Skip to content

1VSDAT

רביעי, 17 נובמבר 2010 13:37

אמינותה של המסורת

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
(תקציר:)   שש מאות ריבוא הגברים שראו את התגלות האל סיפרו לבניהם על הארוע המופלא והבנים סיפרו לבניהם, ואלה לבניהם וכך הלאה מדור לדור עד עצם ימינו אנו. שרשרת המסירה אמורה להוכיח, באופן עצמאי שאינו תלוי במילה הכתובה, לא רק את עובדת קיומו של האל אלא גם את מקורה האלוהי של תורתו. הנרטיב הזה הוא מאד ברור, פשוט והגיוני ולכן קצת קשה לנו להבין מדוע הרבנים מצאו לנכון לחלוק על העובדות הבסיסיות ביותר ומדוע הם בחרו לבסס את גרסותיהם על מדרשים שהם סחטו מפסוקי התורה הכתובה ולא על הסיפורים המהימנים שהם שמעו מאבותיהם, ששמעו מאבותיהם וכך הלאה עד לאותם אבות הקדומים שראו את הכל במו עיניהם ושמעו את הקול במו אזניהם. האם כל סיפור המסירה מדור לדור הוא לא יותר מאשר מיתוס[א] שהרבנים המציאו אלף ומאתיים שנים לאחר ימי משה בנסיון לעגן בהיסטוריה הרחוקה את התורה החדשה, התורה שבעל פה, שהם פיתחו לעצמם?
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
 
כיצד נאמרו הדברות?
 
על מקצת הקשיים המתלווים לסיפור מתן תורה כבר עמדנו בפרק 'מבוכות מקראיות'[ב] ואולם הדיון הקצר ההוא אינו מתחיל אפילו למצות את חוסר הבהירות שאופפת את הסיפור המקראי. לשם דוגמה, העם מבקש ממשה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת'[ג] ומשה אכן מעיד על עצמו 'אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר'[ד] אבל כל זאת אינו משפיע על האל עצמו שבחר לפתוח את עשרת הדברות בפסוק 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר'[ה] ממנו ניתן להסיק שהאל דקלם את כל עשרת הדברות בקולו הוא, ללא כל סיוע ממשה עבדו.
 
המדרש הבחין בבעיתיות ומיהר להסבירה:
 
נחלקו רבי יהושע בן לוי ורבנן. רבי יהושע אומר: שתי הדברות הראשונות בלבד שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו: 'אָנֹכִי'[ו] ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ'[ז] ואת כל שאר הדברות בני ישראל שמעו מפיו של משה שנאמר 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ'[ח] וכיוון שלא נאמר 'ישקני נשיקות פיהו' אלא 'מִנְּשִׁיקוֹת' עלינו ללמוד שלא כל הדברות, אלא רק חלקן, יצאו מפיו של האל. רבנן אומרים: כל הדברות שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא.
 
רבי יהושע מסיכנין בשם רבי לוי אמר: רבנן מסבירים שבני ישראל ביקשו ממשה לעמוד בתווך, כמתואר בפסוק 'וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה'[ט], רק לאחר שהאל גמר לדקלם את כל הדברות ומכאן שבני ישראל שמעו את כל הדברות. שואלים: כיצד, אם כן, מפרש רבי יהושע בן לוי את דבריו של רבי יהושע מסיכניו? משיבים: רבי יהושע בן לוי חולק על דברי רבי יהושע מסיכנין משום שאין מוקדם ומאוחר בתורה ולכן ייתכן שהכתוב מדבר באירוע שקרה מוקדם יותר ובני ישראל אמרו 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה'[י] לא לאחר כל הדברות אלא לאחר שתים או שלוש דברות בלבד.[1]
 
גם הרמב"ן קובע ש'קבלת רבותינו' מאמתת:
 
את כל עשרת הדברות בני ישראל שמעו מפי אלוהים, כפשוטו של כתוב, אבל בשתי הדברות הראשונות הם שמעו את הדבור והבינו אותו בדיוק כמו משה ... אבל את בשאר הדברות הם שמעו את הקול ולא הבינו אותו ומשה היה צריך לתרגם להם כל דבור ודבור עד שהם הבינו מה נאמר.[2]
 
הסבר זה אמנם מבהיר את יחודן של שתי הדברות הראשונות ואת תרומתו של משה אך עדיין נותרה בעינה בעית תחינתם המוזרה של בני ישראל שהרי אם האלוהים כבר גמר את הרצאתו ומשה כבר סיים לתרגמה מדוע עדיין נדרשת הבקשה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת'? קושי זה אינו מכביד במיוחד על הרמב"ן שככל שאר הרבנים דוגל ברה-ארגון יצירתי של סדר הפסוקים: את הבקשה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ' הוא מייחס לפחד שאחז את העם בראותו את ההר נחרד ומזדעזע ומקומו לפני מתן התורה בעוד שאת תלונת הזקנים 'אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ'[יא] הוא מניח שניתן בהחלט לקשור לשמיעת הקול האלוהי ומקומה על כן לאחר מתן התורה.[יב]
 
גישה פשרנית, שאומצה גם על ידי רש"י, גורסת שבני ישראל שמעו בתחילה קול אלוהי שאמר, בבת אחת, את כל עשרת הדברות ולאחר מכן הם שמעו את קולו של האל מפרט את שתי הדברות הראשונות ולבסוף את קולו של משה חוזר על שאר הדברות. הדים לגישה זאת אנו מוצאים כבר במכילתא, מדרש ההלכה הקדום על ספר שמות:
 
נאמר 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר'[יג] ומבינים מהביטוי 'אֵת כָּל הַדְּבָרִים' שכל הדברות נאמרו בבת אחת, דבר שאינו אפשרי כשמדובר בבני אדם בשר ודם. אם כך הדבר מדוע טוענים שבני ישראל שמעו את שתי הדברות הראשונות מפיו של האל עצמו? אלא שלומדים מכך שהקדוש ברוך אמר את כל עשרת הדברות בדיבור אחד ואחר כך הוא חזר ופירש כל דיבור בפני עצמו.[3]
 
עתה, כשנותרנו עם שלוש סברות בלבד, נוכל להמשיך לסוגיה הבאה.
 
 
מה הוא מספר הדיברות ומהו מספר המיצוות?
 
גישתו של רבי יהושע בן לוי שתוראה לעייל מחייבת אותנו לשתול את הבקשה 'דבר אתה עימנו ונשמעה ואל ידבר עימנו אלוהים פן נמות'[יד] כבר לאחר הדברה השניה ולא, כפי שהאלוהים עשה בטעות, אחרי כל עשרת הדברות אך לעומת זאת אין כמותה להפגין את עומקי הסוד החבויים בתורתנו הקדושה, כפי שמסביר לנו רבי המנונא:
 
נאמר 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה'[טו]. ערכה הגימטרי של המילה 'תּוֹרָה' הוא שש מאות ואחת עשרה וזה מספר המצוות שקיבלנו מידי משה. את המצוות 'אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ'[טז] ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי'[יז] שמענו מפי הגבורה ואם נוסיף את שתי הדברות שקיבלנו מפי האל ל-611 המצוות שקיבלנו ממשה נקבל בדיוק את כל 613 המצוות שאמורות להימצא בתורה.[4]
 
רבי המנונא היה ודאי מודע לעובדה שאם שתי הדברות הראשונות הן באמת 'אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ' ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' אזי קשה ביותר להצטמצם למכסה התקנית שכן אם נוסיף לשתים אלה את יתר הדברות:

 1.
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה
 
 2.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
 
 3.
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
 
 4.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ
 
 5.
לֹא תִרְצַח
 
 6.
לֹא תִנְאָף
 
 7.
לֹא תִגְנֹב
 
 8.
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר
 
 9.
לֹא תַחְמֹד
 
נמצא את עצמנו עם אחת עשרה דברות במקום עשר הדברות המסורתיות וממילא גם עם סכום כולל של 614 מצוות במקום 613 הרצויות. עם זאת, השאיפה לשים את שתי הדברות הראשונות בפי הגבורה והרצון לנצל את ערכה הגימטרי של המילה 'תּוֹרָה' לבטח הצדיק בעיניו את ההתעלמות מההפרש הזניח שנפער בין שני המניינים וגם אנו יכולים להתעלם בבטחה מאותה מצווה מיותרת שמבטאת סטיה של פחות משני פרומיל.
 
 
מהו נוסח עשרת הדיברות
 
הדעות גם אינן תמימות באשר לנוסחן של עשרת הדברות. בפרק כ' של ספר שמות אנו לומדים כיצד נשמעו הדברות שיצאו מפיו של האל ובפרק ה' של ספר דברים משה משחזר, 40 שנה מאוחר יותר, את הדברות שהוא שמע למרגלות ההר יחד עם שאר בני ישראל. זכרונו של המנהיג הקשיש כנראה בגד בו שכן ניתן למצא הבדלים לא קטנים בין שתי הגרסות, כפי שניתן ללמוד מהטבלה הבאה:
 
      הדברות בספר שמות כ:ב-יד
      הדברות בספר דברים ה:ו-יח
 
אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
 
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
 
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
 
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי.
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
 
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי.
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו[יח].
 
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
 
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
 
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ.
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
 
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
 
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
 
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
 
לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
 
לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.
 
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
 
הממסד הרבני, דרך אגב, מתרץ את ההבדלים בכך שנוסח אחד נכתב על זוג הלוחות הראשון והנוסח האחר על זוג הלוחות השני ולכן אלו ואלו 'דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים'[יט] ויש ללמוד מהבדלי הנוסחים ולא ללגלג עליהם. את הטענה הזאת כדאי להוריד מסדר היום עוד לפני שהיא תצליח לעשות נזק ממשי כלשהו. בספר שמות הרי כתוב:
 
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ....[כ]
 
ובספר דברים כתוב:
 
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר. אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ......[כא]
 
האל נגלה רק פעם אחת, הוא דקלם את הדברות רק פעם אחת ושני הנוסחים, אם הם באמת משחזרים את דברי האל, חייבים להיות זהים לחלוטין - אלא אם משה, מטעמים השמורים עימו, שמע נוסח אחד והעביר לבני ישראל נוסח אחר. אין ברצוננו לבא חשבון עם יהודי בן מאה ועשרים ואולם לא נוכל להעלים עיין מחומרת הבעיה: משה לא רק שמע את עשרת הדברות מוקראות בקולו הרועם של ריבון העולם אלא שבניגוד לכל שאר בני ישראל הוא אפילו הבין כל מילה ומילה. זמן קצר לאחר מכן הוא ביקר פעמיים במרומי ההר ובכל ביקור הוא היה אמור ללמוד עם האל את כל התורה בה שולבו, כזכור, גם עשרת הדברות. עם רדתו מההר הוא חזר על התורה ועל עשרת הדברות לפחות עוד ארבע פעמים נוספות, כמפורט במדרש הבא:
 
רבנן לימדונו כיצד שנו את התורה: משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרון ומשה שנה בפניו את התורה. הסתלק אהרון וישב לשמאל משה. נכנסו בניו של אהרון ומשה שנה בפניהם את התורה. נסתלקו בניו של אהרון, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרון. רבי יהודה אומר לעולם אהרון לימין משה חוזר. נכנסו הזקנים ומשה שנה בפניהם את התורה. נסתלקו הזקנים. נכנסו כל העם ומשה שנה בפניהם את התורה. נמצא שאהרון שמע את התורה מי משה ארבע פעמים, בניו שלו פעמים, הזקנים פעמיים והעם פעם אחת בלבד.[5]
 
יוצא, אם כן, שמשה שמע ושינן את עשרת הדברות לפחות שבע פעמים, שלא לדבר על אלפי החזרות שערך בעת שהגה בתורה יומם ולילה. לא רק זאת אלא שמשה, בכל מקרה של שכחה או אי-ודאות, היה יכול להרים את מכסה ארון הברית, להתבונן בלוחות השמורים בו ולשנן שוב את נוסח המדויק שנחקק באצבעו של האלוהים. והנה, בר-הסמכא הגדול ביותר, העד הבקי ביותר והמהימן ביותר, הצליח לשבש לפחות את מחצית הדברות, הטקסט המקודש ביותר והידוע ביותר בכל המסורה היהודית. אם בארזים נפלה שלהבת האם נוכל לאמוד את מספר השיבושים שאזובי הקיר הכניסו במסורות פחות מרכזיות במהלך שלושת אלפי שנים של טלפון שבור? האם נוכל לסמוך ולו על מאמר אחד מרבבות האמרות והסיפורים שעברו מפה לאוזן, מאב לבנו, בשרשרת מתמשכת שחצתה תקופות של רווחה ומשבר, של נאמנות והפקרות ושל התקרבות ונטישה?
 
אך למה להאשים רק את משה? הרי כבר למדנו:
 
ששה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהם שנבראו בפועל ויש מהם שהאל רק חשב לברוא מאוחר יותר. התורה והכסא הכבוד נבראו בפועל.[6]
 
והנושא אף עורר מחלוקת ראויה לשמה כאשר ריש לקיש העריך שהתורה קדמה לבריאת העולם באלפיים שנה[7] בעוד שרבי יהושע בן לוי לא היה מוכן להסתפק בפחות מכמה עשרות אלפי שנים:
 
אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו? ענה להם האל: לקבל תורה בא. שאלו המלאכים: חמודה גנוזה שנגנזה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות לפני שנברא העולם אתה רוצה לתת לבשר ודם? על זה נאמר 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ '[כב].[8]
 
אם נאמץ את המדרשים הללו נהיה חייבים להודות שמשה אינו יכול להיות אחראי לשיבושים שהוכנסו לפיו לפחות ארבעת אלפים שנה לפני היוולדו ולכן לא משה הוא האשם בבלבול ובשכחה אלא כותב התורה שבחר להעמיד את משה באור קצת מגוחך ולציירו כמי שאינו מסוגל לזכור במדויק נוסח של טקסט שהיה אמור להיות שגור על פיו יומם ולילה.       
 
לפני שנמשיך בסיפור ראוי שנשים לב לעובדה שמספר הדברות אינו חייב בהכרח להסתכם לעשר או אפילו לאחת עשרה ואם באמת נרצה נוכל להפיק מהחומר גם ארבע עשרה ציוויים שונים:
 
 1.
אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
 
 2.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי
 
 3.
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה
 
 4.
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם
 
 5.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
 
 6.
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
 
 7.
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ
 
 8.
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה
 
 9.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ
 
 10.
לֹא תִרְצַח
 
 11.
לֹא תִנְאָף
 
 12.
לֹא תִגְנֹב
 
 13.
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר
 
 14.
לֹא תַחְמֹד
 
 
מה היה כתוב על הלוחות
 
מה בעצם היה כתוב על הלוחות? הנושא לא זכה להסכמה רחבה ומחלוקת חשובה התפתחה כבר בתלמוד הירושלמי:
 
רבי חנינה בן אחיו של רבי יהודה בן גמליאל אומר: חמש דברות נכתבו על לוח אחד וחמש על הלוח השני שנאמר 'וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים'[כג] ואם מדגישים את סוף הפסוק ניתן להבין שעשרת הדברות נכתבו על שני לוחות ויוצא שעל כל לוח נכתבו חמש דברות.
 
רבנן אומרים: עשר דברות נכתבו על לוח אחד ועשר על הלוח השני שנאמר 'וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים'[כד] ואם מדגישים את תחילת הפסוק יוצא שכל עשרת הדברות נכתבו פעמיים, פעם אחת על הלוח השמאלי ופעם אחת על הלוח הימני.
 
רבי שמעון בן יוחאי אומר: עשרים דברות נכתבו על לוח אחד ועשרים על הלוח השני שנאמר 'וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים'[כה], כלומר על כל לוח היו נחקקו כל הדברות אך הלוחות היו כתובים משני עבריהם כך שבסך הכל נחקקו על הלוחות ארבעים דברות.
 
רבי סימאי אמר: ארבעים דברות נכתבו על לוח אחד וארבעים על הלוח השני שנאמר 'וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים'[כו] ויש לנו כאן מטרוגה, ביטוי סתום במקצת שכנראה נגזר מהמילה היוונית 'טטרוגה' שמובנה מרובע וניתן להבין שרבי סימאי חשב שהלוחות היו דמויי תיבה ועל כל אחת מארבעת דפנותיהם נכתבו כל עשרת הדברות. על כל לוח נכתבו, אם כן, ארבעים דברות ועל שני הלוחות יחד שמונים דברות.[9]
 
 
מי כתב את הלוחות?
 
אי בהירות לא פחות מוזרה אופפת את זהותו של כותב הלוחות: מצד אחד האל זוקף את החריטה לזכות עצמו והמקרא מתגאה לא אחת בהשג המונומנטלי:
 
 *
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.[כז]
 
 *
וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.[כח]
 
 *
וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.[כט]
 
 *
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.[ל]
 
 *
וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.[לא]
 
 *
וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן.[לב]
 
ומצד שני הכתוב מציין במפורש שהלוחות נכתבו דווקא על ידי משה:
 
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שָׁם עִם יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.[לג]
 
 
ניסי אותו היום
 
עד כאן אפילו לא גרדנו את קצה קצותיהם של תיאורי ההתגלות ומתוך מאות המדרשים שמתארים את המעמד ניתן בהחלט לבחור עוד פנינים שראויות לחשיפה, כמו למשל התיאור הבא:
 
בששה בסיון האל נגלה לישראל על הר סיני ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בתוך השמים והערפל כיסה את ההר והאל ישב על כסאו ורגליו עמדו על הערפל שנאמר 'וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו'[לד][10]
 
או את תמונת הגבורה שמושיטה את ידה ומרגיעה את ההר המזועזע?
 
למדנו שאמר רבי יצחק בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני נזדעזע ההר. ובשעה שהר סיני נזדעזע כל שאר ההרים שבעולם נזדעזעו. והיו עולים ויורדים עד שהושיט הקדוש ברוך הוא את ידו עליהם ונתישבו[11]
 
אם נתאמץ נוכל אפילו לדמיין את הכרמל ואת הר תבור מבקרים במדבר סיני:
 
שעמד הקדוש ברוך הוא ואמר 'אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ'[לה] ההרים רעשו והגבעות התמוטטו והר תבור בא מבית אלוהים והכרמל מאספמיא, הוא הים שנמצא בסמוך להר הכרמל.[12]
 
לא רק שההרים רעשו והגבעות התמוטטו בעת המעמד הנורא אלא שלדברי המהדרין אפילו המתים קמו לתחיה וכל הנשמות שעתידיות להיוולד בעתיד הצטרפו לבני ישראל ועמדו עימם למרגלות ההר:
 
השמים רעשו והימים והנהרות ברחו וההרים והגבעות התמוטטו וכל האילנות כרעו והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם ... וכל הנשמות שהיו עתידות להברא עד סוף כל הדורות עמדו שם עמהם בהר סיני[13]
 
עם זאת, כנגד המאמינים בהרים רועשים וגבעות מתמוטטות יש גם כאלה שמעדיפים לגלות באירוע את השקט והשלוה:
 
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה אף צפור לא צווחה, אף עוף לא פרח, אף שור לא געה, האופנים במרכבתו של האל לא עפו, השרפים לא אמרו קדוש קדוש קדוש, הים לא הזדעזע והבריות לא דיברו אלא שכל העולם שתק והחריש ... אמר ריש לקיש ... לקול שיצא מפי הקדוש ברוך הוא כלל לא היה הד.[14]
 
במעמד הנורא לרגלי הר סיני המתים קמו לתחיה והשמש עצרה את מהלכה ועמדה באמצע השמיים:
 
ביום הזה של מתן תורה היתה עמידת חמה ותחית המתים ... חמש פעמים עמדה חמה למשה, יום של יציאת מצרים, ויום של ים, ויום של עמלק, ויום של מתן תורה, ויום של נחלי ארנון[15]
 
אין זה סוד שלפני הבחירה בעם ישראל האל חיזר על פתחיהן של שאר האומות אך אף אחת מהן לא חפצה בתורת האמת:
 
לפני שהאל נגלה על מנת לתת את התורה לבני ישראל הוא נגלה לכל שאר האומות. בתחילה הלך לבני עשו ושאל אותם: האם אתם מקבלים את התורה? ענו לו בני עשו: מה כתוב בה? אמר להם האל: לא תרצח! אמרו בני עשו: ריבונו של עולם, במהותו אבינו עשו הוא רוצח ולכן אין אנו יכולים לקבל עלינו את התורה ... הלך האל לבני עמון ומואב ושאל אותם: האם אתם מקבלים את התורה? שאלו אותו בני עמון ומואב: מה כתוב בה? ענה להם האל: לא תנאף! אמרו בני עמון ומואב: ריבונו של עולם, במהותנו אנו נוהים אחר הערוה ולכן אין אנו יכולים לקבל עלינו את התורה ... הלך האל לבני ישמעאל ואמר להם: האם אתם מקבלים את התורה? שאלו אותו בני ישמעאל: מה כתוב בה? ענה להם האל: לא תגנוב! אמרו לו בני ישמעאל: ריבונו של עולם, במהותו אבינו היה ליסטים ולכן אין אנו יכולים לקבל עלינו את התורה ... לא היתה אומה באומות שהאל לא התדפק פתחה לשאול אם תרצה לקבל את התורה ...[16]
 
אבל למרות מאמצי השכנוע אף אומה, חוץ מעם ישראל, לא הסכימה מקבל על עצמה את התורה ולכן רק בני ישראל מצאו את עצמם למרגלות הר סיני ורק הם זכו לרפואה שלמה מכל מחלותיהם ומומיהם:
 
ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן[לו].[17]
 
רבי אליעזר מוצא לנכון להרחיב ולפרט את רשימת החוליים והמומים מהם נרפאו בני ישראל במעמד הר סיני:
 
רבי אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כולם לפני הר סיני לקבל את התורה לא היו בקרבם עיוורים ... ולא היו בקרבם אלמים ... ולא היו בקרבם חרשים ... ומנין שלא היו בקרבם חגרים? ... ולא היו בקרבם טפשים ...[18]
 
ורבי פינחס ממהר להשלים את מניין הניסים ולהוסיף לרשימה שלוש צרות נוספות שהרפו מבני ישראל הקדושים והטהורים:
 
רבי פנחס אומר: כל בני אותו הדור ששמעו את קולו של הקדוש ברוך הוא בהר סיני זכו להיות כמלאכי השרת: לא משלו בהם כנים, הם לא ראו טיפת קרי בחייהם ובמותם לא שלטו בהם רימה ותולעת.[19]
 
 
הילוכו של הקול האלוהי
 
אם רבי פנחס כבר הזכיר את הקול האלוהי ראוי שנעמיק קצת במחלוקות בהן קול זה משחק את התפקיד הראשי. לשם התחלה נברר כיצד הגיעו הדברות לאזניהם של בני ישראל וכיצד הללו הביעו נכונות לקבלן:
 
אמר רבי יוחנן: מלאך הוציא כל אחת מהדברות מלפני הקדוש ברוך הוא והוליכה וסובבה לכל אחד מבני ישראל. שאל המלאך כל אחד ואחד: האם אתה מקבל עליך את הדיבור הזה - כך וכך דינים יש בו, כך וכך עונשים יש בו, כך וכך גזרות יש בו, כך מצות קלות וחמורות יש בו וכך וכך מתן שכר יש בו? וכל איש מישראל ענה למלאך: כן. המלאך היה שב ושואל: האם אתה מקבל את אלוהותו של הקדוש ברוך הוא? והאיש היה עונה: כן וכן. לשמע דברים אלה המלאך נישקו על פיו ...
 
רבנן אומרים: הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: האם אתה מקבל אותי עליך - כך וכך מצות יש בי, כך וכך דינים יש בי, כך וכך עונשים יש בי, כך וכך גזרות יש בי, כך וכך מצות קלות וחמורות יש בי, כך וכך מתן שכר יש בי? האדם היה עונה לו: כן וכן. לשמע דברים אלה הדיבור היה נושקו על פיו.[20]
 
לאחר שבררנו כיצד הדברות הגיעו לבני ישראל עלינו לבדוק מה היה מסלולו המדויק של הקול האלוהי:
 
רבי שמעון בן יוחאי אמר: לומדים אנו שהדיבור היה יוצא מימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאלם של בני ישראל[לז] ודיבור זה עקף את מחנה ישראל שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל וחזר והקיף את בני ישראל מימינם לשמאלו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקבל את הדיבור מצידו הימני וחוקק אותו על הלוח וקולו היה הולך מסוף העולם ועד סופו ...
 
רבנן אומרים: האם יש צד שמאל במרומים? ... אלא שהדיבור היה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא מצידו הימני לימינם של בני ישראל וחוזר ועוקף את מחנה ישראל שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לימינו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקבלו בצידו הימני וחוקק אותו על לוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו ...
 
אמר רבי ברכיה: לימד אותי רבי חלבו: הדיבור עצמו היה נחקק מאליו וכשהוא נחקק הולך קולו מסוף העולם ועד סופו[21]
 
כמה זה יפה. לאל אולי אין גוף וצורה אבל צד ימין דווקא יש לו. בכל מקרה, הקול שבקע מהאל בעל הצד הימני זרק את בני ישראל 12 מילים לאחור:
 
ואמר רבי יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל והיו מלאכי השרת מסייעים להם לחזור לאט לאט כאשה שעוזרת לבנה בתחילת הילוכו.[22]
 
קול זה היה אינטליגנטי להפליא, הוא ידע להבדיל הין הטובים לרעים ולהתאים את עצמו לכושרם של שומעיו:
 
אמר רבי תנחומא: לקול היה שני פנים. הוא היה יוצא והורג את עובדי הכוכבים שלא קבלוה ומחייה את בני ישראל שקבלו את התורה ... בוא וראה כיצד הקול היה יוצא לכל אחד ואחד מישראל לפי כוחו - הזקנים לפי כוחם הבחורים לפי כוחם והקטנים לפי כוחם והיונקים לפי כוחם והנשים לפי כוחן ואף משה לפי כוחו ... ואף נשים מעוברות לפי כוחן ... [23]
 
תיאוריה חלופית גורסת שהקול היה הורג גם את הצדיקים אבל האל שב והחיה אותם מייד לאחר מותם:
 
ואמר רבי יהושע בן לוי: מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצאונשמותיהם של בני ישראל ... שואלים: אם כבר לאחר הדיבר הראשון יצאו כל הנשמות כיצד קיבלו בני ישראל את שאר הדברות? משיבים: האל הוריד את הטל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם ...[24]
 
סברתו של רבי יהושע בן לוי לא נשמעה הגיונית במיוחד לרבי יהודה בנו של רבי אלעאי ולטעמו הטל לא הוזלף הכדי להחיות את בני ישראל אלא רק כדי להשיב את נפשם בעת שהתייסרו בחום המדבר:
 
רבי יהודה ברבי אלעאי אומר: משום שבני ישראל היו משולהבים מחמה של מעלה אמר הקדוש ברוך הוא לענני הכבוד: הזילו טל חיים על בני ... [25]
 
ייתכן, עם זאת, שהנשמות באמת פרחו מגופותיהם של אלו ששמעו את קולו של האל המדקלם אבל ההחיאה בוצעה בטכניקה לגמרי אחרת:
 
מיד פרחה נשמתם של העומדים למרגלות ההר. כיון שמתו, התחילו המלאכים מגפפים ומנשקים אותם ואומרים להם: מה לכם ? אל תיראו. בנים אתם ליהוה אלוהיכם. גם הקדוש ברוך הוא המתיק בחיכם את הדיבור ואמר להם: לא בני אתם, האם לא נאמר 'אנוכי יהוה אלהיכם'? עמי אתם. חביבים אתם לפני. התחיל האל לפתות אותם עד שחזרה נשמתם והתחילו מבקשים מלפניו ... התחילה התורה מבקשת רחמים על ישראל מן הקדוש ברוך הוא ... חזרה נשמתם[26]
 
גישה אחרת טוענת שהקולות הממיתים הללו הגיעו לאזניהם של שבעים האומות וכל השומעים, להוציא בני ישראל, באמת מייד נפחו את נשמתם:
 
אמר רבי יוחנן: היה הקול יוצא ונחלק לשבעים קולות, עבור שבעים לשונות, כך שכל אומה ואומה תשמע את דברי האל בלשונה. בני האומות הללו שמעו את הקולות ונפשותיהם יצאו מהם אבל בני ישראל שמעו את הקולות ולא ניזוקו.[לח]
 
לקולות הללו גם נקשרו כתרים:
 
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא קושרים לו שני כתרים.[27]
 
וכתרים דומים נקשרו גם לראשיהם של כל בני ישראל:
 
דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו שש מאות אלף מלאכי השרת וקשרו שני כתרים לכל אחד ואחד מישראל - אחד כנגד 'נַעֲשֶׂה' ואחד כנגד 'וְנִשְׁמָע', כמסופר בפסוק: 'וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'[לט]. לאחר שבני ישראל חטאו ירדו מליון ומאתיים אלף מלאכי חבלה ופירקו את הכתרים.[28]
 
עם זאת, מלאכי השרת לא הסתפקו בקשירת כתרים והם ביטאו את אהבת המרומים גם בדרכים אחרות:
 
אמר רבי יוחנן: שש מאות אלף מלאכי השרת ירדו עם הקדוש ברוך הוא לסיני ... והיו נותנים עטרות בראשו של כל אחד ואחד מבני ישראל. אמר רבי אבא בר כהנא: כשעמדו בני ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר יהוה 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' מיד חבב אותם הקדוש ברוך הוא ושלח לכל אחד ואחד מהם שני מלאכים. אחד היה חוגר לאדם כלי זיין שיצילו מכל פגע וממלאך המוות והשני שם לו עטרה בראשו.
אמר רבי סימון: בגדי מלכים הלבישם ... רבי הונא מצפורי אמר: חגורות חגר להם ... רבי שמעון בר יוחאי אמר: כלי זיין ששם המפורש חקוק עליו חגר להם... [29]
 
גם הפסוק 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק'[מ] לא יכל שלא לגרות את הפנטזיה הרבנית:
 
מלמד שהיה הדיבר יוצא מפי הקדוש ברוך הוא והיו ישראל מסתכלים בו ויודעים כמה מדרשים יש בו וכמה הלכות יש בו וכמה קלים וחמורים יש בו וכמה גזירות שוות יש בו.[30]
 
ואם נרצה להכניס לארוע עוד קצת נשגבות נוכל גם להתערפל ולספר:
 
אמר רבי אבא: כתוב 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת'[מא]. רואים? שומעים צריך לומר! אלא כך למדנו: אותם הקולות היו נחקקים בהחשך ההוא והענן וערפל. והיו נראים כמו שנראה גוף גשמי. וראו מה שראו. ושמעו מה ששמעו. מתוך החושך ההוא והענן והערפל. מתוך שהיו רואים מראה ההוא היו מאירים באור עליון. וידעו מה שלא ידעו דורות אחרונים שבאו אחריהם. ... שלא היה קול שלא היה מאיר באור שמסתכלים בו כל הנגנז וכל הנעלם.[31]
 
 
היכן היא המסורת המהימנה?
כאן, לפני שנוצף בעוד ועוד להג רבני חסר כל שחר, עלינו לעצור ולשאול: מה קורה פה? היכן היא מסורת האבות עליה היו אמורים להסתמך בעלי המדרשים ומפרשי המקרא? אנו היינו מצפים מאבות נאמנים, שאינם רוצים להנחיל לבניהם דבר שקר, שיעבירו מדור לדור תיאורים מהימנים ומדויקים של האירוע החשוב ביותר בקורות הדת היהודית אך במקום תיאור פשוט וברור של האירוע המכונן אנו מוצאים את הרבנים מנסים לשחזר את האירוע רק באמצעות להטוטי הדרש והדמיון הפרוע. את מקורה האלוהי של התורה אמורה להוכיח מסורת עצמאית שהועברה מאב לבנו ועל כן עצוב לגלות שמסורת זאת נבנתה למעשה כפרשנות לדברי התורה שבכתב ולרבנים שמאז ומעולם התגאו בידע המיוחס שניתן להם לא היה בעצם מושג מה בדיוק התרחש למרגלות ההר.
 
אנו רואים שכל סיפור מתן תורה מלא ספקות וסתירות: אין אנו יודעים היכן בדיוק ניתנה התורה, ספק בידינו אם נמסרו לנו עשר, אחת עשרה או ארבע עשרה דברות, לא ברור לנו אם על כל לוח היו חקוקות חמש, עשר, עשרים או ארבעים דברות, ניסוחם המדויק של הדברות אינו נהיר לנו ואין לנו מושג כיצד בדיוק הן הוקראו ומי היה זה שדקלמן באזני בני ישראל. היהדות, בשאיפתה לשמור על כבודם של החכמים, העניקה לגיטימיות מלאה לדעות סותרות ובלתי ניתנות לגישור, לגביהן נקבע הכלל 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן'[32]. עם זאת, כלל זה אינו יכול לשמש כתרופת פלא המעלימה כליל את כל הבעיות המתלוות למחלוקות, במיוחד כשבלב העימות עומדות עובדות בסיסיות ולא פרשנויות מלומדות. אם שישים ריבוא עדים מהמנים שעמדו לרגלי הר סיני לא היו מסוגלים להסכים ביניהם על גרסה אחידה ואם מוסרי העדות שאיש אינו יכול לשער את 'גודל מעלתם וגדולתם הן מצד חכמתם גאונותם וחריפותם שאין כמוה, ועמקותם העצומה למעלה למעלה מעל השכל האנושי' לא הצליחו לתאם עמדות לגבי האירוע המכונן של הדת היהודית אזי מי יערוב לנו לגבי מהימנותן ואמיתותן של המסורות הפחות מרכזיות והיותר מטרידות?
 
המחלוקות הנוגעות לעובדות הבסיסיות ביותר של המסורות מלמדות אותנו שלא על קבלה מדור לדור מסתמכים החכמים אלא על סברתם ורום דעתם. חכם אחד דורש את הכתוב בכיוון אחד וחכם שני בכיוון אחר ואף שכל דבריהם זוהרים כאורות נשגבים הרי שאיש לא יוכל להאשימם בתיאור נאמן של אירועי העבר או בהתקרבות כלשהי לאמת ההיסטורית. המסורת הבלתי כתובה, הינה, אם כן, לא יותר מאוסף של מדרשים פרשניים על התורה הכתובה והתמונות המצטיירות בעיני רוחנו אינן נשענות על הזכרון הקולקטיבי של האומה אלא על אגדות עם נושנות שכוסו בשכבה עבה של מוסרי השכל רבניים. התודעה ההיסטורית של עם ישראל לא נבנתה מהמראות שאבותינו ראו במו עיניהם אלא מהחזיונות שחכמינו חזו בלהט אמונתם. הדת היהודית אינה נסמכת על מופתים שאירעו בפועל אלא על ניסים ונפלאות שראוי היה שיתרחשו אם אלוהים היה אכן רוצה להוכיח קבל עם ועולם את קיומו ואת אמיתות תורתו.  


[א]              
מיתוס, במינוח שלי, הוא אוסף של אמירות שאין דרך להוכיחן משום שהן מתייחסות למציאות המטפיזית או לאירועים שהתרחשו בעבר הרחוק ולא השאירו עקבות שאינן נובעות מהמיתוס עצמו. אין בכוונתי לטעון שכל מיתוס הוא בהכרח רק המצאה דמיונית ובהחלט יכול להיות שבמיתוסים שולבו גם עובדות נכונות אילו או אחרות אבל כל עוד לא נוכל לוודא שהנרטיב בכללותו הוא נכון אנו נהיה חייבים להסתמך רק על האמונה ולהניח שהמיתוס, ברובו, הוא לא יותר מאשר יצירה אנושית שנועדה להשיג מטרות אנושיות. הנרטיב יחדל כמובן להחשב כמיתוס ברגע שיתגלו ממצאים ארכיאולוגיים או מסמכים בלתי תלויים שמוכיחים את נכונותו.
[ב]              
ראה המאמר - 'מעמד מתן תורה'
[ג]              
שמות כ:טז
[ד]              
דברים ה:ה
[ה]              
שמות כ:א
[ו]              
שמות כ:ב
[ז]              
שמות כ:ג
[ח]              
שיר השירים א:ב
[ט]              
שמות כ:טז
[י]              
שמות כ:טז
[יא]             
דברים ה:כב
ראה הסבר מפורט במאמר - 'מעמד מתן תורה'
[יג]             
שמות כ:א
[יד]             
שמות כ:טז
[טו]             
דברים לג:ד
[טז]             
שמות כ:ב
[יז]              
שמות כ:ג
[יח]             
'מִצְוֹתָו' קרי: 'מִצְוֹתָי'
[יט]             
ירמיה כג:לו
[כ]              
שמות כ:א-ב
[כא]             
דברים ה:ד-ו
[כב]             
תהילים ח:ה
[כג]             
דברים ד:יג
[כד]             
דברים ד:יג
[כה]             
דברים ד:יג
[כו]             
שמות לב:טו
[כז]             
שמות כד:יב
[כח]             
שמות לא:יח
[כט]             
שמות לב:טז
[ל]              
שמות לד:א
[לא]             
דברים ד:יג
[לב]             
דברים י:ב
[לג]             
שמות לד:כז-כח
[לד]             
שמואל ב' כב:י, תהילים יח:י
[לה]             
שמות כ:ב
[לו]             
מסביר רש"י: וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום, ואף עורים ופסחים שהיו בישראל
[לז]             
האל, כידוע, דיבר עם בני ישראל פנים מול פנים ולכן שמאלם היה חייב להמצא מול ימינו.
[לט]             
שמות כד:ז
[מ]              
שמות כ:טו
[מא]            
שמות כ:טו


[1]          
רבי יהושע בן לוי ורבנין. רבי יהושע אומר: ב' דברות שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא: 'אָנֹכִי' ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ'. הדא הוא דכתיב 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ' - ולא כל הנשיקות. ורבנין אמרין: כל הדברות שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא. רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: טעמין דרבנין דכתיב 'וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה'. מה עביד ליה רבי יהושע בן לוי? פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה או אינו מדבר 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה' אלא אחר שנים ושלשה דברות.
(שיר השירים רבה, א:ב)
[2]          
שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלוהים כפשוטו של כתוב, אבל בשתי הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה ... ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה.'
(רמב"ן על שמות כ:ז).
[3]          
'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר' (- נאמר שאלוהים אמר את 'כל' הדברים והמדרש מסביר את הניסוח היחודי).
('את כל הדברים' פירושו:) בדבור אחד (שכל עשרת הדברות נאמרו בבת אחת) - מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן שנאמר 'וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור' (שמות כ:א). אם כן מה תלמוד לומר 'אנוכי יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' (שמות כ:ב-ג – שהן שתי המצוות הראשונות)?
מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא בדיבור אחד (את) עשרת הדברות חזר ופירשן דיבור דיבור בפני עצמו.
(מכילתא, בחדש, פרשה ד)
[4]          
'תורה צוה לנו משה מורשה'. 'תורה' בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום.
(מכות כג:ב)
[5]          
תנו רבנן: כיצד סדר משנה: משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרון ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרון וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן. נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרון. רבי יהודה אומר לעולם אהרון לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים. נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרון ארבעה, ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד.
(עירובין נד:ב)
[6]          
ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות, התורה והכסא הכבוד נבראו.
(בראשית רבה א:ד)
[7]          
שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם.
(בראשית רבה ח:ב)
[8]          
ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו'.
(שבת פח:ב)
[9]          
רבי חנינה בן אחיה רבי יהודה בן גמליאל אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה הדא הוא דכתיב 'ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים' - חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה ורבנן אמרי: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה הדא הוא דכתיב 'ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים' - עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, רבי שמעון בן יוחאי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה דכתיב 'ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים' - עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה. רבי סימאי אמר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה דכתיב 'ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים' - מטרוגה.
(ירושלמי שקלים כה:א)
[10]         
בששה בסיון נגלה על ישראל הב"ה ובמקומו נגלה על הר סיני ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בתוך השמים והערפל מכסה את ההר והב"ה יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל שנ' 'וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו'
(פרקי דרבי אליעזר פרק מ)
[11]         
ספר הזהר, יתרו דף פד וראה גם סיפרי, פרשת ברכה, פיסקא ב
[12]         
שעמד הקדוש ברוך הוא ואמר 'אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיך' היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות ובא תבור מבית אלוהים וכרמל מאספמיא.
(מכילתא בחדש פרשה ה)
[13]         
והשמים רעשו והימים והנהרות ברחו וההרים והגבעות התמוטטו וכל האילנות כרעו והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם ... וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות, שם עמדו עמהם בהר סיני.
(פרקי דרבי אליעזר פרק מ)
[14]         
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו אלא העולם שותק ומחריש ... אמר ריש לקיש ... והקול שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא לא היה לקולו בת קול.
(שמות רבה כט:ט)
[15]         
רבינו בחיי על שמות יט:יז
[16]         
שנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח! אמרו: ריבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא ... הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בו? אמר להם: לא תנאף! אמרו לפניו: ריבונו של עולם, עצמה של ערוה להם היא ... הלך ומצא בני ישמעאל אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תגנוב! אמרו לפניו: ריבונו של עולם, כל עצמו אביהם לסטים היה ... לא היתה אומר באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה מה ירצו ויקבלו את התורה ...
(ספרי פרשת ברכה פיסקא ב)
[17]         
שבת קמו:א
[18]         
רבי אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כולן לפני הר סיני לקבל את התורה לא היה בהם סומין ... מגיד שלא היה בהם אלמים ... ומלמד שלא היה בהן חרשין ... ומנין שלא היה בהם חגרים ... ומלמד שלא היה בהם טפשים ...
(מכילתא בחדש פרשה ט)
 
[19]         
רבי פנחס אומר: כל אותו הדור ששמעו קולו של הברוך הוא בהר סיני זכו להיות כמלאכי השרת ולא משלו בהם כנים ולא ראו טיפת קרי בחייהם ובמותם לא שלטה בהם רימה ותולעה.
(פרקי דרבי אליעזר פרק מ)
[20]         
אמר רבי יוחנן: מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקדוש ברוך הוא, על כל דיבור ודיבור, ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: מקבל אתה עליך את הדיבור הזה - כך וכך דינים יש בו, כך וכך עונשים יש בו, כך וכך גזרות יש בו, וכך מצות, וכך קלים וחמורים יש בו, כך וכך מתן שכר יש בו? והיה אומר לו ישראל: הן. וחוזר ואומר לו: מקבל את אלוהותו של הקדוש ברוך הוא? והוא אומר לו: הן והן. מיד היה נושקו על פיו ... ורבנין אמרין: הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: מקבלני את עליך - כך וכך מצות יש בי, כך וכך דינים יש בי, כך וכך עונשים יש בי, כך וכך גזרות יש בי, כך וכך מצות יש בי, כך וכך קלים וחמורים יש בי, כך וכך מתן שכר יש בי? והוא אומר: הן והן. מיד הדיבור נושקו על פיו.
(שיר השירים רבה א:יג)
 
[21]         
רבי שמעון בן יוחאי אומר: מלמד שהיה הדיבור יוצא מימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאלם של ישראל וחוזר ועוקף את מחנה ישראל שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל וחוזר ומקיף מימינם של ישראל לשמאלו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו ... ורבנין אמרין: וכי יש שמאל למעלה? ... אלא הדיבור היה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא מימינו לימינן של ישראל וחוזר ועוקף את מחנה ישראל י"ח מיל על י"ח מיל וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לימינו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו ... אמר רבי ברכיה: שנה לי רבי חלבו: הדיבור עצמו היה נחקק מאליו וכשהוא נחקק הולך קולו מסוף העולם ועד סופו.
(שיר השירים רבה א:יג)
[22]         
ואמר רבי יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן.
(שבת פח:ב)
[23]         
אמר רבי תנחומא: דו פרצופין היה יוצא והורג לעובדי כוכבים שלא קבלוה ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה ... בוא וראה היאך הקול יוצא אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כוחו - הזקנים לפי כוחם הבחורים לפי כוחם והקטנים לפי כוחם והיונקים לפי כוחם והנשים לפי כוחן ואף משה לפי כוחו ... ואף נשים מעוברות לפי כוחן ...
(שמות רבה ה:ט)
[24]         
ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל ... ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתם דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם ...
(שבת פח:ב)
[25]         
רבי יהודה ברבי אלעאי אומר: לפי שהיו משולהבים מחמה של מעלן אמר הקדוש ברוך הוא לענני כבוד הזילו טל חיים על בני ...
(מכילתא בחדש פרשה ט)
[26]         
מיד פרחה נשמתם. כיון שמתו התחילו המלאכים מגפפים ומנשקים אותם ואומרים להם: מה לכם אל תיראו? בנים אתם ליהוה אלוהיכם. והקדוש ברוך הוא ממתיק בחיכם הדיבור ואומר להם: לא בני אתם? 'אנוכי יהוה אלהיכם'. עמי אתם. חביבים אתם לפני. והתחיל מפתה אותם עד שחזרה נשמתם והתחילו מבקשים מלפניו ... התחילה התורה מבקשת רחמים על ישראל מן הקדוש ברוך הוא ... חזרה נשמתם.
(שיר השירים רבה ו:ג)
[27]         
שבת פח:ב
[28]         
דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים - אחד כנגד 'נַעֲשֶׂה' ואחד כנגד 'נִשְׁמָע'. וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום.
(שבת פח:א)
[29]         
אמר רבי יוחנן: ששים רבוא של מלאכי השרת ירדו עם הקדוש ברוך הוא לסיני ... והיו נותנין עטרות בראש כל אחד ואחד מישראל. אמר רבי אבא בר כהנא: כשעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע מיד חבבן הקדוש ברוך הוא ושלח לכל אחד ואחד מהן שני מלאכים והיה אחד חוגר לו זיינו ואחד נותן לו עטרה בראשו. אמר רבי סימון: פורפראות הלבישן ... רבי הונא דצפורין אמר: זונאיות חגר להם ... רבי שמעון בר יוחאי אומר: כלי זיין חגר להם ושם המפורש חקוק עליו.
(תנחומא תצוה פרק יא וראה גם שיר השירים רבה, פרשה ד, פסקה ה)
[30]         
ספרי האזינו פיסקא ח
[31]         
הזהר בתרגום לשון קודש, יתרו, עמ 91
[32]         
עירובין יג:ב, גיטין ו:ב
נקרא 4437 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

2 תגובות

  • קישור לתגובה שלישי, 27 אוקטובר 2015 14:37 הוסף ע״י עדי אביר

    יוסף,

    אתה שב ומספק לי הרים של הסברים אך אינך מסביר מדוע האל שלך התנסח בצורה רשלנית שמחייבת כל כך הרבה פרשנות תרצנית.

    בספר שמות אנו מוצאים: 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ'

    ובספר דברים 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת'

    מה אתה חושב: השבת נקבעה כיום מנוחה כי בה האל שבת מכל מלאכתו או כי עליך לזכור שעבד היית בארץ ממנה אלוהיך הוציא אותך ביד חזקה ובזרוע נטויה?

    יותר מזה, משה מסיים את דבריו בספר דברים במשפט 'אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי'. האם הוא שיקר לבני ישראל? האם יהוה אמר בקול גדול ולא יסף וכתב על שני לוחות אבנים לא בדיוק את הדברים האלה? אתה יודע, כשנוח לרבנים הם מדקדקים בכל מילה, אות ותג אבל כשלא נוח להם הם מעלימים עיין מדברים מפורשים ומכסים את הכתוב בתילי תילים של ספקולציות חסרות כל ביסוס.

    אתה שוב מכניס לפיהם של מבקרי המקרא את ההבנות שלך ולא את ההבנות שלהם. מבקרי המקרא מניחים שספר דברים נכתב בימי יאשיהו, לקראת סוף ימי הבית הראשון, וספר שמות נכתב בבבל או זמן קצר לאחר שיבת ציון. כותבי ספר דברים לא הכירו את מיתוס הבריאה בשבעה ימים ולכן הם תלו את מצוות השבת ביציאת מצריים. ספר שמות, לעומת זאת, נכתב לאחר שהכוהנים כבר המציאו את סיפור הבריאה שמופיע בפרק הראשון של ספר בראשית ולכן הם תלו את מצוות השבת בכך ש'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי'.

    דנתי בנושא במאמר 'מי כתב את סיפור הבריאה בתחילת ספר בראשית' ושם תמצא את העדויות שאני מביא לדברים שטענתי לעייל.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 27 אוקטובר 2015 12:06 הוסף ע״י יוסף

    עשרת הדיברות נאמרו פעמיים, בספר שמות ובספר דברים, אולם בשני המקומות אין ביניהם הבדל מהותי. כלומר, אין כל שינוי בעשר-המצוות שנצטוו בהם בני ישראל. ואלו הם:

    1) האמונה בא-לוהים ויציאת מצרים.
    2) איסור עבודת אלילים,
    3) איסור נשיאת שם הא-לוהים לשוא,
    4) מצוות השבת,
    5) כיבוד ההורים,
    6) איסור הרציחה,
    7) איסור לנאוף,
    8) איסור הגניבה,
    9) איסור עדות שקר,
    10) האיסור לחמוד,

    כפי שנוכל לראות, בשני המקומות מוזכרים בדיוק אותן עשר דיברות, ללא יוצא מן הכלל. כך שההבדלים הם לשוניים בלבד, ולא הבדלים מהותיים.
    אך מדוע שיהיו קיימים הבדלים לשוניים בשני המקומות בהם סופרו עשרת הדיברות? ובכן, הבה נביט בפרקים בעיון.

    * * *

    בשני המקרים בהם מוזכרות הדיברות במקרא - הן נכתבו כציטוט ישיר (פרוטוקול) של מה שמסר משה בפני בני ישראל, בפעם הראשונה במעמד הר-סיני (המסופר בספר שמות פרק כ'), ובפעם השנייה בנאומו של משה במדבר (המסופר בספר דברים פרק ה'). המעיין בשני המקומות, יגלה עדות ברורה לכרונולוגיה המקראית:

    1. בפעם הראשונה שנאמרו עשרת הדברות (במעמד הר-סיני שבספר שמות פרק כ), נכתב כך: "זכור את יום השבת לקודשו". אולם בנאומו של משה במדבר (בספר דבריםפרק ה) נאמר: "שמור את יום השבת לקודשו, כאשר ציווך ה' אלוהיך".
    הבה נעצור לרגע, ונבחין בנאמר: "כאשר ציווך ה' א-לוהיך", אך מתי בדיוק ה' ציווה מצווה זו? התשובה היא כמובן: בעשרת הדיברות שבספר שמות פרק כ', שם בני ישראל צוו לראשונה על מצוות השבת. המקרא למעשה חוזר ומספר לנו על המצוות שהוזכרו מכבר בספר שמות, ופירוש הדבר שקיים קשר ישיר בין החומשים במקרא המכירים זה בזה! החזרה על עשרת הדיברות בעצם מעידה על שלמותם ורציפותם של חומשי התורה, בעצם העובדה שהם מזכירים את הסדר הכרונולוגי שבו התקבלו עשרת הדיברות.

    2. והנה עדות נוספת: בעשרת הדיברות שבספר שמות נאמר (פרק כ): "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך", אולם בפעם השנייה שמשה הקריא את עשרת הדיברות בפני עם ישראל בספר דברים (פרק ה), הוא אמר כך: "כבד את אביך ואת אימך כאשר ציוך ה' א-לוהיך..." - שוב נאמר "כאשר ציווך ה' א-לוהיך".
    בכך מעיד בפנינו ספר דברים על העובדה שהוא איננו "גרסה חדשה" או "גרסה נוספת" לעשרת הדיברות, אלא רק חזרה על הנאמר בספר שמות. משה אומר לעם בספר דברים: "כאשר ציוך ה' אלוהיך" - ובמילים אחרות, כאשר ציווה אתכם ה' באירוע שמוזכר בספר שמות, שם הוקראו בפניכם לראשונה עשרת הדיברות.

    3. ועדות נוספת. בספר שמות נאמר: "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", אולם בספר דברים נאמר: "על כן ציווך ה' א-לוהיך לעשות את יום השבת". כפי שאנו רואים, "כאשר ציווך" נאמר שוב, ובלשון עבר, ומעיד בכך על משה שחוזר לבאר את הדיברות שכבר נאמרו לבני ישראל בעבר, בספר שמות.

    על כן, אין "שתי גרסאות" לעשרת הדיברות, אלא רק גרסה אחת (ספר שמות פרק כ'). משה רבנו בסך הכל חוזר בנאומו על עשרת הדיברות לפני העם (בספר דברים פרק ה').
    המקרא מתאר בצורה מדוייקת להפליא לא רק את סדר הדורות, אלא גם את השיחות והדברים שהקריא משה לפני בני ישראל, בדיוק של פרוטוקול. מכיוון שמשה כבר לימד את בני-ישראל את עשרת הדיברות במדבר (ספר שמות פרק כ'), הוא חוזר להקריא וללמד אותם מפאת חשיבותם בסוף ימיו, וכך הם מתועדים בנאומו שבספר דברים פרק ה'.

    * * *

    אך מדוע הדיברות נאמרו בשינויי לשון?

    ובכן, מכיוון שמשה (בספר דברים) חוזר להזכיר את עשרת הדיברות (שבספר שמות), אז מובן שעשרת הדברות שבספר שמות הם המקור הרשמי. מכאן נובע, שכל שינויי הלשון בעשרת הדברות שבספר דברים נעשו בכוונת תחילה, ומתוך מטרה לימודית, כדי לבאר את הדיברות.
    זו גם הסיבה לכך שעשרת הדיברות שבספר דברים ארוכה יותר מאשר עשרת הדברות שבספר שמות. היא מוסיפה מילים וביאורים, שמטרתם להעמיק בהם.

    יתר על כן, עלינו להבחין בכך שמשה רבנו מלמד את העם את עשרת הדיברות, ולא מצטטם באופן ישיר.
    במעמד הר-סיני נשמעו שתי הדיברות הראשונות לאוזני העם מפי ה', כפי שמבארים חז"ל, ופירוש הדבר שאת שמונת הדיברות הנותרות מסר משה לבני ישראל. זו הסיבה ששתי הדיברות הראשונות הן זהות - הן בספר שמות והן בספר דברים, כי הן ציטוט ישיר של ה' לאוזני העם, לכן לא ייתכן בהבנתם ומסירתם כל שינוי.
    אולם שמונת הדיברות הנותרות מייצגות שמונה ציווים שנלמדו מפי ה' למשה, ומשה ביארם והסבירם באופן שיבינו את כוונתם. מסיבה זו, כאשר משה רבינו חוזר ומזכיר לבני ישראל את עשרת הדיברות בסוף ימיו (בספר דברים), מטרתו היא ללמדם, הוא לא רק מצטט את עשרת הדיברות, אלא מבאר אותם.

    1. במעמד הר-סיני שבספר שמות נאמר לבני ישראל "זכור את יום השבת לקודשו", ובספר דברים מבאר משה את הנאמר, באומרו: "שמור את יום השבת לקודשו". כלומר, מסביר משה רבנו שהזכירה של השבת נעשית באמצעות שמירתה בנאמנות מדור לדור. אתם רוצים לזכור את השבת? אז עליכם להקפיד על שמירת הלכותיה.
    כמו כן, במעמד הר-סיני נאמר לבני ישראל שעליהם לשמור את השבת "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", אולם משה מבאר שעל בני ישראל מוטל חיוב לשמור את השבת משום "כי עבד היית בארץ מצרים". בכך משלים משה את החיוב של השבת, לא רק מצד הצגת שני טעמיו, אלא גם מצד גודל חשיבותו בפני העם (כי עבד היית - לכן אתה מחוייב לשבות!).
    כפי שאנו רואים, שינויי הלשון נכתבו בכוונת תחילה באורח זה, כדי לבאר את הציווים, וללמד אותנו דרש. מצוות השבת נכתבה פעם אחת בלשון "זכור" ופעם אחת בלשון "שמור", ויש לכך משמעויות רבות גם בדרש. הנה מאמר בנושא:
    http://daat.ac.il/daat/tanach/tora/aseret-2.htm

    2. כמו כן, בדיברה העוסקת במצוות השבת, נוכל למצוא שמשה רבנו מבאר את טעמה, ואומר בספר דברים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". במילה "למען" מתאר משה רבנו את הטעם למצווה זו, שלא נמסר קודם לכן במעמד הר-סיני שבספר שמות.

    3. במעמד הר-סיני נאמר על מצוות כיבוד הורים: "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-לוהיך נותן לך", ומשה רבינו מבאר את כוונת הדברים: "ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' א-לוהיך נותן לך". כלומר, ה' מבטיח חיים טובים, ולא רק חיים ארוכים. ה' מבטיח בדבריו שיבה טובה, ולא שיבה רעה.

    4. במעמד הר-סיני שבספר שמות נאמר לבני ישראל: "לא תענה ברעך עד שקר", ומבאר משה בספר דברים: "לא תענה ברעך עד שוא" - המילה "שוא" פירושה דבר בטל, לא כלום. בכך מלמד משה רבנו את בני ישראל, שכוונת הדיברה "לא תענה" היא לאסור אפילו עדות שקר של דבר קל, שאין בו חיוב ממונות. וכפי שמבאר הרמב"ן על דרך הפשט: "ולא תענה ברעך עד שוא - לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום, ולא יתחייב בו כלום בבית דין, כגון שיעיד: אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו, כי "שוא" דבר בטל".
    חז"ל למדו מפסוק זה, שאסור לאדם להישבע בשמו של ה' לשווא.
    נוכל לשים לב שבכל שינויי הלשון של משה בספר דברים, ישנו לימוד אשר נועד להעמיק ולהחריף את האיסור שנאמר לבני ישראל קודם לכן, כדי שלא יקלו בו ראש.

    5. במעמד הר-סיני שבספר שמות נאמר: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו". לכאורה הסדר הוא הדרגתי, והיה אפשר לחשוב שלחמוד בית הוא עוון חמור יותר מלחמוד אשה, כי הוא ראשון ברשימה. אולם משה מבאר את הכוונה באומרו בספר דברים: "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו". בכך, משה רבנו מדגיש את חומרת האיסור לחמוד אשה, הוא יוצר עצירה בפסוק (בין "לא תחמוד" לבין "לא תתאווה"), ומלמד אותנו בכך כי האיסור לחמוד אשה הוא שונה מהאיסור לחמוד בית. בנוסף לכך, מדגיש בכך את האיסור להתאוות. להתאוות הוא יותר מאשר לחמוד. המילה "לחמוד" יכולה להתפרש כמזימה, עצם המחשבה על תרחישים או תכנונים שבהם אדם משיג דבר אסור לעצמו (כך מבאר החזקוני). חומד הוא לא רק אדם שרוצה משהו, אלא גם שחושב כיצד יוכל להשיגו בפועל. כגון אדם שחומד אשת איש, ומחשב לעצמו בדמיונו תרחישים אסורים כיצד לדבר איתה, או כיצד לגשת אליה בזמן שבעלה אינו בבית, וכיוצא באלה התרחישים האפשריים. אדם חומד מתכנן במחשבתו כיצד להשיג את האיסור, בעוד האדם המתאווה רק חש בלבו רצון לדבר האסור, ללא תכנון. משה רבינו מדגיש באופן נפרד את האיסור "לא תחמוד" ביחס לאשה, אך מחריף בלשונו את האיסור "להתאוות" ביחס לשדות ועבדים וכיוצא בהם, ואומר עליהם "לא תתאווה", כלומר, לא זאת בלבד שלא תתכנן כיצד להשיגם, אלא גם תחשוב עליהם כלל ואל תרצה לקחתם לעצמך.

    5. ועוד עדות לכך שמשה מבאר את הדדיברות, הוא שבאיסור "לא תחמוד" שבספר שמות, לא הוזכרה השדה. אך באיסור שבספר דברים הוזכר גם "לא תחמוד... שדהו". בכך משה רבנו חוזר לבאר את הדיברה העשירית בתורה, ואת משמעותה.

    את חמשת הסעיפים הללו כתבתי לפי הבנתי האישית בפסוקים. ייתכן שאני טועה לגבי מה שביקש משה ללמד בנאומו שבספר דברים, אך מכל מקום הנקודה העיקרית עדיין מובנת, שכל השינויים הללו הם בגדר תוספות וביאורים לנאמר בספר שמות, ולא בגדר כפילות או גרסא חדשה.

    * * *

    האבסורד של ביקורת המקרא:

    מבקרי המקרא רצו לטעון שיש שתי גרסאות שונות לעשרת הדיברות, שחוברו יחד למקרא מתוך שתי תעודות שונות. ומדוע שינויי הנוסח בין הגרסאות? משיבים על כך מבקרי המקרא, שהסופרים אשר חיברו את התעודות עשו זאת מתוך חרדת-קודש, ולכן הדביקו ביניהם מבלי שתיקנו את הסתירות. אך כעת ראו את גודל האבסורד:
    1. מצד אחד טוענים מבקרי מקרא שעשרת הדברות היו במקורן כפולות, והודבקו יחד מתוך "חרדת קודש" של הסופרים, ולכן יש ביניהן "מחלוקות".
    2. מצד שני, אנו רואים שעשרת הדיברות שבספר דברים, כלל אינן מתיימרות להיות גרסה נוספת לעשרת הדיברות, כי ספר דברים מציין במפורש שהוא רק חוזר ומזכיר את עשרת הדיברות שנאמרו קודם לכן בספר שמות (כפי שנאמר שוב ושוב בעשרת הדיברות שבספר דברים: "כאשר ציווך ה' א-לוהיך"). במילים אחרות, הסופרים ה"מחברים" בהם מאמינים מבקרי המקרא בעצם כן ערכו את הטקסט ותיקנו אותו במטרה "למנוע סתירות" בין הגרסאות... לשיטת מבקרי המקרא, אנו רואים שהיה מאוד חשוב ל"מחברים" של המקרא לספר לקוראיהם שעשרת הדיברות שבספר דברים רק חוזרות על הנאמר בספר שמות, עד כדי כך שהרשו לעצמם להוסיף מילים וביטויים שלא היו, כמו "כאשר ציויתיך", "כאשר ציווך ה' א-לוהיך". אך אם הרשו לעצמם לתקן את הטקסט כדי למנוע סתירה בין "הגרסאות", אז מדוע לא תיקנו על הדרך את הסתירות היותר גדולות שבין ה"גרסאות"? סתירות כמו "לא תתאווה" לעומת "לא תחמוד", או "שמור את יום השבת" לעומת "זכור את יום השבת"?
    מבקרי המקרא סותרים את עצמם, כאשר מצד אחד טוענים לכפילויות של מחברים שלא העזו לתקן את הטקסט, וחיברו אותו כלשונו והוויתו עם כל הסתירות שבו, אך מצד שני מוצאים את עצמם מתמודדים עם טקסט כרונולוגי שמנסה שוב ושוב "לתקן" את עצמו כדי למנוע סתירות שכאלה.

    אמרו חז"ל: בכל מקום שכפרו המינים (-הכופרים), נמצאת תשובתן בצידן (-כלומר התשובה לדבריהם נמצאת בסמוך לציטוטים שהם מצטטים מהם כדי לכפור).
    אנו רואים כיצד מבקרי המקרא משתמשים בעשרת הדיברות כדי לנסות לטעון שספר התורה היה בעבר מחולק ולא שלם, והנה אותן "שתי גרסאות של עשרת הדברות" שהוציאו מהמקרא מוכיחות בדיוק את ההיפך מדבריהם - את שלמותו של ספר התורה. כי אנו מוצאים שהמקרא מסודר באופן כרונולוגי ומודע לעצמו: עשרת הדברות שבספר דברים מודעות לעשרת הדברות שבספר שמות. כלומר, חמישה חומשי תורה הינם ספר אחיד.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים