Skip to content

1VSDAT

שישי, 13 אוקטובר 2017 12:53

זומבים רבניים

דרג מאמר זה
(1 מדרג)

הסיפורים על רבנים שממשיכים לחיות גם לאחר מותם נראים לנו כפסגת ההבל אבל נטעה אם נניח שחכמי ישראל לא הבינו את הפוטנציאל התעמולתי שטמון בסיפורים הללו ולא ניצלו אותם בתשדירי הפרסומת שלהם.

 

 

בסיפורים הבאים, רק הרבנים לא נתנו למוות להפריע להם להמשיך בחייהם - ולא בכדי. מעצבי דעת הקהל הללו לעולם לא יוותרו על הזדמנות לרמוז על קיומם של שלושה רובדי מציאות: העולם של העליונים בו אין השחתה, רקבון או כליון וכל הגופים שומרים על צורתם לנצח נצחים; העולם של התחתונים, שם חיים ומתים ההדיוטות שמעפר באו ואל עפר ישובו והעולם הקסום של הרבנים, שנמצא בין שני העולמות האחרים, בו הצדיקים חיים בגופם וממתינים להיקרא לישיבה של מעלה שם הם ילמדו בחברותא עם בורא השמים והארץ ויגשימו את הקיום הנעלה ביותר – חיי נצח של לימוד תורה וקיום מצוות. הערך השיווקי של המצגת הזאת ברור מאליו: אם ברצונך להמשיך לחיות גם אחר מותך, לבלות את הנצח במחיצת קדושים וטהורים ולהסתופף עם האל עצמו עליך למהר ולצקת מים על ידי תלמידי חכמים, ללמוד את תורתם ולנהוג כמוהם. הרבנים הם היחידים שחייהם אינם נפסקים על ידי המוות ולכן הם בהכרח האצולה האמתית ועל ההדיוטות לחקותם, לכבדם, לדאוג לרווחתם ולנהוג על פי תכתיביהם.

 

 

הסיפורים

 

1.

 

 

הנהו קפולאי (אותם החופרים) דהוו קפלי (שחפרו) בארעא (באדמתו של) דרב נחמן, (הגיעו לקברו של רב אחאי בר יאשיהו). נחר בהו (גער בהם) רב אחאי בר יאשיה.

אתו (באו) ואמרו ליה (לו) לרב נחמן: נחר בן גברא (גער בנו אדם מת).

 

אתא (בא, רב נחמן), ואמר ליה (לו, לרב אחאי): מאן ניהו מר (מי הוא אדוני)?

אמר ליה (לו, הבר מינן): אנא (אני) אחאי בר יאשיה.

אמר ליה (לו, רב נחמן): (כיצד השתמר גופך?) ולאו (האם לא) אמר רב מרי עתידי צדיקי דהוו עפרא (עתידים הצדיקים שיהיו עפר)?

אמר ליה (רב אחאי בר יאשיהו): ומני מרי דלא ידענא ליה (ומיהו מרי זה שאינו מכירו, ואיני חושש מדבריו)?

 

אמר ליה (לו, רב נחמן): והא קרא כתיב (והרי מקרא כתוב הוא) 'וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה'[א].

אמר ליה (לו, רב אחאי): דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי (מי שלימד אותך את קהלת לא לימד אותך את משלי) דכתיב 'וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה'[ב] - כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים.

 

גששיה (מיששו, רב נחמן) חזייה דאית ביה מששא (ראה שיש בו ממש ו)אמר ליה (לו): ליקום (יקום)  מר (אדוני) לגוויה (ללכת) דביתא (לתוך הבית).

אמר ליה (לו, רב אחאי): גלית אדעתך (בזה) דאפילו נביאי לא קרית (שאפילו נביאים לא למדת) דכתיב  (שכתוב שם) 'וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם'[ג] (ומכאן שהמתים אינם יכולים לצאת מקברותיהם עד שהאל לא יצווה עליהם לעשות כן).

 

אמר ליה (לו, רב נחמן): והכתיב (והלא נאמר) 'כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב'[ד] (ומדוע גופך לא שב להיות עפר)?

אמר ליה (לו, רב אחאי): ההוא (הפסוק הזה מתקיים) שעה אחת קודם תחיית המתים (כדי שגם הם יקרמו עור וגידים בעת תחיית המתים).[ה]

 

בסיפור זה רבי אחאי בר יאשיה המנוח מתנצח בהלכה עם רב נחמן שבאדמתו הוא היה קבור ומסתבר שהוא לא איבד טיפה מחריפותו והייתה לו תשובה לכל אחת משאלותיו של רב נחמן. הכתוב מדגיש שרב נחמן מישש את גופו של רב אחאי ומצא שיש בו ממש ומכך נוכל להסיק שהאירוע לא התרחש בחלום, בהזיה או באלגוריה אלא במציאות הריאלית שם, כנראה, גופם של צדיקים לעולם אינו מרקיב.

 

2.

 

 

ההוא (אותו) אמגושא (אמגוש) דהוה חטיט שכבי (שהיה מחטט את המתים, כנראה כדי להוציא אותם מקבריהם), כי מטא (כשהגיע) אמערתא (למערת הקבר של) דרב טובי בר מתנה תפשיה בדיקניה (תפס אותו, רב טובי, בזקנו).

 

אתא (בא) אביי, אמר ליה (לו, לרב טובי): במטותא מינך (בבקשה ממך) שבקיה (הנח לו).

לשנה אחריתי (לשנה האחרת) הדר אתא (חזר ובא), תפשיה (תפס אותו, שוב, רב טובי) בדיקניה (בזקנו).

 

אתא (בא) אביי (ומן הסתם ביקש את רב טובי לשחרר שוב את האמגוש), לא שבקיה (לא עזבו, רב טובי) עד דאייתי (שהביא, אביי) מספרא (מספרים) וגזיא (וגזר) לדיקניה (את זקנו, של האמגוש).[ו]

 

גם בסיפור זה הוטמע מוסר השכל חשוב. רב טובי המנוח שמר לא רק על גופו אלא גם על כוחו ועקשנותו והוא עדיין היה מסוגל לתפוס בחזקה בזקנו של האמגוש, להתעלם מצעקותיו ולסרב לבקשה לשחררו. ברור לחלוטין שאף הדיוט לא יצליח להגן על עצמו באותה מידה של הצלחה ולכן טוב יעשה כל מי שחושש מאמגושים חטטנים אם ימהר ללכת בעקבותיהם של הרבנים וימלא אחר כל מצוותיהם.

 

3.

 

 

רבי בנאה הוה קא מציין מערתא (היה מציין מערות קבורה).

כי מטא (כאשר הגיע) למערתא (למערה של) דאברהם, אשכחיה (מצא את) לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא (שעמד לפני הפתח).

 

אמר ליה (לו, רבי בנאה לאליעזר): מאי קא עביד (מה עושה, כעת) אברהם?

אמר ליה (לו אליעזר העבד): גאני בכנפה דשרה (שוכב בחיקה של שרה) וקא (והיא) מעיינא (מעיינת, בודקת) ליה (לו) ברישיה (בראשו).

אמר ליה (לו, רב בנאה): זיל אימא ליה (לך אמור לו, לאברהם) - בנאה קאי אבבא (עומד על הפתח).

 

אמר ליה (לו, אברהם אבינו לעבדו): ליעול (שיכנס) מידע ידיע (שהרי ידוע ש) דיצר בהאי עלמא (בעולם הזה, היינו, בעולם בו נמצאים אברהם ושרה) ליכא (אין).

עייל (נכנס, רב בנאה), עיין (בדק, מדד) ונפק (ויצא).[ז]

 

רבי בנאה, כמו הרבה רבנים גדולים אחרים, היה רשאי לעבור בין העולמות וכך התאפשר לו לראות את אברהם הבר מינן שוכב בחיקה של שרה אמנו זכרונה לברכה. האם מישהו חוץ מרב גדול יכול לצפות שאב האומה ירשה לו להיכנס למערת קבורתו? אני די בטוח שהמשפט 'זיל אימא ליה – עדי אביר קאי אבבא' לא היה עושה רושם מקביל ויותר מסביר להניח שאברהם אבינו היה מתעלם מבקשתי ובמקרה הצורך, אף מתחזה למת.

 

4.

 

 

תנו רבנן בשעת פטירתו של רבי אמר: לבני אני צריך.

נכנסו בניו אצלו.

אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה, יוסף חפני (ו)שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי.

...

נר יהא דלוק במקומו שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה, מאי טעמא (מה הטעם)?

כל בי שמשי הוה אתי לביתיה (כל ערב שבת רבי היה בא לביתו, ולכן הוא היה זקוק לנר, שולחן ומיטה).

(מספרים:) ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא (פעם אחת בין השמשות בערב שבת באה שכנה ודפקה על הדלת). אמרה אמתיה (שפחתו של רבי): שתיקו דרבי יתיב (שתקי שכן רבי יושב). כיון דשמע (כיוון ששמע, רבי את הדברים הללו) שוב לא אתא (בא) שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים (שלא התגלו לבני משפחתם לאחר מותם).
[ח]

 

גם סיפור זה אינו יכול שלא להקסימנו. רבי יהודה הנשיא היה גדול הדור וצדיק מושלם ובהחלט הגיע לו לבקר את בני משפחתו בערבי שבת גם לאחר מותו. את צדיקותו מבליטה העובדה שגם בחיים שלאחר המוות הוא חס על כבודם של רבנים אחרים ולאחר ששכנתו נחשפה למידע הסודי הוא הפסיק לבקר בביתו.

 

5.

 

 

דאבוה (אביו של) דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי (היו מופקדים אצלו כספי יתומים) כי נח נפשיה (כאשר מת) לא הוה שמואל גביה (לא היה שמואל לידו, ולא יכול היה, אביו, לספר לו היכן הכסף). (כיוון שלא החזיר את הכסף) הוו קא קרו ליה (היו קוראים לו:) בר אכיל זוזי דיתמי (בן אוכל כספי יתומים).

 

אזל אבתריה (הלך, שמואל, אחריו, אחרי אביו) לחצר מות.

אמר להו (להם, למתים): בעינא אבא (רוצה אני את אבא).

אמרו ליה (אמרו לו, המתים): אבא טובא איכא הכא (הרבה 'אבא' יש פה).

אמר להו (להם, שמואל): בעינא (רוצה אני את) אבא בר אבא.

אמרו ליה (לו): אבא בר אבא נמי (גם) טובא איכא הכא (הרבה יש כאן).

אמר להו (להם): בעינא (רוצה אני את) אבא בר אבא אבוה (אביו של) דשמואל, היכא (היכן הוא).

אמרו ליה (לו) סליק למתיבתא דרקיעא (עלה לישיבה ברקיע).

 

אדהכי חזייה (בינתיים ראה את) ללוי דיתיב אבראי (שיושב בחוץ).

אמר ליה (לו): אמאי יתבת אבראי (מפני מה אתה יושב בחוץ) מאי טעמא לא סלקת (מדוע לא עלית, לישיבה שברקיע)?

אמר ליה (לו, לוי): דאמרי לי (שאומרים לי) כל כי הנך שני דלא סליקת למתיבתא דרבי אפס ואחלישתיה לדעתיה (בכל אותן השנים שלא נכנסת לישיבה של רבי אפס וגרמת לו חולשת דעת, ובגלל זה) לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא (לא מעלים אותך לישיבה ברקיע).

 

אדהכי והכי אתא אבוה (בין כה וכה בא אביו, של שמואל). חזייה דהוה קא בכי ואחיך (ראה אותו, שמואל, שהוא בוכה וצוחק).

אמר ליה (לו, שמואל לאביו): מאי טעמא קא בכית (מפני מה בכית)?

אמר ליה (לו, האב): דלעגל קא אתית (משום שבמהרה תבוא לכאן).

(שאל אותו שמואל:) מאי טעמא אחיכת (מדוע חייכת)?

(ענה האב:) דחשיבת בהאי עלמא טובא (שחשוב אתה בעולם הזה ביותר)?
אמר ליה (לו, שמואל לאביו): אי חשיבנא (אם אני חשוב) נעיילוה (שיעלו את) ללוי.

ועיילוהו (והעלו את) ללוי.

אמר ליה (לו, שמואל לאביו): זוזי דיתמי היכא (כספי היתומים היכן הם)?
אמר ליה (לו, האב): זיל שקלינהו באמתא דרחיא (לך וקח אותם בבית הריחיים). עילאי ותתאי דידן (הכספים העליונים והתחתונים שלנו) ומיצעי דיתמי (והאמצעיים של היתומים).
אמר ליה (לו, שמואל): מאי טעמא עבדת הכי (מה הטעם שעשית כך)?

אמר ליה (האב): אי גנובי גנבי מגנבו מדידן (אם יגנבו הגנבים, מלמעלה, משלנו הם יגנבו) (ו)אי אכלה ארעא (אם תבלעם הארץ) אכלה מדידן (שתבלע משלנו).  

 

אלמא דידעי (מכאן שיודעים, המתים מתי ימותו אחרים).

(משיבים על כך:) דילמא שאני שמואל (אולי שונה שמואל) כיון דחשיב קדמי ומכרזי פנו מקום (כיוון שהוא חשוב מקדימים ומכריזים:) פנו (לו) מקום (וכך המתים לומדים שהוא עתיד למות).[ט]

 

בסיפור הבא החכם שמואל תיקשר לא רק עם אביו ז"ל אלא גם עם המתים האחרים ששהו בחצר מות. אף שהדבר לא נאמר במפורש, סביר להניח שהמתים המדברים בחצר המות היו רבנים וצדיקים, מסוגו של רב לוי, שאם לא כן הם היו כבר מזמן הופכים לעפר דומם שאינו מסוגל להוציא מפיו ולו מילה אחת. בסיפור זה אנו נחשפים לשורה של חידושים מעניינים: הצדיקים יכולים לנוע בחופשיות בין העולמות - מעולמם המופלא של הרבנים לעולם העליונים וחזרה; רבנים שנושאים על גבם חטא כלשהו חייבים להישאר בקצה העולם המופלא ונמנע מהם לעלות לישיבה השמימית; לגדולי הדור יש השפעה רבה במרומים והם יכולים לגרום לשומרי הסף לשנות את דעתם ולזמן לישיבה השמימית את מקורביהם; צדיקים מתים/חיים יכולים לצחוק, לבכות ולזכור וברור מאליו שהם לא איבדו את רגשותיהם האנושיים ואת היכולות ששירתו אותם בעודם בחיים וקיימת סבירות גבוהה שהמתים/חיים יודעים מתי ימותו צדיקים שעדיין נמצאים בקרב החיים. עולמם המופלא של הצדיקים, כך מסתבר, הוא הרבה יותר מופלא מכפי שהעלנו על דעתנו, וכפי שיסתבר בהמשך, הרבה יותר מופלא מכפי שאדם שפוי כלשהו יכול להעלות על דעתו.

 

6.

 

 

כי הוה קא ניחא נפשיה (כאשר נחה נפשו, של רבי אלעזר בן רבי שמעון, כלומר, כשעמד למות) אמר לה לדביתהו (אמר לאשתו): ידענא (יודע אני) בדרבנן (שהחכמים) דרתיחי עלי (כועסים עלי) ולא מיעסקי בי שפיר (ולא יטפלו בי יפה, בקבורתי). אוגנין בעיליתאי (השכיבי אותי בעליית הגג) ולא תידחלין מינאי (ואל תפחדי ממני, שארקיב ואסריח).

 

אמר רבי שמואל בר נחמני:  אישתעיא לי (סיפרה לי) אימיה (אימו של) דרבי יונתן דאישתעיא לה (שסיפרה לה) דביתהו (אשתו של) דרבי אלעזר ברבי שמעון - לא פחות מתמני סרי (שמונה עשר) ולא טפי (יותר) מעשרין ותרין (מעשרים ושתים) שנין (שנים) אוגניתיה בעיליתא (הניחה אותו כך בעליה). (בכל זאת) כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה (כאשר הייתי עולה לבדוק בשערותיו) כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא (כהייתה נתלשת שערה היה יוצא דם). יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה (יום אחד ראיתי תולעת יוצאת מאזנו) חלש דעתאי (חלשה דעתי, מצער שרימה חדרה לגופו). איתחזי לי בחלמא (נראה לי בחלום) אמר לי - לא מידי הוא (אין זה שום דבר). (זה עונשי משום ש)יומא חד שמעי בזילותא דצורבא מרבנן (יום אחד שמעתי שמזלזלים בתלמיד חכם) ולא מחאי כדבעי לי (ולא מחיתי כפי שהיה ראוי לי).

 
(ומספרים:) כי הוו אתו בי תרי לדינא (כאשר היו באים שנים לדון, אחרי מותו) הוו קיימי אבבא (היו עומדים על הפתח) אמר מר מילתיה ומר מילתיה (היה זה אומר את דבריו וזה אומר את דבריו). נפיק קלא מעיליתיה (היה יוצא קול מהעלייה) ואמר: איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי.
[י]

 

הצדיק רבי אלעזר בן רבי שמעון נשאר לחיות בגופו בין שמונה עשרה לעשרים ושתיים השנים בהם אישתו שמרה אותו בעליית הגג שלה. בכל השנים הללו, תלישת שערה מראשו הייתה גורמת לו לדמם, רימות ותולעים לא שלטו בגופו (חוץ מתולעת אחת שנכנסה לאזנו כעונש על שלא הכהה את שיניהם של אלו שזיזלו בתלמיד חכם) ובעלי דין באו להתדיין בפניו. קשה להיות מופתי יותר מרבי אלעזר בן שמעון: גם חי/מת, גם בעל סימני חיות, גם חסין מפני רימות ותולעים וגם עוסק בדיינות. אכן, הרבנים הגדולים הם זן בפני עצמו ואף אחד לא יוכל להתעלות לרמתם אלא אם כן גם הוא ימית את עצמו באהלה של תורה וירבה במתן צדקה ובמעשים טובים.

 

7.

 

 

רב הונא ריבץ (הרביץ) תורה בישראל ורבי חייא ריבץ (הרביץ) תורה בישראל הוה (היה, ולכן ראוי היה לקבור את רב הונא ליד קברו של רבי חייא).

 

(שאלו:) מאן מעייל ליה (מי יכניס אותו, את ארון הקבורה למערת הקבר הקדושה)?
אמר להו (להם) רב חגא: אנא מעיילנא ליה (אני אכניס אותו) דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין (שהעמדתי את תלמודי כשהייתי, רק, בן שמונה עשרה) ולא חזי לי (ראיתי) קרי ומשמע ליה קמיה (והייתי משמש לפניו) וידעי בעובדיה (והכרתי את מעשיו, הגדולים). (למשל,) דיומא חד (שיום אחד) אתהפיכא ליה רצועה דתפילין (התהפכה לו רצועה של תפילין) ויתיב עלה ארבעין תעניתא (וישב על כך ארבעים תעניות).

עייליה הוה (הכניס אותו, רב חגא את רב הונא).  גני (היה, רב) יהודה (בנו המנוח של רבי חייא) מימיניה דאבוה (מימינו של אביו) וחזקיה (בנו האחר של רבי חייא) משמאליה (משמאלו).

 

אמר ליה (לו) יהודה לחזקיה: קום מדוכתיך (ממקומך) דלאו אורח ארעא (שאין זאת דרך ארץ) דקאים (שעומד כאן) רב הונא.


בהדי דקאים (כאשר קם, רבי חזקיה) קם בהדיה עמודא דנורא (קם עימו עמוד של אש).
חזייה (כשראה זאת) רב חגא איבעית זקפיה לארוניה ונפק אתא (נבהל זקף לארון יצא ובא).  

(מעירים:) והאי דלא איענש ענש (זה שלא נענש וניזוק, מעמוד האש) - משום דזקפיה לארוניה דרב הונא (משום שזקף את ארונו של רב הונא, והארון הגן עליו מהאש).[יא]

 

רב חגא חשב שהוא תלמיד חכם גדול. הוא טעה. רב חגא היה לכל היותר תלמיד חכם מדרג ב' והוא ניצל משריפה רק בזכות ארונו של רב הונא. בניגוד לרב חגא היומריני, רב חייא ובניו המתים/חיים היו רבנים ענקיים שנשמרו על ידי עמוד אש שכנראה נשלח מהמרומים. התמונה ברורה: האל מגן על רבניו וכל מי שמטריד את מנוחתם מסתכן בשריפה. המתים/חיים עצמם, כך ניתן להבין, אינם ניזוקים מהאש הארצית ובמקרה הצורך הם גם קמים על רגליהם ונותנים כבוד לחכמים ענקים אחרים דוגמת רב הונא.  

 

סיכום

 

קשה לדעת אם עורכי התלמוד הבבלי האמינו שרבנים, גדולים ככל שיהיו, יכולים להמשיך לחיות גם אחרי מותם או שהם חשבו שמוסרי ההשכל החשובים מצדיקים כל בדותא שעולה בדמיונם אבל לא צריך להיות לנו כל ספק בכך שקורבנות האגדה התלמודית, אלו שנאלצים ללמוד ולהפנים את התעמולה הרבנית בד בבד עם לימודי ההלכות הרבניות, מאמינים בנכונותם המוחלטת של הסיפורים הללו וממשיכים להפנים את כל מוסרי ההשכל שהוטמעו בהם.

עם ישראל אמור להיות העם החכם ביותר בעולם. הגיע הזמן שנוכיח זאת ונפגין קצת יותר ביקורתיות, היגיון , שכל ישר וטוב טעם.   

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אבקשכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 

 

 

 

 

 

 



[א]             

קהלת יב:ז

[ב]             

משלי יד:ל

[ג]              

יחזקאל לז:יג

[ד]              

בראשית ג:יט

[ה]             

שבת קנב:ב

[ו]              

בבא בתרא נח:א

[ז]              

בבא בתרא נח:א

[ח]             

כתובות דף קג/א

[ט]             

ברכות יח:ב

[י]              

בבא מציעא פד:ב

[יא]            

מועד קטן כה:א

נקרא 156 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים