Skip to content

1VSDAT

רביעי, 03 נובמבר 2010 15:42

המדרש בשרות הרבנים

דרג מאמר זה
(4 מדרגים)
הרבנים, במאמצם לבסס את זכות קיומם, הציפו את עם ישראל ברבבות הלכות חדשות. ההלכות הללו לא יכלו להסתמך במישרין על ציוויי המקרא כיוון שהציוויים המקראיים, למגינת הלב הרבני, באו בראש ובראשונה לשרת את צרכיהם של הכוהנים וככאלה הם התעלמו כמעט לחלוטין מצרכי המעמד, הסמכות והפרנסה של החכמים. המחדל חייב תיקון והרבנים נאלצו למצא שיטה שתאפשר להם לסחוט הלכות חדשות מהניסוחים הישנים. להפתעתם הסתבר שקיימת שיטה מצוינת שמאפשרת לחלוב הוראות חדשות מתוך הטקסטים שכבר זכו להתקדש ולהתחבב על כל שדרות העם. לשיטת פלאים זאת נהוג לקרא בשם 'הדרש הרבני' ובעזרתה החכמים יכלו להתעלם לחלוטין ממובנם הפשוט של הפסוקים התנ"כיים ולגלות בהם אלפי ציוויים חדשים שכולם, מי היה מאמין, מחזקים את השקפת עולמם ודואגים לכבודם ולרווחתם.
 
העולם הרבני ניזון משתי מוסכמות יסוד: ההתגלות על הר סיני ושרשרת המסירה מדור אחד למשנהו. המוסכמה הראשונה קובעת שעל ההר משה קיבל, בין אם בכתב ובין אם בעל פה, את כל ההלכות, המצוות, האמיתות והתובנות שמאפשרות לאדם לעשות את רצון אלוהיו ולזכות בחסדיו. המוסכמה השניה מבטיחה לנו שכל מה שנמסר למשה על ההר עבר בשרשרת מסירה אמינה ורציפה מאב לבנו וממורה לתלמידו כך שבפני רבני כל דור ודור עמדה תמיד התורה שנמסרה למשה היישר מפי הגבורה. אם נצרף את שתי המוסכמות הללו יחד נהיה חייבים להסיק שהאמת האלוהית כבר נמסרה בשלמותה לאבות המייסדים ולבני הדורות העוקבים לא נותר אלא לקבל את התורה מרבותיהם ולהנחילה לתלמידיהם.
 
מסקנה פשוטה זאת צמצמה מאד את חופש הפעולה של חברי הגילדה והללו חיפשו לעצמם סיפור כיסוי שיאפשר להם להעשיר את הארסנל הרבני ברבבות ההוראות הנדרשות. התירוץ המתאים לא אחר לבא והחכמים מיהרו להודות בצער שלא כל ההלכות עברו בשלום מדור לדור. רבנים אלו או אחרים, בהיותם, למרות הכל, רק בני תמותה, שכחו מעט מהתורה שלמדו בצעירותם וחכמים אחרים עברו מן העולם עוד לפני שהספיקו להנחיל לתלמידיהם את כל דבשם. באותה מידה, הלכות רבות נעלמו בעיתות שמד, כשרבים מגדולי האומה נקטלו ותורתם אבדה. במקביל נמצאו גם הלכות שהשתבשו במהלך הדורות והגיעו אלינו במתכונת שגויה או מסורסת. שרשרת מסירה קטועה ופגומה אינה יכולה לשמש כבסיס אמין לתורת האמת וחברי הגילדה שמחו לקחת על עצמם את מלאכת ההחיאה ולשחזר הלכות שכביכול נשכחו או השתבשו.
 
תוך זמן קצר הסתבר להם שהתורה שבעל פה מכילה בחובה מנגנון הישרדות מופלא שמאפשר לברי הסמכא להחיות מחדש הלכות אבודות ולתקן הלכות פגומות ומשובשות. התורה שבכתב, כך מיהרו הרבנים לטעון, מנוסחת באופן שחכם בקי ומנוסה יוכל לשחזר מפסוקיה, בעזרת כללים הגיוניים ובדוקים, את כל ההלכות שניתנו למשה בסיני. כלומר, רבנים מוסמכים תמיד יוכלו לגזור מתוך התורה שבכתב את כל הלכותיה של התורה שבעל פה.
 
הגמרא אפילו מספקת לנו דוגמה לארוע היסטורי שחייב את שחזורן של הלכות אבודות:
 
אלף ושבע מאות הלכות הנלמדות מכלל ה'קל וחומר' ומגזירות שוות ומדקדוקי סופרים נשתכחו בימי האבל על מותו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן הצליח עתניאל בן קנז לשחזרן בעזרת פלפולו.[1]
 
התנ"ך כשלעצמו אמנם אינו מורה בצורה מפורשת על קיומה של תורה שבעל פה ועל האפשרות לשחזרה מתוך פסוקי התורה שבכתב אבל הרבנים לא התקשו למצא בפסוקים רמזים ברורים לקיומם של אותם כללי דרש שמאפשרים להם להתערב בפסוקים ולעשות בהם כבתוך שלהם, כפי שניתן לראות במדרש הבא:
 
האם משה הצליח ללמוד את כל התורה בארבעים הימים בהם הוא שהה על הר סיני? הלא התורה היא אינסופית כפי שניתן להבין מהפסוק 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם'[א]. אלא עלינו להבין שהקדוש ברוך הוא לימד את משה רק את הכללים בעזרתם ניתן להבין דבר מתוך דבר ולדרוש מצוות חדשות מתוך הפסוקים הישנים. לכן נאמר 'כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ'[ב] והמילה 'כְּכַלֹּתוֹ', שבאה מלשון 'כלל' מראה שהאל לימד את משה רק את הכללים.[2]
 
כללי הדרש אפשרו לרבנים להעניק לעצמם את הזכות הבלעדית לדרוש ולפרש מחדש כל משפט, ביטוי, מילה ולבסוף גם כל אות ותג שאי פעם מצאו את דרכם לתורה האלוהית. בעזרת האקרובטיקה הדרשנית הרבנים יכלו לפענח את תכונותיו הנסתרות של העולם ואת רצונותיו הכמוסים של האל והרמזים שהם מצאו בכתובים העניקו גיבוי מוחלט לראית העולם החדשה שהם החלו לכפות על העם היהודי. לכאורה, התנ"ך כבר חשף את כל הדרישות האלוהיות ופירט את כל הפולחנים הראויים וכל מי שנשאו ליבו לזכות בחסדי שמיים יכול למעשה לפתוח את הספר הקדוש ולגלות בעצמו אילו מנהגים וטכסים גורמים לאל אושר ונחת. ואולם, כאמור, ההוראות המפורטות במקרא, ובראשם פולחני הדם הכוהניים, לא שירתו את צרכיהם של חברי גילדת הרבנים והללו בחרו להתעלם מהמצוות המפורשות ולקבוע שהאל בעצם חפץ בסדר עולם חדש: מצוות משופרות, תפילות תכופות וממושכות, לימוד תורה ומתן צדקה.
 
לא במקרה בחרו הרבנים להדגיש את ארבעת הפעילויות הללו[3] ולכל אחת מהן חשיבות פרקטית משל עצמה: הצדקה היא לא יותר מאשר שם קוד לסבסוד המתמשך שהציבור התבקש להעניק לתלמידי החכמים ומאחורי הקריאה לגמילות חסדים עומד לרוב הצורך לדאוג למחסורן של משפחות שראשיהן החליטו לוותר על עבודה מועילה לטובת הסיגוף האינסופי באוהלם של הרבנים. כספי הצדקה אינם יורדים לטמיון גם כשהם נתרמים לקבצנים של ממש. במקרים אלה גמילות החסדים משמשת להגברת התלות בממסד הרבני ולגיבושו של ציבור שנסמך על מוצא הפה של הנהגתו.
 
גם לשמירת המצוות יש משמעות מעשית. הדרישה להקפיד על כל ההלכות והמצוות, קלות כחמורות, מחייבת היכרות טובה עם כל המפרטים שכביכול הוכתבו על ידי האל. כל מי שרוצה לרצות את אלוהיו חייב, אם כן, לשחר לפתחיהם של חברי גילדת הרבנים: ראשי ישיבות, מלמדים, מרביצי תורה, ר"מים, משגיחי מוסר, דיינים ופוסקי ההלכה שהתמחו בהבנת רצונותיו של האל ובקביעת הנהלים באמצעותם ניתן לרצותו ולזכות בחסדיו. הנגזרת אף היא ברורה ופשוטה: סכנה גדולה מרחפת מעל לראשו של כל מי שבוחר לותר על שירותיהם של חברי הגילדה ולהתעלם מהנחיותיהם. זאת ועוד, האל שהניף ברחמיו את חרבו המאיימת מעל לראשיהם של החוטאים הפוטנציאליים הבטיח גם ביקוש מתמשך לשירותיהם של בעלי המקצועות הפרה-רבניים שהוסמכו להקפיד על מילויים המושלם של כל הצוויים וההלכות – סופרי סת"ם, בודקי תפילין ומזוזות, משגיחי כשרות, שוחטים, מוהלים, חזנים, בלנים, שמשים, קברנים וכדומה – ותלותם של אלה ברבנים רק חיזקה את מעמדם של חברי הגילדה והבטיחה את פרנסתם.
באותו אופן, גם הדרישה להגות בתורה יומם וליל ולהתעמק בכל הוראותיה אינה יכולה שלא לתרום לשגשוגם ורווחתם של חברי הגילדה. הלימוד האובססיבי לא רק מגביר את הצורך במלמדים מוסמכים אלא שהוא גם יוצר מודעות גבוהה לסכנות הטמונות בהזנחתם של הצווים הרבניים. כל תלמיד שעובר אינדוקטרינציה רבנית מבין חיש מהר שהוא שם את גורל נפשו בכפו כל אימת שהוא בוחר להתעלם אפילו מההוראות הרבניות השוליות והזניחות ביותר וחזקה עליו שהוא יכפיף את עצמו ואת בני משפחתו לכל הנחיותיהם וגחמותיהם של מוריו.
 
חובת התפילה, כשלעצמה, אמנם אינה יוצרת ביקושים חדשים לשירותים רבניים אבל תפקיד מכריע לה בשטיפת מוחם של המאמינים ובשבירת גאון רוחם. דמויות מתפללות ניתן למצא גם בתנ"ך אבל אותם מתפללים קדומים, בניגוד למתפללי עידן התלמוד, נמנעו מלדקלם טקסטים קבועים והעדיפו לנסח את תפילותיהם הקצרות בעצמם ולשטוח את בקשותיהם בלשונם הם. זאת בהחלט אינה הגישה המועדפת על הרבנים. הללו החליטו שבריא יותר לדרוש מהמתפללים שידקלמו בדיוק את אותן נוסחאות שכבר דוקלמו על ידיהם רבבות פעמים בעבר וזאת בהנחה שהחזרה האינסופית אינה יכולה שלא להחדיר למוחם של המאמינים סדרה שלמה של משוואות שכר ועונש שמקבעות את חיוניותה של התורה הרבנית. המשוואות הללו עולות על בדל שפתיו של המתפלל לפחות שלוש פעמים ביום, או אם נרצה, למעלה מאלף פעמים בשנה ואין בנמצא כח שמסוגל למנוע מהם מלצרוב את עצמן בתודעתו ולחקוק את עצמן על לוח ליבו.
 
 


[א]             
איוב יא:ט
[ב]             
שמות לא:יח


[1]       
אלף ושבע מאות קלים וחמורים (הלכות הנלמדות מכלל הנקרא 'קל וחומר') וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירם עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.
(תמורה טז:א)
[2]       
וכי כל התורה למד משה? כתוב בתורה 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם'. ולארבעים יום למדה משה? אלא כללים למדהו הקדוש ברוך הוא למשה, הוי 'כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ'.
(שמות רבה פרשה מא פסקה ו)
[3]          
למשל: 'שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים'
(משנה אבות א:ב)
נקרא 2663 פעמים
למאמר הבא ולקודם: הרבנים והדרש הפראי »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים