Skip to content

1VSDAT

שני, 29 נובמבר 2010 13:17

האל כרב מופתי

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
לאחר נפילת ירושלים וחורבן הבית הכוהנים נפוצו לכל עבר בהותירם אחריהם אל מבוית שחונך, במשך מאות בשנים, לשרת את מטרותיהם ולהשמע לכל הוראותיהם. האל הזנוח אומץ עד מהרה על ידי חברי גילדת החכמים והללו שמחו לגלות כי בן חסותם החדש אינו נזקק עוד לטכסים פולחניים רוויי דם ודי לו בכוונה שבלב, בתפילה ובציות עיוור להוראות החכמים. האל החדש והמשופר דמה במידת מה לאל הכוהני אך כל מי שעיניו בראשו לא יכל שלא להבחין בשינויים המהותיים שעברו עליו. בעוד שיהוה, האל הכוהני, נוצל בעיקר למטרות איום והפחדה, כשוט תמידי המונף מעל לראשו של החוטא הפוטנציאלי, הרי שהקדוש ברוך הוא, האל המשופר של הרבנים, לוהק בתפקידים הרבה פחות אלימים והרבה יותר מועילים: הוא הועסק בהזנת העולם, בהשגחה כללית על כל ברואיו ומה שחשוב יותר, בגיבוי הרבנים, בהוצאה לפועל של מדיניותם ובנתינת דוגמה אישית לכל החפצים ללכת בדרכיהם.
 
נראה שבורא העולם לא היסס לעדכן את השקפותיו ולהתאים את דרישותיו לרוח התקופה. בביטול עצמי ראוי לשבח הוא אפילו אפשר לאדוניו החדשים להוציא מהקשרם את כל ההצהרות ששחרר לטובת שותפיו הקודמים. עתה, לאחר העברת האפוטרופסות ממשפחות הכהונה לחברי גילדת החכמים, החל להסתבר שסדר העולם הרבני היה למעשה חבוי מאז ומעולם בעומק הציוויים הפולחניים של סדר העולם הישן ואת המצוות החדשות ניתן לחלץ בקלות מהפסוקים המוכרים בעזרת המצאה חדשה ונועזת – הדרש הרבני. לרבנים ניתנה עתה יד חופשית לדרוש ולפרש את תורת הכוהנים ולאל לא נותר אלא לסמוך את ידיו על כל להטוט דרשני שעלה על דעתם. הם סרסו, עוותו והוציאו מהקשרו כל פסוק תנ"כי והוא אישר וגיבה - לרוב בשתיקה אך לעיתים באמצעות אליהו הנביא, בת קול, נענוע ראש, חיוך, קריצה, פתק או מעשה ניסים.
 
האל של הרבנים חדל לשצוף ולקצוף, לנקום ולנטור ונראה שהוא הסתגל בטבעיות למשרתו החדשה כנשיא הכבוד של העם היהודי. כדמות סמלית ומייצגת הוא עדין זכה לכבוד ולהוקרה אבל את ההחלטות האמיתיות קיבלו מעתה חברי מועצת המנהלים ולו לא נותר אלא לומר אמן אחר כל דבריהם. במקרה מכונן אחד, בעת התלקחות המחלוקת בעניין תנורו של עכנאי[א], הוא אמנם ניסה לשלוח את בת קולו ולבטא את דעותיו הפרטיות אבל רבי יהושע, מי שבאותה עת שימש כדובר ההנהלה, סתם את פיו וקבע שלדעות אלה אין כל חשיבות וטוב יעשה אם יפסיק להתערב בעסקיהם של הרבנים. לאל המסורס לא נותרה כל ברירה. הוא הבין שתהילת העולם חלוף חלפה לה והוא כבר לא ישוב לעמדת הכח שאפשרה לו להתענג על ריח הקטורת ודם הקורבנות. עתה, לא נותר לו אלא לאמץ את התפקיד החדש שיועד לו ולהפוך לסופר-רבי, דמות מופת שתשמש כמודל חיקוי לבני ישראל ותדגים להם כיצד עליהם לנהוג בעולמם הזך של הרבנים.
האל הקנא והעצבני השתלב בטבעיות בסדר העולם הרבני וחיש קל הסתבר שבדומה לחכמיו הוא לא רק נוהג להתפלל ולהניח תפילין[ב] אלא שהוא גם אוהב להמית את עצמו באהלה של תורה:
 
מצא רבי אביתר את אליהו הנביא ושאל אותו: מה עושה הקדוש ברוך הוא? ענה לו אליהו: עוסק בפרשת פילגש בגבעה[ג]. שאל רבי אביתר: מה אומר האל? ענה לו אליהו: כך שונה האל את דברי החכמים: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר.
 
אמר לו רבי אביתר: חס ושלום, האם יש ספק בפני השמיים והאל אינו יודע בדיוק מה קרה באותו אירוע? ענה לו אליהו: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם. הלוי מצא זבוב ולא הקפיד עם הפילגש והוא מצא גם שערה ובעקבות זאת הוא כן הקפיד עם הפילגש.
 
אמר רב יהודה, כהסבר לדברי אליהו: זבוב מצא בקדרה שבישלה הפילגש לאדונה ושערה מצא במקום הערווה של הפילגש. זבוב שמצא בקדירה - עניין של מיאוס הוא ולכן לא הקפיד עימה ושערה שמצא במקום ערוותה - ענין של סכנה הוא ועל כן הקפיד עימה. יש אומרים: גם הזבוב וגם השערה היו בקדרה אך זבוב - עניין של אונס הוא ושערה – עניין של רשלנות הוא.[1]
 
מעטים הם הסיפורים שמצליחים כה יפה לרומם את הרבנים על חשבונו של בורא העולם. הם דנים בפליאות חמודות והוא מחרה ומחזיק אחריהם. הם עוסקים בהבלים ותפלויות והוא ממחיש לבני ישראל כיצד יש לקדש את דברי החכמים ולחקות את מנהגיהם.
 
אם לא הבנו את הרעיון בא קטע נוסף ומדגישו בשנית:
 
נחלקו המתדיינים בישיבה של מעלה ברקיע ואמרו: אם בהרה בעור קודמת לשער לבן הצומח במקום הבהרה אזי הנגע טמא ואם שער לבן צומח קודם לבהרת בעור אזי הנגע טהור אך מה הדין במקרה של ספק? הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכל בני הישיבה של מעלה אומרים: טמא. שאלו בשמיים: מי יכריע? הסכימו כולם: יפסוק רבה בר נחמני שהעיד על עצמו: אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות.
 
שלחו שליח שיקח את נשמתו ויעלנה לבית המדרש של מעלה.לא יכול היה מלאך המות לגשת אליו כיוון שלא פסק פיו מללמוד.בינתיים נשבה הרוח ונשמע רעש בין הקנים. סבר רבה בר נחמני שהרעש נגרם על ידי קבוצה של פרשים ואמר לעצמו: תנוח נפשו של אותו האיש ולא יימסר בידי המלכות. כיוון שהפסיק את לימודו ואיחל לעצמו מיתה יכול היה מלאך המוות ליטול את נפשו. כשנחה נפשו של רבה בר נחמני הוא פתר את שאלת הנגע ואמר: טהור, טהור. יצאה בת קול ואמרה: אשרך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהור.
 
נפל פתק משמים בישיבת פומבדיתא: רבה בר נחמני מתבקש לישיבה של מעלה. הלכו אביי ורבא וכל החכמים לעסוק בקבורתו של רבה אך הם לא ידעו היכן נמצאת גוויתו. הלכו לאגם, ראו צפורים עומדות ומטילות צל ואמרו: מכאן אנו לומדים שהוא שם. ספדו אותו שלושה ימים ושלושה לילות. נפל פתק משמיים: כל מי שפורש מהאבל יהא בנידוי. ספדו לו שבעה ימים. נפל פתק נוסף: לכו לביתכם לשלום.
 
באותו יום בו נחה נפשו של רבה היתה סופה ונשאה הרוח ערבי אחד שהיה רכוב על גמלו מצד אחד של נהר פפא והשליכתו בצידו השני. שאל הערבי: מה קורה כאן? ענו לו: נחה נפשו של רבה בר נחמני. אמר הערבי: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא ורבה בר נחמני שלך. אתה של רבה ורבה שלך מדוע מחריב אתה את העולם? נחה הרוח.[2]
 
האם אפשר להעלות על הדעת תשדיר שירות יפה יותר? בשמיים עוסקים בלימוד דיני בהרות ובהעדר הסכמה בין האל וברי פלוגתו אין ליושבי המרומים ברירה אלא לפנות לחכם הארצי ולבקש את פסיקתו. כל יומרה לעליונותו של האל נמחקה כבר מזמן והבכורה עברה סופית לברי-הסמכא האמיתיים, חברי הגילדה שהוכשרו והוסמכו לדון בעניינים כה חשובים. הסיפור חושף בפנינו מימד נוסף: חכמים שעוסקים בלימודיהם אינם חשופים לפגיעתו של מלאך המוות וסופם מגיע רק כשהנסיבות כופות עליהם לחדול לשניות ספורות מלימודיהם. מכאן ניתן לגזור שלימוד תורה מציל ממוות וטוב לו לכל אדם שיסתפח לחברת לומדי התורה ויקדיש את זמנו לשינונן של ההוראות הרבניות. זאת ועוד: מותם של חכמים מחייב אבל לאומי וראוי להתאבל עליהם תקופה ארוכה כשם שלבטח עושים גם דרי השמיים שביגונם עלולים עוד להחריב את כל העולם.
 
גם הסיפור הבא מצליח, בו זמנית, לתקוע בשלושה שופרות: הוא משווה את האל לרב, הוא מרומם את הרב למעלת צדיק והוא קושר את הרב למשה רבנו ובמרומז גם את תורתם החדשה של הרבנים לתורתם העתיקה של הכוהנים:
 
בשעה שעלה משה לשמי מרום שמע את קולו של הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה משם אומרה: רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים … אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, העליונים והתחתונים ברשותך ואת יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה – 'רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֶגְלָה, בַּת שְׁנָתָהּ וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם'[ד]. אמר לפניו: רבון העולמים, יהי רצון שיהי מחלציי. אמר לו: חייך שהוא מחלציך שנאמר 'וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר'[ה] ושם אותו החכם המיוחד גם הוא אליעזר ומזהות השמות הפרטיים של רבי אליעזר בן הורקנוס ואליעזר בן משה יש ללמוד שרבי אליעזר היה מצאצאיו של משה רבנו.[3]
 
המהפיכה השלימה את מהלכה. הרבנים, על הלכותיהם, צדיקותם וקרבתם למקורות תפסו את מרכז הבמה והגלו לשוליים את האל שמעתה לא ישמש אלא כתפאורת רקע לגדולתם וככנר ראשון בתזמורת שמלווה את שירת תשבחותיהם.
 
 
 
 
 
 


[א]             
ראה מאמרים בפרק 'המיתוסים הבסיסיים של היהודים'
[ב]             
ראה המאמר 'האל המתפלל'
[ג]              
כלומר, האל מתעמק בפרק יט של ספר שופטים ומטריד את עצמו בשאלה מה היה המעשה בגינו כעס האדון על הפילגש עד שנאלצה לברוח ממנו לבית אביה
[ד]              
משנה, פרה א:א
[ה]             
שמות יח:ד


[1]          
ואשכחיה רבי אביתר לאליהו. אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר ליה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? אמר ליה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן: זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד. אמר רב יהודה: זבוב בקערה ונימא באותו מקום. זבוב - מאיסותא ונימא - סכנתא. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה. זבוב - אונסא ונימא – פשיעותא.
(גיטין ו:ב)
[2]          
קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן - טמא ואם שער לבן קודם – טהור. ספק? הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי: טמא. ואמרי: מאן נוכח. נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות. שדרו שליחא בתריה. לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה. אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני. סבר: גונדא דפרשי הוא. אמר: תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא. כי הוה קא ניחא נפשיה אמר: טהור טהור. יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור. נפל פתקא מרקיעא בפומבדיתא: רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה. נפקו אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה, לא הוו ידעי דוכתיה, אזלו לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי, אמרי שמע מינה התם הוא. ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא. נפל פתקא: כל הפורש יהא בנידוי. ספדוהו שבעה יומי. נפל פתקא (פתק): לכו לביתכם לשלום. ההוא יומא דנח נפשיה דלייה זעפא ודרי לההוא טייעא כי רכיב גמלא מהאי גיסא דנהר פפא ושדייה בהך גיסא. אמר: מאי האי? אמרי ליה: נח נפשיה דרבה בר נחמני. אמר לפניו: רבונו של עולם, כולי עלמא דידך הוא ורבה בר נחמני דידך. את דרבה ורבה דידך אמאי קא מחרבת ליה לעלמא? נח זעפא.
(בבא מציעא פו:א)
[3]             
בשעה שעלה לשמי מרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בפרשת פרה ואומר הלכה משם אומרה: רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים … אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, העליונים והתחתונים ברשותך ואת יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה – 'רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֶגְלָה, בַּת שְׁנָתָהּ וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם'. אמר לפניו: רבון העולמים, יהי רצון שיהי מחלציי. אמר לו: חייך שהוא מחלציך הדא היא דכאמר 'וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר' ושם אותו המיוחד אליעזר.
(פסיקתא דרב כהנא - פסקא ד אות ז)
 
נקרא 3336 פעמים
למאמר הבא ולקודם: הזלזול בבורא העולם »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים