השתלטות השפה הערבית במהלך המאות השמינית והתשיעית חייבה את כל אלה שהלכו שבי אחר הפלפול התלמודי ללמוד את הארמית כשפה זרה ואילצה אותם להתעמת עם טקסטים שעל פניהם נראו סתומים ובלתי ניתנים לפיצוח. אך לא רק השפה הוצבה כמחסום בפני ההדיוטות וגם מי שהשקיע והתמחה בשפה הארמית גילה שהוא עדיין אינו מסוגל לצלול למימי התלמוד שכן רבותינו, מטעמי חיסכון, בחרו לנסח את דבריהם בתמצות כה רב עד שרק הבקיאים והמנוסים ביותר יכלו לפענחם ולהבינם. במאמץ לצמצם את הכתוב ולדחוס לשורות מעטות משמעויות רבות הם החליפו את הביטויים השגורים בראשי תיבות ואת הניסוחים הברורים והמובנים בנוסחאות קונבנציונליות שמובנן הוסתר בפני כל מי שאינו מצוי במונחי הדיון התלמודי. כך, לשם דוגמה, משמעותה של המילה 'אהייא' היא 'לאלו דברים מתייחסת ההערה במשנה או בגמרא?', הביטוי 'אורחה דמילתא קתני' משמעו 'התנא הביא דוגמה מן המציאות ואין להסיק מכך הלכה' והנוסחה 'אי מכללא מאי' מציינת 'מה הפגם בכך שההלכה, שנמסרה בשם חכם מסויים, לא נאמרה בפירוש אלא הוסקה מדבריו'.
לתוספת עניין, הטקסט התלמודי גם הקפיד להתעלם מכל סימני הניקוד והפיסוק והקורא חייב להחליט בעצמו מתי מסתיים משפט אחד ומתי מתחיל המשפט שלאחריו, היכן יש לשים פסיק, נקודתיים או מקף ובאם הרעיון מסתיים בנקודה, בסימן שאלה או בסימן קריאה. באופן דומה, התלמודים העדיפו שלא להציג בפנינו תורה סדורה אלא סדרות מתמשכות של דיונים וסיפורים שנשזרו יחדיו בשרשרות אסוציאטיבית ועל הקורא הוטל לגלות מהו הקשר בין הקטעים השונים ולהבין כיצד קטע אחד משתלשל מקודמו. אם לא די בכל הקשיים הללו הרי שהתלמודים, בשחזרם דיונים ודיאלוגים, הקפידו לזהות את הדוברים רק פעם אחת, בתחילת הקטע, ולסמוך על הקורא שיצליח להבין בעצמו איזו הברקה נאמרה על ידי איזה דובר. לשם דוגמה, ננסה לפענח מה בדיוק מתרחש בקטע הבא:
|
א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנניה נחש לכמה מיעבר ומוליד א"ל לשב שני והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' שנין והא קמשמשי שמושי אינהו נמי משמשי כאדם והא חכימי אינהו אנן חכימינן מינייהו[1]
|
בשלושים ותשע המילים שבקטע זה מסתתרות לא פחות מארבע שאלות קיסריות וארבע תשובות רבניות אף שהכתוב טורח לזהות את המתדיינים רק פעם אחת ולרמוז על התחלפות הדובר רק פעמיים. הקורא הוא זה שאמור להחליט מי הוא הדובר, מתי דבריו מתחילים ומתי הם מסתיימים והאם הוא שואל שאלה, מעיר הערה או קובע קביעה.
עורכי התלמודים גם הניחו שקוראיהם נהנים מבקיאות מוחלטת בספרי התנ"ך ולכן הם לא טרחו לחסום במרכאות את הפסוקים המקראיים ששובצו בגוף הטקסט. יתר על כן, ההנחה היא שדי בשלוש-ארבע מילים בכדי להזכיר לקורא במה מדובר ואין כל טעם בבזבוז זמן יקר על ציטוטים מלאים ועל ציון הספר, הפרק והפסוק ממנו נלקח השבריר המקראי. במקרים מסוימים הכתוב, למגינת ליבו של הקורא הנבוך, בוחר להסתמך דווקא על הקטע שהושמט מהציטטה ועל ידי כך הוא מגביר לא רק את תחושת הבלבול וחוסר האונים אלא גם את הצורך במלמדים מיומנים שהוכשרו והוסמכו ללמד את אותם קטעי תלמוד סתומים ובלתי מובנים.
הקטע התלמודי הבא מדגים את מקצת הבעיות:
|
רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר להו הכי טבילו והכי טבילו אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מיצר הרע אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיורי רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא בישא אמר להו אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר רבי אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין[2]
|
האם כולנו הבנו שהכתוב מדבר בשני זקנים שמצאו לעצמם היתרים להתבונן בבחורות ערומות? נבדוק שנית את הקטע, הפעם בתוספת תרגום לעברית, סימני פיסוק, ציון שמות הדוברים, הדגשת המובאה המקראית ומספר הסברים הכרחיים:
|
רב גידל הוה רגיל (היה רגיל) דהוה קא אזיל ויתיב (שהיה הולך ויושב) אשערי דטבילה (בשערי בית הטבילה, היינו, בכניסה למקווה של נשים).
אמר להו (להן, רב גידל) הכי טבילו והכי טבילו (כך תטבלו וכך תטבלו, כלומר, רב גידל נתן לנשים הנחיות כיצד עליהן לטבול).
אמרי ליה רבנן (אמרו לו הרבנים): לא קא מסתפי מר מיצר הרע (האם אין אדוני ירא מיצר הרע, שלרוב פוקד את כל מי שמסתכל בנשים שטובלות במקווה)?
אמר להו (להם, רב גידל): דמיין באפאי כי קאקי חיורי (דומות הן בעיני כאוזים לבנים, ולכן, אף שאני רואה אותן ערומות לא מתעורר בליבי שום יצר רע).
רבי יוחנן הוה רגיל (היה רגיל) דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה (שהיה הולך ויושב בשערי בית הטבילה, היינו, בכניסה למקווה של נשים).
אמר (רבי יוחנן): כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה (כאשר עולות בנות ישראל ובאות מהטבילה) מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי (יסתכלו עלי ויהיו להם ילדים יפים כמוני, שכן רבי יוחנן היה ידוע ביופיו והדעת נותנת שראית גבר יפה בעת העליה מהטבילה מבטיחה את הולדתם של בנים יפים).
אמרי ליה רבנן (אמרו לו הרבנים): לא קא מסתפי מר מעינא בישא (אין אדוני מתיירא מעיין הרע)?
אמר להו (להם, רבי יוחנן): אנא (אני) מזרעא דיוסף קא אתינא (מזרעו של יוסף אני בא) דלא שלטא ביה עינא בישא (שאין שולטת בו עין הרע) דכתיב (שנאמר) 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן'[א] ואמר רבי אבהו: אל תקרי (תקרא) 'עֲלֵי עָיִן' אלא 'עולי עין' (כלומר, שזרעו של יוסף מעולה ומסולק משליטתו של עין הרע, ומכאן ברור שהעירום הנשי אינו משפיע על רבבות צאצאיו של יוסף הצדיק, או לכל הפחות – על הרבנים שבהם).
|
הקורא הנבוך יכול אמנם לחפש מזור בפירושיו של רש"י אך כאן יסתבר לו שעליו להתמודד לא רק עם עוד ניסוחים מתומצתים בהם העברית והארמית משמשים בערבוביה אלא גם עם טקסט שנכתב באותיות יחודיות ועם נטיתו של המחבר להבהיר את הארמית העתיקה באמצעות הצרפתית העתיקה, שפה שללא ספק היתה מאד חשובה ושימושית במחצית השניה של המאה האחת עשרה. כך, לשם דוגמה, אנו מוצאים את רש"י מפרש את המילים הארמיות הקשות - 'שליא', 'שורייקי', 'אסכרא' ו-'זיבולא' באמצעות המושגים הפשוטים והברורים - 'ושטידור', 'טייש', 'ישטראנגולמנט' ו-'פלאדא'.
אם נשארנו מבולבלים כשהיינו נוכל לפנות גם למפרשים אחרים אבל מהר מאד יסתבר לנו שגם מהם לא תבוא הישועה. רובם אמנם לא חסכו במילים כרש"י, וחלקם אף העדיף להכביר להג, אך אין בכך משום הקלה שכן אפילו המעולים שבהם בחרו להתעלם מסימני הפיסוק, לתבל ניסוחים מסורבלים בממרות ארמיות ולהעשיר את הסבריהם במידה גדושה של קיצורים וראשי תיבות. כך, לשם דוגמה, מתנסח הרא"ש בתחילתה של מסכת ברכות:
|
ופר"ת דק"ש שבבהכ"נ עיקר ומה שאנו קורין אותה מבעוד יום קיי"ל כר' יהודה דאמר לקמן פרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה והוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך הוי לילה לענין תפלת המנחה וה"ה לענין ק"ש ואמרינן נמי לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואמרי' נמי לקמן רב צלי של שבת בע"ש אלמא חשיב לי' לילה לענין תפלת הערב וה"ה לענין ק"ש, וא"ת הא דפריך לקמן ר' יהודה לר"מ דאמר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים אדרבה קשה טפי לדידיה שהרי קורין אותה מפלג המנחה שהוא יום גדול, וי"ל דה"ק ליה לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי תפלת המנחה עד הערב א"כ אותה שעה הוא יום לענין ק"ש[ב]
|
למה, דרך אגב, מתכוון הרא"ש כשהוא אומר: וי"ל דה"ק? מילון טוב לראשי תיבות ילמדנו שאת הקיצור י"ל נוכל לקרא בתור: יד הלשון, יהיו לרצון, יוסף לחק, יוסף לקח, יחי לעד, יין לבנון, יכול להיות, יכול לומר, יצא לאור, יש לדקדק, יש להקשות, יש להשיב, יש לו, יש לומר, יש לחוש, יש ליישב, יש לכוון, יש למחות, יש לנו, יש לעיין, יש לפרש, יש לשאול, יש לראות ויש לתרץ. הקיצור דה"ק, מאידך, יכול לציין רק: דברי הקטן, דברי הקריאה, דהכי קאמר, דהכי קתני, דעת הקהל ודרך הקודש. את צמד הקיצורים י"ל דה"ק ניתן, אם כן, לפרש ב-144 אופנים שונים ורק שנים רבות של הכשרה ילמדונו אילו צירופים אויליים ראוי לפסול על הסף ועם אילו קומבינציות פחות או יותר סבירות ניתן להמשיך ולהשתעשע.
אין כוונתי לטעון שאסטרטגיה גדולה עמדה מאחורי מסלול המכשולים שהוקם בדרכם של ההדיוטות ולבטח אין שום סיבה לקבול נגד עורכי התלמוד ומפרשיו על שהתנסחו כנוהג זמנם ומקומם אך נראה שהיהדות הרבנית לא הצטערה במיוחד כשבמהלך השנים הסתבר שהתלמוד הלך ונעשה פחות ופחות נגיש לכל אלה שהחליטו לותר על השכלה תורנית מסודרת. הטקסטים הסתומים הבטיחו את השליטה המונופוליסטית של הרבנים ורק רפי השכל שבניהם היו מעלים על דעתם לכרות את מטה לחמם ולתרגם את התלמוד לשפה פשוטה ומדוברת. יש להניח שאלמלא הרב עדין שטיינזלץ, שעל אף התנגדותם התקיפה של בכירי הרבנים התמיד במאמציו לתרגם את התלמוד לעברית עכשוית, היינו גם היום סמוכים על מוצא פיהם של אותם גורמים אינטרסנטים שתפסו חזקה על כתבי הקודש של האומה. למזלנו, עשרים וארבע מסכתות של התלמוד הבבלי כבר תורגמו לעברית פשוטה ומובנת וכל דכפין יכול עתה לעיין בהן ולחשוף בעצמו את מלא עומקן של המחשבות העתיקות שעדיין ממשיכות להשפיע, בצורה כה מכרעת, על חיינו וגורלנו.
את עיקרי האמונה היהודית ניתן לתאר בדרכים רבות ושונות וארון הספרים היהודי אכן הועמס לעייפה באינספור כותרים שכל אחד מהם מנסה, בדרכו היחודית, להבהיר ולהעמיק את נקודת המבט התקנית של היהדות הרבנית. שנים רבות של שינון בלתי פוסק הושקעו בעיצובם וכתיבתם של הספרים הללו וחלילה לנו מלזלזל באותם רבנים מסורים שמצאו לנכון לספר בשנית את מה שלמדו במהלכו של עימות מייסר עם שפתם, תחבירם, דעותיהם ומוזרויותיהם של קודמיהם. דבריהם אולי יראו לנו כלא יותר מאשר התעמקויות סרק בנושאים תלושים וחסרי חשיבות אבל אסור לנו התעלם מהם ומרעיונותיהם אפילו אם ניכר בעליל ששנים רבות של שטיפות מוח זיככו ממוחם את כל סיגי הגיון והמחשבה העצמית. מצד שני, אין גם כל חובה להתמסר למשנתם הסדורה וניתן, בעזרת התרגומים המודרניים של התלמוד והמדרשים, לנסות ולגלות בצורה עצמאית מהן אותן אמונות בסיסיות עליהן נשענת היהדות הרבנית וכיצד הצליחו האמונות הללו לשאת על גבן את אינספור ההלכות, פרשנויות, הסברים, הרחבות, תוספות, שאלות ותשובות, ליקוטים, סיכומים, תירוצים, התפתלויות ואחיזות עיניים שהוערמו על עגלתם העמוסה לעייפה של הרבנים.
אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה מתעבר ומוליד, כלומר, מה אורך תקופת ההריון של הנחש? אמר לו רבי יהושע: שבע שנים. שאל הקיסר: זקני אתונה, שעסקו במחקר הרביעוהו נחש וילד אחרי שלוש שנים? ענה לו רבי יהושע: הוא מעובר היה מקודם ארבע שנים. שב ומקשה הקיסר: הרי הם היו משמשים, היינו, עוסקים בפעילות מינית – וכידוע לכל אין החיות נוהגות לעסוק בפעילות מינית לאחר התעברותן? השיב רבי יהושע: גם הם משמשים כאדם, כלומר: בדומה לבנות האדם גם בנות הנחש עוסקות בפעילות מינית לאחר התעברותן. הקיסר המשיך להקשות: והרי חכמים הם, אותם זקני אתונה שערכו את הניסוי המדעי? רבי יהושע מעמיד את הקיסר במקומו: אנחנו חכמים מהם.
בכורות ח:ב
ברכות כ:א
התגובות האחרונות