האל פותח בציווי תכליתי וישיר שמחייב את משה לקדש לו כל בכור באדם ובבהמה. בכורי הרחם הללו שייכים ליהוה בדין ובצדק שכן הטבח שביצע בכל בכורי מצריים, אנשים ובהמות כאחד, קיבע את זכותו לקבל לרשותו, מעתה ועד עולם, את כל התינוקות, עיירים, עגלים, טלאים וגדיים שייוולדו ראשונים בבתיהם, רפתותיהם, מכלאותיהם ודיריהם של בני ישראל. פטרי רחמן של החיות שיועברו לרשות האל אינם יכולים לצפות לעתיד מזהיר במיוחד אבל לבני ישראל אין שום סיבה לדאגה שכן הכתוב ממהר להרגיע ולהבטיח שבדרך זו או אחרת בני עמו הנבחר יוכלו לפדות את בניהם ולהחזירם, שלוים ובטוחים, חזרה לחיק אמהותיהם. הכתוב אינו מפרט את שיטת הפדיון ואינו מצביע על זהותם של הגורמים שיוסמכו לקבל את דמי הפדיון אבל דאגה אין בליבנו שכן ברור לנו שהאל הטוב והמטיב לא ישאיר אותנו בערפל ובבא היום הוא יחשוף בפנינו את כל תכניתו הגדולה.
אכן, לא עובר זמן רב והשלב השני רוקם עור וגידים:
|
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהֹוָה.[ג]
|
האל הבטיח והאל מקיים. בני ישראל, כעם, חייבים לו את בכורותיו אבל בורא השמיים והארץ, בחסדיו הגדולים, מוכן לוותר על התינוקות חסרי הישע ולקבל במקומם את בני שבט לוי. נהדר. מי לא יקפוץ על המציאה? איש אינו מערער על זכותו של האל לפצות את עצמו על הבכורות שלא קטל ואנו יכולים רק לשמוח אם הוא מחליט לחוס על נפשם של התינוקות התמימים ולהסתפק בלא יותר מאשר כמה לוויים קנאים. בין השורות ניתן לשמוע את אנחת הרווחה וניתן להניח שהשמחה לא הועבה גם כששמשה ואהרון החלו לטהר את הלוויים ולהכשירם למשימתם האחרונה:
|
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם.[ד]
|
גם אנו, לו היינו שם, לא היינו מתקוממים. לא לנו לצאת חוצץ נגד הצדק האלוהי ומי אנו כי נלין אם מסתבר שהאל רוצה להתבסם דווקא מניחוחם של לויים צלויים? שיהיה לו לבריאות. בכל אופן, הלויים נשטפו וטוהרו ובני ישראל סמכו עליהם את ידיהם כנהוג לגבי כל שאר הקורבנות. הכל היה מוכן לטכס החגיגי ואז, פתאום, ללא כל התראה מוקדמת:
|
וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהֹוָה. וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַיהֹוָה לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם. וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיהֹוָה. וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה.[ה]
|
מה קורה פה? במקום לראות לוויים עשויים היטב עם קצת סולת בלולה בשמן למנחה אנו מוצאים את עצמנו במופע קסמים. באמצע טכס ההקרבה, ללא כל הזהרה מוקדמת, האל מחליט לבצע המרה נוספת – שני פרים כתמורה לאלפי לוויים שמעתה שוחררו לעבודת האל באוהל המועד. על אף האכזבה ניתן עדיין לראות את ההגיון שבמהלך – הלויים הם רכושו של האל וזכותו, אם עולה הרצון מלפניו, לנצלם לכל צורך שרק יעלה בדעתו. אדרבה, גם לנו יש עבדים ושפחות וחלילה לנו שנימנע זכות זאת דווקא מאדון העולם. שיבושם לו ולהם. שיהיו כולם בריאים. שיבוא שלום עלינו ועל כל בית ישראל ולהתראות בטכס הבא.
אך המתן, האם יש כאן נסיון לעוקץ? האם בורא העולם מנסה לגלגל את פרנסת משרתיו על אחרים? כמובן שלא! אלוהי האמת לעולם לא ינקוט בטקטיקות כה זולות. מי שהוריד לעמו את המן ושלח להם את השלו לא יתקשה לזמן למשרתיו גם דגן, תירוש, שמן, יין ועדר קטן בחצר האחורית. מי שזן את העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כנים, יכול לבטח לדאוג גם לכלכלתם של עוד כמה לוויים שקטים וצנועים. במחשבה שניה יש גם אפשרות אחרת: האל הרי כבר אמר 'וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'[ו] אזשיואילו אהרון ובניו, במחילה מכבודם, לשבור את הראש ולטפל בבעיות הפרנסה של בני חסותם. אנחנו, בכל מקרה, כבר יצאנו ידי חובתנו ונתנו לאל את היקר לנו מכל, את בני שבט לוי, ועתה אנו מבקשים שיניחו לנו לנפשנו ויתנו לנו להתעסק בענייננו. אם האל, אהרון ובניו רוצים במשרתים שיתכבדו וישלמו עבור התענוג. זה הגיוני, זה מקובל וזה אך הוגן.
מדוע, אם כן, ממשיך הפסוק ואומר 'וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ'[ז]. הרי בני ישראל הם מאד ממושמעים ודי בהזהרת בת קול בכדי להבטיח שהעם ישמור על מרחק הולם מקודש הקודשים. גם כפרה אין העם צריך באופן מיוחד ובכל מקרה מסתבר שדי בשני פרים בכדי לכפר על כל העוונות הסטנדרטיים. העם כבר היה מסתדר איכשהו גם ללא עזרת הלוויים אבל עובדה זאת אינה מונעת את המעבר לשלב הבא בעסקה הכפויה: 'וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד'[ח]. כך, בזריזות ידים שאין שניה לה, הלויים הופכים מקורבנות לעובדי ציבור שחובת פרנסתם מוטלת על כלל האומה. לא רק שאין הם מועלים על המזבח אלא שמעתה עם ישראל חייב להקריב עשרה אחוזים מכל הכנסותיו על מנת שניתן יהיה להחזיקם ברמת החיים שמתאימה למעמדם הרם.
חסידים קיצוניים עוד יטענו שגם בכך אין כל פסול. עם ישראל זקוק למשכן ומאוחר יותר אף למקדש ומן הראוי שעל קדשיו יהיו מופקדים שומרים ומשרתים. מה פסול בכך שהאל בחר למנות למשרות אלה דווקא את בני שבט לוי? האם התמונה היתה משתנה באופן מהותי אם משרתי המשכן היו נבחרים במכרז? זכותו של בוחן הכליות והלב לקבוע דרישות קבלה מתאימות ולנו אין כל רשות לערער על החלטותיו. הוא חפץ בלוויים? נו מילא. אין מה לעשות. בואו נתקדם הלאה.
עם זאת, למרות הצדק האלוהי שאולי השתרר איכשהו על העסקה המוזרה אנו עדיין מרגישים אי-נוחות מסוימת. קצת קשה להגדיר את תחושתנו במילים אבל משהו בעסקה לא נראה ממש הגון וכשר. הא כן. זה המפקד שנערך בשנה השניה לנדודי בני ישראל במדבר:
|
וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם.[ט]
|
הלויים אמנם לא התפקדו יחד עם כל בני ישראל אך מספרם לא נעלם מאיתנו שכן מיד לאחר מפקד הישראלים משה פוקד גם את בני שבט לוי ונמצא כי 'כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהֹוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף'[י]. במפקד בני ישראל נמנו רק הבוגרים מגיל עשרים ומעלה בעוד שבמפקד הלויים נמנו כל הזכרים מגיל חודש ומעלה וברור שקשה יהיה להשוות את שני המפקדים אלא אם נעמידם על בסיס משותף. לשם כך נניח הנחה שמרנית ונקבע ששיעור התינוקות, הילדים ובני הטפש-עשרה הינו כארבעים וחמישה אחוזים מכלל מנינם של זכרי שבט לוי וכתוצאה מכך נוכל להעריך שמנין הבוגרים בשבט, מבני עשרים ומעלה, עמד על 55% מ-22,000 או במילים אחרות, בשבט לוי היו רק 12,100 בוגרים לעומת 603,550 הבוגרים בשאר השבטים. זהו! זאת הבעיה שהטרידה את מנוחתנו! עם ישראל נדרש לשלם 10% מהכנסותיו בכדי לפרנס אוכלוסיה המונה רק 2% ממספר משלמי המס! במילים אחרות, שני המאיונים העליונים היו אמורים לקבל למעלה מ-10% מההכנסה הלאומית וכל לוי היה אמור להנות מרמת חיים גבוהה פי 5 מרמת חייו של הישראלי הממוצע[יא], וכל זאת בעסקה גאונית אחת שעל פניה נראית לא רק הגיונית אלא גם חיונית!
בעת ביצוע עסקת החליפין התברר שמספר הבנים הבכורים בקרב שבטי ישראל עמד על 22,273[יב] ומספר הזכרים בשבט לוי הסתכם ל-22,000 כך שההמרה יכלה להתבצע לפי יחס של אחד לאחד פחות או יותר. את 273 הבכורים העודפים בני ישראל בחרו לפדות מאהרון הכהן במחיר של חמישה שקלים לגולגולת, כך שבסך הכל הם השלישו לידיו 1365 שקלים בתוספת לעשרים ושנים אלף הלויים. הדעת נותנת שלאף אחד לא היה עניין רב מידי באיתור בכורים נוספים. בני ישראל מיעטו במספר הבכורים משום שכל כל בן בכור נוסף היה גורם להם הוצאה מיותרת של חמישה שקלים בעוד שמשה נמנע מאיתור בכורים נוספים מחשש שיתעורר לחץ ציבורי להחלפת שבט לוי בשבט גדול יותר. חבל רק שבאותה הזדמנות איש לא חשב על האפשרות שב-110,000 שקלים נוספים ניתן בעצם לפדות את כל 22,000 הלויים ובהמשך להיבנות אך ורק על עובדים שכירים שאינם מתימרים להשתכר יותר מאשר ההכנסה הממוצעת במשק. אם היה קם לאחד משבטי ישראל כלכלן מוכשר הוא היה ממליץ לפדות את כל הלוויים, לבטל את המעשר ולהנהיג במקומו מס בשיעור של לא יותר משני אחוז וכך להגיע להחזר הוצאות מלא תוך פחות משלוש שנים. אם ניקח בחשבון שגם הלויים הפדויים היו מצטרפים למעגל משלמי המס נגלה שהנטל הממוצע לאזרח היה יורד אף יותר.
מספר בכורי ישראל מעניין במיוחד. אם מספר הבוגרים בכל השבטים עמד על יותר מ-600,000 אזי ניתן להניח במידה רבה של שמרנות שמספרם של כל בני ישראל, גברים, נשים, זקנים וטף, חייב היה להיות גבוה משני מליון. אוכלוסיה זו, על פי העדות המפורשת של התורה, היתה חייבת להתפצל בין 44,500 משפחות לערך, 22,237 משפחות שזכו להתברך בבכור ממין זכר ומספר דומה של משפחות שנאלצו להסתפק בצאצא ראשון ממין נקבה. חישוב מהיר מלמדנו שאם כך הדבר הרי שכל אם יהודיה היתה חייבת לגדל, בממוצע, קרוב לארבעים ילדים. מספר זה נראה גבוה למדי בימינו, שעה שכבוד רב ניתן למשפחות בנות 12 או 13 ילדים, ואולם כבר למדנו במדרש:
|
נאמר: 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם'[יג]. לפיכך, אף על פי שיוסף ואחיו כבר מתו והם לא יכלו להגן עוד על בני ישראל, אלוהיהם לא מת ולומדים זאת מהפסוק 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ'.
דבר אחר: כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד שנאמר 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד' ויש למנות: 'פָּרוּ' – אחד, 'וַיִּשְׁרְצוּ' – שנים, 'וַיִּרְבּו'ּ – שלושה, 'וַיַּעַצְמוּ' – ארבעה, 'בִּמְאֹד' – חמישה, 'מְאֹד' – ששה, ללמדנו שבכל הריון נולדו שישה ילדים. אחרים אומרים: שנים עשר ילדים נולדו בכל הריון לפי המניין הבא: 'פָּרוּ' – שנים, 'וַיִּשְׁרְצוּ' – שנים, 'וַיִּרְבּוּ' – שנים, 'וַיַּעַצְמוּ' – שנים, 'בִּמְאֹד מְאֹד' – שנים, 'וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם' – שנים, הרי שנים עשר. יש אומרים: מהמילה 'וַיִּשְׁרְצו' יש ללמוד שנולדו ששה בכרס אחד, כמו עכבר שהוא הממעט להוליד מכל השרצים. אין מה להתפלא שהרי נקבת העקרב, שאף הוא שרץ, יולדת שבעים עקרבים קטנים בהשרצה אחת. רבי נתן אומר: ותמלא הארץ אותם - כחורשים של קנים שגדלים בצפיפות ומכסים את כל פני הארץ.[1]
|
עם זאת, אפילו עם משריץ במיוחד אינו יכול להסביר מה התרוצץ בראשו של רבי יודן כשאמר 'לא נפטר אבינו יעקב מן העולם עד שראה ששים רבוא מבני בניו'[2] כשידוע לכולנו שיעקב אבינו חי במצרים רק שבע עשרה שנים[יד]. נראה שרבי יודן בחר במקרה זה להסתמך דווקא על המסורת שהשתמרה במדרש תנחומא לפיה בכל השרצה נולדו לאמהות הישראליות לא פחות מ-600,000 תינוקות:
|
בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא ישנו בבתיהם ולא ישמשו את מטותיהם. אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? הן היו יורדות לשאוב מים מן היאור והקדוש ברוך הוא היה מזמן להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן בישלו חלק מהדגים ומכרו את היתר. בדמי הדגים הן קנו יין והלכו לשדה והאכילו את בעליהן שעבדו שם שנאמר 'וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה'[טו]. משהיו הבעלים אוכלים ושותים היו הנשים נוטלות מראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך. מתוך כך הם היו מביאים עצמם לידי תאוה ופרים ורבים והקדוש ברוך הוא היה פוקד את הנשים לאלתר. רבותינו אומרים: יש מהן שילדו שנים בבת אחת. יש אומרים: יש שילדו ששה בכרס אחד. אחרים אומרים: יש שילדו שנים עשר בכרס אחת. יש אף כאלה שאומרים: היו נשים שילדו ששים רבוא בכרס אחת.[3]
|
היהודים, יש לזכור, תמיד בזו לאיכרים אוקראינים, פולנים ורוסים שהתפנו לעסוק במין באמצע העבודה בשדה ולכן יש לתהות שבעתיים לא רק על גישתם הסלחנית של הנושים המצריים אלא גם על הספקולציות החצי-ארוטיות של רבי שמעון בן חלפתא.
בהזדמנות זאת ראוי לברר אם לא ניתן היה לצמצם במעט את מצבת כח האדם של הלוויים המשרתים בקודש. משפחת הגרשוני, לשם משל, הפנתה 2630 גברים בני שלושים עד חמישים למשימות שעל הקפן ניתן ללמוד מהקטע הבא:
|
זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא. וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ. עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם. זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.[טז]
|
לא צריך להיות פרופסור לשינוע בכדי להבין שלא זקוקים ל-2630 איש בכדי לטלטל את היריעות ואת מכסה התחש של משכן שמידותיו 18 מטר על 7.2 מטר על 6 מטר, אפילו אם הסבלים היו צריכים לשאת עימם גם את קלעי החצר ומסך הפתח ומיתרים וכלי עבודה. למען האמת, ניתן להעריך בהערכה גסה שאת המשימה אפשר לבצע בקלות בעזרת צוות שמורכב רק מארבעה חמרים, ששה סבלים, מנהל עבודה ומשגיח כשרות. ברור וגלוי, אם כן, ששכר הלוויים היה מרובה וטרחתם מעטה ונראה שכל ההסדר לא בא אלא להבטיח למקורבים פרנסה קלה ונוחה.
גם במישורים אחרים הלוויים לא מצאו את עצמם סובלים יתר על המידה. הכתוב אמנם מספר לנו: 'כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה'[יז] ומשתמע מכך שהלויים פיצו את בני עמם בויתור על חלקות נחלה בארץ ישראל אך עוד בטרם יבשה הדיו על ההסדר המכובד כבר אנו מוצאים:
|
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם. וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב. וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים. וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר. כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן. וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם.[יח]
|
48 ערי הלויים שניתנו לכ-12,000 בוגרי השבט מהווים, אם כן, כ-12% מ-400 ערי ישראל שנמנו במקורותינו ושוב ניתן לראות כיצד מידת הדין האלוקית שומרת על הלויים מכל קיפוח. נכון הדבר שהלויים, לכאורה, לא קיבלו שטחים חקלאיים, חוץ מששת הקילומטרים הרבועים שמסביב לכל עיר ועיר, אך איש כמובן לא מנע מהם, לו רק חפצו בכך, לרכוש בכספם הנצבר את אדמותיהם של שכניהם המרוששים.
שמות יג:א,ב יא-טו
במדבר ג:יא-יג
במדבר ח:ה-י
במדבר ח:יא-טו
במדבר ח:יט
במדבר ח:יט
במדבר יח:כא
במדבר א:מה-מז
במדבר ג:לט
בחישוב שיעורם של בני לוי מכלל האוכלוסייה בדקנו את מספר הלויים בני עשרים ומעלה לעומת מספר בני ישראל שגילם גבוה מעשרים שנה. אם, לעומת זאת, נחשב את העלות ללוי מועסק, היינו בן שבט בגיל שלושים עד חמישים, נגלה שהכנסתם של הלויים המועסקים גדולה פי שש לערך מהכנסתו הממוצעת של הישראלי המצוי.
במדבר ג:מג
שמות א:ז
בראשית מז:כח
שמות א:יד
במדבר ד:כד-כח
במדבר יח:כד
במדבר לה:ב-ח
'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ ...'. אף על פי שמת יוסף ואחיו אלוהיהם לא מת אלא 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ'. דבר אחר: כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד שנאמר 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד'. ויש אומרים: שנים עשר דכתיב 'פָּרוּ' – שנים, 'וַיִּשְׁרְצוּ' – שנים, 'וַיִּרְבּוּ' – שנים, 'וַיַּעַצְמוּ' – שנים, 'בִּמְאֹד מְאֹד' – שנים, 'וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם' – שנים, הרי שנים עשר. 'פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ' - יש אומרים: ששה בכרס אחד ואל תתמה שהרי עקרב שהיא מן השרצים יולדת שבעים. רבי נתן אומר ותמלא הארץ אותם כחושים של קנים.
(שמות רבה א:ח)
בראשית רבה עט:א
אתה מוצא, בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן, שלא יהיו משמשין מטותיהן. אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן. והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר 'וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה'. משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר. רבותינו אומרין: יש מהן יולדות שנים בבת אחת. ויש אומרים: ששה בכרס אחד. ויש אומרים: שנים עשר בכרס אחד. ויש אומרים: ששים רבוא.
(תנחומא פיקודי:ט)
התגובות האחרונות