Skip to content

1VSDAT

שלישי, 03 יולי 2018 10:43

הראייה ההיסטורית של הרבנים

דרג מאמר זה
(1 מדרג)

לחרדים אין 'היסטוריה'. להם יש רק אפולוגטיקה. חוקרים מנסים לתאר את העבר באופן שישקף בצורה המהימנה ביותר את האירועים שהתרחשו בפועל. הרבנים מתארים את העבר בצורה שתבצר את אמונתם ותגבה את טענותיהם. ההיסטוריונים מחפשים את האמת. הרבנים מכירים אותה מלכתחילה. ההיסטוריונים מתחשבים בכל המקורות והממצאים. הרבנים בוחרים רק את העדויות שמתאימות לפרשנותם. לחוקרים אין 'פרות קדושות' ובעקבות עדויות חדשות הם עשויים לעדכן ניתוחים ותיאוריות. החרדים ורבניהם לעולם לא יזנחו אף מיתוס מיושן לטובת תובנות עדכניות. ההיסטוריונים שוקדים על הרחבת הידע האנושי. הרבנים, על חסימת המודרנה, שימור המיתוסים והרחבת ביצת הבורות שרק בה הם מסוגלים לשגשג.

 

 

המאמר באתר רציו

 

מבקר באתר ביקש ממני להעיר על מאמר בשם 'הטיעון האמוני: התורה עונה לקריטריונים של היסטוריה'[א] שהתפרסם באתר החרדי רציו. החלטתי להיענות לבקשתו כי להערכתי המאמר מדגים היטב את אחיזות העיניים באמצעותן האפולוגטיקה[ב] החרדית מנסה להגן על הנרטיבים הנושנים ולשמר את המערכת ההגותית והאמונית שאפשרה לרבנים להשתרר על עם ישראל באלפיים השנים האחרונות.  

כותב המאמר באתר רציו, שמכנה את עצמו בשם 'צוות האתר', בחר שלושה קריטריונים באמצעותם ניתן, לדעתו, לאפיין סיפור היסטורי '
כתיאור מהימן של עובדות שהתרחשו באופן וודאי', במידה 'שאף אדם שפוי אינו מטיל בהם ספק'. שלושת הקריטריונים הללו הם: 

 

1.

התיאור ההיסטורי נכתב בסמוך לזמן התרחשותם של המאורעות אותם הוא מתאר.

 

2.

המאורעות מהווים אירוע מרכזי בעל 'פירמידת השלכות רחבה'.

 

3.

התיאור צריך להכיל חלקים שאינם נתונים לפרשנות. 'תיאור כזה עלינו לקבל אפילו יישלף מן הארכיון הקומוניסטי או הפלשתינאי'.

 

 

הקריטריונים הללו הם שרירותיים לחלוטין ואף היסטוריון רציני לא יעלה על דעתו לוותר על ההישגים המחקריים שהאנושות צברה מאז ימיו של אדוארד גיבון[ג] לטובת קריטריונים כמעט חסרי משמעות שכל מטרתם היא לפזר עשן בדרכם של הקוראים ולמנוע מהם להפריד בין המיתוסים ואגדות העם לבין המציאות הראלית שהתרחשה בפועל. למעשה, יש להניח שאפילו צוות רציו היה בוחר לעצמו קריטריונים יותר רציניים אם השאיפה לאמת לא הייתה נמצאת בתחתית סדר העדיפות שלו ונראה שהוא חשב שדווקא הקריטריונים הללו הם אלו שיאפשרו לו להוכיח, לפחות לשביעות רצונו המלאה, שרק המקורות התורניים נהנים מאמינות גבוהה בעוד שכל שאר המחקר ההיסטורי כנראה נשען רק על בלבול, משאלות לב וניסיון להונות את עיני התמימים.

היסטוריונים מקצועיים חייבים להסתמך על המקורות שעומדים לרשותם, בין אם המקורות הללו נכתבו בסמוך למאורעות אותם הם מתארים ובין אם לאו. רובם אמנם יעדיפו מקורות ראשוניים
[ד] אבל אף אחד מהם לא יתעלם ממקורות משניים[ה] שמסוגלים לשפוך אור על הסוגיה. לשם דוגמה, את התיאור הקדום ביותר למרד התפוצות[ו] (115-117 לספירה) ולמרד בר כוכבא[ז] (132-136 לספירה) ניתן למצוא בתקציר שכתב יואנס קסיפילינוס[ח], בן המאה האחת עשרה, לספרים של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס[ט] (163-229), שנכתבו אחרי שנת 220 – יותר ממאה שנה לאחר דיכויו של מרד התפוצות וכשמונים וארבע שנים לאחד מותו של בר כוכבא. ללא תקצירו של קסיפילינוס לחיבוריו האבודים של דיו קסיוס היינו יודעים מעט מאד על מרד בר כוכבא ומרד התפוצות היה נשמט לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל.    

הספר 'רובינזון קרוזו' נכתב בגוף ראשון, שנים ספורות בלבד לאחר המאורעות אותם הוא כביכול מתאר ולא קשה למצוא הרבה ספרים נוספים בהם המחבר משלב את עצמו בסיפורו. האם כל הספרים הללו הם מקורות היסטוריים ראשוניים? בספר דניאל[י], שעל פי המסורת הרבנית נכתב על ידי אנשי הכנסת הגדולה, אנו מוצאים תיאורים מפורטים של מאורעות שאמורים היו להתרחש בבבל, בימיו של נבוכדנצר השני[יא]. האם זה אומר שספר דניאל הוא מסמך היסטורי? אם כן, מדוע רוב החוקרים חושבים שהוא נכתב בתקופה ההלניסטית והנביא עצמו הוא רק דמות ספרותית? גם ספר יונה אמור היה להיכתב סמוך לסיפורים המסופרים בו אבל לא צריך להיות חוקר דגול כדי להבין שאף נביא לא באמת שהה שלושה ימים בבטנו של דג גדול. הסיפור אולי נושא עמו מסרים חינוכיים אבל עובדות היסטוריות לבטח שאין בו. במילים אחרות, לא כל מה שמתיימר להיות תיעוד היסטורי הוא אכן כזה. מועד כתיבתו של המסמך, תוכנו  והדמויות שמתוארות בו אינם מעניקים לטקסט שום אמינות ובהיעדר מקורות נוספים אין שום דרך להבדיל בין אירועים שהתרחשו בפועל לבין מיתוסים וסיפורים דמיוניים שנופחו וקושטו במיטב המסורות של המזרח הקדום.     

ה'קריטריונים' של כותב המאמר לא רק נוגדים את הכללים שמחייבים את החוקרים, הם גם סותרים את המיתוסים של הרבנים עצמם. בעלי המאמר אמנם יטענו שהתורה קושרת את התיעוד לאירוע בכך שהיא כוללת תיאור של מתן התורה אבל אין ולו עובדה קונקרטית אחת שמסוגלת לאשש את הסיפורים שאנשי הדת הקדומים הצליחו ל'מכור' לתמימי עמם. סיפורי התנ"ך הם 'היסטוריה קדושה' בין אם הם נכתבו בסמוך למאורעות אותם הם מתארים ובין אם הם נכתבו שנים רבות לאחריהם. למעשה, סיפורים רבים שנשתמרו בתנ"ך נכתבו זמן רב לאחר שהיו אמורים להתרחש בפועל ובכל זאת המאמינים אינם חוששים לאמינותם. לשם דוגמה, התלמוד קובע ש'שמואל כתב ספרו ושופטים ורות'[יב] ועל אף העובדה שספר שופטים מתאר גם אירועים שהתרחשו עשרות ומאות שנים לפני ימיו של שמואל לא נמצא יראי שמיים שמפקפקים באמינותם. התלמוד גם יודע לספר ש'ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות' וגם כאן איש אינו מזדעזע מהעובדה שספר מלכים מתאר אירועים מימי שלמה המלך שכביכול פעל שלוש מאות שנה לפני ימיו של הנביא שכתב את קורותיו. סתירות נוספות לקטגוריה הראשונה של בעלי המאמר נמצא בתלמודים וספרי המדרשים שמתארים, לעיתים בפירוט רב, אירועים שכביכול התרחשו מאות שנים לפני ימיהם של החכמים שהעלו את האגדות הללו על הכתב. אף חרדי לא יעלה על דעתו לפקפק באמינותן ההיסטורית של הסיפורים הללו אף שהם לא 'נכתבו בזמן המאורעות או בסמוך אליהם' ואינם יכולים להיחשב כהיסטוריה ריאלית על פי הקריטריונים של אתר רציו.

את שני הקריטריונים האחרים אותם מציע צוות רציו: המאורעות מהווים אירוע מרכזי בעל 'פירמידת השלכות רחבה' והתיאור צריך להכיל חלקים שאינם נתונים לפרשנות, איני מבין ואיני רואה כיצד הם מקדמים את הדיון. האם יש הגדרה טובה ל'ארוע מרכזי' כך שניתן יהיה להבדילו מאירוע 'לא מרכזי'? השיר הידוע[יג] מספר על מסמר שנפל מפרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר ובעקבות כך הפרסה נופלת, הסוס צולע, הרוכב נופל, האויב מסתער, הקרב מסתיים בהפסד והעיר נופלת בידי האויב מה שעלול להוביל לכיבוש הממלכה ולהגליית כל תושביה. מהו האירוע המרכזי בעל 'פירמידת ההשלכות הרחבה'? כיבוש הממלכה, ההפסד בקרב או אולי רק נפילת המסמר מהפרסה הימנית?

ההיסטוריה נשזרת מאינספור אירועים שמשליכים האחד על השני ולכל אירוע יש סיבות ותוצאות. היסטוריונים רציניים חוקרים את האירועים, סיבותיהם ותוצאותיהם כדי להבין את המורכבות של התהליכים ההיסטוריים ולמיטב ידיעתי איש מהם אינו מבדיל בין אירועים מרכזיים בעלי 'פירמידת השלכות' רחבה לאירועים שוליים בעלי 'פירמידת השלכות' צרה.

גם ההנחה שניתן למצוא בהיסטוריה תיאורים שאינם נתונים לפרשנות דורשת הוכחה. אני לא מכיר תיאור היסטורי שאינו נתון לפרשנות ואינו פגיע לרביזיה. אם בעל המאמר מכיר תיאור היסטורי שאמינותו עומדת מעל לכל ספק אשמח אם יספר גם לי. למעשה, די לקרוא ספרי היסטוריה שנכתבו לפני 150 שנה כדי להבין שהבנת ההיסטוריה מתעדכנת ומשתכללת ללא הרף ולתובנות של אמצע המאה התשע עשרה אין כבר שום משמעות בעשור השני של המאה העשרים ואחת.     

 

 

טבען של מסורות היסטוריות

 

ידע היסטורי נבנה ממסורות בעל פה שבשלב זה או אחר עלו על הכתב והפכו למקורות טקסטואליים. בימינו, המקורות (טקסטים, הקלטות, סרטונים וכו') נוצרים במקביל לאירוע עצמו, או זמן קצר אחריו, אבל בעבר סיפורים עלו על הכתב רק לאחר שהתגלגלו תקופת מה מפה לאוזן. לעיתים המסורת עברה מפה לאוזן שנים ספורות בלבד לפני היא קובעה בטקסט כתוב ולעיתים היא המשיכה לעבור בעל פה במשך שנים רבות. מסורות שעוברות מפה לאוזן ממשיכות להתפתח, להשתנות ולהתעבות בסיפורים נוספים. במהלך התפתחותן הן מתפשטות לקהילות נוספות ובכל קהילה הן ממשיכות להתפתח באופן עצמאי. במקרים רבים ניתן לראות היזון חוזר במהלכו מסורות שנבעו מאזור מסוים עוברות התפתחות באזור אחר וחוזרות במתכונתן החדשה למקום ממנו הן באו. מסורות יכולות להתפצל למספר מסורות שונות, להתפתח באופן עצמאי, להתאחד שוב וחוזר חלילה. כעבור מאות שנים רק חוקרים מומחים מסוגלים לשחזר את עצי המשפחה של המסורות השונות.

במהלך התפתחותן, המסורות מאמצות את גיבורי תקופתם ומייחסות את מעלליהם לגיבורים האורגינליים. במקרים אחרים הגיבורים החדשים הופכים לבני לווייתו של הגיבור שעומד במרכז הסיפור. בנוסף, מעבירי המסורת מתאימים את הסיפור לתנאים החומריים והתרבותיים של תקופתם גם אם התנאים הללו לא שררו בתקופה בה האירועים היו אמורים להתרחש בפועל. ככל שתקופת המסירה בעל פה מתארכת כך מתרחק הסיפור מגרעינו ההיסטורי.

 

כשמסורת עולה על הכתב היא 'קופאת' ומפסיקה להשתנות. בשלב זה ניתן להשתמש במושג 'מקור'. מקורות שנוצרו בסמוך לאירועים אותם הם מתעדים הם בהכרח הרבה יותר אמינים ממקורות שקובעו לאחר תקופה ארוכה של מסירה בעל פה. מסורות שהתפתחו בנפרד זו מזו נקראות 'מסורות עצמאיות' והמקורות שנכתבו בעטיין נקראים 'מקורות עצמאיים'.

 

 

קריטריונים מחקריים לקביעת אמינותן של מסורות היסטוריות

 

להיסטוריונים מיומנים יש קריטריונים הרבה פחות מוטים והרבה יותר הגיוניים שמאפשרים להם לברור את הגרעינים ההיסטוריים מתוך בליל הפנטזיות, אגדות העם והמיתוסים בהם אנשים פחות ביקורתיים קישטו את הסיפורים המקוריים במהלך שנים רבות של מסירה בעל פה. הגישה המחקרית להיסטוריה מתבססת על העקרונות הבאים:

 

1.

ממצאים ארכיאולוגיים דוגמת פסלים, מצבות, מבנים, צלמים, כלים, אירועים אסטרונומיים ואקלימיים, שמות מלכים וכדומה תורמים לאמינותם של המקורות. היעדר ממצאים חומריים לא בהכרח שולל את נכונותו של הסיפור ההיסטורי אבל כל ניסיון לבנות תמונה היסטורית חייב לקחת בחשבון גם את הממצאים החומריים שנחשפו מהתקופה בה הסיפור אמור היה להתרחש.

 

2.

כששני מקורות עצמאיים מספרים את אותו הסיפור, הסיכויים שהאירוע התרחש בפועל עולים כי לא סביר שבשתי המסורות התפתחו אותן הבדיות. ההיסטוריונים מצליבים מקורות כדי לחפש את השונה והמשותף במקורות הללו. מידע דומה בשני מקורות עצמאיים מלמד על קיומה של מסורת קדומה שמשותפת לשניהם ולכן אמינותו של המידע המשותף גדלה. הבדלים בין הסיפורים מלמדים שבתקופות מסוימות שתי המסורות התפתחו בנפרד ולפחות מסורת אחת עיבתה וייפתה את הסיפור.

 

3.

כל ניתוח היסטורי חייב לקחת בחשבון את האג'נדה של כותבי המקורות. יש לפקפק בנכונותם ההיסטורית של סיפורים שמקדמים את האינטרסים של כותביהם ומאידך, להעניק משקל רב לסיפורים שפוגעים באינטרסים הללו. האמינות ההיסטורית של מקור שחושף פרטים לא מחמיאים על גיבורו היא הרבה יותר גבוהה מהאמינות ההיסטורית של מקור שמהלל את גיבורו ומספר רק בשבחיו. עם זאת, יש לקחת בחשבון את האפשרות שמעתיקים מאוחרים שינו את הטקסט במטרה להכפיש את הגיבור המקורי ולקדם את האינטרס שלהם.[יד]

4.

יש להתחשב בכל מקור שמגיע לידינו ולא להסתמך רק על המקורות והממצאים שתומכים בטיעונינו. עם זאת, יש לבדוק ביסודיות את אמינותן של כל המקורות הרלוונטיים, גם אם מדובר במקורות משניים.

   

5.

אמינותו של התיאור ההיסטורי גוברת ככל שהוא מסתמך על יותר ממצאים חומריים ומקורות עצמאיים צולבים, היינו, מקורות בלתי תלויים שמספרים סיפור דומה. על מרד התפוצות אנו יודעים ממקור יחיד שנכתב מנקודת המבט של הממסד הרומאי ולכן התיאור ההיסטורי של מרד זה הוא לא רק דליל ביותר אלא גם לא אמין במיוחד[טו]. התיאור ההיסטורי של מרד בר כוכבא, לעומת זאת, נבנה על סמך לפחות שתי מסורות צולבות, המסורת שנשתמרה בכתביו של דיו קסיוס והמסורת שהוטמעה בספרות הרבנית. בנוסף, החוקרים יכולים לאשש חלק מהמסורות באמצעות ממצאים חומריים, בעיקר מטבעות ותעודות מימי המרד ששרדו בתנאים הצחיחים של מדבר יהודה עד ימינו אנו. הממצאים והמסורות הללו מעניקים לתיאור ההיסטורי של מרד בר כוכבא אמינות גבוהה יותר  מהתיאור של מרד התפוצות.

    

6.

כל פיסת מידע תורמת לתמונה ההיסטורית, בין אם היא מתארת 'אירוע מרכזי בעל פירמידת השלכות רחבה' ובין אם לאו. ההיסטוריה נבנית מאינספור עדויות קטנות שמרכיבות יחדיו את תמונת הפאזל הגדולה ומי שמתעלם מתיאורים בעלי חשיבות משנית לעולם לא יוכל לטעון שהוא מציג תמונה מלאה ושלמה.

 

7.

להיסטוריון אסור לבחור את המקורות והממצאים שמתאימים לשיטתו ועליו לבנות תמונה היסטורית שמסבירה את כל העדויות שבידו. בדיקה מעמיקה יכולה אולי ללמד שמקורות מסוימים הם פחותי ערך, ובמקרים אלו או אחרים אפילו חסרי ערך, אבל אסור לשללם מלכתחילה רק משום שהם סותרים את דעתו של החוקר. 

 

8.

סיפור היסטורי שאינו שומר על 'אמינות ההקשר' כנראה אינו מתאר אירוע שהתרחש בפועל. במילים אחרות, אם הסיפור כולל מידע שרלוונטי לתקופות אחרות, אך לא לתקופת הסיפור, אזי סביר שהוא הומצא שנים רבות לאחר האירוע עצמו. לדוגמה, התורה מתעדת מגעים בין האבות לפלישתים שישבו בארץ כנען אך החוקרים כבר יודעים שהפלישתים הגיעו לאזור רק בתקופת פלישת גויי הים, בתחילת המאה השלוש עשרה לפנה"ס, וממילא כל הסיפורים עליהם בספר בראשית נכתבו בתקופה הרבה יותר מאוחרת והם אינם מתארים התרחשויות ריאליות.

 

9.

סיפורים על ניסים והתערבויות על-טבעיות מלמדים על ניסיון לכפות את ההשקפות האמוניות על מהלכה הטבעי של ההיסטוריה. יש לחשוד בכל תיאור היסטורי שמתבסס על העל-טבעי ולהעדיף על פניו הסברים שמתבססים על גורמים ריאליים בלבד.

 

כדי להמחיש את החשיבה המחקרית, ולהדגים את אופיים המיתולוגי של סיפורי התורה, אדון בשלושה מקרים שמבליטים את ההבדלים בין הגישה המחקרית לחקר ההיסטוריה לגישה התורנית לסיפורי התנ"ך: ההיסטוריוגרפיה של תקופת אלכסנדר מוקדן (עליה צוות רציו בחר להרחיב), מחזורי הסיפורים על המלך ארתור והגרעין ההיסטורי בברית החדשה. בעזרתם נוכל להעריך את אופייה של ה'היסטוריה' בה הרבנים רוצים שנאמין.  

 

 

האמינות ההיסטורית של קורות אלכסנדר והאמינות ההיסטורית של סיפורי התורה

 

צוות רציו מנסה להראות שסיפורי התורה דומים במהותם לתיאורים ההיסטוריים של ימי אלכסנדר מוקדון ולשם כך הוא משווה בין אופי המקורות באמצעותם היסטוריונים מתארים את תקופתו של אלכסנדר מוקדון לבין התורה עליה המאמינים מבססים את דתם. טענתו היא שאם המקורות היוונים והרומים מאפשרים לנו ליצור תמונה מהימנה של ימי אלכסנדר אזי גם המקרא מאפשר לנו לתאר במהימנות את דברי ימי עם ישראל.

 

לשיטתו, ההיסטוריה המקובלת של ימי אלכסנדר מסתמכת על חמישה ספרים מהתקופה הרומית שנכתבו מאות שנים לאחר ימיו של אלכסנדר והתבססו על ספריהם של אנשים שהכירו את אלכסנדר או שמעו עליו מעדי ראיה שהיו נוכחים באירועים המתוארים בספרים הללו. המקורות הראשוניים שנכתבו עוד בימיו של אלכסנדר נכתבו על ידי: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה ונארכוס. אליהם יש לצרף את קלייטרכוס, שאמנם לא התלווה למסע, אך ניתן להתייחס אליו כמקור ראשוני כי הוא הסתמך על חיבורו של קליסתנס ועל עדויות של עדי ראייה רבים.

מסתבר, כך צוות רציו, שידיעותינו ההיסטוריות מסתמכות רק על חמישה ספרים, בעלי פגמים וחסרונות, שנכתבו מאות שנים לאחר ימיו של אלכסנדר. 'אבל בסך הכל,' מרגיע הצוות, 'אחרי ש"מקלפים" את כל מה שתלוי בפרשנות ובפרטים, נשארים עם עובדות יסודיות אותם אין אף אחד מכחיש'. כלומר, אף שהעובדות הללו לא נלמדו ממצאים חומריים או מקורות ראשוניים, אלא מכתבי היסטוריונים שהסתמכו על היסטוריונים שקדמו להם, די בספרים הללו כדי ליצור היסטוריה אמינה שאין מקום להכחישה
. כאן מתבקשות השאלות: 'שאנו אומרים שהספרים האלו נכתבו בתקופה מסוימת, שהסתמכו על ספרים אחרים שנכתבו קודם לכן, מי אמר לנו זאת? זה הרי לא כתוב אלא בספרים האלו עצמם, או באחרים שהעתיקו מהם, איך יודעים שזה נכון? על מה בנויה כל ההיסטוריה שאמורה לסמוך על תיעוד בזמן המאורעות, אם לא היינו בזמן המאורעות כדי לוודא שהתיעוד אכן בן הזמן?'

 

שאלות הסרק הללו אינן מחייבות התעמקות יתר משום שההבנה ההיסטורית של ימי אלכסנדר אינה נבנית רק מחמישה ספרים אלא מעושר רב של מקורות וממצאים מהם צוות רציו בחר להתעלם: מעבר למסורות שהשתמרו בחמש הספרים שהוא מנה יש לנו מסורות נוספות, דוגמת אלו שעשו את דרכן לספרות התלמודית והמדרשית[טז]. הסיפורים התלמודיים על אלכסנדר מוקדון פותחים קן צרעות משל עצמן. הם לא נכתבו בזמן המאורעות, או בסמוך אליהן, ולכן אם ניצמד להגדרות של בעל המאמר נהייה חייבים להתעלם מהם, יחד עם כל שאר האגדות התלמודיות שלא נכתבו בסמוך לאירועים עליהם הם מספרים. מאידך, אם לא נרצה לשפוך את כל התינוקות יחד עם המים ונקבע שגם המסורות הרבניות נהנות מרמה גבוהה של אמינות נאלץ לשאול מה מונע מהמסורות של היוונים והרומאים להיות אמינות בדיוק באותה המידה.

תולדות אלכסנדר מוקדון מתבססים על לפחות שש מסורות שונות וצולבות שמוכיחות ברמת וודאות גבוהה שמלך מקדוני בשם אלכסנדר אכן פלש לאימפריה הפרסית בשליש האחרון של המאה הרביעית לפנה"ס. עם זאת, המסורות הללו הן רק קצה הקרחון ומעבר להן יש בידינו עוד הרבה עדויות נוספות: לוחות חרס בבליים מתעדים את תוצאות קרב גאוגמלה בו אלכסנדר ניצח את דריווש השלישי בשנת 331 לפנה"ס
; אלפי מטבעות שנושאות את דיוקנו של אלכסנדר; תבליטי קיר במצריים וציורי קיר רבים במקומות אחרים; מאות תבליטים ופסלים שבהם ניתן לראות את דמותו הרשמית של הכובש הגדול וכדומה. בנוסף, ניתן להצביע על לפחות שמונה עשרה ערים שנוסדו על ידי אלכסנדר ונקראו על שמו, ובכללן העיר אלכסנדריה שבמצריים, ועל התפוצה הרחבה של השם אלכסנדר אותו נשאו, בין השאר, מלכים ונסיכים חשמונאיים ואפילו רבנים דוגמת רבי אלכסנדרי.

כל אילו אינם נדרשים להוכחת קיומו ההיסטורי של המלך המקדוני שכן עד לשליש האחרון של המאה השלישית לפנה"ס הפרסים שלטו במערב אסיה ובמצריים ומספר שנים לאחר מכן כל מחוזות האימפריה הפרסים כבר עברו לידיהם של שליטים מקדוניים – סלאוקוס הראשון באסיה ותלמי הראשון במצריים. כל ניסיון להעלות ספק בקיומו של מלך מוקדוני בשם אלכסנדר ובכיבושיו חייב להעלות בת שחוק על פינו, כמו כל ניסיון להשוות בין התיאורים ההיסטוריים של תקופת אלכסנדר לתיאורים ההיסטוריים בסיפורי המקרא.

לעומת קורות ימיו של אלכסנדר, לסיפורי התנ"ך לרוב אין מקורות צולבים והם אינם מגובים בממצאים חומריים כלשהם
[יז]. אירועים בעלי חשיבות חסרת תקדים - מנוסה של עם שלם ממצריים, בקיעה נסית של ים סוף, מעבר שני מיליון ישראלים בחרבה, סגירת הים, טביעת פרעה ומרכבותיו ולבסוף, כיבוש ארץ ישראל והשמדת רוב תושביה – לא השאירו את רישומם באף תעודה קדומה ואנו למעשה חייבים להסתמך רק על ספר אחד שמעייניו מופנים לכיוון אחר לגמרי - ביצור מעמדם, סמכויותיהם ורווחתם של בני הגילדה הכוהנית[יח].

 

ההיסטוריה של ימי אלכסנדר

 

סיפורי התורה

נבנית ממספר מקורות עצמאיים צולבים

נלמדים ממקור בודד

מסתמכת על מספר רב של ממצאים חומריים

אין ממצאים חומריים שמאששים את המקור היחיד

המקורות אינם סובלים מאנכרוניזם

בסיפורי התורה ניתן למצוא התייחסויות לתופעות שלא היו קיימות בעת שהמאורעות כביכול התרחשו

הממד העל-טבעי של הסיפור הוא זניח

המעורבות האלוהית היא דומיננטית

 

 

סיפורי המלך ארתור מלמדים על טיבם של סיפורי התורה

 

על אמינותם של סיפורי המקרא לא ניתן ללמוד בגזירה שווה להיסטוריוגרפיה של תקופת אלכסנדר ומי שבאמת מחפש מקבילה נאותה צריך לפנות למחזורי הסיפורים שסופרו על המלך ארתור[יט].   


הסיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול היוו השראה למספר רב של ספרים, סרטים, אופרות, מחזות זמר, סדרות ותוכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב
[כ]. הפריחה של הסיפורים הארתוריים באמצע המאה התשע עשרה הניבה את אחד היצירות הגדולות של השירה האנגלית, Idylls of the King שנכתב על ידי אלפרד לורד טניסון[כא], בכיר המשוררים האנגליים בתקופה הוויקטוריאנית. טניסון ביסס את שירתו על ספרו המפורסם והמפורט של תומס מלורי[כב], מותו של המלך ארתור ((Morte d'Arthur, שנכתב לקראת סוף המאה החמש עשרה. בספר זה, מלורי עיבד מספר מסורות שונות, חלקן מאנגליה וולס וחלקן מצרפת, גרמניה והארצות הסקנדינביות ובעזרתן הוא כתב יצירה אורגינלית שהקיפה את כל מחזורי הסיפורים על המלך ארתור. גרסה זו הפכה חיש מהר לגרסה האוטוריטטיבית של הסיפור.  

כבסיס לסיפורו, מלורי השתמש בטקסט צרפתי מהמאה השלוש עשרה שנלקח ממחזור סיפורים שנקרא 'גרסת הפרוזה של לנסולט'. את הסיפור הבסיסי הוא עיבה בטקס צרפתי נוסף, אף הוא בן המאה השלוש עשרה, שנקרא רק 'לנסולט'. מלורי שאל את חלקו האמצעי של הספר מטקסט צרפתי המכונה 'גרסת הפרוזה של טריסטן' וכבסיס לסיפורים על הגביע הקדוש הוא השתמש בספר צרפתי אחר בשם 'החיפוש אחר הגביע הקדוש' (
La Queste del Saint Graal).

קודם לכן, בתחילת המאה השלוש עשרה, סיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול הגיעו לאיסלנד ונורבגיה והפופולריות שלהם גברה אחרי 1217 כשהמלך האקון הזקן מימן את תרגומם לנורבגית. מוקדם יותר, הרטמן מאואה
[כג] (Hartmann von Aue) וולפגרם מאשנבך[כד] (Wolfram von Eschenbach) הביאו בסוף המאה השתים עשרה את סיפורי המלך ארתור לגרמניה. העניין שהסיפורים הללו עוררו הנביט את יצירתם של אולריך מזקזיטהובן[כה] (Ulrich von Zatzikhoven), גוטפריד משטרסבורג[כו] (Gottfried von Strassburg) ווירנט מגראפנברג (Wirnt von Grafenberg) שבתחילת המאה השלוש עשרה הפכו את סיפורי מלך ארתור ואביריו לנחלת כל המעמדות הגבוהים של גרמניה.

גרסת הפרוזה של לנסולט התבססה על ספריהם של לפחות ארבעה מחברים דוברי צרפתית בני המאה השנים עשר ותחילת המאה השלוש עשרה: כרטיאן מטרואה (
Chrtien de Troyes)[כז], הראשון לכתוב בסוגה הנקראת היום 'רומנסות ימי-ביניימיות'; מרי מצרפת (Marie de France);[כח]  רוברט דה בורון (Robert de Boron)[כט] והראשון לכולם, רוברט ואס (Robert Wace)[ל] שביסס את הספר שכתב בשנת 1155 לערך על ספרו של ג'פרי ממונמות' (Geoffrey of Monmouth)[לא] הוולשי, 'ההיסטוריה של מלכי בריטניה', שיצא לאור בשנת 1136. ספרו של ג'פרי שימש גם את ליהמון (Layamon)[לב] שבשנת 1190 לערך פרסם את סיפורי ארתור באנגלית תיכונה והחדיר את הסיפורים הללו לשירה האנגלית. ג'פרי ממונמות' עצמו התבסס על מסורות בעל פה שלימים נאספו בספר בשם מבינוגיון (Mabinogion)[לג] שעל אף מועד כתיבתו המאוחר הכיל כנראה סיפורים שעברו מפה לאוזן כבר במאה האחת עשרה. מסורות וולשיות דומות, שהחוקרים מייחסים למאה העשירית, ואולי אפילו התשיעית, שהשתמרו בכתבי יד שנכתבו מאות שנים מאוחר יותר. 

מה יחשוב אדם תרבותי ומשכיל שחי במאה החמש עשרה? בספרייתו הוא ימצא עשרות ספרים, ממקורות מגוונים, שנראים ככתבים היסטוריים לכל דבר ועניין, ובכללם גם ספר ישן שנקרא במפורש בשם 'ההיסטוריה של מלכי בריטניה', ובכולם הוא יוכל לקרוא סיפורים על המלך ארתור, אביריו והמלכים ששלטו בתקופתו באנגליה, סקוטלנד, קורנוול וולס ואפילו צרפת, רומא וממלכות אחרות. הסיפורים הללו מוצפים בפרטים שהיו נראים לו מדויקים להפליא – שמות של מלכים, אבירים, גברות נעלות, נבלים, מכשפים ופיות
; תיאורים מפורטים של בגידות ופרשיות אהבים; קודים חברתיים, מוסריים ודתיים שעדיין מכתיבים את השקפת עולמו וסיפורים שתואמים להפליא את הסיפורים שהוא שמע מאבותינו, שמן הסתם שמעו מאבותיהם, ששמעו מאבותיהם וכך הלאה עד לאבות הקדומים שלבטח היו עדים למאורעות המתוארים בספרים. האם הוא היה מפקפק בנכונותם ההיסטורית של הסיפורים הללו? האם גם הוא, כמו כל חבריו, לא היה מייחל לראות את המלך ואביריו שבים לגאול את ממלכתם?

הבעיה היא שכיום אנחנו כבר מכירים את ההיסטוריה הבריטית מספיק טוב כדי לדעת שאף מלך בשם ארתור לא מלך בתקופת האבירים נושאי הרומח על אף ממלכה באיים הבריטיים. המחקר יודע שאוכפים בעלי ארכובות הגיעו לאנגליה רק עם הוויקינגים, במאה העשירית, ופרש נושא רומח שינסה להסתער ללא ארכובות ייפול מסוסו מיד לאחר שיתנגש במגנו של האויב שלפניו. גם שריון הלוחות, אותו אבירי השולחן העגול היו אמורים ללבוש, היה יקר מידי עד לימי מלחמת מאה השנים, במאה הארבע עשרה וברור שכותבים מאוחרים הלבישו את התרבות החומרית של תקופתם על תקופה הרבה יותר קדומה. החמור מכל, הקוד האבירי שמשתקף בסיפורי המלך ארתור והשולחן העגול פותח רק בסוף המאה השתים עשרה ולייחס אותו ללוחמים הפראיים שקדמו ל-1170 הוא לגמרי אנכרוניסטי.

ברור, אם כן, שהסיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן הם יצירות ספרותיות ולא תיעודים היסטוריים ואולם, מחקרים יותר מעמיקים מראים שהם נבטו מתוך גרעין היסטורי כלשהו: ניתן למצוא אזכור לארתור כלשהוא בשיר קלטי עתיק בשם
Y Gododdin שנכתב באמצע המאה השישית לספירה. שיר זה מספר על לוחם גדול בשם Gwarddur ש'האכיל עורבים שחורים על החומה למרות שארתור הוא לא היה'. כל הסימנים מצביעים על כך שאותו ארתור המוזכר בשיר זה היה מנהיג קלטו-רומי בשם Ambrosius Aurelianus שקורותיו מתוארים בטקסט שנכתב על ידי ההיסטוריון Gildas בחצי הראשון של המאה השישית. Ambrosius הוא כנראה אותו מנהיג שבספרו של Jordane, 'Getica, or the History of the Goths' נקרא בשם Emrys Wledig. Emrys זה לקח על עצמו להוביל, בשנת 470, את ההתנגדות לפולשים הסקסונים ונראה שהוא המודל סביבו עוצבו הסיפורים הקדומים על המלך ארתור.

מסתבר, אם כן, שבליבת הסיפורים על המלך ארתור יש גרעין היסטורי כלשהו – מנהיג שבמאה החמישית גיבש והוביל את ההתנגדות הצבאית לפולשים/מהגרים האנגלו-סקסים שהשתלטו על אנגליה ודחקו את הקלטיים שעד אז ישבו בה לשוליו של האי. הגרעין ההיסטורי הזה ספח את קורותיהם של גיבורים אחרים והסיפור הלך והתנפח במשך שנים של העברה בעל פה כשכל דור ודור מוסיף לו פיתוחים וקישוטים שהושאלו מהסביבה התרבותית של ימיו. סיפורי המלך ארתור שהגיעו למלורי לא שיקפו, אם כן, את האירועים שהתרחשו בימי הביניים המוקדמים אלא אגדות שעוצבו בשיא ימי הביניים[לד] שש מאות שנה מאוחר יותר, ובימי הביניים המאוחרים, כמעט אלף שנה לאחר ימיו של ארתור ההיסטורי.

האירועים ההיסטוריים שהנביטו את הסיפורים על המלך ארתור נמהלו בכמויות גדושות של סיפורים דומים
; שאיפות לאומיות; מעשיות על מכשפים, פיות וכרותי ראש מהלכים ושלל גחמות שעלו בדמיונם של טווי האגדות שהפיצו את הסיפורים הללו ליד האח בהיכלות האבירים של אירופה.

האם זהו המודל להתגבשותם של סיפורי התורה? גרעיני אמת שבמהלך מאות שנים עובו וקושטו ברכיבים דמיוניים ועל-טבעיים והפכו לאגדות עם פנטסטיות אך חסרות כל קשר לעולם הריאלי? קבוצה קטנה זו או אחרת אולי יצאה ממצריים ונדדה במדבר אבל היא גדלה לשני מיליון נפשות רק בדמיונם העשיר של מגלגלי האגדות שהחליטו שסיפור יותר בומבסטי ישרת את צרכיהם טוב יותר.

 

סיפורי המלך ארתור והשולחן העגול

 

סיפורי התורה

מכילים גרעיני אמת ריאלית

אולי מכילים גרעיני אמת ריאלית

הגרעין ההיסטורי התעבה, קושט וספח אליו סיפורים נוספים, חלקם בעלי אופי על-טבעי

הגרעין ההיסטורי התעבה, קושט וספח אליו סיפורים נוספים, חלקם בעלי אופי על-טבעי

הסיפורים אינם מתארים את התנאים של התקופה בה הם היו אמורים להתרחש

הסיפורים אינם מתארים את התנאים של התקופה בה הם היו אמורים להתרחש

 

הדמיון בין אופיין של סיפורי התורה לאופיין של מחזורי האגדות על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול מעלה את החשד שגם הסיפורים על האבות ויציאת מצריים אולי מתבססים על זיכרונות היסטוריים עמומים שבמהלך השנים עובו, נופו וקושטו עד שהם הפכו לא רק לבומבסטיים ודמיוניים אלא גם לקדושים.

 

 

ישו ההיסטורי לעומת האבות ומשה רבנו ההיסטוריים

 

כנגד סיפורי התורה ומחזורי הסיפורים על המלך ארתור, בהם הדמיוני גובר על כל מציאות אפשרית, ניתן להציג דוגמה לסיפורים בהם הרכיב ההיסטורי עדיין לא נשטף לגמרי על ידי הדמיונות והעיוותים הגורמים האינטרסנטיים: ישו הנוצרי נצלב בשנת 30 לספירה בפרובינציה שולית של האימפריה הרומית. מאה שנים לאחר צליבתו כבר ניתן היה למצוא עשרות קהילות קטנות שסגדו לו. בעבור עוד 100 שנה פולחנו היה דבר שבשגרה גם בבתים אריסטוקרטיים ברחבי האימפריה הרומית ופחות ממאה שנה מאוחר יותר גם הקיסר הרומי, שליטו של רוב העולם המוכר, הפך לנוצרי ופתח את הדלת להפיכת הנצרות לדת האימפריה. לאחר מכן הנצרות הייתה הדת הדומיננטית באירופה ועד לכיבושי האסלאם, גם בצפון אפריקה ומערב אסיה. אין ספק שמדובר בהישג עצום בכל קנה מידה אבל מה אנחנו באמת יודעים על חייו ומותו של ישו מנצרת, האדם שהביא לשחרורם של האנרגיות העצומות הללו? האם ישו היה דמות היסטורית של ממש או שמדובר בגרעין אמת שנופח על ידי אינטרסנטים דתיים לישות על-טבעית שמשרתת את צרכיהם של אנשי הדת שתפסו עליו חזקה? איך ניתן לדעת מה גודלו של הרכיב ההיסטורי בסיפור ומהם ממדי המיתוסים שנוספו לגרעינים העובדתיים של הסיפור.

מסורות רבות מעידות על אדם בשם ישו שחי בארץ ישראל ונצלב בימיו של המושל הרומי פונטיוס פילאטוס:

 

פאולוס

פאולוס היה בן דורו של ישו ומכתביו מהווים את הבסיס התיאולוגי של הברית החדשה. פאולוס מזכיר את ישו באגרותיו אבל הוא מספק מעט מאד פרטים של הדמות ההיסטורית.[לה]

 

מרקוס

הבשורה על פי מרקוס נכתבה לא יותר מאשר ארבעים שנה לאחר צליבתו של ישו ואף שמרקוס כנראה לא הכיר את ישו הוא לבטח ניזון מאנשים שהכירו את ישו או שהכירו כאלו שהכירו את ישו.[לו]

 

 

מתי ולוקס

הבשורה על פי מתי והבשורה על פי לוקס נכתבו כחמישים עד חמישים וחמש שנים לאחר הצליבה. שתי הבשורות הללו מתבססות על הבשורה על פי מרקוס ולכן הם עצמם אינם מקורות בלתי תלויים. נהוג לכנות את כל השלושה בשם האוונגליים הסינאופטיים, כלומר, מפיצי הבשורה בעלי נקודת המבט הזהה.[לז]

 

M

כיוון שהבשורה על פי מתי מכילה תיאורים שאינם מופיעים במרקוס או בלוקס החוקרים מניחים שלמתי היה מקור נוסף ממנו הוא שאב את המידע הייחודי לו. את המקור הזה החוקרים מכנים M.[לח]

 

L

באותו אופן החוקרים מסיקים שגם ללוקס היה מקור שלא עמד לרשותם של בעלי הבשורות האחרות. מקור זה מכונה L.[לט]

 

Q

קיימים סיפורים שמופיעים גם במתי וגם בלוקס אבל לא במרקוס, הקדום לשניהם, וגם כאן ההנחה היא שהיה מקור קדום ששימש את מתי ולוקס אבל לא את מרקוס. את המקור הזה המחקר מכנה בשם Q.[מ]

 

יוחנן

הבשורה הקנונית הרביעית נכתבה בסוף המאה הראשונה לספירה, כשבעים שנה לאחר הצליבה, על ידי כותב אלמוני שנהוג לכנות בשם יוחנן. יוחנן מספר על חייו וצליבתו של ישו מנקודת מבט שונה לגמרי ולכן אין ספק שהבשורה שמיוחסת לו מבטאת מסורת עצמאית לחלוטין.[מא]

 

הבשורה על פי תומס

הספר התגלה בשנת 1945 בנגע חמאדי במצרים. הספר לא נכלל בברית החדשה והוא מכיל אמירות של ישו אך לא פרטים על חייו ומותו. הספר דומה בעיקרו לספר משלי התנכי. חוקרים רבים מאמצים את הדעה שהוא נכתב כבר במאה הראשונה לספירה, אולי אפילו לפני ארבעת הבשורות הקאנוניות.[מב]

 

מכתב פליניוס הצעיר

פליניוס הצעיר, המושל הרומי של ביתיניה-פונטוס באסיה הקטנה, כתב לקיסר טריאנוס בשנת 112 לספירה ודיווח לו על קבוצה חתרנית של נוצרים חסידי המשיח ש'הם מעריצים כאילו היה אל'. מכתב זה הוא מקור בלתי תלוי שמלמד על קיומן של קהילות מאמיני ישו כשמונים שנה לאחר צליבתו.[מג]

 

יוספוס פלביוס

הספר 'קדמוניות היהודים' נכתב על ידי יוסף בן מתתיהו לא יותר משבעים שנה לאחר הצליבה. בספר שתי התייחסויות לישו: האחת מספרת על צליבתו בימי פונטיוס פילאטוס ושובו לתחייה שלושה ימים מאוחר יותר והשנייה מזכירה את משפטו של יעקב, אחיו של ישו. ייתכן שההתייחסויות הללו נוספו או שונו על ידי מעתיק מאוחר אבל נראה שיוספוס לפחות ידע על קיומו של ישו. זאת עדות עצמאית לקיומו של אדם בשם ישו שיהודים רבים החשיבו כמשיח.[מד]

 

התלמודים

התלמוד הרבני מתייחס לישו בחמישה סיפורים קצרים[מה], לרוב בשמות גנאי שבאו להעלים מעיני הצנזורים את הפגיעה במשיח הנוצרי. במקרים רבים ההתייחסות לישו הושמטה כליל מהטקסט התלמודי וניתן למצאה רק ברשימות חיצוניות דוגמת 'השלמות הש"ס'[מו].

ייתכן שהאזכורים של ישו בתלמוד לא באו אלא להשמיץ ואין לראות בהם מסורת בעל פה שעברה בתוך העם היהודי מימי ישו ועד לחתימת התלמודים אבל אם לא נייחס לרבנים נטייה להמציא 'יש מאין' סיפורים שמתאימים לצרכיהם נהיה חייבים להסיק שהסיפורים שהיהודים סיפרו על ישו מהווים עדות עצמאית לכך שאדם בשם זה חי ופעל בארץ ישראל של המאה הראשונה לספירה.

 

ניתן להניח, אם כן, שישו ההיסטורי הותיר את רישומו בלפחות תשע מסורות בלתי תלויות: הזרם הפאוליאני (פאולוס, מרכוס, מתי ולוקס), Q, M, L, יוחנן, תומס, פליניוס הצעיר, יוספוס פלביוס וחז"ל וקשה להניח שמדובר בדמות דמיונית ולא באדם אמתי שנוצרים אימצו להם כמשיח.

 

אין להסיק מכך שכל הסיפורים שהנוצרים הקדומים סיפרו על ישו בהכרח משקפים את האמת ההיסטורית, רחוק מכך. סיפורי הניסים שסופרו על ישו אינם שונים במהותם מהסיפורים הדמיוניים שסופרו על גיבורי התנ"ך וניתן להתעלם מהם בבטחה. מצד שני, הקריטריונים ששימשו את ההיסטוריונים לקבוע שישו היה דמות היסטורית של ממש אפשרו להם גם לקבוע אלו פסוקים בברית החדשה משקפים את דבריו האוטנטיים של ישו ואילו הם המצאה של תיאולוג מאוחר יותר. בשנת 1985 החל לפעול מוסד שנקרא 'סמינר ישו' במסגרתו חמישים חוקרי נצרות ומאה הדיוטות דנו בכל אחת מהאמרות שיוחסו לישו וכל משתתף התבקש לצבוע את האמירה באחד מארבעה צבעים: אדום - אם לדעתו יש סבירות גבוהה שישו אכן עומד מאחורי האמירה, ורוד - אם יש סבירות כלשהי שהאמירה היא אוטנטית, אפור - אם יש ספק לגבי מהימנות האמירה ושחור אם האמירה אינה מהימנה בעליל. אדום קיבל ציון של 3 נקודות, ורוד - 2, אפור - 1 ושחור - 0. תוצאות ההצבעה שוקללו ובעזרתם הודפסה ברית חדשה בארבע צבעים. באמצעות הטקסט הזה כל קורא יכול לראות מיד אילו אמירות ראוי לייחס לישו עצמו ואילו למחברים מאוחרים יותר. מהמחקר מסתבר שמשתתפי הסמינר פסלו למעלה מ-80% מהדברים שיוחסו לישו אבל נגזר מכך שישו ההיסטורי כנראה עומד מאחורי לא מעט מהאמירות שהושמו בפיו בברית החדשה.[מז]

באיזה צבע הייתה התורה מודפסת אם העולם היהודי היה מקיים סמינר דומה? 

 

ישו כדמות היסטורית

 

האבות ומשה כדמויות היסטוריות

ריבוי המסורות מעניק סיכוי גבוה לאפשרות שישו היה דמות היסטורית אמתית

אין שום עדות חיצונית לכך שלשלושת האבות ומשה רבנו יש הקשר היסטורי כלשהו

הצלבת מקורות וקריטריונים מחקריים מאפשרים לקבוע אילו אמירות של ישו הן אוטנטיות יותר מאחרות

אין שום דרך לבודד את המוץ מהתבן. התורה כולה חשודה כיצירה ספרותית ולא כתיעוד היסטורי.

 

דמותו של ישו המשיכה להתעצב עוד שנים רבות לאחר כתיבת ספרי הברית החדשה אבל סביר ביותר להניח שמדובר בדמות היסטורית, מורה רוחני כריזמטי שהשאיר חותם עמוק על אלו שבאו עמו במגע. דבר דומה לא נוכל לומר על אבות האומה, משה רבנו ושאר האישים שמככבים בסיפורי התורה. הללו הם כנראה רק דמויות ספרותיות שימשו את אנשי הדת להעברת המסרים שלהם ולקבע את התקדימים שייעזרו להם לבסס את יומרותיהם.   

 

 

מסקנות על הראיה ההיסטורית של החרדים

 

אנו רואים שוב ושוב שסיפורי התורה יכולים להיחשב כתיאורים היסטוריים רק אם מתעלמים מהיעדר מקורות צולבים ו/או ממצאים חומריים שיכולים לאמת את הסיפורים; מאזכורים אנכרוניסטים; מהאופי המיתולוגי של הסיפורים; ממעורבותו התמידית של העל-טבעי ומקובלנותיו של ההיגיון. לסיפורי התורה אין שום דבר משותף עם תיאורים היסטוריים, דוגמת קורותיו של אלכסנדר מוקדון, אבל הם דומים באופיים לסיפורי האגדות שסופרו על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול ולכן ייתכן שגם הם מבוססים על גרעיני אמת שלימים נופחו וקושטו למימדים מיתולוגיים. לבסוף, סיפורי התורה הם אפילו הרבה פחות אמינים מסיפורים דומים שהנוצרים הקדומים סיפרו על ישו מנצרת. הכשלים הללו לעולם לא יגרמו לרבנים לפקפק בנכונותם של הסיפורים בהם הם שוטפים מוחות רכים ובלתי מעוצבים ולכן במקום לנסות לחשוף את האמת ההיסטורית הם ממשיכים להשקיע את כל משאביהם באפולוגטיקה ובניסיונות בלתי פוסקים להמציא 'קריטריונים' ותירוצים שאולי יצדיקו את הראייה ההיסטורית הפשטנית שכיום איש מלבדם כבר אינו מאמץ.[מח]  

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 



[א]            

ראו המאמר באתר רציו

[ב]            

אפולוגטיקה היא ענף תיאולוגי שעוסק בהגנה על הדת. ראו הערך 'אפולוגטיקה' בויקיפדיה

[ג]            

ראו הערך 'אדוארד גיבון' בויקיפדיה

[ד]            

ראו הערך 'מקור ראשוני' בויקיפדיה

[ה]            

ראו הערך 'מקור משני' בויקיפדיה

[ו]             

ראו הערך 'מרד התפוצות' בויקיפדיה

[ז]             

ראו הערך 'מרד בר כוכבא' בויקיפדיה

[ח]            

ראו הערך 'יואנס קסיפילינוס' בויקיפדיה

[ט]            

ראו הערך 'דיו קסיוס' בויקיפדיה

[י]             

ראו הערך 'ספר דניאל' בויקיפדיה

[יא]           

ראו הערך 'נבוכדנצר השני' בויקיפדיה

[יב]           

בבא בתרא יד:ב

[יג]            

ראו הערך 'הכל בגלל מסמר' בויקיפדיה

[יד]           

בתקופה בה ספרים הועתקו רק ביד ניתן היה לשנות את הטקסט המקורי ולשלב בו תכנים חדשים. לעיתים התעודה שעודכנה הופכת למקור ממנו הועתקו תעודות חדשות והזיוף היה הופך למחלת הכלל. לשם דוגמה, יוסף בן מתתיהו מציין בהערכה את פועלו של ישו מנצרת ובכך הוא הופך לאחד המקורות החשובים ביותר בחקר הנצרות הקדומה. החוקרים מאמינים שמדובר בזיוף של מעתיק מאוחר יותר ושוללים את אמינותו של בקטע. באותו אופן, חוקרים רבים מוצאים במקרא עדויות לקטעים שהוספו לאחר גיבושו של הטקסט הראשוני כדי להגן על האינטרסים של קבוצה זו או אחרת.

[טו]           

על היעדר מקורות יהודיים למרד התפוצות, בו הושמדו קהילות יהודיות רבות, ראו מאמר בשם 'המרד שנשכח – ד"ר יחיעם שורק על המרד היהודי בתפוצות נגד הרומאים וההלניסטים '

[טז]           

יומא סט:א; סוכה נא:ב; סנהדרין צא:א; תמיד לא:ב; בראשית רבה סא:ז; ויקרא רבה כז:א; מדרש תנחומא, אמור, פרק ו; מדרש משלי, פרשה ל; פסיקתא דרב כהנא, ד:ט; פרקי דרבי אליעזר, פרק י, ברייתא דסדר עולם רבה, פרק ל וכן מספר רב של פעמים בילקוט שמעוני.

[יז]            

יש בידינו מספר ממצאים שמתוארכים למאה עשירית והתשיעית לפנה"ס: מצבת מישע, הכתובת מתל דן שמזכירה את 'בית דוד', הכתובת על קירותיו של מקדש אמון בכרנך שמספרת על מסע הכיבושים של הפרעה שושנק המוכר במקורותינו בשם שישק. הממצאים הללו נתונים לפרשנות ונמצאים במחלוקת. ממצאים מאוחרים יותר, מהמאה השמינית והשביעית, ובמיוחד כתובת השילוח, הם כבר הרבה יותר חד משמעיים ונהוג לחשוב שהם מתארים אירועים שהתרחשו בפועל.

[יח]           

ראו המאמרים בפרק 'השיטה הכוהנית'

[יט]           

ראו הערך 'המלך ארתור' בויקיפדיה

[כ]            

ראו רשימה מפורטת באתר ויקיפדיה באנגלית

[כא]           

ראו הערך 'Idylls of the King' בויקיפדיה האנגלית. אוהבי השירה האנגלית מוזמנים לקרוא כאן את היצירה כולה.

[כב]           

ראו הערך 'Le Morte d'Arthur' בויקיפדיה האנגלית

[כג]           

ראו הערך 'Hartmann von Aue' בויקיפדיה האנגלית

[כד]           

ראו הערך 'Wolfram von Eschenbach' בויקיפדיה האנגלית

[כה]           

ראו הערך 'Ulrich von Zatzikhoven' בויקיפדיה האנגלית

[כו]           

ראו הערך Gottfried von Strassburg בויקיפדיה האנגלית

[כז]           

ראו הערך 'כרטיאן מטרואה' בויקיפדיה

[כח]           

ראו הערך 'מרי דה פרנס' בויקיפדיה

[כט]           

ראו הערך 'Robert de Boron' בויקיפדיה באנגלית

[ל]            

ראו הערך 'ואס (משורר)' בויקיפדיה

[לא]           

ראו הערך 'ג'פרי ממונמות'' בויקיפדיה

[לב]           

ראו הערך 'Layamon' בויקיפדיה באנגלית 

[לג]           

ראו הערך 'מבינוגיון' בויקיפדיה האנגלית

[לד]           

ראו הערך 'שיא ימי הביניים' בויקיפדיה

[לה]           

ראו הערך 'פאולוס' בויקיפדיה

[לו]           

ראו הערך 'המבשר מרקוס' בויקיפדיה

[לז]           

ראו הערך 'מתי' והערך 'לוקס' בויקיפדיה

[לח]           

או הערך 'תיאוריית שני המקורות' בויקיפדיה

[לט]           

ראו הערך 'תיאוריית שני המקורות' בויקיפדיה

[מ]            

ראו הערך 'תיאוריית שני המקורות' בויקיפדיה

[מא]           

ראו הערך 'יוחנן בן זבדי' בויקיפדיה

[מב]           

ראו הערך הבשורה על פי תומאס בויקיפדיה

[מג]           

ראו הערך 'פיליניוס הצעיר' בויקיפדיה

[מד]

ראו הערך 'יוסף בן מתתיהו' בויקיפדיה'

[מה]           

ראו הערך 'ישו (יהדות)' בויקיפדיה.

[מו]           

הערך 'תלמוד' בויקיפדיה מציין: 'מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".  חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, ישו) ראו גם ישו ביהדות. (לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו. הקטעים שצונזרו, שנמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד

[מז]           

ראו הערך 'Jesus Seminar' בויקיפדיה האנגלית

[מח]           

לצד הרבנים החרדים ניתן למצוא אמנם גם נוצרים ומוסלמים פונדמנטליסטים אבל אף אדם שחי בעולם הריאלי אינו מאמץ את דעותיהם, ובמיוחד אם הוא זבה ליהנות גם ממעט לימודי חול.

נקרא 905 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

25 תגובות

  • קישור לתגובה שני, 09 יולי 2018 09:44 הוסף ע״י עדי אביר

    דן,

    אני חושב שהחוקרים כבר למדו לא להשליך מההווה אל העבר, ובמיוחד לא העבר הרחוק.

    במובן שקשה מאד לבנות תמונה שלמה מחלקי פאזל ספורים. עם זאת, במקרים רבים חלקי הפאזל הולכים ומתרבים. אנחנו כל הזמן מוצאים ספריות חדשות של לוחות חרס כתובות בכתב יתדות וממצאים ארכיאולוגיים ששופכים אור חדש על קורות העת העתיקה. למרות שלעולם, כנראה, לא נוכל לצייר תמונה שלמה הראייה ההיסטורית שלנו תלך ותשתכלל ולכן נוכל לדבר על ההיסטוריה בביטחון הולך וגובר.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 08 יולי 2018 21:15 הוסף ע״י דן

    עדי,
    כמובן שהינך צודק במה שכתבת,
    אבל האם אנחנו באמת מבינים את הפסיכולוגיה האנושית של העבר הרחוק, או שאנו עושים השלכה על האדם בעידן המודרני בפרשנות ההסטורית והאם אפשרי בכלל מפיסות קטנות של מידע שהולכות ומתמעטות ככל שהפרש הזמן בין היום לבין מאורע הסטורי הולך וגודל באמת לעצור איזו תמונה הסטורית אמינה ואובייקטיבית.

  • קישור לתגובה ראשון, 08 יולי 2018 18:07 הוסף ע״י עדי אביר

    דן,

    אתה צודק לחלוטין. המנצחים כותבים את ההיסטוריה ולכן לעיתים קרובות אנחנו רואים את העבר בעיקר מזוית דומננטית אחת. למשל, המערב מכיר את מסעי הצלב מנקודת מבטם של הצלבנים ורק מעטים מבינים כיצד הערבים ראו את אותם המאורעות. באותו אופן, כולנו מכירים היטב את הנרטיב היהודי לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורובנו מתרעמים על ה'שקרים' שמציפים את הנרטיב של הצד השני. תפקידם של ההיסטוריונים הוא לבנות נרטיב 'נטראלי' שמשקף מאורעות עבר מנוכים מאינטרסים והטיות. זאת עבודה קשה מאד אבל כיום רוב ההיסטוריונים כבר אימצו לעצמם עמדה ביקורתית והם הפסיקו להסתמך על נרטיב אחד בלבד. חלף העידן של היסטוריות 'רשמיות' (של הכנסיה הקתולית, ברית המועצות, החרדים וכדומה) וכיום החוקרים כבר תורמים את עצמם לחקר האמת ולא להגנה על הנרטיב הרשמי.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 08 יולי 2018 17:16 הוסף ע״י דן

    לעניות דעתי, הקריטריון החשוב ביותר הוא מי כתב את ההסטוריה, הרי עם לא היה המצאת המצלמה, אם גרמניה היתה מנצחת במלחה"ע השניה, כל ההסטוריה הלא רחוקה של המחצית הראשונה של המאה העשרים, היתה נראית לנו אחרת לחלוטין.

  • קישור לתגובה ראשון, 08 יולי 2018 13:27 הוסף ע״י גינגיס חאן

    ראה כאן
    https://rationalbelief.org.il/%d7%90%d7%a4%d7%a1-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%aa-o-vs-dat/
    שעושה קציצות גם מהחצי השני של המאמר

  • קישור לתגובה שבת, 07 יולי 2018 19:38 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    לדעתי לפחות 50% מהחילוניים הם אנוסים, הם מאמינים בכל ליבם בתורה, אבל לא נעים להם והם מפחדים מהאינקויזיציה הליברלים, ולכן הם מתנהגים כמו חילונים. לדעתי גם עדי הוא אחד מהמרנוס, ולכן הוא כ"כ מתאמץ להראות שמול טיעונים עונים בתשובה "אתם חרדים ועם חרדים לא מדברים כי זה מתסכל".

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 13:38 הוסף ע״י עדי אביר

    רונן וזלמן,

    יש אתר נפלא בשם רציו שאף פעם אינו מוחק תגובות מטרילות. הוא אף פעם לא מוחק תגובות מטרילות ופוגעניות כי הוא לא מפרסם מלכתחילה תגובות שאינן מוצאות חן בעיניו. אני מרשה למוכי דת צעירים להעלות לאתר מה שהם רוצים ומבקש רק שהם ישמרו על שפה נקייה וימנעו מפגיעות אישיות. אם זה קשה לכם אולי כדאי שתקחו את הסחורה שלכם לאתר רציו. באתר הזה לא תוכלו יותר להגיב יותר בצורה פוגענית ומשפילה. ניסוחים מכובדים - IN. משפטים דוגמת 'על הסרט האינפנטילי הזה שד"ר עדי מצא בגוגל ...' - OUT. שמרו על רמת דיון נאותה, תרבותית, ועניינית או וותרו על תגובותיכם.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 12:54 הוסף ע״י עדי אביר

    זלמן,


    הערותיך הענייניות תתקבלנה בברכה אבל תגובות מטרילות, דוגמת תגובתך האחרונה, תימחקנה ללא הזהרה נוספת.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 12:52 הוסף ע״י עדי אביר

    רונן,

    תקרא טוב מה שכתבתי. במגזר החרדי יש פחות ממאתיים אלף משפחות. בכל משפחה יש מספר ילדים ובני נוער שאינם מסוגלים עדיין להחליט בעצמם אם הם מאמינים או לא. 10% מכל מחזור נושרים מהדת באופן גלוי ורבים מאד זונחים את הדת מבלי לעזוב את אורח החיים החרדי.


    אם אתה באמת רוצה להבין את החברה החרדית נסה לצפות בכתבות של אבישי בן חיים:

    http://1vsdat.org/index.php/2015-08-06-10-20-21/2013-11-15-14-20-54/item/1334-%D7%94%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%99-%D7%91%D7%9F-%D7%93%D7%95%D7%93


    לחליפון, תוכל להמתין קצת ולראות במו עיניך כיצד החברה הזאת מתפרקת.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 12:15 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    רונן, חרדים לא מתרחצים וגם מערבבים דם במצות ולכן כל ויכוח איתם מביא לתסכול, אין טעם להתווכח, כשאתה מביא אמירות אמוניות מהלמ"ס, מכיון שאין לך תואר ד"ר כמו לעדי, אין טעם לדבר איתך.

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 11:57 הוסף ע״י רונן

    אביר,

    שים לב כי החרדים נשארים פחות או יותר יציבים ואילו אתם החילונים מפריחים לאוויר מפלגות שנעלמות להן. אני גם מזכיר לך שיש לא מעט חרדים שלא מצביעים לבחירות לכנסת.

    אתה כתבת שאתה מעריך שכשליש הנם אנוסים. בתחילת 2018 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי הציבור החרדי מונה כ - 1033000 תושבים. משמע שלפי דבריך כ 344333 הנם אנוסים ועכשיו אתה כותב שמדובר בכמה עשרות אלפים.

    בקיצור מר אביר תפסיק לבלבל לנו את השכל

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 10:36 הוסף ע״י עדי אביר

    רונן,

    אני מדבר על חרדים בוגרים. ילדים ןצעירים שלומדים במסגרות תורניות עדיין אינם מעלים הרהורי כפירה.במילים אחרות, מדובר בכמה עשרות אלפי חרדים שחייבים לקיים את כל הטקסים למרות שהם אינם מאמינים בדת היהודית. שים לב, החרדים מתעצמים כבר עשרות שנים אבל ייצוגם בכנסת אינו גדל. למה אתה חושב שמשקל החרדים בציבור הישראלי נשאר סטטי?


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 10:25 הוסף ע״י רונן

    אתה טוען שבערך 330000 מהחרדים הינם אנוסים.
    ואתה מבסס את ההערכה שלך על חברים וירטואלים שאתה מתכתב אתם ברשת
    אכן אמין ביותר.

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 10:16 הוסף ע״י עדי אביר

    רונן,

    הערכה שלי מבוססת על מקורות רבים ובניהם חברים חרדים וגורמים רבים עימם אני מתכתב. אם לך יש מידע טוב יותר אשמח לשמעו.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 10:02 הוסף ע״י רונן

    מר אביר,

    אתה מניח שכשליש מהחרדים הינם אנוסים. אני מציע לך לטובתך להפסיק להניח ולהעריך כי אחרי שהערכת שתוכל לכתוב תגובה תוך יום יומיים ולבסוף הגענו לחודש אני חושב שכדאי שתשמור את ההערכות שלך לעצמך.

    אתה פשוט מביך

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 09:33 הוסף ע״י עדי אביר

    לידור,

    1. תוסיך את המילים 'לפע דעתי' בראש כל תגובה שלך ואז לבטח תקלע לאמת.

    2. אנא נסה לא להתייחס לגופי, חוויות העבר שלי, המניעים שלי וכדומה.

    3. הציונות היא תנועה שנוגדת את כל עקרונות החרדיות. הציונים הקימו את המדינה הזאת. החרדים הם עדיין אנטי-ציונים והם עושים כל שביכולתם על מנת למוטט את המדינה הציונית.

    4. בינתיים כחצי מהדתיים 'יוצאחים מהבועה שלהם' ויוצאים בשאלה. מהעולם החרדי קשה מאד לצאת, במיוחד אם אתה נשוי עם ילדים, אבל אבים זונחים את האמונה למרות שהם ממשיכים להתלבש כמו חרדים ולשחק את המשחק שלהם. קוראים להם 'אנוסים' ואני מניח שכשליש מהחרדים הם 'אנוסים'.

    גם אתה נשמע כמו בחור חכם ולכן אין לי כל ספק שגם אתה תמצא את עצמך במוקדם או במאוחר מחוץ לעולם החרדי.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 08:33 הוסף ע״י לידור

    עדי, סליחה אבל המאמר תגובה כולו באמת איש קש לצוות האתר.
    אתה טענת שהם לא הביאו מקורות , זה לא נכון. הם הביאו. זה לא קריטריונים שבדו מליבם.
    הם טוענים שכאשר יש לאירוע יותר השלכות והוא יותר מרכזי וידוע לעם, לא ניתן להשתיל אותו כזיוף, או משל.
    אני באמת מתפלא עליך. האם כשהיית ילד ילדים דתיים באו והתעללו בך? שככה אתה חושב שחרדים הם יותר גרועים מדאע"ש, או שהם בודים מעצמם ומתעללים מנשותיהם וילדיהם? מה פשר השנאה הזאתי?
    כמה ממקימי ערי המדינה היו חרדים, ואפילו היוו את ראשית הציונות.
    אני מקווה שיום אחד תצא מהבועה שלך.
    בסה"כ אתה נראה בן אדם חכם, רציונלי.
    לא מתאים לך .

  • קישור לתגובה חמישי, 05 יולי 2018 19:43 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    אגב, אחמוסה זה לא פפירוס, זו סתם טעות מצחיקה של שמחה יעקובוביץ, שהסתמך על הניב הלועזי 'אחמוסה' כאילו הכוונה אח של משה, בעוד זה רק היגוי משובש של 'יעחמס' - שמו של פרעה.

  • קישור לתגובה חמישי, 05 יולי 2018 19:36 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    על הסרט האינפנטילי הזה שד"ר עדי מצא בגוגל
    ראה כאן
    https://rationalbelief.org.il/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99/

  • קישור לתגובה חמישי, 05 יולי 2018 19:21 הוסף ע״י עדי אביר

    אריק,

    באמת, מה לגבי הפפירוסים הללו? חיפוש בגוגל העלה בראש הרשימה את הסרטון הבא. כדאי לראותו:

    https://www.facebook.com/ScienceReasonIsrael/videos/791780767537948/


    עדי אביר

  • קישור לתגובה חמישי, 05 יולי 2018 19:12 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    אתה לא יודע שהפפירוסים האלו נכתבו ע"י חרדים ולכן אין טעם להתייחס כי ויכוח עם חרדים מביא לתסכול? תמיהני עליך

  • קישור לתגובה חמישי, 05 יולי 2018 19:05 הוסף ע״י אריק

    מה לגבי פפירוסים רבים כמו איפוור ואחמוסה? .

  • קישור לתגובה רביעי, 04 יולי 2018 14:55 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    עדי, נראה שנכנסת לפה של הבן אדם הלא נכון, כי הוא עושה ממך קציצות
    https://rationalbelief.org.il/%D7%A2%D7%93%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A8-%D7%9E%D7%A0%D7%A1%D7%94-%D7%9C%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%9D-%D7%97%D7%9C/

  • קישור לתגובה רביעי, 04 יולי 2018 05:10 הוסף ע״י ישראל

    'צוות האתר' זה שוקי עינבל, כך מופיע באנגלית בסוף כל פוסט (וסה גם שקוף, כי אף אחד חוץ ממנו לא מסוגל לכתוב כל כך הרבה שטויות ברצף, בשכנוע פנימי עמוק כל כך?)

  • קישור לתגובה רביעי, 04 יולי 2018 04:41 הוסף ע״י דן

    תודה רבה לך על המאמר המעניין והמושקע, נהנתי מאוד לקוראו.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים