Skip to content

1VSDAT

חמישי, 04 נובמבר 2010 09:08

ההגיון הרבני

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
מפעלו של הרב עדין שטינזלץ, שתרגם את התלמוד לעברית פשוטה ומובנת לכל, פתח את שערי התלמוד והמדרשים גם בפני אלו שבחרו לעקוף את המסלול הרבני ואולם גם לאחר שהטקסט תורגם, פוסק ופוענח עדיין נותר בעינו קושי מרכזי ומכריע. דברי החכמים אולי הפכו לבהירים וברורים אבל הם עדיין לא התיישבו עם כללי ההגיון שבני המאה העשרים ואחת בחרו לאמץ לעצמם. רב אחר רב יקום, יטען את טיעוניו ויגבה את עמדותיו בציטוט ישיר מספר הספרים ואנו נסתכל בתמהון ונשאל את עצמנו כיצד מרשה לעצמו החכם להתעלם מהתכתיבים הפשוטים והמובנים ביותר של השכל הישר ולחלוב מהטקסט אסמכתאות לרעיונות חדשים ונועזים שכל קשר בינם לבין המציאות המוכרת הוא לכל היותר מקרי בלבד.
 
ניקח כדוגמה את רבי יוחנן שזיכה את עצמו בהתר התבוננות[א] ונחפש את חוט המחשבה ההגיוני שיכול לגרום לסיפור להתקבל על הדעת: אנו נוכל אולי להסכים שבמקום 'עֲלֵי עָיִן' ראוי לקרא 'עולי עין'[ב] - יוסף הצדיק, אחרי הכל, באמת נזהר שלא ליפול ברשתה של העין הרעה - אך על מה אנו מסתמכים כשאנו בוחרים להחיל את הביטוי המסורס גם על רבבות צאצאיו של אותו צדיק קדמון ולקבוע שאף אחד מהם לא היה חשוף לפגיעתה של העין הרעה? זאת ועוד, אם הפטור מהעין הרעה אמנם חל על כל צאצאיו של יוסף מניין לרבי יוחנן שהוא צאצא ישיר לאדם שנמנה עם אחד השבטים שירדו מבמת ההיסטוריה תשע מאות שנה קודם לכן? לבסוף, אם רבי יוחנן הוא אכן בן לאחד משבטי בית יוסף מדוע הוא חושב שהחיסון המשפחתי תקף גם כאשר מול עיניו סובבות נשים בדרגות אלו או אחרות של ערטול?
 
נראה שעל פי ההגיון הרבני עלינו לקבל כמובן מאליו שקיימת בעולמנו קבוצה של אנשים שירשו מאחד מאבי אבות אבותיהם חיסון טבעי מפני העין הרעה. אנשים אלה אינם מאופיינים על ידי סימנים חיצוניים כלשהם וגם להם יש שתי אזנים, שתי עיניים, אף אחד, ארבעה גפיים ואצבעות לרוב. ניסויים מדעיים לא יחשפו אותם. טובי הרופאים יעמדו מולם נבוכים וחסרי אונים. מומחים לגנטיקה יפרכו את אצבעותיהם ויכססו את ציפורניהם. רק הרבנים, על ידי הוספת אות תמימה אחת למילה 'עֲלֵי', הבינו שהאל בחסדיו מעמיד אותם מעל לעיין הרעה, מגן עליהם מפגיעתה ומתיר להם להתבונן בנשים ערומות. רק הרבנים הצליחו לזהות תופעה חבויה ונסתרת מעיין ורק הם יודעים שהאל בתבונתו האינסופית יידע להבדיל בין הסוטים הראויים להתייסר באישה של הגיהינום לבין הרבנים מזרע יוסף שכל מעשיהם אינם אלא לשם שמיים.
 
מלכודת נוספת אליה נוהג ההגיון ליפול היא מלכודת ההרמוניזציה. החכמים הניחו, כמובן מאליו, שהטקסט המקראי מקפל בחובו את כל האמיתות האלוהיות ועל כן הם הסתמכו תמיד אך ורק על סמכותה של המילה הכתובה. המילים הכתובות, לעומת זאת, לא תמיד ששו לשתף פעולה ובמקרים רבים התגלו בכתבים הקדושים קשיים וסתירות שרמזו על אותו חוסר עקביות שמצליח להשתרר מפקידה לפקידה גם על העולמות העליונים. הרבנים, חרדים לסמכותו הבלתי-מעורערת של האל והטקסטים שנכתבו על ידו או בהשראתו, נחפזו לפשר בין כל שתי אמירות סותרות ולהסיר מסדר היום את כל אי-ההבנות המביכות. ההרמוניזציה הרבנית היא תמיד מבריקה ומתוחכמת, ואם נתעלם מהיעדר הקשר למציאות המוכרת, גם מאד משכנעת. הקטע הבא, לשם משל, מדגים היטב לא רק את הדחף הבלתי ניתן לכיבוש שכופה על הרבנים להתעמת עם כל סתירה שולית אלא גם את השימוש המיוחד שהרבנים נהגו לעשות בכליו המושחזים של ההגיון:
 
פסוק אחד אומר 'שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף'[ג] ופסוק שני אומר 'וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם'[ד]. פותרים את הסתירה: אין זה קשה - על שש כנפים מדובר בזמן שבית המקדש היה קיים ובארבע כנפים מדובר בזמן שבית המקדש כבר לא היה קיים 'שכביכול' נתמעטו כנפי החיות.
שואלים: אילו כנפים נתמעטו? אמר רב חננאל אמר רב: אותן שאומרות שירה לגביהן נאמר '... וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר ...'[ה], פסוק שמוכיח שהמלאכים אומרים שירה בכנפיהן, ונאמר 'הֲתָעִוף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ'[ו] ומכאן ההוכחה שבטלו הכנפיים האומרות שירה. וחכמים אומרים: הכנפים שנעלמו הן הכנפים בהן החיות מכסות את רגליהן שנאמר 'וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה'[ז] וברור שאם לא היו אלה הכנפים התחתונות שהתמעטו הנביא לא היה יודע כיצד נראות רגלי החיות.
דוחים טיעון זה: מכן אין ראיה שאולי הרגלים נתגלו בחטף והנביא הספיק לראות אותן, שאם לא תאמר שהרגלים נתגלו רק בחתף תאלץ לומר בעקבות הפסוק 'וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם'[ח] שהנביא הצליח לראות את פני החיות ולכן נתמעטו גם הכנפיים שמכסות את פני החיות, אלא אתה חייב לומר שנגלו הפנים והנביא ראה אותם ומכאן שגם הרגליים נגלו והנביא ראה אותם בחטף.
דוחים גם טענה זו: כיצד אתה משווה? נניח שפניו נגלו - דרך ארץ היא לגלות את הפנים בפני הרב לכן ייתכן שהחיות מגלות לפעמים את פניהן, אבל אין זאת דרך ארץ לגלות את הרגלים בפני הרב ולכן ודאי שלא היו להן כנפיים לכסות בהן את רגליהן.[1]
 
הנביא ישעיהו ראה את האל יושב על כסא רם ונישא כשמעליו מרחפים שרפים בעלי שלושה זוגות כנפיים. יחזקאל, לעומתו, ראה את חיות המרכבה והבחין בעובדה שכל חיה נפנפה בארבעה כנפיים בלבד. על פניו אין כאן שום קושי שהרי ישעיהו ראה את השרפים ויחזקאל את חיות המרכבה ובנקל ניתן לטעון שמדובר בשני סוגים שונים של יצורים שמימיים ואולם, פתרונות כה פשוטים לעולם לא יחצו את השערים הרבניים והחכמים בחרו לפתור את הסתירה בטענה שבעת חורבן הבית יושבי המרומים איבדו זוג אחד של כנפים. הפסוק בספר ישעיה מדבר, אם כן, בימים שלפני החורבן והפסוק בספר יחזקאל על הימים שלאחריו. כאן מתעוררת שאלה חדשה: איזה זוג כנפיים אבד בעת חורבן הבית, הזוג העליון, האמצעי או התחתון? את השאלה הזאת החכמים בחרו לפתור אך ורק באמצעות ההגיון הטהור באופן הבא:
 
הנביא יחזקאל מדווח שלחיות הקודש יש רגל ישרה מכאן שהוא ראה את רגליהם ולכן זוג הכנפים שאבד הוא בהכרח הזוג התחתון שבעבר כיסה את רגלי החיות.
 
                                              אבל:
 
באותה הזדמנות הנביא דיווח גם על פני החיות שנראו לו כפני אדם וניתן להסיק, באותה הלוגיקה, שהמלאכים איבדו גם את זוג הכנפיים העליונות שהיו אמורות לכסות את פניהם.
 
                               טיעון זה יש לפסול על הסף שכן:
 
ייתכן שהנביא ראה את פני החיות בחתף, בעת שהם נפנפו בכנפיהם העליונות.
 
                                   כאן עולה שאלה חדשה:
 
אם כך הם פני הדברים מדוע שלא נאמר שהנביא גם ראה גם את רגלי החיות רק להרף עיין?
 
                                הקושי הזה נפתר בקלות רבה:
 
אין זה הגיוני לטעון שהנביא ראה את רגלי החיות רק להרף עיין. אדם מנומס נוהג להראות את פניו לרבו ולכן ייתכן שהחיות חשפו את פניהם במתכוון והנביא שם לב לעובדה שפניהם כפני אדם. מאידך, איש אינו נוהג לחשוף את רגליו בפני רבו ולכן הנביא יכל לראות את רגלי החיות רק אם הכנפים התחתונות הן אלו שהתמעטו לאחר חורבן הבית.
 
                         נותרת לנו רק המסקנה הבלתי נמנעת:
 
הנביא ישעיהו ראה ששה כנפים והנביא יחזקאל רק ארבע בגלל שזוג הכנפיים התחתון שהיה אמור לכסות את הרגלים אבד ללא שוב.
 
לא רק המרומים גלשו פה ושם לסתירות שדרשו תיקון והרמוניזציה וגם הרבנים עצמם לא תמיד הצליחו להמנע מהשמעת אמירות סותרות לחלוטין שבאף עולם הגיוני לא היו מצליחות לדור יחד בכפיפה אחת. אך אל חשש. טרם נולדה הסתירה שלא נמצא לה הסבר מבריק שמיישב את כל המבוכות. כך, לשם משל, בדוגמאות הבאות:
 
הרואה פיל בחלום - פלאות יעשו לו. אם ראה פילים בחלומו - פלאי פלאות יעשו לו. מקשים: בבריתא שנינו: כל מיני חיות יפים לחלום חוץ מן הפיל ומן הקוף והרי יש בכך סתירה לקביעה שפלאות יעשו למי שרואה בחלומו פיל? מתרצים: אין כאן סתירה. במקרה אחד מדובר בפיל שיש עליו אוכף ובמקרה השני בפיל שאין עליו אוכף.[2]
 
מסתבר שבאמת אין כאן כל סתירה, בדיוק כשם ששני הפסוקים לא היו סותרים זה את זה אם היה מסתבר שהפסוק הראשון מתייחס לחולם על פיל צח לשון בעוד שהפסוק השני מתייחס לחולם על פיל מגמגם. תירוץ מענג נוסף מסביר לנו כיצד ניתן להתאים את התנהגותו התמוהה של רבנו הקדוש למודל הרבני המפורט בבריתא:
 
אמר רבי חנינא: אני ראיתי בזמן תפילה את רבי יהודה הנשיא שגיהק ופיהק ונתעטש וירק ומישש בבגדו, אבל הוא לא היה מתעטף בטלית שנפלה באמצע התפילה וכשהוא פיהק הוא היה מניח את ידו על סנטרו כדי שלא יראו האחרים את פיהוקו. מקשים: הרי למדנו בברייתא שהמשמיע קולו בתפלתו הוא מקטני אמונה, שהמגביה קולו בתפלתו הוא מנביאי השקר, שהמגהק והמפהק הוא מגסי הרוח, שהמתעטש בתפלתו סימן רע לו ויש אומרים שניכר שהוא מכוער ושהיורק בתפלתו נחשב כמי שירק המלך. ברור, אם כן, שיש סתירה בין האמור בבריתא להתנהגותו של רבי יהודה הקדוש. מחדדים את הבעיה: נניח שבענין הגיהוק והפיהוק אין בידנו סתירה שכן ניתן להניח שאין לרבי שליטה על הגיהוק והפיהוק והוא נאנס לגהק ולפהק בעוד שהבריתא מדברת על גיהוק ופיהוק רצוניים והאדם הוא גם רוח רק אם גיהק ופיהק למרות שיכל היה לשלוט בעצמו ולהמנע מכך, אבל בעניין העיטוש יש לנו סתירה ברורה שכן הכתוב אומר שרבי התעטש בעוד שהברייתא מלמדת שהעיטוש הינו סימן רע ויש אומרים שהמתעטש הוא מכוער! מתרצים: אין כל סתירה בין התנהגותו של רבי לאמור בברייתא: רבי התעטש מלמעלה וזאת התנהגות מותרת בעוד שהברייתא מדברת על התעטשות מלמטה, היינו נפיחת רוח, ובזה יש סימן רע וניכר בנופח שהוא מכוער.[3]
 
הברייתא, כך מסתבר, מדברת רק על מגהקים ומפהקים להכעיס ולא, חס וחלילה, על משתהקים השגרתיים שבדומה לרבי לא הצליחו להשתלט על גיהוקיהם ופיהוקיהם. כלל זה אינו חל כמובן על מכוערים המתעטשים מלמטה ולגביהם אין זה משנה אם הרוח ננפחה מתוך אונס או מתוך רצון. הנחת היסוד היא שרבי תמיד נוהג בקדושה ועל כן לא ניתן להעלות על הדעת שמעשה ממעשיו יסתור בדרך כלשהי את הוראותיה של הברייתא. אם בכל זאת נמצא סתירה בין הרצוי לבין המצוי הרי שמחובתנו לעוות ולסרס את הכתוב כך שלא יעמוד עוד בסתירה להתנהגות הקדושה.
 
להטטנות עוד יותר מרהיבה ניתן למצא בדוגמה הבאה המעידה לא רק על מרחב התמרון האינסופי העומד לרשות החכמים אלא גם על עומקו וחריפותו של הדיון התלמודי:
 
בא חתול וקטע ידו של תינוק. יצא רב ודרש: חתול מותר להורגו ואסור להחזיקו בבית וכל הלוקח אותו מבעליו והורגו אין בו משום איסור גזל ואם אבד אין מצווה להשיבו לבעליו. ...
מקשים: למדנו בבריתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלים כלבים פראיים וחתולים וקופים וחולדות סנאים מפני שהם עשויים לנקר את הבית ומכאן מובן שיש אישור לגדל חתולים וכיצד יכול רב, שחי שנים רבות אחרי רבי שמעון, לאסור על גידולן של החיות הללו?
משיבים: אין כאן סתירה, רבי שמעון בן אלעזר דיבר על חתול שחור ורב אסר על חתול לבן.
מוסיפים להקשות: הרי החתול במקרה בו דן רב היה חתול שחור?
משיבים: שם החתול היה חתול שחור בן חתול לבן ולכן דינו כדין חתול לבן.
כאן מתעוררת בעיה נוספת שהרי ידוע לנו שרבינא שאל 'חתול שחור בן לבן מה דינו' ואם רב כבר דן בחתול שחור בן לבן מדוע היה רבינא בספק?
משיבים: כאשר נסתפק רבינא היה זה בחתול שחור בן לבן בן שחור ואילו במקרה בו דן רב מדובר היה בשחור בן לבן בן לבן.[4]
 
אם גם התירוצים הללו לא היו מספקים את השואלים אזי אין כל סיבה שלא לחזור עוד כמה דורות אחורה שהרי אין להניח שהרבנים כבר דנו בכללים המחייבים לגבי חתול שחור בן לבן בן לבן בן שחור בן לבן בן שחור בן שחור. למעשה, כך גילו רבותינו, ניתן ליישב כל סתירה אפשרית על ידי שליפתו מהכובע של משתנה חדש בעזרתו ניתן לתרץ אפילו שתי הוראות נוגדות לחלוטין, כפי שמלמדת אותנו הפנינה הבאה:
 
תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בחלומות שקשורים בשור: חולם שאוכל מבשרו – מתעשר, חולם שהשור נגחו - יהיו לו בנים שמנגחים בתורה, חולם שהשור נשכו - יסורים יבואו עליו, חולם שהשור בעטו - דרך רחוקה נזדמנה לו, חולם שרכב על השור - עולה לגדולה. מקשים: הרי למדנו בבריתא שרכבו – מת, ויש כאן סתירה בין דברי רבנן לאמור בברייתא? משיבים: אין סתירה. המקרה הראשון מדבר כשחלם שהוא זה שרוכב על השור והמקרה השני מדבר במקרה שחלם שהשור רוכב עליו.[5]
 
אין בנמצא, אם כן, ולו סתירה אחת שתצליח לשרוד את תירוציהם של חכמינו זכרונם לברכה: הברייתא אולי מדברת על עיטוש אך מסתבר שכוונתה לעיטוש של מטה ולא חס וחלילה לעיטוש השגרתי שהיה כה חביב על רבנו הקדוש. הפיל יפה לחלום – אך זאת רק כאשר חולמים על פיל מאוכף ולא, חס וחלילה, על פיל בעל גב חשוף. דינו של חתול שחור בן לבן בן שחור חייב להיות שונה מדינו של חתול שחור בן לבן בן לבן ומרכב שור הוא אכן מסוכן לבריאות אך זאת רק כאשר השור שבחלומך רוכב עליך ולא כאשר אתה רוכב עליו. הרבנים ליהטטו בקסמיהם והצילו את הטקסטים מפני מה שנראה כביכול כסתירה, נצח ישראל הועשר בתובנות יסוד נוספות והמחשבה הרבנית תורגלה פעם נוספת בטכניקות שיש לנקוט כשעולה הצורך לפתור את הבעיות המטרידות של חיינו. רק אנו, אם עדיין לא הורגלנו בהתעלמות מצווי הלוגיקה, נותרנו עם התחושה שכל כניסה לעולמה של התורה מחייבת אותנו להפרד מהגיוננו ולהפקידו למשמרת ליד הפתח.  
 


[א]             
ראה המאמר הקודם
[ב]       
הבטוי 'עולי עיין' זוכה מרש"י למספר ביאורים: 'מסולקין מן העין שאינה שולטת בהן', 'שליטין על העין, ולא העין עולה בהן', 'עולין על העין ואין העין עולה עליהם', 'עולין למעלה מן העין והיא מלמטה, שהיא אינה יכולה לשלוט בהן'. מכל הפירושים הללו גם יחד ניתן להבין שעולי העין חסינים מעונשה של העין הרעה.
[ג]              
ישעיה ו:ב
[ד]              
יחזקאל א:ו. לכאורה יש כאן סתירה אף שלמעשה אין שום קשר בין שני הפסוקים - ישעיהו מדבר על השרפים שמרחפים מעל ליושב על כסא רם ונישא בעוד שיחזקאל מדבר על החיות שמעל ראשיהן רקיע הנראה כעין הקרח הנורא.
[ה]             
ישעיה ו:ב-ג
[ו]              
משלי כג:ה, 'הֲתָעִוף' קרי 'הֲתָעִיף'
[ז]              
יחזקאל א:ז
[ח]             
יחזקאל א:י


[1]          
כתוב אחד אומר 'שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף' וכתוב אחד אומר 'וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם'. לא קשיא - כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים כביכול. הי מינייהו אימעוט? אמר רב חננאל אמר רב: אותן שאומרות שירה בהן כתיב הכא 'וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר' וכתיב 'הֲתָעִוף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ'. ורבנן אמרי: אותן שמכסות בהן רגליהם שנאמר 'וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה' ואי לאו דאימעוט מנא הוה ידע? דלמא דאיגלאי וחזיא ליה. דאי לא תימא הכי 'וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם' הכי נמי דאימעוט. אלא דאיגלאי וחזיא ליה הכא נמי דאיגלאי וחזיא ליה. הכי השתא? בשלמא אפיה - אורח ארעא לגלויי קמיה רביה, כרעיה לאו אורח ארעא לגלויי קמיה רביה.
(חגיגה יג:ב)
[2]       
הרואה פיל בחלום - פלאות נעשו לו, פילים - פלאי פלאות נעשו לו. והתניא: כל מיני חיות יפין לחלום חוץ מן הפיל ומן הקוף? לא קשיא הא דמסרג הא דלא מסרג.
(ברכות נו:ב)
[3]       
ואמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש ורק וממשמש בבגדו, אבל לא היה מתעטף, וכשהוא מפהק - היה מניח ידו על סנטרו. מיתיבי: המשמיע קולו בתפלתו - הרי זה מקטני אמונה, המגביה קולו בתפלתו - הרי זה מנביאי השקר, מגהק ומפהק - הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו - סימן רע לו ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער. הרק בתפלתו - כאילו רק בפני המלך. בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא - כאן לאונסו כאן לרצונו, אלא מתעטש אמתעטש קשיא. מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא: כאן מלמעלה כאן מלמטה.
(ברכות כד:א)
[4]       
אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא. נפק רב ודרש: חתול מותר להורגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבידה לבעלים. ... מיתיבי: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין וחתולים וקופים וחולדות סנאים מפני שעשויים לנקר את הבית. לא קשיא. הא באוכמא הא בחיורא. והא מעשה דרב אוכמא הוה? התם אוכמא בר חיורא הוה. והא מבעיא בעיא ליה רבינא דבעי רבינא: אוכמא בר חיורא מהו? כי קמבעיא ליה לרבינא באוכמא בר חיורא בר אוכמא מעשה דרב באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה.
(בבא קמא פ:ב)
[5]       
תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בשור: שאוכל מבשרו – מתעשר, נגחו - הויין ליה בנים שמנגחים בתורה, נשכו - יסורים באים עליו, בעטו - דרך רחוקה נזדמנה לו, רכבו - עולה לגדולה. והתניא: רכבו – מת? לא קשיא: הא דרכיב הוא לתורא הא דרכיב תורא לדידיה.
(ברכות נו:ב)
נקרא 3862 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים