Skip to content

1VSDAT

חמישי, 19 אוגוסט 2010 09:44

אריסטו כובש את היהדות

דרג מאמר זה
(8 מדרגים)
למעשה, היהודים אינם הראשונים שאימצו את האמונה באל חסר גוף וצורה אלא האחרונים שבהם! את זכות הראשונים אנו חייבים להעניק לפילוסופים היווניים הגדולים, אפלטון ואריסטו, שהבינו שאת השלמות לא ניתן למצא בעולם החומרי ועל כן כל אל שמתיימר לשלמות כלשהי חייב להמצא מחוץ לעולם החומר והמקרים. הפילוסופיה היוונית התגלגלה לכתות המזרחיות שהרחיקו את עצמן מתחומי ההשפעה של הכנסיה הקיסרית הממוסדת ומשם היא הגיעה לערבים שהשתלטו על פרס ועל מחוזותיה המזרחיים של האימפריה הרומית. מהערבים הפילוסופיה היוונית דילגה בקלילות למשכילים הקראים והללו כפו על הרבנים להיענות לאתגר ולהוכיח קבל עם ועדה שגם תורתם הקדושה טענה מאז ומעולם שהאל הוא חסר גוף וצורה, טרנסנדנטלי ומנותק מעולם החומר והמקרים.
 
 
בכל ימי הבית הראשון ובכל התקופה הפרסית, ארץ ישראל הייתה מרוחקת מתחומי ההשפעה היווניים וחשיפתה למדע ולפילוסופיה של היוונים הייתה מזערית. חכמיה המשיכו לשמור אמונים להגות המדעית והפילוסופית של המעצמות המזרחיות ששלטו בה, אשור, בבל ופרס, גם כאשר לקראת סוף המאה הרביעית לפני ספירת העמים גיסותיו של אלכסנדר מוקדון השלימו את כיבושו של המזרח התיכון והחלו לבסס במרחביו את התרבות ההלניסטית. בעקבות הכובשים באו המלומדים ותוך זמן לא ארוך במיוחד המזרח נחשף לתורות המערב ולרעיונותיהם של שני ההוגים הגדולים, אפלטון ואריסטו, שביחד עיצבו את המחשבה המערבית באלפיים השנים הבאות.
כשלושים שנה לאחר הכיבוש המוקדוני, העיר אלכסנדריה במצריים החלה להפיץ אור לגויים להקרין את חכמת יוון על כל סביבתה. עד מהרה גם הקהילה היהודית שנאחזה באלכסנדריה נפלה תחת ההשפעה ההלניסטית והצמיחה הוגים רבי השפעה דוגמת פילון האלכסנדרוני, שלא היססו לדחות את הישן מפני החדש ולאמץ בזרועות פתוחות את זרמי המחשבה המודרניים. אין זאת אומרת שיהודי אלכסנדריה נטשו את היהדות לטובת הדתות היווניות, ההיפך הוא הנכון, הם פשוט החלו לקרא את כתבי הקודש היהודיים דרך משקפיים פילוסופיות וקריאה זאת אפשרה להם להעניק פירוש אלגורי לכל התבטאות תנ"כית שנראתה להם מוזרה ופרימיטיבית.
 
היהדות האלכסנדרונית נטשה את ההבנה הפשוטה של המקרא והחלה למצא בו את הרמזים שמוכיחים שדברי הקדושה תואמים לחלוטין את דברי הפילוסופים. מסתבר שמשימה זו אינה קשה כלל ועיקר ועם קצת רצון טוב ניתן להוציא כל פסוק מהקשרו ולמצוא בו חיזוק לכל תיאוריה פופולארית. התנ"ך, בפרשנותו האלכסנדרונית, איבד את משמעויותיו המביכות ונאמניו יכלו ללכת 'עם' ולהרגיש 'בלי' - להמשיך ולדבוק במנהגים היהודיים ובמקביל להרגיש חלק בלתי נפרד של הקדמה ההלניסטית ושותפים לחיי הרוח התוססים של העיר המתקדמת ביותר בעולם.
 
בארץ ישראל הדברים נראו לגמרי אחרת. הישוב היהודי שהחל לשקם את עצמו לאחר שיבת ציון לא היה גדול במיוחד ושכבת המשכילים שצמחה בו הייתה מאד מצומצמת. חלק מהמשכילים הללו אמנם ניסו להתקרב לתרבות ההלניסטית אבל המתח הפוליטי שנפער בין שכבות רחבות בציבור היהודי לבין השליטים הסלאווקים, מתח שלימים הוליד את מרד החשמונאים ואת ההקצנה הדתית שבאה בעקבותיו, הגביל את השפעתם של 'מתייווני' ארץ ישראל והעלה את משקלן של השכבות המסורתיות שלא רצו שום קשר עם האוכלוסייה הנוכרית ועם תרבותה.
 
הסלידה מהתרבות היוונית מוצאת ביטוי יפה באגדה תלמודית שמשחזרת מעשה שקרה במהלך התקופה החשמונאית:
 
כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מחוץ לירושלים ואריסטובלוס בפנים. בכל יום ויום היו הנצורים משלשלים מעבר לחומת העיר דינרים בקופה והצרים היו מעלים להם בהמות לקורבנות התמיד. היה שם בתוך העיר זקן אחד שהכיר את חכמת יוון. דיבר הזקן עם הצרים בלשון היוונית ואמר להם: כל זמן שהנצורים עוסקים בהקרבת קורבנות הם לא ינתנו בידיכם. למחרת היום שלשלו הנצורים דינרים בקופה אבל הצרים, במקום להעלות בהמה כשרה, העלו להם חזיר. כשהגיע החזיר למחצית גובה החומה הוא נעץ בה את ציפורניו וארץ ישראל הזדעזעה ברדיוס של ארבע מאות פרסה. באותה שעה קבעו החכמים: ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו את חכמת יוון.[1]
 
סלידה זאת לא נעלמה גם בתקופה הרומאית וכנגד כוהני המקדש שגילו פתיחות לרעיונות ההלניסטים קמו קבוצות מתחרות שנשענו על שכבות פחות משכילות ויותר קנאיות וקבוצות אלה בחרו להתנכר לכל השפעה חיצונית ואם ניתן, אף לסלקה בכוח הזרוע. הקנאות הדתית המיטה על עם ישראל את המרד הגדול ואת מרד בר כוכבא במהלכם הישוב איבד את הנהגתו המתונה ואימץ לעצמו הנהגה קיצונית, לוחמנית ושונאת זרים. רבי אליעזר הגדול, מחשובי הקנאים הדתיים בעידן המרידות, נתן ביטוי לדעותיה של ההנהגה העממית שביקשה להתנתק כליל מהמודרנה ההלניסטית:
 
כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו למדנו אורחות חיים ונזכה בגינן לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא.[2]
 
ההיגיון, היינו הפילוסופיה היוונית, הפך לאויבה המושבע של היהדות וכל החפץ לרשת את העולם הבא נדרש להרחיק את בניו מהדעות הפסולות ולהושיבם בין ברכי החכמים שכה הטיבו לשמר את האמונות המיתולוגיות של הדורות הקודמים.
 
הנוצרים הראשונים אימצו בתחילה את השקפת העולם היהודית וכמונו גם הם האמינו שהאל התגלה לבריות בכדי להנחיל להם תורת נצח זו או אחרת. אל מתגלה חייב להיות בעל גוף וצורה ולכן איש מהם לא העלה על דעתו להרחיק מהאל את כסותו הגשמית והחומרית ולהפכו לישות מרוחקת שאינה רשאית לפעול בעולם החומר והמקרים. התמונה החלה להשתנות כשהכנסיה קלטה לשורותיה משכילים פגאניים שחונכו על ברכי הפילוסופיה היוונית, במיוחד הפילוסופיה הניאו-אפלטונית ששלטה בכיפה במאות הראשונות של העידן הנוצרי. המשכילים הללו עשו רבות להחלפת האל המוחשי של התנ"ך באל הרוחני של הניאו-אפלטונים והחל מהמאה הרביעית לספירה, בורא העולם, במתכונתו הנוצרית, איבד את גופו וצורתו והפך להיות ישות רוחנית ומנותקת שפועלת בעולם החומר רק באמצעות בנו, ישו, שהתגשם בבשר בדיוק למטרה זאת.
 
המשכו של הסיפור בשבטים הגרמניים שניתצו את מערבה של האימפריה הרומית לעשרות רסיסים קטנים. לוחמים גרמניים שעדיין לא למדו להכיר בערכה של התרבות הקלסית החשיכו את אחרוני האורות שנותרו דולקים בעולם דובר הלטינית. בזה אחר זה נסגרו בתי הספר והאקדמיות. מבנים שפעם אכלסו את טובי המוחות הפכו לקסרקטינים ולאורוות וספריות עתיקות הזינו את תנוריהם של כובשים חשוכי דעת. רואי העתיד שבין מורי וראשי אקדמיות הצליחו לברוח לאזורים בטוחים יותר בעוד שהאחרים, חסרי התושייה והמזל, נזרקו לרחוב ובמקרים רבים גם נמכרו לשבי. השפה היוונית נטשה את מרחביה של מערב אירופה ובהיעדר דוברי יוונית איש לא התעניין עוד בכתבי היד העתיקים שמעט פה, מעט שם שרדו את גלי החורבן וההרס ואיש לא מצא טעם בהעתקתן של יצירות מופת שפעם הרטיטו אלפי לבבות וגירו אינספור מחשבות[א].
 
ברברים מסוג אחר גרמו להיעלמותם של הכתבים הפילוסופיים מחלקה המזרחי, דובר היוונית, של האימפריה. כאן תפסו קנאים דתיים את מקומם של הלוחמים הפראיים והללו, מוסתים על ידי כמרים מדובללי זקן שראו בהגיון את אויבה הגדול ביותר של האמונה, הפנו את כל מרצם לשריפת הכתבים הפילוסופיים ולהברחת שרידי נאמניהם של אפלטון ואריסטו אל אזורי הספר המזרחיים ולתחומה של פרס הזורואסטריאנית. כך, עם סגירתה של האקדמיה האפלטונית באתונה בשנת 529, בא הקץ על היצירה הפילוסופית והפונדמנטליזם הדתי זכה בניצחונו הגדול והמכריע. אירופה ניתקה את עצמה ממורשת עברה, זנחה את קול הגיון והרדימה את עצמה על מיטת האמונה.
מרכזי הידע הגדולים נדדו עתה לפאתי המזרח: לאקדמית ג'ונדישאפור שנוסדה בשנת 555 על ידי המלך הפרסי קרוסרואס הראשון ולמרכזים הסוריים באנטיוכה, חרן, אדסה, קינאסרין וניסבין. במקומות אלו היו ריכוזים גדולים של נוצרים נסטוריאנים ומונופיזיטיים ובני הפלגים הללו, לאחר שהרחיקו את עצמם מתחום ההשפעה של הכנסייה הביזנטית, שימרו לדורות את המורשת העתיקה. לאקדמיות החדשות ששגשגו בחסות המשטר הפרסי נקבצו מלומדים ונזירים שהקדישו את עצמם לתרגום הספרות הפילוסופית של יוון הקלסית לשפות המזרח, ובראש וראשונה לסורית, שפה ממשפחת השפות הארמיות שרווחה בצפון סוריה.
את אוצר הספרות המתורגמת מצאו בבא היום גדודי הפרשים שפרצו באמצע המאה השביעית ממדבריות ערב בדרכם לכבוש את מעוזיה של האימפריה הפרסית ואת מחוזותיה הדרומיים והמזרחיים של ביזנטיון. מורשתם המדברית של הכובשים הללו מנעה מהם בתחילה להכיר בערכם של אוצרות התרבות שנפלו לידם (אגדה מוכרת אך בלתי מבוססת מספרת על הכליף עומר שציווה לשרוף את הספרייה הגדולה באלכסנדריה בתואנה שאם הספרים סותרים את דברי הקוראן אזי חובה להשמידם ואם הם תואמים את דברי הקוראן אזי אין בהם כל צורך) ואולם גישה זאת החלה להשתנות כבר באמצעיתה של המאה השמינית כשהעולם הערבי החל לאבד את חספוסו המדברי, להיפתח לעושר התרבותי שנפל בחיקו ולגמוע בתאווה הולכת וגוברת את הכתבים הרפואיים, המדעיים והפילוסופיים של העולם העתיק.
 
מגמה זאת הגיעה לשיאה לאחר שהמושלים לבית עבאס העבירו בשנת 762 את בירתם לבגדד, העיר החדשה והמפוארת שהם יסדו על גדול החידקל. שם, בעוד המערב הנוצרי מדשדש במי האפסיים של האמונה העיוורת, כליפים נאורים כהרון-אל-ראשיד ואל-ממון נתנו את חסותם למפעל תרבותי חסר תקדים[ב] במסגרתו תורגמו לערבית רבות משכיות החמדה של יוון, פרס, הודו וסוריה. הנאורות העבאסית עודדה פריחה תרבותית וכלכלית חסרת תקדים והוליכה את המוסלמים במזרח לתור זהב שהקפיץ את העולם הערבי לפסגות המדע, הספרות, הרפואה, הפילוסופיה והתיאולוגיה.
זאת הייתה שעתם של הפילוסופים המוסלמים הגדולים: אל-קינדי, הפילוסוף היחיד שיכל להתגאות במוצא ערבי טהור והראשון בעולם האסלאמי שעסק לבד מאסטרולוגיה, גיאומטריה, אלכימיה, רפואת עיניים ומוזיקה גם בפילוסופיה טהורה; אל-ראזי הפרסי, רופא, מדען ופילוסוף אפלטוני שנחשב עד היום לגדול ההוגים הנונקונפורמיסטים במסורת המוסלמית; אל-פאראבי התורכמניסטני, אבי הניאו-אפלטוניות האסלאמית; אבן-סינא הבוכרי[ג], גדול הפרשנים המזרחיים של אריסטו ששילב יחדיו את הדת והפילוסופיה והראה לעולם כי ניתן לפשר בין האמת של אפלטון ואריסטו לאמת של מוחמד ולבסוף, אל-ע'זאלי הפרסי[ד], הוגה, תיאולוג ומיסטיקן שגייס את הפילוסופיה נגד עצמה ותרם, יותר מכל אדם אחר, לקמילתה ולהיעלמותה מהנוף האינטלקטואלי של האסלאם המזרחי.
 
לצידם של הפילוסופים המוסלמים הללו אנו מוצאים גם את הפילוסופים של הרפורמציה הקראית: יעקב אל-קירקיסני, יוסף אל-בסיר והושע בן יהודה ואת ניצניה הראשונים של הפילוסופיה היהודית: דוד אל-מוקאמיס הידוע גם כדוד הבבלי, הניאו-אפלטוניסט יצחק בן שלמה ישראלי והגדול מכולם, סעדיה בן יוסף הפיומי, הידוע יותר כרבנו סעדיה גאון[ה].
הפילוסופיה פקחה עיניים רבות והיהדות השורשית והמסורתית מצאה את עצמה משמשת לפתע כמטרה למתקפותיהם של אינטלקטואלים מוסלמים וקראים שטרחו להצביע על מאות הפסוקים המאנישים בתנ"ך ולא היססו ללגלג על היהודים שעדיין האמינו באל גשמי ומוחשי. רבי סעדיה נחלץ לעמוד בפרץ ואת ספרו, 'המובחר באמונות ודעות'[ו], יש לראות כחלק מהמאמץ לשוות לאל היהודי תדמית מהוגנת יותר והגיונית יותר מזו המצטיירת מתוך דפי התנ"ך, התלמוד והמדרשים.
 
בעידן הנאורות הפילוסופית של המאה העשירית לא ניתן היה למצא אל מכובד יותר מהאל האריסטוטלי ואין כל פלא שהאל הסעדייני לבש לפתע את דמותו הטרנסנדנטלית והמנותקת של המניע הבלתי מונע. כתוצאה בלתי נמנעת מהמאמץ לשינוי תדמיתו, האל היהודי איבד במחי יד אחת לא רק את גופו אלא גם את מיקומו בזמן ובמרחב, את האיכות, הכמות, המספר והקימה, את קנייניו ונספחיו ואת האפשרות לפעול ולהיות נפעל.
המשכו של הסיפור מרתק לא פחות. פרשים ערבים הביאו בשנת 712 את בשורת האסלאם גם למישוריה של ספרד. שם, אחרי מאתיים שנות מאבק והתבססות, החלה לפרוח תרבות חדשה לה אנו חבים, במידה רבה, את התחייה הפילוסופית שלימים התסיסה גם את המערב הנוצרי.
 
פארה של אנדלוסיה, דרומה המוסלמי של ספרד, השתקף בבירתה קורדובה שהתגאתה, אולי בהגזמת מה, בחצי מליון תושביה, חמישים אלף ארמונותיה, שבע מאות מסגדיה, שלוש מאות המרחצאות הציבוריים שבה וארבע מאות אלף הספרים שעמדו על מדפי ספרייתה. בגן עדן מערבי זה פרץ תור זהב חדש שהביא עימו פילוסופים אסלאמיים דוגמת איבן-מאסארה, איבן-חזם, איבן-באז'ה ופרשנה הגדול של האריסטוטליות הטהורה, איבן-רושד[ז] שהוערץ ברחבי המערב תחת השם Averroes. לאלה נוכל לצרף את הפילוסופים היהודיים שינקו את תורתם בספרד המוסלמית: רבי שלמה אבן גבירול שהגותו השפיעה על הוגים נוצריים לא פחות משהשפיעה על עמיתיו היהודים; יוסף אבן-צדיק; רבי בחיי אבן-פקודה בעל ספר 'חובת הלבבות'; רבי אברהם אבן-עזרא, משורר, מדקדק, תוכן, אסטרולוג, מתמטיקאי, רופא ופרשן התנ"ך, שרמזים בכתביו מסמנים אותו כפנתיאיסט ניאו-אפלטוני; רבי יהודה הלוי, בעל ספר הכוזרי; אברהם איבן-דאוד, בעל הספר 'אמונה רמה' וראשון האריסטוטליים היהודיים ולבסוף הנשר הגדול, רבי משה בן מימון, הרמב"ם[ח], בכיר הפילוסופים היהודיים ומי שעשה יותר מכל חכם אחר להשכנת שלום בית בין הפילוסופיה האריסטוטלית לבין תורתו הנצחית והבלתי משתנה של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
פריחתה של התרבות הערבית לא האריכה ימים. הניסיון לפשר בין מוחמד לאריסטו חייב את הפילוסופים הערביים להעניק פרשנויות אלגוריות למקצת התבטאויותיו של הנביא וכמצופה, הפרשנויות הללו נגדו את רוחו של האסלאם הקלסי ועוררו את כעסם של אבירי האמונה. הללו, מגובים בפסוקיו המפורשים של הקוראן הקדוש, הצליחו לדחוק את רגליה של הפילוסופיה ולהחזיר את העטרה ליושנה. קולם של ההוגים הערביים הגדולים נדם והאסלאם שקע אט אט לניוון המדעי, תרבותי וחברתי שמאפיין אותו עד עצם ימינו אנו. הכובשים המונגולים ששטפו את פרס ומסופוטמיה באמצע המאה השלוש עשרה אולי רוצצו את גאון האסלאם המזרחי ושבטים אלמוהידים מצפון אפריקה אולי מוטטו את תפארת אנדלוסיה אבל את דעיכתו של האסלאם יש לייחס בראש ובראשונה לקנאות הדתית שמירקה ממנו את כל ההשפעות הזרות והחזירה אותו לזרועותיה הנבערות של האמונה העיוורת.
 
מרידה שפרצה בשנת 1031 מוטטה את החליפות המערבית ואנדלוסיה התרססה ליותר מעשרים נסיכויות מסוכסכות. האחיזה הערבית בחצי האי התרופפה והדרך נפתחה לכיבושה מחדש של ספרד בידי הממלכות הפראיות למחצה של הצפון הנוצרי. כך, בשנת 1085, אביריו של אלפנסו השישי, מלך קסטיליה וליאון, השתלטו ללא קרב על עיר המבצר הגדולה טולדו ופתחו בפני העולם הנוצרי את דלתות ספרייתה. מלומדי המערב הגיבו כנשוכי נחש. לעיניהם נחשפו, בתרגומם הערבי, ספרים שעיין מערבית לא שזפה למעלה משש מאות שנה: ספרי הרפואה של גאלן, יסודות הגיאומטריה של אוקלידוס, מחקריו ההנדסיים של ארכימדס, האלמגסט המפורסם של תלמי ומטמון הזהב החשוב מכל, אוסף שלם של כתבי אריסטו: 'המטאפיזיקה', 'הפיזיקה', 'על השמיים', 'על הנפש', 'על התהוות וכליה', 'האתיקה', 'הפוליטיקה' ושאר שכיות החמדה של מי שבהמשך כונה בפשטות בשם 'הפילוסוף'.
ההלם התרבותי היה מוחלט. ההתגלויות האלוהיות אמנם חשפו בפני האנושות את האמת השמימית אבל כאן, על המדפים, הייתה מונחת אמת פילוסופית ומדעית שכל רכיביה תמכו זה בזה כאילו היו כתליו של היכל מפואר. עתה לראשונה ניתן היה לאמת את תכתיבי האמונה באמצעות השכל האנושי ולחשוף את סתרי המציאות בעזרת ההיגיון השיטתי ולא רק על ידי פענוחם של רזים שהוטמנו בכתבי הקודש. ההתרגשות הייתה גדולה ועשרות מלומדים נוצרים, מוסלמים ויהודים החלו לתרגם את היצירות הקלסיות ללטינית, תחילה מתוך התרגומים הערביים ובהמשך ישירות מתוך המקורות היווניים.
 
התחייה האריסטוטלית חייבה תגובה של שלושת הדתות המונותיאיסטיות. כל אחת מהן החזיקה ברשותה אמת ודאית ומוחלטת שניתנה לאנושות באמצעות התגלות אלוהית: ההתגלות למשה ולנביאים במקרה של היהדות, ההתגלות לשליחים שלמדו את התורה החדשה מהאל שהתגשם בבשר במקרה של הנצרות והתגלות המלאך גבריאל שהכתיב למוחמד את הקוראן במקרה של האסלאם. מצד שני, די היה לקרא את כתבי הפילוסוף בכדי להשתכנע שגם הוא מחזיק באמת ודאית ומוחלטת, אמת שאינה נשענת על התגלות כלשהי אלא על ההיגיון האנושי בלבד. העולם אינו גדול דיו בכדי להחזיק שתי אמיתות שונות ולכן התחייבה המסקנה שהתורות האלוהיות והתורות הפילוסופיות חייבות לשקף, אף אם במונחים שונים, את אותה אמת יחידה, ודאית, נצחית ומוחלטת. עתה לא נותר אלא להחליק את כל הסתירות שבין האמירות הדתיות לממצאי ההיגיון ולהדגים לעיני כל את הזהות המוחלטת בין האמונה הדתית לתורה הפילוסופית. כך יוכח בצורה סופית ומוחלטת שבעזרת ההתגלות בעלי הבית של הדת ידעו מאז ומתמיד את כל האמיתות הפילוסופיות שבהדרגה נחשפו באופן עצמאי ובלתי תלוי גם על ידי ההיגיון האנושי.
  
שלושה פילוסופים גדולים נרתמו למשימת ההרמוניזציה והתיאום בין ההתגלות למדע: אבן-רושד (1126-1198) שניסה ליישב את הסתירות בין הפילוסופיה לקוראן בחיבורו החשוב 'תהפות אל-תהאפות' (מפלת המפלה), תומס אקוינס[ט] (1225-1274) שבכתביו הרבים, ובמיוחד 'מכלול התיאולוגיה' (Summa Thelogiae), הסביר את הזהות המופלאה בין האריסטוטליות לברית החדשה והרמב"ם (1138-1204) שבחיבורו 'מורה נבוכים'[י] סיפק את המילון התנ"כי-אריסטוטלי שמאפשר לתרגם את כל האמירות המקראיות והרבניות לניסוחים שעולים בקנה אחד עם התורה האריסטוטלית.
 
ההגות היוונית, שכעוף חול קמה מגציה, נשפה רוח חיים באוניברסיטאות הצעירות שהחלו לצוץ ברחבי אירופה והללו החלו לבסס את מעמדה של הפילוסופיה, תחילה כ'נערה משרתת' של התיאולוגיה ובהמשך כתחום ידע נפרד, אף אם לא שווה, למדעי הדת. שחרורה של הפילוסופיה מעולה של התיאולוגיה ניתץ את הכבלים שריסנו את ההיגיון האנושי ואפשר למערב לדלג משיא אחד למשנהו. נפשות ששוחררו מהצורך להגות תמיד בטובו של האדון התפנו לפרוץ נתיבות חדשות בכל תחומי המדע והטכנולוגיה ולהצעיד את אירופה על הנתיב שהוביל לשליטה מערבית במרבית עמי העולם ובחלק המכריע של משאביו.
 
האירופאים, שעד למאה החמש עשרה עוד ניגפו בפני נחשולי הכובשים המזרחיים החלו לנגוס בשוליה של האימפריה העות'מאנית במהלך המאה השש עשרה, להעמיק את חדירתם במאות השבע עשרה והשמונה עשרה ולהשתלט על ליבו של העולם המוסלמי בסופה של המאה השמונה עשרה. במאה התשע-עשרה הם כבר שלטו, בכח או בפועל, על מרבית העולם האסלאמי והפכו את רוב המאמינים במוחמד לבני חסותם. ההגיון, בסופו של דבר, גבר על האמונה והצעיד את העולם להשגים הטכנולוגיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים שמאפשרים את קיומו של העולם המודרני, עולם שמצליח לכלכל כמעט שבעה מיליארד נפשות, למעלה מפי שש מאוכלוסיית העולם בתחילתה של המאה התשע-עשרה ולמעלה מפי 13 יותר מאשר בימי השיא של האמונה העיוורת.


[א]             
יוצאים מהכלל תרגומיו של בואתיוס שהותירו בידי דוברי הלטינית קמצוץ של כתבים יווניים. ראה הערך 'בואתיוס' בויקיפדיה. 
[ב]             
ראה הערך 'בית החכמה' בויקיפדיה
[ג]              
ראה הערך 'אבן סינא' בויקיפדיה
[ד]              
ראה הערך 'אל-ע'זאלי' בויקיפדיה
[ה]             
ראה הערך 'סעדיה גאון' בויקיפדיה
[ו]              
ראה הערך 'ספר האמונות והדעת' בויקיפדיה
[ז]              
ראה הערך 'אבן רושד' בויקיפדיה
[ח]             
ראה הערך 'רמב"ם' בויקיפדיה
[ט]             
ראה הערך 'תומס אקוינס' בויקיפדיה
[י]              
ראה הערך 'מורה נבוכים' בויקיפדיה


[1]          
תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. לעז להם בחכמת יוונית. אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו - נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.
(סוטה מט:ב ומקבילות בבבא קמא פב:ב ומנחות סד:ב)
ברכות כח:ב
נקרא 6177 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « תכונותיו של אל הפילוסופים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

12 תגובות

  • קישור לתגובה שני, 12 מרס 2018 11:52 הוסף ע״י עדי אביר

    אסף,


    לא כל כך הבנתי את דבריך אבל אנסה בכל זאת להגיב עליהם:

    יכול להיות שמה שאני כותב 'לא רציני מבחינת ההעמקה בדברים' אבל, כפי שתיווכח בהמשך, אני ממש לא היחיד.

    בדיון הקטן שערכנו מול הקניון אתה התעקשת שיש רק 'אמת' אחת בעוד שאני טענתי שיש הרבה 'אמיתות' ולאף סמכות לא ניתנה הרשות לקבוע איזו פרשנות היא הנכונה ואילו פרשנויות הן שגויות. כדי להמחיש את הדברים הרשה לי לבדוק יותר לעומק את הפרשנויות לדבריו של רבי אליעזר 'ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים': אני פירשתי את המילה 'היגיון' כמתייחסת לפילוסופיה היוונית בעוד שאתה הבאת כהוכחה לחוסר רצינותי את דבריו של רש"י שאמר 'מההגיון - לא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא, לשון אחר משיחת ילדים'.

    רש"י אינו אלוהים ולכן דבריו אינם יכולים לסתור את דבריהם של אלו שחושבים אחרת ממנו, במיוחד לאור העובדה שבתנ"ך המילה הגיון (תהילים ט:יז, יט:טו, צב:ד, איכה ג:סב) נגזרת כנראה מהשורש 'הגה' ומשמעותה, אפילו אליבא דרש"י, היא 'מחשבה', 'דבור' או 'התנהגות'. הפירוש שרש"י נותן למילה 'היגיון' במאמרו של רבי אליעזר - איסור לתרגל ילדים במקרא או שיחת ילדים, אינו נסמך על שום מקור תנכי או תלמודי ונראה שרש"י הסתמך על סברתו יותר מאשר על תלמודו. יתר על כן דבר לא הפריע לרבי אליעזר להורות 'ומנעו בניכם מתרגול במקרא' או 'ומנעו בניכם משיחת ילדים' ולכן לא ברור מדוע יש לייחס לתנא הגדול ביטוי עמום ורב-משמעי במקום להניח שרבי אליעזר התכוון לפילוסופיה היוונית שכבר באותם הימים איימה על תורתו (סוטה מט:ב, בבא קמא פב:ב ומנחות סד:ב, צט:ב).

    בא נראה כיצד פירשו גדולי ישראל אחרים את הביטוי:


    צל"ח, רבי יחזקאל לנדא, 1713-1793
    *******************************

    (על ברכות כח:ב)

    ולדעתי נרמז במשנה זו כת הפילוסופים וגם כת חסידי זמנינו שאומרים על עצמם שהמה בעלי קבלה. והנה המקובלים המה מסתכלים מה למעלה מה למטה, כי הם מתפארים בעצמם שע"י מעשיהם למטה המה יודעים מה נעשה בשמים ממעל. ועוד משתגעים יותר מזה שהמה מסתכלים ממש בתפלתם מה למעלה, ואף כי הם מסתכלים למטה וכיוצא בזה, דוברים עתק בגאותם מרבים דברי גוזמא והבאי להגדיל עצמם בעיני ההמון, וסימן דלא ידע כלום שבוחי. וכת הפילוסופים המה מסתכלים מה לפנים ומה לאחור, ויש מהם שהמה נדחים מדחי אל דחי ומכפירה לכפירה עד שכופרים בחידוש העולם, וכן כופרים בחזרת העולם לתוהו כאשר יהיה רצון הבורא להחזירו לתוהו ובוהו, כי המה מסתכלים מה לפנים ואם אין העולם קדמון א"כ יש שינוי רצון בעת הבריאה, וכמו כן מה לאחור, כל זה נחשב להם שינוי רצון. וכמו כן קצת מהם כופרים בנתינת הדת, וקצת מהם שכופרים בשכר ועונש, והם אומרים עולם כמנהגו נוהג עולמי עד, ובאמת בנים סכלים המה ואי אפשר להם להשיג ידיעת הבורא בדרכים הללו, ואין אנו יכולים להשיג בזה מאומה, וגבהו דרכיו מדרכינו ואין ידיעתו כידיעתינו ולא מחשבותינו מחשבותיו. ...

    ולכן התנא כאשר הזהיר לתלמידיו שילכו באורחות חיים הבטוחים ולא ילכו בדרכים המסוכניס המפולשים גם לדרכי מיתה, אמר הזהרו בכבוד הבורא, וכבודו הוא שלא תסתכל בארבע דברים הנזכרים, ובזה הזהירם להרחיק חקירת הפלוסופיא, וגם למנוע עצמם מלכוין בתפלות ובמצות רק לעשות הדברים לשמן לקיים ציווי הבורא. ואמר ומנעו בניכם מן ההגיון, וראיתי שהכותב בעין יעקב כתב שאין לפרש הגיון היינו חכמת הגיון, שהרי היא חכמה מפוארה גם ללימוד התורה. ואני אומר ומה בכך שהוא שייך גם לחכמת התורה, כיון שעקרו מתחלה הוקבע לחכמה החיצונית ראוי להתרחק ממנה על דרך עת לעשות לה'. ואני אומר ק"ו, אם מפני תרעומת המינין בטלו מלומר עשרת הדברות בכל יום, אף שהוא מצוה רבה לזכור מעמד הר סיני בכל יום אפ"ה בטלוהו מפני תרעומת המינין. חכמת הגיון שממשיך אחריו לימוד הפלוסופיא שמזה ממשיך מדחי אל דחי לדחות כל דת התורה, ק"ו שיש להתרחק מזה ומכל הקרוב לזה שימצא ושימצא דשימצא. ולכן לעשות הרחקה יתירה מהפלוסופיא האלהית הזהיר ר' אליעזר הגדול מנעו בניכם מן ההגיון. אך כדי לחוש ג"כ על התורה שידריכו בניהם בלימודים אמיתית ושלא לשגות בדרכי ההטעה שזה עיקר פעולת ההגיון, נתן להם עצה הגונה, הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ומהם ישמעו אופני הלימוד בתורה וסברות הישרות ונכונות והם יורו להם הלימוד הנכון. ולהרחיקם מן הפלוסופיא הנזכרת, אמר מנעו מן ההגיון. ולהרחיקם מן כת המקובלים שלא יכוונו בתפלתם רק פירוש המלות, הזהירם ואמר וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים, לומר להם שלא יכוונו לשום מדה וספירה רק דעו לפני מי אתם עומדים, והוא מקור שממנו מקבלים כל אחד שפעו, והוא ישפיע לכל מדה נכונה בחסדו ובגבורתו וברחמיו, אבל אתם לא תכוונו רק אליו לבד ולא תדעו דבר רק לפני מי אתם עומדים. ובשביל כך שתשמרו עצמיכם מדרכים המסוכנים ותלכו בדרך בטוח, בודאי תזכו לחיי עוה"ב, כי אין כאן שום מכשול, ולא תדאגו שתקבלו חלילה איזה עונש על שאין אתם מתפללים עפ"י סודות כמו שמדמים חסידי הזמן, לא כן הוא ואין כאן עונש, ואדרבה תקבלו שכר על הפרישה, כי בשביל כך תזכו לחיי עולם הבא.

    והוא מסביר את פרשנותו של רש"י:

    רש"י ד"ה מההגיון, 'לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא'. נלע"ד משום שלימוד המקרא גם האפיקורסים לומדים בשביל הלשון כמו שלומדים שאר לשונות, ואם לא תשגיח על בנך בילדותו רק על לימוד המקרא, יכול להיות שתקח לו מלמד אחר משלהם כי גם הם יודעים ללמדו, ומתוך כך בנך נמשך אחריהם גם בדיעות נפסדים. ובפרט בזמנינו שנתפשט התרגום אשכנזי וזה מושך לקרות בספרי הגוים כדי להיות בקי בלשונם, ולכן הזהיר מזה, אבל חנוך לנער על פי דרכי התורה והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, גם בילדותם בלמדם מקרא קח לו מלמד תלמיד חכם וירגילו תיכף גם במשנה וגמרא. והרבה יש להוכיח על זה בדורינו שפשתה המספחת מאד, ומן השמים ירחמו.

    ** צל"ח מייחס את המילה 'הגיון' לפילוסופים וקבליסטים ולהערכתו רש"י התכוון בדבריו שיש ללמד ילדים רק מקרא ולא לחשפם לדעות נפסדות (פילוסופיות).


    יוסף חיים מבגדד, ה'בן איש חי', 1834-1909
    *************************************

    ('ספר בניהו בן יהוידע' על ברכות כח:ב)

    שם 'ומנעו בניכם מן ההגיון'. נראה לי בס"ד קאי על דת נימוסות, שיש בה יושר המשפטים שהם מסודרים על פי שכל אדם חכם לב, אך באמת אין בתוכה פנימיות קדושה, מה שאין כן תורתינו הקדושה, כל דבר מדבריה שרשו פתוח אלי מים העליונים ... ומה שאמר והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, רצונו לומר גם בעודם קטנים שאין בהם דעת להבין דברי תורה שדורשים החכמים, תושיבום בין ברכיהם בעת שדורשים, כדי שיכנסו באזניהם דברי תורה ויעשו פועל בנפשם ...

    ** הבן איש חי חושב שהמילה 'הגיון' רומזת על דת 'נימוסית', היינו דת שכלית שטחית שאין בה פנימיות קדושה ולכן רבי אליעזר הורה לתלמידיו להעשיר את שיעורי התורה שמלמדים לילדים בדרש הרבני.


    אבא מרי הירחי, בן המאה השלוש עשרה
    ***********************************

    ('ספר מנחת קנאות' - מכתב צא)

    מצינו להם ז"ל הזהרה למנוע הנערים בתחלת למודם לעשות היקש ומופת, כמו שפירש הגאון ז"ל על אמרם 'מנעו בניכם מן ההגיון', והטעם חפן בהעתקתם מזה אל דברי התורה והקבלה ההולכות למול, ישובו ולא יפנו על ימין או על שמאל, ולא תהיה הקבלה אלא על ימין, ודרך ישרה לזרע המאמין, הישירו כאלה בחורי ישראל שלא יהיו נבערים מדעת, לעקור ארזים מגן אלהים ולטעת הקשואים והדלעת, וכבר דרך הרב מורה צדק ושער הדרכים האלה, ואמר שאין ראוי לטייל בפרדס הזה אלא למי שמלא כרסו לחם ובשר ואמר בהיות הדברים האלה בלתי מותרים לבני אדם כולם, ואמר עוד וזו היא הסבה בדברה תורה כלשון בני אדם, בהיותה מכוונת להתחיל בה, ורוח מלא מאלה בכל ספרינו, ובאמת צריכים אנו לשמור את נפשותינו מאוד, פן נשכח דברי הגדרים האלה אשר העירנו עליהם רז"ל, וראוי שנשקוד על בחינת הבנים והאנשים שנתיר להם ללמוד באלו העמוקות אם נשלמו להם ההקדמות הצריכות בכדי שיעשו בנים לה', ותהיינה הנפשות קבועות באמונת אבינו ובתורת משה רבנו הקדושה, לבלתי ידח ממנו נדח נטעה בשרש מן השרשים, ויביאהו ההרגל והלמוד לחלוק על הכונה האלהית בסודות התורה, ולסתור פנה מפנותיה בנטותו אל טבעו אל מה שהורגל בו, ויאהבהו וישמרהו ויתרחק מזולתו, אבל צריך המעיין בהגיעו אל אלו המקומות רבי ההכנה, שיהיה מי שיודע לבחון בדרכי הפלסוף מה שירצה בעל דת וישליך זולתו, כמו שעשו האנדלוסים מאנשי אומתינו השלמים בהחזיקם דברי הפלסופיא ...

    ** גם רב זה מפרש את המילה 'הגיון' כפילוסופיה בה נהוגים ההיקש וההסק המופתי (אמפירי).


    הרב משה סופר, החת"ם סופר, 1762-1839
    ************************************

    (תורת משה, קצת מדרוש שנת תקע"א)

    ועוד מצינו בפ' תפלת השחר דף כ"ח ע"ב מנעו בניכם מן ההגיון ופי' רש"י לא תרגילו במקרא יותר מדאי משום דמשכא עיי"ש, ובאמת יש מפרשים הגיון שארי חכמות ומ"מ משמע מנעו בניכם ולא מנעו עצמכם כי כל החכמות המה רקחות וטבחות לתורה והמה פתחי' ושערי' לה ומי שאין לו ידיעה בנתוח לא ידע הלכות טרפות על בורי' וחכמות השיעור וגמטרי' לעירובין וסוכה וחלוקת הארץ וכדומה וא"כ מ"ט ימנעו בניהם הלא טוב ללמדם מקרא בקטנותם או החכמות האלו ומזה יעלו לאט לאט למה שהוא יותר גדול וקדוש שהוא חכמת התורה. והנה אנחנו רואים כי אבי הפלוסופי' הוא הרמב"ם בעצמו כתב ספ"ד מה' יסודי התורה ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו בשר ולחם הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר מצות ראוי' הם להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העה"ז כדי לנחול חיי עוה"ב וכו' עכ"ל, הנה כתב כן לפי דעתו שהפלוסופי' הוא הפרדס והוא מעשה בראשית ומרכבה וכבר מחו לי' אמוחא שם בכ"מ עיי"ש מ"מ הרי קמן שגם הוא כ' שראוי להקדים מילוי כרס בש"ס ופוסקים מפני שהוא הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה להנחיל העוה"ב וקשה איפוך אנא שבתחילה ילמוד אדם תורת אנשים ואח"כ הטובה הגדולה ומעלין בקדש. והרשב"א בתשובה החרים שלא לעסוק בשאר חכמות עד שיהי' בן כ"ה שנים וכן האריך בריב"ש ורמז עליה רמ"א ביו"ד סי' רמ"א סעי' ד' ועל כולן יקשה כנ"ל.

    ** נראה שגם החת"ם סופר הבין שהמושג 'הגיון' מתייחס ל'שארי בחכמות', היינו לפילוסופיה.


    יוסף פנצובסקי, 1875-1942
    ***********************

    (ספר 'פרדס יוסף על ספר בראשית' ג:יא)

    וזהו הפירוש סוף סוטה (מ"ט ע"ב) 'ארור שילמוד בנו חכמת יונית', ולא אמר 'ארור הלומד חכמת יונית', ובברכות (כ"ח ע"ב) 'מנעו בניכם מן הגיון', ולא אמרו 'מנעו עצמכם מן הגיון', לפי שהבנים לא רוו צמאון בתורה ותלמוד, ואם ילמדו תחלה הגיון ושאר חכמות, ישתבשו בשכלם ויצאו חוץ לשטה רחמנא ליצלן, אבל אם כבר מלאו כריסם תחלה בלימודי קדש, יוכל ללמוד לימודי חול הנצרכים לו ולכל כלל ישראל. ולכן רבן גמליאל העמיד שומר על פתחי בית המדרש, ואמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנוס לבית המדרש [ברכות כ"ח.] דלאיש הזה תורה נעשה לו כסם המות ...

    ** אין ספק שבעל ה'פרדס יוסף' חשב שהמושג 'הגיון' מציין את 'שאר החוכמות' והפילוסופיה.


    רבי אברהם אבולעפיה, 1240-1291
    *****************************

    (אגרת שבע נתיבות התורה)

    ואחר שזכרתי אלה הענינים כולם אשוב לדבר במופתים ובראיות חזקות אשר עלו בידי, על היות דרך גימטריא וכל מה שהוא ממינו עם צירוף האותיות וחילופיהן וחלופי חלופיהן דרך יותר חשובה ויותר מעולה מכל דרכי ההגיון, שאמרו עליו 'מנעו בניכם מן ההגיון' (ברכות כח:).

    (ספר סתרי תורה)

    ועל דרך האמת אשר אין בה ספק למי שחננו חונן הדעת מדע והשכל, כי החכמה העליונה האלהית תורית אינה החכמה היוונית הנקראת לימודית ושמה בלשון יון מתמטיקה. ולא החכמה אשר שמה הגיון ובלשון יון דיאליטיקה וגם לוגיקה, שעל החכמה ההיא אמרו מקובלי האמת, 'מנעו בניכם מן ההגיון'.

    (ספר מפתח הספירות - פרשת בהעלותך)

    והרחיקונו חכמינו ז"ל מחכמת ההגיון ודרכיה וקראוה חכמת יונית, ואמרו "מנעו בניכם מן ההגיון".

    ** אין ברור מזה. אבולעפיה חושב שההיגיון הוא 'כוח המושכלות', מתמטיקה, דיאלקטיקה, לוגיקה, הבנה שכלית וחכמת יוון, היינו הפילוסופיה היוונית במיטבה.


    הרב פנחס אליהו הורביץ, 1765-1821
    *******************************

    (ספר הברית - חלק א מאמר כ דרך אמונה - פרק ח)

    והעד שחכמת הפילוסופיא שלהם היא, הוא מה שחז"ל קראו חכמת יונית בכמה דוכתין בש"ס, הגם שרש"י ז"ל (בעירובין דף מ"ט ע"ב) פירש חכמת יונית לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו, ומשמע שהוא איזה לשון לא למודי חכמת הפילוסופיא, רוב הגאונים כתבו שהכוונה בזה הוא למודי חכמת יונית ודרכי ההגיון של מופת הנקנה כדמשמע בתשובת הרמ"א ז"ל (סימן ז' בו), וכאשר אמר רבי אליעזר לתלמידיו בפירוש (ברכות דף כ"ח ע"ב) 'מנעו בניכם מן ההגיון' וזה הוא דרכי מופת הנקנה הנקרא (לאגיק).

    ** ההגיון הוא ה'לאגיק', הלוגיקה הפילוסופית.


    רב שמואל אבן תיבון, 1150-1230, מתרגם ספר מורה נבוכים לעברית
    ***********************************************************

    (פירוש המלות הזרות - אות ההא)

    הגיון - פירושו קצת המפרשים, "מנעו בניכם מן ההגיון" בחכמה שקוראים בערבי, 'מנט"ק', והערלים קורין אותה, 'דיאליטיק"א', בשם אחד מחלקיה; ואני נמשכתי אחרי המפרשים לקראה 'מלאכת ההגיון' (וקורא אותה 'מלאכת הדבור' הוא יותר ראוי בעיני) - נמשכים אחר דעתם שגדרו האדם ב'חי המדבר', ולפי דעתי היה ראוי לקראה, 'מלאכת השכל'.

    ** שמואל אבן תיבון גורס שההגיון הוא הדיאלקטיקה, היינו 'מלאכת השכל'.


    בעל ספר מדרש שמואל, זמן לא ידוע
    ********************************

    (ספר מדרש שמואל על אבות - פרק שני משנה טז)

    וכתב הרב ר' ישראל כי הורה לנו דרך הלימוד כי ראוי לאדם להקדים תחלה לימוד בתורה והגמרא והלכותיה עד אשר ישקע בלבו וידע כלליו ופרטיו ודיניו ומשפטיו, ולז"א תחלה הוי שקוד ללמוד תורה ואח"כ ילמוד החכמה החיצונית כדי לדעת תשובת התועים וינצחם בטענותיהם וע"כ אז"ל 'מנעו בניכם מן ההגיון' ולא אמרו מנעו עצמכם לפי שהבנים לא רוו צמאון שכלם בתורה ובגמרא ואלם ילמדו מיד ההגיון והיא הקדמה ללימוד שאר החכמות אולי ישתבשו בסברתם ויצאו מהרה מן הכלל, וכן אז"ל ארור שילמד את בנו חכמת יונית ולא אמרו ארור שילמוד חכמת יונית מהטעם שזכרנו ע"כ.

    ** ההיגיון הוא 'חכמה חיצונית'.


    יצחק אבוהב, המאה הארבע עשרה
    ******************************

    (ספר מנורת המאור - אות רסז)

    וגם שאמרו "מנעו בניכם מן ההגיון", אולי לזה היתה כונתם שאמרו בניכם, רצונם לומר, כשהם קטנים, ועל כן לא אמרו "עצמכם", שלא היו מונעים רבותינו לשום אדם מלידע בכל החכמות בהיותם בעיניהם דבר גדול, כמו שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח דבר גדול ודבר קטן; דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא.

    ** ההגיון הוא 'כל החכמות'.

    רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, 1889-1943
    ************************************************************

    (ספר אש קודש - פרשת פנחס)

    והנה בבראשית רבה (בתחילת פרשה יב פיסקא א') נקראים עיונים וחקירות בשם הגיונות, כאמור שם הפקחין יודעין רמיזו והגיונו, עיין שם, וזה "מנעו בניכם מן ההגיון" שלא יחקרו בשכלם על דבר התכלית, ואז "והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים", כי אם לא תמנעו אותם מן ההגיון אין אתם בטוחים אם ישארו תלמידי חכמים וברכיהם לא יכשלו ולא יוכלו לסבול את התלאות, אבל כאשר תמנעו אותם מן ההגיון ויבטחו בד' אז והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ברכי דייקא, שברכיהם לא יכשלו.

    ** ההגיון הוא דבר התכלית שמשיגים בשכל.


    תלמידי הבעש"ט
    **************

    (ספר הנהגות צדיקים - הנהגות ודרך האדם מרבי שלמה ברוך מבודאפעסט)

    'מאוד מאוד צריכין לזהר מלקרא הבנים בשמות הנכרים כי נפש ח"י הוא שמו והשם ובכלל זה הוא ג"כ ליזהר שלא יניחו ללמוד הבנים חכמות חיצוניות כמאמרם 'ומנעו בניכם מן ההגיון' רק מה שמחויבים ללמוד מחוקי המדינה ולא יותר.'

    ** ההגיון הוא חכמות חיצוניות.


    הרב חיים יאיר בכרך, 1638-1701
    ***************************
    (שו"ת חות יאיר סימן קכד)

    ולימוד חכמת הדקדוק מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים ... אמנם לידע כל סעיפים וסעיפי סעיפים והיוצאים מן הכללים אין לבלות הזמן בהם, כי ידיעתם רבות המבוכה ומעט התועלת, ויש שפרשו על זה מה שאמר (ריב"ז) [רבי אליעזר] [ברכות כח ע"ב] 'מנעו בניכם מן ההגיון'.

    ** ההגיון הוא חכמת הדקדוק.


    מלקט זה השמטתי את הפרשנויות שמתעלמות מדבריו של רש"י בכיוונים אחרים. למשל, שההגיון הוא פשט המקרא, היגוי נכון וכדומה. כמו כן, לא כללתי פרשנים, דוגמת הרמב"ם ורבי יהודה הלוי, שלא התייחסו במפורש לדבריו של רבי אליעזר למרות שברור משאר כתביהם שהם השוו את ההיגיון לפילוסופיה היוונית. אם תרצה אשמח להביא ציטטות של עוד עשרות פרשנים שאינם מפרשים את הביטוי בדרכו של רש"י.

    עתה, לאחר שנוכחנו שאני בחרתי פירוש בו מחזיקים, בניגוד לדעתו של רש"י, הרבה רבנים גדולים וחשובים עלי לשאול אותך מספר שאלות:

    1. האם לדעתך גם הרבנים שציטטתי לא היו רציניים מבחינת ההעמקה בדברים? האם גם בתפיסה שלהם הייתה סטיה? האם גם לדבריהם אין יסוד?

    2. לשיטתך יש רק 'אמת' אחת. האם העובדה שרבנים רבים מפרשים את המילה 'הגיון' אחרת מרש"י אינה מלמדת שיש יותר מ'אמת' אחת שלמה ונצחית? הרבנים עצמם אמרו שיש פנים רבות לתורה אז מדוע נראה לך שאתה רשאי לאמץ את אלו שמתאימים לשיטתך ולפסול את אלו שסותרים אותה?

    3. כיוון שגדולים בישראל הרשו לעצמם להתעלם מדברי רש"י האם ייתכן שרש"י לא בדיוק כתב את פירושו ברוח הקודש? האם ייתכן שהוריו לא ידעו שמשמים שהם יזכו לילד שיאיר את עיניהם של ישראל בתורה?

    4. לאחר שהבנת שהדת היהודית אינה מצטמצמת לידע שברשותך, האם תשקול שנית את האפשרות שהבעייה היא לעיתים בקורא ולא תמיד בכותב? האם תסכים שלעיתים אין להסתפק ברפרוף קל ודרושה השקעה רצינית יותר שתאפשר לך לגלות שאולי יש יסוד לדבריי ובאתר יש בכל זאת תועלת מסויימת?

    5. האם אתה מכיר את ארון הספרים היהודי במידה שמאפשרת לך לקבוע אילו דעות הן רציניות ואילו לא? האם להערכתך אדם שסיים את לימודיו בישיבה לפני חמישים שנה, ומאז הוא למד את היהדות מכל הבטיה, מבין פחות ממך ואינו מכיר את פרשנותו של רש"י?

    6. האם אתה מודע לכך שרש"י, עם רוח הקודש או בלעדיה, מסתמך על אגדות חז"ל חסרות יסוד או שחר שהגאונים כבר הגדירו כסברות שאינן מחייבות איש? האם אתה ער לכך שרוב הרבנים מתעלמים מפרשנויותיו של רש"י ומאמצים פרשנויות פחות נאיביות?

    7. אני יודע שהבחור שהיה איתך מול הקניון פעל לפי הוראות רבניכם ועשה כל מאמץ להפריע לשיחה שניהלנו: הוא זרק סיסמאות שקטעו את השיחה והתחיל לשיר בקול רם כדי למנוע מאיתנו לדבר בנחת. אני יודע שזאת הנחייה רבנית כי הוא לא הראשון שהתחיל לשיר ולמחוא כפיים כדי לשבש שיחה של אחרים. בסרטון הבא תראה חסיד שוטה אחר שנקט בדיוק באותה הטקטיקה: https://youtu.be/VSDnECyX100. האם הזלזול בדברי אחרים שאתה הפגנת בתגובתך אינו תולדה של הוראות שקיבלת? האם אותך לא לימדו להנמיך כל מי שמביע דעות שונות מאלו ששטפו למוחך?

    8. האם, לאחר התגובה הארוכה שלי, אתה עדיין חושב שאני לא רציני וטועה? אם כן המאמר הבא הוא בדיוק בשבילך:
    http://www.1vsdat.org/index.php/2013-02-21-20-40-12/%D7%94%D7%92%D7%99%D7%92%D7%99%D7%9D/item/1277-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%93-%D7%98%D7%95%D7%A2%D7%94

    9. האם לא נראה לך שמגיעה לי התנצלות על תגובתך המנמיכה והמזלזלת?


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שבת, 10 מרס 2018 18:46 הוסף ע״י אסף גואטה

    היי
    אני הבחור שפגשת בכניסה לקניון רמת אביב בשישי האחרון (כ"ב אדר תשע"ח - 9.3)

    לא קראתי הכל - ותדע לך שבאופן כללי זה נראה אתר עם הרבה חומר לקריאה אבל זה לא נראה רציני מבחינת ההעמקה בדברים.

    רפרתי באתר בנסיון לחפש בכלל איפה מוכח שאלוהים לא קיים או לפחות מה כן קיים שמשם אתה מתקדם ברוח מזלזלת במסורת אבותיך תוך כדי לגלוג לכל דבר שאיננו נשען על בסיס הגיוני ושכלי - דא עקא שאמת היא שהתורה אינה בהכרח הגיונית ואדרבא היא בהכרח בדברים מסויימים לא הגיונית - ולא נכנס לזה כרגע.

    אתייחס רק לקטע קצר שראיתי ואציין לך את הסטייה שבתפיסה שלך לדעתי - שממנה והלאה לא ניתן יהיה להמשיך בדיון כי יש לנו להשריש אחר מקור ה"מחלוקת" והבסיס שממנו כל אחד תופס את המציאות שממנו(מהבסיס) הוא משליך את כל המשך טענותיו.

    בקטע הזה:
    "שחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו למדנו אורחות חיים ונזכה בגינן לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא.[2]

    ההיגיון, היינו הפילוסופיה היוונית"

    אתה מצטט קטע גמרא תוך התעלמות מוחלטת מאיך שלימדו אותך בישיבה... הרי יש פירוש רש"י... שאומר אחרת ממך.
    ורק להאיר שאתה מפרש את המושג 'הגיון' לפי איך שאתה מבין ומגדיר בעידן שלנו בשנת ה'תשע"ח. רש"י מציין ב' פירושים א.לימוד מקרא ב.שיחת הילדים.

    מבחינתי רש"י כתב את חיבורו ברוח הקודש ובס"ד - ואין בזה סתירה לכתיבת דברים הגיוניים גם - והוא מפרש את זה אחרת.
    לפני שרש"י נולד הוריו ידעו שמשמים הם יזכו לילד שיאיר את עיניהם של ישראל בתורה - כך מקובלני מסיפורי הצדיקים שקראתי - דבר שאינו קביל לשיטתך - לכן אין במאמר זה שאתה כותב שום סתירה ובעיה מבחינתי וצריך להשריש אחר הדברים - מהו השורש לתפיסתך ?...
    אתה מוזמן לענות לי במראה מקום (קישורים) למאמרים ספציפיים באתר שיסבירו כי מרפרוף קל - לא מצאתי שום תועלת באתר הזה - מהסיבה הפשוטה שאין יסוד לדבריך - וכל הסיבה שמישהו מסכים איתך בתגובות היא כי אתם בעלי יסודות משותפים - אך על מה בנית יסודות אלה לא ראיתי.

  • קישור לתגובה ראשון, 09 יוני 2013 17:26 הוסף ע״י עדי אביר

    זיו,

    אכן העלת שאלה טובה ואנסה לענות עליה כמיטב יכולתי:

    1. ראשית עלינו לזכור שמדובר ברנסנס הפילוסופי שהחל לפקוד את האסלאם המזרחי לאחר שהוא נחשף לכתבי הפילוסופים היווניים שהשתמרו באקדמיות של כתות מונופיזיטיות שמפחד הרדיפות ברחו לתחומה של האימפריה הססנית.ראה:

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9B%D7%9E%D7%94

    2. באותה תקופה היו באסלאם מספר אסכולות. האסכולה הפילוסופית שנקראה בשם 'מועתזילה' דגלה באמונת יחוד (היינו, שלאל אין גוף וצורה) קיצונית ביותר ותקופה מסויימת היא שלטה בכיפה והשפיעה על כל הפילוסופיה האסלאמית. הרס"ג שאב את דעותיו מהאסכולה הזאת. ראה:

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%AA%D7%96%D7%99%D7%9C%D7%94

    3. במקביל התפתחה אסכולת הכלאם שהכפיפה את ההיגיון לדעת הקוראן, מבלי לוותר על אמונת הייחוד. בניגוד למועתזילונים שניסו לבסס את אמונת הייחוד על עקרונות פילוסופיים אנשי הכלאם אימצו את האמונה הזאת כמוסכמה שאינה דורשת כל הוכחה נוספת. ראה:

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%90%D7%9D

    4. כך או כך בימיו של הרס"ג גם המוסלמים לאסכולותיהם השונות וגם הקראים כבר הבינו שהאל אינו גשמי ומוחשי ואין לו גוף וצורה. היהודים הרבניים, לעומת זאת, המשיכו לדבוק בתנ"ך, בתלמודים ובמדרשים - כולם כתבים שמתארים את האל אך ורק במונחים מגשימים ומאנישים.

    5. לאור מתקפותיהם של המוסלמים והקראים הרס"ג החליט 'ליישר קו' עם הדעות הרווחות ולהפוך את האל דמוי האנוש שבידו לאל טרנצנדנטלי במיטב המסורת של הפילוסופיה היוונית. ראה הפרקון 'הגותו הפילוסופית' בערך הבא:

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9F

    6. אחרי המהפיכה של הרס"ג, גם המוסלמים וגם היהודים מוצאים את עצמם מאמינים שלאל אין גוף ןצורה אבל הייתה תקופה במאה העשירית בה המוסלמים כבר אימצו את עקרונות הפילוסופיה היוונית והיהודים עדיין לא.

    בכל מקרה, הקוראן אינו מתבסס על התנ"ך בלבד אלא על מגוון רחב של מקורות שנלקחו מהיהדות, מהנצרות המזרחית ומהפגניות הערבית. במאה התשיעית הפילוסופיה הייונית ופילוסופיות המזרח החלו לחדור לתוך האסלאם ולשנות את כיוון התפתחותו. לאחר שהפילוסוף המוסלמי הצליח לסדר את אלוהי הפילוסופים עם אלוהיו לקח ליהודים זמן לא קצר להתאים את האלוהים שלהם לאל הפילוסופי. המהפך לא התבצע באופן אוטומטי. בתקופת הביניים המוסלמי היה יכול ללגלג על האופן בו היהודים הבינו את האל ואת התנ"ך מבלי ללגלג על עצמו.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 09 יוני 2013 15:51 הוסף ע״י זיו

    ראשית, מאמר מרתק ונפלא. תענוג לקרוא אותו.

    הייתי רוצה בכל זאת לשים את האצבע על נקודה בעייתית בדבריך ואשמח לשמוע מה אתה חושב על כך.

    אתה כותב: "הפילוסופיה פקחה עיניים רבות והיהדות השורשית והמסורתית מצאה את עצמה משמשת לפתע כמטרה למתקפותיהם של אינטלקטואלים מוסלמים וקראים שטרחו להצביע על מאות הפסוקים המאנישים בתנ"ך ולא היססו ללגלג על היהודים שעדיין האמינו באל גשמי ומוחשי."

    מכיוון ששתי הדתות נשענות על אותו מקור (התנ"ך) נוצרת כאן בעיה. הרי אם הפילוסוף המוסלמי מצליח לסדר את אלוהי הפילוסופים עם אלוהיו, אז אוטומטית גם האלוהים של היהודים מסתדר ולהיפך, אם המוסלמי ילגלג על אלוהי היהודים ועל התנ"ך, הרי הוא מלגלג על עצמו.

    איך אתה פותר את העניין הזה?

  • קישור לתגובה שני, 18 פברואר 2013 18:09 הוסף ע״י איתיאל סופר

    אכן התייחסת מצטער כנראה הייתי צריך לבדוק יותר טוב
    בכל מקרה אני כבר אגיב על המאמר שם

  • קישור לתגובה שני, 18 פברואר 2013 17:32 הוסף ע״י עדי אביר

    איתיאל,

    גם לשאלות הללו כבר התייחסתי בהרחבה במאמר בשם 'אונקלוס ולשונות ההגשמה' ומסקנתי בסוגיה זאת הייתה:

    'לסיכום, רבנו סעדיה גאון והרמב"ם, כרבים אחריהם, ניסו לטעון שהרחקת ההגשמה מתרגומיו של אונקלוס, תלמידם של רבי יהושע ורבי אליעזר, מוכיחה שדעתם של גדולי ישראל כוונה מאז ומתמיד לאלוהות נטולת הגוף והצורה ואת ניסוחיהם המאנישים יש להבין רק כאלגוריות, משלים ומליצות שיר. עיון מדוקדק יותר מלמדנו שהרס"ג הסתפק בסקירה שטחית ביותר של התרגום בעוד שהרמב"ם הסתבך בבנית תיאוריות מפותלות ומסובכות כשניסה להתעמת עם הביטויים המאנישים הרבים שאונקלוס הצליח בכל זאת לשתול בתרגומיו. התסבוכת נפתרה על ידי חוקרים מודרניים שלאחר בירור מקיף קבעו שלא הרחקת הגשמיות האלוהית עמדה אל מול עיניו של אונקלוס אלא הרצון להשגיב את האל הגשמי ולהרחיקו מההמוני והיום-יומי. כתוצאה מכך לא נותר לנו אלא לייחס את מעקפיו התרגומיים לאחד או יותר משלושה הסברים חילופיים: או שאונקלוס התכוון ולגונן על האל מפני ביטויים העלולים להתפרש כפגיעה בכבודו, או שמעתיקים מאוחרים יותר החליטו ל'שפר' את תרגומו של אונקלוס ולהמיר את ביטויי ההאנשה המיושנים בניסוחים יותר 'מודרניים,' או שאונקלוס הטמיע בתרגומו את תובנותיה של הפילוסופיה היוונית מבלי שהצליח במקביל להחדיר לחשיבה היהודית גם את האמונה באלוהות הטרנסנדנטלית.'

    ראה המאמר המלא בכתובת:

    http://www.1vsdat.org/index.php?option=com_k2&view=item&id=209:%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%A1-%D7%95%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%92%D7%A9%D7%9E%D7%94&Itemid=72

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 18 פברואר 2013 17:09 הוסף ע״י איתיאל סופר

    הבעיה שאני מוצא בטיעון שרס"ג המציא את האל הלא מוגשם (ויש כאלה הטוענים שזה הרמב"ם מה שגרם לי להבין שהרבה אנשים לא קראו את החומר)
    היא ההוכחה במאמר השני שכך הייתה התפיסה גם אצל מתרגמי התנ"ך (תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל)

    רס"ג בספרו אמונות ודעות מאמר שני
    http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/kapah/2b-2.htm#9
    ומזה תרגמו: הנה יד ה' - הא מחא מן קדם ה',
    ותרגמו ותחת רגליו - ותחות כרסי יקריה,
    ותרגמו על פי ה' - על מימרא דה',
    ותרגמו באזני ה' - קדם ה'43, וכך כל הדומה לזה.

    הרמב"ם במורה מתפלפל בזה
    http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_1_48.htm

    (ניתן אולי להוסיף שקיימיות תכונות מסויימות שלא שונו בתרגום כגון: עיני ה' וכנראה לסברתם זה מאחר ולא מצא לשון קצרה לפשט המשל, או שהמשל היה ברור והמחיש יותר במילותיו המקוריות)

    בנוסף ניתן להשוות לתכונות אנושיות בעלי אותו פועל
    כהמחשה: שמות יט' ח' "מפני אשר ירד עליו ה' באש" ובתרגום "די אתגלי עלוהי ה' באשתא" וכן "וירד ה'" (שמות יט' כ') "ואתגלי ה'"

    לעומת "ויאמר ה' אל משה רד" (שמות יט' כ'א) "חות אסהיד בעמא"
    וכן "לך רד" (כד') "אזיל חות" או "וירד משה" "ונחת משה" (יט' כ')

    בנוסף גם הגשמת הבורא הקיימת בתלמוד אני לא רואה אותה שונה מהגשמה הקיימת גם אצל אנשים כיום שמדברים על הבורא למרות שייחסם אליו הוא נטול הגשמה ומדובר סך הכל בפרשנות שאנו נותנים לתופעות שאנחנו רואים (כמו שרס"ג מסביר שזה על דרך משל) ולא ב"האנשה"

    וחשוב לזכור התרגום על פי התלמוד הוא הפירוש שאונקלוס קיבל במשך הדורות מחנניה מישאל ועזריה (מסכת מגילה)כך שנראה שדעתו היא גם דעת חז"ל (בהנחה והם בדקו את מה שהם קראו)

  • קישור לתגובה שלישי, 11 דצמבר 2012 21:19 הוסף ע״י עדו

    את יודעת, זה כמו עם השבת. בסך הכל, כל הלכות השבת נראות הגיוניות בהתחשב בזמן שבו הן נכתבו. ואז מתחילים כל מיני נודניקים להוסיף עוד ועוד הלכות עד שבאמת צריך להסתובב עם אנציקלופדיה ביד רק כדי לדעת שאתה לא עובר בזה הרגע על איזו הלכה.

    לגבי הקבלה. אין פה את ישעיהו ליבוביץ' שיצווח 'עבודת אלילים' אבל יהדות זה לא.

  • קישור לתגובה שלישי, 11 דצמבר 2012 20:36 הוסף ע״י פלונית

    עדו, אני לא יודעת על אילו דיני אבלות אתה מדבר.

    אני קראתי כמה גרסאות של דיני אבלות ובמיוחד את זו של שולחן ערוך, כן זו עם מאות חוקי האבלות ולא 3-4 כפי שציינת.

    אולי אתה לא רואה כמה אובססיה וטירוף יש שם, כי כבר התרגלת למצוא את ההגיוני והטוב בכל דבר. ואולי אתה מפרש דברים אחרת.


    בדיני אבלות, ניתן לראות הקפדה כפייתית (טוב, כמו בכל הטקסטים היהודים, רק שנוסף כאן עוד אלמנט של כבוד הגבר או האב לאחר מותו, יותר מאשר כבוד האישה בעוד בחיים - וזה גם מוזכר בכמה דינים) של כתיבת אב לפני אם, אח לפני אחות, חשיבות אחים מהאב לעומת חשיבות אחים מהאם ואז אחיות מהאב לעומת החיות מהאם..וכך הלאה שוב ושוב ושוב.

    בדיני אבלות, אומרים לך על מי להתאבל, על מי ראוי להתאבל, כמה זמן להתאבל, איך להתאבל, אילו מילים להגיד בדיוק, למי מותר להגיד דברי ניחומים למי, כבוד של איזה מת יותר חשוב. לא אפרט יותר מדי, אבל ניתן להסיק משל - כי כבוד אב מתעלל שמת, יותר חשוב מכבוד חבר טוב שהיה נשוי לגויה ומת. כמובן שמות גויים לא חשוב וכן הלאה.., אין להתאבל על תינוק שלא מלאו לו 30 יום, או שהיה תלוי במכונות (וכך בעצם שוללים את התופעה הטבעית של נשים אשר מתאבלות גם על יצורים נחותים אלו), אין להתאבל יותר מדי, כי זה גורם למוות של עוד אנשים ומסופר כי הזהירו אישה אחת שבכתה יותר מדי על בנה ולכן מתו לה כל בניה..
    אין טיפת רגש.

    לפי הקבלה, אסור לאישה להתקרב ולהכנס לבית הקברות.


    לפי הרמב"ם, יש לשמוח על מחלל שבת, חילוני וכו' שמת.

    יש עוד המון בעיות כמובן ופסיכוזות בהחלט ניתן לראות שם.

  • קישור לתגובה שני, 03 דצמבר 2012 13:34 הוסף ע״י עדו

    לא הבנתי מה רע בדיני האבלות היהודים.
    מכל הדברים שאפשר למצוא בהם פסול דווקא דיני האבלות: (אין מנחמים את האבל שמתו מוטל לפניו, שבוע של אבל על המת, שלושים יום שבהם אתה עדיין רשמית באבל, לוויה עם גופה בתכריכים פשוטים ללא ארון מפואר וכן הלאה)
    הם בין השפויים והרגישים ביותר הידועים לי. זה שכל מיני צדיקים בעיני עצמם נדחפים ומתחילים לקבוע כללים שלא קיימים בשום מקום (כמו הפרדה בין גברים לנשים בהלוויה או איסור על בת להספיד את אביה) וזה שכל מיני מאכערים מנסים לגזור קופון על האבל זה ממש לא חלק מה'דינים'

  • קישור לתגובה שני, 03 דצמבר 2012 11:07 הוסף ע״י עדי אביר

    פלונית,

    את צודקת לחלוטין. במהלך הדורות היו לפחות ארבעה מודלים שונים של האלוהות: האל הכוהני, הגשמי והמוחשי, שזעמו היה ניצת בקלות ושלוותו היה חוזרת אליו רק לאחר שהעלו לו קורבנות ומנחות, האל הרבני, הסופר-רבי ששימש כמודל לרב מושלם והיה מקפיד על כל ההלכות הרבניות ומשנן את דברי החכמים בישיבה של מעלה, האל האוטיסטי הרס"גי-רמב"מי (האל הפילוסופי) שהרחיק את עצמו למרומי הטרנסדנציה ולא התעניין במאורעות הגופות ולבסוף, האל הקבלי/חסידי בעל אחד עשר הרכיבים שזקוק למזוקן היהודי שיאפשר את זיווגה של ספירת היסוד ('הקדוש ברוך הוא') לספירת המלכות (השכינה).

    ארבעת המודלים הללו הם זרים הדדית ואף שנים מהם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. האבסורד הזה חולף מעל לראשם של הדתיים/חרדים ואף לא אחד מהם יודה שהאל היהודי עובר תהפוכות ומשתנה עם הזמן.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 03 דצמבר 2012 09:54 הוסף ע״י פלונית

    יש לציין כמובן, כי המסר שהונחל לתלמיד הממוצע בישראל הוא כאילו היהודים היו הראשונים שהביאו את רעיון האלוהות הפילוסופית. עברנו שטיפת מוח שכרחה יחד את האלוהות הפילוסופית יחד עם האל יהוה, אל מלחמה זכרי קפריזי ונוראי במהותו שרוצה לסקול בן "בורר" או בת "נואפת, מונע מבנות בהשכלה מינימלית וזכויות מינימליות ועוד ועוד. 2 אלוהיות שונות בתכלית.

    איך אפשר בכלל ליישב ביניהן?
    הרי הבולט ביהדות בכלל וביהדות הרבנית בפרט הוא הסגידה לחוסר הגיון, OCD להמונים - אפשר לראות זאת למשל בדיני אבלות המטורללים והחולניים. אין טיפת רגש או תבונה. רק פסיכוזה המונית.
    פתאום הגיע אריסטו וסכ"ה אמר דברים שנשמעים סופר טרוויאלים לכל האנושות היום, כולל מי שלא מכיר את שמו.

    איך אפשר להשוות את הכת הרבנית שמסיקה מסקנות בצורה כזו X=0 כי נאמר בדברים פרק y שמאן דהוא התנחם מ Z. לבין X=O כי עדיין לא ראינו משהו אחר ? טוב לא הצלחתי ממש להעביר את עומק ההבדל..אבל ניסיתי

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים