שהוא בעל עצם, כמות, איכות, נספחים, מקום, זמן, קנין וקימה ושהוא אוהב לפעול ולהיות נפעל. גם מספרם הרב של האגדות הנראות כמחוסנות מפני כל מתקפה של פרשנות אלגורית אינם יכולים אלא לחזק את התחושה שלא מליצות השיר הן שהתרננו מפיות רבותינו אלא ההכרה הברורה בגשמיותו של השותף האלוהי שקשר את גורלו לגורלם של משרתיו העבדקנים.
אדרבה, אם נרצה לדבוק באלוהות נטולת החומר של הרס"ג והרמב"ם נהיה חייבים לשכנע את עצמנו שאל שמבלה את הנצח במחשבה בלתי פוסקת ובלתי משתנה הצליח במהלך ניתוקו הנצחי גם לברא את השמיים והארץ, להוציא את בניו מבית האסורים, לכרות עימם בריתות שונות ומשונות ולהעניק להם תורה נצחית רוויה בסיפורים על מאורעות הגופות. למען האמת, המאמינים באל חסר גוף וצורה חייבים להתמודד עם בעיה הרבה יותר מציקה: אם האל האמיתי אינו גשמי ואין לו צורת אדם הרי שאין לייחס לו את ההתגלות על הר סיני או את השיעור הפרטי הארוך שניתן למשה רבנו. באותו אופן, גם מאחורי דברי הנביאים אין כנראה יותר מאשר סתם יומרות שוא שהרי רק התמימים שבינינו יסכימו להאמין שהנביאים באמת זכו לראות ולשמוע אל שאין לו גוף, צורה, קול או רצון להפסיק את מחשבות הנצח בהתגלויות מזדמנות.
כנגזרת ברורה מכך, גם התלמודים והמדרשים אינם יכולים לבטא את מחשבותיו ורצונותיו של אל טרנסנדנטלי שמעולם לא העסיק את עצמו בענייני דיומא או באירועים שוטפים. כל מי שרואה את עצמו כבנין עד שהוקם בצלם דמות תבניתו של האל ואינו פוסק מלספר סיפורים על אל מחייך ומהנהן אינו יכול להתיימר לבעלות על ידע מיוחס כלשהו ולבטח אין לו שום זכות לטעון שהאלוהות הורתה לו להשתרר על עם ישראל ולכפות עליו את רבבות ההלכות המוזרות שרק אל גשמי ומוחשי יכול לדרוש ממאמיניו חסרי הישע.
אם האל הגשמי והמוחשי נראה לנו מיושן מידי והאל הרוחני והטרנסנדנטלי מנותק מידי הרי שנוכל לבנות לעצמנו מערכת אלוהית חדשה שכוללת שני מרכיבים, נפרדים או בלולים: מרכיב גשמי, מוחשי וקרוב ומרכיב רוחני, אינסופי ומרוחק. את נצני הרעיון ניתן למצא כבר באפלטון שייחס את בריאת העולם לאל נחות וגשמי שתרגם למציאות החומרית את האידיאות שריחפו במוחו של אל נשגב ורוחני.
רעיון זה התגלגל גם למסורת המונותאיסטית והראשון שיצק לתוכו תוכן נוצרי היה הגנוסטיקן הגדול מרסיון (Marcion) שפעל באמצעיתה של המאה השניה לספירת העמים. כופר גאוני זה האמין בקיומם של שני אלים, אחד נחות וגשמי והשני נשגב ורוחני. האל הנשגב הקרין סביבו אור אלוהי שבהדרגה התעבה והפך לחומר. מתוך האור האלוהי התגשמו זוגות של אלים נוספים שמידת ריחוקם מהאל הנשגב קבעה את מידת החומר שבגופם. הנחות שבאלים הללו היה גם הרחוק ביותר ממקור האור הנשגב וממילא גם הגשמי שבכל הישויות האלוהיות. אל נחות זה לא ידע על קיומם של האל הנשגב והעולמות הרוחניים ובעיוורונו היה נדמה לו שהחומר הוא היסוד האמיתי של הקיום. בכוחותיו האלוהיים הוא כייר מהחומר הראשוני את השמיים, הארץ וכל צבאם ועל ידי כך הוא יצר את העולם החומרי, מקום קינונו של החטא והרוע.
בעולם זה האל הנחות ברא את הצמחים ואת בעלי החיים ולבסוף גם בני אדם שיעבדו אותו וידאגו לכל מחסורו ולבני האדם הללו הוא העניק את דמותו המעוותת. האל הנחות והגשמי כרת ברית עם בני עם אחד, עם ישראל, מהם הוא דרש להקריב לו קורבנות בשר ולהציג בפני את טכסי הדם שכה נעמו לאופיו החומרי והארצי. בעת בריאתו של העולם הגשמי האל הנחות, בזדון או מחוסר ידיעה, כלא בחומר גם מעט מניצוצות האור של העולם הרוחני. הניצוצות הכלואים כפו על האל הנשגב, אל הרוחניות המוחלטת והטוב המוחלט, לשלוח לעולם החומר שליח שישחרר ויגאל את הניצוצות הכלואים. שליח זה התגשם בבשר והתגלה לבריות בשם ישו מנצרת. ישו, נציגו עלי אדמות של הטוב המושלם, לימד את הניצוצות הכלואים כיצד ניתן להשתחרר מכבלי החומר והרוע ולהתאחד חזרה עם האל האמיתי, אל האור והרוחניות.
תורתו של מרסיון נדחתה על ידי הנצרות המסורתית אבל צורך לפשר בין התפיסה הרואה באל ישות נשגבת ומרוחקת לצורך האנושי באל קרוב ודואג הביא לבסוף לעיצובו של אל דו-פרצופי, או נכון יותר, תלת-פרצופי. הזרם המרכזי של הנצרות בחר לפתור את בעית הריחוק והקרבה באמצעותו של אל בעל שלושה רכיבים: אחד רוחני ומרוחק, אחד גשמי וקרוב ואחד מעין בן כלאיים שמקשר את שני העולמות. האל האב הוא המחשבה הטהורה חסרת הדמות והצורה, האל הבן, הלא הוא ישו מנצרת, הוא הלוגוס האלוהי שהתגשם בבשר והביא לביסוסה של ברית חדשה בין האנושות לאלוהיה והאל רוח הקודש הוא המגשר בין שני העולמות ומתווך בין הנשגב והמרוחק ולגשמי והארצי.
גם היהודים נקטו לבסוף בפתרון די דומה להפגת המתח בין הצורך באלוהות קרובה ודואגת והדרישה ההולכת וגוברת לאלוהות הגיונית ומהוגנת שעקב אילוצי הפילוסופיה והמדע חייבת להיות, בה בעת, גם טרנסנדנטלית ורוחנית. הפשרה היהודית עוצבה במהלך המהפכה הקבלית שבאה בעקבות שברונה של הפילוסופיה הרמב"מית ובמהלך שלוש מאות וחמישים השנים האחרונות היא השתלטה על דמיונם של שכבות הולכות ומתרחבות של מאמינים. באל הקבלי אנו מוצאים את כל הרכיבים הדרושים: רכיב של אור אינסופי שהוא כולו רוחניות חסרת חומר ועשר ספירות שהתעבו והתגשמו מתוך האור הטהור והפכו לרכיבים גשמיים שמסוגלים להעניק דין או חסד לעולמות החומר של מטה. הפשרה הקבלית, על אף הסתירות המקופלות בתוכה, למשל שאלת הגבול הפיזי שחייב להבדיל את האינסוף מהספרות החומריות, מאפשרת ליהודים לייחס לספרות התחתונות והגשמיות ביותר, ספירת ה'יסוד' המכונה גם בשם 'הקדוש ברוך הוא' וספירת ה'מלכות' המכונה גם בשם 'השכינה', את המעורבות הבלתי פוסקת בחיי היום יום תוך כדי הרחקתו של ה'אינסוף' הרוחני למרומי הטרנסנדנטיות הבלתי נתפסת.
כבדרך אגב מעניין לראות שהמוסלמים הם המונותאיסטים היחידים שלא טרחו לחפש נוסחה שתסביר מדוע כתבי הקודש מתייחסים לאל רוחני במונחים גשמיים. לשיטתם, אללה הוא באמת טרנסנדנטלי ובלתי מוחשי והקוראן הוא ללא ספק אמין ומדויק ואם ההגיון אינו מבין מדוע הקוראן נוהג ליחס תכונות גופניות לאל שהוא מעיקרו חסר כל גוף וצורה הרי שיש לנו בעיה עם ההגיון וראוי לנו לאמץ כלי חשיבה טובים יותר ואמינים יותר.
|
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
|
ישעיה כז:א
ישעיה נא:ט
תהילים עד:יג-יד
תהילים פט:יא
תהילים צא:יג
תהילים קד:כו
איוב כו:יב-יג
איוב מ:כה
דברים יג:ב-ו
דברים יג:ג
התגובות האחרונות