Skip to content

1VSDAT

ראשון, 08 נובמבר 2015 12:37

האתרוג ומסורת מתן תורה

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
מאמר זה נכתב על ידי אורח אנונימי. המאמר דן בארבע השערות שהוצעו במחקר לתארך את ראשית נוכחותו של האתרוג בארץ ישראל, ומסיק כי עלינו לדחות את ההשערה שמקדימה אותו לתקופת המקרא, וכן את ההשערה שמאחרת אותו לימי הביניים. על סמך ראיות רבות עולה כי האתרוג הגיע לראשונה לא״י בשלהי התקופה הפרסית, והשתרש בה רק בשלהי התקופה ההלניסטית ובמהלך התקופה הרומית. מסקנה זו מאתגרת את אמונתם של הדתיים, ומפריכה את הטענה הדתית בדבר רציפות המסורה. מסקנה זו גם מהווה דוגמא לכך שמצוות חשובות שדתיים בטוחים כי הן נוהגות עוד מימי משה רבינו, אי שם באמצע האלף השני לפנה״ס, למעשה התפתחו לקראת שלהי האלף הראשון לפנה״ס, בסוף תקופת בית שני ובמאות הבאות. כך בכוחו של האתרוג הקטן לגרום ערעור גדול באמונה הדתית.
 
האתרוג ומסורת מתן תורה
 
נצטווינו בתורה, "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל".[א] דומה כי אין יהודי שומר תורה ומצוות שאינו יודע ש"פרי עץ הדר" הוא האתרוג, שאותו יש לנענע יחד עם הלולב, הערבה וההדס.
 
הרמב"ם ראה בכך דוגמא לפירושים שהיו מקובלים מימי משה, וכך הוא כותב: ""פרי עץ הדר" האמור בתורה, הוא אתרוג ... וכל הדברים האלו, מפי השמועה ממשה רבנו נתפרשו".[ב] בהקדמה לפירוש המשנה הוא מרחיב: "וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו. והוא, שהפירושים המקובלים מפי משה, אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים, מימות משה ועד רב אשי בין החכמים ... במה שאמר הכתוב (ויקרא כג), פרי עץ הדר, כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג, ויאמר אחד שהוא חבושים, או רימונים, או זולתו. ... וכיוצא בזה בכלל המצות אין מחלוקת בהן. שכולן פירושים מקובלים מפי משה. ועליהם ועל דומיהם אמרו, כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני."
מדוע אם כן קיימות מחלוקות בקרב חז"ל אודות המקור המקראי לאתרוג?[ג] ממשיך הרמב"ם ומסביר שהמחלוקות הן רק במציאת הרמז בכתוב, אך מקור הנוהג הוא במסורת:
 
"אבל אף על פי שהן מקובלין ואין מחלוקת בהם, הרי הוא מחכמת התורה הנתונה לנו שנוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והערות והרמזים המצויים במקרא. כשתראה אותם בתלמוד מתוכחים וחולקין זה על זה במערכת העיון, ומביאין ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן, כגון מה שאמרו במאמר הכתוב "פרי עץ הדר", אולי יהיו רימונים או חבושים או זולתם, עד שהביאו ראיה עליו ... אלו הראיות לא הביאו מפני שנסתפק עליהם הענין ... ראינו ללא ספק מיהושע עד עתה, שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת, אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל."[ד]
 
הרי מפורש בדבריו שהאתרוג היה קיים בא"י עם כניסתם של ישראל מן המדבר.
 
כך גם מפורש בדבריו במורה נבוכים: "והנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות, ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה, והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים ... רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם".[ה]
 
מאחר שכאשר משה ציווה עליהם לקחת "פרי עץ הדר", בני ישראל הבינו שהוא מתייחס לאתרוג, בהכרח שהם הכירו פרי זה עוד מימיהם במצרים, והשתמשו בו בכניסתם לארץ. היינו שע"פ מסורת ישראל, בהכרח שהאתרוג היה קיים הן במצרים והן בארץ ישראל עוד בתקופת משה.[ו]
 
ככל הידוע לנו, זיהויו של "פרי עץ הדר" המקראי עם האתרוג אכן היה מקובל ללא עוררין — מימי חז"ל ואילך. כפי שנראה בהמשך, העדויות הכתובות והחומריות מורות על כך בבירור, ועל כן עלינו לדחות בשתי ידיים את עמדתם של מספר חוקרים הגורסים כי האתרוג הובא לא"י רק בימי הביניים, ושהאתרוג המוכר לנו (בשמו המדעי: Citrus medica) אינו האתרוג שאליו מתייחסים חז"ל.[ז]
 
אך כפי שנראה מיד, העדות המוקדמת ביותר לאתרוג בא"י היא מהמאה הרביעית לפנה"ס, כאלף שנה לאחר תקופת משה.[ח] גם למצרים האתרוג הגיע, ככל הנראה, רק בתקופה ההלניסטית, ולא היה בה בתקופת משה.
 
הראיות לאיחור חדירת האתרוג לא"י מצטלבות מחמישה כיוונים שונים – לשוני, טקסטואלי, ארכאו־בוטני, ייצוגי ומנהגי קהילות עתיקות – ומצטברות לכדי קייס מוצק בו כל הראיות מובילות לאותה מסקנה.
 
הקדמה
 
ככל הידוע, מוצאו של האתרוג (כמו שאר ההדרים) הוא בצפון־מזרח הודו ודרום סין, למרגלות הרי ההימלאיה, שם האתרוג גדל פרא. מקובל היה במחקר לראות באתרוג את אחד משלושת אבות ההדרים, יחד עם הפומלה והמנדרינה.[ט] השערה זו אוששה במחקר מקיף של מעל 40 זני הדר שהעלה כי לכולם יש DNA שהגיע מהאתרוג, וכי האתרוג תרם את הצד הזכרי (האבקה) והדר אחר תרם את הצד הנקבי. הווה אומר שכל מינים אלו הם תוצר של הכלאה עם האתרוג.
 
ככל הידוע, האתרוג הוא פרי ההדר הראשון שחדר למערב,[י] ככל הנראה בידי הפרסים, שהיו מגדולי הגננים והמטפחים בעולם העתיק. כפי שנראה מיד, העדות המוקדמת ביותר לאתרוג בא"י היא משלהי התקופה הפרסית (מאה ד' לפנה"ס). ככל הנראה הפרסים, ואולי (גם?) שבי ציון (עוד במאה ו' לפנה"ס), היו הראשונים שהביאו את האתרוג לא"י.
 
ראיה לשונית
 
מקור השם "אתרוג" הוא במילה הפרסית העתיקה תוּרוּנְג'. ככל הנראה מקורה של המילה הפרסית עצמה הוא משפת ההינדי בה הפרי מכונה תוּרָנֶגֶ׳ה (turanja או turanj , turunj). בפרסית מאוחרת שם הפרי אתרוֹנג׳, ובארמית הפרי מכונה אתרונגא (קידושין ע:א), אתרוגא (עבודה זרה ו:ב), תרנגא, תרונגא (ירושלמי, גיטין יב:א) ותרונגייא (ירושלמי, סוכה ג:יב, נד:א).
 
אך טבעי שיהודֵי א"י יקראו לפרי בשמו הפרסי כי הוא לא היה מוכר להם קודם המפגש עם פרס. סביר שמפגש זה התרחש בבבל והשם "אתרוג" הובא לא"י עם השבים ממנה, אך אפשר שהתרחש בא"י, עם הבאת האתרוג אליה בידי הפרסים. כך או כך, לו האתרוג היה קיים בא"י מאז שנכנסו אליה בני ישראל, ע"פ המסורת, כשמונה מאות שנה לפני שיבת ציון, ושימש בקרב כל העם מידי שנה בשנה, במשך תקופת כיבוש הארץ, תקופת השופטים ובמהלך כל ימי בית ראשון – יש להניח שהוא היה זוכה לשם עברי כמו שאר פירות ועצי א"י שהוזכרו בתנ"ך.
 
מקורו הפרסי של שם הפרי מורה שהמפגש עם הפרי לא קדם לתקופה הפרסית. מובן ממילא שבעת כתיבת התורה, שקדמה לתקופה הפרסית, הוא לא היה מוכר לתושבי א"י.
 
ראיות טקסטואליות
 
התנ"ך זרוע באזכורים בוטניים רבים, המשקפים את עולם הצומח הארצישראלי בתקופתו, כגון גפן, תפוח, רימון, תאנה, שקד, תמר, ערמון, אלה, שיקמה, אלון, ברוש, ארז, קיקיון, אטד, אשל, בצל, קישוא, אבטיח, עדשים, קצח, ערבה, כרכום, לבונה, נרד, קינמון, שושנה, חבצלת, ועוד ועוד. עצים רבים מוזכרים בו בהקשרים רבים ומגוונים, כגון בתיאור מאורעות שהתרחשו בשימוש בעצים או בצל עצים, בשירה, במשל ומליצה, לפולחן, בדינים שונים, ועוד. אך הפרי היפה ביותר, המהודר ביותר, שריחו נפלא וסגולותיו הרפואיות רבות, הפרי שהיה כה נדיר בעת העתיקה ושימש כמצווה בחג הסוכות מדי שנה בשנה במשך כל שנות קיומו של עם ישראל בארצו – איננו מופיע בו ולו אף ברמז!
 
אזכור הפרי מתבקש במקומות רבים בתנ"ך. שיר השירים מלא תיאורים בוטניים מרהיבים של גנים, פרדסים, כרמים, פריחה, ריחות נפלאים, טעמים נעימים וצמחים יפהפים. אך המשורר מתעלם לגמרי מהפרי שהוא מבין הריחניים והנאים ביותר! בספר תהילים הצדיק נמשל לעצים שונים, אך אין בו מילה וחצי מילה אודות האתרוג, שע"פ חז"ל מסמל את הצדיק שיש בו תורה ומעשים טובים.[יא] בדברי הנביאים עצים מופיעים במשלים שונים ודברי מליצה רבים, ואך לא אחד מהם ראה לנכון להשתמש באתרוג במשל ותוכחה. פרי נפלא זה גם לא מצא את מקומו ברשימת המינים בהם השתבחה א"י (דברים ח:ז-ט), למרות הדרו ולמרות חשיבותו בקיום אחת ממצוות התורה.[יב]
 
בקצרה, פרי כה מופלא וכה חשוב בוודאי היה מוצא את מקומו בתנ"ך בהקשרים רבים, לו באמת היה קיים בא"י בעת כתיבת התנ"ך. במקום זאת, הוא נעדר מהתנ"ך לחלוטין.
 
גם תרגום השבעים (המאה הג' לפנה"ס) אינו מזהה את "פרי עץ הדר" עם האתרוג אלא מתרגמו ׳פרי מהודר׳ או ׳פרי עץ הדור׳.[יג] לו שימש האתרוג כאחד ממיני חג הסוכות עוד מראשית התקופה הישראלית, והביטוי "פרי עץ הדר" הובן כבר אז ביחס לאתרוג, יש להניח שהדבר היה בא לידי ביטוי בתרגום עתיק זה, כשם שבא לידי ביטוי בתרגומים מאוחרים יותר, מתקופת חז"ל ואילך, כפי שנראה בהמשך.
 
האתרוג, או פרי עץ ההדר, נעדר גם מתיאור חג הסוכות בימי עזרא: "וימצאו כתוב בתורה, אשר צוה יהוה ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת,[יד]לעשת סכת ככתוב" (נחמיה ח:יד-טו). יש לתת את הדעת על הביטוי "וימצאו כתוב בתורה", היינו שהדברים לא היו ידועים בעם ישראל לפני כן, עובדה המקשה מאד על טיעון המסורה הרציפה.
יש הטוענים[טו] שהאתרוג לא הוזכר אז כי במהלך שבעים שנות הגלות, מטעי האתרוג בארץ, הזקוקים להשקיה מתמדת, ניטשו ולא שרדו ולא היה לשבי ציון מנין לקחתו. אך לפי הסבר זה מוקשה מדוע בחר הכתוב לציין כי הדבר נעשה "ככתוב", בעוד שהנטילה לא נעשתה ככתוב. אדרבא, אם בא לציין את היחס לכתוב, היה לו לציין שהנטילה לא קוימה כנדרש.
 
פירוש אחר, המייתר את התירוץ הראשון, גורס שבנחמיה הצמחים לא שימשו לנטילת ד' המינים אלא לבניית הסוכה, כפי שאכן מתואר מיד בהמשך הכתובים שהעם בנו סוכות ("ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם וגו'"). לפי זה ה"כתוב" בפסוק "לעשת סכת ככתוב" מתייחס לויקרא כג:מב ("בסכת תשבו שבעת ימים גו'") ולא לויקרא כג:מ ("ולקחתם לכם גו'"). זו גם המשמעות הפשוטה של הכתוב "לעשות סוכות" – לבנות סוכות, ולא במשמעות הדחוקה של "לחגוג את חג הסוכות" (כמו "לעשות הפסח"). אך לפירוש זה תמוה מדוע לא ציווה עזרא עליהם להביא את ד' המינים, דבר שהתורה ציוותה במפורש, והתמקד בבניית סוכה מחמישה מינים, דבר שאינו כתוב בתורה? בפרט שהלא עזרא ונחמיה פעלו להחזיר לחג הסוכות את זוהרו שמלפני החורבן (עזרא ג:או, נחמיה ח:ביח), והיה עליהם לצוות את העם ליטול את ד' המינים כפי שהיה מקובל, לתפיסה זו, מקדמת דנא.
 
אלא, אפשר שעזרא הבין שהפרשיה בויקרא כג:מ-מג אינה מתחלקת לשני ציוויים, האחד אודות נטילת ד' המינים (פסוק מ) והשני אודות הבנייה והישיבה בסוכה (פסוקים מב-מג), כפי שהבינו חז"ל והמפרשים,[טז] אלא שכולה אודות בניית הסוכה[יז]. כי הלא בפסוק "ולקחתם לכם" אין מפורש עניינה של הלקיחה, ואפשר שהיא לצורך בניית הסוכה המתוארת מיד בהמשך.[יח] עזרא לא ציווה על נטילת ד' המינים, כי בתקופתו ד' המינים לא ניטלו בנפרד אלא שימשו לבניית וקישוט הסוכה.[יט] הוא גם לא ציווה שייקחו את האתרוג, כי האתרוג אכן לא ניטל בימיו אלא חדר לעם רק מאוחר יותר.
 
האתרוג נעדר גם מתיאור חג הסוכות בספר המקבים, שכפי הנראה נכתב בשנים 143-161 לפנה"ס. בתיאור טיהורו של בית המקדש בכ"ה בכסלו, שנחגג במקום חג הסוכות, נאמר: "ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות, בזכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות כשהם רועים במערות כדרך החיות. לכן, בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו. והם קבעו, בצו משותף ובהחלטה לכל עם היהודים, לחגוג את הימים האלה שנה בשנה" (מקבים ב, י:ו-ח). כאן קשה להשתמש בתירוץ הקודם שמטעי האתרוג הוזנחו, וכן קשה לומר שהאתרוג הושמט בטעות או שלא היה ראוי דיו להזכירו.
 
הציטוט שהבאנו הוא מתרגום שוורץ. אך כהנא תרגם, "ויחגו את שמנת הימים בשמחה כחג הסכות בזכרם את רעותם לפני זמן-מה בחג הסכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו." לפי תרגמו, הדר מוזכר, אך לא פרי הדר אלא "ענפי הדר"![כ]
 
לפי שני התרגומים, האתרוג, הפרי היפה והמהודר מכל המינים, לא הוזכר. אפשר שניתן להסיק מכאן כי בעת כתיבת ספר המקבים טרם התקבע המנהג ליטול את האתרוג בסוכות.
 
תמונה דומה עולה מכתבי זרים. פרי הדר מתואר בכתבי תיאופרסטוס (Theophrastus) היווני, גדול הבוטניקאים היוונים, תלמידו ויורשו של אריסטו. בספרו "חקירת הצמחים" (סביבות 310 לפנה"ס),[כא] הוא מתאר במדויק את עץ ההדר ופירותיו, סגולותיו הרפואיות ודרכי הפצתו. בין הדברים הוא כותב כי העץ ייחודי לפרס ומדי ונקרא בשם תפוח פרסי או תפוח מדי. מאוחר יותר מביא החוקר הרומי פליניוס הזקן בספרו "היסטורית הטבע"[כב] (המאה הא' לספירה), תיאור מדויק של העץ והפרי וסגולותיהם, וגם הוא מדגיש כי העץ מסרב לגדול מחוץ לפרס ומדי ומתאר ניסיונות ייבוא וגידול מקומי של בני מדינות אחרות שכשלו. הוא כותב, "היוונים מכנים את הפרי בשם התפוח המדי, ולנו הוא מוכר בשם citreum." הוא גם מכנה אותו "התפוח האשורי" וכותב שהפרתים[כג] משתמשים בו לבישול ואין פרי מוערך יותר ממנו במדי. בשני תיאורים אלו הפרי אינו מוזכר בשם, אך ממספר מאפיינים הייחודיים לאתרוג המופיעים בהם, מוסכם על החוקרים כי הם מתייחסים לאתרוג,[כד] וכך גם הבין אתנאיוס (סוף המאה הב' לספירה) בדברי תיאופרסטוס.[כה]
 
אתנאיוס גם מצטט מתוך המחזה "הבויאוטים" מאת אנטיפאנס (334-408 לפנה"ס), בו מתוארים תפוחים (השם הגנרי ביוונית לפרי עגול) זהובים, טובי מראה וטובי טעם, אשר נשלחו לאתונה ממלך פרס, והם נדירים מאד ויקרים, עד כי הוא חשב שהם תפוחי ההֶסְפֶּרִידּוֹת.[כו] לדברי אתנאיוס, אנטיפאנס התייחס לאתרוג. מחזה זה נכתב כחמישים שנה לפני ספרו של תיאופרסטוס, והוא העדות הטקסטואלית העתיקה ביותר לאתרוג. הרי לנו שתי עדויות טקסטואליות מהמאה הד' לפנה"ס, ושתיהן מייחסות את האתרוג לפרס (ומדי).
 
בהמשך אתנאיוס מתאר שאמיליאנוס (129-185 לפנה"ס), מצביא ומדינאי רומי שכבש את קרתגו והחריבה, היה אף הוא בין אורחי המשתה, ובמהלכו סיפר כי אנשי צפון אפריקה מזהים את האתרוג עם תפוחי ההספרידות. מהשוואה זו ניתן להבין שבמאה הב' לפנה"ס ואולי גם במאה הב' לספירה, האתרוג היה מוכר כפרי נדיר ומיוחס.[כז]
 
תיאופרסטוס התבסס בספרו על עדויות של חוקרים שהתלוו לאלכסנדר הגדול במהלך כיבושיו הנרחבים ברחבי אסיה, פרס, סוריה, ישראל ומצרים. אלכסנדר מינה אותם לבחון את האוכלוסייה, התנאים הגאוגרפיים והבוטניים, ואוצרות הטבע בכל מקום אליו הגיעו. לו האתרוג היה קיים בא"י עוד מהמאה הי"ג לפנה"ס ועד ימי רומי, יש להניח שידיעה זו הייתה מגיעה לתיאופרסטוס, וכן לפליניוס, והם לא היו מדגישים שהפרי גדל רק בפרס ומדי.
 
הממצא הארכאו־בוטני
 
בחפירות ארכאולוגיות ברחבי א"י ובעבר הירדן נמצאו עשרות אלפי עצים וזרעים מכל התקופות. כן נבדקו למעלה מעשרת אלפים דגימות עץ מאתרים רבים מאד ברחבי א"י, מתקופות רבות החל מתקופת האבן ועד העת החדשה, ונמצאו בהם שרידים של עשרות מינים וסוגים של עצים, עצים שגדלו בא"י ועצים שהובאו ממרחקים, עצים מפוחמים ושאינם מפוחמים, עצים ששימשו למאכל, בנייה, ריהוט ובישול – ולא נמצאו בהם ולו זרע בודד של האתרוג או דוגמית בודדת של עץ האתרוג.[כח] לנוכח עשירות ממצא העצים האחרים מחד גיסא, והעדרו המוחלט[כט] של האתרוג מאידך גיסא, קשה לראות על בסיס מה נקבל שהאתרוג גדל בא"י בתקופת המקרא.
תפנית משמעותית בחקר האתרוג בא"י חלה בשנים האחרונות. ברמת רחל הממוקמת בין ירושלים לבית לחם, נחשף גן מלכותי סביב חזיתו של ארמון גדול ומפואר. הארמון התקיים שם עוד מהמאה הז' לפנה"ס, והגיע לשיאו בעת השלטון הפרסי (מאות ה' וד' לפנה"ס), תחתיו הוא הורחב ושימש כמרכז המנהלי החשוב ביותר באזור. הארמון יצא מכלל שימוש בשלהי המאה הד' לפנה"ס, במעבר מהתקופה הפרסית לתקופה ההלניסטית.
 
לנגוט, גדות וליפשיץ בחנו כמה שכבות טיח באחת מבריכות המים הפרסיות שבגן ופרסמו את ממצאיהם בשנת 2012. במהלך השנים הבריכה טויחה בכמה שכבות טיח. באחת הפעמים, הבריכה טויחה בעונת האביב, בעת שהגן היה בשיא פריחתו, וחלק מגרגרי אבקת הפרחים (pollen) נדבקו לטיח הטרי.[ל] מבידודם וזיהויים של גרגרי האבקה בשכבת טיח זו, התברר כי מספר עצים שקישטו את הגן אינם גדלים בר בא"י אלא יובאו מרחוק. בין היתר הצליחו החוקרים לזהות גרגרי אבקה של אתרוג שתוארכו למאה הד' לפנה"ס, היינו סוף התקופה הפרסית. זו העדות המוקדמת ביותר לגידולי אתרוג בא"י. למעשה, זו גם העדות החומרית היחידה מהעת העתיקה.
 
חשיבות ממצא זה היא, שבעוד שזרעים אינם מוכיחים על מקום גידולם, כי יתכן שהם הובאו ממרחקים, מציאת אבקת פרחי העץ מוכיחה שהעץ גדל באזור. למעשה, מאחר שעץ האתרוג מואבק באמצעות חרקים, טווח הפצת האבקה הוא קטן, ובהכרח שצמח בגן המלכותי סמוך לבריכה.
 
יש להדגיש כי אין בממצא זה להורות שכבר מאז האתרוג גדל בא״י. יתכן ואף מסתבר כי האתרוג, שהיה פרי אקזוטי יקר ונדיר, גדל רק בשטחי הארמון הפרסי והפך לגידול מקומי רק בתקופה מאוחרת בהרבה.[לא] כפי שנראה בהמשך, את גידולו של האתרוג במתכונת רחבה יותר יש למקם במאה הב׳ לפנה״ס, בה הוא מופיע בשלל ראיות חומריות וכתובות בכל האזורים שבשליטת רומי, בא״י ובשכנותיה הסמוכות והרחוקות. ככל הנראה היוונים ועוד יותר הרומים, הביאו את האתרוג לכל המקומות תחת שלטונם, וא״י בכללם.
 
היה ובעתיד תימצא ראיה לקדמותו של האתרוג בא"י, נעדכן את תפיסתנו, אך נכון להיום אין ולו שבב ראיה שהאתרוג גדל בא"י לפני התקופה הפרסית. אמנם ניתן לטעון[לב] כי "לא ראינו אינה ראיה", היינו שזו ראיה מן ההעדר, ואפשר שביום מן הימים תימצא הראיה המיוחלת לקדמותו של האתרוג בא"י. אך טענה זו היא הנחת המבוקש, קרי, היא מניחה את אשר אנו באים להוכיח, בעוד שעלינו לבחון את הראיות ללא כל הנחה מוקדמת ולתת להן להובילנו לאן שיובילו. נטל ההוכחה מוטל על אותם אלו הגורסים שהאתרוג היה קיים בישראל מראשית התקופה הישראלית, לא על שולליה. ללא ראיה מדוע שנסבור שכך הוא? וכפי שנראה מיד, הראיות התומכות בעמדה זו אכן קלושות מאד.
 
ייצוג חומרי
 
אין לאתרוג כל ייצוג בשום חפץ ארצישראלי המוכר לנו מהתקופה הקודמת לשלהי בית שני. באתרים ישראלים רבים מהמאות י"בו' לפנה"ס נמצאו כלי חרס וחפצי אבן ועצם המעוטרים בצמחים שונים, כגון גפן, תאנה, חיטה, שעורה, זית, תמר ורימון, דבר המתאים היטב עם עולם הצומח הארצישראלי המוכר לנו מהתנ"ך, אך לא נמצא בהם דבר וחצי דבר שניתן לזהותו עם האתרוג.
 
האתרוג נעדר לחלוטין גם משכנותיה של א"י. תיאורים מעולם הצומח מופיעים על גבי חפצים רבים מאד מהעת העתיקה, כגון ציורים המביעים סיפורים מיתולוגיים, ציורים של גנים, עיטורים על חפצי אמנות, פולחן וכלי בית, על קירות, תכשיטים, מטבעות, ועוד. תיאורים כאלה מופיעים בכמעט כל תרבות ברחבי העולם, והם משקפים את עולם הצומח המקומי באותה תקופה. ואילו האתרוג אינו מופיע בשום ציור או עיטור מהעת העתיקה בשום מקום ברחבי המזרח הקרוב. אין ולו תיאור או עיטור בודד שניתן לייחסו לאתרוג, למעט אחד ממצרים שזיהויו מוטל בספק גדול, ונדון בו בהמשך.
 
על המקדימים את נוכחותו של האתרוג בא"י להסביר מדוע קדמונינו בחרו שלא להציגו בשום אופן ויזואלי, בפרט לאור יופיו וחשיבותו הדתית הגדולה, לא בא"י ולא בשום מקום אחר במזרח הקרוב, בעוד שפריטים בולטים מעולם הצומח מופיעים תדיר על חפצי התקופה ברחבי אזורים אלה. אין לתופעה זו הסבר מניח את הדעת, אם לא שמניחים שהאתרוג פשוט לא גדל אז באזור ולא היה מוכר לבני התקופה.
 
מנהג קהילות עתיקות
 
עם נפילתה של ממלכת ישראל הצפונית, צמחה העדה השומרונית כישות מוגדרת באזור שומרון והר אפרים.[לג] השומרונים חיים מאז כאוכלוסייה נבדלת אך סמוכה לאוכלוסייה היהודית, והם שומרים על מנהגים ע"פ הבנתם בתורה, ללא הכרה בפרשנות חז"ל. מנהגי השומרונים יכולים אפוא לשפוך אור על הבנה קדומה של הטקסט המקראי, טרום תקופת חז"ל.[לד]
 
השומרונים מקבלים את הפירוש שהבאנו לעיל בדברי עזרא. לשיטתם, הציווי "ולקחתם לכם גו'" אינו ציווי על לקיחה ביד, כמצווה נוספת על מצוות בניית הסוכה, אלא הוא ציווי על לקיחת המינים לבניית הסוכה (וכך גם פירשו הקראים). עד היום השומרונים משתמשים במינים לסכך ולקשט את הסוכה. כן הם מפרשים את "פרי עץ הדר" כציווי כללי ללקיחת פרי מהודר, מן הפירות הגדלים באותה עונה, ואין הם מעניקים חשיבות מיוחדת לאתרוג. האתרוג נעדר גם מפסיפסי בתי הכנסת השומרונים.[לה]
 
דבר דומה אנו מוצאים בקרב יהודי אתיופיה. הם נהגו לחגוג את כל החגים הנזכרים בתורה, ומאחר שהם חיו במנותק ממרכזים יהודים אחרים, הם שימרו רק מסורות מימי בית ראשון. המשנה והתלמוד לא היו ידועים להם, ולכן הם לא חגגו חגים שהתחדשו בימי חז"ל, כמו חנוכה, פורים, ל"ג בעומר או ט"ו בשבט. הם חגגו את חג הסוכות בט"ו תשרי, למשך שמונה ימים, בנו סוכה, וחגגו את האסיף בהביאם לבית הכנסת את ביכורי השדה שהבשילו.[לו] והנה, גם הם אינם נוטלים ד' מינים ביד אלא משתמשים בהם לבניית וקישוט הסוכה, והאתרוג כלל אינו משמש בחגם.[לז] אפשר שמנהגם, שהשתמר בנפרד מהיהדות הרבנית, יכול להורות שבתקופת בית ראשון וגם בימי עזרא ונחמיה, ד' המינים לא ניטלו בנפרד אלא שימשו לבניית הסוכה, ואילו הנטילה ביד היא התפתחות מאוחרת מיסודם של חז"ל.[לח]
 
לו כוונת הכתוב המקורית של הכתוב הייתה "נענע לולב, אתרוג, הדס וערבה" יש להניח שקהילות עתיקות אלו היו משמרות משמעות זו.
 
תפנית בשלהי בית שני
 
האתרוג לפתע הופך נוכח בשלל מקורות כתובים וחומריים משלהי בית שני, התקופה הרומית, והתקופה הביזנטית. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), מהמאה הא' לספירה, כותב במפורש שהיהודים משתמשים באתרוג בחג הסוכות.[לט] באגרת שנכתבה ככל הנראה סמוך לחג סוכות שנת 134 לספירה, מזכיר בר־כוכבא את האתרוג בכלל ד'המינים,[מ] והמשנה מתייחסת לאתרוג בהקשרים שונים[מא] ואף מתארת את הפרי.[מב] גם התרגומים מלאחר המאה הא'לספירה, כגון אונקלוס ופשיטתא, מזכירים את האתרוג בשמו בתרגום הביטוי "פרי עץ הדר". כל הדיונים של חז"ל מעידים שבימיהם כבר הייתה מסורת האתרוג מעוגנת היטב, ואין כל סימן שהצדוקים וכיתות אחרות התפלמסו עם חז"ל או ערערו על מסורת זו.
 
בממצא החומרי האתרוג מופיע במטבעות מתקופת ה"מרד הגדול" (69-70 לספירה), היינו מעט לפני חורבן בית שני, וגם מתקופת "מרד בר כוכבא" (132-36 לספירה) וכן על "נרות הדרום" (נרות חרס שיוצרו בתקופה שבין חורבן בית שני למרד בר כוכבא[מג]). ציורי אתרוג נמצאו גם ברומא, על לוחיות זכוכית עגולות כשבתוכן ציורים עשויים זהב, המתוארכות למאה הב' לספירה (תמונה ב). לוחיות כאלה היו נקבעות בתוך קירות קטקומבות,[מד] ומתוך כחמש מאות לוחיות שנמצאו, 13 הן בעלי מוטיבים יהודים מובהקים (אך כולן נמצאו בקטקומבות נוצריות). האתרוג מופיע גם על קיר בית הכנסת בדוּרַא אֶירוֹפּוֹס (אמצע מאה ג' לספירה),[מה] ועל גבי רצפות פסיפס של בתי כנסת שונים מהתקופה הביזנטית, כגון בית הכנסת בחמת טבריה (מאה ד' לספירה), ציפורי (מאה ה' לספירה), מעון (מאות ה-ו'), בית אלפא (מאה ו' לספירה), ועוד.
 
החל מאותה תקופה, ובפרט בתקופה הביזנטית, האתרוג מופיע גם במקורות נוצריים רבים כגון בפסיפסים וציורי קיר בכנסיות רבות בישראל, ירדן, וסוריה, בשיעור גבוה בהרבה מבמקורות יהודים. מאחר שהאתרוג אינו מופיע בכתבי אבות הכנסייה, וגם בפסיפסים הוא אינו מופיע בתיאורי גן עדן מהתקופה אלא רק מהתקופה הצלבנית, נראה כי אז לא הייתה לו משמעות דתית מיוחדת, והוא מופיע בכנסיות עקב היותו פרי אקזוטי מהודר.[מו]
תמונה דומה מתקבלת גם מהעדויות לאתרוג בקרב שכנותיה של ישראל. במצרים זרעי אתרוג נמצאו בעיר הנמל מיוס הורמוס, שנבנתה במאה הג' לפנה"ס תחת שלטון תלמי. הזרעים מתוארכים בין שלהי המאה הא' לבין ראשית המאה הב' לספירה. בשלוש ערים רומיות במצרים, נמצאו זרעי אתרוגים ופרי כמעט שלם המתוארכים למאה הב' לספירה.
 
באזור איטליה של ימינו, האתרוג מופיע בציורי קיר רבים ברומא ובפומפיי, החל מהמאה הא' לספירה ועוד יותר במאות שלאחר מכן. בפומפיי נמצאו מספר זרעים המתוארכים בין מאה ב' לפנה"ס למאה א' לספירה, ובהרקולנאום[מז] נמצאו שני פירות הדר חרוכים. קשה לזהות בוודאות את הזרעים והפירות, יתכן שהם לימון, אך כנראה שהם של אתרוג. הממצא הקדום ביותר בשטחי ממלכת רומי נמצא בקרתגו (בתוניס של ימינו), בה נמצא גרגר אבקת הדר בודד, שהוא ככל הנראה אתרוג. גרגר זה מתוארך למאה ד' לפנה"ס.[מח] מלבד האזכורים בכתבים היוונים שהבאנו לעיל, האתרוג מופיע גם בכתבים יווניים מאוחרים יותר, כגון מהמאה הג' לספירה (ב"פפירוס אוקסירינכוס", ב"גיאופוניקה", ועוד).
 
האתרוג מוזכר גם בכתבים רומים רבים. האזכור המוקדם ביותר בלטינית הוא בלקסיקון שכתב ורוס (מאה ב' לפנה"ס), המצוטט בספרו של מקרוביוס (מאה ה' לספירה),[מט] בו הוא מתייחס ל"פרי הפרסי". מקרוביוס מצטט את גאיוס אופיוס (המאה הא' לפנה"ס),[נ] שגם הוא מתייחס לפרי הפרסי. אזכורים אחרים מופיעים אצל ורגיליוס,[נא] דיוסקורידס (המתייחס אליו כפרי ידוע לכל),[נב] ואצל פליניוס הזקן כזכור (כולם מהמאה הא' לספירה), פלוטארכוס,[נג] גלנוס (מאה ב' לספירה), ומאוחר יותר אף בספר המתכונים של אפיקיוס[נד] (מאה ד' לספירה), ובמקורות רבים אחרים, כגון בספרי חקלאות, בישול, מחזאות, וכד'.
 
מהכתבים העתיקים עולה שהיוונים והרומים ראו באתרוג פרי יקר ומיוחס. הם ייחסו לו סגולות רפואיות שונות (נגד בעיות מעיים, צפדינה, מחלות ים, רעל נחשים ורעלים אחרים, ועוד), ובני המעמד העליון השתמשו בו להסרת ריח רע מהפה וכנגד עש הבגדים, וכן בבישולים שונים, בפרט תבשילי קדירה של בשר בקר ובשר חזיר.[נה]
 
יצוין כי ברבים מהכתבים היוונים והרומים הפרי מכונה "הפרי הפרסי" או "הפרי המדי", וגם בשמות עדכניים יותר כגון citreum אחר מכן citrus (שכיום משמש באנגלית כשם כללי לכל ההדרים), וכן בשמות אחרים, אך לעולם לא בשם פרסי או בשם המושפע מהפרסית. שמו העברי של הפרי בהכרח הגיע לא"י ישירות מפרס, לא דרך יוון או רומי, דבר המורה כי האתרוג היה מוכר לתושבי א"י עוד לפני הגעת אלכסנדר מוקדון, שלא כדעת החוקרים הסוברים שהוא זה שהביא את האתרוג לא"י. 
 
*
 
מכל האמור עולה כי העדות הקדומה ביותר לאתרוג בא"י היא מהמאה הד' לפנה"ס, ורק בזיקה פרסית. גם העדויות הטקסטואליות המוקדמות ביותר לאתרוג (מחוץ לא"י) הן מהמאה הד' לפנה"ס, ובהן האתרוג יוחס רק לשטחי פרס ומדי (אם כי ישנה עדות מסוימת לגידולי אתרוג במאה זו גם בקרתגו). רק בשלהי המאה הב' לפנה"ס – קרי, התקופה ההלניסטית – אנו מתחילים למצוא עדויות כתובות לאתרוג באזורים שתחת שלטון יוון (ולאחר מכן, רומי), אך עדיין לא בא"י. מהמאה הא' לספירה ואילך אנו מוצאים שלל גדול מאד של עדויות לנוכחותו של האתרוג בארץ ישראל, וגם בירדן, מצרים, ובאזור אגן ים־התיכון. נראה כי הסיבה לכך היא שתחת היוונים ועוד יותר תחת הרומים, גידולי האתרוג השתרשו במקומות תחת חסותם. אם האתרוג גדל במקומות אלו קודם לכן, מסתבר שלכל היותר, היה זה בקנה מידה קטן.
 
לפיכך קשה מאד לקבל שהאתרוג היה קיים בא"י עוד מימי המקרא, ושימש את יהודי א"י מידי סוכות בסוכות מאז כניסתם לארץ, דבר שהיה דורש גידול אתרוג בקנה מידה נרחב. אין לטענה זו כל בסיס, והיא נוגדת את כל הידוע לנו אודות פרי זה.
 
חולשת הראיות לקדמותו של האתרוג בא"י
 
מיעוט חוקרים סבור כי האתרוג גדל בא"י בתקופת המקרא, וגם לפניה. עמדתם מבוססת על ארבע ראיות, אך כולן קלושות ביותר וקשה מאד לקבל את מסקנתם.
 
א' הם מניחים כי הכתוב "פרי עץ הדר" הוא מימי משה, והוא מתייחס לאתרוג.[נו] אך אלה הן הנחות מוקשות מאד. שלל עצום של ראיות מורה שלא יתכן שכלל התורה נכתבה בימי משה, אלא היא בוודאות פרי יצירה מאוחרת במאות שנים.[נז] כן ראינו שאין כל הכרח לפרש את הביטוי "פרי עץ הדר" במשמעות של אתרוג אלא להפך, סביר יותר שבמקור הפסוק התייחס לפרי מהודר כלשהו. כך גם הבינו הפרשנים הקדומים, ואף חז"ל הודו בדוחק שבאסמכתאות שבידיהם ושאלו: "'פרי עץ הדר' מי יאמר שהוא אתרוג? כל האילנות עושין פירות הדר!" והשיבו שהדבר הוא בגדר מסורת חכמים.[נח]
ב' הם מסתמכים על דבריו של החוקר הצרפתי לוֹרֶה, שטען בספרו מ-1891 שניתן להבחין בציורי אתרוג על קירות המקדש בכרנך שבמצרים. ציורים אלה מתוארכים למאה הט"ו לפנה"ס, ומתוארים בהם 275 צמחים אקזוטיים שתחותמס השלישי (1426-1490 לפנה"ס) הביא עמו במהלך מסעותיו הצבאיים הנרחבים, כולל מאזור סוריה וא"י. מכאן ניתן להסיק שהאתרוג גדל במצרים עוד באלף השני לפנה"ס ויתירה מזו, אפשר שהוא הובא למצרים מהאזור הסורי־ארצישראלי.
 
אך אין דבריו מקובלים על חוקרים שבדקו ציורים אלו בעצמם והתקשו לראות בהם את האתרוג, וגם לורה עצמו מודה כי התמונות אינן ברורות דיין.[נט] גם אני בחנתי תמונות של כל ציורי הקיר בהיכל הצמחים בכרנך ולא מצאתי בהן את האתרוג. הציור היחידי הדומה לעץ האתרוג מופיע בתמונה ג, אך אין זה האתרוג כי ענפיו מגולגלים ואילו ענפי האתרוג ישרים, הפירות המצוירים הם ללא ה"חגורה" האופיינית לאתרוג, ובתמונה מצוירים פרחים גדולים מאד בעלי ארבעה עלים ואילו פרחי האתרוג הם קטנים בהרבה ובעלי חמישה עלים.[ס]
 
ג' באתר העיר השוּמֶרִית ניפור נמצאו זרעים המתוארכים לסביבות שנת 4,000 לפנה"ס. לזרעים אלו מספר חריצים האופייניים לזרעי הדר, והחופרים הניחו כי זרעים אלו הם זרעי אתרוג. אך אין דבריהם מוכרחים. הזרעים היו מפוחמים ואם כי ניתן לזהות שאלה הם זרעי הדר, לא ניתן לקבוע בוודאות את מין ההדר. כמו כן אין בכמות זרעים קטנה זו להוכיח על מקום גידולם, ולאור זאת שלא מצאנו כל עדות אחרת לגידולי אתרוג ברחבי האזור במשך אלפי שנים לאחר מכן, מסתבר שהפרי או הפירות הבודדים מהם הגיעו הזרעים הובאו לניפור מרחוק ואינם גידול מקומי. בנוסף, אין עוררין על כך שהאזור בו נמצאת עיר זו (דרום בבל), שבין המאה ז' לאמצע מאה ו' לפנה"ס היה בשליטת ממלכת מדי, ולאחר מכן בשליטת ממלכת פרס, היה מהראשונים אליו חדר האתרוג מאסיה (דרך פקיסטן ואפגניסטן). משכך, גם אם נקבל שהזרעים הם זרעי אתרוג והם גידול מקומי (אם כי ראינו שאין סיבה לסבור כך), לכל היותר הדבר יוכיח שהאתרוג חדר לאזור עוד בראשית האלף הרביעי לפנה"ס. אין להסיק מכך דבר וחצי דבר אודות גידולי האתרוג בא"י, המרוחקת מניפור כ־2000 ק"מ בקו אווירי, מרחק עצום.
 
ד' ב־Hala Sultan Tekkeשבקפריסין, נמצאו מספר זרעים הדומים לזרעי הדר בשכבה המתוארכת לשנת 1200 לפנה"ס. לדברי חופר האתר לא ניתן להגדיר במדויק את מין ההדר, אולם הוא הניח שאלה הם זרעי אתרוג, בהתבסס על דברי לורה (שכאמור, דבריו אינם מקובלים על מרבית החוקרים בתחום) שזהו מין ההדר הראשון שגדל במצרים.
אך גם זו ראיה בעייתית. ראשית, אין ודאות שאלה הם זרעי הדר. מחקרים מהשנים האחרונות מורים על קושי בזיהוי זרעי הדרים בשיטות שהיו נהוגות עד היום, וכי לזיהוי ודאי יש להשתמש בשיטות זיהוי מתקדמות יותר. הקושי בזיהוי נובע מהדמיון הרב שיש לזרעי ההדרים לזרעים שאינם שייכים לסוג הדר, כגון לתת־משפחת התפוחיים. בדיקות אלו לא נערכו בזרעים הנדונים. שנית, זרעים אלו טרם תוארכו ישירות באמצעות בדיקות פחמן 14, ואין ודאות בנוגע לגילם. שלוש, זרעים אלו נמצאו בשכבה לא חתומה ולכן ישנה אפשרות לחדירה מאוחרת. ארבע, כאמור, אין בהימצאותם של מספר זרעים קטן באתר יחיד להוכיח על מקום גידול העץ. פירות הועברו ממקום למקום, הן לצורכי אכילה והן לצורכי מנחה, ואין כל הכרח שהזרעים הם מגידולים מקומיים.
 
הרי לנו ארבע ראיות קלושות: האחת מבוססת על הכתובים, שבנקל ניתן לפרשם באופן אחר, מה גם שהם בוודאי נכתבו מאות שנים אחרי ימי משה. השנייה מבוססת על ציור קיר שזיהויו מוטל בספק גדול. השלישית מבוססת על מספר זרעים בודדים שלא ברור שהם זרעי אתרוג, שאין כל ראיה שהם גידול מקומי, הנמצאים באזור שלכל הדעות היה הראשון אליו חדר האתרוג, ומציאותו שם אינה יכולה להוכיח דבר אודות גידולי האתרוג בא"י המרוחקת אלפי ק"מ. הרביעית, ממספר זרעים מקפריסין שאין ודאות שהם זרעי אתרוג, תיארוכם כרוך במספר בעיות משמעותיות, ושוב, אין כל ראיה שהם גידול מקומי.
 
וכי על סמך כרעי תרנגולת כה רעועים נקבע שהאתרוג גדל בא"י עוד באלף השני לפנה"ס?! אתמהה.
 
יתכן שניתן להסיק משתי הראיות האחרונות מסקנה הפוכה. מציאתם של זרעי אתרוג בלבד, ללא שום ממצא חומרי אחר המצביע על גידולי אתרוג או שימוש בעץ האתרוג, עשויה להצביע על הבאה של הפרי לאתר ולא בהכרח על גידול מקומי. כזכור, בשל היותו פרי נדיר להשגה ויקר ערך מחד גיסא, ובשל סגולותיו הרבות, יופיו וריחו הנעים מאידך גיסא, שימש האתרוג בעיקר את בני המעמד העליון, וגם זה לעתים נדירות בלבד. לא יפלא אפוא שפרי זה יובא אליהם מן המרחקים.
 
פשיטא כי יבוא במתכונת כה זעירה ומצומצמת, לא היה יכול לספק את צורכיהם הדתיים של כל עם ישראל בארץ ישראל, מדי שנה בשנה. לכך הייתה נדרשת אספקת אתרוגים גדולה מאד, שהייתה כרוכה בגידולי מטעים רבים ותעשיית אתרוגים ענפה, אם בישראל אם במקום קרוב לה. תעשיה זו הייתה צריכה להתקיים לפחות מהמאה הי"ג לפנה"ס, בה לפי מסורת ישראל נכנסו בנ"י לא"י. אך לא רק שאין שום שביב ושמץ ראיה לתעשייה כזו בישראל או בשכנותיה הקרובות והרחוקות, הרי שאין שביב ושמץ ראיה לעצם קיומו של האתרוג בא"י באותה תקופה! לא זרע, לא אבקה, לא שביב עץ, לא עדות כתובה, ולא עדות איקונוגרפית.
 
מתי החל הנוהג ליטול את האתרוג בחג הסוכות?
 
על סמך הראיות שבידנו אין אפשרות לקבוע בוודאות מתי החל הנוהג ליטול את האתרוג, אך לאור כל הראיות שראינו, ניתן להציע שני תרחישים סבירים. יש להדגיש כי אלה תרחישים אפשריים, אך אין להם הוכחה.
 
לפי שני התרחישים, הביטוי "פרי עץ הדר" הובן מראשיתו כציווי כללי לקחת פרי מהודר,[סא] ולא כציווי לקחת את האתרוג. הבחירה באתרוג לא הייתה שינוי רדיקלי ממנהג קדום,[סב] אלא צמצום האופציות המותרות לפרי אחד בלבד.
 
תרחיש א:
 
נוהג זה החל בבבל, בה היהודים נפגשו לראשונה עם האתרוג.[סג] יהודי א"י הוגלו לבבל בשנים 581-597 לפנה"ס, ועל אף שהורשו לחזור בשנת 538 לפנה"ס, רבים מהם החליטו להישאר בה אך שמרו על קשר עם יהודי א"י. משראו יהודי בבל את פארו והדרו של הפרי, הם החלו להשתמש בו לארבעת המינים, ובשובם לציון הם הביאו עמם מנהג זה וכן את זרעי הפרי. לימים השתרש הנוהג להשתמש באתרוג, ובו בלבד, לצורך נטילת ד' המינים. לפי תרחיש זה, יש לתארך את ראשית מנהג נטילת האתרוג למאה ו' לפנה"ס.
 
תרחיש זה לוקה במספר בעיות. ראינו שהאתרוג נעדר מחג הסוכות בימי עזרא, ואם שבי ציון הכירו ונטלו את האתרוג עוד בבבל יש להניח שהם היו ממשיכים מנהג זה בחג הסוכות הראשון שחגגו בא"י[סד]. כן ראינו שהאתרוג נעדר מתיאור הסוכות בספר המקבים, ומתרגום השבעים, דבר המקשה על קבלת ההשערה שהאתרוג ניטל בסוכות עוד מהמאה הו' לפנה"ס. כמו כן אין ראיה שכמאתיים שנה לפני בניית הגן הפרסי המלכותי, האתרוג היה מספיק נפוץ בא"י כדי לשמש לצורכי נטילת ד' המינים, והיותו גידול מקומי גם מקטינה במעט את חשיבות הצגתו בארמון הפרסי.
 
תרחיש ב:
 
נוהג זה החל בא"י בשלהי התקופה ההלניסטית. אמנם האתרוג הובא לא"י בידי הפרסים במאה ד' לפנה"ס,[סה] וראינו שהשם "אתרוג" הגיע לעברית ישירות מפרס ולא דרך יוון או רומי, אך אפשר שגידול העץ לא תפס אז או שלא תפס בקנה מידה משמעותי (ר' הערה לא). יתכן שגידולים בקנה מידה נרחב נערכו רק בשלהי התקופה ההלניסטית, ושמו הפרסי של הפרי הגיע לא"י לא בידי שבי ציון אלא באמצעות הקשר בין יהודי א"י ויהודי בבל.[סו] את הסיבה לכך שלפתע אנו מוצאים עדויות רבות לאתרוג החל מהמאה הב' לפנה"ס, ניתן להסביר בכך שבמאה זו הגידולים החלו לתפוס בקנה מידה משמעותי, ויתכן שהחלו גם במאה הג' לפנה"ס.[סז] מאז שהפרי הפך מצוי, יהודי א"י החלו להשתמש בו, ועם הזמן רק בו, לארבעת המינים. לפי תרחיש זה יש לתארך את ראשית מנהג נטילת האתרוג למאה א' (ואולי ב') לפנה"ס.
 
כך או כך, ברור כי מנהג זה מאוחר בהרבה מימי משה ומימי כתיבת הפסוק בספר ויקרא.
 
מכל האמור ניתן להסיק את המסקנות הבאות:
 
1.
מנהג נטילת האתרוג בחג הסוכות אינו קודם לימי שיבת ציון, וכנראה שהוא מאוחר מהם בהרבה.
2.
המסורת הגורסת כי מנהג נטילת האתרוג בחג הסוכות קיים מימי משה או יהושע, איננה נכונה.
3.
הביטוי "פרי עץ הדר" התייחס במקורו למשהו אחר, כגון כציווי כללי לקחת פרי מהודר, ולא כציווי לקחת את האתרוג.
4.
מנהג נטילת ד' המינים ביד, ולא רק לצורך קישוט הסוכה, כנראה התפתח לאחר ימי עזרא ואינו מסורת רציפה מימי משה.
 
 
השלכות אמוניות
 
ראינו שקשה מאד לקבל את ההשערה בדבר קדמותו של האתרוג בא"י. כל הראיות שהבאנו מצביעות על כך שהאתרוג הגיע לא"י לראשונה במאה הד' לפנה"ס, והחל לגדול בה בקנה מידה משמעותי רק בשלהי התקופה ההלניסטית או בתקופה הרומית.
 
עובדה זו מקשה מאד על קבלת מסורת ישראל הגורסת שני דברים: א' שספר ויקרא ניתן למשה במדבר, ב' שהביטוי "פרי עץ הדר" תמיד התייחס לאתרוג. מאחר שהמפגש הראשוני של ישראל עם האתרוג התקיים בגלות בבל, או בא"י בתקופה הפרסית, הרי שאין אפשרות לקבל את שתי המסורות הללו יחדיו. אם נאמר שהביטוי "פרי עץ הדר" נכתב בימי משה, בהכרח שבראשיתו הוא לא התייחס לאתרוג כי ישראל נפגשו לראשונה עם האתרוג רק כ־800-1000 שנה לאחר מכן. ואם נאמר שכבר מראשיתו ביטוי זה התייחס לאתרוג, בהכרח שהפסוק אינו מימי משה אלא נכתב לא לפני התקופה הפרסית. כך או כך, אמונתו של המאמין ניצבת בפני קושי גדול.
 
נציין שלשיטתנו שתי האפשרויות נכונות: כמו מרבית התורה, הפסוק נכתב בתקופת בית ראשון, מאות שנים לאחר ימי משה, ו"פרי עץ הדר" במשמעותו המקורית לא התייחס לאתרוג אלא קיבל משמעות זו בשלהי תקופת בית שני, מאות שנים לאחר כתיבתו.
 
המאמינים טוענים שבלתי אפשרי להמציא מסורת שעם שלם יאמין בה, ולכן עלינו להתייחס למסורת הר סיני כאל דיווח אמת. אך זה עתה ראינו בדיוק מסורת כזו. במשך מאות שנים רבות ואף עד ימינו אנו, עם ישראל האמין כי מצוות נטילת האתרוג בסוכות קיימת מימי משה רבינו, ואילו כעת ראינו שמסורת זו שגויה. האתרוג לא היה בא"י בימי משה, יהושע, השופטים, והמלכים. בני תקופות אלו לא נטלו אתרוג בסוכות, וקרוב לוודאי שמעולם לא ראו פרי זה ואף לא שמעו אודותיו. מנהג נטילת האתרוג בסוכות מאוחר בהרבה מימי משה, יהושע, שמואל, דוד, שלמה, ישעיהו וירמיהו, ולמרות זאת, משוכנעים שומרי המצוות בימינו כי מנהג זה נוהג מאז ימי משה.

 
 
תמונות
 
תמונה א: הציור שמעל גומחת ההיכל בבית הכנסת בדוּרַא אֶירוֹפּוֹס. בצד שמאל מנורה, לולב
ואתרוג
 
 
 
 
תמונה ב: לוחית זכוכית עגולה שעליה ד' המינים ומוטיבים יהודים אחרים (רומא, המאה הב' לספירה)
 
 
 
 
תמונה ג:ציורים בוטניים על קיר היכל הצמחים בכרנך
 
 
 
 
ציור א:ציור מתוך מאמרו של פליקס
 
 
 
 
 
לתגובות ו/או לקבלת הקובץ בפורמט PDF נא לשלוח דוא"ל לכתובת: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it..
 
 
 
 
 
 


[א]             
ויקרא כג:מ.
[ב]             
הרמב"ם, היד החזקה, הלכות לולב, ז:א-ד.
[ג]              
כגון סוכה לה:א.
[ד]              
הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות.
[ה]             
מורה נבוכים, חלק ג, מג.
[ו]              
הרמב"ם כותב שהאתרוג הוא מימי יהושע, וכבר תמה עליו החת"ס מדוע לא כתב שהאתרוג היה מוכר מימי משה (חידושי החת"ס על סוכה לה דיבור המתחיל 'שטעם').
[ז]              
לפרטי הדיון להלן, כולל מראי מקומות לנקודות רבות המובאות להלן, ראו ביגר גדעון וליפשיץ נילי, "האתרוג – האם הוא "פרי עץ הדר"?", בית מקרא, שנה 42, תשנ"ז, עמ' 28-33. מאמרי תגובה מאת פליקס יהודה, "פרי עץ הדר – האתרוג", שם, עמ' 288-292, ויעקב (ג'פרי) רובינשטיין, "האתרוג במשנה ובתלמוד", בית מקרא, כרך מג, חוברת ב (קנג) (תשנ"ח), עמ' 175-178. שמואל טולקובסקי, "פרי עץ הדר – תולדותיו בתרבות העמים, בספרות, באמנות ופולקלור, מימי קדם ועד ימינו" (1966). למחקר עדכני: Dafna Langgut (2014): "Prestigious fruit trees in ancient Israel: first palynological evidence for growing Juglans regia and Citrus medica,Israel Journal of Plant Sciences", Israel Journal of Plant Sciences. ובעברית, דפנה לנגוט, יובל גדות, עודד ליפשיץ, ""פרי עץ הדר": ראשית גידולו של האתרוג בארץ ישראל ושלבי חדירתו למסורת ולתרבות היהודית", בית מקרא, שנה 59, תשע"ד, חוברת א'. לפרטים נוספים, דפנה לנגוט, "תרומת חקר גרגרי אבקת פרחים (ּפֹוֶלן) למחקר הארכאולוגי", קתדרה, 150, טבת תשע"ד. רבקה בן־ששון, "מוטיבים צמחיים באמנות הפסיפסים הארץ ישראלית בתקופה הרומית ועד שלהי התקופה הביזנטית", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תמוז, תשע"ג. Rivka Ben-Sasson, "Botanics and Iconography Images of the Lulav and the Etrog", Ars Judaica, 2012. שפרבר דוד, "מצוות "ולקחתם לכם" בחג הסוכות והתפתחותה", סידרא: כתב עת לחקר ספרות התורה שבעל-פה, 1999, גליון טו, מופיע באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח. ניתן למצוא את כל המקורות הללו אונליין.
[ח]             
ע"פ "סדר עולם", שתיארך את יציאת מצרים ומתן תורה לשנת 1312 לפנה"ס (שנת 2448 לבריאת העולם), וכך מקובל בקרב המאמינים. דעות אחרות נאמרו בנושא, יש המקדימים ויש המאחרים, ואין כאן המקום להאריך בזה.
[ט]             
יש הסבורים כי ה־Papeda הוא אב הדרי נוסף. אך מאחר שהוא תת־סוג של האתרוג כנראה שאין לראות בו אב נפרד.
[י]              
הלימון, הליים, והפומלה חדרו לאזור הים־תיכון רק במהלך כיבושי האסלאם, החל מהמאה הז' לספירה. התפוז, המנדרינה והאשכולית הובאו לאזור רק במהלך המאות האחרונות.
[יא]            
ויקרא רבא ל:יב.
[יב]            
בדוחק אפשר לומר שהאתרוג אינו נחשב מין שנשתבחה בו א"י, כי הוא אינו יכול לגדול בה בר.
[יג]             
השבעים מתרגם καρπὸν ξύλου ὡραῖον. לדבריה של Ben-Sasson, ביטוי זה יכול להתפרש "פרי מהודר של עץ" או "פרי בעונתו". שאר המתרגמים שראיתי מתרגמים "פרי עץ נאה/הדור".
[יד]             
מכך שהפסוק מזכיר את ההדס ועץ־עבות בנפרד מובן כי הם שני מינים נפרדים, שלא כקביעת חז"ל שזיהו את "ענף עץ עבות" בויקרא עם ההדס. וראה סוכה יב:א שחז"ל התפתלו וגרסו ש"הדס" האמור כאן הוא הדס שוטה, והוא המשמש לבניין הסוכה, ואילו "ענף עץ עבות" הוא ההדס ה"משולש" המשמש לד' המינים.
[טו]            
בכללם פליקס, שם.
[טז]            
כגון סוכה מא:ב ותוספתא סוכה ב:יב, וכך היא המשמעות המסתברת יותר, שכן פסוק מא מפריד בין שני חלקי הפיסקה. גם משמעותו הפשוטה של "ולקחתם לכם ... ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" היא שהמינים נועדו למטרת השמחה, כחלק מהשמחה והריקודים במקדש.
[יז]             
כפי שמפרשים השומרונים ויהודי אתיופיה (ר' להלן), וכן הקראים.
[יח]            
מעין פשרה בין שני הפירושים היא דעת ר' יהודה שאין סוכה נוהגת אלא בד' המינים (סוכה לו:ב).
[יט]            
ספר היובלים טז:כו-מא מתייחס לשורשי חג הסוכות, ובין היתר כותב כך (תרגום שלמה ראבין): "וישבו בסוכות ויענדו עטרות ציץ על ראשם. וכאשר יקחו ענף ערבה עבות מן הנחל, ככה לקח אברהם לולבי כפות תמרים ופרי עץ הדר. ויסוב יום ביום עם הענפים את המזבח שבע פעמים ביום, ובבוקר הילל והודה לאלוהיו על כל בשמחה." הוא מתייחס לפרי אך אינו מציין שהוא האתרוג, וברור בדבריו שהמינים נלקחים בנפרד מבניית הסוכה. הרי לנו מקור שכבר במאה הב' לפנה"ס, בה נכתב ספר היובלים, הבינו שהלקיחה היא ביד.
 
לדעת שפרבר, שם, חז"ל פירשו את הלקיחה כלקיחה ביד, אף שבמקור לא היה הדבר כן, בעקבות המגע עם יוון ורומי בהן הדקל היה סמל לניצחון והופיע בתהלוכות ניצחון. כך הוא מסביר גם את מנהג ענידת עטרות ציץ על הראש בחג הסוכות המובא בס' היובלים. הקושי בהשערתו הוא שחז"ל קבעו נהלים שונים כדי להרחיק את הציבור מתרבות יוון ורומי, כגון גזירות שונות בנוגע לטבילה שנועדו להבדיל את הטבילה לטהרה מהרחצה במרחץ הרומי. קשה אפוא לקבל שהם אימצו נוהג בעל מוטיבים הלניסטיים או רומיים מובהקים ומקבעים אותו כחלק ממצוות התורה. בכל מקרה, השערתו היא ספקולציה, ומכלל השערה לא יצאנו.
[כ]              
יתכן שלפי תרגום זה, במאה הב' לפנה"ס "פרי עץ" הובן במשמעות של "ענף", ואפשר שהפסוק התפרש כך: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר [היינו מה שמגיע מעצים מהודרים, ומהו? הולך הפסוק ומונה]: כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל". פירוש זה מסביר מדוע הושמטה ו' החיבור לפני "כפות תמרים", כי כל ההמשך, "כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל", אינו אלא פירוט של "פרי עץ הדר". כך גם הבינו כותבי ה-King James Bible  שתרגמו את הפסוק כך: "And ye shall take you on the first day the boughs of goodly trees, branches of palm trees", היינו ענפי עץ מהודר.
 
אבל כבר ראינו שתרגום השבעים, מהמאה הג' לפנה"ס, הבין ש"פרי עץ הדר" הוא פרי ולא ענף, ובהערה הקודמת ראינו שכבר במאה הב' לפנה"ס "פרי עץ הדר" נמנה כמין בפני עצמו המוזכר בסוף רשימת המינים, ואינו הכותרת הכללית של שלושת המינים האחרים.
[כא]            
Enquiry into Plants, חלק ד 4.2-3. בהוצאת Leob: כרך א' עמ' 311-312.
[כב]            
12.7, 14.1, 15.4, 15.23, 15.59, 18.11 ועוד.
[כג]             
האימפריה הפרתית הייתה המעצמה השלטת באזור שבו שוכנת כיום איראן, מאמצע המאה הב' לפנה"ס עד המאה הג' לספירה.
[כד]            
לטענת ביגר וליפשיץ התיאור יכול להתאים גם ללימון מזן ליסבון, אך כפי שמעיר פליקס, שם, זן זה צומח רק בחורף ואילו בתיאורים אלה נכתב שהעץ מניב פרי במשך כל השנה.
 
פליקס, שם, כותב "מוזר הוא נסיונם [של ביגר וליפשיץ] לזהות 'אתרוג' שבמקורות עם לימון ליסבון ... לימון זה ... מניב פריו רק בעונה אחת בחורף, [ו]אינו מצוי בעונת חג הסוכות". אך במאמרם הם אינם טוענים כי האתרוג הוא לימון ליסבון, אלא שיתכן כי תיאופרסטוס ופליניוס התייחסו ללימון זה ולא לאתרוג. גם לנגוט מייחסת טענה זו לביגר וליפשיץ, אך הטענה אינה מופיעה במאמרם.
[כה]            
Deipnosophistae (משתה החכמים), 3:83-84: "אני טוען שהסופרים הקדומים אינם משתמשים במילה κιτρίοις (=השם היווני המאוחר לאתרוג). אולם הדבר עצמו מתואר על ידי תיאופראסטוס מארסוס בספרו "חקירת הצמחים" כך שעלי להבין שתיאורו מתייחס ל-"κιτρίοις" ומיד הוא מצטט את הקטע מתיאופרסטוס שהתייחסנו אליו בפנים.
[כו]             
:ובכן נערתי קחי נא תפוחים אלה;מה טובי מראה הם!ב:כך הם באמת, וגם טובי טעם. א:הו האלים!כי זה לא כבר הגיע זרע זה לעיר אתונה, הנה נשלח מן המלך האדיר (= מלך פרס). ב:ואני חשבתי כי הוא בא מן ההספרידות, כי שם, אומרים, גדלים תפוחי־הזהב;הן רק שלושה להן. א:דבר שהוא יפה מאוד בכל מקום, נדיר הוא ולכן יקר".
במיתולוגיה היוונית, ההספרידות הן נימפות המשגיחות על גן מבורך בו גדלו תפוחי זהב המעניקים חיי נצח. דרקון דמוי נחש בשם לאדון, שמר על עץ התפוחים, והוא הובס על ידי הרקולס. הדמיון לסיפור גן עדן המקראי בולט.
[כז]             
טולקובסקי מביא הוכחה נוספת לכך שהאתרוג עדיין היה יקר מאד בשנת 301. בשנה זו הקיסר דיוקלטיאנוס קבע מחירים מירביים לפירות ותבואה, ומחיר האתרוג אז היה פי 16 ממחירו של אבטיח. אך מהתלמוד עולה שהאתרוג היה זול ושקול למחיר רימון: "נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג והלך והביא לו באחת אתרוג ובאחת רימון שניהם מעלו" (מעילה כא:א). אפשר שהדברים משקפים את המציאות בבבל בה האתרוג היה מצוי ואין להסיק מכאן אודות האתרוג בא"י.
[כח]            
ככל הנראה, עץ האתרוג לא שימש לבנייה ויצור רהיטים, כי גזעו דק מדי לקורות וענפיו דקים ואינם ישרים מספיק. אך הוא יכול לספק מקור טוב לבערה, כי בעירתו מחזיקה זמן רב יחסית, והוא גם נחשב לבעל ניחוח טוב בעת הבעירה.
[כט]            
מכאן גם תשובה לפליקס שהביא מספר דוגמאות לגידולים שללא ספק היו בא"י אך לא נמצא להם שריד ארכאולוגי. למעט אוג הבורסקאים, בכל שאר הדוגמאות שהוא מביא, על פי דבריו בעצמם, בעצם נמצאו ממצאים, אם כי דלים, המאשרים את נוכחות העץ בא"י. מהאתרוג לעומת זאת, לא נמצא דבר וחצי דבר. שנית, בכל הדוגמאות שהוא מביא, כולל אוג הבורסקאים, ישנה סיבה טובה להניח שהגידול היה קיים בא"י, על אף מיעוט הממצא החומרי, כגון עדות טקסטואלית. עץ השקמה, למשל, שאליו מתייחס פליקס, מופיע במספר מקומות בתנ"ך (כגון במל"א י:כז, תהילים עח:מז), והממצא, למרות דלותו, אכן מאשש את הכתוב. כך גם הוא בנוגע לחרוב וצמחים אחרים שפליקס מתייחס אליהם. אך אין כל סיבה כזו בנוגע לאתרוג. אין עדות כתובה לאתרוג מתקופת המקרא (וכאמור, הביטוי "פרי עץ הדר" אינו מוכיח זאת), ואין כל ממצא אחר המורה עליו.
[ל]              
"גרגרי האבקה של הצמח (pollen) נושאים את תאי המין הזכריים ונוצרים באבקנים (איברי המין הזכריים של הפרחים). באמצעות רוח, בעלי–חיים (בעיקר חרקים) או מים מועברים גרגרי האבקה אל העלי (איבר המין הנקבי של הפרח), וכך מתרחשת ההפריה. לכל צמח צורת גרגר אבקה האופיינית לו, ועל־כן משמשים הגרגרים מעין "תעודת זהות" עבור הצמחים השונים. גרגר האבקה מזוהה בדרך כלל באמצעות מיקרוסקופ אור ובסיועם של מגדירי פולן ואוסף השוואה של גרגרי אבקה של ימינו מן האזור .... גודל הגרגרים נע בין מיקרונים בודדים לכמה עשרות מיקרון (אלפית מילימטר). לגרגר האבקה דופן המורכבת מן החומר האורגני העמיד ביותר בטבע (ספורופולנין) ולכן עשויים הגרגרים להשתמר כמאובנים במשך עשרות אלפי שנים ואף מאות אלפי שנים. ראוי להדגיש כי תוכו הפלסמטי של גרגר האבקה מתחמצן ונעלם בתוך שנים מעטות גם בתנאי השתמרות טובים, ורק דופן התא, העשויה מחומר עמיד במיוחד, משתמרת." לנגוט ואחרים, שם.
[לא]            
לנגוט ואחרים כותבים: "ייתכן כי [מאז הבאתו של האתרוג לגן הפרסי] האתרוג חדר בהדרגה למסורת ולתרבות היהודית". הם צודקים שאין לשלול אפשרות זו, אך יותר מסתבר לי שבתקופה הפרסית גידולו היה מוגבל לשטח הארמון, והפך לגידול נרחב יותר רק כמאתיים שנה לאחר מכן. שלוש סיבות לסבור כך: א. אין ברור כלל שבידי החקלאים המקומיים היה את הידע הנחוץ לגידולי אתרוג, בפרט שאזורים רבים בא"י אינם מתאימים לגידולי עץ זה. ב. כפי שלנגוט כותבת, "מטרת קיומו של הגן הייתה להציג את נציג השלטון הפרסי שישב במקום כשליט כל יכול, שמלבד יכולתו לשלוט בנתיניו הוא מסוגל לשלוט גם בטבע ולעצבו כרצונו". קשה להאמין שגנני המלוכה היו נותנים למקומיים את הזרעים הנחוצים ואף מלמדים אותם כיצד לגדל עץ אקזוטי זה, כאשר מטרת גידלו הייתה להפגין את ייחודו של השלטון הפרסי. ג. העדויות לגידולו של האתרוג כפרי מצוי, בא"י ובכל אגן הים-התיכון, מופיעות לראשונה רק החל מהמאה הב' לפנה"ס, וראינו שבכתבים מסוף המאה הד' לפנה"ס כותבים שהפרי אינו יכול לגדול מחוץ לפרס ומדי. לו גידולו חדר לא"י כבר במאה הד' לפנה"ס, סביר שהיינו מוצאים עדויות לנוכחותו עוד לפני המאה הב' לפנה"ס (אך על כך ניתן לומר, לא ראינו אינה ראיה) והחוקרים היוונים לא היו כותבים שעץ זה אינו יכול לגדול מחוץ לפרס ומדי.
 
לרומים לעומת זאת, היה אינטרס להפיץ פרי זה, עקב יוקרו והשימושים השונים בו, כפי שמופיע במ"מ שנציג בהמשך מכתבי היוונים והרומים. לפיכך סביר יותר שהם החדירו את הפרי לא"י, כשם שהחדירוהו למצרים ולאזורי אגן הים-התיכון, ומאז הוא הפך לגידול מקומי.
[לב]            
כפי שאכן טען פליקס, שם.
 
גם רובינשטיין מעלה טענה זו, אך בניגוד לפליקס המעלה זאת כלפי הטוענים שהאתרוג לא היה בא"י בתקופת המקרא, רובנשטייין מעלה זאת כלפי הטוענים שהאתרוג לא היה בא"י בתקופת חז"ל. שלא כפליקס העומד על קרקע רעועה מאד, כי אין סיבה לסבור שהאתרוג היה קיים בא"י בתקופת המקרא, רובינשטיין ניצב על קרקע מוצקה, כי הראיות למציאותו של האתרוג בימי חז"ל רבות וטובות הן, כפי שנראה בהמשך.
[לג]             
לפרטים ר' מנחם מור, "משומרון לשכם: העדה השומרונית בעת העתיקה".
[לד]            
ר' הפניות אצל שפרבר, שם, לדברי החוקרים הגורסים, בקצרה, כי "כתבי הכיתות החיצוניים משקפים לעיתים מציאות היסטורית קדומה או תפיסה רוחנית אלטרנטיבית והם לא באו לחדש אלא אדרבא לשמור על נהגים קדומים מתוך מגמה של התנגדות לחידושים שהם רואים בהם סטיה מן המקורות. ... רבו החוקרים שראו בפרושי הכיתות את דרך הפשט”.
[לה]            
זאת למרות שהאתרוג היה מוכר לשומרונים, "שהרי מוצאים בעיטור של נר שומרוני מתקופת התלמוד (המאות הרביעית והחמישית) בין פירות כמו רימון ופרג, גם אתרוג אחד לפחות". בן־ששון, שם, עמ' 20.
[לו]             
הם גם מכנים את חג הסוכות "בָּעָל-מַצַלַתְּ" דהיינו חג הצל, או הסכך.
[לז]             
אפשר מפאת זאת שהאתרוג, הזקוק להשקיה מרובה, לא גדל באתיופיה.
[לח]            
שפרבר, שם, מוסיף: "הדבר מסתבר מאוד, שהרי ספר נחמיה נמצא בכתביהם ואף חוגגים הם חג מיוחד בכ"ט בחשון כשחזור לאירוע חידוש הברית בירושלים בתקופה זו. בחג זה קוראים הם את נחמיה פרקים ח-י המתארים את האירוע. אף "צום אסתר" נהוג אצלם שלושה ימים, ומכאן שהמסורת היהודית הידועה לנו מהכתובים בתקופה הפרסית, קיימת אצל יהודי אתיופיה ולפיה פירשו הם את ההלכות."
[לט]            
בתיאור רגימת אלכסנדר ינאי באתרוגים, הוא כותב: "ובני עמו של אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו ... וזרקו בו κιτρίοις, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים" (קדמוניות היהודים יג ה). ברור אפוא שהאתרוג היה מוכר בזמנו של יוספוס, ואם נאמין לסיפורו, הרי שהאתרוג היה מוכר עוד במאה הא' לפנה"ס בה חי אלכסנדר ינאי (רובינשטיין שם). יצוין כי סיפור זה מזכיר את מקרה רגימת מנסך המים באתרוגים (משנה סוכה ד:ט, תוספתא סוכה ג:טז, בבלי סוכה מח:ב), ונחלקו הדעות האם מדובר באותו מקרה. ור' מקרה אחר של רגימה באתרוגים בקידושין עג:א.
 
יוספוס מזכיר את האתרוג גם במקום אחר (קדמוניות היהודים ג ד), בו הוא מתאר את חג הסוכות, בניית הסוכה, והחגיגה בירושלים. בין הדברים הוא מתאר את ד' המינים, אלא שם הוא אינו משתמש במילה κιτρίοις אלא בביטוי τοῦ μῆλον τοῦ τῆς περσέας. לפי שליט (מתרגם הספר), פירושו המילולי של ביטוי זה הוא "אפרסק", אך למעשה הוא תירגם "תפוח פרסי", שכפי שנראה מיד היה שמו של האתרוג בספרות ההלניסטית, וכך גם תרגמו אחרים. רובינשטיין מציין כי המילה περσέας קרובה למילה היוונית πέρσεα או πέροσης שמשמעה "פרסי", ואפשר שהטקסט בכתבי יוספוס משובש או שיוספוס עצמו, שלא ידע יוונית היטב, התבלבל. כך או כך, ברור שכוונתו לאתרוג.
[מ]             
"שלחתי לך שני חמורים כדי שתשלח עמהם שני אנשים אצל יהונתן בן בעיה ואצל מסבלה כדי שיעמיסו וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים. ואתה שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות והתקן אותם (=הפרש מהם מעשרות) ושלח אותם למחנה מפני שהצבא רב" (בתרגום מארמית). יגאל ידין, "בר כוכבא".
[מא]            
סוכה ג ד-ז, יא, ד:ז, ט, ביכורים ב:ו, מעילה ו:ד, מעשרות א:ד.
[מב]            
מהספרות הרבנית עולה כי האתרוג היה נאכל כמות שהוא. אפשר שהאתרוג שהכירו היה זן מתוק יותר שניתן לאוכלו כמות שהוא. כך במשנה: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן" (סוכה ד:ז). כך גם בבבלי: "הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר" (סוכה מו:ב), וכן: "אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר. איני? והא ר' חנינא מטביל בה (אוכל מקצתו, רש"י) ונפיק בה?" גם מסופר ששני יהודים ישבו לפני שבור מלך פרס (המאה הג' לספירה), הובא בפניהם אתרוג, הוא חתך חתיכה ממנו ואכלה, וחתך חתיכה נוספת והגישה לאחד מהם (ע"ז עו:ב). ור' גם שבת קח:ב: "אתרוג צנון וביצה אילמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעיים לעולם." יתכן שניתן לראות זאת גם מהמסופר במדרש אודות אשת פוטיפר שרצתה להראות לחברותיה את יופיו של יוסף, "נטלה אתרוגים ונתנה לכל א' וא' מהן ונתנה סכין לכל א' וא' וקראה ליוסף והעמידתו לפניהן, כיון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף היו חותכות את ידיהן" (תנחומא, בראשית, וישב, סי' ה). מן הסתם הן חתכו את האתרוגים לאכילה. אגב, זהו סיפור נאה, אך בהכרח לא אמיתי, מאחר שהאתרוג לא היה קיים במצרים בתקופת יוסף. בציורי קיר נוצריים רבים מהתקופה הביזנטית האתרוג מופיע כשלצידו סכין, כנראה מרמז שהאתרוג היה אכיל.
[מג]            
לפרטים ר' ורדה זוסמן, "נרות חרס מעוטרים מימי חורבן בית שני ועד לאחר מרד בר כוכבא".
[מד]            
מערכות קבורה תת-קרקעיות אשר בקירותיהן חצובים קברים.
[מה]            
הפרי המצויר הוא עגול ואינו מאורך כאתרוג, אך נראה שהציור הוא רפרזנטציה ואינו מתיימר לתאר את הפרי במדויק, ויעיד על כך ציור הלולב שלידו (ר' תמונה א).
[מו]            
לפרטים, ר' Ben-Sasson שם עמ' 15 ואילך.
[מז]            
עיר רומית עתיקה שנחרבה יחד עם פומפיי בהתפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה.
[מח]            
למראי מקום אודות מצרים ורומי, ראו:
Marijke van der Veen, "Consumption, Trade and Innovation: Exploring the Botanical Remains from the Roman and Islamic Ports at Quseir Al-Qadim, Egypt", p. 86-8.
לנגוט כותבת "גרגרי אבקה של הסוג הדר זוהו באדמת הגן בבית עשירים בפומפי", אך ון דר וין מתייחסת רק לזרעים שנמצאו בפומפיי.
[מט]            
סאטורנליה (Saturnalia) ספר 3.
[נ]              
מידידיו הקרובים של יוליוס קיסר, שיש הטוענים שאף כתב ספרים המיוחסים ליוליוס.
[נא]            
גאורגיקה, ב, שורות 126-127. מקרוביוס, שם,דן בדבריו אודות האתרוג ומוכיח שהוא התכוון לאתרוג ולא לפרי אחר.
[נב]            
"[הפירות ה]אלה הקרויים מדיים, פרסיים, או cedromela, ובלטינית citria, ידועים לכל, מאחר שזהו עץ המניב פירות בכל השנה". הוא ממשיך לתאר את סגולות הפרי, ובין היתר מציין שהנשים אוכלות פרי זה כדי לדכא את התשוקה המינית. "על עניינים רפואיים", 1.166. דיוסקורידס היה רופא יווני שעסק ברפואה ברומא, וספרו "על עניינים רפואיים" (De Materia Medica) היה אחד מספרי רפואת הצמחים המשפיעים בעולם, זכה לעותקים ותרגומים רבים, ונותר בשימוש מעשי עד המאה הי"ז.
[נג]             
מוראליה, 9 (ביוונית: 733).
[נד]             
מתכון 23.
[נה]            
לאור ריבוי החומר הרומי והיווני אודות האתרוג, תמוהה היא קביעתו של פליקס, שם, "מכאן גם החומר המועט שכתבו עליו סופרי הטבע היוונים והרומאים".
[נו]             
כפי שניתן לראות בדברי פליקס, שם, "ברקע הדברים עומדת ההנחה של המחקר המקראי הביקורתי, לפיו דברי התורה על נטילת ארבעת המינים (ובהם אתרוג או 'פרי עץ־הדר') אין לייחסם לתקופת מתן התורה בסיני בעוד שעלינו נאמנים הכתובים, שהם נאמרו בזיקה לחג הסוכות שבני ישראל נצטוו לחוג אותו עם כניסתם לארץ, ולפי ספר נחמיה (ח:טו-יז) הם חגגו אותו בימי יהושע בן־נון".
[נז]             
במסגרת מאמר זה לא נוכל להציע את הראיות לאיחור התורה, ולא נוכל לדון בתאריכים והשלבים השונים בהם היא נכתבה.
[נח]            
ויקרא רבה ל:טו, תנחומא אמור צט.
[נט]            
דומה כי ביגר וליפשיץ הפליגו באומרם, "מנסיוננו שלנו בהתבוננות מקרוב בציורי הקיר של כרנך, ברור לגמרי שמרביתם הם ציורים מיתולוגיים ואינם ניתנים להגדרה בוטנית". אמנם לא מעט צמחים המופיעים בציורי הקיר טרם זוהו, אך מכלל אלה שזוהו – ובכללם ציורי עצים, צמחים, פירות, ירקות, ציפורים ובעלי חיים שונים – משמע שציורי הקיר מתיימרים לתאר צמחים אמיתיים ולא מיתולוגיים. כן יצוין כי בהיכל הצמחים מופיעה כתובת עם שבועתו של תחותמס שהדברים המתוארים על הקירות באמת קרו, דבר המקשה על הטענה כי ציורי הקיר הם מיתולוגיים.
[ס]             
גם פליקס אינו מסתמך על תמונה זו. פליקס מביא שרטוט המתיימר להיות של ציור האתרוג בכרנך (ציור א), השונה מתמונה ג. אינני יודע מהו מקור השרטוט (הוא אינו מופיע בספרו של לורה ופליקס אינו מציין את מקורו), אך בכל ציורי הקיר שבכרנך לא מצאתי ציור כזה, לא של הפירות בראש השרטוט ולא של העץ מתחתיהם. שמא פליקס לקח את הציור ממקור לא אמין, ולכן הוטעה לסבור כי הוא מתאר את האתרוג?
[סא]            
אם לצורך בניית הסוכה אם לצורך נטילת המינים, כמבואר לעיל.
[סב]            
כפי שיוצא מהשערתו של טולקובסקי, שבמקור הפסוק התייחס לאצטרובל ארז והוחלף עם האתרוג. רבים דחו את השערתו, ובצדק רב, מהטעם שהיהודים שהיו שמרנים לא היו עורכים שינוי כה רדיקלי במנהגם, ומה גם שאין להשערה זו שביב ראיה, וכדי לקבלה נדרשת ראיה מוצקה.
[סג]            
כך מציע אליעזר גולדשמידט, "מסורת האתרוג: תורה ומדע", דף שבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, שבת חול המועד סוכות, תשע"ד (מספר 1035).
[סד]            
אך כאן ניתן להשתמש בתירוץ האמור, שלא היה לשבי ציון מנין לקחת את האתרוג.
[סה]            
ויתכן שהפרסים, ו/או שבי ציון, הביאוהו אף קודם לכן. אך אין לכך עדות.
[סו]            
טולקובסקי (המובא במראי מקום במאמרים בהערה 1) סובר כי אלכסנדר מוקדון הביא את האתרוג עמו בכובשו את א"י, בשנת 332 לפנה"ס. אך ראינו שעדיין בשנת 310 לפנה"ס, תיאופרסטוס כותב שהאתרוג גדל רק בפרס ומדי ומסרב לגדול במקומות אחרים. אם נקבל את דבריו יהיה עלינו להניח שהאתרוג השתרש בא"י מספר עשורים לאחר ימי אלכסנדר מוקדון, כנראה במהלך המאה הג' לפנה"ס, וגדל בקנה מידה נרחב יותר במאה הב' לפנה"ס.
[סז]            
אך עדיין אין ברור מדוע פליניוס הזקן כותב, במאה הא' לספירה, שהפרי גדל רק בפרס ומדי. אפשר שהוא הושפע מכתבי תיאופרסטוס ולא כתב את הדברים מתוך ידע עצמאי.
נקרא 5198 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

3 תגובות

  • קישור לתגובה שישי, 04 דצמבר 2015 02:37 הוסף ע״י פלוני

    הערה:

    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%92

    תחת הכותרת: זיהוי האתרוג כ"פרי עץ הדר"

    בגן המלכותי שבאתר רמת רחל (ירושלים), בארמון בו נמצאו בעבר החותמות למלך, נמצאו שרידי אבקת צמחים (Pollen) של אתרוג, ביחד עם שרידי ערבה והדס...

    ע"כ

    מדובר בארמון שמתקופת המקרא:

    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%9C%D7%9E%D7%9C%D7%9A

    גם הראית את הרמב"ם המפורש שאומר שבאותה עת נמצאו אתרוגים בישראל, כלומר שלא תמיד ניתן למוצאם. זה עץ שזקוק להמון השקיה בכדי לשרוד...

  • קישור לתגובה חמישי, 03 דצמבר 2015 14:54 הוסף ע״י עדי אביר

    ישראל,

    טפו, טפו, טפו. אין בתורה טעויות סופר שאם לא כן מי כף לידינו יתקע שלא כל המצוות מתבססות אף ורק על פליטות קולמוס?

    הבעייה היא שהמאמינים טוענים שמצוות הנפת האתרוג היא חלק מהתורה שבעל פה שניתנה למשה על ההר. אם מסתבר שהמנהג מתבסס על טעות סופר, או שהאתרוג כלל לא היה מוכר למשה ולעמו, מה נוכל להסיק לגבי שאר הוראות התושב"ע? אם הצליחו ל'הבריג' את האתרוג לתוך מסורת ישראל האם נוכל שלא לחשוד בשאר ההלכות והדינים שמחייבים את שומרי האמונים?

    עדי אביר

  • קישור לתגובה חמישי, 03 דצמבר 2015 13:41 הוסף ע״י israel Bollag

    זה מצחיק שמצאת שאתרוג הוא מנהג דבילי מכיון שראשית יודעים שזה טעות איזה סופר שבמקום "ההר"הוא כתב "הדר" אין דבר כזה עץ הדר וכמו שכתוב בפירוש בספר נחמיה פרק ח"פסוק יד וטו "צאו ההר והביאו" וחוץ מזה אין שום טעם לנענועים הכול היה בשביל לבנות ולקשט הסוכה כמו שעד היום הקראים והשומרונים עושים,,, בבקשה לא לספר למוכרי אתרוגים בברכה ישראל

התגובות האחרונות