את האגדה הרבנית חיים נחמן ביאליק בחר להשגיב במילים הבאות:
|
על פי מהותה אין האגדה חזיון ספרותי ארעי ועובר, אלא היא יצירה קלסית של רוח עמנו, יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קיימת לדורות. בעקרה ובכללה הרי היא אחד מן הגִלויים הגדולים של רוח האומה ואישיה. כמה דורות ואישים שקעו בה, מדעת או שלא מדעת, את כח יצירתם המעולה ואת כל עשר רוחם: כמה דורות טפלו בבנינה ובשכלולה עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יפיו שלו. ויצירה כזו – אי אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי, שצריך להשאר קיים כמו שהוא, בצלמו ובדמותו, כיצירת מופת לדורות עולם.
מצד התוכן - כוללת האגדה הרבה עניינים מהשקפות העם ואישיו על האומה הישראלית וקניניה הלאומיים, על חיי העולם וחיי השעה שלה, על מאורעותיה ועתידותיה, על גדולי האומה, קורותיהם ומעשיהם, דרכיהם ומידותיהם. על האדם והעולם, על הדעות והאמונות, על חכמת החיים ועל "כבשונו של עולם" (או "השאלות הנצחיות", בלשון האחרונים), על "מלכותא דארעא" ועל "מלכותא דרקיע" וכו' וכו' – סוף דבר, אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה, מאלו שהגיע להם, כמובן, כח הדעת והדמיון בימים ההם – שלא נגעה בו האגדה מצד שהוא. ...[1]
|
אבל כל מי שעיניים בראשו אינו יכול שלא להבחין בעובדה שהאגדה התלמודית והמדרשית אינה אלא נדבך חשוב נוסף במסע השיווק והפרסום של הגילדה. האגדה אולי תיראה כעולם מלא בפני עצמו וכיצירה שיש בה הרבה מן הנצחי והעולמי אבל עיניים מיומנות לא יוכלו שלא לזהות בה את טביעות ידיהם של פרסומאים ויח"צנים מוכשרים שניצלו את המדיה החדשה לשיווקו של הנרטיב הרבני הגדול ולקידום מכירת שירותיהם של הרבנים. דוגמה אחת תמחיש את השיטה כולה:
|
אליהו הנביא נהג לבקר לעיתים קרובות בישיבתו של רבי יהודה הנשיא. בראש חודש אחד אחר לבא. כשבא, שאל אותו רבי יהודה הנשיא: מדוע התעכב אדוני? ענה לו אליהו: הייתי צריך להמתין עד שגמרתי להעמיד את אברהם אבינו משנתו, לרחוץ את ידיו, לראותו מתפלל ולהשכיבו חזרה וכך עשיתי גם ליצחק וליעקב. שאל רבי יהודה הנשיא: האם לא יכלת להעמיד את כולם בו זמנית? השיב לו אליהו: חשבתי שאם אעשה כך אזי שלושתם יחד יתחזקו בתפילה ויביאו את המשיח שלא בעיתו. שאל אותו רבי יהודה הנשיא: האם יש כדוגמת שלושת האבות בעולם הזה? ענה לו אליהו: יש, והם רבי חייא ובניו.[2]
|
הקורא הבלתי מנוסה יגלה בסיפור תמים זה יותר מקורטוב של פשטנות אך נטעה קשות אם נזלזל בתחכומם של חכמינו. בעל האגדה אינו מנסה להעלות זכרונות מהימים הטובים וכל הסיפור כולו אינו אלא מעטפת לסדרה של מסרים סמויים שמטרתם להדגים את סגולותיהם של החכמים ולהעצים את חשיבותם.
בסיפור קטן ותמים זה שוקעו לא פחות משמונה מסרים רבניים אותם נוכל להבין אם נזכור שאבות האומה מייצגים במקורותינו את הרבנים האולטימטיביים, שהתפילה היא אחד הכלים החשובים ביותר בארסנל הרבני, שאת התואר 'צדיק' נוהגים להעניק רק למי שמקפיד ללכת בדרך הישר הרבנית, שהאב האוהב אמור, בבא היום, לגאול את בניו הנאמנים ושבדרמות הרבניות האל תמיד משחק רק תפקידים משניים. על רקע זה נוכל לזהות בקלות את המסרים הרבניים ששוקעו בסיפור התמים:
|
*
|
לרבנים עולם מיוחד משלהם שנמצא אי שם באמצע הדרך בין עולמם של התחתונים לעולמם של העליונים. בעולם קסום זה הם פוגשים דמויות שמימיות שנוהגות לחשוף בפניהם את סודות המרומים.
|
|
*
|
האבות הקדושים לא ממש מתו והם עדיין נוהגים לישון, לעמוד ולהתפלל. בהשאלה, גם צדיקים אחרים יזכו לאחר מותם לחיים מלאים ומספקים.
|
|
*
|
לתפילה עוצמה מצטברת. ככל שגדל מספר המתפללים כך גדלה האפקטיביות של התפילה. מכאן שטוב יעשו בני ישראל אם יתקבצו ויתפללו לעיתים מזומנות ככל האפשר.
|
|
*
|
יעילות התפילה עומדת ביחס ישיר למידת צדיקותו של המתפלל. להולכים בדרך הישר של הרבנים יכולת רבה להשפיע על עתידות וגורלות, ובמיוחד על גורלם הם.
|
|
*
|
האל נענה לתפילות ומשנה בעטיים את גזירותיו ואת כוונותיו המקוריות.
|
|
*
|
גאולת העם היא בלתי נמנעת ומועד בואו של המשיח כבר נקבע. אם ברצונך להגאל יחד עם כל בני ישראל עליך למהר ולנתב את עצמך לדרך הישר. כפועל יוצא מובן מאליו - עליך להשמע להוראות הרבנים ולהקפיד למלא את כל מצוותיהם.
|
|
*
|
בעזרת תפילות, ברכות וטכסים רבניים אחרים ניתן לזרז את בואו של המשיח, אפילו אם האל אינו מעוניין בשלב זה לקרב את הקץ.
|
|
*
|
רבנים מסוימים שקולים בצדקתם לאבות האומה ובכוחם להשפיע על החלטותיו של האל בדיוק כמו האבות הקדושים.
|
האגדה, אם כן, לא באה לבדר או להזכיר לנו את הימים הטובים שלעולם כבר לא ישובו והרבנים ניצלו אותה בכדי לחנך, להטיף ולהחדיר בשומעים את הנרטיב הרבני ואת מוסרי ההשכל המתלווים לנרטיב זה, מוסרי השכל שכל מטרתם להאדיר את הרבנים, לגבות את יומרותיהם ולעגן את זכויות היתר הם העניקו לעצמם ביד כה נדיבה.
(ביאליק ורבניצקי, ספר האגדה, הקדמה)
אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא. אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. אמר ליה: ויש דוגמתן בעולם הזה? אמר ליה: איכא רבי חייא ובניו.
(בבא מציעא פה:ב)
התגובות האחרונות