Skip to content

1VSDAT

שני, 07 מרס 2011 12:25

עשרה כללים להקמת דת מונותאיסטית

דרג מאמר זה
(8 מדרגים)
(תקציר):   לבעלי העניין שהשתלטו על הדתות המונותאיסטיות היות תמיד מטרות זהות ושיקולים דומים ולכן כל הדתות הללו התפתחו בצורה דומה. ההיסטוריה של הדת הנוצרית, מייסודה ועד לעלייתן של המדינות הטריטוריאליות החזקות באירופה של סוף ימי הביניים, מאפשרת לנו לנתח את הטקטיקות שבעלי העניין נוהגים לאמץ ולגזור מהם את עשרת הכללים ששימשו בזמנו גם את בעלי הענין של הדת הכוהנית ושל הדת הרבנית: 1. מצא אל ובדל אותו, 2. בודד את האל והרשה לו לתקשר רק באמצעותך, 3. הפחד את המאמינים, 4. כתוב כתבי קודש, 5. תפוס חזקה על שערי הגאולה, 6. שכתב את ההיסטוריה, 7. כרות ברית עם בעלי הכח, 8. פקח על המאמינים, 9. חסום ודכא את מתנגדיך, 10. חוקק לעצמך טובות הנאה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
 
 
בשחר ימיה של כל דת תמיד נמצא מייסדים בעלי כוונות טהורות אבל לא תחלופנה שנים רבות ואת יפי הנפש התמימים תחליף קבוצה של בעלי עניין שירכזו בידם את כל הסמכויות ויהפכו את הדת מזרם רעיוני לעסק רווחי. הנוצרים הראשונים מסרו את נפשם על מזבח אמונתם ובכך הם סללו את הדרך לממסד הדתי שהתעשר על חשבון צאצאיהם. בישופים שפעם הלכו יחפים ולבושי בליות בדרכם לחלוק את פת לחמם עם עניים ומדוכאים פינו את מקומם לשועי הכנסיה לבושי המשי והארגמן שנישאו באפריונים למשתאות מפוארים. במטה רועים הם אמנם המשיכו לאחוז אך עתה היה זה מקל מגולף, מצופה זהב ואבנים טובות, שסימל לא רק את תפקידם כרועי נשמות אלא גם את הכבוד והעושר שהתלוו למעמדם הרם.
 
אימוץ אל ובידולו
 
הכנסיה שלימים תהפוך להיות קתולית[א], היינו כלל-עולמית וחובקת-כל, החלה את ימיה כעוד אחת מהכתות היהודיות שצמחו תחת הכיבוש הרומי של ארץ ישראל אבל בניגוד למתחרותיה היא זיהתה את הפוטנציאל הטמון באוכלוסיה הלא יהודית של האימפריה ותוך זמן קצר היא החלה לשווק את מרכולתה גם לערלים. בפניתה לשוק הלא-יהודי הכנסיה נאלצה לבדל את עצמה ולהגדיר עבור לקוחותיה הפוטנציאליים אל חדש ומשופר שיתאים לצרכיהם ולמאווי נפשם. האל היהודי זכה אמנם ללא מעט כבוד והערכה גם בעיני הגויים אבל דרישותיו המחמירות הקשו על כל תנופה שיווקית שתבטיח השגים משמעותיים. הפתרון היה לפצל את האל לשניים ולשנות את תכונותיו כך שיוכל לפתוח דף חדש ביחסיו עם העולם הלא-יהודי. האל הקנא והמחמיר של הכוהנים פינה את מקומו לאל דו-רכיבי שבלל יחדיו את האב המרוחק ואת בנו האוהב שהתגלם בבשר וירד עלי אדמות בכדי לקחת על עצמו את כל חטאיה הקדומים של האנושות. האל החדש חדל להקפיד על המצוות המציקות, ובמיוחד מצוות ברית המילה המכאיבה, והדרך לגאולה הפכה לפשוטה וקלה לשיווק.
 
האלוהות הדו-רכיבית, שלא דמתה כלל לאל הישן והמוכר של היהודים, אמנם העלתה את האטרקטיביות של הדת החדשה אבל בה בעת היא עוררה בעיה חדשה: אלוהות כפולה הזכירה לא במעט את אמונותיהן של הכתות הגנוסטיות[ב] שחילקו את המציאות בין שני אלים יריבים - האל הרוחני של עולמות האור והאל הנחות של עולם החומר. האמונות הגנוסטיות שייכו לעולמות העליונים את האל האב ואת הבן שהוא שלח לגאול את הניצוצות האלוהיים שנישבו בחומר וזיהו ביהוה, האל שאהב לחגוג על קורבנות דם ונהג לדרוש טכסי מילה ברבריים, את הבורא הנחות של העולם הארצי. שני האלים של הגנוסטיקנים, האל הנשגב של העולם הרוחני והאל הנחות של עולם החומר היו עלולים לגרום לבלבול בקרב ההדיוטות והכנסיה החליטה להקדים רפואה למכה ולהעניק לאל שברשותה שכלול נוסף שיבדיל אותו לא רק מהאל האחד של היהודים אלא גם משני האלים של הגנוסטיקנים והדואליסטים[ג]. הפתרון הכנסייתי ראוי לכל שבח: במקום אל אחד בעל שני פנים, האב והבן, בעלי העניין הוסיפו למרקחת גם את רוח הקודש[ד] והפכו את האל המונותאיסטי של הכנסיה לאל משולש שמאגד בתוכו גם את האב, גם את הבן וגם את רוח הקודש.[ה] האל המשולש נבדל מכל שאר הדמויות האלוהיות ששווקו על ידי הכתות המתחרות ואפשר לבעלי העניין של הכנסיה לדבר בשמו מבלי להסתכן באמירות סותרות ומבלבלות מכיוונן של אלוהויות מתחרות.
 
תפיסת חזקה על שערי הגאולה
      
כבר מימיו הראשונים, הממסד הכנסיתי הבין שאין צורך בכל כך הרבה הלכות ומצוות ואת מטרותיו הוא יוכל להשיג גם אם ישווק מוצר אחד בלבד: את גאולתה הנצחית של הנפש. פאולוס[ו] אמנם הבטיח את הגאולה לכל מי שמאמין באמונה שלמה בבשורתו של הצלוב ולכאורה הדבקות באל היתה אמורה להבטיח את חיי הנצח גם מבלי התערבותו של הממסד הכנסייתי אבל רק אוילים מושבעים היו מוותרים על נכס יקר כמו הגאולה ונחשוב על ראשי הכנסיה את אשר נחשוב, אוילים מושבעים הם מעולם לא היו. האמונה מביאה גאולה, הם הסכימו, אבל גאולה זאת מובטחת רק למי שמאמין בלב ליבו, באמונה כנה ואמיתית, שישו הוא האל והמושיע. לעומת זאת, אלה שאמונתם אינה אמיתית ומושלמת, בין אם היא נובעת משיקולי תועלת, שכנוע עצמי או שטיפת מח, אינם יכולים לקוות לגאולת נפשם והצהרות האמונה שעל שפתיהם לעולם לא תמנע את אובדנם הנצחי במחשכים העמוקים של הגהנום.
האדם עצמו לעולם אינו מסוגל לקבוע אם האמונה שבקרבו היא אמונה כנה ואמיתית או שפחדיו הם אלו שכופים עליו אמונה מעושה ומזויפת ולכן הוא גם אינו מסוגל לפתח בעצמו אמונה זכה וטהורה שאינה תלויה בשיקולים של תועלת עצמית. יוצא מכך שרק מתת חסד אלוהית מסוגלת לגרום לו להפיל את מחיצות הגאווה ולמלא את ליבו באמונה הכנה שמבטיחה לו את הגאולה המיוחלת. עתה לא נותר לכנסיה אלא להוסיף את החלק האחרון של הפזל ולקבוע שהאל מעניק את מתנות החסד רק לאלו שנוטלים חלק בטכסים הסקרמנטלים[ז] של הכנסיה, היינו, לכל מי שנטבל, עובר אשרור (קונפירמציה), נישא בטכס דתי, בולע מעט לחם קודש, מתודה על חטאיו או מקבל משיחה אחרונה בטרם מותו.
 
הפחדת המאמינים
 
התמונה השלמה מדהימה בפשטותה האלגנטית: הגאולה מותנית באמונת אמת, אמונת אמת נקנית רק בזכות החסד האלוהי, החסד האלוהי זורם לליבו של המאמין רק בעת שהוא משתתף בטכסי הכנסיה וטכסים מעניקי חסד מתנהלים אך ורק על ידי נציגים של הממסד בדרגת כומר או בישוף. גם את המסקנה לא קשה להבין: אתה רוצה להגאל? הכפף את עצמך לכנסיה ומלא אחר כל דרישותיה כי בלעדיה נכונו לך רק עידנים על גבי עידנים של סבל ויסורים במעמקי הגהנום. השיטה הנוצרית רקמה עור וגידים ומבעד לפרטים החלה מסתמנת האסטרטגיה המנצחת של הממסד הכנסייתי: הכנסיה מפחידה מיסורי הגהנום, הכנסיה מראה את הדרך לגאולה והכנסיה מתעשרת.
 
במהלך מבריק אחד הכנסיה השיגה כמעט את כל מטרותיה: בהיותה הצינור היחידי דרכו זורם החסד האלוהי היא הפכה לרכיב חיוני בדרך אל הגאולה. מעתה יזכו לחיי עולם רק נשמות ששומרות אמונים לכנסיה וממלאות אחר כל דרישותיה. הסוררים לא הוכו ולא הומתו, עונשים אלה הופקדו בידיהם האמונות של השליטים האזרחיים. הכנסיה הסתפקה בעונש הרבה פחות אלים והרבה יותר אפקטיבי: היא נידתה[ח] את כל המסרבים ללכת בתלם ושללה מהם את הזכות להשתתף בטכסיה ולהנות מזרימה שוטפת של אותו חסד אלוהי שבלעדיו אין לצפות אלא לעידנים אין קץ של סבל ויסורים. אימת החרם הכנסיתי אילצה את המלכים ושאר שועי הארץ לשמור על קשרים טובים עם הכנסיה ולהגיע עימה להסדרים פוליטיים שיבטיחו את האינטרסים של ראשיה. קיסר אחד ששגה בהערכת כוחה של הכנסיה וניסה להתעמת עימה אפילו מצא את עצמו מתבוסס על ברכיו בשלג בעת שהמתין במשך שלושה ימים למחילתו של אפיפיור זועם[ט]. אירוע זה המחיש את התועלת הגלומה במדיניות פייסנית כלפי הכנסיה והשליטים האזרחיים הפנימו את המסר והעניקו לכנסיה אדמות, מתנות כספיות, ירושות ושאר מיני שוחד ואתנן.       
 
כתיבת כתבי קודש חדשים
 
הכנסיה לא יכלה לאמץ את התנ"ך שדאג לצרכיהם של הכוהנים או את התלמוד ששמר רק על האינטרסים של הרבנים ולכן היא החליטה לנכס לעצמה סדרה של ספרים שמבססים את הקביעות התיאולוגיות של הדת החדשה ומבטיחים את מעמדם ורווחתם של בעלי העניין שהשתלטו עליה. הכתבים הללו, שלימים כונו בשם הברית החדשה[י], מתארים את הבשורה המעודכנת שהאל המשופר העניק לנאמניו החדשים ואת נכונותו לוותר על ההלכות שנכפו על היהודים ולהמירם בדרישות הרבה פחות מחמירות ומציקות. כבמטה קסמים נעלמו כל הלכות הכשרות, הטומאה והטהרה, כל דיני השבת והעירוב, כל האיסורים שמנעו מהמאמינים להתרועע, לאכול ולסחור עם הערלים, כל המצוות המעיקות שכפו על היהודים לבוש תקני, סדר יום קשיח ופולחנים אכזריים, דוגמת זה שבמהלכו אדם מזוקן חותך בבשרם החי של תינוקות רכים, ואם נדרש גם של גרים מבוגרים, ומוצץ בפיו את הדם שניגר מהאיבר הפצוע[יא]. במקביל הוקלה גם המעמסה הכספית שהוטלה על כתפי המאמינים ובמקום כל סוגי המעשרים, התרומות ויתר תשלומי החובה שנכפו על היהודים[יב], הכנסיה הסתפקה רק במעשר רשמי אחד תוך שהיא מותירה ליראים את האפשרות לשחד את דרכם אל הגאולה.
 
שכתוב ההסטוריה
 
כשברשותך כתבים שזכו להתקדש על ההמונים תוכל לשכתב את ההיסטוריה ולרתום אותה למטרותיך והכנסיה אכן לא היססה להציג את כל אירועי העבר כאבני דרך שסימלו, ניבאו והכשירו את הקרקע לבואו של המשיח הצלוב. הקורא בברית החדשה אינו מסוגל שלא להבחין בתרומתם של הפסוקים הישנים לבשורות החדשות ובשזירה המתוחכמת של מסרים תנ"כיים בתוך הנרטיב הנוצרי. ידגים זאת היטב קטע שנלקח מתוך ה'איגרת אל העברים'[יג]:
 
אילו היתה הברית הראשונה בלי חסרון, לא היה נדרש מקום לשניה. הלא בהוכיחו אותם הוא אומר 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בחלתי בָם נְאֻם יְהֹוָה. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהֹוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהֹוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהֹוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד'.[יד] הנה באמרו ברית חדשה יישן את הראשונה; ומה שנושן ומזקין עתיד לחלוף.[1]
 
כפרי בשל נפלה לידיו של בעל האגרת אל העברים נבואתו של הנביא ירמיהו שחזה את הברית חדשה שהאל עתיד לכרות עם בית ישראל. דברי התוכחה מדברים במפורש על הימים בהם כולם ידעו את האל והוא יסלח לעוונם וישכח את חטאתם ולא דרוש דמיון פראי בכדי ללמוד מכך שעם בואו של ישו נכרתה ברית חדשה עם האל וברית זאת עתידה להיות מושתתת על אהבה ואמונה ולא על חוקים נוקשים והלכות תובעניות. כאשר בני ישראל יאמינו באמונה שלמה באל ובבנו, עוונותיהם אכן יסלחו ופשעיהם אמנם ישכחו. ההיסטוריה הקדומה הסתיימה ועם צליבתו של המשיח החל עידן חדש שמעמיד באור אחר את כל קורותיו של עם ישראל. בעידן זה כל המאורעות שהתרחשו לפני לידתו של ישו איבדו את משמעותם ויעודם היחיד הוא ללמד על הטעויות של היהודים ולחשוף את הרמזים שניבאו את בואו של הגואל.
 
כריתת ברית עם השלטון האזרחי
 
הכנסיה הקתולית החלה את דרכה כעוד אחת מעשרות הכתות שפרחו באימפריה הרומית בסוף העת העתיקה ובתחילת ימי הביניים: כתות פוליתיאיסטיות מסורתיות שאימצו את הפנתיאונים של יוון ורומא, כתות המסתורין של מיתרה[טו], סיבלה[טז] ואיזיס[יז] ומספר מכובד של כתות נוצריות מתחרות שבידלו את עצמן בתוך זרם נאמני ישו והציעו לציבור המאמינים תמהילים שונים של אלוהות, כתבי קודש ונתיבים לגאולה: ה'אביונים'[יח] קיבלו את ישו כמשיח בשר ודם ודרשו את המשך ההקפדה על המצוות שניתנו למשה; ה'גנוסטיקאים'[יט] הנוצריים למיניהם ייחסו את תורת משה לאל שברא את עולם החומר וראו עצמם כבעלים הבלעדיים של הידע הדרוש לשיבה לחיקו של האל הרוחני; ה'מונטניסטים'[כ] המתינו לשובו של המשיח והאמינו בכהונת כל המאמינים ובהמשכיותה של הנבואה; ה'מניכאים'[כא] הושפעו מהדואליזם הזורואסטריאני[כב] וציפו למלחמת בני האור המאמינים בישו בבני החושך הסוגדים לשטן; ה'מונארכיאניסטים' טענו שישו הפך למשיח רק לאחר טבילתו והאל אימצו להיות לו לבן רק לאחר צליבתו[כג]; ה'אריאנים' סרבו להכיר באלוהותו של ישו וראו בו רק את בכיר כל הנבראים[כד]; ה'אפולינארים' דחו את האפשרות שלישו היתה נשמה אנושית;[כה] ה'נסטוריאנים' סברו שהלוגוס רק מצא משכן בגופו של ישו והטבע האלוהי מעולם לא התמזג בטבעו האנושי[כו]; ה'איוטיצ'יאנים' שכנעו את עצמם שטבעו האנושי של ישו נספג בלוגוס האלוהי[כז]; ה'מונופיזיטים' לא העלו על דעתם את האפשרות שלישו היה גם טבע אנושי ולא רק טבע אלוהי[כח]; ה'מונוטיליסטים' טענו בכל תוקף שלישו לא היה רצון אנושי אלא רק רצון אלוהי[כט] וכך הלאה וכך הלאה.
 
הכתות הללו היו ממשיכות להתחרות עד אין קץ על ליבם וממונם של ההדיוטות אלמלא השכילה אותה כת שלימים הפכה לכנסיה הקתולית לכרות ברית עם הקיסר הרומי קונסטנטינוס ועם יורשיו. ברית זאת היתה כדאית לשני הצדדים: הקיסרים קיבלו מערכת מסודרת של בירוקרטים משכילים וחסרי גב פוליטי שיכלו להניע את ההמונים מבלי לסכן את השלטון הקיסרי והכנסיה קיבלה את הגיבוי שבהדרגה הבטיח לה את המונופול הדתי בכל מרחביה של האימפריה הרומית. הגיבוי הקיסרי אפשר לכנסיה לדחוק את מתחריה לשוליים ובהיעדר תחרות, הממסד הכנסייתי היה פנוי לעצב את הדת כרצונו ולהפוך אותה למכשיר משוכלל שהבטיח לבעלי העניין את העוצמה, הכבוד והעושר שליוו אותם במהלך אלף השנים הבאות.
 
ההשתלטות על האל ודיכוי התחרות
  
כשאין לך מתחרים אתה רשאי לשים בפיו של האל כל ציווי שעונה על צרכיך וכשותף של השלטון האזרחי אתה רשאי לבקש מבעל בריתך לסלק מדרכך את כל המתחרים הפוטנציאליים. הכנסיה, שהבינה זאת היטב, ניצלה את כוחה בכדי לבנות מספר רב של חסמים שימנעו מבעלי העניין המתחרים כל גישה למשאביה ולמאגר מאמיניה: היא אסרה את תרגומם של כתבי הקודש לשפת העם ובכך היא הפקיעה את התנ"ך והברית החדשה מכל מי שלא היה מסוגל לקרא ולהבין יוונית או לטינית, שפה שבימי הביניים ניתן היה ללמוד רק במוסדות כנסייתיים. דברי האל הפכו לנכס בלעדי של הכנסיה ושל המשכילים שחונכו על ידה וההדיוטות, שלא יכלו לקרא את כתבי הקודש בעצמם, נאלצו להסתפק בפרשנות המגמתית של הכנסיה ובלית ברירה, לקבל על עצמם את תכתיביהם של הגורמים האינטרסנטיים ששלטו בה.
הכנסיה תמיד מיהרה להגדיר את כל מתחריה ככופרים בעיני האל ותמיד הקפידה לשסות בהם את קלגסיו של השלטון האזרחי. המלחמה ביריביה לא פסחה על איש והממסד הדתי דיכא בנחרצות גם את כל המאמינים שבחרו לסגוד לישו אדונם מחוץ למסגרות הכנסייתיות. מי שסרב להעדיף את הוראות הכנסיה על פני דבריה המפורשים של הברית החדשה לרוב מצא את עצמו מנודה ונרדף ולעיתים קרובות גם כפות למוט ומצפה ללפיד שידליק את ערימת העצים שלמרגלותיו. מתחריה של הכנסיה הצליחו לשרוד רק כאשר עלה בידם לגייס לעזרתם נסיכים ושליטים משלהם. חסידי המינות האריאנית[ל] שנרדפו על ידי קונסטנטינוס[לא] אחרי ועידת ניקיאה[לב] של שנת 325 זכו ליותר מחמישים שנות עדנה כשיורשיו של קונסטנטינוס החליטו לתמוך דווקא בפלג סורר זה ולא בפלג שכה רצה להיות קתולי ומונופוליסטי. הקיסר תיאודוסיוס[לג] חזר בשנת 381 לחיקה של הכנסיה שראתה את עצמה כממשיכת דרכו האחת והיחידה של ישו וחייליו דיכאו את המינות האריאנית והרחיקו אותה מכל מחוזות האימפריה המזרחית. עם זאת, הנצרות האריאנית לא נעלמה מהשטח והיא מצאה מקלט בקרב האצולה של הממלכות הגרמניות שקמו על חורבותיה של האימפריה המערבית ושם היא המשיכה לדגור עד לתחילתה של המאה השביעית כשממלכות קתוליות, ובראש וראשונה ממלכת הפרנקים[לד], עזרו לכנסיה הקתולית להטיל את מרותה גם על האצולה האריאנית.
 
באותו אופן, גם הקתרים[לה] שהתפשטו מהבלקן דרך צפון איטליה לדרום מערב צרפת הרשו לעצמם לצאת מהמחתרת ולהפוך לזרם דתי המוני רק כאשר דוכסי טולוז החלו להעניק להם את חסותם הפוליטית והצבאית. הקתרים, המכונים גם בשם 'אלביגנזים', סיכנו את מעמדה והכנסותיה של הכנסיה הקתולית במידה שכפתה על האפיפיור אינוקנטיוס השלישי[לו] להכריז על מסע צלב פנים-אירופאי נגד המינים האלביגנזים והאצילים שתמכו בהם[לז]. הצלבנים שנאספו ממחוזותיה הקתוליים של צרפת, שבמקרה היו גם המחוזות היותר נבערים ופראיים של ארץ זו, התנפלו ב-1209 על הדרום המתורבת ובמשך 20 שנה הם החריבו, שדדו ורצחו את דרכם לגאולה. הכפירה האלביגנזית דוכאה, אבירי הצפון לקחו לעצמם את ממונם ואדמותיהם של בני הדרום המנוצחים והכנסיה הקתולית חזרה למעמדה המונופוליסטי והוכיחה שוב שאין גאולה מחוץ לכנסיה ושרק המאמינים האמיתיים יזכו לבסוף לחיי עולם בגן עדן.
 
נטילת סמכויות וטובות הנאה
 
הכנסיה המנצחת ראתה את עצמה לא רק כקתולית, כלומר חובקת-כל, אלא גם כאפוסטולית, ממשיכת דרכם של תלמידי ישו שהביאו את הבשורה לכל קצוות העולם המיושב. בברית החדשה, בצורה מאד לא מפתיעה, נמצא את ישו אומר את הדברים הבאים:
 
וגם אני אומר לך כי אתה כיפא[לח] ועל הצור הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו עליה. אתן לך את מפתחות מלכות שמיים וכל מה שתאסור על הארץ יהיה אסור בשמיים וכל מה שתתיר על הארץ יהיה מותר בשמיים.[2]
 
והכנסיה לא יכלה שלא להבין מדברים אלה שישו הוריש לפטרוס את הסמכות הבלעדית לאסור ולהתיר ואת המפתחות היחידים לגאולה במלכות השמיים. עתה לא נותר לה אלא לקבוע שפטרוס היה הבישוף הראשון של רומא ושבמותו הוא הוריש את תפקידו וסמכויותיו לכל ממשיכיו, היינו, לבישופים של רומא אותם נהוג לכנות גם בשם 'אפיפיורים'[לט]. כיורשיו של פטרוס, ממשיכו של ישו, האפיפיורים ברומא נטלו לעצמם את הסמכות לאשר או לפסול את כל המינויים הכנסייתיים הבכירים במערב אירופה ובכך הם חסמו את דרכם של כל המתחרים בפוטנציה. האמת האלוהית הפכה לנחלתו הבלעדית של האפיפיור וכל מי שהשתעשע בדעות עצמאיות מצא את עצמו לא רק מחוץ לתחומי ההשפעה של הכנסיה אלא לרוב גם תחת השגחה צמודה של נזירים באיזה שהוא מנזר רחוק ומבודד.
הממסד הדתי ששלט בחלקה המזרחי של האימפריה, זה שלימים יהפוך לכנסיה האורתודוקסית המזרחית[מ], אותה אנו נוהגים לכנות היום בשם הכנסיה היוונית אורתודוקסית[מא], לא הכיר אמנם בסמכויות היתר שהאפיפיורים נטלו לעצמם אבל גם הוא ראה את עצמו כאפוסטולי וגם הוא האמין שהבעלות על האמת המוחלטת עברה מישו לשליחים, מהם לתלמידיהם וכך הלאה מדור לדור בסמיכה ישירה מהגמון אחד למשנהו. הזכות לומר את המילה האחרונה לא ניתנה, לשיטת היוונים אורתודוקסים, רק לאפיפיור ברומא אלא גם כל אחד מארבעת הפטריארכים[מב] האחרים: הפטריארך של קונסטנטינופול, הפטריארך של אלכסנדריה, הפטריארך של אנטיוכיה והפטריארך של ירושלים. עמדה זו היתה לגיטימית לחלוטין ולו רק בשל העובדה שהיא גובתה בכידוניהם של חיילי הקיסרות הביזנטית והכופרים שסרבו לקבל את מרותם של הפטריארכים האורתודוקסים זכו לאותם הכיבודים שהיו מנת חלקם של אלה שהתנגדו לשלטונו של האפיפיור ברומא.
 
סיכום
תיאור קצר זה מאפשר לנו להסיק מקורותיה של הכנסיות הנוצריות שקיימים עשרה כללים עליהם חייב להקפיד כל מי שמנסה להקים לעצמו דת מונותאיסטית:
 1.
מצא אל ובדל אותו
 2.
בודד את האל והרשה לו לתקשר רק באמצעותך
 
 3.
הפחד היטב את המאמינים הפוטנציאליים
 4.
כתוב כתבי קודש שמתאימים לצרכיך
 
 5.
תפוס חזקה על שערי הגאולה
 6.
שכתב את ההיסטוריה וגרום לה לגבות את כל יומרותיך
 
 7.
כרות ברית עם המדינה או עם בעלי זרוע מקומיים
 
 8.
פקח על המאמינים
 
 9.
חסום ודכא את מתנגדיך
 
10.
חוקק לעצמך טובות הנאה
 
תמצות ההיסטוריה הארוכה של הכנסיה לעשרה כללים פשוטים אינו מחייב אותנו להסיק שמועצת זקנים זו או אחרת נהגה להתכנס בחדרים אפלים ולהגדיר לעצמה תוכנית עבודה רב-שנתית. המערכת הכנסייתית נבנתה בהדרגה, בתהליך ארוך ואיטי שהושפע מהאיומים שסיכנו את הכנסיה מחד ומכוחה של הכנסיה לכפות את רצונותיה וצוויה מאידך. אילוצי הזמן והסביבה תמיד חייבו את בעלי העניין להגיב ולקבוע הלכות דתיות חדשות ואין לנו שום סיבה להניח שאותם בעלי העניין מצאו לנכון לבחור דווקא בפתרונות שפגעו באינטרסים שלהם. קדושים אמיתיים הם אלה שבוחרים את האלטרנטיבות שמטיבות עם הזולת ואל לנו להתפלא אם שועי הכנסיה, שלא תמיד התבלטו בקדושתם היתרה, לרוב מצאו את עצמם מכבידים על האחרים ומקלים עם עצמם. אך טבעי הוא שהפרשנות תטיב עם הפרשן, במיוחד כשבידיו חזקה מונופוליסטית על כתבי הקודש והזכות הבלעדית לפרשם. לכן, כל אימת שהכנסיה נאלצה לשנות עמדות אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהיא בחרה להתקדם בדרך שתבטיח את מעמדה, סמכויותיה ומטה לחמה.
 


[א]             
ראה הערך 'נצרות קתולית' בויקיפדיה
ראה הערך 'גנוסיס' בויקיפדיה
[ג]              
ראה הערך 'דואליזם' בויקיפדיה
[ד]              
ראה את הערך 'רוח הקודש (נצרות)' בויקיפדיה
[ה]             
ראה הערך 'השילוש הקדוש' בויקיפדיה. הכנסיה בחרה להעניק לאל האחד שלה שלושה רכיבים או פנים. אנשי הקבלה, לעומת זאת, קבעו שלאל האחד שלנו יש 11 רכיבים שונים: אינסוף ועשר ספירות.
[ו]              
ראה הערך 'פאולוס' בויקיפדיה
[ז]              
ראה הערך 'סקרמנט' בויקיפדיה
[ח]             
ראה הערך 'נידוי (נצרות)' בויקיפדיה
[ט]             
ראה הערך 'הליכה לקנוסה' בויקיפדיה
[י]              
ראה הערך 'הברית החדשה' בויקיפדיה
[יא]            
ראה הערך 'ברית מילה' בויקיפדיה
[יב]            
ראה המאמר 'היתרונות הכלכליים של הכהונה'
[יג]             
ראה הערך 'האיגרת אל העברים' בויקיפדיה
[יד]             
ירמיה לא:ל-לג, 'בחלתי' - בנוסח המקרא: בָּעַלְתִּ
[טו]            
ראה הערך 'מיתרה' בויקיפדיה
[טז]            
ראה הערך 'Cybele' בויקיפדיה באנגלית
[יז]             
ראה הערך 'איזיס' בויקיפדיה
[יח]            
ראה הערך 'אביונים' בויקיפדיה
[יט]            
ראה הערך 'גנוסיס' בויקיפדיה
[כ]              
ראה הערך 'מונטניזם' בויקיפדיה
[כא]            
ראה הערך 'מניכאיזם' בויקיפדיה
[כב]            
ראה הערך 'זורואסטריות' בויקיפדיה
[כג]             
ראה הערך 'Monarchianism' בויקיפדיה האנגלית
[כד]            
ראה הערך 'האריאניות' בויקיפדיה
[כה]            
ראה הערך 'Apollinarism' בויקיפדיה באנגלית
[כו]             
ראה הערך 'נסטוריאנים' בויקיפדיה
[כז]             
ראה הערך 'Eutychianism' בויקיפדיה באנגלית
[כח]            
ראה הערך 'מונופיזיטיזם' בויקיפדיה
[כט]            
ראה הערך 'Monothelitism' בויקיפדיה האנגלית
[ל]              
ראה ערך 'אריאניות' בויקיפדיה
[לא]            
ראה ערך 'קונסטנטינוס' בויקיפדיה
[לב]            
ראה ערך 'ועידת ניקיאה' בויקיפדיה
[לג]             
ראה ערך 'תיאודוסיוס הראשון' בויקיפדיה
[לד]            
ראה ערך 'האימפריה הפרנקית' בויקיפדיה
[לה]            
ראה ערך 'קתרים' בויקיפדיה
[לו]             
ראה ערך 'אינוקנטיוס השלישי' בויקיפדיה
[לז]             
ראה ערך 'מסע הצלב האלביגנזי' בויקיפדיה
כיפא ופטרוס הם כינוייו של שמעון בן יונה. למילה הארמית כיפא ולמילה היוונית פטרוס מובן זהה ושתיהן מציינות 'סלע' או 'צור'. המקבילה האנגלית לשם זה היא 'Rocky' ויש להניח שאותו שמעון בן יונה שלימים נחשב לבחיר תלמידיו ושליחיו של ישו קיבל את כינויו בשל היותו בריון גדל מידות, בדומה לרוקי בילבואה שגולם על ידי סילבסטר סטלונה.
[לט]            
ראה הערך 'אפיפיור' בויקיפדיה
[מ]             
ראה ערך 'נצרות אורתודוקסית' בויקיפדיה
[מא]            
ראה ערך 'נצרות יוונית-אורתודוקסית' בויקיפדיה
[מב]            
ראה ערך 'פטריארך' בויקיפדיה


[1]       
הברית החדשה, האגרת אל העברים 8:7-13
[2]       
הברית החדשה, הבשורה על פי מתי 16:18-19.
נקרא 4384 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « מילון מונחים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים