לשורות הרבנים הקטלניים שלא היססו לגייס לצרכיהם שקרים שהוכשרו על ידי הפלפולים הרבניים ניתן לצרף גם את רבי שילא[א], כוכבו של הסיפור הבא:
|
רבי שילא פקד להכות אדם אחד שבעל אישה נוכריה. הלך אותו האיש והלשין למלך.
אמר המלשין: יש אדם אחד בין היהודים שדן דין בלי רשות מהמלך.
שלחו אל רבי שילא שליח להביאו לבית דינו של המלך.
כשבא רבי שילא אמרו לו הדיינים: מפני מה הלקת את אותו אדם?
אמר להם רבי שילא: הלקתי אותו משום שבא על אתון.
שאלו אותו הדיינים: יש לך עדים?
אמר להם רבי שילא: כן.
בא אליהו, נראה לאנשי המלך כאדם והעיד.
אמרו הדיינים לרבי שילא: אם כך, הבועל הוא בן מוות.
אמר להם רבי שילא: מיום שגלינו מארצנו אין לנו רשות להרוג, עשו בו מה שאתם רוצים.
עד שהם עיינו בדינו פתח רבי שילא ואמר בשבח האל שהצילו מסכנה, 'לְךָ יְהֹוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְהֹוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ'[ב].
אמרו לו שליחי מלך: מה אמרת?
אמר להם רבי שילא: כך אמרתי - ברוך האל שנתן מלכות בארץ כעין מלכות השמיים ונתן לכם שלטון ואהבת משפט.
אמרו נציגי המלך: חביבה עליו תפארת המלכות כל כך!
נתנו לו אלה, כסמל שלטון ואמרו לו: יש לך רשות לשמש כדיין.
כאשר יצא רבי שילא אמר לו אותו האיש: האם האל עושה ניסים לשקר?
אמר לו רבי שילא: רשע! וכי לא נקראו הגויים חמורים, שנאמר 'וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם'[ג]?
ראה רבי שילא שבועל הנוכריה עומד ללכת ולהלשין לנציגי המלך על שקראם חמורים.
אמר רבי שילא: זה רודף הוא והתורה אמרה 'אם בא להרגך השכם להרגו'.
הכהו רבי שילא באלה והרגו.[1]
|
את הסיפור הזה ניתן להבין טוב יותר בעזרת התיאור הבא:
|
*
|
ראש הישיבה, רב שילא, פוקד להלקות יהודי שבא על נוכריה. ראשי הקהילה היהודית היו אחראיים על שמירת הסדר בתוך קהילתם והם היו רשאים להעניש בעצמם יהודים שעברו על חוקי הממלכה. עם זאת, השלטונות לא החשיבו בעילת נוכרייה בתור פשע ולכן רבי שילא חרג מסמכויותיו כשציווה להלקות יהודי שעבר על חוקי התורה ולא על חוקי המדינה.
|
|
*
|
היהודי המולקה התלונן על ההלקאה הלא חוקית בפני השלטונות.
|
|
*
|
רב שילא הובא למשפט בו הוא שיקר ואמר שהיהודי הולקה כיוון שבעל אתון. בעילת בעלי חיים נחשבה לפשע גם בעיני השלטונות ואם היהודי באמת בא על אתון אזי לרבי שילא הייתה הצדקה מלאה להענישו וממילא אין להאשים אותו בחריגה מסמכויותיו.
|
|
*
|
כשרבי שילא התבקש להביא עדים, הוא ארגן לעצמו עדות שקר, אותה הקופירייטר החליט משום מה לייחס לאליהו הנביא. הדבקת העדות השקרית לאליהו משרתת היטב את הנרטיב הרבני כיוון שכולם יודעים שאליהו רק מוציא לפועל את רצונותיו של האל ולכן אנו מתבקשים להסיק שהעדות השקרית קיבלה גושפנקא אלוהית שלבטח לא הייתה ניתנת אם הגבורה הייתה חושבת שדין המדינה צריך לחול על כולם, ובכלל זה גם על רבנים ברמתו של רב שילא.
|
|
*
|
העדות השקרית הוכיחה לדייני המלך שבועל הנוכריה באמת עבר עבירה על חוקי המדינה והם שחררו את רבי שילא והחלו לשקול בעניינו של היהודי המופלל.
|
|
*
|
כיוון שבעילת אתונות צריכה לגרור גזר דין מוות, הדיינים רצו לדעת מדוע רבי שילא הסתפק בהלקאה ולא דרש להרוג את העבריין.
|
|
*
|
רבי שילא הסביר לדיינים שתחת הפרתים ששלטו עד שנת 227, או אולי כבר תחת הסאסאנים שהחליפו אותם, סמכויות השלטון העצמי שניתנו ליהודים אינם כוללים את הזכות לגזור גזרי דין מוות.
|
|
*
|
בינתיים רב שילא ציטט פסוק מקראי. כשהתבקש להסבירו הוא ניצל את הבורות התורנית של הדיינים ואמר להם שהפסוק מהלל את השלטון ואת אהבתו לצדק ומשפט.
|
|
*
|
הסילוף המתרפס שכנע את השלטונות שראוי למנות את רבי שילא לדיין מלכותי שנהנה מסמכויות רחבות יותר מאלו שניתנו לדייני הקהילה היהודית.
|
|
*
|
בועל הנוכריה מעולם לא נפגש קודם לכן עם אליהו הנביא ולכן נוכל לקבוע בוודאות גמורה שהוא לא ידע שעד השקר הוא בעצם הנביא הזכור לטוב. שאלתו, אם כך, נאמרה בנימה צינית והיא מבטאת את פליאתו על כך שרב גדול שאמור לייצג את האל ואמיתותיו מוכן להביא עדי שקר שיעידו לטובתו.
|
|
*
|
רבי שילא, מבלי לחשוב על משמעות דבריו, גלש להתפלפלות והצדיק את עדויות השקר באמצעות פסוק תנ"כי שהוצא מהקשרו. פסוק זה, בפרשנותו של רב שילא, משווה את הגויים לחמורים ומצדיק לכאורה את האשמת בועל הנוכריה בבעילת אתון.
|
|
*
|
בהצתה מאוחרת רבי שילא הבין שבהשוואת הגויים לחמורים הוא לא רק מוכיח שהיהודי המופלל לא באמת בעל אתון אלא גם שלדעתו כל הנוכרים שקולים לחמורים וסוסים. דברים אלו היו מסבכים אותו עם השלטונות ואולי אפילו מסכנים את מעמדו ולכן הוא נאלץ לעוות פסוק תנ"כי נוסף ולסחוט ממנו את ההיתר להשתיק לנצח את היהודי המסכן שבסך הכל רצה לנקות את עצמו ממסכת השקרים שהרב הגדול ניסה לטפול עליו.
|
כבר בהתחלה ניתן לומר שטוב עשה רב שילא כשגזר בליבו, ללא משפט וללא עדים, עונש מוות מיידי על בועל הנוכריה הבוגדני. אם הוא היה מעמיד את האיש למשפט הוגן איזה עורך דין חלקלק עוד היה מצליח לשכנע את השופטים בצדקתו של בועל הנוכריה ורב שילא היה נאלץ להסביר לשלטונות, הפעם ברצינות ובלי התפלפלויות מיותרות, לא רק למה הוא נטל את החוק לידיו והלקה אדם שלפי דיני המדינה לא עבר כל עבירה אלא גם מדוע הוא משווה את כל הגויים, ובכלל זה גם אותם ואת מלכם, לחמורים ולסוסים.
רב שילא לא רק שיקר לבית המשפט הממלכתי אלא שהוא גם רמס ברגל קלה את התורה הרבנית עצמה. הוא הכשיר את רצח המלשין שהיה עלול לסכנו באמצעות המשפט 'זה רודף הוא והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו'[2] אבל התורה, כמצופה, מעולם לא טרחה לשלב בין פסוקיה את ההוראה 'אם בא להרגך השכם להרגו' והיא הסתפקה בפסוק האומר:
|
אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים.[ד]
|
את הפסוק הזה הרבנים אמנם מפרשים כהיתר להריגת רודף שמאיים על חייך אבל אף אדם שפוי ואובייקטיבי לא היה ממהר להעניק לפסוק פרשנות חובקת-כל שמתירה להוציא להורג גם כל מי שעלול לסבך אותך עם השלטונות. קשה גם להאמין ששופטים הגונים היו מוצאים בפסוק זה התר להוצאתו להורג של אדם שכל פשעו מסתכם בכך שהוא רצה להביא לידיעת הדיינים את העובדה שהוא לא קיים יחסי מין עם אתון אלא רק עם מישהי שהרב הגדול מחשיב כאתון. אותם שופטים הגונים גם לא היו יכולים להתעלם מהפסוק העוקב בספר שמות:
|
אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ.[ה]
|
וייתכן שהם היו מעלים בדעתם שניתן להרוג בבטחה רק רודפים שפועלים במחשכים ולא מלשינים שמודיעים מראש, כאילו לאורה של השמש, על כוונתם לפנות למערכת המשפט האזרחית. בכל מקרה, ברור לחלוטין שהשלטונות לא היו מסכימים להרוג את בועל הנוכריה לפני שמיעת עדותו ולכן סביר להניח שרבי שילא הצליח להתחמק מעונשה של מלכות רק משום שהוא השכיל להרוג את המלשין הפוטנציאלי במחשכים, הרחק מעיניהם של סקרנים שעוד היו יכולים להוציא את דיבתו רעה. אם כך הוא הדבר הרי שרבי שילא עצמו התנהג כגנב שבא במחתרת ובר פלוגתו התמים, לו רק היה מודע לפלפול התלמודי, היה רשאי להשכים ולהרוג את הרב הרודף שמעולם לא היסס להעמיד את עצמו מעל לחוק וליטול לידיו סמכויות שהסנהדרין הגדולה נטתה להפעיל רק אחת לשבעים שנה.
לאחר שגילינו שרבי שילא אינו נוטה לדקדק במצוות 'לֹא תִרְצַח' לא נותר לנו אלא להשתכנע שגם האיסור 'לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר'[ו] לא ממש הרשים אותו. כל דבריו היו רצופים בשקרים, שבמקרה הטוב גובו על ידי לא יותר מאשר משחקי מילים ואקרובאטיקה דרשנית שהתעלמה לחלוטין ממשמעותם הפשוטה של הפסוקים. כשהנביא יחזקאל אמר 'וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם'[ז] הוא לא התכוון לומר שהגויים הם חמורים אלא:
|
'אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם' - על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים.[3]
|
הפסוק, אם כך, מדבר על זכרים בעלי איבר תשמיש גדול ולא על נקבות תמימות שהגורל האכזר הוליד לעם נכר ולכן לתירוץ 'הלקתי אותו משום שבא על אתון' אין שום רגליים וקשה למצוא בו יותר מאשר את השקר הטהור.
רב שילא היה רב גדול וחשוב ועורכי התלמוד הצדיקו כמעט באופן אינסטינקטיבי את פשעיו המחפירים אבל אנו, לפחות, צריכים להבין שאפילו הרבנים הגדולים ביותר אינם רשאים לפלפל לעצמם התרים מיוחדים וגם להם, כלכל שאר בני האדם, אסור לשמש בעת ובעונה אחת גם כתובעים, גם כעדים, גם כשופטים וגם כמוציאים להורג. הדעת גם נותנת שאסור להם לסבך את האל בפשעיהם ולטעון שהעד הזקן שהם שיחדו היה לא אחר מאשר אליהו הנביא הזכור לטוב.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
מראשוני חכמי בבל. פעל במחצית הראשונה של המאה השלישית. עמד בראש ישיבת סידרא שימים הפכה לישיבת נהרדעא.
דברי הימים א' כט:יא
יחזקאל כג:כ
שמות כב:א
שמות כב:ב
שמות כ:יג
יחזקאל כג:כ
רבי שילא נגדיה לההוא גברא דבעל מצרית. אזל אכל ביה קורצי בי מלכא. אמר: איכא חד גברא ביהודאי דקא דיין דינא בלא הרמנא דמלכא. שדר עליה פריסתקא. כי אתא אמרי ליה: מה טעמא נגדתיה להאי? אמר להו: דבא על חמרתא. אמרי ליה: אית לך סהדי? אמר להו: אין. אתא אליהו אדמי ליה כאיניש ואסהיד. אמרי ליה: אי הכי בר קטלא הוא. אמר להו: אנן מיומא דגלינן מארעין לית לן רשותא למקטל. אתון מאי דבעיתון עבידו ביה. עד דמעייני ביה בדינא פתח רבי שילא ואמר: 'לְךָ יְהֹוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְהֹוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ'. אמרי ליה: מאי קאמרת? אמר להו: הכי קאמינא - בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא כעין מלכותא דרקיעא ויהב לכו שולטנא ורחמי דינא. אמרו ליה: חביבא עליה יקרא דמלכותא כולי האי! יהבי ליה קולפא. אמרו ליה: דון דינא. כי הוה נפיק אמר ליה ההוא גברא: עביד רחמנא ניסא לשקרי הכי? אמר ליה: רשע, לאו חמרי איקרו דכתיב 'וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם'? חזייה דקאזיל למימרא להו דקרינהו חמרי אמר: האי רודף הוא והתורה אמרה 'אם בא להרגך השכם להרגו' מחייה בקולפא וקטליה.
(ברכות נח:א)
את הביטוי 'אם בא להרגך השכם להרגו' ניתן למצוא כאן, בברכות נח:א, וכן בברכות סב:ב, יומא פה:ב, סנהדרין עב:א, במדבר רבה טו:טז ובמדבר רבה כא:ד
התגובות האחרונות