Skip to content

1VSDAT

חמישי, 04 נובמבר 2010 09:10

אגדה מול הלכה

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
תורת הגויים פקחה עיניים שעד כה סונוורו רק מזיווה של תורת הקודש ורבנים שנשבו בקסמה של הפילוסופיה היוונית החלו להבין שלא כל חכמי התלמוד הצליחו להעלות את דבריהם בקנה אחד עם תכתיבי השכל הישר. ההתבטאויות המביכות של חכמי התלמוד נראו בתחילה כחסינים מפני כל התירוצים וההסברים ואפילו רבנו סעדיה גאון (882-942), שמיהר לראות בלשונות ההאנשה בתנ"ך לא יותר מאשר מטאפורות ומליצות שיר, לא נחפז להגדיר את כל חכמי התלמוד כמשוררים דגולים ואת כל דבריהם כחמודות נפלאות. הפתרון שנמצא, נפלא בפשטותו, היה לסווג את דברי הקדמונים לשתי קטגוריות, לדברי 'הלכה' מחד ולדברי 'אגדה' מאידך, ולטעון בעקשנות שה'הלכה' היא לב ליבה ולחם חוקה של היהדות בעוד שה'אגדה' מבטאת רק את סברתם של החכמים וניתן להעביר את הוראותיה דרך מסננת ההגיון ולברור מתוכן רק את אותם דברים שעולים על הדעת. נאמני האל הצטוו לצלול לעומק מימיו של התלמוד ולשנן בקפידה את כל הפיתולים והנפתולים של הדיונים ההלכתיים ובמקביל ניתנה להם רשות להתעלם בבטחה מכל דבר אגדה שנשא עימו ולו קמצוץ קטן של מבוכה.
 
כך מסביר את הרעיון רבי שמואל בן חפני שכיהן כגאון סורא בשנים 997 עד 1013:
 
בתור אגדה נגדיר כל פירוש שנמצא בתלמוד על כל ענין שאינו קשור למצוות, והנך רשאי ללמוד מהאגדה רק את מה שמתקבל על ההגיון ועולה על הדעת. עליך לדעת שכל דבר שחז"ל הגדירו בתור הלכות בענייני מצוות, שהן מפי משה רבנו עליו השלום שקיבל מפי הגבורה, אסור לך להוסיף עליהן או לגרוע מהן. אבל מה שחז"ל פירשו בפסוקים – כל אחד יכול להבין את המדרש כרצונו לפי שה שנראה לו הגיוני וסביר. מה שמתקבל על הדעת מהפירושים הללו לומדים אותו ועל השאר אין סומכים.[1]
 
רבנו שרירא (906-1006?), גאון פומבדיתא, לא ניסה אפילו לשמור על כבודה של האגדה כשקבע:
 
ואמר רב שרירא: מדרשים ואגדות שמפיקים מהפסוקים הם רק בחזקת השערות, חלקם נכון ותקף כגון ... וחלקם הגדול אינו נכון ואינו תקף כגון ... רוב דברי האגדה אינו נכון ולכן אין אנו סומכים על דברי אגדה. והאגדות הנכונות הן אלו שמגובות על ידי ההגיון או דברי מקרא מפורשים, ואין קץ למדרשי ומאמרי האגדה וריבוי הדעות מלמדנו שלא ניתן לקבל את כולם כפשוטם.[2]
בנו, רבינו האי (939-1038) ששימש כגאון פומבדיתא משנת 998 ועד למותו, כבר היה הרבה יותר נחרץ:
 
דעו לכם שדברי אגדה אינם כהלכות והוראות שעברו בשרשרת המסירה, אלא כל חכם היה דורש מה שעלה על לבו, כגון: דברים אפשריים שאין סיבה טובה לפסלם על הסף, ויש לומר שדברי האגדה הם לא דבר חתוך, מוחלט וחד משמעי, לפיכך אין סומכים עליהם.[3]
 
גאוני סורא ופומבדיתא, שכנראה נבהלו מכמויות הלהג שאיימו לשטוף את בתי המדרש הבבליים, פתחו בפני הדורות הבאים פתח רחב להתעלמות מכובדת מכל דבריהם הבעייתיים של חכמי התלמוד. התר זה נוצל במלואו ונוהג הוא במרבית הישיבות לעבור ברפרוף על קטעי האגדה שבתלמוד ולהקדיש את מירב המשאבים ללימודם של הקטעים המוגדרים כהלכה, אותם, כידוע, הרבה יותר קשה לבדוק ולאמת והרבה יותר קל לקבל כהנחתות מהמרומים שעל בני ישראל לאמץ בלב שלם ואוהב וללא כל מחשבה נוספת.
 
לשיטת ההדחקה יתרונות רבים וטוב היו גאוננו עושים אם היו מרחיבים את יישומה גם לתחומים אחרים. עם זאת, המעיין במקורות יגלה עד מהרה שבין ה'הלכה' ל'אגדה' עובר חיץ שברירי מאד ובמקרים רבים קשה לקבוע היכן בדיוק נפסק הדיון ההלכתי ומתחילה ההתבדרות האגדתית ובאיזה נקודה האגדה שבה ומפנה את מקומה להלכה. ניקח כדוגמה קטע בו החכמים מלבנים את הסתירה שבין הציווי שהושת על האדם הראשון לאכול רק צמחים ופירות: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן'[א] לבין ההנחיה 'וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ'[ב] ממנה משתמע שדגי הים, עופות השמיים והרמשים למיניהם ניתנו לאדם הראשון לרדיה, וכהשלכה הגיונית מכך, גם לאכילה. את הסתירה המטרידה הזאת הרבנים בוחרים לפוגג בעזרת הטענה שלאדם הראשון הותר לנצל את הדגים והעופות והרמשים רק לצרכי עבודה ואין לראות ברדיה משום התר לאכילה. קביעה זאת מעוררת סדרה ארוכה של קושיות:
 
מקשים: נאמר באדם הראשון 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם'[ג], האם אין הכוונה שהציווי לרדות בדגת הים מלמד שהדגים נועדו לאכילה? דוחים את הקושי: לא! הרדיה שהותרה לאדם היא למלאכה ולכן הותר לו להשתמש בדגים רק לצורכי עבודה ואסור היה לו לאכלם. ממשיכים להקשות: האם אפשר להשתמש בדגים לצרכי עבודה? משיבים: כן! כפי שניתן להבין משאלתו ההלכתית של החכם רחבה: האם מי שרתם לעגלה אחת גם עז וגם דג שיבוטא, הנקרא במקורותינו בשם עז הים, עובר על איסור כלאים? משתמע מכך שבדרך כלשהי ניתן לנצל דגים לצרכי עבודה ועל כן אין למצא בציווי הרדיה התר לאכילתם.
 
פותחים את הדיון מחדש: בא ושמע: באותו פסוק נאמר 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם'. האם הציווי לרדות בעופות השמיים אינו אמור להתפרש כהתר לאכילתם? משיבים: לא! ציווי הרדיה כוון למלאכה. תוהים: האם ניתן לעשות בעופות מלאכה? משיבים: כן! ניתן להבין זאת משאלתו של רבה בנו של רב הונא: רבי יוסי בנו של רבי יהודה החיל את האיסור 'לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁו'[ד] רק על בעלי חיים שבדומה לשוורים עושים עבודה ברגלים ובידים גם יחד אך מה הדין לגבי מי שדש את התבואה באמצעות אווזים ותרנגולים להם כידוע יש רק רגליים? משתמע מהשאלה שניתן לעשות עבודה גם בעופות ולכן ברור שמצוות הרדיה בעופות מתירה את העסקתם אך לא את אכילתן.
 
ממשיכים: בא ושמע: הפסוק למעשה אומר 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ' והרמשים לבטח אינם עושים כל מלאכה. האם אין אנו חייבים להסיק מכך שהם נועדו לאכילה? משיבים: לא! הפסוק הזה בא להכליל את הנחש שבתחילת בריאתו היה מסוגל לעשות עבודה, ששנינו: רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שַמָש גדול שאבד מן העולם שאלמלא קיללו האל לכל אחד ואחד מישראל היו מזדמנים לו שני נחשים טובים לשרתו, אחד הוא היה משגר לצפון ואחד הוא היה משגר לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות ולא עוד אלא שאז היו רותמים רצועה תחת זנב הנחש והוא היה מוציא בעזרתה עפר לגִינתו ולחורבתו של האדם. מכאן שאין לפרש את הפסוק 'וּרְדוּ .... וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ' כהתר לאכול את בשר הנחש אלא רק לעשות בו עבודה.
 
מקשים על הדעה שלאדם הראשון לא הותר לאכול בשר: היה רבי יהודה בן תימא אומר: אדם הראשון היה יושב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננים לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו ומשום כך הסית נגדו וגרם לגירושו מגן עדן. על פי מאמר זה אדם הראשון אכן אכל בשר בניגוד לציווי האלוהי שהורה לו לאכול רק צמחים ופירות. פותרים את הקושי: שם מדובר בבשר שיורד מן השמים ולכן לא מדובר כלל בבשר בעלי חיים לכן אין שום סתירה בן תימא לדברי הכתוב. שואלים: האם בשר יכול לרדת מהשמים? מסבירים: כן! לומדים זאת מהמעשה שקרה לרבי שמעון בן חלפתא שהלך בדרך ופגש באריות שהיו נוהמים כנגדו. אמר: 'הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם'[ה] ומיד ירדו משמיים שני שוקי בהמה. אחד אכלו האריות ואחד השאירו. הביא רבי שמעון את השוק שנותרה לבית המדרש ושאל אם היא טמאה או טהורה. אמרו לו: אין דבר טמא יורד מן השמים.[4]
 
האם ראוי קטע שובה לב זה שנסווגו כ'הלכה' או כ'אגדה'? אגדה טהורה לבטח אין כאן שהרי הדיון כולו נסב על משמעותו ההלכתית של הציווי 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ'. מאידך, אפילו גדול המצדיקים לבטח לא יקח על עצמו לסווג את שני הנחשים הטובים שמביאים סנדלבונים מהצפון ומהדרום כחומר ממנו נבנות מוסדותיה הנצחיים של ההלכה. באותו אופן, גם שני השוקיים שירדו מהמרומים אינן יכולות למצא את מקומן אלא במחוזותיה המבודחים של האגדה ואולם טבעם האגדתי של השוקיים שנפלו מהשמיים לא מנע מרבי שמעון בן חלפתא מלפנות לבית הדין שיפסוק בסוגית טוהרתם.
 
דיון זה ממחיש היטב את נטיתם של הרבנים לבלול יחדיו את ההלכה והאגדה בעיסה אחת שאיש כבר לא יצליח להפריד למרכיביה. האגדה מוכיחה ומאמתת את ההלכה והופכת לחלק בלתי נפרד ממנה וההלכה, בניכוי האגדה, אינה אלא אוסף של הצהרות בלתי מוכחות שאינן יכולות להתיימר להיות יותר מאשר סברות או השערות. כיצד, לאור כל זאת עלינו להתייחס להמלצותיהם של גאוני בבל הימי-ביניימית? אם, כמותם, נקבל שדברי האגדה לא כשמועה הם, שאין סוף ותכלה לאגדות, שדברי האגדה אומדנא ניננו ושכל חכם דורש מהאגדה מה שעולה על ליבו ואם, בדומה להם, נסיק שאין לנו ללמוד מהאגדה אלא מה שיעלה על הדעת ושהאמת היחידה היא זאת שמתחזקת מן השכל ושעל כל השאר אין אנו רשאים לסמוך הרי שנאלץ לוותר, מן הסתם בלא מעט צער, מאותם נחשים טובים שמוכנים לרוץ עבורנו עד קצות הארץ ולהביא עפר לגינותינו ולחורבותינו. ואולם, הדחקתם של הנחשים האגדתיים תפתח לרווחה את קופת השרצים ששאלותיהם חסרות השחר של רחבה ורבה בר רב הונא הצליחו להסיר זמנית מסדר היום. בלי הנחשים המועילים אין לנו שום הוכחה שאת מצוות הרדיה 'בְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ' יש להבין כהיתר לעשית מלאכה בשרצים ויהיה עלינו להסיק שלאדם הראשון הותרה אכילתם של הרמשים למיניהם ובראש וראשונה של אותם שַמָשים גדולים וטובים.
 
אם כבר חילקנו את דבשם של החכמים לדברי ההלכה לדברי האגדה כיצד עלינו לסווג את שאלתו של רחבה? גם כאן לא נוכל לסווג את השאלה כ'אגדה' שהרי היא נשאלה במהלך ליבונן של בעיות הלכתיות כבדות משקל. מאידך, גם לקטגורית ה'הלכה' נתקשה להכניסה שכן אין מדובר כאן אלא בשאלה הזויה שמתייחסת לאירוע דמיוני ובלתי אפשרי. רחבה יכול היה לשאול באותה מידה מהו הדין לגבי עגלה שנרתמה לפיל ונמלה או למלאך גבריאל ולמפלצת מלוך נס. גרוע אף מזאת, רחבה בכלל יכל להמנע מלעשות צחוק מעצמו ובכך לשלול מהמלהגים את ההוכחה היחידה ליכולתם של הדגים לבצע מלאכות מועילות. ברור ששאלתו של רחבה, וכמוה מן הסתם גם שאלתו המביכה לא פחות של רבה בר רב הונא, לא נשאלה אלא על מנת לברר את גבולותיו של הציווי וללטש את הגדרתו אבל רק סהרורי גדול יותר משניהם היה מעלה על דעתו לנצל את השאלה התיאורטית להוכחת טענה הלכתית. העובדה שהגמרא לא בחלה בתעלול זה מוכיחה בעליל שמעבר לשתי הקטגוריות המוכרות – ה'הלכה' וה'אגדה' - יש במקורותינו גם מידה לא מבוטלת של להג טהור, להג שלעולם לא נצליח לסווג, לא לקטגורית ה'אגדה' ולא לקטגורית ה'הלכה'.   
 


[א]             
בראשית א:כט-ל
בראשית א:כח
[ג]              
בראשית א:כח
[ד]              
דברים כה:ד
[ה]             
תהילים קד:כא


[1]          
והגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצווה, זו היא הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בעניין מצווה, שהיא מפי משה רבינו עליו השלום, שקיבל מפי הגבורה, אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים – כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו. לפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים הללו לומדים אותו והשאר אין סומכים עליהם.
(רבנו שמואל בן חפני, מבוא לידיעת המשנה והתלמוד, כפי שתורגם-תומצת על ידי רבי שמואל הנגיד בחיבורו 'מבוא התלמוד' והובא בספר 'להבין דברי חכמים' עמוד 52-3)
[2]          
ואמר מר שרירא: הני מילי דנפקא מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה, אומדנא נינהו ויש מהן שהוא כך כגון ... ויש הרבה שאינו כן כגון ... רובם אינו כן, ולכן אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם, ואין סוף ותכלה לאגדות. 
(מצוטט בספר להבין דברי חכמים עמודים 54-56)
[3]          
הוו יודעים כי דברי אגדה לאו כשמועה הם, אלא כל דורש מה שעלה על לבו, כגון: אפשר, ויש לומר לא דבר חתוך, לפיכך אין סומכים עליהם.
(מצוטט בספר להבין דברי חכמים עמודים 57-58)
[4]          
מיתיבי: 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם', מאי לאו לאכילה? לא! למלאכה. ודגים בני מלאכה נינהו? אין! כדרחבה דבעי רחבה: הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי? תא שמע: 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם' מאי לאו לאכילה? לא! למלאכה. ועופות בני מלאכה נינהו? אין! כדבעי רבה בר רב הונא: דש באווזין ותרנגולין - לרבי יוסי ברבי יהודה מאי? תא שמע: 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ'? ההוא לאתויי נחש הוא דאתא, דתניא: רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שַמָש גדול שאבד מן העולם שאלמלא לא נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגִינתו ולחורבתו.
מיתיבי: היה רבי יהודה בן תימא אומר: אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו. התם בבשר היורד מן השמים. מי איכא בשר היורד מן השמים? אין! כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה. אמר: 'הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם'. נחיתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. אייתיה ואתא לבי מדרשא. בעי עלה: דבר טמא הוא זה או דבר טהור? אמרו ליה: אין דבר טמא יורד מן השמים.
(סנהדרין נט:ב)
 
נקרא 3658 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים