לקראת הבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו בתאריך 2.11.65, הרבי מנחם מנדל שניאורסון כתב למחרת יום הכיפורים תשכ"ו אגרת בה הוא ציין שלמרות אכזבתו מהעובדה שהמפלגות התורניות לא הצליחו להתאחד ברשימה משותפת הוא עדיין שואב עידוד מהתמיכה שראשי המפלגות הללו הביעו ברעיון הקמת חזית דתית/חרדית והציע שכל מפלגה תשלב במצעה סעיף מיוחד שמפרט את תנאיה להצטרפות לחזית המאוחדת כך שלבוחרים יהיה ברור שאם לא בבחירות הקרובות אז לפחות בבחירות הבאות הם יוכלו להצביע למפלגה אחת ולא לפצל את קולותיהם בין כמה מפלגות שונות. את אגרתו הרבי מסיים בווידוי מעט בעייתי:

הזרם המשיחיסטי של חב"ד הוקם על ידי מורדים שרצו להשתלט על המוסדות המרכזיים של החסידות העשירה. לאחרונה מתקבלת התחושה ששני הזרמים בחב"ד החליטו להצניע את המחלוקות ביניהן ויש להניח שהשלום הפנים חסידותי ייתר את הצורך באדמו"ר חי שעתיד להתגלות כל רגע ממש והרבי יוכל, סוף סוף, לשוב לעפרו ולזכות במנוחת הנצח שחלק מחסידיו מתעקש לגזול ממנו.

רבים מאיתנו ממהרים להתמכר למיסיונרים החב"דיים ולהפגין, באמצעות התפילין שהם מגישים לנו, את נאמנותנו הבלתי מסויגת לדת אבותינו ולמורשתו הנצחית של עם ישראל. בהפגנה קטנה זאת יהודים תמימים למעשה מעניקים תו הכשר לכת פולחן אישיות אנטי-ציונית שבתוככי ליבה בזה להם ולכל העקרונות שיקרים להם. אני מציע לכל מי שנתקף בפרץ רגשות בראותו מיסיונר מזוקן לעצור לרגע ולשאול את החב"דניק מספר שאלות קצרות. ייתכן מאד שלמשמע התשובות הוא יחליט לתמוך במדינת ישראל ובמשטר שלה במקום להעניק לגיטימציה לכת ששואפת להחליף את המשטר הדמוקרטי במשטר רבני שיהיה כפוף אך ורק להלכה היהודית - בפרשנותו של הרבי מליובאוויטש.