Skip to content

1VSDAT

שלישי, 21 פברואר 2012 10:52

רבי יהושע בן לוי וכרבולת התרנגול

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
הרבנים אהבו לתאר את האל לא רק כבן בריתם אלא גם כעושה דברם. כך בהחלט חשב רבי יהושע בן לוי שהאמין שהאל יעמוד לשרותו בעת שישמע בעיתוי הנכון את נוסחת ההפעלה המתאימה. בניגוד לסיפורים רבים אחרים, תשדיר הפרסומת הזה נשמע אוטנטי לחלוטין ולנו אין שום סיבה לפקפק במהימנותו ובנכונותם של כל פרטיו.     
 
 
 
מאמר זה הינו חלק מפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ להיכנס לנושא דרך המאמר שפותח את הפרק, 'הסוד המביש של הרבנים'.
 
 
 
השפלת האל הייתה עבור הרבנים עניין שבשגרה אבל אף אחד לא הצליח לרמוס את הכבוד האלוהי טוב יותר מאשר רבי יהושע בן לוי[א], כוכבו של תשדיר הפרסומת ששובץ בתוך הדיון הבא:
 
שואלים: האם הקדוש ברוך הוא מסוגל לכעוס?
 
משיבים: כן, כפי שלמדנו לגבי הפסוק 'אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם'[ב], שיש זעם לפני האלוהים.
 
שואלים: כמה זמן נמשך זעמו של האל?
 
עונים: רגע.
 
שואלים: כמה זמן זה רגע?
 
עונים: אחד מחמשים ושמונה אלף, שמונת אלפים שמונה מאות ושמונים ושמונה של השעה[ג]. אף בריה אינה יכולה לכוון לאותו שבריר שנייה בו האל זועם חוץ מבלעם הרשע, שנכתב בו 'וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן'[ד].
 
מתפלאים: את דעת בהמתו הוא לא ידע ואת דעת העליון הוא כן ידע?
 
משיבים: יש ללמוד מכך רק שהוא היה יודע לכוון לאותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה. וזה שאמר הנביא לישראל: 'עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהֹוָה'[ה].
 
שואלים: מדוע נכתב שם 'לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהֹוָה'?
 
אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה מעשי צדקה עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאם הייתי כועס עליכם לא היה משתייר משונאיהם של ישראל[ו] שריד ופליט, כפי שמשתמע מדבריו של בלעם לבלק 'מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהֹוָה'[ז] ולומדים מכך שכל אותם הימים האל לא זעם[ח].
שואלים בשנית: כמה זמן נמשך זעמו?
 
משיבים שוב: רגע.
 
לא מרפים ושואלים: כמה זמן נמשך רגע?
 
אמר רבי אבין ויש אומרים רבי אבינא: כשיעור הזמן הנדרש לאמירת המילה 'רגע'.
 
שואלים: מנין לנו שהוא זועם ורותח רק רגע אחד?
 
משיבים: שנאמר 'כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ'[ט] או, אם תרצה, לומדים זאת מהפסוק 'חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם'[י].
 
שואלים: מתי הוא כועס?
 
משיב אביי: באותן שלוש שעות ראשונות של היום כאשר מלבינה כרבולת התרנגול והוא עומד על רגל אחת.
 
שואלים: איזה מין סימן הוא זה, הרי התרנגול עומד על רגל אחת פעמים רבות במשך היום?
 
משיבים: יש הבדל, בכל המקרים בהם התרנגול עומד על רגל אחת ניתן למצוא בכרבולתו חוטים אדומים שלא החווירו לגמרי אבל בשעת זעמו של האל כל החוטים האדומים מחווירים ולא נותרים בכרבולת התרנגול חוטים אדומים.
 
(כאן שובץ תשדיר הפרסומת)
 
שנינו משמו של רבי מאיר: בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקדוש ברוך הוא.[1]
 
תשדיר הפרסומת ששובץ בדיון על זעמו של האל מספר לנו את הסיפור הבא:
 
מספרים: מין אחד שגר בשכנותו לרבי יהושע בן לוי היה מצער אותו בעיוות המקראות בעת שניסה להוכיח את דברי כפירתו.
 
יום אחד לקח רבי יהושע בן לוי תרנגול, העמידו בין רגלי המיטה והסתכל בו.
 
חשב רבי יהושע בן לוי: כאשר יבוא אותו שבריר שנייה[יא] בו האלוהים זועם אקלל את המין אך כשבא אותו רגע הוא נרדם ולא היה באפשרותו לנצל את ההזדמנות.
 
אמר רבי יהושע בן לוי לעצמו: נראה שלא ראוי לקלל אנשים שכן נאמר 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו'[יב] ונאמר גם 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר'[יג].[2]
 
התמונה אינה יכולה להיות ברורה יותר: הפסוקים 'כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ' ו-'חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם' מלמדים בצורה מפורשת וחד-משמעית שהאל מוסר את עצמו לפרצי זעם שנמשכים כשש מאיות השנייה או כמשך הזמן הנדרש להגהת המילה 'רגע'. אל זועם אינו מגיב כאל שלו ורגוע ורבנים זריזים יכולים לנצל את בלבולו הרגעי לצרכיהם השוטפים. בלעם הרשע, שידע באופן אינסטינקטיבי מתי בדיוק האל נתקף בפרצי זעם, המתין לשעת כושר שתאפשר לו לקלל את בני ישראל ולכוון כנגדם את החרון האלוהי. רבי יהושע בן לוי, לעומתו, לא נחון ביכולות דומות ועל כן הוא נאלץ לקבוע את מועד הזעם על פי צבעה המשתנה של כרבולת התרנגול. כרגיל, האל שב ומבסס את מעמדו ככלי שרת בידיהם של הרבנים שמכירים את כל הלכותיו ויודעים כיצד בדיוק ניתן להפעילו לצרכיהם. לא משנה אם הוא אדיר במלוכה ובחור כהלכה או אפילו מלך מלכי המלכים ובורא השמיים והארץ – רבי יהושע בן לוי, ממרום מושבו בלוד של המאה השלישית לספירה, תמיד יחוש שהוא זה ששולט בכיפה והוא זה שיוכל, בחכמתו, לתמרן את כלב התקיפה האלוהי ולהפעילו לצרכיו.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]             
ראה הערך 'רבי יהושע בן לוי' בויקיפדיה
[ב]             
תהילים ז:יב
[ג]             
כשש מאיות השנייה
[ד]             
במדבר כד:טז
[ה]             
מיכה ו:ה
[ו]             
לשון נקייה לבני ישראל עצמם
[ז]             
דברים כג:ח
[ח]             
אחרת, אם האל באמת היה זועם באותם הימים, הייתה מתקיימת קללת בלעם.
[ט]             
תהילים ל:ו
[י]             
ישעיה כו:כ
[יא]            
התמימים אולי לא יבינו איך אפשר לקלל בן אדם בזמן המועט בו האל זועם ולכן הרא"ש נאלץ להסביר 'אם היה מתחיל קללתו באותה שעה היתה מתקיימת' (תוספות רא"ש על ברכות ז:א), כלומר, אם האדם מצליח להתחיל את קללתו במהלך השניות, או שברירי השניות, בהן האל רוגז אזי מובטח לו שהאל יגשים את משאלתו, אפילו אם רובה נאמר בשעה שהאל כבר נרגע וחזר לעשתונותיו.
[יב]            
תהילים קמה:ט
[יג]            
משלי יז:כו


[1]      
ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? אין, דתניא ואל זועם בכל יום 'אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם'. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע. ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה 'וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן'. השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע? אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה. והיינו דאמר להו נביא לישראל: 'עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהֹוָה'. מאי 'לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהֹוָה'? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק 'מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהֹוָה' מלמד שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: רגע כמימריה. ומנא לן דרגע רתח? שנאמר 'כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ' ואי בעית אימא מהכא 'חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם'. ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא כי חיורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא. כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי? כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי. ... תנא משמיה דרבי מאיר: בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקדוש ברוך הוא.
(ברכות ז:א)
[2]          
ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי הוה קא מצער ליה טובא בקראי יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה. כי מטא ההיא שעתא ניים. אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי. 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' כתיב וכתיב 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב'.
(ברכות ז:א)
 
נקרא 4857 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

8 תגובות

  • קישור לתגובה רביעי, 28 מרס 2012 20:37 הוסף ע״י אביחי

    אם אתה תסתפק בתירוצי הראשון נסתפק בזה.

    בסך הכל אמרתי שהוא כעס אבל זה כעס מסוג שונה משל בן אדם, לא אמרתי שהוא לא כעס. הוא כן כעס ממש, אבל זה סוג שונה של כעס. שלא תחשוב שהוא מאדים מרוב כעס. התאים בגוף הכועס משתנים וגופנית עובר עליו משהו והוא נראה כועס אבל להשם אין את כל אלה.
    עכשיו ברור? תנסה לזרום איתי ותבין שצדקתי.

    לדעתך אם קיים כוח רוחני בהנחה שכן, אז האם הכעס שלו זה כמו של בן אדם גשמי?

    אם אתה מתקשה להבין זאת אז תסתפק בתירוץ הראשון שהוא לא כועס מבחינת ההרגשה אלא משחק אותה ו"צועק" כדי לחנך אותנו וסגרנו עסקה.

    זה בסדר יש לי עוד בערך 70 שנה. כתוב שירדוף 70 שנה אחרי יהודי אחד כדי להחזירו בתשובה...

  • קישור לתגובה רביעי, 28 מרס 2012 19:30 הוסף ע״י עדי אביר

    אביחי,

    אני מבין שאתה לעולם לא תסכים להודות שחכמי ישראל דיברו שטויות ותמיד תנסה לסתור את דבריי במלל שנראה לי כחסר כל משמעות. אני מסביר לך שכל חכמי התלמוד הבינו את הזעם באופן ממשי ביותר ואתה משליך כנגדי מתים קליניים וגז רוחני. האם אתה חושב שאנחנו מבינים האחד את השני? נראה לי שכדאי שתעבור למאמר אחר בפרק זה. אולי שם תסביר לי ביתר הצלחה היכן טעיתי.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 28 מרס 2012 19:29 הוסף ע״י אביחי

    רוחני זה לא מוגדר כאיננו אלא קיים אך אין לו גוף פיזי. הוא באמת כועס אבל לא כמו שבן אדם כועס. גם מסיבות מוצדקות, כמובן הכעס החיובי שלו.

  • קישור לתגובה רביעי, 28 מרס 2012 19:23 הוסף ע״י אביחי

    קודם כל התירוץ הראשון שאומר שאבא שיעשה עצמו כאילו כועס אבל לא יכעס באמת. כלומר רק שיצעק אבל לא שיכעס באמת.

    התירוץ השני אנסה להסבירו.
    יש מתים קליניים שראו את עצמם מחוץ לגוף ואם הם היו כועסים אז זה כעס מסוג אחר כי זה לא בן אדם להבדיל עוד אלף אלפי הבדלות מאלוקים שהוא לא גוף שכועס אלא משהו רוחני שכועס.
    להבדיל תיקח גז שיכעס כאילו באופן תיאורטי אז זה כבר לא גוף למרות שכעס בזמן מסוים. תיקח משהו רוחני לגמרי (יותר מגז) יכול להיות בזמן מסוים כעסו.
    הרי אם דבר רוחני קיים אז הוא קיים בכל רגע וזמן נתון ואין סתירה.

  • קישור לתגובה רביעי, 28 מרס 2012 16:12 הוסף ע״י עדי אביר

    אביחי,

    אני אסביר לך בדרך ההגיון:

    כעס מטאפורי אינו נמשך 'אחד מחמשים ושמונה אלף, שמונת אלפים שמונה מאות ושמונים ושמונה של השעה' ויש טעם לדון באורכו של הכעס רק כשמדובר בכעס ריאלי לחלוטין. באותו אופן, כשמחליטים שהאל כועס 'באותן שלוש שעות ראשונות של היום כאשר מלבינה כרבולת התרנגול והוא עומד על רגל אחת' מתכוונים לכעס אמיתי ביותר ולא לאיזה שהוא משל ערטילאי שכביכול מסתתר מאחורי המילה 'כאילו'. יתר על כן, אפילו רבי יהושע בן לוי לא היה טורח להסתכל לילה שלם בכרבולתו של תרנגול אם הוא לא היה מאמין שביכולתו לנצל לצרכיו את 'רגע' הכעס.

    בקיצור, אל תקנה את התירוצים שהרבנים שלך מלמדים אותך. הם מתביישים באגדות הישנות ומנסים לטשטש ולערפל את משמעותם האמיתית. חשוב בעצמך ואז גם אתה תגיע למסקנה שמאחורי הסיפורים הללו עומדים רק דעות פשטניות, אמונות תפלות ואנשים דלי הבנה שמעולם לא הצליחו להשתחרר מהבלי תקופתם. אתה ממש לא חייב לרדת לרמתם.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 27 מרס 2012 18:36 הוסף ע״י אביחי

    אני אסביר לך בדרך משל.

    אומרים שאבא שמחנך את הבן יעשה עצמו כועס כדי לחנך את הבן אבל לא יכעס באמת.

    צריך לייסר את הבן כשצועקים עליו וזאת צריכה להיות המטרה, אך לא לכעוס באמת. זה גם בריא ללב.

    השם כאילו כועס, אבל המטרה שזה יגיע לחינוך בניו.

    גם בגלל שלשם אין גוף אז זה לא כעס של גוף כמו שלנו ולכן הוא כאילו כועס.

    בברכת התורה.

  • קישור לתגובה חמישי, 22 מרס 2012 17:49 הוסף ע״י עדי אביר

    אביחי,

    הבנתי. הכוונה שמידת הדין מתוחה ברגע זה שהשם כאילו כועס. זמן כעסו הוא כאילו רגע, ובלעם הרשע כאילו ידע לכוון לאותו שבריר שניה, והאל כאילו כועס בשלוש השעות הראשונות של היום בהן כרבולת התרנגול כאילו מלבינה והוא כאילו עומד על רגל אחת ובכרבולתו כאילו יש חוטים אדומים. לא רק זאת אלא שהקדוש ברוך הוא כאילו כועס בעת שהחמה כאילו זורחת וכל מלכי מזרח ומערב כאילו מניחים את כתריהם בראשיהם וכאילו משתחווים לחמה ומין אחד שכאילו גר בשכנותו של רבי יהושע בן לוי כאילו היה מצער אותו בכאילו עיוות המקראות ורבי יהושע בן לוי כאילו לקח תרנגול וכאילו העמידו בין רגלי המיטה וכאילו הסתכל בו וכו'.

    מתי כבר תבינו שהמילה 'כאילו' אינה יכולה לכסות על כל ההבלים שנשתלו במקורותינו? לכם קשה להאמין שחכמי ישראל האמינו בשטויות הללו והתנהגו בהתאם ולכן אתם מחפשים באגדה התלמודית עומקים נסתרים עליהם אתם רומזים באמצעות המילה 'כאילו'. הרשה לי להבטיח לך: מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל (What you see is what you get) ומאחורי ההבלים אין שום עומק אלא רק עוד הבלים. רבי יהושע בן לוי חי בתחילת מאה השלישית לספירת העמים בביצה קטנה בפאתי האימפריה הרומית ורום מחשבותיו התעלה בדיוק לרמה המקובלת בפרובינציות היותר נבערות של האימפריה. כל העולם הנאור כבר למד מזמן שצריך להתעלם בחיוך מכל האמירות המביכות שיצאו מפיותיהם של חכמי הדת שפעלו בסוף העת העתיקה. רק אצלנו עדיין מעריצים אותם ומנסים לתרץ את כל שטויותיהם.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 18 מרס 2012 19:23 הוסף ע״י אביחי

    הכוונה שמידת הדין מתוחה ברגע זה שהשם כאילו כועס.
    זעם יכול להיות טוב לפעמים להינקם מרשעים. אם זה לא היה טוב אז השם לא היה בורא אותו.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים