תורת הקבלה נמצאת היום בלב ליבה של היהדות הרבנית אבל אם נבחן את שורשיה נגלה שהקשר שלה ליהדות של חז"ל הוא לכל היותר קלוש, שטחי ושולי. בבסיס הקבלה לא עומדות האמונות של הלל הזקן, רבי עקיבא ורבי יהודה הנשיא אלא אוסף של אמונות גנוסטיות שנארזו במעטפת יהודית, קושטו בשמות של חכמים והוצמדו לפסוקים מקראיים שלבטח אינם אומרים את מה שבעלי הקבלה היו רוצים שיאמרו. האמונות הגנוסטיות יצאו מעולם הכתות של יוון ורומי והושפעו מהפילוסופיה האפלטונית, הדת הזורואסטרית, היהדות ההלניסטית, הנצרות הקדומה ומאוחר יותר גם מדעות נאו-אפלטוניות ומניכאיות. הכתות הגנוסטיות דוכאו על ידי הכנסייה הקתולית והקיסרות הביזנטית ונאלצו לרדת למחתרת. למרות דיכויו, הגנוסיס שרד במחשכים במשך מאות שנים ומעת לעת, כשהתנאים אפשרו זאת, הוא שב וצף אל מעל לפני השטח במקומות שונים ברחבי אירופה. במאה השתים עשרה האמונות הגנוסטיות קמו לתחייה בדרום צרפת ושם הן השפיעו על המקובלים ששילבו בתורתם אמונות חדשות שמתבססות על מוטיבים גנוסטים. כיום חסידים, ציונים-דתיים, חרדים ספרדים ואפילו לא מעט ליטאים מאמינים שהקבלה היא תורה אלוהית. בכך הם שבים ומוכיחים שהיהדות תמיד נוטה לאמץ דעות זרות, לגייר אותן ולהפכן לנכס צאן ברזל של הרבנים שתופסים עליהם בעלות.

פרקי המאמר

תולדות הגנוסיס

המיתוס המרכזי של הגנוסטים

חז"ל והגנוסיס

  תורת הסוד הקדומה של הכת היהודית גנוסטית

  התייחסות חז"ל לגנוסיס

תולדות הקבלה

הגנוסיס והקבלה

  פלירומה, אינסוף, איונים וספירות - המהות והאספקטים של האל

  דואליזם והרוע העצמאי

  אצילות

  ניצוצות

  גלגול נשמות

  תאורגיה

ספר הזוהר – מרוח הקודש או מהרוח האנושית?

כמה מילים בשבח הקבלה

  הכשרת הדואליזם

  הבלטת החוקיות ששולטת על התפתחותן של פלגים זרמים ודתות

סיכום, מסקנות וחומר למחשבה

  אמונות זרות ביהדות

  התמימות של היהודים

  שימוש בשקרים, הטעיות ואחיזות עיניים

תולדות הגנוסיס

המושג 'גנוסיס' מתאר ידע ישיר על אלוהות נשגבת, מנותקת ובלתי משתנה שנמצאת בעולם רוחני שאינו בא במגע עם עולם החומר והמקרים. הגנוסיס התפתח בכתות שחבריהן עברו טקס חניכה ונשבעו לא לגלות את התורה הנסתרת למי שאינו חבר בכת. איש אינו יודע בוודאות כיצד ומתי נוצרו הכתות הגנוסטיות הראשונות אבל כיוון שמדובר בכתות שחשפו את הגנוסיס רק לחברים שסוננו בקפידה ושנשבעו לסודיות, סביר להניח שהן השתלשלו מהכתות הסגורות והסודיות של יוון ורומי, דוגמת כתות פולחן המסתורין של אלואוסיס (Eleusis)[א], דיוניסוס[ב], איזיס[ג], מיתרס[ד], סול אינוויקטוס[ה], ובראש וראשונה, הכתות הסודיות של אורפיאוס[ו] ופיתגורס[ז] שלימדו, החל מהמאה השישית לפני הספירה, שהנפש כלואה בגוף ולאחר שהיא תשלים את מסכת גלגוליה היא תשתחרר מכבליה ותשוב לעולם ממנו היא באה. כמו הפיתגוראים, גם הגנוסטים העניקו לידע תפקיד חשוב בגאולתם של בני האדם. הפיתגוראים האמינו שהגאולה תהיה מנת חלקם של אלו שמסוגלים להבין את העקרונות המתמטיים עליהם מושתת העולם[ח] והגנוסטים חשבו שלמקורם הרוחני יוכלו לחזור רק אלו שמסוגלים לתפוס באינטלקט שלהם את מהותו של האל האמתי.

האורפאים, הפיתגוראים והגנוסטים שיתפו שלושה מאפיינים: הם התארגנו בקבוצות סגורות שסיננו מצטרפים חדשים באמצעות בחינות קבלה וטקסי חניכה; הם לימדו תורות סודיות שמאפשרות לחברי הכת לזכות בגאולת נצח והם האמינו שהנשמות מתגלגלות מגוף לגוף עד שהן מגיעות ליעדן הסופי. הפיתגוראים והאורפאים לא האריכו ימים והם נעלמו לאחר תקופה קצרה יחסית. הכתות הגנוסטיות, לעומת זאת, שרדו עד למאה הארבע עשרה, לעיתים בגלוי אך לרוב כקבוצות מחתרתיות ששואפות להסתיר מעין כל את אמונותיהן, פולחניהן ועצם קיומן. 

האמונות הגנוסטיות התפתחו במקביל להתפתחותה של היהדות הרבנית והנצרות הקדומה אבל הגנוסטים התריסו גם נגד היהדות וגם נגד הנצרות ולכן הם נרדפו על ידי הממסדים הדתיים של שתי הדתות. הרדיפות הללו לא אפשרו לאמונות הגנוסטיות להתגבש לשיטה תיאולוגית אחידה ומחייבת ואסכולות שונות פיתחו ווריאציות נפרדות של המיתוסים הגנוסטיים. עם זאת, ברקען של כל המיתוסים הללו ניתן למצוא את ההבחנה בין העולם הנחות של החומר, שלרוב מזוהה עם ה'רוע', לבין עולם רוחני נשגב ו'טוב' אליו ניתן להגיע רק באמצעות ידע מיוחס (גנוסיס) שרק מורי הכת מסוגלים להעניק. מצוות, מעשים טובים ואמונה כנה אינם מסוגלים לגאול את האדם ולהחזירו למקורו הרוחני והגאולה תיפול רק בחיקו של מי שיפנים את האמת על העולם ממנו הוא בה ועל האלוהות שממלאת את אותו עולם מרוחק ונשגב.

היהודים אוהבים להתרברב ולטעון שהם הראשונים שהכירו את כל האמתות שמאוחר יותר ייחשפו בשנית בתורות של העולם המודרני. במקרה של האמונות הגנוסטיות ייתכן שיש בטענות הללו יותר מקורטוב של אמת. בהחלט סביר להניח שיהודים הם אלו שהעניקו לדואליזם הגנוסטי את האל הרשע שלימים יכונה על ידי חלק מהכתות הגנוסטיות בשם ילדבאות (כנראה סירוס של 'יהוה-צבאות')[ט]. מאחורי הפיתוח הגנוסטי הזה לא עומדים, חלילה, יהודים רבניים וככל הנראה אבות הרעיון היו יהודים מתייוונים מהערים המעורבות של מצרים, אסיה הקטנה והשומרון בהן היהודים באו במגע עם התרבות ההלניסטית, למדו 'לימודי חול', שללו את הפרשנויות הרבניות והבינו את המקראות בצורה אלגורית ופילוסופית. חלק מהמשכילים בקהילות היהודיות-הלניסטיות, דוגמת פילון האלכסנדרוני[י], ניסו להתאים את האמונות היהודיות להגות הפילוסופית של היוונים וכמו הרמב"ם אלף ומאתיים שנה מאוחר יותר, גם הם שאפו להראות שמאחורי הפסוקים המפורשים של המקראות מסתתרות אלגוריות עמוקות שחושפות את האמת הפילוסופית של תקופתם. יהודים הלניסטים אחרים אימצו דעות אנטי-רבניות וזלגו לכתות נוצריות וגנוסטיות שהחלו לצוץ סביבם.

במאה השנייה היהודים הללו הבינו שתוך פחות משבעים שנה, משנת 66 ועד שנת 136 לספירה, עם ישראל חווה שלוש מרידות כושלות שגבו מאות אלפי קורבנות: המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא. בשנים הללו העם היהודי ידע רק חורבן, הרס, מוות, רדיפות והסתר פנים ועלה הצורך להסביר מדוע האל הרחום והחנון לכאורה, שאמור היה להשגיח ולהגן על בניו האהובים, לא עמד בבריתות שהוא כרת עימם, לא בא לעזרתם ברגעיהם הקשים ביותר ולא מנע את ההרג והסבל שפקדו אפילו את גדולי הצדיקים שבקרבם. לרבנים, מן הסתם, היו תשובות שלא הכפישו את האל שברשותם אבל משכילים יהודיים רבים נאלצו להסיק שהאל הנוקם, הנוטר ומסתיר הפנים של המקרא אינו האלוהות הטובה, המושלמת והרוחנית עליה דיבר אפלטון אלא אל אחר - הדמיאורגוס הנחות שקורא את המחשבות האלוהיות ומתרגם אותן למציאות של עולם החומר[יא].

הדעות האנטי-רבניות שהתגבשו ביהדות ההלניסטית פגשו את הכתות של מאמיני ישו שהחלו להתחרות זה עם זה על ליבם של המאמינים. בין כל המתחרים היו גם כתות גנוסטיות וגם כתות שאימצו את הפרשנויות של אבות הכנסייה ודחו את הגנוסיס. הבכירה מבין הכתות האנטי-גנוסטיות הייתה זו שלימים תהפוך לכנסייה הקתולית ותגדיר את האמונה האורתודוקסית. בשנת 380, בימיו של הקיסר תיאודוסיוס הראשון, הזרם הקתולי הפך לדת המדינה של הקיסרות הביזנטית[יב] ובחסות הצבאות הקיסריים הוא החל לדכא את כל הזרמים המתחרים. הדיכוי הכנסייתי-קיסרי גרם לכתות הגנוסטיות לגנוז את ספריהם, לרדת למחתרת ולהעביר את אמונותיהם מדור לדור במחשכים ולרוב רק בעל-פה.

הכתות הגנוסטיות ירדו למחתרת במאה הרביעית לספירה. לפני כן הן הספיקו להעשיר את עצמן בשתי מערכות אמונה שהתפתחו במהלך המאה השלישית: הפילוסופיה הנאו-אפלטונית[יג] והדת המניכאית[יד]. הנאו-אפלטוניים פיתחו ושכללו את הפילוסופיה האפלטונית ולימדו שהריבוי נובע מאחדות מוחלטת שמאצילה את כל המציאות ה'רוחנית' ובעקבותיה גם את כל המציאות המוחשית והריאלית. הדת המניכאית פותחה באיראן והושפעה מהדואליזם הזורואסטרי, האמונות של המזרח ודעות גנוסטיות קדומות יותר והיא לימדה, בין השאר, שכוח 'רוחני' טוב ומואר נלחם לנצח בכוח חומרי חשוך ורע במטרה להשיב למקורם הרוחני את האורות שנכלאו בחומר. הדואליסטית החריף הזה אומץ במלואו על ידי הגנוסטים והפך לאחד היסודות המרכזיים באמונתם.

ישו הנוצרי היה אמנם דמות מרכזית גם במיתוסים של רוב הכתות הגנוסטיות אבל הסיפורים שהגנוסטים סיפרו עליו והמילים שהם שמו בפיו נראו לכנסייה הממוסדת ככפירה טהורה ולכן היא דיכאה את הכתות הסוררות, אסרה עליהן להפיץ את אמונותיהן והכריחה אותן להשמיד את ספריהן. עד מהרה האמונות הגנוסטיות נשכחו והעולם למד עליהן רק מכתביהם של אבות הכנסייה שלחמו בהן ודאגו לסלפן ולהשחירן. כתבים גנוסטיים בודדים אמנם נחשפו במהלך השנים אבל אף אחד לא ידע כיצד יש לפרשם ואיך להבין את האמונות שעמדו ברקעם. התמונה החלה להשתנות רק בשנת 1945 כשליד העיר נגע חמאדי במצרים נמצא מטמון של 52 ספרים גנוזים, רובם גנוסטיים[טו]. הספרים הללו ליבו את העניין בכתות האבודות ולאחר מאמץ תרגומי ומחקרי, העולם החל להבין את משמעותם, חשיבותם והשפעתם העמוקה והמקיפה של הגנוסטים הקדומים הן על הנצרות והן על היהדות. כיום, הדעות והאמונות של הגנוסטים נמצאים במוקד התעניינותם של חוקרי הדתות ומחקריהם מאפשרים לנו להבין טוב יותר את מקורן של אמונות רבות, ובראש וראשונה את האמונות שעומדות בבסיסה ובליבה של תורת הקבלה.

הרדיפה הקתולית אחר כופרים ומינים אמנם אילצה את הכתות הגנוסטיות לרדת למחתרת אבל האמונות הגנוסטיות לא נכחדו וכמו היהדות של האנוסים גם הן המשיכו לזרום מתחת לפני השטח, לעבור בסתר מדור לדור ולנצל הזדמנויות שאפשרו להם לקום לתחייה במקומות שונים ברחבי אירופה ואסיה הקטנה: במאה החמישית כבורבוריטים[טז] בארמניה; במאות השביעית עד התשיעית כפאוליקנים[יז] בארמניה ואנטוליה; מסוף המאה העשירית עד סוף המאה הארבע עשרה כבוגומילים[יח] ופטרינים[יט] במוקדים רבים ברחבי אירופה, דוגמת בולגריה, בוסניה, החוף הדלמטי, מקדוניה, קונסטנטינופול, צפון איטליה וצרפת. במקביל, בעוצמה רבה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה כקתרים[כ] (הידועים גם בשם 'אלביגנזים') בחבל לנגדוק[כא] שבדרום מערב צרפת ומאוחר יותר גם בקטלוניה, השכנה שמעבר להרי הפירנאים.

האצילים המקומיים בחבל בלנגדהוק סלדו מהעושק, הסיאוב וההתנשאות של הכמורה הקתולית ולכן הם תמכו בקתרים, לרוב בסתר ולעיתים רחוקות אף בפומבי, ואפשרו להם לנהוג על פי תכתיבי דתם ולהפיץ את אמונותיהם באופן גלוי. הכנסייה הקתולית חששה, ובצדק, מהמינים עצמם, מהתמיכה שהם עוררו ומהתקדים שהם יצרו ולכן היא הקימה בשנת 1184 את האינקוויזיציה האפיסקופלית[כב] שאמורה הייתה לשרש את המינות שהחלה להתפשט בלב העולם הנוצרי. למרות מאמציהם, האינקוויזיטורים לא הצליחו להכחיד את האמונה הקתרית בלנגדהוק ובשנת 1207 האפיפיור אינוצנטוס השלישי נאלץ להכריז על מסע צלב נגד הקתרים ותומכיהם. האבירים החצי-פראיים של צפון צרפת, להם אינוצנטוס הבטיח לא רק מחילה וגאולת הנפש אלא גם את אדמות האצילים הסוררים של לנגדהוק, התגייסו בהמוניהם למסע כיבוש ודיכוי של הדרום. מסע הצלב האלביגנזי ארך עשרים ושתים שנה אבל גם הוא לא הצליח לבער את המינות הגנוסטית והקתרים המשיכו להפיץ את דתם במחתרת. לאחר סיומו של מסע הצלב בשנת 1229, נדרשו עוד מאה שנות רדיפה להשלמת המשימה ולהעלמתם הסופית והמוחלטת של הגנוסטים מהמרחב הנוצרי.

המיתוס המרכזי של הגנוסטים

המאמר הזה אינו מסוגל להקיף את כל האסכולות הגנוסטיות השונות ולכן הוא יתמקד רק באמונות שמתוארות בספר בשם 'האפוקריפון של יוחנן' (The Apocryphon of John, או בעברית – 'הספר הסודי של יוחנן'). ספר זה מספר על ההתגלות הסודית של ישו לשליח יוחנן במהלכה ישו סיפר ליוחנן על האל האמיתי ועל ההיסטוריה של העולמות העליונים והתחתונים. הספר היה מוכר לראשון הלוחמים במינות הגנוסטית, אב הכנסייה אירנאוס[כג], ולכן יש להניח שהוא נכתב לפני שנת 180, כלומר, עוד לפני חתימת המשנה. הספר מספק את התיאור הנרחב ביותר של המיתוסים הגנוסטיים הקדומים והוא ישמש אותנו כמייצג של האמונות הללו.

הספר הסודי של יוחנן נכתב בז'אנר האפוקליפטי[כד] – תיאור של התגלות במהלכה דמות על-טבעית מוסרת לאנושות את שעתיד לקרות באחרית הימים. במקרה זה ישו גילה ליוחנן שסדר העולם הנוכחי, שנשלט על ידי הבורא הרע, עומד להשתנות לאחר שבני האדם יבינו את מקורם האמיתי ויכירו בקיומו של העולם הרוחני ושל האלוהות ששורה בו. את המיתוס הגנוסטי של הספר הסודי של יוחנן ניתן לתמצת כדלקמן:

1.

היקום אינו מושלם. להיפך, הוא פגום, מקולקל ומוכה במחלות, מלחמות, רעב, עוני ופגעי טבע. הדעת נותנת שהוא לא נברא על ידי אל נשגב, עליון וטוב ונגזר מכך שהוא נוצר על ידי אל נחות כלשהו, דוגמת הדמיאורגוס שמוזכר בתורתו של אפלטון[כה]. הדמיאורגוס אמנם הוציא את המחשבות של האל הנשגב מהכוח אל הפועל אבל בהיותו נחות ומוגבל הוא הרבה לטעות והעולם החומרי שהוא יצר היה פגום ורחוק מאד מהמחשבות האידיאיות של האל הנשגב. לחליפין, ניתן גם להניח שהוא ברא בזדון עולם שמתאים לצרכיו האנוכיים אף שהאל העליון מעולם לא העלה במחשבותיו מציאות כה קלוקלת.

2.

המציאות מתחלקת לשניים: עולם רוחני, בו אין שום חומר וצורה ועולם מוחשי שכפוף למגבלות החומר והמקרים. העולם הרוחני מכונה 'פלירומה' (Pleroma), מילה שמשמעותה ביוונית היא 'מלאות' או 'כוליות', והוא עולמו השלו והמושלם של האינטלקט העליון ושל המחשבות הנצחיות שהוא חושב. האינטלקט העליון נקרא 'הרוח הבלתי נראית' (Invisible Spirit) או 'הרוח הבתולית הבלתי נראית' (Invisible Virgin Spirit) והוא בלתי מוגבל, עמוק לאין שיעור ולא ניתן למדדו, להבינו, לתארו או להשחיתו. הוא השקט המושלם והמנוחה המוחלטת.    

הרוח הבלתי נראית תמיד שרויה בשקט ומנוחה ולכן אין שום דרך לחוש בה ולהבינה אבל מחשבותיה מקרבות אותה לתחום ההשגה האנושית. המחשבות שנאצלות מהרוח הבלתי נראית נקראות איונים (Aeons) וגם הן מאכלסות את הפלירומה. בתחילה הרוח הבלתי נראית חשבה את 'המחשבה הראשונה' (Forethought) שנקראת ברבלו (Barbēlō). המחשבה הראשונה היא האיון הראשון וכל שאר המציאות, השתלשלה ממנה. היא מקורו של האינטלקט האנושי ואליה האינטלקט עתיד לחזור. מברבלו נאצלו ארבעה איונים נוספים שנקראו על שם תכונות מופשטות: 'הכרות מוקדמת' (Prior Acquaintance), 'בלתי ניתן להשחתה' (Incorruptibility), 'חיי נצח' (Eternal Life) ו'אמת' (Truth). אלו הן ארבעת המחשבות, או אם תרצו – הפנים, הבסיסיים ביותר של 'הרוח הבלתי נראית'. 

בהמשך, ה'רוח הבלתי נראית', התבונה בברבלו ומהמבט יצא ניצוץ זוהר שהפך לאיון חדש שנקרא 'נוצר מעצמו' (Self-Originate). הגנוסטים הנוצרים האמינו שהאיון הזה הוא ישו. מה'נוצר בעצמו' נאצלו שנים עשרה איונים נוספים, שקובצו לארבע קבוצות בנות שלושה איונים כל אחת. כל האיונים הללו נקראים בשמות שמתארים אספקטים (תכונות) שונות של האלוהות, למשל, 'אמירה', 'השגה', 'אינטלקט', 'שלווה' ו'חכמה'. בראש כל קבוצה עמד איון בכיר שנקרא 'מאור' (Luminary). ארבעת המאורות הם: 'הרמוזל', 'הוראהיאל', 'דאואיתי' ו'אלאלאת' והם אלו שמרכיבים את הפמליה של ה'נוצר מעצמו'.

3.

שכלם ונפשם של חלק מבני האדם מאפשרים להם להבין תופעות שחורגות ממגבלות המציאות החומרית ולכן ברור שהאנשים הללו קשורים באופן כלשהו למציאות רוחנית גבוהה יותר. נגזר מכך שהאנושות באה מעולמו של האל הנשגב והעולם החומרי שנוצר על ידי הדמיאורגוס אינו ביתה האמיתי. בנוסף, אנחנו מתים וגופנו מתכלה ולכן הגוף אינו המהות האמיתית שלנו. לפיכך, ה'אני' האמתי הוא בהכרח האינטלקט שמאפשר לנו להבין אמיתות גבוהות יותר. האינטלקט נוצר בעולמו של האל הרוחני ואף שהוא כלוא זמנית בעולם החומר הוא אמור לחזור בעתיד למקורו בפלירומה.

4.

בתחילה, ההרמוניה הרוחנית בפלירומה הייתה מושלמת ויציבה אבל 'חכמה' (Sophia), האיון הרחוק ביותר ממקורו, חפצה לחשוב בכוחות עצמה, ללא הסכמתו של בן זוגה[כו]. מחשבות של איונים תמיד מאצילות ישויות אלוהיות אחרות אבל 'חכמה' חשבה מחשבות שלא אוזנו על ידי בן זוגה ולכן הישות שנוצרה לא הייתה איון מושלם אלא מחשבה מוטעית ופגומה. 'חכמה' התביישה בטעותה וגירשה את הישות הפגומה הזאת אל עולם החומר שמחוץ לפלירומה. 'חכמה' קראה למחשבתה הרעה בשם 'ילדבאות' והיא הישות הרוחנית הראשונה שאי פעם באה במגע עם עולם החומר. הגנוסטים זיהו את ילדבאות עם מי שברא את העולם הגשמי, היינו, הבורא המקראי.

באותה עת היה בעולם הגשמי רק חומר ראשוני חסר צורה ותכונות וממנו ילדבאות עיצב את העולם המוכר לנו. הוא זכר במעורפל את העולם הרוחני ממנו הוא בא וניסה להעתיקו בחומר שעמד לרשותו אבל עקב נבערותו, זיכרונותיו המעוותים ומגרעות החומר, הוא הצליח לברוא רק עולם נחות, מקולקל ומתכלה. בין השאר, ילדבאות זכר שבפלירומה היו איונים ולכן הוא יצר לעצמו עוזרים הנקראים 'ארכונים' באמצעותם הוא קיווה לשלוט ביצירתו. כיוון שלא היה מודע לנחיתותו של העולם שיצר, הוא התגאה בפועלו וטען שהוא הבורא היחיד של השמים והארץ.

5.

'חכמה' הזדעזעה כשהבינה שילדבאות רואה את עצמו כבורא העולם. תחושתה המרה גרמה לה לנוע בחוסר נוחות ולערער את השלווה והשלמות של הפלירומה. האיונים האחרים ריחמו עליה ואפשרו לה לחזור להרמוניה האלוהית וביחד הם החליטו לתקן את המעוות באמצעות תחבולה מתוחכמת: הם שיקפו לילדבאות דמות של אדם ששימשה לו כמודל לבריאת דמות 'רוחנית' דוממת וחסרת תנועה. בהמשך האיונים שלחו לעולם החומרי ישויות שמימיות מחופשות לארכונים והללו שכנעו את ילדבאות שה'אדם' יקום לתחייה רק אם הוא, ילדבאות, ינשוף את רוחו בפיו. כשילדבאות  נשף את רוחו בפי ה'אדם' הוא העביר לו את כל סגולותיו האלוהיות ורק אז הוא הבין שהוא נפל בפח והאדם שהוא יצר הוא יותר חזק ואינטליגנטי ממנו. כדי למנוע מהאדם לשלוט במקומו, ילדבאות והארכונים עיצבו גוף חומרי וכלאו בו את האדם הרוחני. החומר הכהה ודיכא את האינטלקט האנושי ומנע מהאדם לממש את עליונותו.[כז] 

6.

בניסיון להתמודד עם הבעיות שילדבאות עורר, ברבלו שלח את 'חכמה' לעולם החומרי כדי שתגאל את הרכיב האלוהי שנכלא באדם. ילדבאות ועוזריו שאפו אמנם להשכיח מבני האדם את מקורם האמיתי אבל 'חכמה' השתכנה בתוכם כדי להראות להם את הדרך לביתם הרוחני שבפלירומה. כך החל המאבק על הניצוצות האלוהיים שנכלאו בבני האדם, מאבק שנמשך עד עצם היום הזה: ברבלו ו'חכמה' פועלים להשבת הכוחות האלוהיים למקורם בעוד שילדבאות והארכונים משתדלים למנוע מבני האדם לממש את הרוח האלוהית שבקרבם ולעבוד את האל הנשגב והאמיתי במקום את האל הנחות והיומרני ששולט בגופם.

ילדבאות והארכונים הבינו ש'חכמה' שוכנת בקרבו של 'אדם' וכדי להכניעה הם יצרו מגופו של 'אדם' את חוה. לאחר יצירתה של האישה, 'חכמה' עזבה את 'אדם' ועברה לשכון בתוך חוה. המעבר חשף את 'חכמה' ביתר בהירות ו'אדם' נעור מערפול החושים שאחז בו והבין שה'אני' האמתי שלו הוא הניצוץ האלוהי שבקרבו.

7.

ילדבאות והארכונים פחדו שאדם וחוה יזהו את מהותם הרוחנית ולכן הם אסרו עליהם לאכול מפרי 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע' - עץ הגנוסיס שיפקח את עיניהם ויאפשר להם להבין את טיבו האמיתי של העולם ממנו הם באו. 'חכמה' נזעקה לעזרתם, התגלתה אליהם כנשר (ולא כנחש), ושכנעה אותם לאכול את הפרי האסור. השניים אכלו מהפרי, עיניהם נפקחו וילדבאות הזועם גרש אותם מגן העדן. ילדבאות זיהה את 'חכמה' שזהרה מתוך חוה והחליט לאנוס אותה. ברבלו  שלח שליחים שהוציאו את חכמה מתוך חוה לפני שילדבאות ביצע את זממו. 'חכמה' ניצלה אבל חוה נאנסה והתעברה בקין והבל. האונס של חוה הוא תחילת ההתרבות המינית של האנושות במהלכה נוצרו גופים חומריים חדשים והכוחות הרוחניים התפזרו והפכו ליותר ויותר דלילים. הזיווג המיני, עם זאת, לא היה שלילי לחלוטין כי באמצעותו נולד גם שת, בנם של אדם וחוה והאב הסימבולי של כל בני האדם שנושאים בקרבם את הניצוץ האלוהי. שת מסמל את התקווה שבני האדם יוכלו להבין את האמת, לשאוף לחזור למקורם ולבסוף גם לזכות בגאולה.

לאחר שאדם וחוה גורשו מגן עדן, 'חכמה' חזרה לפלירומה והארכונים נתנו לבני האדם מי-שכחה שגרמו לאינטלקט האנושי לשכוח את העולם ממנו הוא בא ולהסתגל לחיים בעולמו הכוזב של ילדבאות.

8.

ילדבאות ראה שבני האדם אינם סוגדים לו כפי שהיה רוצה והחליט להשמיד את האנושות. ברבלו הורה לנח ללמד את הגנוסיס לבני האדם ולספר להם על מקורם בעולם הרוחני. רוב בני האדם התעלמו מנח ורק אנשים ספורים הקשיבו לו. ילדבאות המיט מבול שאיים להטביע את האנושות כולה אבל ברבלו שלח ענן זוהר שהגן על נח ועל אלו שלמדו ממנו את הגנוסיס. כל יודעי הגנוסיס חסו בצל הענן וניצלו מהמבול. 

9.

סדר העולם הנוכחי, שנשלט על ידי הבורא הרע, השתנה עם בואו של ישו שלימד את הגנוסיס לבני האדם כך שיוכלו להתנתק מעולם החומר ולחזור לביתם האמיתי. הגאולה תהיה מנת חלקם של אלו שיקבלו את בשורתו של ישו, יכירו בקיומו של האל העליון ויבינו שהם שייכים לעולם הרוחני ולא לעולם החומרי של ה'בורא' האכזר.

10.

בקרבם של בני האדם נלחמות כל הזמן שתי רוחות יריבות: האחת באה מהרוח הבלתי נראית וברבלו והשנייה היא הרוח המזויפת שנוצרה על ידי ילדבאות והארכונים. כיוון שכך, אנושות מתחלקת לשלוש מחלקות:

א.

הגנוסטים בהם הרוח העליונה גוברת על יריבתה וגורמת ליודעי הסוד להתרחק מהבלי עולם החומר ולחיות חיי רוח. הללו יזכו לגאולה ולחיי נצח בפלירומה.

ב.

אותם אלו שהתמכרו לתאוות הגוף וביצעו מעשים נפשעים. הללו אפשרו לרוח המזויפת לנצח את הרוח העילית ולכן נגזר על נפשותיהם להתגלגל בגופים אחרים עד שהן תלמדנה לזנוח את החומר ולהפנים את הידע הגנוסטי.

ג.

נשמות שטעמו מהגנוסיס אבל החליטו להפנות עורף לאמת ולשקוע בעולם החומר. בקץ הימים הללו יענשו בייסורי נצח יחד עם הארכונים הרשעים.

המוטיבים והרעיונות שאנו מוצאים בספר הסודי של יוחנן פותחו, עובדו, גויירו ושוקעו בספרות הקבלית. אנו נשוב ונפגוש בהם בהמשך המאמר.

חז"ל והגנוסיס

חז"ל פגשו את הגנוסיס פעמיים: פעם אחת בארץ ישראל, בה פעלה כת יהודית-גנוסטית שהותירה אחריה את ספרות ההיכלות והמרכבה ופעם שנייה בלנגדהוק, שם, החל מאמצע המאה השתים עשר, החלו להתפתח חוגים שלימים החדירו ליהדות את תורת הקבלה. המפגש הראשון הסתיים בניצחון הרבנים המסורתיים והשני בניצחון הגנוסיס שהצליח להחדיר ללב ליבה של היהדות הרבנית אמונות חדשות שלא ניתנו למשה על ההר ולא עברו מדור לדור בתורה שבעל פה.

תורת הסוד הקדומה של הכת היהודית-גנוסטית.

ספרות ההיכלות והמרכבה[כח] מרבה להזכיר רבנים בכירים דוגמת רבי עקיבא ורבי ישמעאל אבל לא נטעה אם נניח שתורת הסוד הקדומה לא התפתחה בזרם המרכזי, אליו השתייכו הרבנים הללו, אלא בכת של אנשי סוד שייחסו את כתביהם לגדולי ישראל בכוונה להכשיר את חידושיהם ולהעניק לחיבוריהם את ההגינות שכנראה חסרה להם. רבי עקיבא, רבי ישמעאל וחבריהם השתייכו לגילדה הרבנית וניתנה להם הזכות להחדיר את אמונותיהם ודעותיהם בדרך המלך, באמצעות הדרש הרבני. הרבנים הללו לא נזקקו לתורות סוד עלומות שלרוב משרתות רק גורמים חסרי השפעה שנמצאים מחוץ לזרם המרכזי ולכן סביר להניח שהם לא החזיקו בדעות גנוסטיות והגנוסטים היהודים רק עשו שימוש בשמם עשרות שנים לאחר מותם.    

בדומה להרבה כתות שהתחרו לאורך כל הדורות ברבנים הממוסדים, גם הכת שאחראית לספרות ההיכלות והמרכבה, אותה נכנה 'כת יורדי המרכבה', ניסתה כנראה לבדל את עצמה מהממסד הרבני באמצעות דעות שבאותה העת נחשבו ליותר מתקדמות ו'מודרניות'. לשם כך הכת אימצה לעצמה אמונות גנוסטיות שהילכו באותה התקופה במעוזי היהדות ההלניסטית. הבידול מהזרם המרכזי היה מאפשר למנהיגי הכת וליצור לעצמם מרחב מחייה משלהם ולפתח פלג עצמאי שאינו כפוף לגילדת הרבנים. הגורל רצה אחרת: ההתנגדות של הממסד הרבני והתחרות של כתות גנוסטיות-נוצריות גרמו לכת הגנוסטית-יהודית לגווע לפני שהיא הפכה לגורם בר קיימא. את האיסור 'אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו'[כט] ניתן, כנראה, לייחס לריאקציה הרבנית נגד כת יורדי המרכבה שהרבתה לדון ברקיעים, היכלות, כיסאות כבוד, מרכבות ושרים הגדולים שנמצאים בעולמות העליונים. בסופו של דבר, הכת נעלמה בחביונות ההיסטוריה בהותירה אחריה את ספריה ומספר אזכורים לא ברורים שמצאו את דרכם לתלמוד הרבני. דורות מאוחרים יותר שכחו את משמעותם האמיתית של ספרי ההיכלות, הציבו את הספרים הגנוסטים-יהודים בשולי ארון הספרים היהודי והחלו להתייחס אליהם כאילו הם באמת נכתבו על ידי תנאים בעלי שם. כך נותרנו עם אוסף של ספרים בעייתיים ולא מובנים שתכנם אינו מאפשר להם להפוך לכתבים רבניים של ממש בעוד שהדמויות הרבניות שמככבות בהם מונעות את השלכתם לפח האשפה של ההיסטוריה.

רב הדמיון בין הספר הסודי של יוחנן לספרי המרכבה וההיכלות של כת הגנוסטים היהודים. בספר הסודי ישו מגלה את הגנוסיס לשליח יוחנן וחושף בפניו את הסודות שיאפשרו לבני האדם לזכות בגאולה: מהותה של הפלירומה, ההירארכיה של האיונים, הולדת הרוע, המאבק על האינטלקט של בני האדם, הסיבה שבני האדם אינם מודעים למקורם האמיתי והדרך בה הם יכולים להיגאל ולשוב לצור מחצבתם. באותו אופן, בספרות של כת יורדי המרכבה דמויות על-טבעיות, דוגמת השר הגדול מיטטרון, מתארות לשותפי הסוד את הפלירומה היהודית בה ניתן למצוא רקיעים, היכלות, כסאות כבוד, שרים גדולים, מלאכים, שומרי סף ולבסוף גם מרכבה פלאית ואל שרוכב בה.

הגנוסטים שתיארו את מסע הנשמה בין הרקיעים ציידו את חברי הכת בנוסחאות שיבטיחו יחס אוהד מהאלים ששלטו ברקיעים הללו. הספר הסודי של יוחנן אינו מרחיב את הדיבור בנתיב שעל הנשמה/אינטלקט לעבור בדרכה חזרה לביתה בפלירומה אבל את החסר נוכל להשלים באמצעות התיאורים בספרו האבוד של קלסוס[ל], פילוסוף יווני מהמאה השנייה לספירה. קצת מוזר להסתמך על ספר אבוד אבל במקרה זה ספרו של קלסוס, שחי בימיהם של התנאים האחרונים, תקף את האמונות הנוצריות ועורר את זעמו של אב הכנסייה הגדול, אוריגנס[לא] שהחליט להפריך את טיעוניו בספר בשם 'נגד קלסוס'[לב]. כיום ידוע שקלסוס הפגאני התייחס לאמונות של הנוצרים הגנוסטים, ולא לאלו של הנוצרים הפרוטו-אורתודוקסים, אבל אוריגנס לא הבין זאת והוא תקף את טיעוניו של קלסוס וניסה להפריכם. תוך כדי כך הוא הרבה לצטט מספרו האבוד של קלסוס ולכן הספר 'נגד קלסוס' הוא מקור מצוין להבנת הדעות הגנוסטיות שרווחו במאה השנייה לספירה.

אחת הדעות ה'נוצריות' כביכול, והגנוסטיות למעשה, שאוריגנס תקף התייחסה למסעה של הנשמה חזרה לביתה. הגנוסטים האמינו שניצוצות של האינטלקט האלוהי נכלאו בגוף אנושי והם מתגלגלים מגוף לגוף עד שהאינטלקט האנושי מפנים את הגנוסיס ומבין שביתו האמיתי נמצא בפלירומה הרוחנית. כדי לחזור למקורה, הנשמה/אינטלקט צריכה לחצות את שבעת הרקיעים שחצצו בינה לבין הפלירומה אבל על פתחיהם של הרקיעים הללו שומרים ארכונים שמונעים את כניסתם של זרים. יודעי הסוד מצטיידים מראש בנוסחות קסמים שמאלצות את הארכונים לפתוח בפניהם את שערי הרקיעים ולכן רק הם מסוגלים להינצל. על פי קלסוס[לג], הסיסמה שפותחת את שערי הרקיע הראשון היא:

אני מברך את המלך חד הצורה, קושר העיוורון, השיכחון המושלם, הכוח הראשוני שנשמר על ידי ההשגחה (פורניה, Pornia) והחכמה (סופיה, Sophia) משם אני נשלחתי בטוהרה בהיותי חלק מהאור של הבן והאב. שהחסד יהיה עימי. כן, אבא, שיהיה החסד עימי.

הרקיע השני נשלט על ידי ילדבאות וכדי לעבור אותו חוצי הרקיעים אמורים לדקלם את הנוסחה הסודית הבאה:

אתה, הראשון והשביעי, שנולד לצוות בבטחה, אתה, הו ילדבאות, השליט הרציונלי של השכל הטהור והתוצר הטהור של הבן והאב, שנושא עימו את סמל החיים וטיבו של סוג, ופותח לעולם את השער שחוסם את הכניסה למלכותך, אני עובר שוב בחופש דרך מלכותך. שהחסד יהיה עימי. כן, אבא, שיהיה החסד עימי.

בכניסה לרקיע השלישי, מלכותו של יהו (Iao), היה עליהם לומר:

או יהו השני, שזורח בלילה, השליט של המסתורין הסודיים של הבן והאב, הנסיך הראשון של המוות ומנת החפים מפשע, נושא עתה את זקני שלי כסימן, אני מוכן עתה לעבור דרך הממלכה שלך, לאחר שחיזקתי את זה שנולד ממך על ידי המילה החיה, מחוזק   שהחסד יהיה עימי. כן, אבא, שיהיה החסד עימי.

וכך הלאה ברקיעים שנשלטים על ידי 'צבאות', 'אסטפייוס' ((Astaphæus, 'אלוהיוס' (Aloaeus) ו'הוריאוס' (Horaeus) שגם בפתחם חייבים לדקלם נוסחים מיוחדים.[לד] רק לאחר מכן הנשמה/אינטלקט מגיעה לפלירומה, שם היא מוצאת את מנוחתה הנצחית.  

התמונה זהה כמעט לחלוטין בעת שיורדי המרכבה חצו את הרקיעים בדרכם לכס הכבוד. ספרות ההיכלות מתארת בצורה מאד דומה את האמצעים הקסומים שמאפשרים ליודעי הסוד לעבור בבטחה מרקיע אחד למשנהו, עד לבואם בפני כיסא הכבוד שברקיע השביעי, שם הם עתידים לזכות לגאולת נצח בחיקו של האל. התיאורים בספרות ההיכלות ממחישים היטב את אופייה הגנוסטי.  למשל:

על ההיכל הראשון היה ממונה 'רגזאל יהוה' השר. אתה מראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'אבטח יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים'.

על ההיכל השני היה ממונה 'והבירון יהוה' השר. אתה מראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'אזבוגה יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים'.

על ההיכל השלישי היה ממונה 'שקדהוזיי יהוה' השר ומראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'זהפנוריי יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים'.

על ההיכל הרביעי היה ממונה 'סגנסגאל יהוה' השר ואתה מראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'זבודיאל יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים' ... (כך הלאה וכך הלאה עד אשר) ...

אתה מראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'שתגייר יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים' שנקראו שמו 'אה שתקייר יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים' מיד הראשון תופש בידו ומשליכו לשני ושני לשלישי ושלישי לרביעי והרביעי לחמישי והחמישי לשישי והשישי לשביעי ושביעי מעלך ומושיבך בחיק 'אבטח יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'אזבוגה יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'נהפנודיי יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'זבוריאל יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'אברגהודהריהו יהוה אלוהי ישראל', בחיק גהפדריאילי יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'שתקייר' שנקרא שמו 'שתקייר יהוה אלוהי ישראל' יהוה מלך יהוה מלך וכו''.

(מעשה מרכבה, מובא בילקוט הרועים הגדול, הוצאת נזר שרגא, התש"ס, עמוד ע')

בשני המקרים, אם כן, מדובר בידע 'אלוהי' שבר סמכא מהמעלה הראשונה חושף רק בפני שותפי סוד נבחרים – מצד אחד הגנוסטים שאמורים להבין את האמת, להיפרד מעולם החומר, להצטייד בסיסמאות וקמיעות ולשוב לעולם הרוחני ממנו הם באו ומצד שני, חברי כת 'יורדי המרכבה' שאמורים להכיר את רזי ה'מלאות' האלוהית, להבין כיצד ניתן לעבור מרקיע לרקיע ומהיכל להיכל באמצעות חותמות וטבעות ולהגיע להיכל הגבוה ביותר בו ניתן לראות את האל הנצחי בכבודו ובעצמו.

למרות כל 'אלוהי ישראל' שעמדו בפתחי ההיכלות, עלינו להניח שגם חברי כת יורדי המרכבה היו מונותאיסטים, במידה זו או אחרת, ולכן כל אותם 'יהוה אלוהי ישראל' כנראה אינם אלים של ממש אלא אספקטים שונים של האלוהות הגבוהה ביותר. הגנוסטים כינו את האספקטים הללו בשם 'איונים' ונראה שאנשי הכת הגנוסטית-יהודית ניסו להתאים את הדעות הגנוסטיות שהתדפקו על דלתם לעולם המושגים היהודי. עם זאת, הגנוסטים היהודים לא טענו שההיכלות העליונים הם 'רוחניים' ומפשט הדברים משתמע שכל השרים הגדולים וה'יהוה'ים למיניהם הם ישויות מוחשיות שמצפות לראות טבעות וחותמות של ממש לפני שהן מאפשרות ליורדי המרכבה לעבור בגופם מהיכל אחד לשני. אפלטון, ממשיכי דרכו והגנוסטים שאימצו את תורתו הכירו בקיומה של מציאות 'רוחנית' מאות שנים לפני תחילתו של העידן הרבני אבל היהודים אימצו את הרעיון רק בתקופה הערבית, כאלף שנה לאחר ימיו של אפלטון, ועד אז הם תמיד השתמשו במושגים גשמיים ומוחשיים. נראה שחברי כת יורדי המרכבה לא ידעו כיצד להתמודד עם הפלירומה ה'רוחנית' של הגנוסטים וסביר להניח שהם זנחו אותה יחד עם המושגים האחרים שלא התאימו לאמונות היהודיות והחליפו אותה ברקיעים והיכלות שהיו מוכרים ליהודים בני תקופתם. 

התייחסות חז"ל לגנוסיס

אין ספק שהיהדות הרבנית אימצה מספר דעות אפלטונית והדמיאורגוס האפלטוני שמעצב את עולם החומר לאור האידיאות שהוא רואה במחשבתו של האל הנשגב כנראה אחראי לקטע הבא:

התורה אומרת:

אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא.

בנוהג שבעולם - מלך בשר ודם בונה פלטין (ארמון), אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות (גיליונות שרטוט) ופינקסאות (דפי עבודה) יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין (מעברים צרים).

כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם.

(בראשית רבה א:א)

הגרסה הרבנית אמנם אינה מבדילה בין האל הנשגב שחושב את האידיאות (הדיפתראות והפינקסאות) לבין האל האומן (הדמיאורגוס) שמוציא לפועל את התרשימים האידיאלים אבל ברור שהרבנים שאלו את הדימוי מהפילוסופיה האפלטונית ולא להיפך.

בספרות הרבנית נמצא גם לא מעט התייחסויות עקיפות לדואליזם שאפיין את האמונות של הכתות הגנוסטיות. הרבנים לא הבדילו בין גנוסטים, נוצרים קדומים ומינים אחרים שהחלו להתרחק מהיהדות החז"לית. כולם הוגדרו כ'מינים' או 'אפיקורסים' אבל נראה שמתקפות מסוימות כוונו בעיקר לדואליסטים הגנוסטיים שהכירו בקיומן של שתי רשויות – אלוהות נשגבת בעולם הרוחני ובורא נחות בעולם החומר. כדי לגמד ולבטל את הדעות הללו, הרבנים הוכיחו שוב ושוב שאין בשמים שתי רשויות והבורא שברשותם הוא הסמכות האחת והיחידה ששולטת בכל הישויות השמיימיות האחרות. לשם דוגמה, אגדה מפורסמת מספרת על אלישע בן אבויה, המכונה 'אחר', שביקר במרומים וראה את המלאך מיטטרון יושב וכותב. כיוון שרק האל מסוגל לשבת, אלישע חשב שמיטטרון הוא רשות אלוהית עצמאית. כדי להוכיח לו, ולנו, שמיטטרון הוא בסך הכל מלאך בר-ענישה, ולא רשות עצמאית שיכולה לעשות כל שעולה על רוחה, המלאכים הוציאו את מיטטרון החוצה והיכו אותו בשישים שבטים של אש:

אחר (אלישע בן אבויה) קיצץ בנטיעות (הגיע לכדי כפירה) עליו הכתוב אומר 'אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ'[לה].

(שואלים) מאי היא (מה גרם לו להגיע לכדי כפירה)?

(משיבים:) חזא (ראה, אלישע בן אבויה, את) מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל (ראה את המלאך מיטטרון שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב את זכויותיהם של ישראל).

אמר (אלישע): גמירא דלמעלה לא הוי (למדנו שלמעלה אין) לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף (שהרי כולם פונים כלפי האל/השכינה) ולא עיפוי (עייפות, ולכן אם מיטטרון נראה יושב) שמא (אולי) חס ושלום שתי רשויות הן?

אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא (הוציאו את מיטטרון והיכוהו בשישים שבטים של אש).

(חגיגה טו:א)

הרצון להרחיק את המאמינים מהאמונות הדואליסטיות של הגנוסטים הניב לא מעט מדרשים ופרשנויות שמוכיחים שהאל הוא יחיד ואין שני לו, למשל:

רבי יצחק פתח (דרשה על הפסוק) 'רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת'[לו] וגומר.

אמר רבי יצחק: ... ואין כל בריה יכולה לומר (שהמילה 'אֱלֹהִים' מציינת לשון רבים ומרמזת ש)שתי רשויות בראו העולם. 'וידברו אלהים' (בלשון רבים) אין כתיב כאן אלא 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים'[לז] (בלשון יחיד). 'ויאמרו אלהים אין' כתיב כאן אלא (תמיד כתוב) 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים'. 'בראשית בראו אלהים' אין כתיב כאן אלא 'בָּרָא אֱלֹהִים'[לח]'.

(בראשית רבה, א:ז)

או:

משנה: האומר (בתפילתו) 'על קן צפור יגיעו רחמיך' (כלומר, כשם שברחמיך שציווית לשלח את הקן כך רחם גם עלינו) ו(האומר) 'על טוב יזכר שמך' (ומי שטועה ואומר בתפילתו) 'מודים מודים' (פעמיים במקום פעם אחת) - משתקין אותו.

גמרא: בשלמא (נניח, שהאומר) 'מודים מודים' משתקין אותו משום דמיחזי (שנראה, שהוא מתייחס ל)כשתי רשויות (ומודה לכל אחת מהן בנפרד) ו'על טוב יזכר שמך' נמי (גם כן צריך להשתיקו כי) משמע (עלול להשתמע שהוא מודה) על הטובה ולא על הרעה ותנן (ולמדנו ש) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ...

(ברכות לג:ב, מגילה כה:א וירושלמי, מגילה, לב:ב)

או,

'קְדשִׁים תִּהְיוּ'[לט]. ראה מה כתיב (שכתוב) 'כִּי אֱלֹהִים קְדשִׁים הוּא'[מ].

(שואלים:) מהו כאן (מה משמעות) הפסוק הזה (בו המילה 'קְדשִׁים' מלמדת שקיימים הרבה אלים)?
(משיבים:) פתח (הקדים תשובה) למינים הוא שנראה להם כשני רשויות (שנראה להם כאילו הפסוק מדבר על שתי רשויות).

(התשובה למינים נלמדת בסיפור הבא:) שאלו המינים את רבי שמלאי: מהו 'כִּי אֱלֹהִים קְדשִׁים הוּא'? (האם) אין אתם אומרים שרשות אחד הוא, הרי שתי רשויות הן מן הפסוק הזה?

אמר להן (רבי שמלאי): שוטים שבעולם, אלו אמר 'קדושים הם' אתם אומרים (הייתם יכולים לטעון שיש שני אלים) עכשיו 'הוּא' (ביחיד) כתיב (ומכאן שיש רק רשות אחת). ומה שאמר 'אֱלֹהִים קְדשִׁים' (ואת הסיבה שהפסוק נוקט בלשון רבים) אמר (הסביר) רבי ברכיה': מהו 'קְדשִׁים הוּא'? שהוא קדוש בכל מיני קדושות שכל מעשיו בקדושה.

(מדרש תנחומא, קדושים, פרק ד')

וכדומה.[מא]

מהדוגמאות הללו אנו חייבים להסיק שחז"ל התנגדו לאמונות הגנוסטיות ופעלו בנחרצות להרחיקן מהציבור שסר למרותם ולכן ברור שאת תורת הקבלה, בה הדואליזם תופס מקום של כבוד, לא נוכל לייחס לתנאים והאמוראים שפסלו את הדעות הללו ונלחמו בהן. גם הסבוראים, הגאונים והראשונים שפעלו לפני סוף המאה האחת-עשרה התנגדו בצורה מפורשת לאמונות ולדעות שלימים מצאו את דרכן לתורת הקבלה ולכן גם אותם לא ניתן לקשור לתורה שאת הדיה הראשונים אנו מוצאים רק במאה השתים עשרה. את המחדשים שפיתחו את תורת הקבלה עלינו לחפש, אם כן, במאה השתים עשרה, כשהרבנים פגשו את הגנוסיס בפעם השנייה וייבאו ליהדות את המוטיבים הגנוסטיים, מניכאיים ונאו-אפלטוניים. הרבנים הללו עיצבו את הזרם הקבלי שלימים הנחיל את אמונותיו ליהדות החסידית, לציונות-הדתית, ליהדות המזרחית, למקצת החרדים האשכנזים ולהרבה מאד יזמים דתיים שמתפרנסים מהוראת הקבלה והנהגת כתות שהקבלה היא חלק מרכזי בראיית עולמן. כיום, האמונות הקבליות נמצאות בלב ליבה של הדת היהודית ובמקרים רבים הן השולטות בכיפה ומעצבות את אופייה של יהדות המאה העשרים ואחת.

תולדות הקבלה

'ספר היצירה'[מב] לבטח נכתב לפני המאה השתים עשרה והוא בהחלט מדבר על 'ספירות' אבל כוונתו היא כנראה לסִפרות אפס עד תשע ולא לאספקטים השונים של האל. לשיטת ספר היצירה העולם נברא באמצעות עשרים ושתים אותיות ועשר ספרות ומי יודע, זה אולי אפילו נכון, אבל לא נראה שיש לכך קשר כלשהו לתורת הקבלה ולספר הזוהר.

בתורות הסוד הקדומות אין שום זכר לסמלים שמאפיינים את תורת הקבלה: אצילות, ספירות דינאמיות, דואליזם של טוב ורע, גלגולים, קליפות, ניצוצות, תאורגיה וכדומה אבל עובדה זאת מעולם לא הפריעה לבעלי עניין רבים לייחס את 'ספר הזוהר' לתנא שמעון בר יוחאי (רשב"י), תלמידו של רבי עקיבא ומורו של רבי יהודה הנשיא. הסיבה לכך ברורה: אם רשב"י כתב את ספר הזוהר הרי שהקבלה הייתה מוכרת גם לחכמי התלמוד וניתן לטעון שהיא שוות ערך לשאר המסורות הרבניות[מג]. חוקרי הקבלה, לעומת זאת, פוסלים את האפשרות שספר הזוהר נכתב במאה השנייה לספירה ולהערכתם יש לייחסו לרבי משה די לאון (רמד"ל, 1240-1305)[מד] שכתב 'ממוחו ומליבו' ספר בו הוא עיבד את הרעיונות שפותחו בחוגי המקובלים של פרובנס, קטלוניה וקסטיליה. הטענה שתורת הקבלה התפתחה ברום ימי הביניים ולא בסוף העת העתיקה מתחזקת כשמסתבר שהיסודות הגנוסטיים והנאו-אפלטוניים בספר הזוהר הם הרבה יותר מרכזיים מאשר הדעות הרבניות ששולבו בו וסביר להניח שהדעות הקבליות התפתחו בהשפעת הרנסנס הגנוסטי בלנגדהוק ולא בתקופת התנאים בה הרבנים נלחמו בחירוף נפש נגד כל מה שעלול להתפרש כדעה גנוסטית.

לשיטתם של חוקרי הקבלה, ספר הזוהר הוא גולת הכותרת של מאה שנות יצירה קבלית שהחלה ב'ספר העיון'[מה] שנכתב בסוף המאה השתים עשרה או בתחילת המאה השלוש עשרה והיה הראשון  שדיבר על שלושה עשר כוחות נאצלים[מו]. הללו עדיין אינן הספירות הדינאמיות של הקבלה המאוחרת אלא מעין ספירות עובריות שלימים תהפוכנה למוטיב המרכזי של ספר הזוהר. ביצירות של החוג הזה: 'ספר העיון', 'מעין החכמה' ו'הפרוש לארבעת האותיות של השם הקדוש', כבר ניתן למצוא לא מעט רעיונות ומושגים נאו-אפלטוניים שבעתיד ישולבו בתורה הקבלה ויהפכו למוטיבים החשובים ביותר של קבלת הזוהר.

הספר הראשון בו כבר ניתן למצוא רעיונות קבליים מגובשים הוא 'ספר הבהיר'[מז] שכנראה נכתב זמן קצר אחרי 'ספר העיון'. ספר זה מזכיר את המליאות האלוהית (פלירומה) ואת עשר הספרות הדינאמיות שנמצאות באינטראקציה זו עם זו. ספר הבהיר גם רומז על קיומו של רוע עצמאי ולכן הוא מסמן את תחילת התפתחותה של הקבלה במתכונת המוכרת לנו היום. רבי יצחק סגי נהור (ריס"ן, 1160-1235) [מח] מפרובנס שבצרפת עסק הן בהלכה והן בקבלה ופרשנותו ל'ספר היצירה' נחשבת ליצירה הקבלית הראשונה אותה ניתן לייחס לדמות היסטורית כלשהי. ריס"ן עיבד את הרעיונות של ספר הבהיר וגיבש תורה שמגדירה בצורה ברורה את רוב המוטיבים שלימים ימצאו את דרכם לספר הזוהר. תלמידיו של רבי יצחק סגי נהור, ובמיוחד רבי עזרא בן שלמה ואחיו רבי עזריאל[מט], פעלו בחוג המקובלים של גרונה בתחילת המאה השלוש עשרה ולזכותם ניתן לזקוף את הפצת תורת הקבלה והפיכתה לכוח מרכזי שמשפיע על היהדות עד ימינו אנו.

באמצע המאה השלוש עשרה, בדור שבין האחים מגרונה לרבי משה די לאון פעלו בקסטיליה (Castile) שבספרד עוד שני אחים, יעקב ויצחק כהן[נ], אותם חוקר הקבלה הגדול, גרשום שלום, כינה בשם 'הגנוסטים מקסטיליה'. ספרו של רבי יצחק כהן, 'מאמר על האצילות השמאלית', מדגיש את קיומו של הרוע האונטולוגי (שקיים בזכות עצמו ואינו תלוי בשום ישות אחרת) וטווה את מיתוס קרב אחרית הימים בין כוחות הטוב לכוחות הרוע - המשיח מחד והשטן מאידך. בכך הוא הפך את האמונה הדואליסטית שרבי יצחק סגי נהור הזכיר רק ברמז לבשר מבשרה של היהדות הקבלית. האחים כהן הכשירו את הקרקע לחכמי הקבלה של דור הזוהר: אברהם אבולעפיה, רבי יוסף ג'יקטילה וכמובן, רבי משה די לאון. סמכותם של אלו החדירה את הגנוסטיות ללב ליבה של היהדות והכשירה את האמונות שאלף שנה קודם לכן נפסלו ונדחו על ידי חז"ל.

התפרצות הקבלה במאה השלוש עשרה לא הייתה מקרית שכן המאה הזאת מאופיינת בתהפוכות ששוב ושוב ערערו את עולמם של היהודים וחיזקו את תחושת חוסר-הביטחון שלהם. מלחמות האחים בספרד בתחילת המאה האחת עשרה מוטטו את תור הזהב של האסלאם המערבי שהביא לקהילות היהודיות של ספרד שגשוג ורווחה; שבטים ברברים מצפון אפריקה פלשו לספרד במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה, התייחסו ליהודים בחומרה יתרה וגרמו לרבים מהם להגר למחוזות נוצריים; הפלישות המונגוליות עשו שמות ביהדות המזרח ומסעות הצלב הביאו עימם פרעות, רדיפות ועלילות דם חוזרות ונשנות במהלכן נחרבו לא מעט קהילות יהודיות ברחבי אירופה. מכה נוספת נפלה על יהודי אירופה בעת שוועידת לטראנו הרביעית של הכנסייה הקתולית[נא] אסרה על היהודים, בשנת ,1215 לגבות ריבית משכניהם הנוצרים; כפתה עליהם קוד לבוש מיוחד; הרחיקה אותם ממשרות ציבוריות ושללה מיהודים שהתנצרו את האפשרות לשוב ליהדותם. הגזירות הכנסייתיות דחקו את היהודים לשולי החברה ושללו מהם רבות מהזכויות מהן הם נהנו בעבר. כך העולם הנוצרי הפריד את עצמו מיהודי אירופה, שלל רבות מזכויותיהם, דחק אותם לשולים ופגע קשות בפרנסתם. בצר להם היהודים התכנסו בתוך עצמם, הזדהו עם קבוצות שוליים אחרות, דוגמת הקתרים, והתנחמו באמונות מיסטיות שאפשרו להם להאמין שהסדר האלוהי נשמר רק בזכותם ורק להם מחכה גן עדן בקצה נתיב הייסורים שהם נאלצים לעבור. 

החוקרים אינם ממהרים לטעון שהקתרים השתלשלו מהגנוסטים הקדומים ו/או שהם  השפיעו במישרין על המקובלים הראשונים. הכנסייה הקתולית העלימה את מרבית הכתבים הקתריים והמחקר מכיר אותם רק מתיאורי מתנגדיהם, ממעט הספרים הבוגומילים שהגיעו לידינו ומקמצוץ הכתבים ששרדו את השואה האלביגנזית. חוקרי הקבלה אמנם מזהים בנקל את האלמנטים הגנוסטיים בכתבי המקובלים, ובמיוחד בספר הזוהר, אבל בהיעדר מקורות ברורים הם אינם מסוגלים לקבוע בפסקנות שקיים קשר ישיר בין הקבלה לבין אמונות קתריות או גנוסטיות אחרות. עם זאת, מי שאינו מרגיש מחויבות לנורמות הנוקשות של המחקר האקדמי רשאי לחבר את הנקודות ולהניח שלגנוסיס הקדום הייתה השפעה מכרעת על אמונותיהם של הקתרים והאמונות הללו השפיעו במישרין או בעקיפין על המקובלים הראשונים שאימצו, 'גיירו' ופיתחו אותן לתורת סוד חדשה שאפשרה להם להתבדל מהמסד הרבני ולהתחרות בו.

לאחר גירוש ספרד, מרכז המקובלים נדד לצפת ובעלי קבלה רבים עברו להתגורר בה. הגדול שבהם היה רבי יצחק לוריא (האר"י, 1534-1572) [נב] שעלה לארץ ישראל ממצרים ב-1570 ופעל בצפת במשך כשנתיים, עד שנפטר ממגיפה שהכתה בכל יישובי הגליל. האר"י שיכלל את המיתוס הקבלי והוסיף לו רבדים גנוסטיים נוספים: בריאה מתמשכת בהאצלה, התגלות הדרגתית של הכוחות האלוהיים, צמצום האור האלוהי והיווצרות ה'טהירו', שבירת הכלים ונפילת הקליפות, בירור הניצוצות וכדומה. לא ברור כיצד האר"י הצליח להיחשף לתורות גנוסטיות מאות שנים לאחר שהמינות הקתרית כבר נעלמה ממרחבי אירופה אבל אין ספק שהוא למד את תורתו ממקור גנוסטי כלשהו. ייתכן שהוא נחשף במצרים לספר גנוסטי שלא היה מוכר לרמד"ל (למשל, עותק מ'הבשורה הסודית של יוחנן' שאיכשהו שרד את הרדיפות של הכנסייה הקתולית), ייתכן שהוא למד את סודות הגנוסיס ממורה רוחני קופטי ששימר מסורות גנוסטיות וייתכן שהוא שזר בעצמו מיתוסים חדשים מרמזים שהוא ליקט מהגורן ומהיקב. נראה שאת מקורותיו לעולם לא נזהה אבל אין ספק שגם המיתוסים שלו דומים יותר למיתוסים של הגנוסטים הקדומים מאשר לאלו של בעלי המקראות ורבני התלמוד.

הגנוסיס והקבלה

יהודים תמימים אוהבים להתפעל מהעומקים העצומים שהם מוצאים בתורת הקבלה, לאחר שכבר השקיעו את המשאבים הדרושים ללימודה[נג]. אדם רציונלי וביקורתי לעולם לא ימצא את העומקים הללו אבל אלו שמתפתים להשחית את זמנם ומשאביהם תמיד מצליחים לשכנע את עצמם שהם מאמינים בנכונותם של המיתוסים שנשטפו למוחם. הם אינם מתרשמים מהעובדה שלפני המאה השתים עשרה אף אחד לא הכיר את הדעות ששוקעו בספר הזוהר ומבחינתם תורת הקבלה נמסרה בעל פה ממקובל אחד לשני עד שרבי משה די ליאון החליט להעלותה על הכתב. המושג 'תורה שבעל פה' אפשר לרבנים לקשור את תורתם החדשה להתגלות האלוהית על ההר והוא לבטח יכול להסביר איך תורת הקבלה צלחה את אלף השנים שבין רבי שמעון בר יוחאי לרבי משה די ליאון. כך הרבנים קושרים כל תורה חדשה ששובה את ליבם לסמכויות עבר שמסוגלים להעניק לה לגיטימיות תורנית.  

ספר הזוהר נכתב כמדרש על ספרי המקרא וכמו במדרשים יותר קונבנציונליים גם הוא מרבה להזכיר חכמים שחיו בתקופת התלמוד. קורא פחות מנוסה עלול להתבלבל ולחשוב שהספר נכתב בתקופת התנאים, אולי אפילו על ידי רבי שמעון בר יוחאי עצמו, אבל, כפי שכבר ציינתי, אין כאן יותר מאשר אחיזת עיניים מכוונת. אם ספר הזוהר נכתב בימיו של רבי שמעון בר יוחאי, במאה השנייה לספירה, היינו מצפים שהאמוראים, הסבוראים, הגאונים, רש"י, רמב"ם וכל שאר המאורות שפעלו לפני המאה השלוש עשרה היו מזכירים, ולו ברמז, את האמונות הייחודיות שהוטמעו בו אבל נחפש ככל שנחפש מקור מעין זה לעולם לא יימצא. הספרים הרבניים שנכתבו לפני המאה השתים עשרה אינם מזכירים את המרכיבים הבסיסיים ביותר של תורת הקבלה - ספירות, דואליזם, תאורגיה, אצילות, ניצוצות, סטרא אחרא, גלגול נשמות וכדומה ואין ספק שהאמונות הללו חדרו ליהדות רק בסוף המאה המאה השתים עשרה. לפני כן, אף אחד לא העלה על דעתו שהאל שלח את רוח הקודש למסור לרבי שמעון בר יוחאי אמונות גנוסטיות אותן חז"ל כבר פסלו על הסף.

את המהפכה הקבלית שהחלה במאה השלוש עשרה לספירת העמים נוכל להבין אם נשווה את האמונות הגנוסטיות לאמונות הקבליות מחד ולאמונות של חז"ל מאידך:

1.

פלירומה, אינסוף, איונים וספירות - המהות והאספקטים של האל

חכמי התלמוד, כמו בעלי המקראות, לא היו מודעים לקיומה של מציאות רוחנית שאינה תלויה במציאות הטבעית והם תמיד התייחסו רק למציאות של עולם החומר ולגופים ממשיים ומוחשיים[נד]. קיומו של 'עולם רוחני' הגיע לתודעה האנושית באמצעות אפלטון שחי ופעל בתקופת הכנסת הגדולה (לקראת סוף ימיו אלכסנדר מוקדון כבש את ארץ ישראל). בכתביו הוא הנגיד את העולם החומרי עם העולם הרוחני ורק אז הסתבר למשכילים יהודים שנחשפו לפילוסופיה היוונית שבמקביל לעולם הגשמי קיים גם עולם רוחני טוב ומנותק. תורת האידיאות[נה] של אפלטון הניחה את קיומו של אל  טרנסצנדנטלי שחושב רק מחשבות מופשטות, אותן מוציא לפועל אל נחות, דמיאורגוס, שקורא את המחשבה האלוהית ומממש אותה בחומר של העולם הארצי. הרבנים דחו את החשיבה הפילוסופית[נו] וסרבו לאמץ את הרעיונות האפלטוניים. לעומתם, הגנוסטים, ומאוחר יותר גם הקבליסטים, הטמיעו בתורותיהם את הרעיונות של אפלטון ותלמידיו ולכן גם בגנוסיס וגם בקבלה יש הפרדה ברורה בין העולם הרוחני המואר והטהור של האלוהות לעולם האביך של החומר. גם הפלירומה הגנוסטית וגם המלאות הקבלית מתקיימים בעולמות עליונים, טרנסצנדנטליים ורוחניים (במידה זו או אחרת) ומבחינה זאת הקבלה בהחלט דומה לתורות הגנוסטיות הרבה יותר מאשר ליהדות הרבנית.

בגנוסיס, הפלירומה היא המרחב הרוחני של האלוהות. לאלוהות הגנוסטית היה מרכיב שאיש אינו מסוגל להשיג ואספקטים (פנים, תכונות) שאת חלקם בני אדם מיוחדים, בתנאים מסוימים, מסוגלים לתפוס בשכלם. המרכיב הבלתי נתפס מכונה בספר הסודי של יוחנן בשם 'הרוח הבלתי נראית' והאספקטים של האלוהות נקראים שם בשם 'איונים'.  גם לאלוהות הקבלית יש בדיוק את אותם הרכיבים: מהות בלתי ניתנת להשגה הנקראת 'אינסוף' ועשר ספירות (אספקטים, פנים, תכונות) באמצעותן האינסוף מתבטא ומוציא לפועל את תוכניתו הקוסמית. האלוהות המורכבת היא חידוש רדיקלי ביהדות שכן לפני שהמיתוס הזה אומץ על ידי המקובלים האל היה פשוט, אחיד ולעיתים אפילו דמוי אנוש, אבל הוא מעולם לא כלל אספקטים שנמצאים באינטראקציה זה עם זה[נז].

במאה השמינית לספירה הערבים החלו לתרגם וללמוד את כתבי הפילוסופים היווניים שנפלו לידם ואט אט החלה להתפשט בעולם המוסלמי התודעה שהאל כנראה אינו גשמי ומוחשי כפי שנהגו לחשוב קודם לכן. התובנה הזאת חלחלה גם לעולם היהודי והאל בעל הגוף והצורה של בעלי המקראות, התנאים והאמוראים נאלץ לפנות את מקומו לאל הפילוסופי של רס"ג[נח] (רבנו סעדיה גאון) ורמב"ם[נט] (רבי משה בן מימון)[ס] שבהתאמה לרוחות המנשבות של המודרנה היה לגמרי רוחני; חסר גשמיות וצורה: נעדר תנועתיות ותחושות; קיים מעל לזמן ולמרחב; שאינו פועל ואינו מופעל[סא]. באל של רבנו סעדיה קשה מאד למצוא את האל מרובה האיונים של הגנוסטים והמשימה הפכה לבלתי אפשרית כשהרמב"ם התאים את האל היהודי לסטנדרטים אריסטוטליים ודרש מהאל להיות אחיד ופשוט לחלוטין[סב].

המקובלים דחו את האל הפילוסופי ואימצו במקומו את האל מרובה האספקטים של הגנוסטים. ה'רוח הבלתי נראית', אותה איש אינו מסוגל להשיג, הפכה ל'אינסוף' שגם אותו לעולם לא נוכל להשיג והאיונים שהואצלו זה מזה ואיבדו מ'רוחניותם' ככל שהם התרחקו ממקורם הפכו לספירות שמאבדות מאיכויותיהן האלוהיות ככל שהן מתרחקות מספרת הכתר שהאצילה את כל מערכת הספרות[סג].

2.

דואליזם והרוע העצמאי

תורת האידיאות האפלטונית הבדילה בין האל הרוחני הנשגב לאל-אומן הנחות (דמיאורגוס) שפעל בעולם החומרי. הדמיאורגוס האפלטוני לא היה רע במיוחד והוא נבדל מהאל העליון רק בכך שהוא לא היה מושלם כמוהו. מרקיון[סד], אחד המורים הראשונים בתנועת מאמיני ישו ומי שהכנסייה הפרוטו-אורתודוקסית[סה] החשיבה כרב-כופר ומגדולי יריביה, פעל במקביל לחוגי הנוצרים-גנוסטים הראשונים וייתכן שהוא עצמו היה שותף לחלק מדעותיהם. מרקיון הסיק שאם התורה מייחסת את הבריאה החומרית ליהוה הרי שהוא אינו יכול להיות האל הרוחני שמנותק מעולם החומר ובהכרח הוא רק הדמיאורגוס הנחות. ישו, אם כן, אינו בנו של אל הנקמות המקראי אלא שליחו של אל לא מוכר שנודע לאנושות לראשונה רק לאחר שהוא ירד עלי אדמות כדי להביא לבני האדם את בשורתו החדשה. כיוון שכך, טען מרקיון, הנוצרים לא צריכים לאמץ את השקרים שהאל הנחות שתל בתנ"ך של היהודים ועליהם להאמין רק בכתבים הנוצריים שמבטאים את רצונותיו של האל האמיתי[סו].

מרקיון אמנם היה דואליסט שבהשפעת הפלטוניזם הבדיל בין האל העליון לבורא הנחות של היהודים אבל גם הוא לא קבע שהאל המקראי הוא התגלמות הרוע. מבחינתו יהוה היה רק דמיאורגוס טיפש ותאב בשרים שהשתלט על עולם החומר. עם זאת, רעיונותיו חידדו בקרב הגנוסטיקאים את התובנה שיהוה/ילדבאות הוא אל אכזר, נוקם ונוטר, שדרש מנאמניו להשמיד עמים, להטיל עונשי המוות, להשתתף בפולחני דם ולברך אותו על שברא את השמים, הארץ וכל אשר בהם. השפעות מהמזרח, שלימים יעצבו את הדת המניכאית[סז], גרמו לגנוסטים ללכת צעד אחד נוסף ולתאר את ילדבאות כרשות נפרדת ובעלת רצונות עצמאיים שאחראית לכל הרע שמציף את עולם החומר. במיתוסים שלהם הם סיפרו שילדבאות אמנם הואצל מאיון (חכמה) ולכן גם הוא היה 'אלוהי' במידה זאת או אחרת, אבל לאחר שהוגלה לעולם החומר הוא שכח את מקורו והחל לחשוב שהוא הבורא היחיד והאל העליון. בעולם החומר הוא אכן היה האל היחיד ולכן עלה בידו לכפות את מרותו על בני האדם שהוא ברא ולדרוש מהם להכיר באלוהותו ולעשות כמצוותו. ברור, עם זאת, שעולמו החומרי של ילדבאות/יהוה הוא רק מרכיב קטן וטפל במציאות האמיתית שמתמקדת בפלירומה האלוהית.

מושג ה'רוע' לא היה זר ליהדות הטרום-קבלית אבל הרבנים ראו ב'רוע' כלי-שרת להשגת מטרותיו הנסתרות של האל, או לחליפין, תוצאה של המצב הכאוטי שמשתלט ברגע שהאל מסיר מהאנושות את השגחתו ומתיר לחוקיות הטבעית לפעול ללא הכוונתו[סח]. מפעם לפעם אנו אמנם נתקלים בסיפורים שלא לגמרי מתיישרים עם העקרון שהרוע כפוף אך ורק לרצונותיו של האל[סט] אבל כל הסיפורים הללו נובעים מחוסר המודעות וחוסר העקביות של הרבנים ולא מהאמונה בקיומו של 'רוע' עצמאי שאינו כפוף לאל ולתכתיביו. המקורות הרבניים מוצפים בסיפורים על שטנים, אשמדאים, מזיקים, שדים, מלאך המוות, סמאל, נעמה, לילית ושאר מרעין בישין אבל כל אלו, לפחות תיאורטית, סרים למרותו של בוראם ופועלים רק על פי הנחיותיו. פה ושם נמצא גם מורדים, דוגמת הילל בן שחר[ע], שניסו להשתחרר משלטונו של הבורא אבל בכל המיתולוגיה הרבנית לא נמצא ולו מזימה אחת שצלחה או ישות כלשהי שהצליחה לבסס מלכות משל עצמה.

היהודים פגשו בדואליזם, כפי שהוא בא לביטוי בדת הזורואסטרית, במהלך גלותם בבבל ופרס. הדת הזורואסטרית מכירה בשתי רשויות נפרדות ובלתי תלויות שתמיד נלחמות זו בזו על נפשם של הבריות – האל הטוב, אהורה-מזדא (הנקרא במקורותינו גם בשם אוהרמזד), והאל הרע, אנגרא-מניו (הנקרא גם אהרימן). הנביא ישעיהו השני[עא], שכנראה פעל בתקופת שיבת ציון, לאחר שהיהודים כבר נחשפו לתרבות הפרסית, התפלמס עם הדואליזם הזורואסטרי  כששם בפי אלוהיו את הדברים הבאים:

אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי.

לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד.

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה.

(ישעיה מה:ה-ז)

דבריו של ישעיהו השני פוסלים את הדואליזם באופן ברור וחד משמעי – האל האחד והיחיד של היהודים יצר גם את האור וגם את החושך, גם את הטוב וגם את הרע. אין אף אל אחר זולתו.

כמו ישעיהו השני, גם הרבנים דחו את החשיבה הדואליסטית ושללו לחלוטין את האפשרות שקיימת רשות כלשהי שאינה כפופה לאל שהם ניכסו לעצמם. הרבנים הדגישו את ייחודו של האל שלהם, התנגדו בתוקף לאלו שהאמינו בקיומן של רשויות אלוהיות נוספות וגימדו כמיטב יכולתם את האלים הפרסיים[עב]. המונותאיזם היהודי מעולם לא היה לגמרי מושלם[עג] אבל ברור שהיהדות הרבנית תמיד האמינה שהעולם כולו נשלט אך ורק על ידי אל אחד ולבטח לא על ידי שני אלים או יותר.

הזורואסטרים האמינו בקיומן של שתי רשויות עצמאיות שהיו קיימות מאז ומעולם כך שלא ניתן לומר שאחד האלים יצר את השני. הגנוסטים שכללו את המיתוס וטענו שילדבאות, האל הרע, נוצר ממחשבה פסולה, שכח את מקורו, השתלט על עולם החומר ונלחם באלוהות הרוחנית שבפלירומה על האינטלקט והתודעה של בני האדם.

ספר הזוהר אינו שוטח בפרוטרוט את תורת הרוע שלו אבל מהרמיזות בספר ניתן להניח שהוא מתייחס לרוע עצמאי ובלתי-תלוי שנוצר בעקבות התגברות זמנית של מידת הדין לפני שהיא אוזנה על ידי מידת החסד. שפיעת היתר של הדינים הקשים גרמה להיווצרות פסולת בתוך העולם הרוחני וזו נדחתה אל מחוץ  לתחום האלוהות והפכה לעולמו של הסטרא אחרא[עד]. אף שבספרות הקבלית ניתן למצוא דעות שונות, ולעיתים אפילו מנוגדות, ברור שספר הזוהר מבטא, בין השאר, גם דעות דואליסטיות חריפות שדוגמתן נמצא בשפע בספרות הגנוסטית אך לעולם לא בכתבים הרבניים. מטיב להסביר זאת פרופסור ישעיה תשבי[עה]:

עמדת ספר הזוהר בשאלה זו, התופסת בו מקום רחב מאוד, שונה מן הקצה אל הקצה (מעמדת מקובלי גירונה). נגד הנטיה לשלילת ממשות הרע שבקבלת גירונה מצויים בספר הזוהר בירורים ותיאורים מפורטים, המציגים את הרע כמערכת של כוחות אדירים, שפעולתם ההרסנית מורגשת ומשפיעה בעליונים ובתחתונים. יחסי האלהות והרע מתוארים הרבה באספקלריה של קשרי מלחמה, ולעתים קרובות מובלטת ההקבלה שבין שתי המערכות. תיאורים אלו מורים בבירור על נטיה לצד תורת השניות הגנוסטית, כפי שנראה בפרק הבא. עצם הכינוי ״סטרא אחרא״, שהוא השם הקבוע לכוח הרע׳ מציין את המגמה הדואליסטית שבמשנת הזוהר. סטרא אחרא הוא הצד שכנגד, הניצב כאויב למול כוחות האלהות, והוא הנקרא ״אלהים אחרים״, שהתורה הזהירה מעבודתו. קרע עמוק חוצה את ההוויה כולה, והאדם נתון בין שתי המערכות ונמשך לכאן ולכאן. יצר הרע הוא נציגו של סטרא אחרא, הנחש הקדמוני המקנן בלב האדם, ואף הגוף הוא חלקו של סטרא אחרא, ואילו הנשמה ויצר הטוב הם כוחות של קדושה וחלק אלוה ממעל. השניות של טוב ורע טבועה איפוא גס בתוך האדם, והמלחמה בין שני היריבים נטושה בעולמות ובאדם כאחד. רק באחרית הימים׳ בנצחון הטוב והשמדת הרע, תגיע מלחמת־איתנים זו לקצה.

(משנת הזוהר – גופי מאמרי הזוהר, פרופסור ישעיה תשבי, מהדורה  שלישית, 1971, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, עמודים רפז 

פרופסור תשבי ממשיך: 'הכיוון הדואליסטי־גנוסטי, המהווה ללא ספק יסוד חשוב במשנת הזוהר ומגלה סטית חריפה מתורת היהדות הקדומה "מהול בהסתייגויות מרובות" המחלישות ומטשטשות את השניות של טוב ורע ומטות את הכף לצד התפיסה המסורתית.'

הדואליזם וההסתייגויות ממנו מראים שבספר הזוהר קיימות שתי גישות מנוגדות: האחת רואה בסטרא אחרא את עושה דברו של האל והשנייה רואה בו סמכות רוע עצמאית שנלחמת נגד כוחות הטוב האלוהיים. הסימטריה בין הסמכות האלוהית לסמכות הרוע מודגשת בכך שבמקביל לעשר הספרות האלוהיות קיימים 'עשרה כתרי הכשפים [של] הטומאה למטה׳[עו] וברור שמדובר בשתי מערכות שונות ונפרדות שאינן תלויות זו בזו. עולם בו יש גם קדושה אלוהית וגם טומאה של הסטרא אחרא הוא בהכרח זירת קרב בין שני יריבים מרים שמתחזקים ונחלשים זה על חשבונו של זה: כשהכוחות האלוהיים גוברים הסטרא אחרא נחלש וכשכוחות הטומאה גוברים הקדושה נחלשת. בעת שבית המקדש נחרב, כוחה של השכינה נחלש והשפעתו של הסטרא אחרא גברה אבל בעתיד לבוא השכינה תתחזק והסטרא אחרא יוכנע ויושמד. ליהודים תפקיד חשוב במאבק האיתנים: עוונותיהם מחזקים את הסטרא אחרא ומאפשרים לו להוציא לפועל את זממו בעוד שהמצוות שהם מקיימים מגבירות את כוחה של השכינה ועוזרות לה לדכא את אויבה הזדוני.

כוחו של הסטרא אחרא הוא עצום ורב וקשה להכניעו בדרכי מלחמה ולכן מוטב לפייסו ולשחדו במתנות. מוטיב זה חוזר מספר פעמים בספר הזוהר 'ולעתים נשמעת בו נעימת השניות אפילו במידה מרובה מאשר בתיאורי המלחמה'. מצוות דוגמת השעיר לעזאזל, עגלה ערופה, מים אחרונים והשער שבתפילין, מוסברות כמתן שוחד לסטרא אחרא. למשל: שילוח השעיר לעזאזל נמשל לעריכת סעודה מיוחדת לסטרא אחרא, שתעסיק ותרצה אותו כדי שלא יפריע להקרבת השעיר לאלוהים; העוונות עליהם יהודים מתוודים הם מעין מתנה לסטרא אחרא, שאמור להשיבם לחוטאים אם בעלי התשובה יחזרו לסורם; הסטרא אחרא מונע מהמלאכים למעלה ובני ישראל למטה להתייחד עם ריבונם ואז יורדים שש מאות אלף מלאכים, מפילים שינה על כל באי העולם ונותנים את העולם לסטרא אחרא וכשהוא משתלט על העולם הוא מרפה מהמלאכים והללו יכולים להיכנס לפני האל ולשבח אותו בפניו וכדומה. בני ישראל שרוצים להתקרב לאלוהיהם צריכים לדחות את הסטרא אחרא ולתת לו חלק שיתעסק בו[עז], כלומר, עד  לביעור הרע ונצחונו המוחלט של הטוב האדם חייב להרחיק את הסטרא אחרא מעליו ומעל האל על ידי שיתופו בעבודת האלוהים. אין דואליזם חריף מזה.

הכנסיות הבוגומיליות-קתריות התפצלו במאה השתים עשרה לשני זרמים. זרם שאימץ את הדואליזם המונרכי וזרם שדגל בדואליזם אבסולוטי. הדואליסטים המונרכים אמנם האמינו בקיומם של שני אלים אבל הם הניחו שמדובר באל עליון נשגב ודמיאורגוס נחות. לעומתם, הכנסיות שאימצו את הדואליזם האבסולוטי, ובכללן הכנסיות הקתריות בלנגדהוק, האמינו שמדובר בשתי ישויות קדמוניות, נצחיות, בלתי תלויות ושוות כוח ולכן אף אחת מהן אינה מסוגלת להכריע את הקרב הקוסמי ולהכניע את השנייה. הדואליזם הקבלי אולי מניח שבאחרית הימים הטוב ישתלט על הרע אבל ברור שעד לניצחון הסופי הקדושה לא תוכל להכניע את הסטרא אחרא ושתי הרשויות ימשיכו לשלוט במקביל ולהילחם זו בזו. הדואליזם האבסולוטי ששוקע בספר הזוהר אינו מוכיח שהקבליסטים שאבו את דעותיהם מהקתרים אבל הוא בהחלט הופך את האפשרות הזאת להרבה יותר סבירה.    

3.

אצילות

אפלטון האמין שגם העולם הלא-מוחשי וגם העולם הגשמי נוצרו מאור שנבע מה'אחד'. האור הזה יצר בתחילה את הישויות הטהורות והמושלמות ביותר של העולם הרוחני וככל שהוא התרחק ממקורו הוא כהה, התעבה ונעשה פחות ופחות טהור ומושלם עד שלבסוף הוא הפך לחומר ארצי. הגנוסטים קיבלו את הגישה הזאת במלואה והניחו שגם האיונים בעולם הרוחני וגם המציאות החומרית שמעבר לגבולות הפלירומה הואצלו, בין אם ישירות ובין אם בשרשרת, מ'הרוח הבלתי נראית'. כוחות ההאצלה הלכו ופחתו ככל שהם התרחקו ממקורם ובקצה הפלירומה הם הפכו לחומר ששימש לבניית עולמו של ילדבאות.

התנ"ך, לעומת זאת, לא הכיר את מושג ה'האצלה' ולא תיאר בריאה באמצעות אור. הפרק הראשון של ספר בראשית אמנם מדבר על בריאה באמירה, למשל, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם', ומי שרוצה יכול לראות בכך מעין האצלה של המחשבה האלוהית, אבל  קטעים תנכיים אחרים מלמדים שהאל, כמו הדמיאורגוס, יצר בחומר קדום שהיה בנמצא עוד לפני היצירה האלוהית: 'וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה', 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם', 'אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם', 'עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָה' וכדומה. נתאמץ ככל שנרצה, ברוב פסוקי התנ"ך לא נמצא ולו רמז לבריאה בהאצלה ונראה שבעלי המקראות מעולם לא העלו על דעתם שאור אלוהי יכול להתעבות ולהפוך לחומר.

גם חז"ל לא קיבלו את תורתם של אפלטון ותלמידיו ולכן הם לא ידעו שעליהם לזלזל במשמעותם הפשוטה של פסוקי המקרא, לקרוא אותם כאלגוריות או לפרשם ברוח הפילוסופיה היוונית. התלמודים ומדרשי האגדה שהועמסו באגדות פשטניות שנשענות אך ורק על המיתולוגיה המקראית מסכלים כל ניסיון לייחס לחז"ל הבנה כלשהי בתורת האצילות ומשמעויותיה. במאה השמינית, הערבים נחשפו לפילוסופיה היוונית ובעקבותיהם גם היהודים גילו שהמציאות יכולה להתפרש גם בדרכים אחרות[עח] אבל ככל הנראה לפני המאה השתים-עשרה רוב הרבנים דחו את תובנותיה ומסקנותיה של הפילוסופיה ולא אימצו את הסברה שעולם החומר הואצל מאור אלוהי כלשהו.  

הרמב"ם, הפילוסוף היהודי-אריסטוטלי הגדול, חי בתקופת ההתעוררות הקבלית ובכל זאת אין בכתביו רמז כלשהו לאפשרות שהעולם נברא בהאצלה. לשיטתו, שני הפסוקים הראשונים בספר בראשית, 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.' מתארים את בריאתם של ארבעת היסודות האריסטוטליים (המילה 'ארץ' מרמזת על יסוד העפר/אדמה, המילה 'מים' על יסוד המים, המילה 'חושך' על יסוד האש והמילה 'רוח' על יסוד האויר). בהמשך, היסודות הללו נבללו זה בזה ויצרו את כל התרכובות בעולם התת-ירחי וברור שלא מדובר בהאצלה האפלטונית אלא בתורת החומר והצורה של אריסטו. הרמב"ם אמנם חשב שהנבואה היא האצלה של האינטלקט האלוהי, הפעיל והמושלם, לאינטלקט הרציונלי של האדם המושלם אבל נראה שהוא הסתפק בהאצלה של מחשבות מבלי להרחיב את המושג לאור שהופך לחומר. לא נטעה עם נניח שהרמב"ם הכיר את הפילוסופיה הנאו-אפלטונית, לפחות כפי שהוסברה על ידי הפילוסוף המוסלמי אל פאראבי (al-Fārābı̄, 872-950), והחליט להתעלם ממנה. התעלמות זאת מוכיחה שלא הייתה בידיו שום מסורת קדומה שמלמדת, כביכול, על עולמות שנבראו בהאצלת אור אלוהי כלשהו. 

בכתביו של רבי משה בן נחמן (רמב"ן, 1194-1270) כבר ניתן למצוא התייחסויות מפורשות לבריאה באצילות, למשל: 'ובפנימיות הענין יקראו "ימים" הספירות האצולות מעליון'[עט]. או 'ואף על פי ששיר השירים בנוי על יסוד המרכבה העליונה ועל שרשי האצילות וקשרי המעלות וסוד שני החשוקים הנודעים לבעלי הקבלה'[פ] אבל אין להתפלא על כך. הרמב"ן נחשב לאחד מראשוני המקובלים והפרשן הראשון שקרא את התנ"ך, התלמודים והמדרשים גם דרך משקפיים קבליות.

כמו במקרים אחרים, ספר הזוהר אינו מציג דעה מגובשת אבל במקומות רבים הוא מתאר שרשרת אצילות שהביאה ליצירת כל הישויות, הן בעולם הספירות והן בעולם החומרי. המושג 'אצילות' אמנם מוזכר רק בחלקים המאוחרים של הספר אבל בחלקים המוקדמים יותר התפשטות העצמות האלוהית מתוארת על ידי ביטויים דוגמת 'המשכה' (אמשכותא), משך (משיכו), פשיטה או התפשטות (פשיטו או אתפשטותא), נביעה (נביעו או נגידו), הארה (נהירו), נציצה או התנוצצות (נציצו) וכדומה.

גישה די ברורה בספר הזוהר מלמדת שהספירה הראשונה, כתר, היא הרצון חסר התכנים המוגדרים של האל. הספירה השנייה, חכמה, נאצלה מכתר ובה החלה להתגלות המחשבה האלוהית, סתומה ולא נודעת אך בעלת תכנית כללית לבניין העולמות. הספירה השלישית, בינה, נאצלה מחכמה ובה המחשבות האמורפיות התגבשו ונעשו ברות קיום. מספירת הבינה נאצל 'עולם האצילות' שמתבטא בשבעת הספירות התחתונות. האל המרוחק והנעלם, 'אינסוף', לא היה שותף לתהליך ההאצלה, בין במישרין ובין בעקיפין, והדבר היחיד שמיוחס לו הוא הטבעת ההוויה בספירה כתר ממנה התפתחו בהמשך כל העולמות. גם כאן הדמיון לתורה הגנוסטית הוא ברור ומובהק ואין ספק שספר הזוהר מדבר בדיוק על אותו תהליך האצלה שהביא לבריאת האיונים והעולם החומרי.

4.

ניצוצות

את הניצוצות האלוהיים שנלכדו בגופות ארציים אנו מוצאים כבר בספר הסודי של יוחנן. בבסיסן, המיתוסים הגנוסטיים מלמדים שבקרבם של חלק מבני האדם חבויים ניצוצות רוחניים אותם ניתן להשיב למקורם בפלירומה באמצעו הגנוסיס, הידע הסודי שמלמד כיצד ניתן להשתחרר מכבלי הגוף והחומריות ולהעפיל לעולם הרוחני.

כמצופה, בתנ"ך ובכתבי חז"ל אין זכר לניצוצות לכודים שממתינים לשחרור והמושג גם לא הוטמע בספר הזוהר. רעיון הניצוצות הפכו לבשר מבשרה של הקבלה רק אחרי שהתורה הלוריאנית עיבתה את קבלת הזוהר ברובד מיתולוגי נוסף שמספר על אור האינסוף שגרם ל'שבירת הכלים', היינו, לניתוצן של שבעת הספירות התחתונות שלא הצליחו להכיל את שפיעת האור האלוהי והתרסקו לרסיסים. הרסיסים הללו נלכדו בעולם הקליפות - עולם החומר בו שולטים כוחות הטומאה והרוע וחובתו של היהודי לחלץ את הניצוצות מתוך הקליפות על ידי קיום המצוות המעשיות, תיקון הנפש, הקפדה על חיי טהרה וחזרה בתשובה כנה ושלמה שכן כל מצווה שהיהודי מקיים מאפשרת לניצוץ נוסף להיחלץ מהעולם החומרי ולחזור לעולם האלוהי. מלאכת התיקון תושלם כשכל הניצוצות ישובו למקומם ואז תבוא גאולה לעולם.[פא]

הדמיון שבין המיתוס הגנוסטי למיתוס הקבלי והיעדרם של השניים מהמקורות הרבניים הקדומים שבים ומוכיחים שמדובר באמונות זרות שחדרו ליהדות בתקופות מאוחרות ולא באמתות שהגבורה מסרה למשה על ההר. האמונות הללו לא קיימות ביהדות חז"ל וכל מי שחושב שרוח הקודש גילתה אותן לרבי שמעון בר יוחאי למעשה מאשים את רוח הקודש בכפירה חמורה בעקרונות של היהדות המסורתית.

5.

גלגול נשמות

האמונה בגלגול נשמות נולדה, כנראה, בכתות הפולחן היווניות ששגשגו במאה השישית לפני הספירה. כמאה שנים מאוחר יותר, בימי הכנסת הגדולה, אפלטון ייחס לסוקרטס את הדעה שאנשים ראוותנים, אלימים ושיכורים יתגלגלו לגופות של חמורים ובהמות; אלו שבחרו בחוסר צדק, רודנות ושוד יתגלגלו בגופות של זאבים ועופות דורסים; ישרי הדרך שאינם פילוסופים יתגלגלו בגופם של בעלי חיים חברותיים דוגמת דבורים, נמלים ואולי אפילו בני אדם בעוד שהפילוסופים, שמוחם מסוגל להתנתק מכבלי הגוף וצרכיו, לא יתגלגלו באף יצור אחר ויזכו לשהות במחיצת האלים[פב]. האמונה בגלגול הנשמות אומצה על ידי הנאו-פיתגוראיים[פג], הסטואיים[פד] והנאו-אפלטוניים[פה] וככל הנראה אפילו פילון האלכסנדרוני[פו] האמין שנשמות מתגלגלות מגוף אחד למשנהו[פז].

הגנוסטים אימצו את האמונה בגלגול נשמות ובספר הסודי של יוחנן אנו מוצאים את השליח יוחנן שואל את ישו: 'איך נשמות יכולות להפוך לצעירות יותר ולחזור לרחם אימם או לבני אדם אחרים?' ישו שמח על השאלה שהוכיחה לו שיוחנן באמת הבין את סוד הגנוסיס והסביר 'הנשמה תלך עם אדם חי אחר והיא תינצל בזכותו. אחר כך היא לא תינתן שוב בתוך בשר.' ואמונה זאת התגלגלה גם לקתרים ומהם, ככל הנראה, גם למקובלים הראשונים שהפכו אותה לאחד מיסודות תורת הקבלה. 

ספר הזוהר מתייחס לגלגול נשמות במספר מקומות, ובפירוט רב בחלק שעוסק בפרשת שופטים של ספר שמות:

בֹּא וּרְאֵה, 'אִם אַחֶרֶת יִקַּח לו'[פח]. הַגִּלְגּוּלִים שֶׁמִּתְגַּלְגְּלִים בַּפָּסוּק הַזֶּה כַּמָּה גְדוֹלִים וְעֶלְיוֹנִים הֵם, שֶׁהֲרֵי כָּל הַנְּשָׁמוֹת נִכְנָסוֹת בְּגִלְגּוּל, וְלֹא יוֹדְעִים בְּנֵי אָדָם דַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ עוֹמְדִים הַמֹּאזְנַיִם וְאֵיךְ נִדּוֹנִים בְּנֵי אָדָם בְּכָל יוֹם וּבְכָל זְמַן, וְאֵיךְ נְשָׁמוֹת נִכְנָסוֹת לַדִּין עַד שֶׁלֹּא בָאוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵיךְ נִכְנָסוֹת לַדִּין אַחַר שֶׁיּוֹצְאוֹת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה.

כַּמָּה גִלְגּוּלִים וְכַמָּה מַעֲשִׂים נִסְתָּרִים עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם כַּמָּה נְשָׁמוֹת מְעֻרְטָלוֹת, וְכַמָּה רוּחוֹת מְעֻרְטָלוֹת הוֹלְכוֹת בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא נִכְנָסוֹת לַפַּרְגּוֹד שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְכַמָּה עוֹלָמוֹת מִתְהַפֵּךְ בָּהֶם, וְהָעוֹלָם שֶׁמִּתְהַפֵּךְ בְּכַמָּה פְלָאִים נִסְתָּרִים, וּבְנֵי אָדָם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מַשְׁגִּיחִים, וְאֵיךְ מִתְגַּלְגְּלוֹת הַנְּשָׁמוֹת כְּאֶבֶן בְּכַף הַקֶּלַע, ... שֶׁהֲרֵי כָּל הַנְּשָׁמוֹת מֵהָאִילָן הַגָּדוֹל וְהַתַּקִּיף, שֶׁהוּא הַנָּהָר שֶׁיּוֹצֵא מֵעֵדֶן, יוֹצְאוֹת, וְכָל הָרוּחוֹת מֵעֵץ אַחֵר קָטָן יוֹצְאוֹת. ... אוֹתָהּ רוּחַ שֶׁיּוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלֹּא הִתְרַבְּתָה (שלא נטהרה) וְלֹא הִתְפַּשְּׁטָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוֹלֶכֶת בְּגִלְגּוּל וְלֹא מוֹצֵאת מְנוּחָה. בָּאָה בְּגִלְגּוּל בָּעוֹלָם כְּאֶבֶן בְּכַף הַקָּלַע, עַד שֶׁיִּמָּצֵא אוֹתוֹ גוֹאֵל שֶׁיִּגְאֲלֶנָּה, וּמֵבִיא אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ כְּלִי מַמָּשׁ שֶׁהוּא הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וּמַדְבִּיק בּוֹ תָּמִיד רוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְהָיְתָה בַּת זוּגוֹ, רוּחַ בְּרוּחַ, וְאוֹתוֹ הַגּוֹאֵל בּוֹנֶה אוֹתוֹ כְּמִקֹּדֶם. וְאוֹתָהּ רוּחַ שֶׁהִשְׁאִיר וְנִדְבְּקָה בְּאוֹתוֹ הַכְּלִי, לֹא נֶאֶבְדָה. שֶׁהֲרֵי אֵין אֲפִלּוּ דָּבָר קָטָן בָּעוֹלָם שֶׁאֵין לוֹ אֲתַר וּמָקוֹם לְהִטָּמֵן וּלְהִתְכַּנֵּס לְשָׁם, וְלֹא נֶאֱבָד לְעוֹלָמִים. וּמִשּׁוּם כָּךְ, אוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁהִשְׁאִיר בְּאוֹתוֹ כְּלִי שָׁם, הוּא וַדַּאי רוֹדֵף אַחַר הָעִקָּר וְהַיְסוֹד שֶׁלּוֹ שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ, וּמֵבִיא אוֹתוֹ וּבוֹנֶה אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, בְּמָקוֹם שֶׁל אוֹתָהּ רוּחַ בַּת זוּגוֹ שֶׁיָּצְאָה עִמּוֹ, וְנִבְנֶה שָׁם כְּמִקֹּדֶם, וְזוֹהִי בְּרִיָּה חֲדָשָׁה עַכְשָׁו בָּעוֹלָם, רוּחַ חֲדָשָׁה וְגוּף חָדָשׁ.

(תרגום, הזוהר, פרשת משפטים, צט:ב)

תורת גלגול הנשמות היא אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך שבבסיס הקבלה עומדות אמונות זרות ולא האמונות המסורתיות של הדת היהודית. התנ"ך אמנם מכיר בקיום כלשהו לאחר המוות אבל זהו קיום דלוח, אפתי וחסר מעש ב'שאול' מעורפל אליו יורדים כל המתים - צדיקים ורשעים כאחד. את יושבי השאול ניתן להעלות באוב ולראות כדמויות חיות ויחידי סגולה יכולים אפילו לדבר עימם ולשמוע מהם בשורות קשות[פט] אבל לאחר שהעולים באוב מסיימים לשחק את תפקידם בחזיון הם חייבים לשוב על עקבותיהם, לחזור לשאול ולהמשיך לשהות שם לנצח נצחים. ברור שבעלי המקראות לא העלו על דעתם את האפשרות שהנפש יכולה לנדוד לגוף אחר ולהותיר מאחוריה את גופה המקורי.

מאוחר יותר חז"ל הבינו ששכר ועונש שיינתנו בעולם מרוחק ובלתי מוכר יכולים להיות הרבה יותר אפקטיביים מכל גמול או עונש שיינתנו בעולם המוכר והמבוקר והם פיתחו את רעיון ה'עולם הבא' בו הצדיקים שהילכו בדרך הישר הרבנית נהנים מתענוגות נצח ב'גן עדן' (אכילת בשר הלוויתן ושור הבר, לימוד תורה, ההתכרבלות תחת כנפי השכינה וכדומה) בעוד הרשעים, שסטו מדרך הישר ולא שהו להלכות הרבניות, מתייסרים לעולמי עד בתוך סירים של צואה רותחת[צ]. עמדותיהם של חז"ל בנושא חשוב זה אינן ברורות די צרכן שכן מבשר משובח יכולים ליהנות רק גופים שעדיין לא איבדו את חוש הטעם וקשה לראות כיצד צואה רותחת יכולה להעכיר את רוחם של אלו שבהיעדר גוף כבר אינם מבחינים בין קור וחום. תרצנים מאוחרים יותר נאלצו לתקן את הרושם שחז"ל הותירו אחריהם ולהסביר שמדובר בתענוגות וייסורים של הנפש ולא של הגופות המוחשיים אבל בין אם מדובר בגוף ובין אם בנפש ברור שהנשמות המקוריות מבלות את יתרת הנצח בגיהינום או בגן עדן וממילא הן אינן יכולות להתגלגל לגופים אחרים.

רבנו סעדיה גאון (רס"ג) אמנם האמין בתחיית המתים אבל הוא שלל את רעיון גלגול הנשמות בצורה המפורשת ביותר:  

והנני אומר כי אנשים ממי שנקראים יהודים מצאתים מאמינים בגלגול וקורים אותו ההיעתקות, וענינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים. ונתברר לי מה שמדמים שהוא הביאם לידי דבר זה, ומצאתים ארבע טעויות, וראיתי להזכירם ולהשיב עליהם.

(ספר אמונות ודעות, מאמר שישי, אות ח)

כמוהו, גם כל שאר הרבנים שחיו ופעלו לפני המאה השלוש עשרה דחו במפורש או התעלמו בשקט מתורת הגלגולים אף שברור שרובם ידעו על קיומה[צא]. גם אחרי שתורת הקבלה קנתה לה אחיזה בעם היהודי, רבנים רבים המשיכו לדחות או להתעלם מהאפשרות שנשמות מתגלגלות לגופים חדשים, למשל, רבי חסדאי קרשקש (1340-1410) פסל את תורת הגלגולים בטענה שתינוק אליו התגלגלה נפשו של אדם אחר צריך להיות בעל ידע קודם, מה שבעליל אינו כן[צב]. גם תלמידו, רבי יוסף אלבו (1380-1444), שלל את האפשרות שנפש שכבר הייתה בעלת זכות בחירה תתפוס את מקומה של נפש שעדיין לא התנסתה בבחירה חופשית[צג].

אם תורת הגלגולים נבעה ממקור אלוהי ועברה בשרשרת המסירה הרבנית, בין אם בגלוי ובין אם בסודי סודות, אף אחד מגדולי ישראל לא היה מעז לצאת נגדה ולפסלה בלשון ברורה ונחרצת. רבנו סעדיה, לא היה טוען שגלגול הנשמות הוא רעיון הזוי ומבולבל; הרבנים קרשקש ואלבו לא היו פוסלים את תורת הגלגולים בטענה שהיא נוגדת את ההיגיון והשכל הישר ורבים אחרים, ובראשם חז"ל, רש"י ורמב"ם, לא היו מתעלמים ממנה לחלוטין ומאמצים דעות סותרות. תורה אלוהית אינה יכולה להיות הזויה, מבולבלת, שולית או חסרת ערך ולכן אם גדולי ישראל דחו את האמונה בגלגול נשמות אנו חייבים להסיק שהתורה הזאת לא הייתה מוכרת להם ואיש בתקופתם לא העלה על דעתו שבורא העולם נוהג לגלגל נשמות מאדם אחד למשנהו.

6.

תאורגיה

גם רעיונות תאורגיים חדרו לקבלה והפכו למושג מרכזי בה. המושג 'תאורגיה' מציין את היכולת של בני אנוש לשנות את מצבה, דעתה או כוונותיה של האלוהות, למשל, על ידי הורדת האלים למקדשים או לתוך פסלים; עליה לאלוהות מרוחקת שתהייה חייבת לגאול את האדם והשפעה על העולם האלוהי באמצעות כשפים, קסמים וטקסים מיוחדים שיגרמו לאל לפעול בצורה מסוימת. לא מדובר בהקרבת קורבנות, נשיאת תפילות, השתתפות בפולחנים דתיים או כל פעילות אחרת באמצעותה האדם מנסה לשכנע את האל להיעתר לבקשתו אלא בתרגולת קבועה שמחייבת את האל לנהוג על פי דרישותיו רצונותיו של האדם בין אם הקדושה רוצה בכך ובין אם לאו.

התאורגיה משרתת היטב את צרכיהם של שמאנים, אנשי דת פגניים, קוסמים ומכשפים שמנסים לשכנע את הציבור שהם מסוגלים לגייס לעזרתם כוחות על-טבעיים מועילים ולהרחיק מלקוחותיהם את הכוחות  העוינים והמזיקים. בדתות המונותאיסטיות, לעומת זאת, הרעיון שהאדם יכול להפעיל את האל לצרכיו אינו משחק תפקיד משמעותי אף שבטקסים הסקרמנטלים של הנצרות הקתולית ניתן אולי למצוא ממד תאורגי כלשהו[צד]. בתורה אנחנו אמנם מוצאים את אהרון הכהן עומד עם מחתת הקטורת בדרכו של האל הקוצף והנוגף וגורם לו לעצור את המגפה ולהסתפק ב-14,700 מתים בלבד[צה] אבל די ברור שהיכולת להשפיע על האל ניתנה רק לדמויות מופתיות כמו אהרון ולכן פחותי המעמד לעולם לא יצליחו למנוע מאלוהיהם להשמיד את כל מי שרק ירצה. בדומה, סביר להניח שהסיפורים בהם נח, אברהם, משה ושאר גדולי האומה מצליחים לשכנע את האל להתנחם ולשנות את כוונותיו נועדו להבליט את גדולתם של הבכירים (ושל הכוהנים שנכנסו לנעליהם) ומשמעותם התאורגית היא שולית וטפלה. טקסים תיאורגיים מאפשרים לעקוף את הכוהנים ובכך הם פוגעים במונופול ובפרנסה של גילדת הכוהנים. לבעלי המקראות לא הייתה שום סיבה לאפשר להמונים להשפיע באמצעות טקסים תאורגיים על החלטותיו של אל שהם עיצבו מלכתחילה כחם מזג, קפריזי ומהיר לכעוס שאת חרון אפו ניתן לשכך רק באמצעות קורבנות ומנחות.

רמז לאמונה תאורגית ניתן אולי למצוא בסיפור שמתאר כיצד זקני ישראל הגיבו לאחר תבוסת עמם בקרב נגד הפלשתים: 'לָמָּה נְגָפָנוּ יְהֹוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְישִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ'[צו]. נראה שהם היו בטוחים שבעזרת ארון הקודש ניתן לכפות על אלוהי ישראל לרדת למחנה ולעזור לבניו לנצח את אויביהם. כך, מין הסתם, חשבו גם הפלישתים שהאמינו שטקס הבאת הארון יגרום לאל של הישראלים להתערב בקרב ואמרו זה לזה: 'אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר'[צז]. סיפור זה מוכיח שבני ישראל, כשכניהם, האמינו ביכולתם של הכוהנים להפעיל לצרכיהם את האל שברשותם. הסוף המר – תבוסת המחנה הישראלי ואובדן שלושים אלף לוחמים -  מלמד שהאל הקפריזי של הכוהנים אינו מחויב לאיש ושמורה לו הזכות להתעלם מטקסי ההפעלה האנושיים ולעשות ככל העולה על רוחו.

באגדות חז"ל, לעומת זאת, כבר ניתן למצוא לא מעט סיפורים על רבנים שמצאו דרך לגרום לאל לנהוג כרצונם. בסיפורים אלו נוכל למצוא צדיקים גדולים במיוחד דוגמת חוני המעגל (תענית יט:א) ורבי חנינא בן דוסא[צח] שידעו כיצד בדיוק ניתן לאלץ את האל להוריד ו/או לעצור את הגשמים. רבנים גדולים אחרים הצליחו להפעיל את האל ולגרום לו להרוג את אלו שפגעו בהם[צט] אבל גם הסיפורים הללו סופרו כדי להדגיש את גדולת הרבנים ולא ניתן להסיק מהם שקיימות טכניקות באמצעותן ניתן להפעיל את האל בכל זמן ובכל מצב. הסיפור על רבי יהושע בן לוי וכרבולת התרנגול[ק] אמנם רומז לאפשרות שבמהלך היממה קיים 'רגע' (המוגדר 'כאחד מחמשים ושמונה אלף, שמונת אלפים שמונה מאות ושמונים ושמונה של השעה') בו האל מתרגז ומאבד את עשתונותיו וכל מי שיודע לכוון במדויק לרגע זה מסוגל לגרום לאל להיענות לכל בקשותיו. רבי יהושע בן לוי ניסה לנצל לצרכיו את אותו שבריר השנייה בו האל אינו מסוגל לחשוב בצורה הגיונית אבל הוא נרדם והחמיץ את ההזדמנות לקלל את המין שהציק לו בדברי כפירה. הדעת נותנת שאם רבי יהושע בן לוי היה שומר על הערנות הראויה הוא לבטח היה מצליח לגרום לאלוהיו להישמע לו ולפעול כמצוותו. עם זאת, הפעילות התאורגית של רבי יהושע בן לוי אינה יכולה לשמש כהוכחה לאמונה ביכולתם של הבריות להשפיע על ההחלטות האלוהיות כיוון ששוב מדובר בסגולותיו הייחודיות של חבר גילדה נבחר ואין שום וודאות שהשיטה הייתה מועילה גם להדיוטות או לרבנים פחותי מעלה.

תאורגיה מוחלטת, היכולת לכפות על האל להיענות להשפעה האנושית, ניתן אולי למצוא רק במקום אחד בספרות חז"ל: 'רבי עזריה בשם רבי יודה ברבי סימון: כל זמן שהצדיקים עושין רצונו של הקב"ה הן מוסיפין כח בגבורה'[קא] ומי שרוצה יכול להסיק מכך שלמעשיהם של צדיקים (קיום מצוות) יש השפעה ישירה על כוחותיו של האל, בין אם הוא חפץ בכך ובין אם לאו. זאת אינה מסקנה הכרחית שכן אמירתו של רבי יודה מתייחסת לפסוק 'וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר'[קב] ונראה שבהקשר זה מעשיהם של הצדיקים מעודדים את האל לדבוק בהחלטותיו ואין להסיק מכך שבני אדם באמת מסוגלים להגדיל את כוחו האינסופי גם במקרה שהוא אינו מעוניין בכך.
 
רק ספרות ההיכלות והמרכבה, אותה אני מייחס לכת יהודית-גנוסטית, מתארת הוראות הפעלה תאורגיות שמאפשרות לבעלי סוד לכפות על ישויות על-טבעיות לפתוח בפניהם את דלתות ההיכלות[קג]. דעות דומות ניתן למצוא בעולם הפגני[קד] ובנאו-אפלטוניות[קה] ואף בלא מעט ספרים גנוסטיים מוקדמים[קו] עם זאת, התארגיה מעולם לא עמדה בליבן של האמונות הגנוסטיות ויש לכך סיבה טובה: הגנוסטים האמינו שבני האדם כלואים בעולם החומרי בעוד שהאלים מאכלסים פלירומה רוחנית שאינה קשורה לעולמו החומרי של הדמיאורגוס. הנשמות שחוזרות למקורן בפלירומה צריכות אמנם לעבור דרך הרקיעים שנשלטים על ידי אלים או ארכונים עוינים, שם הן זקוקות לנוסחאות קסמים וקמיעות שיאפשרו להן לחצות את המכשולים ולהמשיך בדרכן, אבל לטכניקות הללו אינן רלוונטיות כשהנשמות עדיין נתונות בגופות חומריים ולכן אין להן משמעות רבה לאנשים שעדיין נמצאים בין החיים, אף  שהללו לבטח למדו אותן בטקסי החניכה ונצרו אותן בזיכרונם כדי שישמשו אותם בעת הצורך.

בניגוד לחשיבות המשנית שהיהדות הרבנית והכתות הגנוסטיות העניקו לתאורגיה, המקובלים הפכו את העקרונות התאורגיים ליסוד המרכזי של תורתם. הם לימדו שהמצוות הן צורך גבוה של האל והורו למאמינים לכוון את כל תפילותיהם וטקסיהם להשכנת שלום ויצירת הרמוניה בקרב הספרות האלוהיות. כבר ראינו שהמצוות שהיהודים מקיימים מגבירות את כוחה של השכינה במאבק הקוסמי שהיא מנהלת נגד הסטרא אחרא אבל זהו רק קצה הקרחון שכן על פי המקובלים, ספרת היסוד מרכזת את השפיעה שנובעת מחמשת הספרות שמעליה (חסד, גבורה, תפארת נצח והוד) ומזרימה אותה לספרת מלכות, הנקראת גם 'שכינה', שבהמשך מעבירה את השפיעה לעולמם של בני האדם. כשקיימת הרמוניה בין ספירת יסוד לספירת מלכות, השפיעה זורמת והאנושות נהנית מהטוב האלוהי אבל כשיש נתק בין שתי הספרות השפיעה פוסקת והעולם נחשף לאסונות, צרות וחוליים שונים.

המקובלים מניחים שכוחות הרע גוברים בעת שנוצר נתק בין שתי הספירות ורק מעורבות של יהודים שומרי תורה ומצוות מסוגלת להביא לזיווג קוסמי בין שתי הספירות ולזרימה של השפע האלוהי לעולמות של מטה. רעיון זה מתבטא בתפילות דוגמת:

הֲרֵינִי מְכַוֵּן מֵעַתָּה עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִמַּעֲשַֹי וְדִבּוּרַי וּמַחְשְׁבוֹתַי שֶׁל כָּל הַיּוֹם עַד לְמָחָר בָּעֵת הַזֹּאת לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ בְּשֵׁם כָּל יִשְֹרָאֵל לְהַכְרִיעַ אֶת עַצְמִי וְאֶת כָּל עַם בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת.

(סדר השכמת הבוקר, סידור תפילה נוסח ספרד)

מהן ניתן להבין שכל כוונותיו, מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו של שומר המצוות אמורים להיות מכוונים לעורר את הייחוד (מעין זיווג מיני) של הקדוש ברוך הוא (ששת הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) עם ספירת המלכות (השכינה). מסתבר שללא העזרה האנושית, האלוהות אינה מסוגלת לתפקד כהלכה ולהוריד את החסד האלוהי לעולמות התחתונים. זאת תאורגיה טהורה שמעניקה ליהודי המאמין תפקיד מכריע בשמירה על תקינותה של המערכת האלוהית.

המקובלים פיתחו גם סדרה של 'תיקונים', טקסים באמצעותם יהודים שומרי תורה ומצוות 'מתקנים' את האלוהות ומאפשרים לכל מרכיביה לפעול בהרמוניה וללא כל הפרעה. במהלכו של טקס 'תיקון חצות', לשם משל, המשתתפים לובשים שק, שמים עפר על ראשם ומדקלמים סדרה ארוכה של פסוקים תנכיים וקינות. התיקון נפתח בנוסחה הבאה:

לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחדא שם יוד קה בואו קה (י.ה.ו.ה) ביחודא שלים ע"י ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל הריני רוצה לסדר סדר תיקון השק והאפר ולומר תיקון רחל ותיקון לאה ולתקן את שרשם במקומם העליון ולאונן ולקונן על חרבן ביהמ"ק (בית המקדש) על גלות השכינה וגלות התורה וגלות ישראל ולאקמא שכינתא מעפרא (להקים שכינה מעפרה) ויהי נעם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.[קז]

את התאורגיה החזקה, המקובלים לא קיבלו ממוריהם ולא למדו משכניהם הקתרים ולכן סביר להניח שהם פיתחו את הרעיון בעצמם, אולי בהשראת ההרמוניה השלווה שאמורה לשרור בפלירומה ואולי בהשפעת דעות פגניות ו/או תורות נאו-אפלטוניות שהם מצאו בספרים עתיקים. בכל מקרה, ברור שהאמונות התאורגיות התפתחו לאחר המאה השתים עשרה ולא בימיהם של חז"ל, אף שהללו היו קופצים על המציאה ומטמיעים אותה בתורתם אם רק היה עולה בדעתם שקיום ההלכות שהם פיתחו עשויה לגרום לאל להרעיף מטובו על שומרי התורה והמצוות שבאותה עת נאנקו תחת עולה של רומי ולא נהנו משום חסד האלוהי שהיה אמור לזרום מששת הספירות, דרך השכינה, לעם ישראל המיוסר והמדוכא.

שוב ושוב אנו מגלים שספר הזוהר זנח את האמונות המסורתיות של הרבנים ובחר להסתמך על יסודות גנוסטיים מובהקים. להערכתי, למרות הדמויות הרבניות שמככבות בספר והציטטות המקראיות שמציפות אותו, לספר זוהר כבר אין מקום בארון הספרים היהודי ויש להעבירו לארון הספרים הגנוסטי, שם הוא יתווסף לספרים שנכתבו בכתות הגנוסטיות הנוצריות[קח], לספריהם של חוגי המקובלים הקדומים ולטעמי גם לספרי ההיכלות והמרכבה. אחריו יגיעו לארון גם כתביהם של כל יודעי סוד שהעשירו את ספרות הקבלה מהמאה הארבע עשרה והילך; דברי פרשנות על הכתבים הללו; פרשנויות על הפרשנויות (למשל, שלל הפירושים על כתבי הרב אשלג); ספרי חסידות שמצאו עומקים חדשים בקבלה היהודית; פרשנויות על ספרי החסידות; כתבים של 'מקובלים' בני ימינו שעוסקים בהפצת והוראת הקבלה וכך הלאה וכך הלאה. יש להניח שארון הספרים הזה ימשיך להתנפח כל עוד ימצאו בעלי עניין שירצו להתפרנס מעסקי הקבלה והחסידות ותמימים שיחפצו ללמוד מהם את התורות הללו.

ספר הזוהר – מרוח הקודש או מהרוח האנושית?

בעלי העניין רוצים שנאמין שגם תורת הקבלה, כמשתמע משמה, נלמדה מרוח הקודש[קט] והשתלשלה במורד הדורות במסירה בעל פה ממוסר מהימן אחד למשנהו. את ספר הזוהר הם מייחסים לתנא שמעון בר יוחאי (רשב"י, 87-160 לספירה), תלמידו של רבי עקיבא ומורו של רבי יהודה הנשיא, שלטענתם למד, לימד והעלה על הכתב את תורת הסוד שהתגלתה לו באמצעים על-טבעיים. הרצון לייחס את ספר הזוהר לתנא הקשיש מובנת מאליה: אם רבי שמעון בר יוחאי כתב את ספר הזוהר בהשראת רוח הקודש הרי שהקבלה היא תורה קדושה ועתיקה שהייתה מוכרת גם לחכמי התלמוד[קי] וממילא יש צורך במורים שיעסקו בהוראתה ובבכירים שיעמדו בראש הקהילות שיקומו בהשפעתה. חוקרי הקבלה, עם זאת, פוסלים את האפשרות שספר הזוהר נכתב במאה השנייה לספירה ולהערכתם יש לייחסו לרבי משה די לאון (רמד"ל, 1240-1305)[קיא] שכתב ממוחו ומליבו ספר בו הוא בלל את הרעיונות שפותחו בחוגי המקובלים של פרובנס, קטלוניה וקסטיליה עם חידושים משלו ויצר יצירה מופלאה שאיש לא ראה קודם לכן.

רבי יצחק דמן עכו (1250-1340)[קיב] נסע לאווילה שבספרד, עירו של רבי משה די לאון, כדי לבדוק את המקור הקדום ממנו רמד"ל העתיק לכאורה את ספר הזוהר. הוא הגיע לאווילה לאחר שרבי משה די לאון כבר נפטר אבל אחד מרבני העיר העיד בפניו על דברים שאמרה אשתו של רמד"ל:

כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם מעולם ספר זה (הזוהר) היה עם אישי, אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב, הלוא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר כבוד יהיה לך? ויען אליי ויאמר: אילו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדבריי ולא ייתנו בעבורם פרוטה, כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיקם, יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עינייך רואות.

(רבי אברהם בן משה זכות, ספר היוחסין, מאמר ראשון האות שי"ן)

רבי יצחק אמנם מביא גם את עדותו הסותרת של רבי יוסף הלוי, בנו של רבי טודרוס המקובל:

דע והאמן כי ספר הזוהר אשר חיבר רשב"י היה בידו של רבי משה זה, וממנו יעתיק וייתן לאשר טוב בעיניו.

אבל עדותה של הרעייה שהסבירה שברקע הספר עומדים שיקולים עסקיים היא הרבה יותר אמינה מעדותו של רב שכנראה השתכנע מהבדותות שרבי משה די לאון סיפר לו בעת שמכר לו ביוקר את הספר שבדה מליבו.

לא כאן המקום להתעמק במחלוקת המתמשכת בשאלת קדמות הזוהר, אף שהיא עדיין מעסיקה הרבה מאד חוקרים ומאמינים[קיג]. לחוקרים יש הרבה סיבות טובות להניח שהספר נכתב רק בימי הביניים: טעויות במיקום אתרים שונים מהן ניתן להבין שבעל הזוהר לא הכיר את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל; שמות של רבנים שחיו שנים רבות אחרי רשב"י; ראיות שמלמדות על התפתחותו ההדרגתית של תורת הזוהר ובמיוחד, השימוש בארמית המשובשת שתובלה במילים שהושאלו מהספרדית העתיקה. מכולם עולה שהספר לא נכתב על ידי תנא דובר עברית שהכיר את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל אלא על ידי רב ימי ביניימי שמעולם לא ביקר בארצם של התנאים, שהניח שאם הוא יכתוב את הספר בעברית יהיה קל לזהות את הזיוף ושהעדיף להסתמך על הארמית, שפה בה בני תקופתו לא שלטו די צרכם. מסביר זאת בחינניות הרב שמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1800-1865)[קיד]:

... הלא ספר הזוהר לשונו מורה עליו שהוא ספר מזויף, כי באמת איננו לא לשון מקרא ולא לשון משנה ולא לשון דניאל ועזרא ולא לשון אונקלוס ויונתן ולא לשון התרגומים הירושלמיים ולא לשון תלמוד בבלי ולא לשון תלמוד ירושלמי ולא לשון המדרשים ולא לשון הגאונים ולא לשון המפרשים ולא לשון הפוסקים ולא לשון הפילוסופים, אלא לשון נלעג, מעורב מכל הלשונות הנזכרים, והוא לשון העולה מאליו על שפתי כל מי שמבקש לכתוב בלשון תלמוד ולא עסק בו כל צרכו. ויודע אני באמת אדם אחד אשר למד מעט מזער בתלמוד, ומבקש לכתוב בלשון תלמוד, ואין עולה בידו אלא לשון הזוהר.

ומפני מה לא נכתב הזוהר בלשון הקודש? מפני שקשה היה עד מאד לכתוב בלשון המשנה והברייתא, ורוב הקוראים יכירו הזיוף, אבל לא רבים יחכמו בלשון ארמית להכיר ולהבדיל בה שהוא לשון חכמי התלמוד ומה שהוא לשון מזויף המתדמה אליו ואיננו דומה לו.

(שמואל דוד לוצאטו, ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר וקדמות הנקודות והטעמים, עמ' 114-113)

לכך ניתן להוסיף שלושה טיעונים מכריעים:

1.

ספר שמכיל דעות נאו-אפלטוניות ומניכאיות שפותחו רק במאה השלישית לספירה לבטח לא נכתב על ידי תנא קשיש שהחזיר את נשמתו לבוראו כמאה שנים קודם לכן. סביר להניח, אם כן, שהדעות ששוקעו בספר הזוהר התפתחו בהשפעת הרנסנס הגנוסטי בלנגדהוק ולא בתקופת התנאים בה הרבנים נלחמו בחירוף נפש נגד כל מה שעלול להתפרש כדעת כפירה גנוסטית.

2.

באלף השנים שחלפו מימיו של רבי שמעון בר יוחאי ועד לימיו של רבי משה דה לאון איש לא הזכיר את ספר הזוהר או את הדעות ששוקעו בו. למעשה, בכל אותה התקופה הרבנים דבקו בדעות שסותרות לחלוטין את אלו של ספר הזוהר.

3.

רשב"י בן הדור הרביעי של התנאים, היה אחד מעמודי התמך הראשיים של היהדות הרבנית והתלמוד מתעד הרבה מאמרותיו, נפלאותיו ומעלליו. עם זאת, אין כמעט שום קשר בין דעותיו התלמודיות לדעות שהוא לכאורה מביע בספר הזוהר ורוב הניסים והנפלאות שמיוחסים לו ולחבריו בספר הזוהר אינם מוזכרים כלל בתלמודים ובמדרשים. ספרות חז"ל מרבה לתאר אירועים על-טבעיים שממחישים בדרך זו או אחרת את גדולת הרבנים ואין שום סיבה שהם יתעלמו מניסים חשובים שהיו מפארים את הרבנים אפילו יותר. הדעת נותנת שאם כותבי התלמוד וטווי המדרשים היו מכירים את המחשבות העמוקות והאגדות המופלאות ששוקעו בספר הזוהר הם היו ממהרים להשתמש בהם לצרכיהם אבל בספרות חז"ל אין זכר לתורות ואגדות קבליות ולכן עלינו להסיק שחכמי התלמוד לא הכירו את התכנים שלימים ימצאו את דרכם לספר הזוהר וזאת כנראה משום שהתכנים הללו יומצאו מאות שנים רבות לאחר זמנם.    

כל הטיעונים הללו מחזקים את הטענה שתורת הקבלה התפתחה ברום ימי הביניים ולא בסוף העת העתיקה ומחשידים כל מי שמאמין בקדמותו של ספר הזוהר בהעדפת אינטרסים כלכליים על פי זכויותיה של האמת.

כמה מילים בשבח הקבלה

תורת הקבלה היא אולי תורה אנושית שקשורה ליהדות בצורה הרופפת ביותר, אבל לא ניתן לומר שהיא חסרת ערך לחלוטין. כמו מיצירות אחרות של הדמיון האנושי, גם היא פותחת חושפת עומקים חדשים שמאפשרים לנו להבין טוב יותר את הדת בה אנו אמורים להאמין:

1.

הכשרת הדואליזם

הפוליתאיסטים מכירים בקיומם של אלים רבים שכל אחד מהם שולט על פן אחר של המציאות: אחד מולך בשמים, אחד באוקיאנוס, אחד בשאול ואחרים שולטים בשמש, בירח, בשדה הקרב, בתבואות, באח המשפחתית וכדומה. עם זאת, הפוליתאיזם אינו מכיר בסמכות עליונה שמסוגלת לכפות את רצונה על כל הסמכויות האחרות ולכן לא נמצא במערכת אמונות זאת קוד מוסרי שמחייב את האלים כולם. פילוסופים מאוחרים ניסוי להגדיר 'טוב' אידאי שכביכול עומד מעל לקפריזות של האלים אבל בסיפורים המיתולוגיים עצמם יקשה עלינו למצוא את 'דרך הישר' בה בני האדם אמורים לפסוע ואת ההגדרה להתנהגות האנושית שתישא חן בעיני האלים. נראה, אם כן, שהאלים הפוליתאיסטים מתעניינים בפולחנים וקורבנות הרבה יותר משהם מתעניינים בהתנהגותם המוסרית של בני האדם.   

האמונה המונותאיסטית שמכירה רק באל אחד היא הרבה יותר הגיוניות מהאמונות הפוליתאיסטיות שכן תמיד ניתן לתלות את המציאות המשתנה ברצון האלוהי ולקבוע שהאל מכתיב ערכים מוחלטים ו'דרך הישר' אחת שההולכים בה זוכים לשכר והסוטים ממנה לעונש. גם האל האחד של כוהני המקדש דרש בתחילה קורבנות, מנחות, תרומות ומתנות כהונה וגם הוא התנהג בצורה לגמרי בלתי צפויה אבל הרבה יותר קל להסביר את תלאות החיים באמצעות התפרצויות חמלה וזעם של אל אחד מאשר במאבקים ובריתות של אלים שונים. לאחר חורבן בית המקדש השני הרבנים הרחיקו את השכר והעונש ל'עולם הבא', המרוחק והנסתר, ובכך הם הסירו מעל עצמם את הצורך להסביר מדוע 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו' בעולם הזה. ביטול הקשר הישיר בין הבחירות של האדם לשכר ועונש שהוא יקבל אפשר לרבנים לעצב את 'הקדוש ברוך הוא', אל חדש שהיה הרבה יותר נשגב והרבה פחות מתלהם וקפריזי. האל הזה בנה על כך שיקשה לבריות לבא אליו בטענות גם אם ה'טוב' וה'רע' לא יגררו שכר או עונש מידיים ולכן הוא הרשה לעצמו לנסח קוד מוסרי הרבה יותר מחייב וחד משמעי.

עם זאת, גם למונותאיזם יש עקב אכילס משלהם: מי שמאמין שהעולם נשלט רק על ידי אל אחד חייב להניח שאותו האל אחראי גם על המגיפות, פגעי הטבע, החוליים, האסונות, המלחמות, המוות, הרעב, האובדן, הסבל והמכאובים שפוקדים את האנושות ויקשה עליו להגדיר אל כזה כ'רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת'? האם אל כשלהו יכול להיות בעת ובעונה אחת גם התגלמות הטוב וגם המקור לכל המוות, הסבל וייסורים שאנו רואים מסביבנו? המונותאיסטים טוענים שהרע הוא מכשיר להשגת מטרותיו של האל אבל האם יש מטרות שמצדיקות מחיצת ילדות קטנות בקרונות בקר והרעבה למוות של תינוקות בגטו וורשה? גם מי שמבקש להשיג את מטרותיו באמצעות זוועות אינו רשאי לתת דרור ליצריו ועליו להציב לעצמו קווים אדומים ולהחריג תינוקות וילדים. כל אל שאינו עושה זאת מאבד לא רק את האפשרות להתהדר בתארים דוגמת חנון, רחום, ארך אפים ורב חסד אלא גם את צלם אלוהותו ואת זכותו לשמש כתירוץ לשררה הרבנית. מי שמשיג את מטרותיו באמצעים כה אכזריים הוא אל רע, טיפש ואטום לב ואין שום תירוץ שיכול להכשיר את מעשיו.     

הדואליסטים הבינו את הבעיה והם עיצבו לעצמם שני אלים - האחד 'טוב' והשני 'רע'. האלים הללו שלטו בממדים שונים של המציאות ולכן לא ניתן להאשים את האל הטוב בזוועות ולייחס לאל הרע את השפע וההשגחה. הגנוסטים שיפרו את האמונה הדואליסטית על ידי הכפפת המציאות החומרית, הפגומה והניתנת להשחתה לאל הרע והשלטת האל הטוב על המציאות הרוחנית, הטהורה והמושלמת. חלוקה זאת פתרה עבורם את בעיית הרוע שהעיקה על האמונה המונותאיסטית שהרי לא ניתן לטפול על אל שמכונס בתוך עצמו במציאות רוחנית מרוחקת את הזוועות, המכאובים והסבל שאל טיפש ורע לב המיט על האנושות. מצד שני, אל טוב ומרוחק אינו טוב לעסקים כי חזקה עליו שהוא לא יענה להוראות ההפעלה של אנשי הדת שמצפים ממנו להטיב עם אלו ששומעים בקולם ולהסיר את השגחתו מאלו שמתעלמים מהאינטרסים שלהם.

שאיפתם של הרבנים לפרנסה שופעת, כבוד ושררה הדחיקה את כל המחשבות על אל רע שפועל המקביל לאל הטוב ולכן יש להודות לבעלי הקבלה שהחיו את הדואליזם ונתנו לנו הזדמנות נוספת להרהר באפשרות שעולם החומר והמקרים בו אנו חיים נוצר על ידי דמיאורגוס רשע וטיפש שהאמין שאין עוד אלוהים מלבדו אף שבמציאות רוחנית רחוקה ומנותקת קיימת אלוהות שכולה טוב, ממנה באות כל הנשמות ואליה הן עתידות לחזור. התובנה הזאת לא רק מקרינה את האור הנכון על 'בורא העולם' ועל הרבנים שניכסו אותו לצרכיהם אלא שהיא גם מעוררת את האפשרות שהאלוהות האמיתית שקועה במחשבות על נוסחאות, אלגוריתמים, מודלים ותורות מדעיות אותן ה'בורא' הנחות ומשרתיו תאווי הכוח והבצע לעולם לא יצליחו להבין.

2.

הבלטת החוקיות ששולטת על התפתחותם של פלגים זרמים ודתות

דתות מתפתחות כאשר בעלי עניין חדשים מנסים לבדל את עצמם מבעלי העניין של הדת ממנה הם יצאו. הבידול של החדש מהישן לרוב מתבצע בחמישה מישורים:

1.

שכלול האלוהות;

2.

כתיבת ספרי קודש חדשים ו/או הענקת פרשנות חדשה לספרי קודש קיימים;

3.

פיתוח נרטיב שונה שדוחק את הישן לשוליים ומעמיד את החדש במרכז;

4.

הצגת נתיב חדש לגאולה;

5.

שינוי כל הפולחנים, המנהגים והמלבושים כך שלא ידמו לאלו של הדת הקודמת.

בעלי הקבלה פעלו בדיוק על פי תבנית זאת:

1.

הם הציגו אל חדש שמורכב מאינסוף ועשר ספירות;

2.

הם אימצו ספר קדוש חדש שנקרא 'ספר הזוהר' שמעניק פרשנות חדשה לכתבי הקודש הקודמים (תנ"ך ותלמודים);

3.

הנרטיב החדש שלהם סיפר על תורת סתרים עתיקה, פחות או יותר שוות ערך לתורה הרבנית שעברה בסתר מבעל קבלה אחד לשני החל מהמאה השנייה לספירה עד להעלותה על הכתב במאה השלוש עשרה;

4.

הם פרשו שיטות חדשות להחשת הגאולה (תיקון האלוהות ואיסוף הניצוצות האלוהיים);

5.

הם המציאו אוסף של מנהגים ופולחנים ייחודיים שמבדילים את אלו שמשתייכים לזרם הקבלי-חסידי מבני שאר הזרמים היהודים.

להערכתי, הזרם הקבלי היה מתפצל משאר הזרמים והופך לדת עצמאית כבר לפני מאות שנים לולא כשלונו של שבתי צבי[קטו] במאה השבע עשרה; חולשתם היחסית של חסידי מזרח אירופה במאות השמונה עשרה והתשע עשרה; השואה הנאצית באמצע המאה העשרים; הצורך ללכד שורות מול האיום הציוני והרצון להתאחד עם שאר החרדים במאבק להשגת תקציבים ייחודיים ממדינת ישראל. האילוצים הללו כפו על בעלי הקבלה, רובם חסידים, להישאר כזרם נפרד בתוך העולם היהודי ולא לראות את עצמם כבני דת שונה, אף שכבר היום החסידים מלמדים תכנים ייחודיים, מתחתנים רק בינם לבין עצמם, לא מתפללים בבתי הכנסת של האחרים, מכירים בסמכותם של רבניהם בלבד, מתלבשים אחרת, חוגגים בצורה שונה וכדומה. 

בימינו, חסידות חב"ד מאפשרת לנו לבחון מקרוב את ניסיון להוליד דת חדשה:

1.

חסידות חב"ד שיפרה במקצת את האלוהות וייחסה לה את הרצון לגאול את עם ישראל באמצעות משיח מבית שניאורסון;

2.

היא מנסה להפוך את ספר התניא ואת כתביו של הרבי מליובאוויטש לספרי קודש;

3.

הנרטיב החדש של החסידות מספר על נביא, מלך ומשיח שממתין לשעת כושר בה הוא יוכל לגאול את עם ישראל;

4.

החסידות קבעה שניתן להחיש את הגאולה על ידי שכנוע יהודים לקיים מצוות (דוגמת הנחת תפילין בפרהסיה);

5.

החסידות מנסה לבדל את עצמה שמשאר החסידויות באמצעות כיפות בעלות כיתוב מיוחד, הקמת מערך שלוחים ברחבי העולם, הפצת 'ברכת הרבי', התקשרות עם הרבי באמצעות 'אגרות קודש'[קטז], דקלום סיסמאות ייחודיות וכדומה.

תהליך מאד דומה עבר גם על הנוצרים הקדומים שהתפצלו מהיהדות במקביל להתפתחותה של היהדות הרבנית:

1.

הם פיתחו אל חדש, בעל שלושה פנים (האל האב, האל הבן והאל רוח הקודש). האל הזה היה מובדל לחלוטין הן מהאל האחד של היהודים והן משני האלים של הגנוסטים;

2.

הנוצרים הקדומים כתבו לעצמם ספר קדוש משל עצמם (הברית החדשה) ובאמצעותו הם דחקו את התנ"ך היהודי (הברית הישנה) לשוליים והפכו את דבריו לאלגוריות, משלים ורמזים שמצביעים על בואו של ישו ועל המאורעות שהוא עתיד לחוות במהלך חייו;

3.

הנרטיב החדש של הנוצרים סיפר על אל שהקריב את עצמו למען גאולתה של האנושות כולה, ביטל את הברית המיוחדת שהוא כרת עם העם היהודי ופתח מערכת יחסים חדשה בינו לבין כל באי עולם;

4.

הנוצרים הציעו גאולה שאינה דורשת פולחני דם וקיום הלכות. הנתיב לגאולה חייב בראש וראשונה אמונה טהורה וכנה במשיחיותו, שליחותו ובשורתו של בן האלוהים;

5.

הם בידלו את עצמם מהיהודים על ידי שינוי יום המנוחה, התפילות, מקום ההתכנסות, מנהגי האוכל וכדומה.

במקביל להתגבשות הדת הנוצרית, בארץ ישראל הואצה התפתחותה של דת חדשה שעד מהרה תפסה את הבכורה בעולם היהודי. היהדות הרבנית החדשה בידלה את עצמה בדיוק באותה הדרך:

1.

הרבנים המציאו לעצמם אל חדש, 'הקדוש ברוך הוא', שהיה שונה במהותו ובתכונותיו מ'יהוה' הכוהני. האל של הכוהנים היה אל נקמות, קפריזי, מפחיד ומאיים שהעניש ותגמל את יְרֵאָיו רק בעולם הזה. 'הקדוש ברוך הוא' הרבני הוא אל מרוחק ונשגב שהתנהג כמו סופר-רבי, גיבה את כל היומרות של הרבנים והעניש או תגמל רק בגיהינום וגן עדן שנמצאים בעולם הבא, משם איש עדיין לא חזר כדי לדווח;

2.

הרבנים השתמשו בשיטות דרש חדשות כדי להפוך את המצוות הכוהניות להלכות רבניות וכתבו לעצמם ספר קדוש חדש, התלמוד, שהפך את התנ"ך הכוהני למאגר של אסמכתאות שהרבנים דרשו לצרכיהם ובהתאם לאינטרסים שלהם;

3.

הנרטיב החדש שהרבנים המציאו לעצמם דחק לשוליים את הנרטיב הכוהני בטענה שלצד התורה הכוהנית משה קיבל על הר סיני גם תורה רבנית שמספקת  את הפרוש הנכון לפשט התורה ורק באמצעותה ניתן להבין את התורה שבכתב;

4.

הנתיב הרבני לגאולה לא עבר עוד דרך קורבנות דם, מעשרות ומתנות כהונה ועיקרו היה הליכה ב'דרך הישר' של הרבנים ובראש וראשונה הקפדה על כל ההלכות שהרבנים פיתחו לצרכיהם.

5.

התמוטטותה של המערכת הכוהנית לאחר חורבן הבית לא חייבה את הרבנים לבדל את עצמם יתר על המידה ובכל זאת, הפולחנים הכוהניים הוחלפו בתפילות. המצוות הכוהניות בהלכות, לימוד התורה הפך לערך מקודש, מרכז הכובד עבר מהמקדש לבתי הכנסת וכל הפולחנים והמנהגים הכוהניים הוחלפו במנהגים רבניים.

שיטות הבידול של הרבנים אינן שונות באופן מהותי מהשיטות שאומצו על ידי הנוצרים ובעלי הקבלה וקשה להבין מדוע מי שמזהה את השיטה אינו מוכן להפנים שגם היהדות הרבנית היא דת מאוחרת שהתפתחה על גווייתה של הדת הכוהנית שקדמה לה. כל מי שחושב שהנצרות מתבססת על נרטיב מיתי ועל אחת כמה וכמה, כל מי שהשתכנע שתורת הקבלה התפתחה ברום ימי הביניים ולא בימיו של רבי שמעון בר יוחאי, צריך לזהות את אופיו המיתי של הסיפור על שתי התורות שניתנו למשה, זו שבכתב וזו שבעל פה, ולהבין שמי שבא עם אל חדש ומשופר, כתבי קודש חדשים, נתיב חדש לגאולה, מיתוסים חדשים ומנהגים חדשים בהכרח מביא עימו דת חדשה שהומצאה על ידי בעלי עניין חדשים. 

נראה שכמו רוצחים סדרתיים, גם בעלי העניין של הדתות השונות נוקטים בדפוסי פעולה קבועים ועלינו להודות לבעלי הקבלה שבאמצעות המיתוסים האבסורדים שלהם חשפו

את התבנית שמאפשרת לבעלי עניין חדשים להתבדל מבעלי העניין הקיימים ולעצב לעצמם דת חדשה. בעזרתם נוכל ללכת שלב אחד נוסף ולהניח שגם הדת הכוהנית התפתחה כנראה לפי אותה סכמה:

1.

'יהוה' הוא האל המבודל ששירת רק את העברים שהשתלטו על הפרובינציה המצרית של כנען. לאחר הענקת המונופול לכוהני המקדש הירושלמי הוא הפך לאל הבלעדי של בני ישראל, ובהדרגה גם לאל אוניברסלי שברא את השמים ואת הארץ;

2.

בעלי העניין של היהדות הכוהנית המתגבשת כתבו היסטוריה חדשה ששירתה את צרכיהם ועיצבו לעצמם חוקים חדשים אותם הם הטמיעו בספר קודש החדש שהם גיבשו – התנ"ך;

3.

הנרטיב המיתי שלהם סיפר על אל אדיר כוח, מבול אימתני, אבות קדמוניים, עם שיצא ממצריים ונדד במדבר במשך ארבעים שנה, סדרת בריתות בין האלוהות לעם ישראל, ציווי אלוהי לכבוש את ארץ ישראל ולהשמיד את אוכלוסייתה וכדומה.

4.

בני ישראל היו אמורים לזכות בחיים טובים אם ילכו בדרך הישר שהתאימה לאלו שהשתררו עליהם, כלומר, ציות מוחלט לכוהנים, בעלי בריתם של מלכי יהודה, שקיבלו זיכיון בלעדי להפעלת מקדש, הקרבת קורבנות ונתינת שפע של מעשרים, תרומות ומתנות כהונה.

5.

העברים צוו לא להקיף את פאת ראשם, לא להשחית את פאת זקנם, לא לתת בבשרם כתובות קעקע, ללבוש בגד עם ציציות וכדומה כדי להיבדל ממראם של שכניהם הכנענים. בנוסף הוכתבו להם כללי כשרות שהפרידו בינם לבין הגויים שמסביבם שכניהם ועד מהרה היה ברור לכל מיהו עברי ומי אינו כזה.

נראה שדתות מתעצבות לפי האינטרסים של בעלי העניין שתמיד מצליחים להגדיר אל, ספרות קודש, נרטיב היסטורי, נתיב לגאולה ומנהגים חדשים שמבדלים אותם מקודמיהם. התכנים התיאולוגיים של הדת הם הרבה פחות חשובים. הם תמיד יוגדרו בהתאם לאינטרסים של בעלי העניין ויעוגנו במיתוסים שמשרתים את האינטרסים הללו. סביר, אם כן, להניח שבדומה לדת הקבלית, כל הדתות, מהראשונה ועד לעכשווית, הן יצירות דמיוניות חסרי כל קשר לעולם הריאלי. 

סיכום, מסקנות וחומר למחשבה

העדויות שפורט לעייל מחזקות את ההנחה שספר הזוהר נכתב במאה השלוש עשרה ולא במאה השנייה ולכן אין לו שום קשר לרבי שמעון הר יוחאי או כל רב קדום אחר. אנו חייבים, אם כן, להסיק שספר הזוהר הוא יצירה אנושית טהורה ולפסול לחלוטין את הטענה שהוא קשור למקור אלוהי כלשהו: אף אחד לא הכיר את תורת הקבלה לפני המאה השתים עשרה; התורה התפתחה בהדרגה במשך זמן רב; ספר הזוהר עצמו נכתב בארמית משובשת מתובלת במילים שהושאלו מהספרדית העתיקה ולא בעברית המשנאית שהייתה שגורה בפיו של מי שאמור היה לכתוב אותה; הספר מכיל טעויות גיאוגרפיות וכרונולוגיות בהן אדם שחי בארץ ישראל של המאה השנייה לספירה לא היה נכשל והחשוב מכל, בספר שוקעו אמונות גנוסטיות שלבטח לא היו מקובלות על חכמי ישראל.

אם ניתן היה לקשר בין ספר לבין מקור כל הסמכויות בהחלט ניתן היה לטעון שהוא קדוש ומחייב אבל ספר שנכתב על ידי בן אדם, מלומד וחכם ככל יהיה, אינו שונה מכל ספר אנושי אחר. הוא יכול להיות פותח עיניים, מעורר מחשבה, מעניין, מרגש ומהנה אבל אין בו שום קדושה והכתוב בו מחייב רק את מי שמוכן להתעלם מקול התבונה וההיגיון ולאמץ תורה שעל חלק מאמונותיה, הדואליזם האבסולוטי, לשם משל, אפילו בעלי העניין כבר אינם מוכנים להגן. אף שאין שום הצדקה להטמעתם של המיתוסים הקבליים בתורת ישראל והפיכתם לאמתות שמאירות את דרכם של רבבות יהודים, הקבלה הפכה לאחד היסודות המוצקים ביותר של הדת היהודית - כל התורות החסידיות מתבססות על המיתוסים הקבליים, הרבנים הספרדים אימצו את הקבלה והפכו אותה למרכיב מרכזי בהשקפת עולמם והיא מקננת גם במעוזיהם של החרדים האשכנזים. 'המורים הרוחניים' שעוסקים בהוראת הקבלה וברתימתה לריפוי הגוף והנפש הולכים ומתרבים בקצב מעורר דאגה ונראה שכיום כבר קשה לעמוד ולטעון שבתשתית הקבלה אין דבר זולת אמונות פגניות, דעות פילוסופיות של האסכולה האפלטונית, אמונות דואליסטיות ושיפורים של הגנוסטים הנוצריים.

מכך אנחנו יכולים ללמוד שלוש אמתויות על הדת היהודית:

1.

אמונות זרות ביהדות

ליהודים אין שום עכבות שמונעות מהם לאמץ אמונות זרות, במיוחד אם הן נחשבות ליותר 'מודרניות' ו'נכונות' מהאמונות שבינתיים הפכו למיושנות ואולי אפילו למגוחכות. את האמונות החדשות הם 'מגיירים', מייחסים לסמכויות עבר נערצות ומעגנים בפסוקים מקראיים שאמורים ללמד שהיהדות הכירה באמונות הללו מאז ומתמיד. תורת הקבלה מדגימה את הקלות בה אמונות זרות מסוגלות להפוך לנכס צאן ברזל של היהדות. עד המאה השלוש עשרה הרבנים לא שמעו, התעלמו או פסלו על הסף את האמונות הגנוסטיות שלימים שוקעו בספר הזוהר: אל מרובה רכיבים (אינסוף ועשר ספירות), סטרא אחרא, רוע עצמאי, אצילות, ניצוצות, קליפות, גלגול נשמות ותאורגיה. במאה השלוש עשרה ואחריה האמונות הללו הוכשרו, יובאו לתוך היהדות והפכו במקרים מסוימים לאבן היסוד של זרמים מרכזיים בעולם היהודי. תופעות דומות התרחשו בעת שרבנו סעדיה החדיר ליהדות את החשיבה הפילוסופית של הערבים, הרמב"ם את הפילוסופיה האריסטוטלית[קיז] והבעל שם טוב את עקרונות החסידות הלותרנית[קיח]. כל התובנות החדשות שיובאו על ידי רס"ג, רמב"ם והבעש"ט מיהרו להיטמע ביהדות ותוך זמן קצר איש כבר לא זכר את מקורן ולא ידע להבדילן מדעות מסורתיות יותר. נראה, אם כן, שהיהדות היא דת פתוחה שששה להתאים את עצמה לסביבתה הרעיונית כל אימת שהיא נתקלת בדעות שנראות יותר מתקדמות ו'מודרניות'. הרבנים מגיירים את האמונות הזרות, מעניקים להם מעטפת תורנית וטוענים שהם חלק בלתי נפרד מהמסורות העתיקות שניתנו לעם ישראל על הר סיני.

הדעת נותנת, והמחקר מאשש, שהיהדות גיירה והטמיעה גם הרבה אמונות זרות שהיהודים למדו במצריים, בבל ופרס ולכל אלו ניתן להוסיף את תובנות העולם המודרני שאט אט חודרות לתודעת המאמינים ומאלצות את הרבנים להתאים את פרשנותם לאמיתות הבלתי ניתנות לערעור של הקדמה המדעית. מי יודע, אולי החרדים יכשירו בהדרגה לא רק את המדע והמחקר אלא גם את הדמוקרטיה, הפלורליזם, מקצועות הליבה וחוקי הכנסת ואולי הם אפילו יגיעו למסקנה שגם לאמיתות של אחרים יש מקום בעולמנו.   

2.

התמימות של היהודים

היהודים האורתודוקסים הם הספקנים הגדולים ביותר בעולם והם לעולם לא יאמינו לדבריהם של בני דתות אחרות, חילונים, מדענים, חוקרים, רפורמטורים וסתם אנשים חושבים. לעומת זאת, הם גם לעולם לא יפקפקו בדברי רבניהם וחזקה על כל מאמין שישמע לסמכות הרב שלו 'לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל'[קיט]. הסמכות הרבנית, מלווה בשטיפת מוח בלתי פוסקת שצורבת לתודעה את התובנות שמשרתות את האג'נדות והאינטרסים של הרבנים, מאפשרת לבעלי עניין נבחרים להסיט את היהדות לכיוונים חדשים אותם, בהיעדר חוש ביקורת וכלי ניתוח, רוב המאמינים לעולם לא יזהו. היהודים התמימים במאה השלוש עשרה לא ידעו שתורת הקבלה היא 'חידוש' בן תקופתם והם אימצו במלואו את הנרטיב מאחז העיניים לפיו ספר הזוהר נכתב ברוח הקודש על ידי רבי שמעון בר יוחאי ועבר מדור לדור באמצעות שרשרת של יודעי סוד שדאגו להסתירו מעיניהם של אלו שלא היו מסוגלים להבינו.

הרבנים מטפחים את התמימות על ידי הרחקת המאמינים מכל מקורות המידע הלא מבוקרים: ספרי חול, כתבי עת, עיתונים לא תורניים, טלוויזיה, רדיו לא פירטי, הרצאות, אתרי אינטרנט לא מצונזרים וכדומה. בנוסף, הם מדכאים את חוש הביקורת ואת יכולתם של התמימים לנתח את המציאות בכלים לוגיים וכך הם מבטיחים שצאן מרעתם תמיד יהיה תלוי אך ורק במוצא פיהם. היעדר היכולת לזהות אחיזות עיניים והשאיפה להיצמד לעדר ולא לאבד את ההכוונה הרבנית, כופים על השפוטים לאמץ את הדעות והאמונות של רבניהם, אפילו אם הן הזויות ואבסורדיות. כך, למשל, אנו מוצאים חסידים שחושבים שהעובדה שאדמו"ר קשיש מת ונקבר אינה מונעת ממנו להיוותר בין החיים בהמתנה לשעת כושר בה הוא יוכל לשוב ולהלך בקרבנו. הציניות שהחדירה ליהדות את תורת הקבלה אחראית גם לקילוסו, פיאורו, שיבוחו, הילולו והאדרתו של הרבי מליובאוויטש שבדומה להרבה רבנים אחרים נופח למימדים על-אנושיים והפך, לפחות בעיני חסידיו, לגדול הדור, נביא, מלך, משיח וגואל.   

3.

שימוש בשקרים, הטעיות ואחיזות עיניים

כפי שאנו רואים, הטיעון שרשב"י כתב את ספר הזוהר נע על הסקלה שבין הטעיה מכוונת לשקר גס. רוח הקודש לא פיעמה בקרבו של רבי שמעון בר יוחאי בעת שהוא לא כתב את ספר הזוהר; המאורעות שמתוארים בזוהר מעולם לא התרחשו בפועל והרבנים שמוזכרים בו אף פעם לא אמרו את הדברים המיוחסים להם. כל הספר, מתחילתו עד סופו, הוא יצירה אנושית שמשתמשת בדמויות, מצבים ואמירות פיקטיביות כדי להתחזות ליצירה קדושה.  התרמיות ואחיזות העיניים מעוררות את הספק ביכולתם של הרבנים לעגן את אמונותיהם ודעותיהם באירועים שהתרחשו בפועל ובאמירות שאכן יצאו מפיותיהם של אלו שכביכול אמרו אותן. גם אם נחפש מבוקר עד ערב יהיה לנו קשה מאד למצוא סיפור או אמירה שנראים כאמת עובדתית ולא כהמצאה שקרית ולכן אין לנו ברירה אלא לייחס את כל הבועה הקבלית לדמיון האנושי ולהניח שאין בה ולו קורטוב אחד של אמת, משמעות ריאלית או חשיבות.

חבל, עם זאת, לעצור כאן ועלינו לשאול את עצמנו במה ספר הזוהר שונה מהתלמודים והמדרשים? גם הם נסמכים על נרטיב מיתי, אגדותיהם מספרות על אירועים שלעולם לא התרחשו בעולם הריאלי, אמירותיהם אינן נסמכות על בסיס לוגי כלשהו והלכותיהם נגזרות מפסוקי התנ"ך באמצעות כללי דרש שרירותיים בהם רק הרבנים רשאים להשתמש. אם הזוהר הוא המצאה אנושית שלא הוכתמה באף טיפה של השראה אלוהית מדוע עלינו להאמין שהתורה הרבנית, שמכילה כמות הרבה יותר גדולה של סיפורים אבסורדיים, אמונות טפלות, חוסר הבנה משווע ודעות חסרות שחר אינה המצאה אנושית באותה המידה, אם לא יותר?     

הקבלה היא נטע זר שהוחדר ליהדות בימי הביניים והביא עימו אמונות גנוסטיות שהתבססו בעיקר על המניכאיזם, הניאו-אפלטוניות והדעות של כתות המיסתורין היווניות. אין לה שום קשר ליהדות חז"ל ולכן אינה יכולה לחייב מישהו או להצביע על נתיב כלשהו לגאולה. כנגזרת מכך עלינו להסיק שגם תורת החסידות היא יצירה אנושית טהורה וגם לה אין שום קשר לאמת אלוהית כלשהי. מי שמאמין במיתוסים הקבליים עושה שקר בנפשו ומי שמאמץ סיסמאות קבליות, תורם למוסדות חסידיים או משלם ל'מורים רוחניים' שמתפרנסים מהוראת הקבלה עושה צחוק מעצמו ומוזיל את היהדות כולה.

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה, לא לעשות גזור-העתק לקטעים תורניים ארוכים ולהימנע מהצקות והטרלות. אבקשכם להימנע ככל האפשר מהשמצות אישיות ואם קשה לכם - לשלחם לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.