Skip to content

1VSDAT

רביעי, 27 יולי 2011 12:16

'דעת התורה' של הרבנים הממרידים

דרג מאמר זה
(6 מדרגים)
הרבנים הממרידים והמסיתים, דוגמת הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף שבעת כתיבת מאמר זה כיכבו בכותרות, חושבים שהם עומדים לא רק בפסגת הפירמידה אלא גם מעל לחוקים שמחייבים נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת וסתם אזרחים. הרבנים הללו מעניקים לעצמם את גיבויה של 'דעת התורה' ולכן ראוי שנברר אם דעתה של התורה באמת תומכת במי שמחליט להתחמק מחקירה משטרתית, לסרב לפקודות חוקיות ולהתעלם מפסקי דין של ערכאות לא-תורניות. במאמר זה אני מראה כיצד התורה שבכתב בעצם שללה מאנשי הדת את סמכויות השיפוט והפסיקה וכיצד הרבנים מנסים להחזיר לעצמם את הסמכויות הללו בעזרת התורה שבעל פה, תורה שסרה למרותם הבלעדית ומגבה בצורה עיוורת את כל ההבלים והעוולות שרק עולים על דעתם.
 
 
המחשבות של הרבנים
 
הרבנים לגווניהם חושבים שהם מייצגים את 'דעת התורה'. זה בסדר גמור. לכולנו יש מחשבות, חלקן אפילו עוד יותר מוזרות ואבסורדיות, ולבטח אין לנו רשות לאסרן על גדולים וחשובים מאיתנו. אני מכבד את זכותם של הרבנים לחשוב את מחשבותיהם ומאחל להם שיזכו לעוד שנים רבות של חשיבה פוריה ויצירתית. באמת. שיחשבו מתי שהם רוצים, כמה שהם רוצים ועל מה שהם רוצים ובתנאי שידעו לזהות את ההבדל בין הדמיון לבין המציאות ובין האמונות שלהם לכללי המשחק שמחייבים אותי, אותם ואת כולנו.
 
מי יעיד על עצמו שהוא מעולם לא שקע בחלומות בהקיץ? הלא גם אני מהרהר לא אחת בצורך להפריד את הדת מהמדינה ולהרחיק את החרדים מעטיניו של האוצר. עם זאת, כשמישהו רק נוגע בי אני מתנער, נוטש את הפנטזיות ומתחיל להישמע לשלטון החוק ולתכתיבי ההגיון. לאחרים זה לא תמיד כל כך קל ואני מודע לעובדה שיש לא מעט אנשים שמתקשים להפרד מהזיותיהם ולנחות חזרה אל תוך המציאות המאכזבת. את רובם ניתן לאזן מחדש לאחר לא יותר מאשר כמה שיחות. לאחרים קשה לעזור ללא שימוש בתרופות פסיכוטיות, ובמקרים חריפים גם בכח פיזי מתון וכותנות מיוחדות שנשרכות מאחורי הגב. את המסוכנים ביותר נהוג למנות לרבני ערים, ראשי ישיבות, אדמו"רים ומר"נים.
 
המחשבות והאמונות של הרבנים הן לבטח מעניינות, ובמקרים רבים אף מעוררות התפעלות, אבל בימינו הן יכולות לחייב רק אותם עצמם ואת אלה שמוכנים להשמע לתכתיביהם. בעבר בעלי עניין תקיפים יכלו אמנם לכפות גם עלי ללכת בדרך הישר הספציפית שלהם באמצעות איומים בחרם, נידוי, מאסר ובמקרה הצורך אף סקילה, שריפה, הרג וחנק[א] אבל המדינה המודרנית הוציאה את העוקץ מהחרמות והנידויים[ב] ואסרה לחלוטין את כל העונשים הגופניים כך שבידי הרבנים שרוצים לאכוף את דעתם עלי ועל שכמותי נותרו למעשה רק שלוש אופציות:
 
1.
הם יכולים לנסות ולשכנע אותי בצדקת דרכם באמצעות מערכות התעמולה שהם מפעילים ברדיו, בטלויזיה, באינטרנט וברחובות הערים.
 
2.
הם יכולים להפעיל לחצים קואליציוניים ולגרום לכנסת לחוקק חוקים שכופים עלי את דרכי ההתנהגות הרצויים להם.
 
3.
הם יכולים לנצל את תמימותי, בערותי ורגעי המשבר בחיי ולפתות אותי להכנס לתוך אחת המלכודות שהם מציבים בדרכי. לאחר שאפול בפח, שוטפי מוחות מיומנים כבר יגרמו לי לשכוח את כל מה שאני יודע ולאמץ את המדים שלהם, ההלכות שלהם, הדעות שלהם והסיסמאות שלהם.
 
עם זאת, רק חסרי הנסיון ימהרו להסיק שהמאבק מסתיים ברגע כשכל האמצעים הללו גם יחד אינם מצליחים לגרום למרבית עם ישראל להכנע לתכתיביהם של הרבנים. המנוסים שבינינו למדו זה מכבר שלעבדקנים יש נשק סודי אותו הם מוציאים מהארסנל במקרים החריגים בהם הממשלה, המשטרה ובתי המשפט אינם מוכנים לגמד את עצמם להתקפל בפני דרישותיהם. בעיתות החרום הללו, כששום לחץ פוליטי כבר אינו מסוגל למוסס את התעקשותם של מגני החוק, לרבנים לא נותרת שום ברירה והם נאלצים לשחרר מבקבוקו את השד הדתי, להלהיט את יצריהם של זורקי האבנים, מסרבי הפקודות ושורפי עצי הזית ולטעת מורא מחודש בליבם של כל התמימים שעדיין מאמינים בקירוב לבבות, דו-קיום בשלום ואחדות העם. אין פלא שבמדינה בה כל מה שלא ניתן להשיג בכח ניתן להשיג ביותר כח, האלימות הפכה לבעלת בריתם הקרובה ביותר של הרבנים והם ממהרים לשחררה כתגובה, או כהקדמה, לכל הפרובוקציות, הממשיות או המדומות, שבאות או עלולות לבא מכיוונם של שלטונות החוק.
 
מהיכן שואבים הרבנים את הזכות להתעלם מחוקים שנבחרי הציבור חוקקו ברוב דמוקרטי ומהיכן הם נוטלים את הרשות לדרבן את נאמניהם להתנהגות אנרכיסטית שמערערת את יציבותה של המדינה ואת הבטחון של כולנו? האם הרבנים באמת מונו על ידי בורא העולם והם פועלים בסמכותה של תורתו או שברקע כל יומרותיהם אין למצוא אלא מיתוסים[ג], פנטזיות ודמיונות שוא שאלפיים שנות תעמולה הצליחו להטמיע בעם קטן וחסר ישע שמאז ומעולם חונך להאמין בדברי רבניו ולמלא אחר כל מצוותיהם. הרבנים אולי מאמינים שהם באמת מונו לנציגי המרומים עלי אדמות והם היו מאד רוצים שגם אנו נראה בהם את הסמכות היחידה שמדברת בשם שמיים אבל עתה, לאחר שהם הצליחו להגדיש את הסאה ולהמאיס את עצמם על כל מי שעדיין לא ויתר על קול הגיונו, הגיע הזמן לבדוק את טענותיהם ולהחליט אם גם אנחנו מסכימים להעניק להם את הכבוד וסמכויות היתר שהם כה אוהבים להעניק לעצמם. 
 
מציאות הבורא ותורה משמים
 
למרות שאני חושב שמלכתחילה אף עבדקן אינו יכול להתגאות בחיבור הדוק מידי למציאות הריאלית, החלטתי להניח לרגע את האמונות שלי ולאמץ במקומן את האמונות הרבניות בתקווה שעל ידי כך יקל עלי להבין על מה הרבנים, ובמיוחד הלוחמניים שבהם, מתבססים בעת שהם מעניקים לעצמם את הזכות לדבר בשמם של המרומים ולייצג את דעתה של התורה. למען הסר כל ספק, אני מאמין שהתנ"ך הוא יצירה אנושית גרידא ושהאל האמיתי, אם אמנם קיים דבר כזה[ד], היה מזדעזע מהאמירות שהכוהנים והרבנים שמו בפיו. להערכתי, כל בעלי העניין שניסו לקדם את האינטרסים האישיים והכיתתיים שלהם באמצעות יהוה, אלוהים, אל עליון, אל שדי, אל צבאות, המקום, הקדוש ברוך הוא, השם יתברך ו/או כל שם אחר שהם העניקו ליציר דמיונם חייבים להודות בוקר, צהריים וערב למי שבחר לא להתעסק בקטנות ולא ללמד אותם חרון אף של ממש מהו. עם זאת, על מנת לשמור על הגינות מלאה החלטתי לזנוח לרגע את האמונות שלי, מבוססות ככל שתהנה, ולשחק את המשחק לפי הכללים הרבניים, היינו, לאמץ את כל שלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, ובמיוחד את העיקר הראשון שקובע שעלי 'להאמין במציאות הבורא יתברך' ואת העיקר השמיני שמחייב אותי להאמין ב'היות התורה מן השמים'.
 
אם אני מאמין בקיומו של האל ומקבל עלי שהתורה כולה ניתנה מפי הגבורה, או בהשראתה, אז אין על מה להתווכח. כל מילה שמצאה את דרכה למקרא היא בהכרח קדושה ועלי מוטלת החובה למלא אחר כל ציוויי התורה והלכותיה, בהקפדה ובדקדקנות, בין אם הם מוצאים חן בעיני ובין אם לאו. האל דורש ממני שאהרוג מחללי שבת, הומוסקסואלים ונואפים? קצת חבל אבל אין מה לעשות, האל הוא הריבון ומצוותיו הן החוק. האל רוצה קורבנות, מנחות, תרומות, מעשרות ומתנות[ה]? גם כאן לא יואילו לי פלפולים מיותרים ועלי לתפוס את מקומי בשורות התורמים והמקריבים. כל ספר שהוכתב על ידי האל המושלם והכל-יודע חייב בהכרח להיות קדוש, נצחי ומחייב וחובתי למלא את כל המצוות המפורטות בו ככתבן וכלשונן בלי שום היסוס ובלי שום פקפוק.
 
הצרה היא שככל שהעולם מתפתח ומשתכלל כך נעשה יותר ויותר קשה למלא אחר הציוויים האלוהיים, לפחות בניסוחן התנ"כי, וגורם כלשהו חייב להתאימם לתנאים הקלידוסקופים של הזמן והמקום. כיוון שהנחתי שהתורה יצאה מפיו של האל וכיוון שרק לו ניתנה הרשות להסמיך נציגים שיורשו להתאים את הדרישות הנצחיות לנסיבות המשתנות, אני בהכרח חייב להסיק שבאיזה שהוא מקום בתורה יש התייחסות פשוטה וברורה, שאינה תלויה בפרשנות כלשהי, שמצביעה על אותם גורמים שקיבלו רשות לפרש את התורה, לשנות את ההוראות שאבד עליהן הכלח[ו] ולפסוק כיצד יש להתאים את ההלכה הנצחית לצרכיו המתחדשים של הדור. מאמר זה מוקדש לחיפושה של אותה התייחסות ברורה ומפורשת שמתירה לאנשים בשר ודם לדברר את האל, לפרש את רצונותיו ולהתעלות מעל כל החוקים והמוסכמות שמחייבים אנשים פחות מיוחסים. מי יודע, אולי בין פסוקי התנ"ך באמת מסתתר כתב ההסמכה שמרשה לרבנים להתעלם מחוקי המדינה ולזלזל ברצון הרוב? אם נמצא את ההרשאה המפורשת נהיה כמובן חייבים לקבל בלב שלם לא רק את הסמכויות שהרבנים העניקו לעצמם אלא גם את הכבוד, זכויות היתר וטובות ההנאה שהם דורשים שאנו נעניק להם. אם לאו, נאלץ להרהר ברצינות לא רק על מעמדם וסמכויותיהם של הרבנים אלא גם על משמעותם של כל הצוויים וההלכות שהם היו כל כך רוצים לכפות עלינו.
 
היסודות הרעועים של הסמכות הרבנית
 
לאחר שהסכמנו על קיומו של אל שהכתיב את התורה, הפעים את הנביאים ושלח השראה לבעלי ספרי הכתובים נוכל להתחיל להגות בתורה יומם וליל ולחפש את הפסוקים שמסמיכים רב כלשהו לדבר בשמו של אותו האל. אופס. האם יעלה על הדעת שאף פסוק אינו מוכן לרתום את עצמו למשימה? נחפש שוב, הפעם ביתר הקפדה. לא, אין כלום. נראה שהאל החליט למלא את פיו מים. האם השתיקה הזו מעידה על סירובו להעניק לרבנים האינטרסנטיים את זכות הדברור הראשונה? האם הוא אינו מכיר בזכויותיהם וסמכויותיהם של גדולי נאמניו? מסתבר שהמקראות מקדישים את כל תשומת ליבם להבטחת הכבוד, הסמכויות, זכויות היתר וטובות ההנאה של הכוהנים ואת הרבנים הם אינם מזכירים אפילו ברמז, ולו רק משום שהרבנים יופיעו על במת ההיסטוריה רק לקראת סופו של הבית השני, לפחות אלף שנים לאחר ימיו של משה רבנו, המייסד המיתולוגי של המערכת שהכוהנים כל כך רצו להמיט על עם ישראל.
 
אם התורה אינה טורחת להעניק לרבנים פתחון פה כלשהו במה הם בכל זאת תולים את זכותם להשתרר על בני עמם? כרגיל, החכמים בנו על כך שתמיד ניתן למצוא בתנ"ך מספר פסוקים תמימים שלאחר עיוות קל יסכימו לגבות כל דבר שרק יכול לעלות בדמיון האנושי, ובכלל זה את כל היומרות שתאבונם ההולך וגדל עורר בקרבם[ז]. במקרה זה הסתבר שבהעדרם של ציוויים יותר מתאימים ניתן לשלב את הפסוקים:
 
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ... וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח.[ח]
 
עם הפסוק:
 
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.[ט]
 
ולהוסיף למרקחת, ליתר בטחון, גם את הפסוק:
 
אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה.[י]
 
ואז לעמוד ולטעון:
 
השווה הכתוב שלוש דמויות זוטרות לשלשה גדולי עולם להראות לך שירובעל[יא] בדורו כמשה בדורו, בדן[יב] בדורו כאהרן בדורו, יפתח הגלעדי בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו מי שהוא קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים. ואומר הכתוב 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט'[יג] וכי תעלה על דעתך שאדם הולך לדיין שלא היה בימיו? הרי הוא אינו יכול ללכת אלא לשופט שבימיו והכתוב אכן אומר 'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה'[יד].[1]
 
כלומר, שופטי כל דור ודור משולים לגדולי האומה וכשם שכל בני ישראל היו חייבים להשמע לתכתיביהם של משה, אהרון ושמואל כך הם צריכים למלא גם אחר פסקי ההלכה של הרבנים למיניהם. מסתבר שהאל מצא, למרות הכל, דרך להעניק אפילו לרבנים המסיתים של הציונות הדתית את הסמכות לפרש את דברי תורתו ולסבך אותו בכל דברי הבלע והשטנה שהם מצליחים לסחוט מפסוקיה. לא רק זאת, אלא שעם הפקדת 'דעת התורה' בידיהם הבטוחות של רבנים כוחניים האל למעשה חייב את עצמו לפירוש המעוות שהם העניקו לביטוי:
 
לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא.[טו]
 
ובעקבות כך הוא נאלץ לגזור על עצמו שתיקת עולמים והמנעות נצחית מכל התערבות בתורה שהפכה לרכושם הבלעדי של עבדקנים אינטרסנטיים שמיהרו להפיק ממנה אינספור ציוויים שביצרו את כבודם, מעמדם, סמכויותיהם ותזרים המזומנים שלהם.[טז]
 
דעת התורה או דעת הפרשן האינטרסנטי?
 
האם הגיע הזמן להרים ידיים ולהודות שהתורה, שלצורך הדיון הסכמנו לאמץ כאמת אלוהית מוחלטת ומחייבת, באמת מסמיכה אפילו את הקיצונים שברבנים לדבר בשמה ולפרסם ברבים את דעתה? נראה לי שהשמחה קצת מוקדמת ועדיין יש ללבן מספר נקודות לפני שנחליט שהאלוהים באמת חושב כמו מזוקנים מלאי חשיבות עצמית, ואולי אפילו כמו רבנים חדורי קנאות דתית לאומית, ושתורתו באמת מגבה את כל דברי ההבל והעוול שהללו מעלים על דעתם.
 
כפי שראינו, הרבנים כפו על הפסוקים להעניק להם את סמכויות השיפוט והפסיקה שהאל עצמו כביכול נתן למשה, אהרון, שמואל, גדעון, שמשון ויפתח הגלעדי אבל האם פרשנותם היא הפרשנות היחידה לדברי המקרא? בהתכתבות שערכתי בשעתו עם אדם חרדי יצא לי להתייחס לנושא במילים הבאות: 
 
הדרש היומרני שנסמך רק על עצמו בלבל גם אותך וגרם לך להצהיר ש'התורה עצמה היא שקבעה כי הפרשנות היחידה לדבריה מסורה לידי החכמים'. אתה אפילו מצביע על הפסוקים שלכאורה תומכים בטיעונך: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל'[יז] או 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ ... וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם'[יח]. הפסוקים הללו אמנם מצווים עלינו לפנות לבתי דין ולנהוג כמצוותם, הוראה שאני מוכן לאמץ בשתי ידיים, אבל הם יכולים לתמוך ביומרות הרבניות רק אם מעניקים להם פרשנויות רבניות.
פרשנויות אחרות תחייבנה בהכרח מסקנות שונות. בפרשנות שלי, לשם משל, הפסוקים מחייבים את בני ישראל, והחרדים בכללם, להישמע לחוקי המדינה ולהכפיף את עצמם למערכת המשפט האזרחית בכלל ולפסיקות בג"צ בפרט. אדרבה, התלמוד אומר 'שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך - ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו'[2] ולזה הייתי רוצה להוסיף: דורית בייניש בדורה כדוד בדורו, אדמונד לוי בדורו כשלמה בדורו וכך הלאה.[יט]
 
הפרשנות שלי אולי אינה מתעלה לדרגות התחכום של הרבנים אבל היא נסמכת על פסוקי התנ"ך בצורה הרבה יותר ברורה והגיונית, לשם משל:
 
1.
כדורית בייניש גם דבורה הנביאה היתה אשה ובכל זאת איש בתקופתה לא סרב להפקיד בידיה את סמכויות השיפוט והפסיקה כמובהר בפסוקים:
 
 
וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט.[כ]
 
 
הדעת נותנת שאם אשה יכלה לשפוט את העם ב'יָּמִים הָרִאשֹׁנִים', עליהם אסור לומר ש'הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה', אזי אין שום מניעה להושיב אשה על כס המשפט גם בימינו אנו.
 
2.
השופט אדמונד לוי, איש מאמין וירא שמיים, אינו פחות כשיר לשבת בדין מדמויות מופת כמו בדן/שמשון או יפתח הגלעדי. בניגוד לשמשון, השופט לוי מעולם לא התחתן עם בנות ערלים[כא], מעולם לא קשר לפידים לזנבות של שועלים בכדי להשחית שדות קמה של אחרים[כב], מעולם לא גרם מוות ברשלנות[כג] ומעולם לא התרועע עם זונות[כד]. אין לו גם מה לחשוש מההשוואה עם יפתח הגלעדי ואפילו המחקר המעמיק ביותר לא יצליח להוכיח שהוא הנהיג כנופיית בריונים[כה] או הקריב נערה צעירה כעולה לאל שאינו נוהג לבחול בקורבנות אדם.[כו]
 
3.
השופט אדמונד לוי ושופטים עליונים בהווה ובעבר דוגמת חיים כהן, יהודה כהן, משה כהן, בנימין הלוי, דב לוין, שלמה לוין ומן הסתם גם טובה שטרסבורג-כהן, כולם צאצאים ישירים לבני שבט לוי וחלקם אף למשפחת אהרון הכהן, לבטח עונים טוב יותר על הציווי המפורש 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט'[כז] מאשר הרב דב ליאור (לבית לינבנד), הרב יעקב יוסף וכל שאר הרבנים שאינם יכולים להתגאות במוצא מיוחס כלשהו.[כח]
 
4.
שופטי בית המשפט העליון נוהגים לשבת בדין בסמוך ל'מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ', קוד שמציין את בית המקדש בירושלים[כט], וזאת בניגוד לרבנים שיושבים בקרית ארבע, אלון מורה, יצהר וכל שאר מוקדי ההתססה והמרי. 
 
הדברים השקולים הללו אינם יכולים שלא להצית את זעמם של שומרי האמונים וגם הרב האנטי-חב"די עימו התכתבתי לא הצליח לכבוש את כעסו כשהעשרתי את רשימת השופטים המקראיים בשני שופטים עליונים שאינם מוכנים לפסוק לפי הקו החרדי. תגובתו מביעה את שאט הנפש התורנית מכל הנסיונות להפקיע את הבכורה מחזקתם הבלעדית של הרבנים ולהעבירה לשופטים שנהנים אך ורק מסמכויות חוקיות שהוענקו להם על ידי משטר דמוקרטי:
 
כל "קושיותיך" ולעגיך הם דברים שעבר עליהם הכלח מזה זמן רב, ואין בהם כדי לערער ולו במשהו את יסודות הדת, את יסודות האמונה, את כפיפותינו המוחלטת לדברי התורה ולחכמי התורה ולכל אשר יצוונו ויורונו. ה"קושיות" המדומות עמהם אתה בא כביכול לערער את אמינותם ואת חכמתם של חז"ל, מראות רק על נבערותך וחשכותך המטופשת, ללא יכולת להחלץ מתיזה אותה אתה מנסה בכח לבנות על אנשים מוכשרים ונבונים ומיוחדים ממך בכל תחום, שאינך מגיע לקרסולי קרסולי אבק רגליהם בשום תחום שהוא.
 
כיון שעברת ברוב "חכמתך" המדומה לדברי פוליטיקה, אני נאלץ לקבוע כי אכן רמת משכלך שואפת לזו של ההדיוט העירוני העליון אדמונד לוי.[ל]
 
ואכן, הדרש הרבני מרשה רק לרבנים לסחוט מהפסוקים את הפרשנויות הנוחות להם, במיוחד כאשר הפרשנויות הללו שוללות לחלוטין את הלגיטימיות של בית המשפט העליון ושאר הערכאות השיפוטיות שסרות למרותו של החוק הישראלי. השאלה היא אם הפרשנות הזאת צריכה לחייב גם אותנו או שניתנת לנו הזכות לפרש את התורה בדרכים קצת פחות תוקפניות וקצת יותר ממלכתיות. במילים אחרות, האם הרבנים שהקנו לעצמם את הזכות לנתק דברים מהקשרם, לעוות את משמעותם ולדרוש מהם חיזוקים ליומרותיהם רשאים להכתיב לנו את 'דעתה של התורה' או שדווקא חסרי תחכום ופלפול כמוני הם אלה שמסוגלים להבין טוב יותר את כוונתו של המחוקק ואת המטרות האמיתיות שעמדו מול עיניו.
 
אובדן הסמכויות של הכוהנים
 
אם נתעלם לרגע מהדרש המגמתי ונבדוק את כל הפסוקים התנ"כיים שמתייחסים לשופטים, לדרכי מינויים ולסמכויותיהם נגלה ש'דעת התורה' למעשה שוללת לחלוטין את זכויות הפסיקה שהרבנים ניכסו לעצמם:
 
שורשיה של מערכת המשפט המקראית נעוצים בקטע הבא:
 
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.
וַיַּרְא חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב.
וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהִים.
כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.
וַיֹּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.
נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ.
עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים.
וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.
אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.
וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.[לא]
 
או בניסוח קצת יותר אישי:
 
וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם.
וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.
לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.[לב]
 
במשטר התיאוקרטי שהכוהנים ניסו להמיט על עם ישראל מקור הסמכות היחיד הוא האל. השופטים מונו על ידי משה, באישורו של האל, והוסמכו לדון ב'כָל הַדָּבָר הַקָּטֹן' בלבד. הנושאים היותר כבדים, ובכללם אלו שחייבו פרשנות של החוקים המפורשים, הובאו לפתחו של משה שהעלה את הבעיות בפני אלוהיו והותיר לו להביע במו פיו את דעתה המקורית, וממילא גם האמיתית והמחייבת, של התורה. או כפי שמסביר האבן עזרא:
 
'וְשָׁפְטוּ אֶת. ... הַדָּבָר' - ומה שלא ידעו הם לשפוט תשפטנו אתה. ואם אתה לא ידעתו והבאת אתה את הדברים אל האלהים.[3]
 
למשה לא ניתנה הסמכות להסיק דבר מתוך דבר[4] או לדרוש את התורה באחת משבעה, שלוש עשרה או שלושים ותשע השיטות המתירניות שהרבנים פיתחו לצרכיהם[לג] ובכל מקרה של ספק הוא נאלץ לשוב למקור הסמכות האמיתי ולשאול את פיו, כפי שאנו מוצאים לשם משל בסיפור על בנות צלפחד:
 
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.
וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהֹוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.
וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָה.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר.
כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.[לד]
 
בסיפור על מקושש העצים בשבת:
 
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקשֵׁשׁ עֵצִים אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה.
וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה.[לה]
 
ובסיפור על קורבן הפסח של הטמאים לנפש אדם:
 
וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶם.
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. ...[לו]
 
אם הייתי רוצה להסתכן בעוד קצת בוז והערות מגמדות הייתי נעצר בשלב זה ומתפלפל: אם משה, גדול הנביאים והאדם היחיד בהיסטוריה שדיבר עם אלוהיו 'פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ'[לז], לא הוסמך לדרוש הלכות בעצמו והוא נאלץ להניח כל בעיה חדשה לפתחו של האל, האם אין עלינו ללמוד ממידת הקל וחומר[לח] שגם על קלי עולם, דוגמת רבני דורנו, מוטלת החובה להמתין בסבלנות עד שהגבורה עצמה תפתור להם את כל ספקותיהם? חבל על הזמן. את הטיעון הזה הרבנים הרי ימהרו לדחות על הסף, אפילו אם רק בשל העובדה שהוא הועלה על ידי הדיוט שמעולם לא הוסמך להפיק מהתורה תובנות חדשות, ובמיוחד כאלה שמחבלות בנרטיב הרבני.
 
נחזור לסיפור התנ"כי ונגלה שלאחר מות משה היה אמנם קצת יותר קשה לתקשר ישירות עם האלוהים אבל הכוהנים מצאו דרך להתגבר גם על המכשול הזה:
 
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.
וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.
וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.
וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה.
וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה.[לט]
 
תפקידו של משה פוצל עתה לשנים: ליהושע הוענקו הסמכויות התפעוליות בעוד שלאלעזר הכהן, בן אחיו של משה, ניתנה הרשות הבלעדית לקבוע ולפרסם את דעתו של האל, בהתיעצות עם האורים והתומים כמובן. המקבילה המיידית שעולה במחשבה היא פיצול הסמכויות בין נשיאה השישי של הרפובליקה האסלאמית, ד"ר מחמוד אחמדינג'ד, לבין מנהיגה העליון של הרפובליקה, האיתוללה עלי ח'אמנאי. האחד מתמחה ברעש וצלצולים והשני, בשקט בשקט, קובע מהם רצונותיו של האל ומחליט מה תהיה דרכה של האומה.
 
כך גם הכוהנים צלחו את המשבר ושימרו את ההירארכיה השיפוטית: האל בפסגה, משה וקרוביו הכוהנים בערכאות העליונות והשופטים שנבחרו מקרב העם בבתי הדין לתביעות קטנות.
 
העברת הסמכויות לידי המלוכה
 
לכוהנים אמור היה להיות תפקיד מכריע גם בימי שלטונם של המלכים וספר דברים, כביכול[מ] בראיה חדה לעתיד, קובע:
 
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.
עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.
וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד.
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.
רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהֹוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.
וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.
וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם.
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.[מא]
 
אף שאימצנו לצרכי השעה את הכלל שכל התורה ניתנה למשה מפי הגבורה, עדיין נתקשה שלא לראות בקטע זה את רישומו של המאבק שלבטח התנהל בין המלוכה שרצתה לנכס לעצמה את סמכויות החקיקה, השיפוט והפסיקה לבין הכוהנים שרצו להחזיק בידיהם ולהפעיל לטובתם בדיוק את אותן הסמכויות. לטעמו של בעל ספר דברים המלך הוא אולי הריבון בממלכתו אבל הסמכות לשפוט 'בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ' הופקדה רק בידיהם של כוהני המקדש[מב] ועל בעלי הדין אסור לסור מפסיקותיהם ימינה או שמאלה. למעשה, לשיטתו של בעל ספר דברים כל מי שעובר בזדון על פסקי הכוהנים, או השופטים שמונו מטעמם, חייב במיתת בית דין, בין אם המלך סומך ידיו על כך ובין אם לאו.
 
אם העולם היה מתנהל לפי רצונותיהם של הכוהנים המלך היה מוצא את עצמו עם מעט מאד חופש תמרון שכן הכתוב מצוה עליו לכתוב לעצמו את 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם', היינו עותק של ספר דברים שיכתב בפיקוחם של כוהנים שיבטיחו שלתוך הספר לא ישתרבבו בטעות גם חוקים קצת יותר ידידותיים למלוכה[מג]. את הספר הזה היה עליו לקרוא כל ימי חייו 'לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם. ... וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול', או במילים אחרות, על המלך להכפיף את עצמו לחוקים הכוהנים ולמלא את כל מצוותיהם ככתבם וכלשונם.
 
חכמי ימי הביניים וממשיכי דרכם מיהרו להוציא את הפסוקים מפשטם ולגלות בהם התייחסות לדיני 'זקן ממרא'[5], הוראה לשפוט בעמידה ולא בישיבה[6] וכדומה אבל לנו אין שום סיבה להתעלם ממובנם הפשוט של הפסוקים ומריב הסמכויות שעומד ברקעם, ריב שכנראה הוכרע לאחר המלכתו של שאול שהתעלם ממשאלות הלב של גילדת הכוהנים והקים לעצמו מערכת משפט ממלכתית שהותירה את המערכת הכוהנית עם לא הרבה יותר מאשר אמתחה מלאה ביומרות ותקוות לעתיד טוב יותר.
 
שמואל, השריד האחרון להשתררות הכוהנית[מד] עדיין הספיק למנות את בניו לשופטים, כמתואר בפסוקים:
 
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל.
וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע.
וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.[מה]
 
אבל נראה שהשחיתות של מערכת המשפט הכוהנית[מו] כבר הגדישה את הסאה ועוררה את הדרישה למערכת שיפוטית יותר הוגנת, כמסופר בסיפור שמתחיל באופן הבא:
 
וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם.
וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְהֹוָה.[מז]
 
שמואל, במאמץ נואש לבטל את רוע הגזירה, ניסה לצייר את העתיד השחור הצפוי לעם תחת ההנהגה הלא כוהנית אבל העם סרב להתפס לבהלה והכתוב מספר:
 
וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.
וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ.[מח]
 
השלטון המלוכני שקם, כביכול בלחץ ההמונים שמאסו ביהוה ובחוקיו, מוטט חיש קל את המערכת הכוהנית והסמכות העליונה נלקחה מידיו של האל והועברה לידיו של הריבון. המלכים חדלו להתייעץ באורים ותומים והחלו לשפוט את עמם בצורה הרבה יותר הגיונית, שוויונית וצודקת, כפי שמעיד הפסוק הבא:
 
וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ.[מט]
 
נראה שגם האל לא התאבל ארוכות על נישולו מכס הפוסק העליון ועל הרחקת נאמניו ממנעמי המשפט ומהר מאד הוא סמך את שתי ידיו על העברת הסמכויות השיפוטיות מגילדת הכוהנים למלכי בית דוד:
 
וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה.
וְעַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא.
וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט.
הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ.
וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ.
וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ.[נ]
 
שלמה אכן לא היסס לשפוט את עמו ואחד מפסקי הדין המפורסמים שלו שיכנע את העם שהוא שופט לא רק בהסכמת האל אלא גם בהשראתו:
 
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ.
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ.
וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.[נא]
 
ההתנתקות המוחלטת מהמערכת הכוהנית הודגשה היטב בעת ששלמה בנה את בית המקדש ואת ארמון המלך. בעוד שהאל וכוהניו נאלצו להסתפק בשטח של 1,200 אמות מרובעות בלבד (אורך של 60 אמות ורוחב של 20 אמות)[נב], המלך פינק את עצמו בארמון שהשתרע על פני 5,000 אמות מרובעות (100 על 50 אמות)[נג] ובתוך הארמון הזה הוא הקצה אולם משפטים מיוחד ושם, הרחק מבית המקדש וכוהניו, הוא שפט את העם העולה אליו למשפט:
 
וְאוּלָם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר יִשְׁפָּט שָׁם אֻלָם הַמִּשְׁפָּט עָשָׂה וְסָפוּן בָּאֶרֶז מֵהַקַּרְקַע עַד הַקַּרְקָע.[נד]
 
למעשה, מעלית בית דוד לכס מלכות יהודה אנו לא נתקלים עוד בכוהנים ששופטים בסמכות האל ונראה שמאותה העת כל מערכת המשפט נוהלה על ידי המלך או אלה שהוסמכו על ידו. גם לנביאים שהטיפו בשער לא היו שום ציפיות מהכוהנים ואת תלונותיהם ותביעותיהם הם הפנו רק לגורמים שאינם משתייכים לממסד הדתי:
 
שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ.
בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה.
רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְהֹוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.[נה]
 
הכוהנים, כך הנביא, אולי אוהבים לגבות שכר עבור שירותי ההוראה שהם מספקים אבל משפטים הם כבר אינם מסוגלים להטות בעבור שוחד כיוון שהזכות נלקחה מהם וניתנה ל'רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל', כלומר להנהגה האזרחית ששואבת את סמכותה מהריבון שיושב על כס המלכות הארצי ולא מהריבון שכביכול יושב על כס הכבוד שבשמיים.
 
למי ניתנו סמכויות השפיטה בימינו
 
אין לבא אלינו בטענות אם מסתבר שהאל נוהג לנטוש מעת לעת את נאמניו הותיקים ולהעביר את תמיכתו לגברתנים החדשים שהצליחו להשתרר על עמו האהוב אבל ברגע שהוא החליט להורות לשמואל 'שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ'[נו] הוא למעשה שמט את השטיח מתחת לרגלי הכוהנים ונטל מהם את כל הסמכויות שהוא עצמו העניק להם בעבר, כשעוד היה נדמה שאפשר להמיט על עם ישראל משטר תיאוקרטי ששואב את סמכותו רק מהאל ומדעת תורתו.
 
הנתק הועצם והובלט לאחר שהאל בחר לרתום את כל כובד משקלו מאחורי המלכים לבית דוד ולאשר את סמכויות השיפוט שהם נטלו לעצמם. על רקע זה נוכל לבדוק שוב את הטענה הרבנית 'שאפילו מי שהוא קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים' אלא שהפעם, לשם שינוי, נקרא את כל הקטע הרלוונטי ולא רק את הדוגמיות שנבררו בקפידה על ידי הגורמים האינטרסנטיים:
 
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֵת כָּל צִדְקוֹת יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבֹתֵיכֶם.
כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבֹתֵיכֶם אֶל יְהֹוָה וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם. וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְהֹוָה וַיֹּאמְרֻ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת יְהֹוָה וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ.
וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח.
וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם.
וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן יְהֹוָה עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ.[נז]
 
שמואל מתאר רצף שיפוטי שמתחיל עם משה ואהרון, ממשיך עם גדעון, שמשון, יפתח ושמואל ומסתיים במלך שהאל בטובו הסכים להמליך על עם ישראל. הרבנים הצליחו אמנם להסתיר את כוונתו האמיתית של שמואל ולדרוש מהקטע את המסרים הנוחים להם אבל אין כל סיבה שתמנע מאיתנו להסיק ממנו את הכלל שמתאים לנו, היינו, שעל האדם ללכת לשופט שפועל בסמכותו של הריבון ששולט בימיו, לקבל את פסיקתו ולא לומר 'שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה'. שמואל, מייצג השלטון הכוהני, אמנם יצא מנצח בריב הסמכויות בינו לבין שאול[נח] והוא זה שבחר ומשח את דוד[נט] אבל ברור לחלוטין שלאחר יסודו של בית דוד, הכוהנים איבדו את כל סמכויותיהם העצמאיות ובמהלך כל ימי בית ראשון הם תמיד שירתו את המלוכה וינקו ממנו את סמכויותיהם ואת מעמדם.
 
התמונה לא השתנתה גם לאחר ימיהם של המלכים לבית דוד[ס] כשארץ ישראל חוותה את שלטונם של הפרסים, התלמיים, הסלאוקים, החשמונאים, הפרתים, הרומאים, הביזנטיים, הססנידים, הכליפים הראשונים, האומיים, העבאסים, הפטמים, הסלג'וקים, הצלבנים, הממלוכים, האיובים, העות'מאנים, המצרים, הבריטים והציונים. השליטים הללו אמנם מינו לעיתים אנשי דת שישמשו כחיץ בינם לבין אוכלוסיית הארץ, ולעיתים הם אף אפשרו לאנשי הדת הללו לנהל את ענייני הפנים של קהילותיהם, אבל אף שליט בר דעת לא ויתר ביזמתו על סמכויותיו הריבוניות ורובם, כשהציונים הם יוצאי הדופן, מיהרו להגיב בכח כל אימת שהיה נדמה להם שאנשי דת יומרניים החליטו לחרוג מגבולות הסביר והמותר. רבני עידן התלמוד אולי הרבו להתעמק בארבע מיתות בית דין אבל שום מושל שפוי לא הרשה להם לדון בדיני נפשות וסמכויותיהם תמיד הוגבלו לתחומים בהם הם יכלו להציק ולהזיק רק לבני עמם וגם אז מבלי לגלוש לפגיעות בגוף או בנפש. הסמכות העליונה תמיד נותרה בידי השליטים האמיתיים או נציגיהם וכבג"צ של היום, גם הם דנו בערעורים שהובאו בפניהם ובמקרה הצורך הם גם כפו את החלטותיהם על בתי הדין של המקומיים.
 
המסקנה ברורה ובלתי נמנעת. האל, לאחר התנסות קצרה וכושלת עם המשטר התיאוקרטי של הכוהנים, העביר את כל הסמכויות הריבוניות לידי השלטונות האזרחיים וסמך את ידיו על החלטות בתי הדין שלהם. לכוהנים, ולכל מי שנכנס בנעליהם, לא נותר אלא לשרת את השליטים ולהוציא לפועל את מדיניותם. במקרים קיצוניים ביותר, כשהשלטונות החליטו להתעלם במופגן מהאמונות שאנשי הדת הצליחו להטמיע בקרב מאמיניהם, הכוהנים והרבנים אמנם ניסו להתקומם ולהשיג בכח את אשר האלוהים שלהם לא אפשר להם להשיג בכל דרך אחרת, אבל הנסיונות הללו לא צלחו והאל שתמיד התאפק ולא זרק אבנים גדולות מהשמים הותיר את בניו לחסדיהם של שליטים שמעולם לא נמנעו מלטבוח, להגלות ולרושש את בניו הנאמנים[סא].
 
הגילדה הרבנית שהחלה לפתח יומרות חדשות לקראת סוף המאה הראשונה לספירה לא היססה לייחס לאל אהבה מיוחדת לעבדקנים מזוקנים ורצון עז לראות אותם משתררים על כל בני עמם אבל התורה הכתובה, כפי שראינו, מלמדת בעליל שהאל זנח זה מכבר את כל הנסיונות לקומם בארצו משטר תיאוקרטי ובשלושת אלפי השנים האחרונות הוא בחר להסתמך רק על החוקים ופסקי הדין שהתאימו לשלטונות הריבוניים. אל זה, בחסדיו הגדולים, אפשר לציונים להקים בארץ ישראל מדינה חופשית ודמוקרטית וברור כשמש שחרף התנגדותם התקיפה של כל השוללים והמנאצים הוא סומך את ידיו על כל החוקים שמתקבלים במוסדותיה הריבוניים ועל כל פסקי הדין שיוצאים מבתי המשפט שפועלים בסמכותה ועל פי חוקיה.   
 
התקדימים ההיסטוריים והפרשנות הלא-מגמתית של המקרא מאלצים אותנו להניח שהאל מאז ומעולם התכוון להפקיד את סמכויות השיפוט והפסיקה בידיהם של אלה שמסוגלים גם לכפות ולהעניש, היינו, בידיהם של השליטים הריבונים ונציגיהם המוסמכים, או במקרה שלנו, בידי הממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית ובתי המשפט שפועלים בסמכותה. לרוע המזל, במדינת ישראל הממשלה נבחרת על ידי קואליציה של חברי כנסת ושיטה זאת מעניקה משקל יתר למפלגות שוליות שיושבות על לשון המאזניים. החשש ממשברים קואליציוניים מאלץ את מקבלי ההחלטות להבליג על הפגיעה המתמשכת בסמכויותיהם ולבלוע את ה'צפרדעים' שרבנים מרדניים וחצופים שבים ומטילים לעברם. האל, כך מסתבר, אינו מסוגל לכפות את 'דעת התורה' מבלי לנצל חולשות קואליציוניות ומחדלים ממשלתיים והדעת נותנת שהוא מתפלל מידי בוקר בבוקרו שרבניו לא יגדישו את הסאה ולא יגרמו לעם ישראל לבחור בממשלה חילונית חזקה שתהיה מסוגלת להתמודד עם האנרכיה, להוציא מהרבנים המנופחים את האויר החם ולהחזיר את סמכויות השפיטה לידיהם של שופטים שיודעים להתעלם מחוקי התורה ולהשליט על כולם רק את חוקי המדינה.
 
התורה שבעל פה
 
הטיעונים שהעלנו עד כה, הגיוניים ומנומקים ככל שיהיו, לעולם לא ישכנעו את שומרי האמונים שכן הללו יודעים בודאות שלצד התורה הכתובה משה קיבל מהאל גם תורה בלתי כתובה שבהמשך עברה מפה לאוזן, ממורה לתלמידו, ממוסר מהימן אחד למשנהו, עד שרבי יהודה הנשיא החליט להעלותה על הכתב בשנת 200 לספירת העמים. את כל התורה הזאת, אותה מכנים שומרי האמונים בשם 'התורה שבעל פה' או התושב"ע,[סב] האל קיפל גם לתוך התורה שבכתב ורבנים בקיאים ומיומנים רשאים לחלץ מתוך התורה שבכתב את הוראות התושב"ע בעזרת שיטות דרש מתוחכמות שהם פיתחו במיוחד לצורך זה[סג]. כפועל יוצא, פסוקים תנ"כיים דוגמת 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם' טומנים בחובם הרבה יותר מאשר את פשטם והבקי יכול למצוא בהם את המשמעויות העמוקות שמסתתרות מעיניהם של ההדיוטות. המשמעויות העמוקות הללו עברו מדור לדור בשרשרת מסירה רציפה ואמינה והן מחייבות לא פחות, ואולי אפילו יותר[סד], מדברי התורה הכתובה.
ואוו. איך אפשר שלא להשתכנע? במיוחד אם אנו מתעלמים מהעובדה שעל קיומה של התורה שבעל פה ניתן ללמוד אך רק באמצעות שיטות הדרש של התורה שבעל פה עצמה.[סה] אבל אם בחרנו להסתמך על התושב"ע, אנו חייבים למעשה לחרוג משלושה עשר העיקרים של הרמב"ם ומעבר לאמונה בקיומו של האל ובמקורה האלוהי של התורה עלינו להעשיר את אוסף האקסיומות הבלתי-מוכחות שלנו בהנחות הבאות:
 
*
האל בחר בעם ישראל, כרת עימו ברית וחשף לפניו את מטרותיו, רצונותיו ודרישותיו.
 
*
את מקצת דבריו האל מסר למשה בכתב ואת רובם בעל פה. לאחר מתן התורה האל המשיך לשלוח נביאים ולהפיח השראה בבעלי הכתובים.
 
*
האל הפסיק לתקשר עם נביאיו זמן מה לאחר שיבת ציון ומאז האל לא שב ליצור קשר עם בני האדם. לאחר שהאל הפסיק לעדכן את מצוותיו, המשימה עברה לרבנים ורק הם רשאים למצוא בדבריו הישנים משמעויות חדשות.[סו]
 
*
לרבנים יש זכות לדרוש את התורה שבכתב ולשחזר הנחיות בלתי כתובות שנשכחו או השתבשו.
 
*
לאחר חורבן הבית השני הרבנים נכנסו לנעליהם של הכוהנים והם זכאים לכל הזכויות והסמכויות שבזמנו הוענקו לכוהנים.
 
*
התורה הבלתי כתובה עברה מדור לדור בשרשרת מסירה רציפה ואמינה עד שהיא הגיעה לידיו של רבי יהודה הנשיא שהחליט, כאלף וארבע מאות שנים לאחר ימיו של משה רבנו, להעלותה על הכתב. עורכים מאוחרים יותר הרחיבו את אוסף המסורות שכביכול נמסרו בעל פה ולצד המשנה[סז] של רבי יהודה הנשיא הם הפיקו את התוספתא[סח], שני תלמודים[סט] ומגוון רחב של מדרשי הלכה[ע] ומדרשי אגדה[עא].
 
*
לרבנים מותר לבטל דברי תורה מפורשים ולהוסיף לדת היהודית ציוויים חדשים שמחייבים לא פחות, ולרוב אף יותר, מהציוויים התנ"כיים.
 
*
לרבנים מותר לשחזר הלכות שכביכול נשכחו או השתבשו ולמרות שאין שום דרך לוודא שהלכות כאלו אמנם היו קיימות בפועל ההלכות המשוחזרות מחייבות את המאמינים כמו כל שאר ההלכות. 
 
*
כל העמדות של כל החכמים שמשתתפים במחלוקות הלכתיות, אפילו אם הן סותרות זו את זו, מבטאות פנים שונים של האמת האלוהית היחידה והמוחלטת שנמסרה למשה בעל פה ועברה מדור לדור באמצעות מוסרים בקיאים ואמינים. בהשלכה מכך, כל הרבנים המוסמכים שמשתייכים לפלגים מוכרים[עב] רשאים להעמיס על הדת היהודית את התובנות הרצויות להם ולמצא בה צידוקים לכל רוח רעה שמנשבת במחנותיהם.
 
*
לתושב"ע יש תוקף מחייב והעובר על הוראותיה אמור לשאת בעונשים הקבועים בתושב"ע.
 
*
לגורמים לא רבניים אסור להסיק דבר מתוך דבר, לגלות פנים חדשות בתורה ולהפיק תובנות תורניות. נגזר מכך שרק הרבנים רשאים לבטא את 'דעת התורה' ולדבר בשמה.
 
*
הרבנים רשאים להשתמש כמעט בכל שיטת דרש שעולה על דעתם. בהיעדר שיטת דרש מתאימה הם רשאים להמציאה.[עג]
 
*
האל מסכים מלכתחילה לכל המדרשים הרבניים והוא עתיד להוציא לפועל את כל עונשי הכרת שרבנים גוזרים במדרשיהם על אלה שסוטים מדרך הישר שמתאימה להם.[עד]
 
*
הרבנים הם נציגיו של האל וממילא הם סמכותיים יותר מגורמים ששואבים את סמכותם ממסגרות חוץ-תורניות דוגמת הממשלה, הכנסת ובתי המשפט.
 
*
כל האמצעים מקדשים את המטרות ולכן מותר לרבנים לעבור על החוק, להתעלם מדעת הרוב ולרמוס את כל תכתיבי המוסר שעומדים בדרכם.
 
להנחות אקסיומטיות אלה אין שום ביסוס עובדתי וכולן נגזרות אך ורק ממיתוסים שנשענים על עצמם בלבד, אבל מסתבר שכל מי שמאמין בקיומה של התורה שבעל פה אינו מהסס לאמץ בשתי ידיים גם את כל שאר השיפורים והקישוטים שהרבנים הוסיפו למיתוס הבסיסי וקל לו להפנים ולקבל את המחשבות שמתרוצצות בראשיהם של הרבנים המתסיסים שזה מכבר שמו להם למטרה למוטט את שלטון החוק, לערער את יסודות הדמוקרטיה, לקצץ בחירויות הפרט, להגביל את זכויות האשה, הגר, הזר והשונה ולהשליט על העם את המרות הרבנית.
 
בעוד שאין בידינו אף עדות חיצונית שמסוגלת לאשש את האקסיומות הרבניות שנמנו לעייל, אנו מוצפים בעדיות שמערערות וסותרות את תקפותן, למשל:
 
 *
כל התיאורים שמתארים את האקלים הדתי ששרר בארץ ישראל לפני ימי יאשיהו מצביעים על כך שבני ישראל האמינו שעליהם לעבוד את האל האחד מבלי לשלול את קיומם של אלי העמים שמסביבם. התנ"ך כמעט ואינו מספק לנו עדויות לאמונה מונותאיסטית צרופה ולעומת זאת הוא תורם הוכחות רבות לכך שאברהם, משה, יהושע, השופטים, דוד, שלמה, שמואל ואליהו האמינו בזכותם של בעל, מלכום, מולך, כמוש, דגון ודומיהם למשול בארצותיהם שלהם.[עה] האמונות ההנותאיסטיות[עו] של המקרא עומדות בסתירה גמורה למונותאיזם הדי חריף של התושב"ע וקשה מאד להניח שמצד אחד גדולי התנ"ך הקדישו את זמנם ללימוד התורה שבעל פה ומצד שני הם האמינו בקיומם הממשי של לא מעט אלים שכנים.  
 
 *
מימי ההתגלות על ההר ועד לימיו של רבי יהודה הנשיא, התורה הבלתי כתובה היתה אמורה לעבור רק מפה לאוזן. במהלך התקופה הזאת המוסרים המהימנים היו אמורים לצלוח את הכאוס של תקופת יהושע והשופטים[עז], את העוינות של מלכים זוועתיים במיוחד, דוגמת מנשה שבחמישים וחמש שנים שנות מלכותו עשה 'הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'[עח] ואת ההגמוניה הכוהנית שככל הידוע לנו תמיד הדגישה את פולחני הדם המפורטים בתורה שבכתב והתעלמה לחלוטין מרוב ההלכות המפותלות שמציפות את התורה שבעל פה.[עט] בתנאים אלו איש לא היה מסתכן במסירת התושב"ע באופן גלוי ופומבי וסביר יותר להניח שאם בכלל היא היתה יכולה לעבור מרב לתלמידו רק במחתרת, הרחק מעיניהם הבולשות של מלכים רשעים וכוהנים מדכאים. כל מי שהשתתף אי פעם במשחק 'טלפון שבור' יודע שאין שום סיכוי סביר שפסוק שנלחש בתחילת השרשרת יגיע בשלמותו גם לסופה אבל הרבנים דורשים מאיתנו להאמין שהתורה שבעל פה שבילתה למעלה מאלף וארבע מאות שנים במחשכים הגיעה בשלמותה לידיהם של הרבנים שהם, רק במקרה, גם המוטבים הראשיים של כל הוראותיה.
 
 *
חלק גדול מהתיאורים הקוסמולוגיים[פ] שמצאו את דרכם לתלמודים ולמדרשים מבטאים את התורות המדעיות של המאות הראשונות לספירת העמים, תורות שארבע מאות וחמישים השנים האחרונות כבר הפריכו וטיאטאו אל מתחת לשטיח. קשה להאמין שהתושב"ע, שבורא העולם עצמו נתן למשה על ההר, בחרה להדגיש דווקא את התורות האופנתיות של עידן התלמוד מבלי לרמוז אפילו על אף אחת מהתורות המדעיות המוכרות בימינו.[פא]  
 
 *
האל התלמודי, בדומה לאל התנ"כי, מעולם לא הצליח להשתחרר מכבלי הגשמיות ובכל העידן הרבני שקדם לתחית הפילוסופיה היוונית בבגדד העבאסית הוא תמיד נראה כבן אנוש והתנהגותו תמיד הייתה אנושית לחלוטין. אם כבר למשה היה ידוע שהאל אינו גשמי ומוחשי מדוע אין לכך כל אזכור בתנ"ך או באיזה שהוא מקור רבני קדום ומדוע העם היהודי היה צריך להמתין בסבלנות עד שרבנו סעדיה גאון יבוא וילמד אותו שלאלוהיו אין לא גוף ולא צורה?[פב]
 
 *
אפילו האירועים החשובים ביותר בתולדות העם היהודי הצליחו להניב מדרשי אגדה סותרים ומבולבלים. לשם דוגמה, הרבנים לא הצליחו, בין השאר, להתאפס על האופן בו נאמרו הדברות, על תוכנן של לוחות הברית, על זהותו של האחראי לכתיבת הלוחות, על אופי הניסים שהתרחשו בעת מתן התורה, על מהלכו של הקול האלוהי שהקריא את הדברות וכדומה.[פג] אם שרשרת המוסרים המהימנים לא הצליחה להעביר תיאור חד-משמעי של מעמד מתן התורה, האירוע המכונן של הדת היהודית, איך נוכל להאמין שבמהלך אלף וארבע מאות שנים של טלפון שבור היא דווקא כן הצליחה להעביר את כל הדקויות של התושב"ע.  
 
 *
הרבנים לא הגבילו את עצמם לדיונים הלכתיים ובמקרים רבים הם גלשו גם לדיונים ומחלוקות בנושאים עובדתיים. בכל המחלוקות הללו הם נסמכו על אסמכתאות תנ"כיות ועיין בלתי מיומנת תתקשה להבדיל בינם לבין כל שאר הדיונים והמחלוקות שגודשים את דפי התלמוד. עם זאת, בעוד שבמחלוקות הלכתיות כל צד יכול אולי לייצג פן אחר של אותה אמת אלוהית מוחלטת הדבר אינו אפשרי במחלוקות עובדתיות שם האמת חייבת להיות נחלתו של צד אחד לכל היותר. משתמע מכך שבכל מחלוקת עובדתית לפחות אחד מהצדדים חייב להחזיק בדעה שגויה לחלוטין אף שזו היתה חייבת להתקבל בשרשרת המסירה או להידרש באחת משיטות הדרש המקובלות. המחלוקות העובדתיות הללו שוללות את הטענה שהתושב"ע משקפת בנאמנה את האמת שניתנה למשה על ההר.[פד]
 
 *
אם נחקור את תולדות התושב"ע נגלה שכל דור ודור עיבה אותה והעמיס עליה מספר רב של ציוויים חדשים. הציוויים החדשים הללו לא יכלו לעבור מדור לדור בשרשרת המסירה וברור שהם נדרשו מהפסוקים המקראיים באחת משיטות הדרש שהרבנים פיתחו לעצמם. בהעדר כל אישור מקראי לדרש הרבני אין לנו למעשה שום דרך לוודא שהרבנים השתמשו בשיטות דרש מורשות ולא בכל מיני שיטות שהם פיתחו לצרכיהם וממילא לא נוכל לאמץ בעיניים עצומות את כל דבריהם. 
 
התושב"ע, אם כן, עומדת על קרח דק מאד וכל אדם סביר היה צריך להסיק זה מכבר שלא האל הוא האחראי לעומס הדינים וההלכות אלא רבנים אינטרסנטים שבמשך כל הדורות הדביקו להלכה היהודית את הציוויים שהתאימו לצרכיהם. הדבר נכון גם בימינו והרבנים המרדניים שאוסרים פינוי ישובים ומתירים סירובי פקודה לבטח אינם מסתמכים על התורה שבעל פה ששימשה את אלו שבמהלך התקופה הביזנטית עזבו בהמוניהם את ארץ ישראל ועברו להתגורר בבבל ובמצריים. באותו אופן, לא ידוע לנו על אף חכם ובקי שהתנגד לשלמה המלך כשזה שילם עבור עצי הארז שחירם מלך צור שלח לו במחוז שלם של ארץ ישראל, כמתואר בפסוק, 'חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל.'[פה] למרות התקדימים הבעיתיים, הרבנים הלוחמניים של הציונות הדתית בחרו לטפח ולנפח דווקא את מיתוס הנאמנות הבלתי מסויגת לארץ ישראל בהנחה שעל ידי כך הם יוכלו לבדל את עצמם משאר הרבנים החרדים ולמצב את עצמם כמנהיגיו של ציבור קיצוני שלמד היטב כיצד ניתן לינוק תקציבים אדירים מעטיניה של המדינה שאת סמכותה הוא מסרב לקבל.
 
כיצד בכל זאת מצליחים הרבנים להתעלות מעל לכל הספקות ולטעון שדעותיהם הקיצוניות והמגמתיות משקפות במדויק את 'דעת התורה' וש'דעת התורה' מתירה להם להתעלם מכללי המשחק הדמוקרטי, להכתיב לאחרים את דעותיהם הסהרוריות, להוביל את הקהל שלהם אל שבר בלתי נמנע ולסכן אומה כולה בעוינות בינלאומית, משברים כלכליים ואולי אפילו מלחמה? התשובה, כתמיד, היא ה'אמונה'. הרבנים הלוחמניים ותומכיהם המשולהבים חדורים באמונה כנה ואמיתית והאמונה הזאת מאלצת אותם להשמע ל'דעתה של התורה', גם כאשר הדעה הזאת כופה עליהם להתעמת עם המשטרה, הממשלה, בתי המשפט וחלק לא קטן מהציבור השפוי. עתה לא נותר לנו אלא לברר אם האמונה הרבנית באמת רשאית להצדיק את המיתוסים שמרוממים את הרבנים מעם, מאפשרים להם לעשות כל שיעלה על דעתם ופותרים אותם מכל החוקים שמחייבים את שאר האסקופות הנדרסות שלרגליהם.
 
האמונה
 
אני בטוח שיושרם האינטלקטואלי של רבני הציונות הדתית היה גורם להם לקבל את סמכותם ומרותם של מרן יוסף שלום אלישיב או מרן עובדיה יוסף ברגע שהם היו משתכנעים ש'דעת התורה' אינה תומכת בעמדות שלהם אלא דווקא בעמדות של דגל התורה או ש"ס. אין לי ספק שהדבר נכון גם לגבי רבני הפלגים האחרים וכולם היו ששים להצטרף למחנה שמייצג את 'דעת התורה' הנכונה ביותר. כמה פשוטים ויפים היו החיים יכולים להיות אם מישהו היה מצליח להמציא את 'מד דעת התורה' שבהטיית מחוג היה מצביע על מי שדעותיו משקפות בנאמנות הרבה ביותר את דעותיו של בורא העולם. למעשה, האם לא היינו מצפים מהאל שהוא עצמו יספק לנו 'מד דעת תורה' שמיש שהיה מאפשר לנו להפריד את הרבנים שעושים את רצונו מהרבנים שפועלים רק לטובת עצמם? האם שם שמים לא היה משתבח אם היינו מדללים את נבטי הפרא ומשאירים עימנו רק 'אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע'[פו]? ברור שכן, אבל האל, כזכור, כבר נכווה בעת שניסה להתערב במחלוקת על תנורו של עכנאי[פז] ולאחר כזאת השפלה אין לנו שום רשות לבקש ממנו לשוב ולהתערב בענייניהם של הרבנים.    
 
זאת כנראה גם הסיבה שהאל מעולם לא העניק לנו 'מד אמונה' באמצעותו ניתן לבדוק מי מחזיק באמונות נכונות יותר, אמיתיות יותר, מדויקות יותר, יפות יותר ו/או נכונות יותר. אם רבי יהושע היה מתאפק ולא מטיח בבורא העולם את המשפט הפוגע 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'[פח] אולי כבר היה בידנו מכשיר שהיה מסוגל לסרוק אמונות, לנתח אותן ולהעניק להן ציון מסכם. הבעיה היא שמי שבאמת היה יכול לעזור לנו לצאת מהפלונטרים שדעת תורתו יצרה עלי אדמות החליט להסתיר את פניו ולהשאיר אותנו להתמודד לבד עם כל אלה שמתיימרים לייצגו ולדבר בשמו. חבל. אם 'מד אמונה' תקני כלשהו היה מעניק ציון גבוה לטיעונים של פלג דתי זה או אחר לא היתה לי שום בעיה להתנער מכל ספקותי, ללבוש את המדים המתאימים, לדבר בסיסמאות ולקבל עלי את מרותם ו'דעת תורתם' של הרבנים הנכונים. הצרה היא שאיני מכיר שום 'מד אמונה' אמין ובהעדרו אני נאלץ להשאר עם כל ספקותי ועם חוסר האמונה העמוק שהצלחתי לפתח כלפי כל המיתוסים שהרבניים מנסים למכור לי.
 
אני אדם אכול ספקות. אני לא מאמין באל שבוחן משמים מה אני שם בצלחת ולמען האמת, אני אפילו לא מאמין שיש שם למעלה משהו שניתן לכנותו בשם 'שמים'[פט]. אני לא מאמין שהגבורה החליטה לבחור בנו מכל העמים ולכרות עימנו ברית עולם בין בתריהם של 'עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל'[צ]. אני לא מאמין שמי שהיה אמור לברוא עולם ומלואו השביע את רעבונו בבשר קורבנות ועינג את רוחו בריח הקטורת. אני לא מאמין שלעיני כל עם ישראל התגלתה ולו האלוהות השולית ביותר ולא עולה על דעתי שאיזה שהוא אל הסכים להתבודד במשך ארבעים יום וארבעים לילה עם זקן בן שמונים שמעולם לא היה אמור ללמוד כיצד כותבים וקוראים את השפה העברית[צא]. אני בטוח שעל הר סיני משה מעולם לא קיבל תורה כתובה כלשהי, אלא אם כן האל החליט להתבדח ולתת לנביאו חמישה ספרים מלאי סתירות ואי-הבנות שנראים כאילו הם נכתבו על ידי מספר גורמים שפעלו בתקופות שונות. עוד פחות אני מוכן להאמין בקיומה של תורה שבעל פה שחלחלה במסתורין והעבירה מדור לדור בדיוק את האמונות שתומכות ביומרותיהם של הרבנים.
 
אני גם מסרב להאמין שהאל הסמיך רק את הרבנים לפרש את דבריו ולקבוע את 'דעת תורתו' ואין לי שום ספק שבדומה לכל אדם חושב אחר, גם הוא אינו מוכן לסמוך את ידיו על המדרשים המגמתיים שהללו סחטו מהפסוקים התמימים שהוא שחרר בזמנו לטובתם של הכוהנים. בקיצור, אני לא מאמין לאף מילה של הרבנים ואיני מצליח להשתכנע מאף הסבר שהם אינם מתביישים לספק לי. למען האמת, אני חושב שכל אמירה רבנית רק תשתפר ואמינותה רק תגבר אם נשבץ בתוכה את המילה 'לא' והדבר נכון גם לגבי רוב האמירות של הגורמים האינטרסנטים שחיברו את התנ"ך. למשל, הפסוקים 'לא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ', בְּרֵאשִׁית לא אֱלֹהִים בָּרָא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ', 'בְּרֵאשִׁית אֱלֹהִים לא בָּרָא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' ו-'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים לא אֵת הַשָּׁמַיִם וְלא אֵת הָאָרֶץ' הם להערכתי הרבה יותר נכונים מהפסוק שבימינו כבר איבד את כל משמעותו, 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ'. אדרבה, כשאני חושב על כך אני מוכרח להודות שאני למעשה אפיקורוס גמור ובצדק לא מגיע לי חלק בעולם הבא, שגם בקיומו אני כמובן מסרב להאמין.
 
לעומת זאת, אני כן מאמין בהגיון האנושי, בקדמה, בהשכלה, במדע, בליברליזם הומני, בחשיבה עצמאית, בדמוקרטיה, בשלטון החוק, באמנות בינלאומיות, בחוק חופש האדם וחירותו, בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם[צב], בזכויות הפרט של נשים, זרים, מוגבלים, שונים וסתם אזרחים, בחלוקה צודקת של הנטל, בתשלומי מס אמת ובכל שאר הדברים שמעוררים אצל הרבנים תחושות עמוקות של בוז ושאט נפש.
 
אני גם משוכנע לחלוטין שהרבנים היו מאמצים בחום את כל המאמרים שאי פעם כתבתי אם רק להם היתה ניתנת  האפשרות לשבץ את המילה 'לא' בתוך כל משפט ומשפט, וליתר בטחון גם בתחילתה וסופה של כל פיסקה ופיסקה.
 
האם יש מוצא מהסבך?
 
מה ניתן לעשות במצב בו שני הצדדים נוקטים בעמדות כה קוטביות? האם הפתרון יבוא מהתגמשותו של אחד הצדדים, אם לא של שניהם? זה בהחלט המוצא הרצוי לרבנים והם היו שמחים לראות אותי מתגמש ומתגמש ומתגמש[צג]. להם עצמם אסור כמובן לסטות מ'דעת התורה' ולכן הם אינם יכולים לוותר ולו על קצה קצהה של ההלכה השולית ביותר אבל מפליא אותם לגלות כל פעם מחדש שאני מתעקש לא לבא לקראתם ולא לבצע את השינויים המתבקשים בראית עולמי ודרכי התנהגותי. נראה לי שהם פשוט אינם מסוגלים להבין איך אדם שפותר את עצמו ממורא האל ומהצורך להשמע לכל מצוותיו יכול לתרץ עמדות כל כך נוקשות ובלתי מתפשרות. הלא אם הייתי הולך לישיבה הייתי מגלה בעצמי שההגיון, המדע, הדמוקרטיה, שלטון החוק וחלוקת הנטל הם לא יותר מאשר המצאות אנושיות שכמו כל שאר האופנות החולפות עתידות להיעלם ולהשאיר מאחוריהן רק את האמת הנצחית והבלתי משתנה שבורא העולם הפקיד בידיהם של רבני ישראל.
 
אם אף צד אינו מוכן להתפשר האם לא רצוי להביא את העניין להכרעת הרוב. התורה עצמה הרי צוותה עלינו 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'[צד] ולרבנים אין שום סיבה להתקומם נגד צו תורני שאמור להיות מקובל על כולנו. מסתבר שהעלאת כל נושא להכרעת הרוב היא בהחלט אופציה שהרבנים היו מאמצים בשתי ידיים ובלבד שההשתתפות בגוף המצביע תוגבל רק למזוקנים שקולים, אחראיים, אמינים ובעלי השכלה תורנית נרחבת. לדעתם של אפיקורסים להכעיס, כמוני, אין ממילא שום משקל מחייב ואין שום סיבה לתת להם פתחון פה בפורומים שדנים בעתידם של העם, האומה, ארץ ישראל ושאר הנכסים שהאל הפקיד רק בידיהם של הרבנים. אדרבה, ראו מה קורה כשמרשים גם להדיוטות להביע את דעתם, הם רצים ובוחרים בממשלה לעומתית שלא רק מסרבת להכנע למרות הרבנים אלא גם שולחת שוטרים לגרש באלות אנשים חפים מפשע שרק זרקו כמה אבנים והציתו לא יותר מאשר עגלת אשפה אחת או שתים.
 
ניתן אמנם לנקוט באמצעים בהם האירופאים ניסו לפתור את בעיות הדת שלהם במהלך המאות השש עשרה והשבע עשרה. הצרה היא שהיום שיטות הפעולה הללו כבר אינן זוכות לגיבוי עממי נרחב, לפחות מחוץ למדינות האסלאם, ויש להניח שאמצעי התקשורת ימהרו להעביר ביקורת ולדכא באיבה כל התרוממות רוח שעלולה לפרוץ בקרב הציבור השפוי. יש לקחת בחשבון גם את האפשרות שביום הפקודה כל מנשקי המזוזות יתייצבו לצידם של הרבנים ויוכיחו לנו שרובו של עם ישראל דווקא כן אוהב להתמסר לשררתם וגחמותיהם. במחשבה שניה, אין ספק שאת הרעיון הזה יש לנטוש בעודו באיבו, במיוחד לאור העובדה שרק לשומרי האמונים יש מאגרי נשק משמעותיים והם גם היחידים שלא יהססו להשתמש בהם. 
 
מהיכן, אם כן, יבוא עזרנו? מי יצילנו מיומרותיהם של הרבנים ומתאבונם שאינו יודע שובע? על הממשלה הרי לא נוכל לסמוך, לפחות כל עוד שיטת הבחירות בישראל מחייבת את הממשלות להנות מרוב קואליציוני. גם בתי המשפט לא יוכלו להגן עלינו לנצח. במוקדם או במאוחר הרבנים ושותפיהם הקואליציוניים ימצאו את הדרך להחליש את סמכויותיהם ולהנמיך את כל הגדרות שהם יהיו מסוגלים להציב בפני יומרותיהם. רק אנחנו יכולים לעזור לעצמנו. לא באלימות חס וחלילה, האלימות היא נחלתם של החלשים וחסרי התקווה וכל מי שמאמץ אותה למעשה מודה בכשלון דרכו ובדלות יכולותיו. באותו אופן, אף שאין לי שום בעיה עם מי שמחליט ללגלג מעט על הרבנים ודתם אני פוסל לחלוטין את הגלישה לאיומים, הטרדות, קללות, השמצות והטחת עלבונות. לחוק ולדמוקרטיה קשה אולי להתמודד עם גורמים תוקפניים ובלתי מתפשרים שמאמינים שהם הבעלים הבלעדיים של האמת האחת והיחידה אבל ההיסטוריה מוכיחה שרוב האומות הצליחו בסופו של דבר להתעשת ולהתייצב מאחורי המוסדות הנבחרים ושלטונות החוק וזאת עתיד לקרות גם אצלנו. איך אמר אברהם לינקולן: בריונים קטנים יכולים להפחיד את כל האנשים חלק מהזמן ואת חלק מהאנשים כל הזמן אבל הם אינם יכולים להרתיע את כל האנשים כל הזמן.[צה] אני בטוח שעם ישראל ידע להתמודד גם עם הבריונים שלו ועלינו רק לחפש את האמצעים החוקיים באמצעותם נוכל לעזור לו לשוב לנתיב השפוי.    
 
אם היו שואלים אותי הייתי ממליץ לנקוט בצעדים הבאים:
 
 *
לא להתפשר ולא להתגמש. כשם שלרבנים יש קוים אדומים גם לנו צריכים להיות קוים אדומים מהם לעולם לא ניסוג.
 
 *
לדרוש מחברי הכנסת לעמוד איתן מול הלחצים של החרדים. לפני כל הצבעה חשובה יש לשלוח לחברי הכנסת ולשרים מכתב אלקטרוני שמבטא את התנגדותנו הנחרצת לכניעה לחרדים. ככל שהם יוצפו ביותר מכתבים הם יטיבו להבין את רחשי ליבם של בוחריהם.
 
 *
להדגיש בכל הזדמנות את הכוונה להצביע רק עבור מפלגות שמתחייבות להגן על הדמוקרטיה, שלטון החוק, זכויות הפרט וחלוקה צודקת של הנטל.
 
 *
כשכוס התרעלה תעלה על גדותיה ימצא מי שיארגן הפגנות נגד. כשזה יקרה כולנו חייבים להשתתף בהפגנות ולתרום את קולנו למחאה נגד ההשתוללות החרדית.
 
 *
על הרבנים להבין שהתגרויותיהם מעוררות ריאקציות שבסוף יזיקו רק להם ולכן יש להביע התנגדות לדת בכל האמצעים המותרים על ידי החוק. למשל,
 
 
 1.
למחוק את ראשי התיבות בס"ד, ב"ה וכדומה מטפסים רשמיים המוגשים לחתימתנו.
 
 
 2.
לסרב להמנע מנהיגה בשבת ברחובות שלא נחסמו על פי חוק.
 
 
 3.
להתנהג בטבעיות ליד בתי כנסת וישיבות. אין כל סיבה לכבד את מי שלא מכבד אותך.
 
 
 4.
להעדיף בתי עסק ומסעדות שאינם מציגים תעודת כשרות.
 
 
 5.
להתחתן בחתונות אזרחיות ולהקבר בבתי עלמין פרטיים.
 
 *
להשתתף בכל פורום אינטרנטי אפשרי ולהביע בו דעות אנטי-חרדיות. להפיץ בין מכרים וחברים את החומרים האנטי-רבניים שזורמים ברשת.
 
 *
ליזום עצומות אנטי-חרדיות באינטרנט ולחתום על עצומות של אחרים.
 
 *
לשלוח מכתבים שמסבירים את העמדה השפויה לכל הרבנים שטורחים לפרסם את כתובות הדוא"ל שלהם באינטרנט. זכרו, כל אדם שמפרסם את כתובתו למעשה מזמין פניות מהציבור ואל לו לקבול אם חלק מהפניות הללו אינן לרוחו.
 
 *
לצלם את כל הפעילות האסורה והמקוממת של הרבנים ושפוטיהם להעלות את הסרטונים ליו-טיוב.
 
 *
להגיש לועדות הבניה השונות התנגדויות להקמת בתי כנסת, מקוואות ומוסדות חינוך תורניים בתוך שכונות חילוניות.
 
 *
להתלונן במשטרה נגד הפרות חוק של גורמים חרדיים.
 
 *
לחשוף עוולות רבניות באמצעות מכתבים למערכות העיתונים, השתתפות בתכניות רדיו שמאפשרות תגובות של מאזינים וכדומה.
 
 *
מי שיכול להרשות זאת לעצמו יכול להדפיס עלוני מחאה ולחלקם לעוברים ושבים. אשמח לעזור למעוניינים בניסוח העלונים הללו.
 
חלק מהפעילויות המוצעות עדיין אינן נחשבות לנורמטיביות במיוחד אבל ככל שיותר ויותר אנשים יבינו שהרבנים מנסרים את הענף עליו כולנו יושבים ומייבשים את עטיניה של המדינה שצריכה להטיב עם כולנו כן ירבו הקולות הקוראים לריסונם ופעולות המחאה השונות יהפכו למקובלות ולגיטימיות. כל אחד מאיתנו הוא אולי נר קטן אבל ביחד נוכל להיות אור איתן שיגרש מעלינו את החושך וישיב לנו את החירויות שהרבנים כל כך מתאמצים לגזול מאיתנו.
 
 
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות.
 


[א]             
ראה ערך 'ארבע מיתות בית דין בויקיפדיה ושים לב לעובדה שחלק גדול מעונשי המוות אמורים לחול על אנשים שעברו אך ורק על איסורים דתיים: הסתה והדחה לעבודה זרה, עבודה זרה בפועל, חילול שבת, הטחת קלולות באל, השתייכות לאנשי העיר הנידחת, התנהגות של 'זקן ממרא' שאינו מוכן לקבל את דעתם ההלכתית של חבריו, הפקת נבואות שקריות, התנבאות בשם עבודה זרה וכדומה. העולם המודרני חדל כבר מזמן להעניש 'חוטאים' מעין אלה ובמקרים רבים הוא אף מכבד אותם בהזמנה להשמיע את דבריהם בתוכניות רדיו וטלויזיה פופולריות.
[ב]             
בעבר רק גילדות מקצועיות וקהילות דתיות העניקו לחבריהן מעין 'ביטוח סוציאלי' שהבטיח השתתפות כלשהי בהוצאות שהאדם התקשה לממן בכוחות עצמו, למשל, הוצאות קבורה, הוצאות המחיה של אלמנות, יתומים, זקנים וחסרי כושר עבודה, טיפולים רפואיים יוצאי דופן וכדומה. היום את כל הצרכים הללו מממנות המדינות הריבוניות ולקהילות הדתיות, שלא לדבר על הגילדות המקצועיות, אין כבר שום תפקיד משמעותי בהבטחת האדם מפני אירועים חריגים ואובדן הכנסה. כתוצאה בלתי נמנעת מהשתלטות המדינה על הבטחון הסוציאלי של אזרחיה ודחיקת רגליהן של הקהילות הדתיות, בעלי העניין איבדו את אחד ממנופי הלחץ העיקריים שלהם והאיום בחרם או נידוי הפך במרבית המקרים לחסר כל תוכן.     
[ג]              
בטרמינולוגיה שלי 'מיתוס' הוא אוסף של אמירות שאין דרך להוכיחן משום שהן מתייחסות למציאות המטפיזית או לאירועים שהתרחשו בעבר הרחוק ולא השאירו עקבות שאינן נובעות מהמיתוס עצמו. ראה את מילון המונחים.
[ד]              
ראה המאמר 'מדוע אני לא אתאיסט'
[ה]             
ראה המאמר 'היתרונות הכלכליים של הכהונה'
[ו]              
למעשה מדובר בכמעט כל ההלכות שבתורה ובמיוחד הלכות קורבנות, הלכות טומאה וטוהרה, דיני העונשין וכדומה.  
[ז]              
ראה המאמר 'זכויות היתר של הרבנים'
[ח]             
שמואל א' יב:ו-יא
[ט]             
דברים יז:ט וראה גם דברים יט:יז
[י]              
קהלת ז:י
[יא]            
ירובעל הוא גדעון
[יב]            
בדן הוא שמשון
[יג]             
דברים יז:ט
[יד]             
קהלת ז:י
[טו]            
דברים ל:יב
[טז]            
ראה הפרק 'תנורו של עכנאי' וביחוד את המאמר 'הניצול הציני של הדרש הרבני' וכן את המאמר 'זכויות היתר של הרבנים'
[יז]             
דברים יז:יא
[יח]            
דברים יז:ח-ט
[יט]            
ראה את מכתבי האחרון לרב א. במאמר 'התכתבות עם חרדי עוין'
[כ]              
שופטים ד:ד-ה
[כא]            
שופטים ד:א-ג, שופטים טז:ד
[כב]            
שופטים טו:ד-ה
[כג]             
שופטים טו:ו. הבערת שדותיהם גרמה לפלשתים להרוג את אשתו וחותנו של שמשון, תוצאה שהגיבור הישראלי היה צריך לקחת בחשבון לפני שפתח במסע הנקמה הילדותי שלו.  
[כד]            
שופטים טז:א
[כה]            
שופטים יא:ג
[כו]             
שופטים יא:ל-לא, לט וראה המאמר 'האל וקרבנות אדם'
[כז]             
דברים יז:ט וראה גם דברים יט:יז
[כח]            
ראה הערך 'עשרת היוחסין' בויקיפדיה
[כט]            
ראה בהמשך
[ל]              
ראה סוף המאמר 'התכתבות עם חרדי עוין'
[לא]            
שמות יח:יג-כ
[לב]            
דברים א:טו-יז
[לג]             
ראה המאמר 'הרבנים והדרש הפראי'
[לד]            
במדבר כז:א-ז
[לה]            
במדבר טו:לב-לו
[לו]             
במדבר ט:ה-ט
[לז]             
שמות לג:יא
[לח]            
ראה הערך 'קל וחומר' בויקיפדיה והמאמר 'הרבנים והדרש הפראי'
[לט]            
במדבר כז:יח-כג
[מ]             
אם ספר דברים נכתב, כפי שרבים מעריכים, רק לקראת סוף ימי בית ראשון הרי שכותבו הכיר היטב את מוסד המלוכה והדברים שהוא שם בפי משה הם לא יותר מאשר חיזוק נוסף לעמדתם של כוהני המקדש הירושלמי במאבק הסמכויות שהם ניהלו מול חצר המלוכה. ראה המאמר 'לידתו של ספר'.
[מא]            
דברים יז:ח-כ
[מב]            
מילות הצופן ' הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה' מאפיינים תמיד את המקדש הירושלמי וראה סוף המאמר 'לידתו של ספר'
[מג]            
בעידנים שלפני המצאת הדפוס כל הספרים הועתקו ביד והיה קל מאד להוסיף להם פסוקים מטיבים ולגרוע מהם פסוקים מזיקים. מלכים היו יכולים, לו רק רצו בכך, לעדכן את הנוסח המקורי ולהוסיף לו את השיפורים המתאימים לצרכיהם. לשם דוגמה, קשה להאמין שהמילה 'הַשֹּׁפֵט', אותה יכול מי שחפץ בכך לפרש כדיין שאינו נתון למרות הכוהנית, הודבקה לביטוי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם' ולביטוי 'לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ' כבר בנוסח המקורי וסביר יותר להניח שהמילה נוספה לציוויים הכוהניים כעוגן כלשהו לסמכויות השפיטה שהמלוכה דרשה לעצמה. הכוהנים, כך יש לשער, לא היו ממהרים להכניס לנוסח שלהם רמז שניתן לפרשו כרשות למנות שופטים שאינם סרים למרותם ואינם דואגים לאינטרסים שלהם. מאבקי הכח הללו היו יכולים להחשב כמצוצים מהאצבע לולא היינו עדים במו עינינו לקרבות המרים שהזרמים הדתיים השונים מנהלים על משרות רבני הערים והדיינים בבתי הדין הרבניים למיניהם.
[מד]            
שמואל נולד לאלקנה עליו נאמר 'וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי' (שמואל א' א:א). למקרא דברים אלה אנו עוד עלולים לחשוב ששמואל היה בן לשבט אפרים, כלומר לאחד משבטי ישראל שלא זכו להימנות על המעגל הפנימי של בני לוי או המעמד הגבוה של בני אהרון. למזלנו דברי הימים א' ו:א-יג העניק לשמואל אילן יוחסין שונה לחלוטין בו הוא מייחס את מוצאו לקהת בן לוי. עתה, לאחר שהדברים באו על תיקונם, לא נתקשה להבין מדוע עלי הכהן לא היסס להוריש את סמכויותיו לשמואל הלוי שכל ימיו התמיד לדאוג לאינטרסים של הגילדה הכוהנית ולנהל מלחמת מאסף נגד הדרישה ההולכת וגוברת להחליף את הכוהנים המושחתים במלך שישפוט את העם על פי 'מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ', ולאו דווקא על פי דין התורה. 
[מה]            
שמואל א' ח:א-ג, בִּדְרָכָו - קרי 'בִּדְרָכָיו'.
[מו]            
אין עדות טובה יותר לשחיתות המתנשאת והמזלזלת של הכוהנים מאשר הדברים הבאים: וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְהֹוָה. וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לוֹ (קריא – 'לֹא') כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה. וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְהֹוָה כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהֹוָה. (שמואל א' ב:יב-יז)
[מז]            
שמואל א' ח:ד-ו, הדברים, כמצופה, אינם יכולים שלא לעורר את זעמו של האל, פטרונם הגדול של הכוהנים, וזה ממהר להסיט את האש מהשחיתות הכוהנית למרדנותם של בני ישראל: 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ' (שמואל א' ח:ז-ח)
[מח]            
שמואל א' ח:יט-כ
[מט]            
שמואל ב' ח:טו
[נ]              
מלכים א' ג:ו-יד
[נא]            
מלכים א' ג:כג-כח, למותר לציין שאף כהן או רב לא היה מעז לגלוש מעבר לגבולות סמכותו ולשחק פוקר בחייהם של חסרי הישע. עריץ שחייב דין וחשבון רק לעצמו יכול כמובן לשפוט בכל דרך הנראית בעיניו ובמקרה הצורך גם לשלם את מחיר כשלון ההימור ולהורות על גזירתו של התינוק החי לשניים.
[נב]            
מלכים א' ו:ב
[נג]             
מלכים א' ז:ב
[נד]             
מלכים א' ז:ז
[נה]            
מיכה ג:ט-יא
[נו]             
שמואל א' ח:כב
[נז]             
שמואל א' יב:ו-יג, 'וַיֹּאמְרֻ' קרי: 'וַיֹּאמְרוּ'
[נח]            
שמואל א' פרק טו
[נט]            
שמואל א' פרק טז
[ס]             
באותה מידה קשה להאמין שדווקא מלכי הממלכה הצפונית החליטו לוותר על סמכויותיהם ולהפקיד את מערכת השיפוט והפסיקה בידיהם של כוהני המקדש הירושלמי.
[סא]            
יוצא מהכלל מרד החשמונאים שלא הסתיים בכשלון מוחלט ולא גרר עימו ענישה קולקטיבית רבת הקף. עם זאת, גם המרד הזה אינו נזכר כארוע משמח במיוחד בתולדותיהם של אנשי הדת ולו רק משום שתוך זמן קצר הנשיאים והמלכים של בית חשמונאי החלו לנהוג ככל שאר הנסיכים ההלניסטיים ואחדים מהם גם לא היססו לטבוח במאמינים סוררים שסרבו להשמע לתכתיבי השלטונות האזרחיים.   
[סב]            
ראה הערך 'תורה שבעל-פה' בויקיפדיה
[סג]            
ראה המאמר 'המדרש בשירות הרבנים'
[סד]            
ראה למשל את האמירה המתנשאת 'וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה' (עירובין עז:א, עירובין פה:ב, יבמות לו:ב, כתובות נו:א, כתובות פג:ב, זבחים קא:א) ואת דבריו הבלתי נשכחים של רבא: 'כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב 'אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף' ואתו רבנן בצרו חדא', כלומר, 'כמה טפשים הם שאר האנשים שהם עומדים מפני ספר תורה שעובר לפניהם ואינם עומדים בפני חכם שעובר לפניהם שהרי בספר התורה נאמר 'אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף' ובאו הרבנים והורידו מכה אחת והעמידו את מספר המלקות על שלושים ותשע, משמע שסמכותם גדולה יותר'.(מכות כב:ב)
[סה]            
ראה הסבר מפורט במאמר 'התורה שבעל פה'
[סו]            
ראה הפרק 'תנורו של עכנאי'
[סז]            
ראה הערך 'משנה' בויקיפדיה
[סח]            
ראה הערך 'תוספתא' בויקיפדיה
[סט]            
ראה הערך 'תלמוד' בויקיפדיה
[ע]             
ראה הערך 'מדרשי הלכה' בויקיפדיה
[עא]            
ראה הערך 'אגדה (יהדות)' בויקיפדיה
[עב]            
המועצה להשכלה גבוהה, לשם דוגמה, מוסמכת לקבוע קריטריונים להכרה במוסדות אקדמיים ולקבוע איזה תעודות אקדמיות יוכרו על ידי הרשויות ואיזה לא. למרבה הצער, אין שום אפשרות להקים מועצה מקבילה שתעניק הכרה לרבנים ותסמיך אותם לדבר בשם התורה. בהעדר גוף מפקח כל פלג דתי מגדיר בעצמו ולעצמו את רשימת הרבנים שכביכול מבטאים את דעת התורה ועל ידי כך הוא פוסל מראש את תקפות דעותיהם של שאר הרבנים. כיום הפלגים החרדים והחרד"ליים למיניהם נוהגים להעניק לגיטימיות רק לרבנים שמקבלים עליהם את כל הוראות ה'שולחן ערוך' (ראה ערך 'שולחן ערוך בויקיפדיה) ועל ידי כך הם שוללים הכרה ברפורמים, הקונסרבטיבים ובמקרים רבים גם בדתיים המסורתיים.
[עג]            
ראה המאמר 'הרבנים והדרש הפראי'
[עד]            
ראה המאמר 'שיתוף הפעולה עם האל'
[עה]            
ראה הפרק 'ההנותיזם היהודי'
[עו]            
ראה הערך 'הנותאיזם' בויקיפדיה
[עז]            
ראה את המאמר 'האמונה בימי יהושע והשופטים'
[עח]            
מלכים ב' כא:א-ז
[עט]            
ראה את המאמר 'התורה בשרות בכירי האומה'
[פ]              
ראה הערך 'קוסמולוגיה' בויקיפדיה
[פא]            
ראה כל הפרקים בקטגוריה 'המדע היהודי'
[פב]            
ראה הקטגוריה 'האל, קוים לדמותו'
[פג]             
ראה המאמר 'אמינותה של המסורת'
[פד]            
ראה למשל המאמר 'גודלו של העולם ועוביו של הרקיע'
[פה]            
מלכים א' ט:יא
[פו]             
שמות יח:כא
[פז]             
ראה המאמר 'הסיפור ורקעו' והמאמר 'תפקידו של האל' בפרק 'תנורו של עכנאי'
[פח]            
דברים ל:יב
[פט]            
ראה המאמר 'הרקיעים'
[צ]             
בראשית טו:ט
[צא]            
משה הורחק מהסביבה היהודית מייד עם היוולדו. בהמשך הוא גדל בארמון המלוכה ולאחר שהסתבך עם השלטונות הוא חי בקרב המדיינים. במקרה הטוב ביותר הוא היה אמור להכיר את הכתב המצרי וקשה להעלות על הדעת שבמהלך שבעים ותשע שנותיו הראשונות יצא לו לפגוש דובר עברית כלשהו.
[צב]            
ראה נוסח 'ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם'
[צג]            
זה גם הפתרון המקובל על האסלאם הרדיקלי והמאמינים בקוראן בהחלט היו רוצים לראות את המערב מתגמש ומאמץ את העמדות שלהם. עד כמה שזה נשמע מוזר, במקרים לא מעטים המערב אכן מוכן לשתף פעולה ובלא מעט מדינות באירופה המוסלמים כבר השיגו לעצמם מספר רב של התרים ואישורים ייחודיים. עם זאת, בתביעותיהם החד-צדדיות ובעמדותיהם הבלתי מתפשרות קנאי האסלאם הצליחו להגדיש את הסאה ולעורר נגדם חוגים הולכים ומתרחבים של אזרחים שאינם ששים לראות את מדינתם נשמטת להם בין אצבעותיהם. השנים הקרובות ילמדו אותנו אם מתקפות הנגד של הימין המתחזק יצליחו להחזיר את השד לבקבוקו או שאירופה המתורבתת והמתפשרת תחליט בסופו של דבר להגמיש את עצמה לאבדון.     
[צד]            
שמות כג:ב
[צה]            
לינקולן כמובן לא אמר בדיוק את הדברים הללו ובמקום זאת הוא בחר להתנסח באופן הבא: 'אתה יכול להונות את כל האנשים חלק מהזמן וחלק מהאנשים כל הזמן אבל אינך יכול להונות את כל האנשים כל הזמן.


[1]          
שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים ואומר 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם' וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר 'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה'.
(ראש השנה כה:ב)
[2]          
ראש השנה כה:ב
[3]          
אבן עזרא על שמות יח:כב
[4]          
שבת לא:א, חגיגה יד:א, זבחים נז:א
[5]          
רבנו בחיי, ספורנו, שפתי כהן, המלבי"ם על דברים יז:יב,
[6]          
חזקוני, המלבי"ם על דברים יז:יב
נקרא 4800 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « זכויות היתר של הרבנים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים