Skip to content

1VSDAT

ראשון, 29 יולי 2018 11:24

תנורו של עכנאי

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

השיטה הרבנית מאופיינת על ידי ניכוסה המונופוליסטי של ה'אמת' והפקעתה מכל שאר האנושות, השתלטות על האל והפיכתו למכשיר להשגת יעדי הגילדה, הסתרת הזלזול באל מאחורי מסך של תשבוחות נבובות, הצרת חופש פעולתו של האל, הכפפתו למועצת מנהלים סמכותית והפיכתו למריונטה ממושמעת שתמיד ממלאת את מצוות הרבנים ומשמשת כמודל חיקוי למאמינים. במקביל הרבנים עשו שימוש ציני בפסוקים תמימים, שמלכתחילה יועדו לצרכי התעמולה הכוהנית ולא לצרכי שטיפת המח הרבנית, וניצלו אותם לביסוס עליונותם החברתית והבטחת רווחתם הכלכלית. מספר רב של מדרשים וסיפורים מדגימים וממחישים פן זה או אחר של התעמולה הרבנית ואולם רק סיפור אחד מצליח לשלב את כל המסרים השונים לתמונה אחת שלמה, מלאה וממצה. סיפור זה ממחיש לא רק את היוהרה הרבנית, את זלזולם בבורא העולם ואת תחושת העליונות שליוותה אותם בכל אשר פנו אלא גם את יכולתם המופלאה לטוות מיתולוגיות חסרות שחר ולהפיץ ברבים סיפורים בלתי אפשריים שמגבים את יומרותיהם - זהו הסיפור על המחלוקת שהתפתחה ביבנה בקשר לתנורו של עכנאי.

 

 

מאמר זה מחליף את המאמרים שהוצגו בעבר בתת קטגוריה בשם 'תנורו של עכנאי'. לגישה למאמרים האורגינליים הקישו כאן.

 

 

הסיפור ורקעו

 

כך מסופר במסכת בבא מציעא על המחלוקת ותוצאותיה:

 

באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו (ממנו, החכמים, את דבריו).

אמר להם (רבי אליעזר): אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח.

נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה (ויש האומרים) ארבע מאות אמה.

אמרו לו (החכמים): אין מביאין ראיה מן החרוב.

 

חזר (רבי אליעזר) ואמר להם: אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו.

חזרו (המים ב)אמת המים (לזרום) לאחוריהם.

אמרו לו (החכמים): אין מביאין ראיה מאמת המים.

 

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו.

הטו (נטו) כותלי בית המדרש ליפול.

גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם (מה זה נוגע לכם)?

לא נפלו (כותלי בית המדרש) מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין (הם) מטין ועומדין.

 

חזר (רבי אליעזר) ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו!

יצאתה (יצאה) בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'[א].

 

(שואלים:) מאי (מה משמעות) לא בשמים היא?

(עונים:) אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'[ב].

 

אשכחיה (פגש) רבי נתן (את) לאליהו (הנביא, שנים רבות אחר כך).

אמר ליה (לו, רבי נתן לאליהו): מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא (מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה השעה)?

אמר ליה (לו, אליהו לרבי נתן): קא חייך (הוא חייך) ואמר: נצחוני בני נצחוני בני.

 

אמרו (מספרים): אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו (הצביעו בעניינו) וברכוהו (החליטו לנדותו, בלשון סגי נהור).

ואמרו (החכמים): מי ילך ויודיעו?

אמר להם רבי עקיבא: אני אלך שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא (שבגין כך רבי אליעזר) מחריב את כל העולם כולו.

 

מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו (לפני רבי אליעזר) ברחוק ארבע אמות.

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא מה יום מיומיים?

אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים (שומרים מרחק) ממך.

אף הוא (רבי אליעזר) קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע.

זלגו עיניו דמעות.

לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים אף בצק שבידי אישה טפח.

 

תנא (שנה החכם): (חרון) אף גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף.

ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו (להטביעו).

אמר (רבן גמליאל): כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס.

עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל.

נח הים מזעפו.

 

אימא שלום, דביתהו (אשתו של) דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי (ואחותו של רבן גמליאל הייתה).

מההוא (מאותו) מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה (לא אפשרה לו) לרבי אליעזר למיפל על אפיה (להשתטח על פניו, בתפילת תחנון, כיוון שחששה שבעלה יבקש מהאל להעניש את אחיה).

 

ההוא יומא (אותו היום) ריש ירחא הוה (ראש חודש היה, בו לא אומרים תפילת תחנון) ואיחלף לה בין מלא לחסר (והתחלף לה בין חודש מלא לחודש חסר, והיא טעתה ולא ידעה שבאותו היום מותר לומר תחנון). איכא דאמרי (אחרים אומרים), אתא עניא וקאי אבבא (בא עני לפתח הבית) אפיקא ליה ריפתא (והיא הוציאה לו פת לחם, ולא השגיחה על רבי אליעזר).

אשכחתיה (מצאה, כשחזרה, את רבי אליעזר) דנפל על אנפיה (שהשתטח על פניו, בתפילת תחנון).

אמרה ליה (לו, לרבי אליעזר): קום, קטלית (הרגת) לאחי.

 

אדהכי נפק שיפורא (בינתיים יצא קול שופר) מבית רבן גמליאל דשכיב (לבשר שהוא מת).

אמר לה (רבי אליעזר לאימא שלום): מנא ידעת (מניין ידעת)?

אמרה ליה (לו, לרבי אליעזר): כך מקובלני מבית אבי אבא - כל השערים ננעלים (בפני תפילה) חוץ משערי אונאה (שנשארים פתוחים לתפילתו של מי שציערו אותו).

 

(בבא מציעא נט:ב)

 

תנורו של עכנאי לא דמה לכל שאר תנורי ארץ ישראל. היה זה תנור מיטלטל ששירת את צרכיהם של נוודים שנאלצו להעתיק את מקום מגוריהם לעיתים קרובות ולא יכלו להסתמך על תנורי קבע. תנור זה נבנה מרצועות חרס[ג] קלות שקל היה לטלטלן ממקום למקום. בעת הצורך הציבו את החוליות זו על זו, הוסיפו שכבת חול בין כל שתי רצועות וטייחו את המבנה כולו בטיח. החול הבטיח איטום מושלם והטיח כלא את החום ומנע את בריחתו החוצה[ד]. בגמר השימוש ניתן היה לשבור בקלות את הטיח, לפרק את התנור לחוליותיו ולעבור במהירות למקום אחר.  

 

החכמים רצו כמובן לדעת אם תנור מעין זה מסוגל לקבל טומאה. רבי אליעזר גרס שכל כלי מקבל טומאה בהתאם למצבו הנוכחי וכיוון ששכבות החול פגמו בשלמות הכלי, התנור אינו יכול לקבל טומאה. החכמים, לעומתו, גרסו שהכוונה להמשיך ולהשתמש בתנור גם לאחר פירוקו מלמדת על שלמותו וככלי שלם התנור בהחלט מסוגל לקבל טומאה. נו אז מה? על זה הולכים לרב? הרי כל בר דעת יכול להבין שמחלוקת שולית מעין זאת אינה מצדיקה את מאבק האיתנים ואבדן הגורלות, במיוחד לאור העובדה שבעת התלקחותה של המחלוקת הסוגיה כולה כבר איבדה מזמן את כל משמעותה המעשית.

 

רבי אליעזר והחכמים בחרו לדון בהלכות התנור כשבית המקדש כבר עמד בחורבנו, כוהניו כבר התפזרו לכל עבר ודיני הטומאה והטהרה איבדו את כל חשיבותם. זאת עלינו לדעת - לטומאה ולטוהרה, בניגוד לכשרות, יש משמעות רק במסגרת פולחנית וההקפדה על טהרת הכוהנים באה להבטיח שהמשרתים בקודש יתייצבו לפני האל כשהם זכים וטהורים. לאחר החורבן, כשפסקה עבודת הקורבנות, לא הייתה כבר שום משמעות מעשית לטהרתם של הכוהנים ורבים כבר לא הקפידו על דיני הטומאה והטהרה. הרמב"ם מטיב להסביר מדוע דיני הטהרה איבדו את משמעותם לאחר חורבן הבית:

 

כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה (התורה שבעל פה - תלמוד ומדרשי הלכה) מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לענין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד. שהרי הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש (בשר הקורבנות) או תרומה ומעשר בטומאה, אבל החולין (תבואות שלא הוקדשו לצרכי המקדש) אין בהן איסור כלל אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים הרי נאמר בתורה 'וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל'[ה] מכלל (והכלל הוא) שהחולין מותרין שאינו מדבר אלא בבשר קדשים.

 

(הרמב"ם, יד החזקה, הלכות טומאת אוכלין פרק טז)

 

כשם ששוליותה של המחלוקת אינה מרמזת על חשיבותו של האירוע כך גם מקום שיבוצו של הסיפור אינו מצביע על מרכזיותו. סיפור תנורו של עכנאי שולב בדיון מייגע למדי בסוגית האונאה ונראה שבהקשר זה הוא בא רק כדי להוכיח את מסקנתה של אימא שלום שכל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. עם זאת, רק ערל עיניים יכול שלא להבחין בפוטש השלטוני של רבן גמליאל ובניצניה של המהפכה שתוך זמן קצר תעביר את כל סמכויות החקיקה, השפיטה והענישה מידיו של האל לידיהם הבטוחות והמנוסות של הרבנים ותהפוך את חברי הגילדה לבעלי בריתם ועושי דברם של אדוני הארץ הרומאים.

 


 

רבי אליעזר בן הורקנוס

 

רבי אליעזר בן הורקנוס היה אחד החכמים הבודדים לבית שמאי ששרדו את המרד הגדול והשתלבו במערכת החדשה שקמה סביב הנשיאים לבית הלל. עם זאת, הקשיש הקפדן לא הצליח להשתחרר מהתורה שלמד בצעירותו והוא המשיך לדגול במסורת הקדומות גם לאחר שרבני בית הלל התחילו להגמיש את ההלכה ולהתאימה לצרכי השליטים ועושי דברם.

 

שמרנותו של רבי אליעזר בן הורקנוס

 

 

פרשנים רבים קמו לסיפור זה ורובם נוטים להטיל את האשמה למחלוקת ותוצאותיה על רבי אליעזר. הרמב"ן והרא"ש, בחידושיהם לבבא מציעא נט:ב, סברו שהרבנים החרימו את רבי אליעזר משום שהחזיק במחלוקת יתר על המידה עד שנראה לשאר החכמים כאפיקורוס או אולי, רחמנא לצלן, אפילו כזקן ממרה שחייב בעונש של חנק. הרמב"ן אף טען שהרבנים כנראה הסתמכו על שמועות שהם שמעו מרבותיהם בעוד שרבי אליעזר הלך שבי אחר הרהורי ליבו והיה כאומר 'כך היא בעיני'[ו].

 

השיח התלמודי מכיר בסוגים שונים של טיעונים אך החשוב מכולם הוא טיעון ה'שמועה' שהרי חכם האומר 'כך שמעתי מרבותי' מעניק לעמדתו את כל כובד משקלה של המסורה היהודית ואת הסכמתם המובלעת של גדולי כל הדורות שקדמו לו. לעומתו, חכם שלומד הלכה חדשה באחת משיטות הדרש אינו יכול להסתמך על תורת רבותיו ועל כן טיעונו הוא למעשה בחזקת 'כך היא בעיני'. הרמב"ן, אם כן, חושב שהחכמים היו אלה שהסתמכו על המסורה הישנה בעוד שרבי אליעזר הוא המהפכן שבא ללמד הלכות חדשות ולערער על סדרי העולם.

 

כל מי שמכיר את רבי אליעזר אינו יכול שלא לגחך למקרא פרשנותו של הרמב"ן שכן צדיק שמרן זה הוא האחרון עלי אדמות שיתעקש על דעה שלא באה לו מרבותיו. רבי אליעזר בן הורקנוס היה מחשובי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שדימהו ל'בּוֹר סוּד (סיד) שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה'[ז] ואמר עליו:

 

אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, (הוא) מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם'.

 

(משנה, אבות ב:ח)

 

על שמרנותו המופלגת בענייני הלכה ניתן ללמוד מהמסופר במסכת סוכה:

 

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה. שתים עשרה אמר להם - שמעתי (מרבותי) שמונה עשר אמר להם - לא שמעתי (מרבותי).

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חילוף הדברים (בדיוק להיפך), שמונה עשר אמר להם - שמעתי שתים עשרה אמר להם - לא שמעתי.

 

אמרו לו (התלמידים): (האם) כל דבריך אינן אלא מפי השמועה (ששמעת מרבותיך)?

אמר להם: הזקקתוני (אתם מאלצים אותי) לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי (ובכן): מימי לא קדמני (הקדים אותי) אדם בבית המדרש (שאני תמיד בא ראשון) ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי (אני תמיד יוצא אחרון) ולא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.

 

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הרהר במבואות המטונפות ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים. וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.

 

(סוכה כח:א)

 

האם יעלה על הדעת שבור סוד ישר זה, שנזהר תמיד ללמד רק את תורת רבותיו ושטרח להסתייג מכל הלכה שלא הגיע אליו על דרך השמועה[ח], יחליט פתאום להתעקש על רום סברותיו, למרוד בסמכות הרוב ולסכן את עצמו בנידוי וחרם? נראה שהטקסט התלמודי, כהרגלו, מגלה טפח ומסתיר טפחיים בהותירו לנו את מלאכת החשיפה והשחזור, מלאכה שבלעדיה לא נוכל להבין את משמעותה של הדרמה הגדולה.

 

בית הילל ובית שמאי

 

 

הימים ימי כרם דיבנה הם. רבן יוחנן בן זכאי, הצעיר בתלמידי הלל הזקן, מת ואת מקומו תופסת הנהגה חדשה שבראשה עומדים רבן גמליאל מיבנה, רבי יהושע בן חנניה ורבי אליעזר בן הורקנוס. חכמי יבנה גומרים אומר להגיע לנוסח אחיד של ההלכה ולהכריע בכל העניינים התלויים והעומדים וזאת על מנת לשכך את המחלוקות שבעבר הלא רחוק פיצלו את המחנה הפרושי לשתי כתות עוינות – 'בית הלל' ו'בית שמאי'. הוויכוחיים והמחלוקות בין הכתות ביטאו את הבדלי הגישה בין הלל הפרגמאטי, המתפשר ושואף השלום לבין שמאי הקפדן ששמר אמונים להלכה הקדומה ולדעות הלאומיות שהתגבשו בימי מרד החשמונאים.

 

הלל הזקן, מייסד הכת שנקראה על שמו, זכה במשרת הנשיא בימיו של הורדוס הידוע לשמצה וחזקה על רודן זה שלא היה מאשרר את מינויו של מתנגד פוליטי או של אדם בעל נטיות מרדניות. שיתוף הפעולה שנרקם בין הורדוס להלל הזקן מאפשר לנו להניח שהחכם הבבלי לא היה ספוג באותה קנאות לאומית שאפיינה את בני הארץ שגדלו על מסורת המרד החשמונאי ו'מתינותו' המפורסמת אפשרה לו לשתף פעולה עם משטר שהיה לצנינים בעיניהם של אותם קנאים שלימים נקראו 'בית שמאי'. הללו התנגדו לכל פשרה עם הכובש הזר והרימו את דגל המאבק המזוין לביסוס זכותו הבלתי מעורערת של העם היהודי על כל שטחי ארץ ישראל, אפילו אם לשם כך הם נאלצו להילחם לא רק באדוני הארץ הרומאים אלא גם במתייוונים ואפילו בעמיתיהם הפרושים - החסידים המתונים של בית הלל.

 

חורבן הבית גרר שינוי קיצוני ביחסי הכוחות בין שני הבתים. אם עד למרד הגדול כוחו של בית שמאי היה שקול לכוחו של בית הלל ואם בעת המרד ידם של קיצוני בית שמאי הייתה על העליונה הרי שלאחר המפלה והחורבן התמונה השתנתה מהקצה עד הקצה. ייתכן שהתבוסה שברה את רוחם של הקנאים שהתגייסו לשורות המורדים כשהם מצוידים בלא יותר מאשר להט האמונה ואבטחות הרבנים. ייתכן שחלקם ראו בכישלון הוכחה שאסור לדחוק את הקץ וייתכן שרבים וטובים מחסידי בית שמאי פשוט נשארו בירושלים עד לנפילתה וגורלם נגזר לחרב או לעבדות. כך או כך, עם כישלון המרד, בית שמאי הגיע לסוף דרכו ההיסטורית ובהעדר אופוזיציה, הבכורה עברה לידיהם של הרבנים לבית הלל. עם זאת, אף שבית שמאי חדל לפעול כפלג מאורגן, תפיסתו ההלכתית לא עברה מן העולם ורבים מבני העם המשיכו לקיים את ההלכות שנלמדו בבתי המדרשות של הכת. במקביל נמצאו גם חכמים בודדים ששרדו את החורבן, השתלבו בסדר החדש והמשיכו לדבוק במסורות הקדומות ששיקפו הן את השקפת עולמם והן את להט מזגם.

 

רבי אליעזר בן הורקנוס, אף שהיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, דגל כנראה בגישה המסורתית והשמרנית ולא בכדי הוא כונה בשם 'שמותי'[ט], כינוי שעל פי התלמוד הירושלמי[י] ניתן לו כיוון שהיה מחסידי בית שמאי. לכאורה יש כאן מקום לתהייה: רבן יוחנן בן זכאי היה צעיר תלמידיו של הלל הזקן[יא], וכיצד זה שתלמידו המובהק, רבי אליעזר בן הורקנוס, מצא את עצמו במחנה בית שמאי? המשנה, במסכת אבות, רומזת על הפתרון באומרה: 'רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי'[יב] והרמב"ן מרחיב את היריעה ומסביר:

 

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי כדתנן באבות (כפי שלמדנו במסכת אבות) ושנה לו (והוא למד את) מדותיו של הלל ומדותיו של שמאי והוא ראה דבריו של שמאי ונתחבר לתלמידיו.

 

(חידושי הרמב"ן על שבת יב:א)

 

גם רבי אליעזר, תלמידו של רבי יוחנן, שתה כנראה לרוויה מתורתו של הלל אך העדיף את עקרונותיו של שמאי ונראה שבמוקדם או במאוחר הוא מצא את עצמו בראש המחנה הקטן והמדולדל שעדיין התנגד לנטייתם של רבני בית הלל להיענות ללחצי הנסיבות ולהתאים הלכות מסורתיות לרוח התקופה ולצרכי שועיה.

 

לשמאי הזקן יצא אמנם שם של קפדן ומחמיר אך אין לראות בכך אפיון לתכונותיו האישיות אלא ביטוי להיצמדותו להלכה הקדומה שהחמירה בקיום מצוות התורה והמסורות שהתפתחו בימי מרד החשמונאים. כתו של שמאי ייצגה את הזרם השמרני של היהדות הרבנית, זרם שהעניק משקל מכריע למסורת האבות ומאן לקבל את חירויות הדרש החדשות שרבני בית הלל העניקו לעצמם. הדרש הפראי שהחל לשרת את חכמי בית הלל מן הסתם עמד בניגוד מוחלט לגישתו השמרנית של רבי אליעזר בן הורקנוס, גישה שלבטח הייתה לצנינים בעיני שאר חכמי בית הועד ביבנה. פעם אחר פעם נאלצו חכמי יבנה לחלוק על רבי אליעזר - הם בניסיון לרענן את ההלכה ולהתאימה לרוח הזמן ולצרכי המעמדות השליטים והוא בהתעקשותו על המסורות העתיקות ועל ההלכות הקדומות שזכו להשתרש בחיי היום-יום. המתח הלך וגאה וכולם המתינו לעימות הבלתי נמנע שיכריע את המאבק בין הקדמה לשמרנות, בין הצורך לעדכן את ההלכה לשאיפה לשמרה ולמנוע את שינוייה. הייתה זאת המחלוקת על תנורו של עכנאי שהציתה את חבית אבק השריפה.

 

 


 

המאבק חסר הפשרות

 

לפני חתימת המשנה, ולבטח בתקופת יבנה, כמאה ועשרים שנה מוקדם יותר, ההלכה היהודית עדיין לא קובעה במסמרות ורבנים מקומיים פסקו הלכות על סמך המסורות שבידם, חלקם אף בניגוד להלכות הנהוגות היום. מכאן נוכל להסיק שבמוקד המחלוקת לא עמדה הסוגיה ההלכתית אלא שאלה חשובה הרבה יותר: שאלת סמכויותיו של הנשיא וזכותו להשליט את מרותו על חברי הגילדה שעד אז נהנו מאוטונומיה שיפוטית רחבה למדי.

 

לאור חשיבותה הזניחה של ההלכה שעוסקת בתנורו של עכנאי היינו מצפים ששני הצדדים יתנהגו בצורה בוגרת ויפעלו לסיום המחלוקת המיותרת בפשרה מכובדת. הפשרה, דרך אגב, לא בשמיים או מעבר לים היא שכן ההתעלמות מדעת הרוב היא אחת מזכויות היסוד של הרבנים, כפי שלמדנו ממעשיו של רבן גמליאל שכנראה דרש יפה יותר משהיה מקיים: 'רבן גמליאל חלק על החכמים ופעל כשיטתו'[יג]. למעשה, רבני עידן התלמוד סמכו את ידיהם על הפלורליזם ההלכתי ולרב המקומי ניתנה מידה רבה של אוטונומיה בבואו לקבוע אילו ההלכות יונהגו במחוזו. לשם דוגמה, רבי יהודה הנשיא קיבל בהבנה את התר אכילת בשר עוף בחלב שרבי יהודה בן בתירה העניק לבני עירו ורבי אליעזר שנענש כה קשות בגין סירובו להכיר בהכרעת הרוב בנושא השולי של התנור הבעייתי לא עורר שום ביקורת בעת שהרשה לצאן מרעיתו לחלל את השבת לצורך הידור מצוות ברית המילה:

 

תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר (בנקום בו היו נוהגים לפי פסיקתו) היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות (ללבן) ברזל בשבת (כדי לעשות ממנו סכינים למילת תינוקות).

במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב.

 

(מספרים:) לוי (בן סיסי שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא) איקלע לבי יוסף רישבא (הזדמן לבית יוסף הצייד). קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא (הגישו לו ראש טווס בחלב) ולא אכל.

 

כי אתא לקמיה דרבי (כשבא, רבי לוי, לפני רבי יהודה הנשיא) אמר ליה (לו, רבי לוי לרבי יהודה הנשיא): אמאי לא תשמתינהו (למה אינך מחרים את אלו שאוכלים בשר בחלב)?

 

אמר ליה (לו, רבי יהודה הנשיא): אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה (בתחום שיפוטו של רבי יהודה בן בתירה היה, הדבר) ואמינא דילמא דרש להו (ואמרתי לעצמי שאולי הוא דרש להם הלכה) כרבי יוסי הגלילי דתנן (ששנינו) רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה'[יד] ונאמר (בהמשך) 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' – (ומכאן הוא לומד) את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב.

 

(שואלים:) (אבל עוף) שאסור (גם הוא) משום נבלה יכול יהא (מדוע הוא אינו) אסור לבשל בחלב? (משיבים:) תלמוד לומר (לומדים זאת מכך שהפסוק מציין במפורש) 'בַּחֲלֵב אִמּוֹ' (ולכן) יצא (מהכלל) עוף שאין לו חלב אם.

 

אמר רבי יצחק: עיר אחת הייתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר והיו מתים בזמנן (ולא קודם לזמנם) ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה (ללמדנו שהנוהג בעיר הזאת היה מקובל על האל).

 

(שבת קל:א)

 

המתינות המופגנת בדוגמאות הללו רק מדגישה את קשיות עורפם של רבי יהושע ומרעיו והעובדה שהממסד היבנאי בחר להילחם עד הסוף המר מלמדת שהסוגיה הייתה רוויה במשמעויות הרבה יותר עמוקות מכפי שנראה לנו במבט ראשון. תנורו של עכנאי, כזכור, היה תנור 'מתקפל', קל ונייד, שבמקרים רבים הורכב עם דמדומי השקיעה ופורק מחדש לפני זריחת החמה, תנור שלבטח שרת משך שנים ארוכות את המורדים הקנאים בעת שהם נסו מקלגסי האויב ונאלצו להסתתר במערות ונקיקי צורים. תנור כזה מעולם לא שימש בחצרותיהם של חסידי בית הלל הסתגלניים שהעדיפו את דו הקיום עם הכובש על פני המנוסה מפני גייסותיו ועלינו להניח שאותם חכמים שכיוונו את דעתם לצרכיהם של נכבדים ושועים לא התפנו להתעמק בהלכותיו של תנור ששימש את המסתתרים בנקיקים ובמדבריות. מאידך, יש להניח שדיני תנורו של עכנאי, שהיה מרכיב כה חשוב במלחמת ההישרדות של המורדים, נדונו בהרחבה בבתי המדרש של בית שמאי ובידי רבי אליעזר הייתה כנראה משנה סדורה שמפרטת את כל ההלכות הנוגעות לטהרתו וטומאתו. לא מהגיגי ליבו פסק רבי אליעזר את שפסק ומלחמתו לא באה להגן על סברות ומדרשי פסוקים. על כף המאזניים הוטלו כבודם האבוד של רבני בית שמאי, מורשתם המפוארת של אחיו גיבורי התהילה וזכרם של החברים שאינם.

 

במשך כל התקופה שבית המקדש היה קיים רבה הייתה עצמתו של בית שמאי והתאפשר לו לשמר את הלכותיו ולהעבירן מדור לדור. לאחר החורבן, משתש כוחו, קם עליו בית הלל במטרה לפסול את מסורותיו ולהשכיח את תורתו. לרבי אליעזר לא נותרה כל ברירה אלא לקום כארי ולהגן על הלגיטימיות של ההלכות בהן האמין כל ימיו ועל כבודו, מורשתו וזכרונו של פלג מפואר שהיה לצנינים בעיני הכת השלטת. אף שעלינו לברך כל אימת שרבנים מחליטים להתאים את הוראות ההלכה לצרכיה המשתנים של השעה הרי שבמקרה זה קשה להשתחרר מהרושם שלא הקדמה היא שעמדה מול עיני הממסד הרבני אלא תאוות השלטון והכוח. אם לא כן, כיצד נסביר את העובדה שהחכמים, לאחר שנתנו לרבי אליעזר להשמיע את טיעוניו לחללו של בית המדרש, התעלמו מנושא הדיון, ביטלו את דעתו בר פלוגתם ופסקו הלכה לשיטתם בנימוק של 'אחר רבים להטות'?

 

התלמוד מתאר את ההתרחשויות בתמצות כה רב עד שקשה להבחין בתרמית עזת המצח של רבי יהושע והחכמים אך המעמיק קרוא יגלה שהרבנים מתייחסים כמובן מאליו לעקרון חדש ונועז שהרבנים יישמו, ללא כל התראה מוקדמת, בעיצומו של דיון בו נסתמו כנראה כל טיעוניהם הענייניים. דומה הדבר למקרה בו צד אחד משנה את הכללים במהלך התחרות ולצד השני לא נותר אלא להפסיד במשחק שהיה מכור עוד לפני תחילתו. לרבי אליעזר המסכן לא היה שום סיכוי.

 

הבה נשחזר את האירוע: מצד אחד עומד לו רבי אליעזר הנרגש ומביא עדויות שמיעה מרב נשכח זה או אחר שכבר דש בסוגיה ופסק שתנור החוליות אינו יכול לקבל טומאה. מולו ניצב רבי יהושע, נלהב לא פחות, שמגייס לעזרתו מדרשי פסוקים וגזירות שוות ופלפולי קל וחומר בניסיון להוכיח שהטומאה מסוגלת להשתלח גם בתנורם של המורדים הקנאים. שני החברים-יריבים מכלים את כל התחמושת המסורתית והדיון עדיין אינו מגיע למיצויו. רבי אליעזר מזמן לדוכן העדים חרוב, אמת מים, כתלים ובת הקול שמימית אבל רבי יהושע פוסל את כישוריהם ומסרב לקבל את עדותם. איש אינו מצליח לשכנע את בר פלוגתו והמחלוקת מתמשכת ומתארכת. לבסוף פוקעת סבלנותו של הנשיא, רבן גמליאל, והוא קורא אליו את רבי יהושע ומורה לו בלחש לסיים את הוויכוח העקר ולהכפיף את החכם הסורר למרותו של הרוב ההולך בתלם. הלחץ מגבוה עושה את שלו ורבי יהושע מחליט להפסיק את דיון הענייני ולהשליט על ההלכה היהודית את רצונותיו של הנשיא ושל מלחכי פנכתו. רבי אליעזר הושתק, קולו נדם, תורתו בוטלה והרוב הדורסני השיג את מטרותיו – השכחת זכרם ומסורותיהם של הרבנים לבית שמאי, הכשרת הדעות הסתגלניות של הפלג הפרו-ממסדי והפיכת גילדת הרבנים לזרוע מיוחסת בשירות השלטון הרומאי. 

 


 

תפקידה של בת הקול

 

אל שתמיד עומד הכן לשרת את אדוניו צריך מעת לעת לגבות את עמדותיהם. אליהו הנביא ובת הקול שימשו בעידן התלמוד כאמצעי היעיל ביותר להבעת התמיכה האלוהית ולכן לא מפליא שהרבנים הרבו לפגוש את אליהו ולשמוע בנות קול כל אימת שהם נזקקו לגיבוי ממרומים ביומרותיהם וגחמותיהם. למרבה הצער, מסתבר שלפחות בת הקול האלוהית לא תמיד הקפידה על קו עקבי ולעיתים קרובות היא הצליחה לסתור את דבריה הקודמים וכך לגמד עוד יותר את מי שאמור היה לשלוח אותה.

 

לאחר שהוכרעה המחלוקת לגבי תנורו של עכנאי, המסורות של בית שמאי הועלמו והעמדות של בית הלל שלטו בכיפה. בעבר אמנם כבר נקבע שמסורותיו של בית הלל עדיפות על המסורות שבידי בית שמאי אבל עליונותו של בית הלל לא צוירה בצבעים חדים ובולטים ובניסוחים המעורפלים לא היה די בכדי לפגוע בלגיטימיות של בית שמאי:

 

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים - הלכה כמותנו והללו אומרים - הלכה כמותנו.

יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל.

 

(שואלים) וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים (שניהם תקפים במידה שווה) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?

(משיבים:) מפני שנוחים ועלובים היו ושונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.

 

(עירובין יג:ב)

 

מנגד, יש בידינו עדות שחייבת לצנן במקצת את תחושת הניצחון:

 

יצאת (יצאה) בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים אבל הלכה כדברי בית הלל.

(שואלים:) היכן יצאה בת קול?

(משיבים:) רבי ביבי מסר בשם רבי יוחנן: ביבנה יצאה בת קול.

 

(ירושלמי, ברכות ט:א)

 

בת קול שמאשרת את עליונותו של בית הלל ביבנה, מעוזם של הנשיאים לבית הלל, שקולה לדברים שהמלאך גבריאל דקלם באוזניו של הנביא מוחמד. את דברי המלאך, ובמיוחד אלו שאפשרו לנביא להכניס מעט גיוון בחיי הנישואין שלו, שמע רק בעל העניין העיקרי. הספקנים אמנם הורשו לפתח את הנושא אבל יש להניח שרק מעטים ניצלו את האופציה בעת שמוחמד ישב באוהלו מוקף בעשרים בני לוויה חדורי אמונה. באותו אופן, קשה לראות את רודף הצדק שיבחר ביבנה כמקום מועדף להעלאת ספקות, ולו רק בשל העובדה שיבנה הייתה המקום היחיד בארץ ישראל בו ניתן היה לגייס כהרף עיין עשרים עבדקנים מבית הלל שהיו מאד רוצים לדעת מי זה שכל כך מתעניין בבנות קול ומה בדיוק מטריד את מנוחתו.

 

אנו יכולים רק לשער שכשם שבת הקול ביבנה קיבעה את עליונותו של בית הלל כך לבטח נשמעה בחצרות בית שמאי בת קול סותרת שהעניקה לגיטימיות מוגבלת לתורתם של בית הלל תוך שהיא מדגישה את עליונותם הברורה של חכמי בית שמאי. למרבה הצער, הסיפורים על בנות קול בחצרות של בית שמאי, אם אכן עלה על דעתו של מאן-דהו להמציאם, לא שרדו את החורבן ובגוועם עם אחרוני הרבנים של הפלג הם הותירו את הזירה פנויה לרבני בית הלל ולבנות הקול שתמכו בעמדותיהם.

   

במאמר מוסגר נציין שאת המסורת על בת הקול שאשררה את עליונותו של בית הלל אנו מקבלים מידיו של שמואל, חכם שלבטח התגאה בעובדה שאביו זכה להימנות עם תלמידי רבי יהודה הנשיא, נכדו של רבן גמליאל שמככב בסיפור על תנורו של עכנאי. שמואל זה הסתמך על פסיקתה של בת הקול שנים רבות לאחר שרבי יהושע דחה מכל וכל את זכותה להתערב בשיח ההלכתי ונראה שבת קול שמצדדת בדבריו של רבי אליעזר השמותי יש לפסול על הסף בעוד שבת קול שמעניקה את הבכורה לבית הלל ראוי לאמץ בשתי ידיים. עם זאת, בת הקול של שמואל אינה מעניקה לגיטימיות בלעדית לעמדת בית הלל ומבחינתה דעותיהם של בית שמאי הן לגיטימיות בדיוק באותה מידה. אדרבה, בית הלל הועדף לא בגלל נכונות עמדותיו אלא בשל שפלות הרוח של רבניו וניתן לשער שאם בת הקול הייתה מתעלמת מגינוני הצניעות המעושה ומבחינה בהתנשאות ובגאווה שאפיינו את בעלי השררה החדשים היא לבטח הייתה מסתכנת בהשתקה ופוסקת לטובת הכת המתחרה.

 

מתי הכריזה בת הקול על עליונותו של בית הלל, לפני מחלוקת התנור או אחריה? אם תאמר שסיפור תנורו של עכנאי קדם לפסיקת בת הקול אזי אין כל עילה להתעמרות הרבנית ברבי אליעזר שהרי התלמוד הירושלמי קבע:

 

כל הרוצה להחמיר על עצמו לנהוג כחומרי (כחומרות) בית שמאי וכחומרי (וכחומרות) בית הלל על זה נאמר 'וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ'[טו].

(מי שנוהג) כקולי (בדרך המקלה של) אילו ואילו נקרא רשע.

 

אלא (שיש לנהוג) או כדברי בית שמאי כקוליהם וכחומריהם (גם בהלכות המקלות וגם בחומרות) או כדברי בית הלל כקוליהם וכחומריהם (גם בהלכות המקלות וגם בחומרות).

 

הדא דתימר עד שלא יצאת (כל זה נאמר עד שלא יצאה) בת קול. אבל משיצאת בת קול לעולם הלכה כדברי בית הלל. וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה.

 

(ירושלמי, יבמות ט:א)

 

רבי אליעזר, שנהג על פי חומרות וקולות בית שמאי, לבטח לא היה מוצא עצמו מותקף לפני פסיקתה של בת הקול ועלינו להניח שמאבקו העיקש התרחש לאחר שכבר נקבע שכל העובר על דברי בית הלל חייב במיתה. במקרה זה נשאר לנו רק לתמוהה על חוסר עקביותה של בת הקול ששאלה 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?' זמן לא רב לאחר שהצהירה שההלכה היא כבית הלל.

 

מכל מקום, אופייה הפשרני של בת הקול מן הסתם לא סיפקה את צרכיו השלטוניים של רבן גמליאל והוא כנראה דרש מרבי יהושע לאמץ את מוחו ולמצוא פתרון שיעלים אחת ולתמיד את המסורות המביכות של הכת היריבה. ההכרעה, אם כן, הייתה חייבת להיות מוחלטת ומוחצת. לרבי יהושע לא נותרה כל ברירה – בלחץ הנשיא הוא הפסיק את הדיון ההלכתי והפעיל סעיף תקנוני חדש שאפשר לרוב להשתיק את קולו של אחרון הרבנים הגדולים לבית שמאי ולפסוק הלכה גם בניגוד למסורת, להלכות הקדומות ולחוות הדעת האלוהית.

 

השרירים הרבניים שהופגנו כלפי בת הקול אמורים היו לצרום גם לכל מי שהיה בקי במדרש האגדה הבא:

 

(חנה, אמו של הנביא שמואל, אמרה:) 'אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי'[טז].

 

אמר (הסביר) רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה שנאמר 'וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי'[יז].  
(נשאלת השאלה: האם) משום ד'וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר' הביאו הנער אל עלי?

 

אלא (הביאו את שמואל לעלי משום ש)אמר להן עלי: קראו כהן ליתי (לבא) ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט (ראה שמואל שהיו מחפשים אחר כהן שישחט את הקורבן) , אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט (למה לכם לחזר אחר כהן שישחט)? שחיטה בזר (הדיוט שאינו כהן) כשרה!

 

אייתוהו לקמיה דעלי (הביאוהו לפני עלי).

אמר ליה (לו, עלי): מנא לך הא (מניין לך דבר זה)?

אמר ליה (לו, שמואל): מי כתיב (האם כתוב) 'ושחט הכהן'? (הלא רק) 'והקריבו הכהנים'[יח] כתיב (כתוב) - מקבלה (קבלת דם הקורבן במזרקים) ואילך - מצות כהונה. מכאן לשחיטה שכשרה בזר.

 

אמר ליה (לו, עלי): מימר שפיר קא אמרת מיהו (יפה אמרת אבל) מורה הלכה בפני רבך את (אתה) וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

 

אתיא חנה וקא צוחה קמיה (באה חנה וצווחה בפניו): 'אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה'[יט].

אמר לה (עלי לחנה): שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה (הניחי לי להענישו ואבקש רחמים שייתן לך האל גדול ממנו).

 

אמרה ליה (לו, חנה לעלי): 'אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי'.

 

(ברכות לא:ב)

 

סיפור דומה אנו מוצאים גם במסכת עירובין:

 

ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו.

אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה (תמה אני) אני אם יוציא זה שנתו (יחיה עוד שנה).

ולא הוציא שנתו (התלמיד מת לפני סוף השנה).

אמרה לו (אימא שלום לרבי אליעזר): נביא אתה?

 

אמר לה (רבי אליעזר): לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני (מסורת בידי) - כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

 

(עירובין סג:א)

 

הרבנים, בלהיטותם לבצר את מעמדם וכבודם, קבעו שאסור לאדם להורות הלכה בפני רבו אפילו אם היה בינו לבין רבו י"ב מיל[כ]. הוראה זאת, למרבה הצער, לא הורחבה במידה שתגן גם על כבודו של האל ורבי יהושע לא חשב פעמיים לפני שלימד הלכה לפני אלוהיו. למען האמת, רבי יהושע לא רק לימד הלכה לפני האל, הוא לימד הלכה את האל! התלמוד, בכל מקרה, לא מזכיר דבר בקשר למוות חטוף כלשהו.

 


 

הניצול הציני של הדרש הרבני

 

לאחר שהחכמים הכריזו שעידן הנביאים הסתיים והשתיקו את בת הקול הם יכלו ליטול לעצמם את הזכות לדרוש את התורה בכל דרך שתתאים לצרכיהם ולסחוט מפסוקיה את החובה למלא אחר הלכותיהם ולצעוד בדרך הישר שרק הם רשאים להתוות.

 

את הזכות להשליט את דיקטטורת בית הלל החכמים מפסוק מאד בעייתי, 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'[כא]. את הפסוק הזה ניתן להבין בשני אופנים:

 

א.

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת (אבל הקפד) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.

ב.

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת (ו)אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.

 

הרבנים העדיפו את הקריאה הראשונה המוצאת בפסוק שלוש הוראות שונות, שתי הוראות 'אל תעשה' והוראת 'עשה' אחת, וגם אני הייתי מאמץ את גישתם אלמלא התחביר הבעייתי שמסתפק בשני פעלים בלבד. כיוון שכך, נראה לי שהקריאה השנייה היא הרבה יותר הגיונית משום שהיא מוצאת בפסוק שני פנים של הוראת 'אל תעשה' אחת:

 

א.

אל תלך אחר הרוב כשאתה חושב שהרוב קובע דבר רע.

ב.

אל תנהה אחרי הרוב אם לדעתך הרוב מנסה להטות משפט.

 

לשיטתי, אין לפשוטו של הפסוק כל קשר לסמכויות שהרוב העניק לעצמו וסופו של הפסוק אפילו מלמד שאם בידך ידיעות הסותרות את דעת הרוב אזי אסור לך לנטות אחר דעת הרבים משום שבכך אתה גורם לעיוות דין ולעוולה. הרבנים, לעומת זאת, לא נתנו לניסוח הרב-משמעי לחצוץ בינם לבין שררתם שהרי טרם חוקק הכלל שמחייב את הרבנים להגביל את עצמם למשמעותו הפשוטה של הפסוק, במיוחד אם שליפת שלושת המילים האחרונות שבו תקדם את מטרותיהם בצורה הרבה יותר מוצלחת. איש הרי אינו מערער על זכותם של החכמים לעשות בטקסטים המקראיים כבתוך שלהם ואם האל היה רוצה, הוא לבטח היה מסוגל לנסח את תורתו כך שתהיה חסינה מפני סירוסים, עיוותים ושאר מיני ההתעללויות הרבניות. העובדה שהאל בחר להותיר בתורתו פסוקים סתומים מוכיחה שהוא רצה שהרבנים יפרשו את הפסוקים כראות עיניהם וידרשו אותם לצרכיהם.

 

כשם שאת שלושת המילים 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' הרבנים שלפו במיומנות ובקפידה מתוך פסוק שנראה כבעל כוונות סותרות לחלוטין, כך הם חילצו את הביטוי ששימש אותם להפקעת סמכויותיו של האל, 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא', מתוך קטע תמים שמעולם לא ניסה לחתור, למרוד או לעורר ריב ומדון:

 

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ.

 

(דברים ל:י-יד)

 

האם האמור בפסוקים אלה אכן מצדיק את סתימת פיו של היושב במרומים? משום מה הכתוב מתעקש להתייחס למצווה אחת ספציפית, הלא היא 'הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם' וקשה להאמין שהמצווה הנדונה מתקשרת באופן מקרי דווקא לתנורו של עכנאי. סביר יותר להניח, כדעת הרמב"ן[כב], שהקטע דן במצוות החזרה בתשובה וזאת בהמשך לפסוק 'כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ'. אכן, מצוות החזרה בתשובה איננה נפלאה ואיננה רחוקה, היא אינה בשמים ואף לא מעבר לים אלא שהיא קרובה אלינו לעשותה בפינו ובליבנו.

 

מי שאמר 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא ... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא' לבטח התכוון לומר שהתשובה אינה נמצאת במרחקים אלא בליבו של האדם ואולם הרבנים, בחיפושיהם אחר הצדקה כלשהי להפקעת סמכויותיו של האל, דרשו את הפסוק לצרכיהם תוך שהם מתעלמים לחלוטין מהסתירות הלוגיות המתלוות למדרשם. אם הביטוי 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' פוסל את סמכותו של האל אזי עלינו ללמוד ממידת הקל וחומר שהביטוי 'וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא' צריך לבטל אחת ולתמיד את סמכותם התורנית של כל הרבנים שנמצאים בארצות הנכר הרחוקות. מאידך, אם אנו נדרשים לקבל את סמכותם, ולעיתים אף את משיחיותם, של רבני הגולה הרי שעלינו להתנער ממדרשם המגמתי של רבי יהושע וחבריו ולקבל בברכה את ההתערבות האלוהית במחלוקות הארציות.

 

הרבנים, כאמור, לא הסתפקו בפירוש הפיוטי הפשוט של הפסוק וכשהדבר תאם את צרכיהם הם הרחיבו את משמעות הפסקה ודרשו את הביטוי 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' כוויתור אלוהי על זכות ההתערבות במחלוקות הלכתיות. משום מה, אף אחד כנראה לא טרח באותו רגע לוודא שעזות מצחם של החכמים התקבלה גם על דעתו של היושב במרומים. בידנו אמנם עדותו המאוחרת של אליהו הנביא אבל אנו כבר יודעים שחיוך מטפורי שננסך על שפתיים אלגוריות אינו מצביע בהכרח על התייצבותו של בורא העולם מאחורי סתימת הפיות הרבנית. סביר יותר להניח שהאל פשוט ויתר על המאבק שהרי הלוגיקה המעגלית של הרבנים מנעה ממנו כל אפשרות לפתחון פה נוסף. נניח שבת הקול הייתה יוצאת בהכרזה בנוסח:

 

'תתביישו לכם, איזו מין התנהגות היא זו? מי אתם חושבים שאתם? בטח שאני רשאי להתערב במחלוקות הלכתיות! מי לדעתכם בכלל המציא את ההלכה? אתם חושבים שהוצאת שלוש מילים מהקשרן מאפשרת לכם להוציא אותי לפנסיה מוקדמת? אני מבקש שתפסיקו עם השטויות האלה ותקבלו את בת הקול כהוראה מחייבת!'

 

מה היה קורה אז? החכמים היו פשוט נעמדים שוב על רגליהם וחוזרים על ההצהרה: 'לא בשמים היא שהרי כבר ניתנה תורה בהר סיני ומשום כך אין משגיחים עוד בבת קול'. אותו הגיון שהתיר לרוב להכריז שיש להטות אחר הרוב אפשר עתה להתריס בפני בת הקול שאין משגיחים בבת קול. רבן גמליאל והחכמים השלימו את המהפכה והשתלטו על ההלכה וליושב במרומים לא הייתה כל ברירה אלא להסתגל למעמדו החדש ולצאת לנפוש הרחק מבניו האהובים.

 


 

הטיעונים שרבי אליעזר היה יכול להעלות

 

הכניעה לרוב הדורסני אינה הכרח המציאות ובמהלך השנים הגילדה פיתחה הרבה מעקפים שמנעו מהרוב המספרי להשליט את דעתו על מיעוט שאחז בקבלת אבותיו ועל בודדים שנחשבו כגדולים בתורה. רבי אליעזר, לו רק היה ניתן לו פתחון פה, היה לבטח מביא ראיות רבות שסותרות את סירוסו של שבריר הפסוק 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת', עליו רבי יהושע ביסס את כל טיעוניו.

 

מה היה רבי אליעזר יכול לטעון אלמלא הולך שולל לחשוב שהוזמן לדיון הלכתי הנוגע לשאלת טומאתו או טהרתו של תנור? מה הייתה יכולה להיות עמדתו אם גם הוא היה מתעלם מסיפור הכיסוי ומכין את עצמו לנושא העיקרי - שאלת סמכותו הדורסנית של הרוב? ברור שטענתו הראשונה הייתה מסתמכת על עדיפותה של קבלת האבות שהרי השמועה גוברת תמיד על רוב סתמי שאינו נהנה מסמכותן של  מסורות עתיקות. אדרבה, חכם שמצטט הלכה קדומה שנמסרה לו מפי רבותיו מביא לדיון לא רק את עמדתו הפרטית ודעותיו האישיות אלא את כל כובד משקלה של המסורת היהודית, אותה מסורת שמעניקה להלכה את תקפותה וזכות קיומה. המשנה עצמה מדגימה ומדגישה את חשיבותה של השמועה:

 

עמוני ומואבי אסורים (לבא בקהל ישראל) ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד.

מצרי ואדומי אינם אסורים (לבא בקהל ישראל) אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות.

רבי שמעון (בר יוחאי) מתיר את הנקבות מיד.

 

אמר רבי שמעון: קל וחומר הדברים (אני לומד שיש להתיר את הנקבות ממידת הקל וחומר) - ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם התיר את הנקבות מיד, מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?

 

אמרו לו (החכמים לרבי שמעון): אם הלכה (מסורת בידך) נקבל ואם לדין (אתה לומד זאת רק מקל וחומר) יש תשובה.

אמר להם: לא, כי הלכה אני אומר.

 

(משנה יבמות ח:ג)

 

במקרה שלנו, רבי אליעזר הגיע למחלוקת מצויד הן בקבלה שקיבל מרבותיו והן בשמועה שנמסרה בבת קול שנשלחה ממקור כל השמועות. אם די בשמועת רב קדום, שאינו אלא חוליה בשרשרת המסירה, בכדי להכריע כל מחלוקת הלכתית כיצד ניתן לשלול זכות זאת מהראשון לכל המוסרים ומאב כל ההלכות? הטיעון הרבני 'לא בשמים היא' היה מתקבל בהבנה אם היה מסתבר שבת הקול מנסה להנחיל הלכות חדשות שמפאת שכחה או טעות לא נמסרו למשה על ההר. ואולם, בהכירנו את הנפשות הפועלות, נוכל מיד להוריד אפשרות זאת מסדר היום. רבי אליעזר שאמר 'המתפלל מאחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל'[כג] לעולם לא היה מסתכן בסילוק השכינה והאל שכתב 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' לעולם לא היה מסכים לשמש דוגמה שלילית ולעבור על המצווה שלו עצמו.

 

האל הכול-יודע הרי ידע עוד משבעת ימי בראשית שרבי יהושע עתיד יום אחד לקפוץ ולשלול ממנו את זכות הדיבור והעובדה שהוא בכל זאת בחר ללכת בנתיב ההשפלה מוכיחה בעליל את כוונותיו התמימות. עלינו להניח שכל כוונתו הייתה להגיש לבניו סיוע טכני – סיוע שכלל לא היה נדרש אם בידי רבי אליעזר היו הקלטות או תעתיקים מאושרים של השמועות הנושנות. אדרבה, בדלגה על פני כל המתווכים ואנשי הביניים בת הקול ניסתה לעקוף את שרשרת הזיכרונות הכושלים ולהביא את הכוונה האלוהית היישר לידיעתם של הצדדים המתנצחים. תיאורטית אין כל סיבה להניח שהגבורה לא מסרה למשה את כל הלכות התנור הבעייתי ושמשה לא מסר הלכות אלה ליהושע וזה לזקנים ואלו לנביאים וכך הלאה עד שהן הגיעו לידיו של רבן יוחנן בן זכאי שלבטח העבירן לרבי אליעזר ואולם אם יסתבר שקשיש שכחן זה או אחר ניתק את שרשרת המסירה האם אין זה מתפקידה של בת הקול להחזיר עטרה ליושנה ולדאוג להמשכיותה של המסורת?

 

למען האמת, לו רק היה רבי אליעזר טורח ללמד את תלמידיו את דיני התנור יום אחד לפני פרוץ המהומה היו אלה צריכים להתייצב לצידו ולהצהיר על השמועה ששמעו מגדול בתורה. כיצד, אם כן, נסביר את התעלמותם של התלמידים מדברי רבם? ייתכן שהתלמידים לא הספיקו ללמוד את הלכות התנור לפני היום הגורלי, כפי שניתן אולי ללמוד מקינתו של מורם הדגול:

 

אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשני ספרי תורה. הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי.

הרבה תורה למדתי ולא חיסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים.

הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת.

 

(סנהדין סח:א)

 

אך האם ששמועה שנמסרה בלהט הוויכוח אינה שמועה כשרה למהדרין? האם תלמידי חכמים רשאים לפסול את תורת רבם רק משום שנמסרה להם יום אחד מאוחר מידי? האם לאחר ששמעו את שמועת רבם לא היה עליהם להעדיף את תורת האמת ולהרים את ידם יחד עם רבי אליעזר? שוב לא נותר לנו אלא להסיק שבאותו היום נפל מוראו של הנשיא על התלמידים וגם הם העדיפו את השיקול הפוליטי על פני המסורת ההלכתית.

 

החכמים, לו היו נעצרים להרהור קל, היו מגלים שנקלעו למצב נואש: האם בתנאים אלה יכולים הם לטעון שבידם שמועה אחרת? טענה זאת הרי תכרות את הענף עליו יושבת כל הגילדה שכן אז יתברר שביהדות יכולות להתפתח הלכות שעומדות בסתירה מוחלטת לתכתיבים שניתנו למשה בסיני. אנו היינו רוצים להניח שתורה האלוהית היא נצחית ובלתי משתנה ועל כן אנו מצפים מהאל שישמור על עקביות וימנע מלהתאים את הלכותיו לצרכי שועיו ונגידיו. מכאן שהוראותיה של בת הקול היו אמורות לחפוף במדויק את הדברים שנמסרו למשה על ההר ועל ידי כך לסתור את מקורם האלוהי של המסורות שהיו כביכול בידיהם של רבי יהושע ומרעיו. מיד הייתה עולה השאלה: אם בידי החכמים מסורת מופרכת, מסורת שבהכרח הוטמעה בהלכה היהודית לאחר מעמד מתן תורה, כיצד נוכל להיות בטוחים במקורן האלוהי של כל שאר הדינים, המצוות וההלכות? מאידך, אם החכמים לא יעלו את טענת השמועה הרי שלמעשה הם מצהירים 'לא שמענו' ומוטלת עליהם החובה לקבל את עמדתו המבוססת של רבי אליעזר. כך או כך, החכמים היו חייבים להיחלץ מהסבך ועל כן הם נאחזו במוצא היחיד שנותר בידם – סתימת פיותיהם של רבי אליעזר ובת הקול והשתלטות בכוח על מה שלא יכלו להשיג בדרכים מקובלות והגונות.

 

לא רק טענת השמועה עמדה לרבי אליעזר ובאפשרותו היה גם לגייס לצידו גם את הטענה שרוב חכמה עדיף על רוב מספרי[כד], במבואר במסכת יבמות:

 

כי אזלינן בתר רובא (ההוראה שיש ללכת אחר הרוב) - היכא דכי הדדי נינהו (היא רק כששני החולקים שווים). הכא בית שמאי מחדדי טפי (כאן בית שמאי היו מחודדים יותר).

 

(יבמות יד:א)

 

הדעה הזאת הייתה כנראה מקובלת גם על רבי נחמיה שמדד את גדולתו של יאיר בן מנשה במונחים של חלקי סנהדרין:

 

יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ שנאמר 'וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ'[כה].

 

ותניא (ושנינו):

(אנשי העי היכו) שלשים וששה (איש) ממש - דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר 'שלושים וששה'? והלא לא נאמר אלא 'כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה' אלא זה (בא ללמדנו ש)יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין (בסנהדרין היו שבעים איש ולכן כשאנשי העי הרגו את יאיר בן מנשה, ששקול ליותר ממחצית הסנהדרין, הפסוק אומר שאנשי העי הרגו '. כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ').

 

(בבא בתרא קכא:ב)

 

עם זאת, נראה שהסדין האדום שהונף מול עיניו של רבי אליעזר נגזר מהמשנה הבאה:

 

(שואלים:) וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין (בנוסף לדברי הרוב) הוֹאִיל (שהרי) וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין?

 

(משיבים:) שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמוֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה אֲבָל לֹא בַמִּנְיָן, בַּמִּנְיָן אֲבָל לֹא בַחָכְמָה - אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן.

 

(משנה, עדויות א:ה)

 

חוסר הבהירות בניסוח המשנה והיעדרו של דיון תלמודי מחייבים אותנו להסתמך על פרשנותם של הרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא הגורסים שמדובר כאן במקרה בו בית דין מוקדם פסק בשעתו על פי דעת היחיד ובא בית דין מאוחר יותר שרוצה לבטל את פסיקת קודמו. במקרה זה, קובעים השניים, אסור לבית הדין המאוחר לפסול את דברי בית הדין הקודם, אף שפסק על פי דעת היחיד, אלא אם היה גדול מאותו בית דין קדום הן בחכמה והן במספר חבריו[כו].

 

עובדה אחת מזדקרות מיד לעיין: לא ניתן לבטל דברי בית דין אלא במקרה שכולם מסכימים שבית הדין המבטל גדול מקודמו הן בחכמה והן במניין. כאן, כנראה, טמון שורש הבעיה! קבלת דעת הרוב בסוגית תנורו של עכנאי הרי היא כהודעה בעדיפותו של בית דינם של רבן גמליאל ורבי יהושע על פני בתי דינם של הרבנים הגדולים לבית שמאי. בתי דין שכבר ישבו על המדוכה, שכבר דנו בתנורם של המורדים וכבר פסקו את הלכותיו. אם רבי אליעזר  היה מקבל את דעת הרוב הוא היה למעשה מודה לא רק בחכמתם היתרה של רבני בית הלל אלא גם בעליונותו של בית דינם על פני בתי הדין הקדומים של בית שמאי וממילא הוא היה סותם את הגולל על המסורת הקדומה שנלמדה בבתי דין אלה ונשתמרה באוד העשן האחרון שניצל מחורבנם.

 


 

 

חרטת המנצחים

 

רבן גמליאל, בכוח שררתו, כפה על הרבנים שסרו למרותו לרמוס ולנדות את הסמכות התורנית הגדולה בדורה. עם זאת, נצחונו לא שרד את מותו ולאחר פטירתו הרבנים מיהרו לבטל את פסיקותיו ולהביע בכל דרך אפשרית את הערצתם לרב הקשיש שלא הסכים לכופף את גבו בפני העריצות השלטונית של הנשיא.  

 

להשלמת הסיפור נציין שרבן גמליאל לא הסתפק בהשפלתו של רבי אליעזר וידוע לנו שהוא טרח לגמד גם את רבי יהושע: פעם אחת בצוותו עליו להתייצב לפניו במקלו ובמעותיו ביום בו לפי חישובו של רבי יהושע חל יום הכיפורים ופעם אחרת בעת שזלזל בכבודו וציווה עליו לעמוד על רגליו במהלך כל זמן הדרשה[כז]. רבן גמליאל גם היה נוהג להכריז 'כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש'[כח]  ולא אחת הוא הטיל את מוראו על תלמידי החכמים והעלה בהם את החשש שדבריהם עלולים לעורר את כעסו ולגרום לו לסלקם מהישיבה. באותו אופן הוא גם אסר על תלמידיו לשאול שאלות שמנגחות את השקפתו[כט].

 

התנהגותו המתנשאת חרתה לחכמים וכשהגדיש את הסאה הם הדיחו אותו לתקופת מה והעמידו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה[ל]. גם רבי יהושע הנעלב לא נשאר חייב ולאחר מותו של רבן גמליאל הוא מיהר לבטל את הוראותיו: 'לאחר פטירתו של רבן שמעון בן גמליאל נכנס רבי יהושע והפר את דבריו'[לא]. נראה שמצפונו של רבי יהושע, חברו הוותיק של רבי אליעזר בן הורקנוס ומי שיצק יחד עמו מים על ידיו של רבן יוחנן בן זכאי, לעולם לא פסק מלייסר אותו ולאחר מותו של רבי אליעזר הוא עשה כל שביכולתו להשיב לתנא הנבגד את כבודו האבוד.

 

הגמרא מספרת:

 

כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע.

לאחר פטירתו של רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו (וחזרו לנהוג לפי שיטתו של רבי אליעזר).

 

(נדה ז:ב)

 

מוסר הכליות של רבי יהושע מתפרץ גם מבעד לסיפור הבא:

 

אמר רבי יהושע: בושני (מתבייש אני) מדבריכם בית שמאי ...

 

נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו (התלמיד לרבי יהושע): אומר לך טעמן של בית שמאי.

אמר לו (רבי יהושע): אמור.

אמר לו: ... (כאן נמסר הסבר מפורט לטעמו של בית שמאי) ... וזהו טעמן של בית שמאי.

מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי.      

אמר (רבי יהושע): נעניתי (חטאתי) לכם עצמות בית שמאי ומה סתומות (דברים סתומים ובלתי מובנים) שלכם כך מפורשות (דברים ברורים ומפורשים שלכם) - על אחת כמה וכמה!

 

(חגיגה כב:ב)

 

כל עוד היה רבן גמליאל בחיים היו החכמים מנועים מלהתקרב לרבי אליעזר הגדול ואולם לאחר מותו של רבן גמליאל ולאור מחלתו של רבי אליעזר הם שבו לבקר את הרב המנודה. התלמוד מדווח על הדברים שנאמרו בשבחו של רבי אליעזר ליד מיטת חוליו ומבעד לניסוחים הטקסיים ולהתחכמויותיו המיותרות של רבי עקיבא קשה שלא לחוש בהערצה שהרבנים חשו כלפי גדול מורי הדור:

 

כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו.

אמר להן (להם, רבי אליעזר): חמה עזה יש בעולם.

התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק.

 

אמרו לו (החכמים לרבי עקיבא): למה אתה משחק?

אמר להן (להם, רבי עקיבא לחכמים): וכי מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו (החכמים): אפשר ספר תורה (דימוי לרבי אליעזר) שרוי בצער ולא נבכה?

אמר להן (רבי עקיבא לחכמים): לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי (אליעזר) עולמו (גמולו כבר בעולם הזה) ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח (שהוא עתיד לקבל את גמולו בעולם הבא).

 

(סנהדרין קא:א)

 

הערצה דומה מבצבצת ועולה גם מבעד לסיפור שמלכתחילה נועד להבליט את חריפותו של רבי עקיבא אל מול חכמתם היותר קונבנציונלית של חבריו:

 

כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו - רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא.

 

נענה רבי טרפון ואמר: טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים שטיפה של גשמים (מטיבה) בעולם הזה ורבי (אליעזר, מטיב) בעולם הזה ובעולם הבא.

נענה רבי יהושע ואמר: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.

נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.

 

נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין (ולאחר שרבי אליעזר ביקש הסבר מפורט יותר, רבי עקיבא הבהיר שהוא למד על חביבותם של היסורים מסיפורו של מנשה מלך יהודה שחזר למוטב רק לאחר שסבל יסורים קשים בשביו של מלך אשור).

 

(סנהדרין קא:א)

 

לבסוף, עם כל שיש בליבנו כלפי אלה שנכנעו למרותו של הנשיא, לא נוכל שלא להתאבל יחד עימם בשעה שלמדו על אובדנם הגדול:

 

(לאחר שרבי אליעזר מת) עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר (הנידוי) הותר הנדר.

 

למוצאי שבת פגע בו (ברבי יהושע) רבי עקיבא (בדרך) מן קיסרי ללוד. היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ.

פתח עליו בשורה ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות (דברי תורה, הלכות) יש לי ואין לי שולחני להרצותן.

 

(סנהדרין סח:א)

 

חזרתו בתשובה של רבי יהושע ואבלם הכנה של התלמידים שבגדו מצביעים כאלף עדים על העוול העצום שנגרם לרב הישיש שהעדיף את כבודה של התורה על כבודו של בית הנשיא. רבניה הכנועים של יבנה אולי הצליחו לסתום את פיו ולנדותו אבל איש לעולם לא יצליח להשתיק את קול האמת או להסיט ממקומה את האצבע המאשימה. רבי אליעזר עבר לשכון בעולם שכולו טוב כבר לפני כמעט אלפיים שנה אבל מורשתו תמשיך ללוותנו כל עוד יהלכו בקרבנו אנשי רוח אמיצים שיסרבו לכופף את גוום לתכתיבי השררה ולהתאים את עצמם לשיגיונות השועים והנגידים.

 


 

 

תפקידו של האל

 

סיפור תנורו של עכנאי אמור היה להכשיר את הפוטש הרבני ולהעניק גושפנקא אלוהית להשתררותו של בית הנשיא אבל כרגיל במקרים אלו, את המסרים הרבניים ניתן להעביר רק באמצעות רמיסת כבודו של השחקן המשני בדרמות התלמודיות – בורא השמיים והארץ שתמיד עומד נכון לשרת את הרבנים ולגבות את כל גחמותיהם.

 

סיפור המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים אינו חוסך בתיאור כעסו של אב הרחמים – היבול התקלקל, הבצק תפח, אתרים נשרפו וסערות איימו להטביע – ויחד עם זאת הגמרא מנסה לרמוז שבסופו של דבר האל קיבל עליו את הדין והסכים לפרשנות של רבי יהושע והחכמים. לכך יש לנו את עדותו של רבי נתן שפגש את אליהו הנביא ושמע ממנו שבאותה שעה הנאדר בקודש חייך ואמר 'נצחוני בני, נצחוני בני'.

 

לכאורה אין לפקפק במי שהיה אב בית הדין ומורו של רבי יהודה הנשיא אך לאחר עיון מדוקדק קשה שלא לשים לב לפרט מחשיד שעלול לפסול לא רק את תקפותה של העדות אלא גם את מהימנותו של רבי נתן. רבי נתן לא הסתפק בציטוט דברי אליהו שמסר את דבריו של היושב במרומים ולהדגשת הדברים הוא הוסיף עדות על חיוך שפשט על שפתי הבורא. נשאלת השאלה: כיצד בדיוק חייך האל הטרנסנדנטלי ונטול הגשמיות? האם שפתותיו נמתחו במידה שווה או שצד אחד של פיו עלה בעוד שהצד השני ירד? האם ראו לו את השיניים? האם נסגרו לו העיניים? רבי נתן, למזלו, חי בדור פחות ביקורתי מדורנו ועל כן הוא לא נדרש להשיב לשאלות אלה אך לנו צריך להיות ברור שמישהו כאן מייפה את האמת.

 

האם היה זה אליהו הנביא שנסחף בדיווחו או שמא היה זה רבי נתן שקישט את סיפורו של אליהו בפרטים מיותרים? האפשרות השלישית, שהסיפור כולו הוא פרי דמיונם של רבנים אינטרסנטיים ששאפו לגייס גיבוי אלוהי ליומרותיהם, מפחידה מידי ואין אפילו להעלותה על הדעת.

 

בשלב זה נוהגים הנאמנים לקפוץ ולהסביר שכיוון שאין לפקפק בשיעור קומתו ובסמכותו ההלכתית של רבי נתן הרי שיש לייחס את אי ההבנה למגבלות דורנו, מגבלות שמונעות מאתנו לרדת לעומק דבריו של החכם הענק ולהבין את האלגוריה הנפלאה שבדבריו. ואולם, אם באלגוריה עסקינן הרי שלמעשה אין בידנו עדות אמתית ומהימנה לעמדתו של האל בסוגיות שהתעוררו בעקבות מחלוקת תנורו של עכנאי. ייתכן שרבי נתן, בחכמתו המופלגת, רצה להורות לנו מוסר השכל ודרך ארץ אבל כוונותיו הטהורות של האלגוריסט הקשיש אינן יכולות ללמדנו מאומה על צדקת עמדתם של רבי יהושע והחכמים. רבי נתן נחלץ לעזור ונמצא מזיק - הוא מנסה להוכיח שהמרומים מגבים את הכוחנות הרבנית אבל בהעידו על האל המחייך הוא מוכיח בדיוק את ההפך: אם החיוך המפורסם מהווה חלק מהעדות הרי שיש לפסול את העדות כולה ואם החיוך אינו אלא אלגוריה הרי שאין בו כדי להעיד על עמדתו האמתית של האל. כך או כך הרבנים אינם יכולים עוד להסתיר את קלונם מאחורי אצטלת ההגינות שרבי נתן ניסה לארוג עבורם והאל אינו יכול לשמש עוד כעלה התאנה למיתוסים של נאמניו השתלטנים.

  

קשה שלא להתפעל מהמהפכה החוקתית של רבי יהושע והחכמים אך אותנו מפליאים לא פחות הפכים השוליים כביכול של הסיפור, הפרטים הקטנים המציירים את אותו עולם מאיים ומפחיד, עולם של יצרים אפלים וכוחות אי-רציונאליים - עולמה של תורה. רבן גמליאל, רבי יהושע והחכמים אמנם הצליחו להשיג את מבוקשם והאירוע ביסס את מעמדם של חכמי ישראל ואת זכותם לפסוק הלכות גם כאשר פסיקתם עומדת בניגוד גמור למסורת שעברה מרב לתלמידו. יחד עם זאת, נראה שגדולי ישראל לא נתנו את דעתם על מחיר הניצחון שהרי אם היו נעצרים להרהר בדבר לבטח לא היו נסחפים לכדי פגיעה בתדמית האל, השפלתו ורמיסת כבודו.

 

אנו חייבים לצאת מתוך ההנחה שלחרוב, אמת המים וכתלי בית המקדש אין דעה עצמאית ולבטח אין להם את הידע התורני הדרוש לפסיקת הלכה מחייבת בסוגית תנורו של עכנאי. אי לכך, עלינו לאמץ את המסקנה הקובעת ששלושתם גם יחד הופעלו על ידי הקדושה. איזה תפקיד, אם כן, ממלא האל בסיפור זה?

 

במצוות רבי אליעזר, הוא מזיז את החרוב אך מיד הוא מקבל הוראה נגדית ומשיב את החרוב למקומו. בפקודת רבי אליעזר הוא משנה את כיוון זרימת המים באמת המים ושוב הוא מקבל הנחיה סותרת ומשיב את המצב לקדמותו. אפשר לחשוב שבשלב זה התסריט כבר ברור, אבל לא - רבי אליעזר מנסה תכסיס חדש ורבי יהושע מסכל את עצתו ובשני המקרים האל שוב מציית ומשתף פעולה. נראה שהאל נהנה לשמש כמשרתם של שני אדונים שאם לא כן היה עליו לחדול בשלב מסוים משיתוף הפעולה המביך ולנצל את בת הקול בכדי לבקש משני הצדדים שיפסיקו לבלבל לו את המח ויניחו לו לעסוק בעניינים קצת יותר חשובים.

 

האם האל המצטייר בסיפור זה אמנם נוהג לרקד למנגינת המחלל האחרון או שבחכמתו האינסופית הוא החליט לשחק את תפקיד שוטה הכפר כדי לרמוז לחכמים שעליהם להיות אדונים לעצמם? לכאורה, הזיג-זג האלוהי אמור לסמל את תקפותן השווה של שתי עמדות הלכתיות לגיטימיות, המסורת העתיקה שבידי רבי אליעזר מחד וטענת הרבנים שיש לנקוט בכלל 'אחרי רבים להטות' מאידך, אך כפי שראינו, החכמים אפילו לא העלו על דעתם שבהתנהגות האווילית יש מעין רמז ללגיטימיות של הפלורליזם הפרשני ובשוך הסערה מסתבר שהאל פשוט תרם את שמו הטוב ומעמדו הנישא לפוטש כוחני וציני של רבנים תאווי שלטון ושררה. הרבנים שהשכילו להשפיל ולבזות את התנא הגדול רבי אליעזר הצליחו בה בעת להשתיק, לדכא ולחשק גם את האל הגדול, שדרכיו בהלכה מן הסתם לא תאמו את צרכי הכת השלטת. 

 

אם האגדה הייתה מסתיימת בזיגזגים האלוהיים, בעדותו של רבי נתן, או אפילו בהשתקתה של  בת הקול עדיין ניתן היה להוציא את האל בשן ועיין ולהציל מעט מכבודו האבוד. ואולם, עורכי התלמוד החליטו לסחוט מהסיפור את הטיפות האחרונות של מוסר ההשכל אפילו אם לשם כך היה עליהם לטחון עד דק את שארית תהילתו של מלך כל המלכים. הגמרא מספרת:

 

לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח.

 

ואנו חייבים לשאול: כיצד לקה העולם, התקלקל היבול וטפח הבצק? האם מדובר פה במקריות בלתי מוסברת או בכוחות שטניים? התשובה מובנת מאליה: היהדות אינה מאמינה בדואליזם שמאפשר לאל רע וחשוך לפעול בניגוד לרצונו של האל הטוב והמטיב ועל כן אין לנו אלא להניח שמאחורי הקלקולים עמד לא אחר מאשר האל האחד ששמו אחד. אם כך הדבר הרי שחובה עלינו לשאול מדוע נענשה האנושות כולה? האם הצדק האלוהי מתבטא בהענשת באי העולם על עוולותיהם של מספר זקנים ביבנה? מה אשמו החורשים ביגון והזורעים בדמעה שמשמים נגזר עליהם שלא יוכלו לקצור ברינה? לנו לא נותר אלא להסיק שהאל נפל קרבן לטירוף רגעי שמנע ממנו מלשלוט במעשיו שאם לא כן קשה להסביר כיצד אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד נסחף לענישה קולקטיבית ולפגיעה בחפים מפשע. אנו נוכל רק לקוות שהסתרת הפנים האלוהיות בדורות האחרונים תמנע השתוללויות דומות כתגובה להשפלות התכופות שהוא ממשיך לספוג מרבנים בני ימינו.

 

הגמרא מוסיפה לתאר את השתלשלות המאורעות:

 

שנה החכם: חרון אף גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו רבי אליעזר את עיניו נשרף.

 

ואנו כמובן רוצים ללמוד קצת יותר על המנגנון. האם מדובר במעין אקדח לייזר שיורק את אנרגיות הזעם של רבי אליעזר או שמא מדובר פה בשיתוף פעולה מורכב יותר במסגרתו רבי אליעזר רק מכוון בעיניו אל המטרה והאקדוחן השמימי הוא זה שלוחץ על ההדק? השמים, כך נראה, חננו את רבי אליעזר בכוחות טמירים ומופלאים מבלי להתעמק יתר על המידה בשימוש שהוא עתיד לעשות בהם. גם אם אין מדובר בשותפות פעילה, רשלנות פושעת לבטח יש כאן.

 

בשלב מסוים מחליט רבי אליעזר להרפות מהאנושות בכללותה ולמקד את חיצי הזעם אך ורק כלפי גיסו, רבן גמליאל מיבנה:

 

רבן גמליאל שט באותה שעה בספינה ועמד עליו נחשול לטבעו.

 

אמר רבן גמליאל: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס.

 

עמד רבן גמליאל על רגליו ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל.

 

נח הים מזעפו.

 

רבן גמליאל, בצר לו, מתוודה על חלקו בקנוניה וחושף בפנינו את הסיפור האמיתי. מאחורי נוקשותם של החכמים, כך מסתבר, עמדו שיקוליו המדיניים של הנשיא, שברוב חוצפתו הציג את המטרה הכיתתית כהצדקה לשימוש פסול במדרש ההלכתי. נשיא זה לא רק שאינו רואה כל פסול בהכפפת האמת התורנית ליעדיו הפוליטיים אלא שכרבים וטובים לפניו ואחריו הוא מלהק את האל עצמו בתפקיד של עלה תאנה לתככיו המקיאווליים. מעשיו של רבן גמליאל לא נעשו, חס וחלילה, למען רמיסת שרידי בית שמאי וביצור מעמדם של הנשיאים מבית הלל אלא למען כבודו של ריבון העולם. דבר לא ירתיע אותו מהאדרת שם השם, אפילו אם לשם כך עליו לרמוס את תדמיתו של האל ולהציגו כסטליניסט שאינו סובל מחלוקות בישראל. חמור מכך, רבן גמליאל מניח שבוחן הכליות והלב אינו מזהה את מניעיו האמתיים וכתוצאה מכך ניתן לשכך את זעמו במעט דברי נועם וחנופה. אכן, דרושה מידה רבה של התנשאות ועזות מצח להניח שבמרומים מעמידים נחשולים להטביע נשיא בישראל מבלי ששקלו היטב את מעלותיו ואת זכות אבותיו. מסתבר, עם זאת, שרבן גמליאל הטיב להכיר את נפש קונו והמשך העלילה מבהיר לנו שהאל אמנם נוטה להשתוללויות קפריזיות אך ניתן להרגיעו כשמדברים אליו בשקט ובהגיון. האל, למרבה הצער, שוב הוצג כאוויל מתלהם שמונחה לדרך הישר על ידי מבוגר שקול ואחראי.

 

נראה שבשלב זה ניתן היה לסיים את מסכת ההשפלות ולשחרר את הגבורה, מוכה ודואבת, לעסוק בענייניה אבל המהדיר התלמודי החליט כנראה שמלאכה שהחלה ברמיסה יש לסיים במעיכה:

 

אימא שלום הייתה אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. מאותה

 

העת היא לא הניחה לרבי אליעזר ליפול על פניו בתפילת תחנון בה האדם מבקש בקשות מיוחדות כיוון שפחדה שבעלה יבקש מהאל להעניש את אחיה.

 

ביום מסוים היא חשבה שחל ראש החודש, בו אין מתפללים תפילת תחנון, אבל היא טעתה שכן היה זה חודש מלא והחודש הבא התחיל רק למחרת.

 

אחרים אומרים שבא עני לפתח הבית והיא הוציאה לו פת לחם.

 

כך או כך, היא לא השגיחה על רבי אליעזר וכשחזרה מצאה אותו משתטח על פניו.

 

כשראתה אותו היא אמרה לו: קום, כבר הרגת את אחי.

 

בינתיים יצא קול שופר מביתו של רבן גמליאל להודיע ברבים שרבן גמליאל מת.

 

שאל רבי אליעזר את אשתו: מניין ידעת שאחיך מת?

 

ענתה לו אימא שלום: כך למדתי בבית אבי אבא - כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה ועל כן שערי השמיים אינם ננעלים בפני תפילתו של אדם שציערו אותו.

 

חלוקת התפקידים בסצנה זאת ברורה לחלוטין: רבי אליעזר משחק את תפקיד האקדוחן, אימא שלום את תפקיד האישה הדואגת והאל, כרגיל, את תפקיד האקדח הטעון, הדרוך והמוכן לקטל. במחזה זה זכתה רק לאימא שלום לשחק דמות אמתית, חושבת ובעלת רגשות. השניים האחרים משחקים תפקידים מכאניים שכל מעשיהם מוכתבים מראש: האקדוחן ילחץ על ההדק ברגע שהאישה הדואגת תפנה את גבה והאקדח השמימי ישחרר כדור ברגע שיופעל כהלכה. רבי אליעזר, כיאות לחכם ירא שמיים, רק ממתין להזדמנות להתפלל תפילת תחנון מאחורי גבה של אשתו והאל הגדול, כיאות לבורא שמים וארץ, רק ממתין לשמוע את נוסחת ההפעלה המדויקת.

 

הסבריו המפייסים של רבן גמליאל כבר פרחו מזיכרונו של מי שלעולם אינו אמור לישון או לשכוח, דינו של נשיא ישראל כבר נגזר ודבר אינו יכול להצילו ממר גורלו. העובדה שכל מעשיו של רבן גמליאל לא נעשו לכבוד בית אבא אלא לכבוד הבורא כבר לא מרשימה אף אחד, זכות אבותיו כבר אינה מסייעת וצדקתו כבר אינה יכולה להואיל. התלמוד, בדרכו שלו, מתעלה למעלה של טרגדיה יוונית.

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 



[א]            

דברים ל:יב. 'הִוא' קרי 'היא'.

[ב]            

שמות כג:ב

[ג]            

הרצועות הללו נקראו במקורותינו בשם 'חוליות'.

[ד]       

משנה כלים ה:י

[ה]            

ויקרא ז:יט

[ו]             

עלינו לזכור שהמושג התלמודי 'שמועה' אינו מציין דברי רכילות של הולכי בטל אלא להיפך – הלכות שתלמיד שמע מרבו ששמע מרבו ששמע מרבו וכך הלאה עד למשה ששמע את כל ההלכות היישר מפי הגבורה.

[ז]       

משנה, אבות ב:ח

[ח]                

ראה גם משנה, נגעים ט:ג ונגעים יא:ז

[ט]                

שבת קל:ב, נדה ז:ב

[י]                 

תרומות כח:א

[יא]                

סוכה כח:א, בבא בתרא קלד:א

[יב]      

משנה, אבות ב:ח

[יג]      

'רבן גמליאל פליג על רבנין ועבד עובדא כוותיה'. (ירושלמי, ברכות ו:ב)

[יד]           

דברים יד:כא

[טו]           

קהלת ב:יד

[טז]           

שמואל א' א:כז

[יז]            

שמואל א' א:כה

[יח]           

פרפרזה של ויקרא א:ה

[יט]           

שמואל א' א:כו

[כ]                

רמב"ם, יד החזקה, הלכות תלמוד תורה ה:ג

[כא]           

שמות כג:ב

[כב]               

פירוש הרמב"ן לדברים ל:יא

[כג]      

ברכות כז:ב

[כד]           

היום, דרך אגב, אף רוב מספרי לא היה מעז להתנגד לדבריהם של המר"נים, האדמו"רים וגדולי הישיבות שנחשבים כ'גדולי הדור'.

[כה]           

יהושע ז:ה

[כו]                

פירושי הרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא על משנה, עדויות א:ה

[כז]                

ברכות כז:ב

[כח]     

ברכות כח:א

[כט]               

ספרי פרשת דברים פיסקא טז

[ל]                

ברכות כז:ב

[לא]     

עירובין מא:א - בתלמוד חל שיבוש והארוע מיוחס לרבן שמעון בן גמליאל אך מההקשר ברור שהכוונה היא לרבן גמליאל.

נקרא 345 פעמים
למאמר הבא ולקודם: ניכוס האמת והתרת השקר »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים