Print this page
שלישי, 06 דצמבר 2011 15:59

רבי יוסי מתפלל בחורבה

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
באחד מתשדירי הפרסומת המרגיעים ביותר הקופירייטרים אפשרו לאליהו הנביא, הדמות הסמכותית שחושפת בפני הבריות את כל סודות המרומים ואת הדברים שנאמרים שם, לספר לרבי יוסי על הצער העמוק שפוקד את האל כל אימת שהוא נזכר בגלות שהוא גזר על בניו החוטאים.
 
 
 
מאמר זה הינו חלק מפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ להיכנס לנושא דרך המאמר שפותח את הפרק, 'הסוד המביש של הרבנים'.
 
 
 
אליהו הנביא נהג לחיות בשני עולמות, בהיכלות השמימיים של האל ובמציאות הארצית של הבריות. בעת ביקוריו במרומים הוא נהג להאזין לשיחותיו של האל ולצפות במעשיו וכשהוא ירד לבקר את הרבנים הגדולים הוא מיהר לדווח להם על הדברים שהוא שמע וראה בהיכלות של מעלה. בסיפור הבא רבי יוסי למד מאליהו על הצער שפוקד את האל כל אימת שהוא נזכר בגלות שנאלץ לגזור על בניו האהובים:
 
אמר רבי יוסי: פעם אחת הלכתי בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הזכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. ...
 
שאל אותי אליהו: בני, איזה קול שמעת בחורבה זו?
 
עניתי לו: שמעתי בת קול שנהם כיונה ואמר 'אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות'.
 
אמר לי אליהו: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד דיבר הקול כך אלא שבכל יום ויום הקול אומר דברים אלה שלוש פעמים ולא זו בלבד אלא בשעה שבני ישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואומרים 'יהא שמיה רבא מבורך' הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר: 'אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם?'[1]
 
תשדיר הפרסומת הזה, כמצופה, מציג את רבי יוסי, ידידו הקרוב של אליהו, כענק רוחני שראוי להיות שותף סוד של המרומים אבל הוא מהלך עלינו קסמים גם במובן אחר: כיצד נוכל לפקפק בקרבתה של הגאולה אם סמכות בכירה כאליהו מדווחת על הייסורים שפוקדים את האל כל אימת שהוא נזכר בבניו הגולים? אל מתאבל אינו יכול להסתיר את פניו לאורך ימים ועל כן אין לבני ישראל אלא להתמיד ולהתפלל בבתי הכנסת של הרבנים ולפקוד את בתי המדרש שלהם בכדי לזרז את ביאת המשיח ואת בניתם מחדש של ציון וירושלים. הנתיב לגאולה, כך רומז הסיפור, מקביל לחלוטין ל'דרך הישר' הרבנית והפוסע בעקבות רבניו חייב, בסופו של דבר, לזכות בגאולה השלמה שלבטח תגיע כשתתמלא כוס הייסורים של האל.[א]  
 
גם העבדקן המסור ביותר כבר אינו יכול להניח שסיפור זה מבטא אמת היסטורית כלשהי ולו רק משום שאפילו אליהו הזכור לטוב אינו מסוגל לדווח על דברים שנאמרים בהיכלות פיקטיביים שנמצאים, במקרה הטוב, במרומים רוחניים. יש להניח שאפילו אחרון שומרי האמונים כבר השתכנע שכל הסיפורים על ההיכלות במרומים והישיבות שבשמיים אינם יכולים לתאר מציאות ריאלית כלשהי ולכן הם חייבים להיות לא יותר מאשר אלגוריות למציאות רוחנית זו או אחרת. הבעיה היא שבעולם הרוחני האל אינו יכול לנענע בראשו, ולו רק משום שלאל רוחני בכלל אין ראש בר-נענוע. הדעת גם נותנת שהוא לא באמת מדקלם כתוכי, שלוש פעמים ביום, את המשפט שהקופירייטרים התעקשו לשים בפיו. אדרבה, אֵל תִקני צריך למעשה לדעת שהיהודים בפאתי המזרח מתחילים את תפילתם לפחות שלוש שעות לפני אחיהם שבקצה המערב ואין כמובן שום אפשרות שהם כולם יברכו 'יהא שמיה רבא מבורך' בעת ובעונה אחת, מה עוד שהוא גם אמור להבין שכל מי שנאלץ לנענע את ראשו בהישמע סיסמת הפעלה כלשהי ימצא את עצמו עד מהרה עם כאב ראש, או לפחות, עם צוואר מאד, מאד כואב. 
 
גם סיפור זה נדחס במשמעויות נלוות שאמורות להטריד את כל מי שכבודו של האל עדיין יקר בעיניו: אם האל, בתוככי ליבו, באמת לא רצה להחריב את ביתו, לשרוף את היכלו ולהגלות את בניו מדוע הוא לא השכיל לבחור עבורם אחד מהעונשים האחרים המפורטים בכתביו – שחפת למשל, או קדחת, חרחר, שידפון, ירקון, שיגעון, עיוורון, תימהון לב, שחין רע על הברכיים ועל השוקיים, כל מדווה מצריים וכדומה[ב] . אדרבה, אם היוזמה להחריב, לשרוף ולהגלות באמת נבעה מתוך שיקול דעת בוגר אזי עלינו לשאול מדוע האל אינו עומד מאחורי מעשיו ומדוע הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי בניו הסוררים? אב בשר ודם שמאבד את עשתונותיו ינסה אולי להצדיק את השתוללותו בהתנהגותם הפרועה של ילדיו אבל האל הכל-יכול אינו רשאי להסתתר מאחורי גבם של אחרים ואין לו להלין אלא על עצמו אם מסתבר לו שבפזיזותו הוא הניע את אותם המהלכים שמאוחר יותר יגרמו לו לצער כה רב.
 
את המסרים הרבניים, כך מסתבר, אפשר להעביר רק על ידי פגיעה באינטליגנציה האנושית ואנו שבים ומגלים שלאגדה התלמודית אין שום בסיס עובדתי והיא בסך הכל נועדה לשמש כאמצעי להפצת המסרים השיווקיים של רבנים שמאד רצו לפרסם בציבור הרחב את הנרטיב הגדול שהם המציאו לעצמם.
     
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]             
הציונים החילוניים שהקימו לעצמם מדינה עצמאית קצת מקלקלים את הנרטיב אבל אם החרדים יתמידו לכרסם ביסודות המדינה הם לבטח יוכלו לסובב את הגלגל לאחור ולהשיב את האחריות על הגאולה הלאומית לידיו של האל הדואב.
[ב]             


[1]      
אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הזכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. ... ואמר לי: בני מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת 'אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות'. אמר לי: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך, ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה רבא מבורך' הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם?'
(ברכות ג:א)
נקרא 5566 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

2 תגובות