Skip to content

1VSDAT

שבת, 01 ספטמבר 2012 17:58

ההשפעה האריסטוטלית

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
הפילוסופיה האריסטוטלית שלטה בכיפה במשך כאלפיים שנה ולכן אין להתפלא על כך שהיא הצליחה לכבוש גם את מעוזיה של היהדות שהפכה בעקבותיה לדת פחות 'רוחנית' ויותר פילוסופית. היהדות הפילוסופית שנשענה על הגותם של אפלטון, אריסטו וממשיכי דרכם עוררה תגובת נגד חריפה שהולידה את תנועת הקבלה, בה מככבים רעיונות גנוסטיים, מנכאים ונאואפלטוניים. בכל מקרה, היהדות השורשית, שנשענה בעיקר על מסורות כנעניות, מצריות וזורואסטריאניות, התאימה את עצמה לדעות יותר 'מתקדמות' והוכיחה לנו שגם היא, כמו כל דת אחרת, יודעת להשתנות ולהטמיע בקרבה את הדעות והאמונות של ה'מודרנה' שבאותה העת שלטה בכיפה.
 
 
 
מאמר זה מרכז יחד חמישה מאמרים שהתפרסמו בשעתו בפרק בשם 'האריסטוטליות'. למאמר נוספו עשרות הפניות לערכים בויקיפדיה שיאפשרו לקורא להרחיב במקצת את ידיעותיו בתחום. אין להבין מכך שאני עומד מאחורי כל מה שנכתב בויקיפדיה אבל זהו בהחלט מקור זמין לכל שנותן מידע בסיסי על המושגים והדמויות שמוזכרות במאמר.
 
 
 
מעשה בצינורית דלק
 
בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת נפל בחלקי לארח עמית צרפתי שבא ארצה לביקור עבודה. באותם ימים שלווים איש עדיין לא העלה בעיני רוחו את האינתיפאדות האלימות שעומדות לשטוף בדם את כבישי הגדה המערבית ולכן לא היססתי להציע לידידי הצרפתי שנצא לבקר את המקומות הקדושים לאמונתו. הצעתי התקבלה בשמחה וחיש קל מצאנו את עצמנו מתפתלים בדרך העולה חברונה. אורחי לא הפסיק להתפעל מהמראות שסביבו אך די מהר הבחנתי שבקרבו מתחיל לקנן חשש עמום. "אל דאגה," הרגעתי אותו, "המכונית במצב מכאני מצוין, בעל המוסך אמר לי שהוא סוף סוף מצא את התקלה." המכונית גנחה בהסכמה ומיהרה להיעצר בשולי הדרך.
 
הסתכלתי סביבי וניכר היה שגם האורח מצרפת מצא עניין בדמוגרפיה המקומית, בייחוד בערבי אחד שהחל להתקרב לעברנו כשבידו טוריה גדולה. שקלתי מהר את כל האלטרנטיבות והחלטתי שהכי כדאי לשבת בשקט ולעשות פרצוף קשוח. בעל הטורייה החל לנפנף בידו הפנויה ולקרא לעברי קריאות לא ברורות. אחר היסוס קל הורדתי מעט את החלון והסברתי לו שהמנוע כבה ללא כל סיבה נראית לעין ואיני מצליח להתניעו בשנית. המקומי השעין את הטורייה על הגלגל הקדמי וסימן לי לשחרר את מכסה המנוע. עשיתי כמצוותו והוא הניף את המכסה וגחן פנימה. לאחר מספר דקות הוא הזדקף ופלט מספר הוראות לילד שצץ פתאום מתוך הצמחייה. הילד מיהר לרוץ לכיוון הבית ומקץ מספר דקות הוא חזר עם תיבה גדולה ושחורה.
 
המקומי נטל דבר מה מהתיבה וחזר לקרבי המכונית. אחד השכנים התקרב למכונית והביע התעניינות בנעשה. המקומי הראשון תיאר את הבעיה ושניהם נעלמו מתחת למכסה המנוע. מבטן המכונית נשמעו ויכוחים קטועים ונראה היה שהשכן אינו מסכים לדיאגנוזה של בעל הטורייה. המקומי הראשון נפגע כנראה מדברי ידידו, כך לפחות הסקתי מהנאום הנרגש שהוא נשא בפני הידידים, השכנים ונערי הרחוב שהחלו להתקבץ סביבנו. הידיד לא נשאר חייב וגם הוא מצא לנכון לשתף את הציבור בממצאי הבדיקה ובמסקנות המתבקשות ממנה. הקהל החליט שאין טוב ממראה עיניים ובמהלך השעה הבאה ראיתי ראשים רבים צוללים אל מתחת למכסה המנוע וידיים רבות מונפות בלהט הויכוח. לבסוף הושגה הסכמה, או לפחות פשרה כלשהי, והחיוכים שבו לשפתי כל הנקהלים. מטיבי הראשון הזדקף והודיע לי שעכשיו המכונית היא כמו חדשה. "סע לשלום," הוא אמר בנטלו את הטוריה.
 
הודיתי לו בחום והתנעתי את המכונית. המנוע זמזם בהתלהבות. נפנפתי לכל הסובבים ולחצתי על דוושת הגז. הזמזום החל לדעוך, להפוך לחרחור ואחר כך לגניחה. נהג מונית משועשע נעצר לברר את פשר ההמולה. "אתה בטוח שתוכל להסתדר?" שמעתי את האורח מצרפת שואל מתוך המונית. "אל דאגה, הכול בשליטה," הבטחתי לו. נדמה לי ששמעתי משהו כמו "נתראה מחר" אבל המונית כבר הספיקה להתרחק ואיני יכול להישבע שאלו היו מילותיו המדויקות. פניתי לאחור וראיתי את האתגר מנצנץ בעיני ההמון המשולהב. מכסה המנוע נפתח בשנית, ראשים מיוזעים גחנו פנימה, קולות עלו וירדו, ידיים התנופפו באוויר, אמצעי ההחייאה נוספים נשלפו מהתיבה השחורה, הפיות חזרו לחייך ולי ניתנה הרשות לצאת לדרך. הודיתי, התנעתי, נופפתי, לחצתי, זינקתי ... והתקדמתי עוד שמונה מטרים. "אין ברירה," קבע בעל הטוריה, "צריך להביא אותה למוסך בחברון."
 
בשלב זה הרגשתי שאין לי כבר זכות לערער על קביעתו, במיוחד כשמטיבי הבטיח לי שהוא אישית יזמין וילווה את הגרר. למוסך הגענו בשעות בין הערביים. פתחתי את מכסה המנוע וצוות המוסך צלל פנימה. לאחר ויכוח לא קצר נראה שכולם התאפסו על הגדרת הבעיה והמוסכניק נטל בידו סליל של אגד מדבק וחזר להתעמק בנבכי המנוע. לאחר שניות מספר הוא ביקש שיביאו לו גם חוט ברזל וכפיס עץ דק וארוך. הלכתי לשתות קפה. חצי שעה מאוחר יותר נקראתי למכונית. "סע לשלום יה חביבי," המוסכניק טפח על שכמי, "המכונית כמו חדשה."
 
לאחר שגמרתי להתחשבן עם בעל המוסך פניתי למטיבי הראשון והצעתי לשלם גם לו. הבן אדם קפץ את שפתיו ודמעות עלו בקצות עיניו. "למה אתה מעליב אותי?" הוא שאל, "אתה לא היית עוזר לי אם הייתי נתקע באמצע תל-אביב?" "בטח, בטח שהייתי עוזר לך," הבטחתי לו והוא החל לפסוע חזרה במעלה הדרך המובילה לכפרו. גמרתי לשתות את הקפה, נכנסתי למכונית ונתתי גז. ניכר היה שסוף סוף המכונית זכתה לטיפול מקצועי והיא אכן הצליחה להגיע לאמצע העלייה ללא כל קושי. המוסכניק נראה מודאג. "כבר מאוחר," הוא הסביר לי, "תשאיר אותה כאן ותחזור לקחת אותה מחר בעשר בבוקר. אני מתחיל לעבוד בשש. עד עשר הכול יהיה גמור."
 
שוב בחרתי לא להיות אסרטיבי. מונית החזירה אותי לירושלים שם לנתי בבית חברים שסירבו להאמין שעדיין ניתן למצוא אנשים שמוכנים להשאיר את מכוניתם במוסך לא מוכר בלב חברון. בבוקר החבר לקח אותי למוסך. המכונית עמדה ליד הכניסה. נכנסתי להסדיר את השחרור והחבר נשאר לשבת במכוניתו עם אקדח טעון מוסתר בין רגליו. המוסכניק קיבל את פני בשמחה גלויה. "מצאתי את הבעיה," הוא הבטיח לי סופית ומוחלטת, "עכשיו הכול בסדר. אתה יכול לנסוע בשלום." תשלום נוסף הוא לא רצה כי לטענתו כבר שילמתי לו אתמול. הודיתי, נפרדתי, נכנסתי, התנעתי, לחצתי, זינקתי, התדרדרתי, חזרתי. הריטואל חזר על עצמו עוד שלוש פעמים עד שלבסוף הצלחתי להגיע לעד לקצה העלייה. "משם למעלה" הסביר לי המוסכניק, "רוב הדרך לתל אביב היא בירידה. תשתדל לא לתת הרבה גז." 
 
למוסך של שלמה הגעתי לאחר רדת החשיכה. החניתי את המכונית והשארתי את המפתח במקום מוסכם. למחרת בשבע בבוקר שלמה צלצל וביקש שאבוא לקחת את המכונית כי היא מפריעה לתנועה הסדירה. "כבר פתרת את הבעיה?" שאלתי בתימהון. שלמה לא הבין על מה המהומה. "בסך הכול החלפתי את צינורית הדלק," הוא הסביר לי, "זה יעלה לך שמונה וחצי שקלים." "תגיד," הוא הוסיף, "השתגעת לנסוע עם צינורית מפוצצת?יכולת לשרוף את כל המנוע. בפעם הבאה אל תנסה לחבוש את הסדקים ותמצא מוסכניק שפשוט יחליף לך את כל הצינורית."            
 
שלושה דברים למדתי מאירוע זה: ראשית, שיצר לב האדם טוב מנעוריו, שנית, שלא כל מה שנראה מאיים ומפחיד הוא באמת מסוכן ושלישית, שלפעמים אין טעם לנסות ולתקן מערכות פגומות ורצוי להחליפן במערכות חדשות ותקינות. לא כל בעיה ניתן לפתור בהטלאת טלאים על גבי טלאים, לרוב המצוקה רק תגבר ולעיתים אף נביא את עצמנו עד לכדי סכנה.
 
 
עלייתה ונפילתה של הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית
 
 
האידיאות האפלטוניות
 
צינורית הדלק של מכוניתי הישנה אינה הדוגמה היחידה למערכת סדוקה שזכתה להחייאה לאחר שכבר אבד עליה הכלח ובין דפי ההיסטוריה נוכל למצוא אינספור דוגמאות למערכות פוליטיות, כלכליות, חברתיות, צבאיות, מדעיות ואמוניות שהונשמו באופן מלאכותי שנים רבות לאחר שפגמיהן כבר ניכרו לעיני כל. מסתבר שבתוככי ליבנו כולנו אוהבים את המוכר והידוע ולעיתים קרובות נמצא את עצמנו מתקנים ומטייחים פגמים חסרי תקנה בשעה שמוטב היה להחליף את המערכת הישנה כולה באחת חדשה ומשופרת.
 
את השמרנות הטבועה ברוב בני האדם נוכל להדגים באמצעות הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית[א] הקרויה על שמו של תלמי[ב], גדול האסטרונומים ההלניסטים במאות הראשונות של העידן הנוצרי. לתורה קוסמולוגית זאת היסטוריה ארוכה ואת שורשיה ניתן למצוא כבר באקדמיה של אפלטון[ג], באמצע המאה הרביעית לפני הספירה. מאז, הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית בגלגוליה השונים שלטה על החשיבה המדעית עד לימיו של אייזיק ניוטון[ד], תקופה של יותר מאלפיים שנה במהלכם כל ברי הדעת במערב האמינו שבמרכזו של היקום ניצבת ארץ נייחת וסביבה חגים, במעגלים מושלמים, השמש, הירח, חמשת כוכבי הלכת וכל כוכבי השבת.
 
אפלטון הבחין בשני סוגים של מציאות: מציאות על-חומרית אמיתית, נצחית ובלתי משתנה אותה לעולם לא נצליח לראות, לשמוע, למשש, להריח או לטעום ומציאות גשמית, משתנה ומתחלפת שאינה אלא בבואתה של המציאות האמיתית והנצחית. חלוקת כל המציאות לרכיב גשמי ולרכיב טרנסצנדנטלי אפשרה לאפלטון להבין כיצד נוצרים כל העצמים בעולם הארצי ומדוע הם נראים כפי שהם נראים. לשיטתו, העצמים בעולמנו הם למעשה חומר מעוצב ולכן ניתן להפרידם, לפחות באופן תיאורטי, לשני מרכיבים: מרכיב של 'חומר' גשמי ומוחשי ומרכיב של 'צורה' חסרת גשמיות שמתממשת רק על לאחר 'הטבעתה' בחומר.
 
בעולם המוכר לנו לא ניתן למצוא חומר חסר צורה או צורות שעדיין לא נקשרו לחומר אבל אסור לנו להניח שלא קיים איזור כלשהו שמכיל חומר בלתי מעוצב ומציאות כלשהי בה ניתן למצוא 'צורות' שעדיין לא התגשמו בחומר. את החומר חסר הצורה אפלטון כינה בשם 'חומר היולי' ולצורות העצמאיות הוא קרא בשם 'אידיאות'[ה] ובעזרת שני המושגים הללו הוא ניסה להסביר את מקור כל העצמים ואת תבניתם. כאן נכנס לפעולה ההיגיון האנושי שמבין שחומר היולי אינו מסוגל לבחור לעצמו צורה וצורות אינן יכולות לבא מיזמתן לחומר ולכן חייב להיות גורם מעצב כלשהו שמסוגל לשדך צורות לחומר ההיולי וליצור עצמים שמשלבים גם חומר וגם צורה. גורם זה אינו סתם בן תמותה שהרי בחומר חסר-תכונות ובאידיאות חסרות גשמיות מסוגל לטפל רק מי שנחון בכוחות על-טבעיים ועל-אנושיים אך באותה מידה גורם זה אינו אל טרנסנדנטלי ומושלם שנשגבותו מונעת ממנו כל מגע עם עולם החומר ושלמותו אינה מאפשרת לו ליצור את העצמים הפגומים והמקולקלים שמאכלסים את עולמנו. לאפלטון לא נותר אלא להסיק שמלאכת היצירה הופקדה בידיו של אל נחות כלשהו שהתמחה בהוספת הצורות לחומר וביצירת החיות, הצמחים והעצמים הדוממים שאנו רואים סביבנו. לבעל מלאכה נחות וחסר שלמות זה אפלטון קרא בשם דמיאורגוס[ו].
 
האל הנחות מסוגל לחשוב רק מחשבות דלוחות ומעוותות והוא אינו מסוגל לקבוע בעצמו איזו צורה עליו להעניק לחומר בכדי ליצור את העצם הנדרש באותו רגע. בכדי לעקוף את המכשול הזה הוא מתחבר למחשבותיו של האל העליון ומוצא שם את התרשימים שמתארים את הצורות האידיאליות של העצמים השונים. התרשימים המושלמים והמדויקים הללו, ה'אידיאות' האפלטוניות, אמורים להראות לדמיאורגוס איך בדיוק אמור להראות העצם המוגמר אבל בעל המלאכה הנחות אינו מסוגל לשחזר במדויק את הצורה האידיאלית שהוא רואה במחשבותיו של האל המושלם והעצמים שהוא מייצר לעולם אינם מגיעים לשלמות המתוארת באידיאה המחשבתית. מסיבה זאת לא נמצא בעולמנו שני פריטים זהים לחלוטין וכל עצם יהיה תמיד שונה, ולו במקצת, מרעהו. לשם דוגמה: לכל הכלבים בעולם יש ארבע רגלים וזנב אחד, כולם נוהגים לנבוח וכולם אוהבים לרדוף אחרי חתולים וכדורי צמר ולכן כולם באמת משתתפים באידיאת ה'כלביות' שהאל הנחות ראה במחשבותיו של האל המושלם. עם זאת, עקב מגבלותיו, בעל המלאכה הנחות אינו מצליח לתרגם במדויק את התרשים האידיאלי למציאות החומרית ובכל פעם הוא מייצר כלב שונה שנבדל מהכלבים האחרים בפרטים אלו או אחרים.
 
רעיונותיו של אפלטון אינם כה מוזרים כפי שהם נשמעים וכל המדעים למעשה מיישמים אותם מבלי משים. מורה העומד מול הלוח לעולם לא יצליח לשרטט משולש שזוויותיו מסתכמות ל-180 מעלות בדיוק ולכן כל ההוכחות הגיאומטריות שהוא יציג לתלמידיו יהיו חייבות להסתמך על משולש אידיאלי, הקיים רק במחשבה, ולא על המשולש ששורטט בפועל. באותו אופן, ניסויים פיסיקליים לעולם לא יניבו את תוצאותיה המדויקות של הנוסחה התיאורטית, היינו האידיאה המחשבתית, ותמיד נאלץ להיוותר עם אותן סטיות קטנות שכבר למדנו לזהות ולהזניח.
 
אפלטון, שהאמין באידיאות אלוהיות, תלה גם את התנועה הגשמית במציאות על-טבעית. השקפת העולם האפלטונית ייחסה את יכולתו של החומר להניע את עצמו לכוחות חיות שהושתלו בקרבו על ידי הדמיאורגוס. כוחות חיות אלה, או כפי שראוי לקראן 'נשמות', תיווכו בין עולם האידיאות לעולם החומר וניתן היה למצאן בכל גוף נע. הנפש שולטת כמובן על תנועותיהם הרצוניות של בני האדם אך גם החיות אינן יכולות לנוע ללא נפש, אף שזאת בהגדרה חייבת להיות נחותה מנפשו של האדם. באותו אופן, נפשם של הצמחים גורמת להם לצמוח ולהתרחב ונפשם של גרמי השמיים גורמת להם לנוע סחור סחור. למעשה, גם ליקום כולו חייבת להיות נפש שכן את סאונו של העולם לא נוכל להסביר אלא על ידי קיומה של אותה 'נפש עולמית' שבתחילת המאה התשע עשרה עדיין שירתה באמונה את תורתו של פרדריך הגל.
 
כל הנשמות נשתלו בחומר על ידי המעצב הראשוני אך לא לכל הנשמות יש מעמד שווה. נפשו של העולם כולו היא לבטח נעלה מכל שאר הנפשות, הנפשות האנושיות חיבות להיות נעלות יותר מנפשות של חיות שהן בתורן נעלות יותר מנפשות הצמחים. נעלות מכל הן הנפשות של גרמי השמיים ואין פלא שהן זוהו במידה זו או אחרת עם האלים. בעולם המדעי שהתפתח לאחר ימיו של ניוטון אין נוהגים עוד לייחס את הסדר השמימי לשלטונם התבוני של האלים אך עלינו לזכור שבימיו של אפלטון איש עדיין לא הכיר את נפלאות הייצור ההמוני ואיש לא העלה על דעתו שניתן לחזור על אותה תנועה, פעם אחר פעם, בדיוק מושלם וללא כל סטיות. באותם הימים הבריות הכירו רק את הייצור הידני והם ציפו שכל מוצר תמיד יראה שונה במקצת מרעהו. זוג חפצים תאומים תמיד עורר קריאות השתאות ולכן גם גרמי השמיים, שהקפידו להשלים, יום אחר יום במחזוריות קבועה ונצחית, את מהלכם בנתיבות הרקיע, תמיד הלהיבו את דמיונם של הבריות. מסלולים כה מושלמים ומדויקים איש לא יכול היה לייחס לנפשות נחותות ולכולם היה ברור שרק האלים מסוגלים להנחות את גרמי השמיים במסילותיהם ולהבטיח את המסלולים העגולים שחזרו על עצמם בדייקנות כה רבה.
 
 
הקוסמולוגיה הטרום-אריסטוטלית
 
האלים אולי הנחו את גרמי השמים במסלולים קבועים ומדויקים אך היכן עברו המסלולים הללו וכיצד ניתן לתארם? אפלטון גלגל את הבעיה לתלמידיו וביקש מהם לפתח מודל תיאורטי שיתאר בצורה מדויקת את תנועתם של השמש, הירח, חמשת כוכבי הלכת ומאות כוכבי השבת המרכיבים את שנים עשר המזלות. הראשון להרים את הכפפה היה אאודוכסוס מקנידוס[ז] והמודל התיאורטי שהוא בנה הניח את היסודות לתורת ה"כדורים"[ח] ששלטה בכיפה כאלפיים שנה, מימיו של אפלטון ועד לפני כארבע מאות וחמישים שנה לערך.
 
המודל של אאודוכסוס תיאר את היקום כמערכת של שמונה כדורים בעלי מרכז משותף שסובבים סביב ארץ כדורית שנמצאת במרכזם של כל שמונת הכדורים. בקו המשווה של כל אחד משבעת הכדורים הראשונים אאודוכסוס שיבץ את אחד מגרמי השמיים העצמאיים: את הירח הוא שיבץ בכדור הראשון, את מרקורי (הנקרא במקורותינו בשם 'כוכב') בכדור השני, את ונוס ('נגה' במקורותינו) בשלישי, את השמש ברביעי, את מרס (מאדים) בחמישי, את יופיטר (צדק) בשישי ואת סטורן (שבתאי) בשביעי. לבסוף, את כל הכוכבים הנייחים, שאינם משנים את מיקומם היחסי זה כלפי זה, הוא פיזר על פני הכדור השמיני. לאחר שחילק את כל גרמי השמיים בין הכדורים השונים, אאודוכסוס הניח שבעת שהכדורים סובבים סביב צירם הם נושאים עימם את גרמי השמיים ששובצו בהם. כנגזרת מכך גרמי השמיים השונים היו חייבים לסוב גם סביב הארץ המרכזית ולכן וכל מי שעקב בעיני רוחו אחר פעולת המודל היה יכול לראות את אותה התמונה שנגלית לעיני כל מי שמתבונן בשמים – גופים זוהרים שחולפים מעל לראש, כנגד כיוון השעון, בתנועה אחידה, מתמשכת ואינסופית.
 
מודל שמונת הכדורים הסביר בפשטות ובבהירות את עקרונות התנועה השמימית ולאאודוכסוס נותר רק להתאים את המבנה התיאורטי לתצפיות על ידי בחירה נבונה של פרמטרים דוגמת עובי הכדורים, זוויות הצירים ומהירויות הסיבובים. התוצאה הסופית הייתה מרשימה למדי והשמחה הייתה יכולה להיות שלמה אלמלא תופעה מרגיזה אחת שלא באה על פתרונה. הסתבר שהמסלולים המושלמים של הירח וחמשת כוכבי הלכת לא הצליחו לשמור על מיקומם היחסי על רקע שנים עשר המזלות. לעיתים הם עלו מעלה ולעיתים הם ירדו מטה, בניגוד למצופה מכדורים שסובבים תמיד במהירות אחידה סביב ציר בלתי משתנה. התופעה חייבה את עדכונו של המודל ואכן, לאחר מחשבה נוספת, נמצאה דרך פשוטה ואלגנטית להסביר גם את התופעה הזאת. הכול יבוא על מקומו בשלום, סברו המומחים, אם בין שמונת הכדורים הראשיים נשלב עוד כמה כדורים משניים בעלי ציר סיבוב מוטה. כדור משני שמסתובב בניצב למישור סיבובו של הכדור הראשי גורם לעלייתו וירידתו של קו המשווה של הכדור הראשי ומסביר את התנודות במסלול שיוטו של כוכב הלכת. הפתרון אמנם תבע מחיר: הוספת שני כדורי עזר לירח, שני כדורים לשמש ושלושה כדורים לכל אחד מחמשת כוכבי הלכת, אך מה הם תשע עשר כדורי עזר לעומת חשיפתה של האמת הגדולה המאפשרת לאנושות לתאר ולחזות את מהלכי השמיים?
 
עד מהרה הסתבר שגם הפעם השמחה הייתה מוקדמות מידי. עשרים ושבעת הכדורים של המודל אכן הסבירו את מרבית ההתנהגות השמימית אך לא את כולן. תצפיות חדשות שהלכו והצטברו חייבו עדכון נוסף וקאליפוס מסיזיקוס[ט] נאלץ לתקן את המעוות בעזרת שבעה כדורים נוספים, שנים לירח, שנים לשמש, אחד למרקורי, אחד לוונוס ואחד למרס. הכדורים החדשים בהחלט שיפרו את מצב הרוח אך בינתיים התעוררה שאלה מביכה: אם הכדורים המשניים שהלכו והצטברו שינו את כיוון התנועה של הכדורים הראשיים כיצד זה שהכדורים הראשיים לא העבירו את מישורי התנועה החדשים לכדורים המשניים שמתחתם? במילים אחרות, המודל של אאודוכסוס וקאליפוס בהחלט נראה מבטיח אך לא ניתן היה לנצלו כמודל פיסיקלי אמיתי לפני שתימצא הדרך לנטרל את התנועתיות הבלתי רצויה שהכדורים החיצוניים תמיד מעניקים לכדורים פנימיים יותר.    
 
 
הקוסמולוגיה האריסטוטלית[י]
 
את ההובלה נטל עתה אריסטו[יא], גדול הפילוסופיים המעשיים של העת העתיקה. אריסטו אימץ את הרעיון הבסיסי של אאודוכסוס ואת שכלוליו של קאליפוס אך בניגוד לקודמיו ששתלו במודל כדורים תיאורטיים בכדי להקל על החישובים המתמטיים, אריסטו האמין שהכדורים הללו הם גופים ממשיים ומוחשיים שמכילים יסוד אחד בלבד, את היסוד לו נוהגים לקרוא בשם אתר[יב], 'היסוד החמישי' או 'בדולח'. היסוד החמישי לעולם אינו משתנה או מתכלה ולכן השמים נראו מאז ומעולם כפי שהם נראים היום ובדיוק כך הם יראו עוד עולמי עולמים. האתר הוא אמנם חומר ממשי אבל שלא כשאר החומרים הוא שקוף לחלוטין, חסר משקל, חסר טעם, חסר ריח וחסר צבע. למרות היעדרן של התכונות הללו, האתר הוא החומר הבסיסי ממנו נבנים כל הגופים בשמים: השמש, הירח, חמשת כוכבי הלכת, מאות כוכבי השבת והכדורים עצמם, אף שבחלק מהמקרים הוא דחוס יותר מאשר באחרים.
 
המודל האריסטוטלי העמיד את הקוסמולוגיה על בסיס הרבה יותר מוחשי והעניק פרספקטיבה פילוסופית רחבה לתופעות השמימיות שנצפו עלי אדמות. עם זאת, בהניחו שהתנועה הונחלה מכדור לכדור אריסטו רק החריף את בעיית התנועתיות הבלתי רצויה שהכדורים החיצוניים היו אמורים להעניק לכדורים הפנימיים. למרבה המזל, בעיה כה פשוטה לא היוותה אתגר משמעותי לפילוסוף הגדול, במיוחד אם ניתן היה להסיר את כל הטרדות בעזרת עוד כמה כדורים נוספים. כך, לעומת עשרים ושבע הכדורים במודל האבדוקסוסי ושלושים וארבע הכדורים במודל המשופר של קאליפוס, אנו מוצאים במודל האריסטוטלי לא פחות מחמישים ושישה כדורים שונים, בהם עשרים ושנים גלגלי-נגד שהופקדו על נטרולה של התנועתיות הבלתי רצויה.
 
חמישים ושש הכדורים של אריסטו הסבירו טוב יותר מאשר אי פעם את מקורן של התופעות הנצפות ואת השלכותיהן אך לא היה בהן די בכדי לפתור שלוש בעיות חדשות שבינתיים החלו לסכן את המודל: בעיית התנועה הנגדית[יג], בעיית הזוהר המתחלף ובעיית המהירויות המשתנות. בעית התנועה הנגדית התעוררה כאשר הסתבר שכוכבי הלכת אינם מקפידים לחוג רק ממזרח למערב, כנגד כיוון השעון, ולעיתים הם נוהגים לסוב על עקבותיהם ולנוע בכיוון הנגדי, ממערב למזרח ככיוון מהלכם של מחוגי השעון. בעית הזוהר המתחלף עלתה לקדמת הבמה כשהתעורר הצורך להסביר את השינויים החלים בזוהרם של כוכבי הלכת, ובמיוחד את השינויים בזוהרו של מרס שניכרו גם לעיין בלתי מזוינת. אם, כמתחייב מהמודל המקובל, הארץ ניצבת במרכזם של הכדורים הרי שכל נקודה על הכדור חייבת להימצא במרחק שווה מהארץ וכיצד זה שלעיתים מרס נראה זוהר יותר ולעיתים זוהר פחות? הבעיה השלישית, בעית המהירויות המשתנות, התעוררה כשתצפיות יותר מדויקות הראו שגרמי השמיים נוהגים לנוע במסלולם במהירויות שונות: לעיתים הם משתרכים באיטיות ולעיתים הם משנסים את מותניהם ומגבירים את מהירותם, כל זאת בהתעלמות מופגנת מכל הציפיות הסבירות. 
 
הבעיה השלישית, בעית המהירויות המשתנות לא היוותה אתגר רציני במיוחד שכן די היה להסיט מעט את מרכז הגלגל בכדי ליצור מצב בו הכדורים הופכים לכדורים אקסצנטריים[יד]. כוכב לכת שנסחף בכדור אקסצנטרי יתקרב לארץ בחלקים מסוימים של מסלולו ויתרחק ממנה בחלקים אחרים ואנו נראה את הכוכב מאיץ בעת שהוא נע בקטעי המסלול הקרובים אלינו ומאט כשהוא נע בקטעי המסלול המרוחקים. מדובר כאן, כמובן, אך ורק באשליה אופטית שהרי כולם הניחו כמובן מאליו שגרמי השמים נעים תמיד במעגלים מושלמים ובמהירויות קבועות, אך די היה במנגנון הכדורים האקסצנטריים כדי להסביר את ההבדלים הנצפים במהירויות ולהציל את המודל.
 
 
ממשיכי דרכו של אריסטו
 
לשתי הבעיות האחרות, בעית התנועה הנגדית ובעית הזוהר המתחלף, לעומת זאת, לא נמצא פתרון כה פשוט והעולם נאלץ להמתין למעלה ממאה ושלושים שנה עד שאפולוניוס איש פרגה[טו] המציא את שיטת האפיציקלים[טז] וכחצי מאה נוספת עד שהיפארכוס[יז] הצליח לשלב שיטה זאת במודל האריסטוטלי. הרעיון שמאחורי האפיציקלוס הוא פשוט למדי אך מבריק בתחכומו: כוכבי הלכת, כך מסתבר, אינם חייבים להיות משובצים דווקא בקו המשווה של הכדור השמימי ובאותה מידה ניתן לשבצם בתוך דיסק שמסתובב סביב איזו שהיא נקודה שנמצאת על אותו קו משווה. האפיציקלוס התמים פתר במחי יד אחת את שתי הבעיות הפתוחות: מצד אחד, שתי התנועות השלובות והבו-זמניות, ההיסחפות בגלגל הראשי והסיבוב באפיציקלוס, הסבירו את כל המוזרויות של המסלולים השמימיים ומצד שני הן גם פתרו את בעיית שינויי עצמת הזוהר שכן התנועה באפיציקלוס משנה באופן תמידי את המרחק בין כוכב הלכת לכדור הארץ ושינויי המרחק חייבים בהכרח להתבטא בשינוי זוהרו של כוכב הלכת.
פריצות הדרך הגדולות הכשירו את הקרקע לפיתוחו של מודל אסטרונומי כולל וממצה ולמשימה חשובה זו נרתם קלודיוס תלמי[יח], אחד האסטרונומים החשובים ביותר של העת העתיקה, אף אם לא גדול החדשנים שבהם. תלמי בנה את המודל שלו מגיבוב של אבני הבניין המסורתיות: ארץ מרכזית, כדורים אקסצנטריים ואפיציקלוסים אליהם הוא הוסיף פיתוח נוסף הנקרא אקוונט[יט], מעין נקודה דמיונית בפנים הכדור שיחסית אליה הגורם השמימי נע בתנועה מעגלית מושלמת ואחידה. המודל הסופי הסביר את התנועה השמימית בדיוק כה רב עד שניתן היה להשתמש בו לניווט מדויק, הרכבת לוחות שנה ושאר השימושים המסתמכים על מהלכם של גרמי השמים.
 
תלמי התייחס בנפרד לשמש, לירח ולחמשת כוכבי הלכת וכתוצאה מכך המודל שלו הצטיין בגמישות מרבית ובכל רגע רצוי ניתן היה לכוונן את אחד ממרכיביו מבלי לפגוע במרכיבים האחרים. מאידך, המודל דרש תחזוקה שוטפת שכן מעת לעת נרשמו התצפיות שלא עלו בקנה אחד עם הציפיות והתעורר הצורך לבצע התאמה קלה באחד המשתנים: להאריך, לקצר, להאיץ, להאט, להטות או ליישר ובמקרה הצורך גם להוסיף למודל פרמטרים חדשים לגמרי דוגמת מרכז כדור אקסצנטרי שנע בעצמו על אפיציקלוס, אפיציקלוס שנע סביב אפיציקלוס אחר וכדומה. ריבוי השינויים סיבך את המודל עד לבלי הכר והמשתמשים בו נדרשו לבצע חישובים מסורבלים וארוכים אך העולם כבר השלים עם הצורך לשלם עבור ידע אסטרונומי במטבע הסיבוכיות והבריות קיבלו את הגזירה בהכנעה וללא כל התמרמרות.
 
תלמי לא הסתפק בטבלאות אסטרונומיות והוא חישב בעזרת שיטתו גם את מימדי היקום. להערכתו, כדור הירח תפס את כל המרחב שבין 33 רדיוסי כדור הארץ ועד ל-64 רדיוסי כדור הארץ. פניו החיצוניות של כדור זה כדור זה התחככו בכדורו של מרקורי שהתפרש עד למרחק 166 רדיוסי כדור הארץ. אחריו בא כדורה של ונוס – עד 1079 רדיוסי כדור הארץ, כדור השמש – עד 1260 רדיוסים, כדור מרס - עד 8820 רדיוסים, כדור יופיטר – עד 14,189 רדיוסים ולבסוף, כדורו של סטרן שהשתרע עד ל-19,865 רדיוסי כדור הארץ. כאן, במרחק של 569,463,333 סטאדות מאיתנו, החל הכדור השמיני, כדורם של כוכבי השבת, בו שובצו כל הכוכבים שלא שינו את מיקומם האחד יחסית לשני.
 
כמרבית רעותיה העתיקות גם מידתה של הסטאדה אבדה לנו ואף שאנו יודעים ששמה נגזר מהמילה היונית [כ]Stadion (אצטדיון בהשאלה העברית) אין אנו יכולים לקבוע אם יש 8.333 או 8 או רק 7.5 סטאדות למיל רומי. אורכו של מיל רומי הוא בדיוק 1479.5 מטר ולכן אורכה של הסטאדה חייב להיות או 177.54 מטר או 184.93 מטר או 197.26 מטר. לצרכינו אפשר להסתמך על סטאדה בת 197.26 מטר ובעזרתה נגלה שלהערכתו של תלמי כדורם של כוכבי השבת מתחיל במרחק של 112.3 מליון קילומטר מכדור הארץ, מרחק שמטוס מודרני יכול לגמוע בפחות משלוש עשרה שנה. היום אנו מעריכים את המרחק לאלפא סנטורי A, שכנה הקרוב ביותר של השמש, בכ-40 טריליון קילומטר, משהו בסדר גודל של פי 350,000 מהערכתו של התוכן הוותיק.
 
 
המהפכה הקופרניקאית
 
הערכת המרחק השגויה מרמזת על הצרות שהיו עתידות לפקוד את השיטה התלמאית. במהלך השנים אובחנו עוד ועוד אי דיוקים בטבלאות האסטרונומיות ואי הדיוקים הללו הלכו והתעצמו ככל שחלף הזמן. ספנים ספרדיים ופורטוגזים, שמסעותיהם למזרח הרחוק וליבשת לאמריקה הרחיקו אותם מחופיה המוכרים של אירופה, גילו כי כל טעות קטנה בחישובים האסטרונומיים גרמה להם לסטות מילים רבים מהנתיב המתוכנן והם דרשו לקבל טבלאות מדויקות יותר שתאפשרנה להם להגיע היישר למחוז חפצם. התוכנים המסורתיים כבר החלו לשפר את המודל ולכוונן את משתניו הרבים כשפולני צעיר החליט שחייבת להיות שיטה פשוטה יותר ושרירותית פחות שתאפשר לתאר את מהלכי השמיים בפחות מאמץ וביתר דיוק.
 
הצעיר, רופא בעל השכלה משפטית ומשיכה עזה למתמטיקה ואסטרונומיה, שענה לשם הפולני מיקולי קופרניק ולשם הלטיני ניקולס קופרניקוס[כא], כתב ב-1507 ספר קטן בן 20 עמודים שהועתק והופץ בין ידידיו ומכריו. בקריאה ראשונה לא ניתן היה להבחין שהאנושות נמצאת בפתחה של מהפיכה אדירה שתזעזע את כל אמות הסיפים וגם לשיטתו של קופרניקוס גרמי השמיים המשיכו לנוע במסלולים מעגליים והם עדיין שובצו בתוך כדורי בדולח שקיבלו את תנועתם מהכדורים וכדורי העזר החיצוניים להם שבסופו של דבר עדין נעו מכוח חיכוכו של הכדור התשיעי. למען האמת, קופרניקוס היה נשכח לחלוטין אלמלא דבר אחד בלבד: הוא העז להציב את השמש במרכז היקום ולהגלות את כדור הארץ ואת הירח המקיף אותו למעגל הרביעי, מרוחק מהשמש יותר ממעגלם של מרקורי וונוס ונגה אך קרוב לשמש יותר ממעגלם של מרס, יופיטר וסטרן. כך, בקול דממה דקה, ניתץ קופרניקוס את השלמות האריסטוטלית וכנגד היקום הגיאוצנטרי הוא הציב מודל הליוצנטרי המדחיק את כדור הארץ למעמד של כוכב לכת סטנדרטי שמצטרף לעמיתיו במסעם האינסופי סביב שמש נצחית הנמצאת במרכזו של היקום כולו.
 
המתכונת החדשה, כבמטה קסם, ביטלה את הצורך בחלק מהמנגנונים המסובכים ואפשרה לקופרניקוס לוותר על האקסצנטריות של הכדורים ועל עשרות אפיציקלים מיותרים. במחי יד אחת החיים הפכו לפשוטים וקלים אך למרבה הפלא, התוכנים המיוזעים שהיו אמורים לקפוץ על המציאה ולדחות מעליהם את המודל המסורבל והמתולע של תלמי לטובת המודל הפשוט והמפשט של קופרניקוס התעלמו כמעט לחלוטין מממצאיו של המלומד הפולני. אחדים אולי התעניינו בשיטה החישובית החדשה אך איש לא העלה על דעתו שהשמש באמת נמצאת במרכזו של העולם ושהארץ באמת נדחקה למקום שולי יחסית בגלגל הרביעי. תהא התיאוריה הקופרניקאית מעניינת ככל שתהא הרי שרק הרפתקן חסר אחריות היה מוכן באותה עת להחליף השקפת עולם אמינה, בדוקה והגיונית בהשערה חובבנית שיתרונה היחיד מתבטא בפשטות חישוביה.
 
המודל הקופרניקאי אמנם לא התקבל בתשועות רמות אך הוא גם לא גווע ונשכח. גלילאו גלילי[כב] כיוון את הטלסקופ שלו למרחבי הרקיע וגילה את מכתשי הירח, את הירחים של צדק, את הפנים המשתנות של נוגה ואת הכוכבים הבדידים בשביל החלב, ארבע תופעות העולות בקנה אחד עם ההנחות הקופרניקאיות אך לא עם השלמות האריסטוטלית-תלמאית. במקביל זכתה תמונת העולם הקופרניקאית בחיזוק נוסף כשהגרמני יוהנס קפלר[כג] העניק למודל שלושה שיפורים חדשים: הוא הפך את המסלולים העגולים למסלולים אליפטיים, טבע את הכלל האומר שבזמנים שווים כל כוכב לכת פורס מהאליפסה פרוסות בעלות שטח שווה וקבע שמהירות ההקפה בריבוע משתנה תמיד ביחס ישיר לחזקה השלישית של המרחק שבין כוכב הלכת לשמש. כך, במחי יד אחת, קפלר החליף את יתרת הכדורים האקסצנטריים, האפיציקלוסים והאקוונטים בשלוש נוסחאות פשוטות והעלה את האסטרונומיה על דרך המלך של המתמטיקה.
 
דרך המלך הזאת הובילה כמה עשרות שנים מאוחר יותר לאייזיק ניוטון[כד], גדול הפיזיקאים הטרום-אינשטייניים, שנעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של השיטה הגיאוצנטרית בעת שהחליף את חיכוכם של כדורי הבדולח בפעולתו מרחוק של כוח המשיכה. בעולם בו כוח המשיכה מנחה מרחוק את תנועתם של כוכבי הלכת אין עוד צורך בכדורים צמודים וממילא גם לא בגלגל תשיעי שמעניק את התנועה לכל גרמי השמיים. ביטולו של הגלגל התשיעי העלים לא רק את גבולו של היקום אלא גם את גבולות המחשבה החופשית והעולם נכנס לעידן חדש בו השקפות העולם נקבעות על ידי ניתוח לוגי של ממצאים אמפיריים ולא על סמך מיתוסים מקובעים ותורות סמכותיות.
 
 
חומר, צורה ותנועה
 
אריסטו, בניגוד למורו אפלטון, לא מיהר להיתלות במציאות על-טבעית ואת כל התופעות החומריות הוא תלה בחוקיות הפנימית של הטבע, חוקיות שאנו מכנים היום בשם 'חוקי הטבע'. מבחינתו של אריסטו חוקי הטבע כבר מסבירים את כל התופעות הטבעיות ולכן אין לנו כל צורך בדמיאורגוס הנחות וממילא אין גם שום הצדקה להניח את קיומן של אותן צורות מושלמות שאמורות לאכלס את המחשבה האלוהית. גם על החומר ההיולי אריסטו היה מוכן לוותר. החומר ההיולי הוא בהגדרתו פוטנציאל טהור שאין בו ולו תכונה אחת ומכאן שאין לו מימדים, גבולות, צבע, משקל, טעם וריח. ללא תכונות אלה יקשה עלינו להגיד שהחומר ההיולי קיים בפועל ונראה שלא נטעה אם נניח שחומר מעין זה מעולם גם לא היה קיים בעולם החומרי המוכר לנו. החומר והצורה הינם, אם כן, לא יותר מאשר שני מרכיביו התיאורטיים של העצם ועלינו להניח שהם תמיד היו שלובים יחדיו ולאף אחד מהם מעולם לא היה קיום עצמאי כלשהו.
 
בכל זאת, אם העצמים לא עוצבו מחומר היולי על ידי דמיאורגוס שקרא את האידיאות במוחו של האל הנשגב כיצד נסביר את המגוון העצום של גופי הטבע? מי יצר אותם? מי העניק להם את צורתם ואת תכונותיהם? את התשובות לשאלות הללו אריסטו סיפק בתורת הפיזיקה שלו, תורה ששימשה כאבן היסוד של כל החשיבה המדעית עד למהפכה המדעית ששחררה את המדע מכבלי הסמכויות המקודשות ואפשרה לו להגיע לאמת באמצעות המחקר האמפירי והסקים הגיוניים. בסופו של דבר, מלומדי המערב זנחו את הפיזיקה האריסטוטלית לקראת אמצע המאה השבע עשרה, הכנסייה החלישה את תמיכתה בתורות האריסטוטליות כמה עשרות שנים מאוחר יותר ופלגים נבחרים ביהדות החרדית עדיין שוקלים את המשמעויות לפני שהם יגיעו למסקנה סופית.     
 
אריסטו חילק את היקום לשני תחומים: התחום התת-ירחי שנמצא מתחת לכדורו של הירח והתחום העל-ירחי שכלל את כדורו של הירח וכל מה שנמצא מחוצה לו. כל החומר בעולם התת-ירחי נבנה מארבעה יסודות בלבד: יסוד האדמה, יסוד המים, יסוד האוויר ויסוד האש ותרכובת אחת נבדלה מרעותה בפרופורציות השונות של היסודות המרכיבים אותה. היסודות עצמם נוצרו על ידי הטבעה של צורות בסיסיות בחומר היולי אך כיוון שהחומר ההיולי מעולם לא היה קיים בפועל הרי שהיסודות חייבים להיות קדמוניים, היינו, קיימים מאז ומעולם.  
 
ארבעת היסודות התת-ירחיים נבדלו זה מזה בתכונותיהם/צורותיהם הבסיסיות ובתנועתם האופיינית. אריסטו זיהה ארבע צורות בסיסיות: חום, קור, יובש ולחות אותן הוא חילק לשתי קבוצות: קבוצה אחת שמכילה את צורת החום ואת צורת הקור וקבוצה שניה שמכילה את צורת היובש ואת צורת הלחות. בכל יסוד הוטבעו לכאורה שתי צורות, אחת שנלקחה מקבוצת החום/קור ואחת שנלקחה מקבוצת היובש/לחות: ביסוד האדמה הוטבעו צורת הקור וצורת היובש, ביסוד המים צורת הקור וצורת הלחות, ביסוד האויר צורת החום וצורת הלחות וביסוד האש צורת החום וצורת היובש.
 
היסודות התערבלו זה עם זה ויצרו את החומר. בהמשך החומר הלך והתעצב על ידי הטבעת עוד ועוד צורות. לשם דוגמה: חומר היולי שכביכול הוטבע בצורת הקור ובצורת היובש הפך ליסוד האדמה. יסוד האדמה התערבל עם יסודות אחרים והתרכובת 'אילצה' את הטבע להטביע בה את צורת השיש ועל ידי כך הגיע לידינו מרבץ של שיש. חציבת השיש הטביעה בו את צורת הבלוק והשיש הגולמי הפך לבלוק של שיש. את בלוק השיש נטל הפסל ובאזמלו הוא הטביע בו צורתו של אפולו וכך, בסוף התהליך, אנו מקבלים פסל מוגמר של אפולו שאינו אלא חומר היולי שהוטבע במספר רב של צורות.
 
כל הטבעת צורה מוציאה אל הפועל חלק מהפוטנציאל הגלום בחומר. החומר ההיולי, לו היה קיים, היה אמור ליהנות מפוטנציאל בלתי מוגבל אך הוא מימש חלק מהפוטנציאל הזה בעת שהוא הפך ליסוד האדמה. יסוד האדמה יכול, בפוטנציה, להתערבל במספר רב של מינונים עם אחד או יותר מהיסודות האחרים אך בהופכו לגוש שיש הוא מימש והוציא לפועל את אחת התרכובות הפוטנציאליות. גם את השיש ניתן היה לחתוך בכל מיני צורות אבל החוצב בחר להעניק לו צורה של בלוק ועל ידי כך למצות רק את אחת הצורות הפוטנציאליות. באותו אופן, את בלוק השיש ניתן היה לפסל במספר רב של אופנים אך האמן החליט לבחור רק את צורתו של אפולו מתוך שלל מהצורות האפשריות. כך, על ידי סדרה של הטבעות צורה, החומר הלך ואיבד שיעור הולך וגדל מהפוטנציאל הקדמון שמלכתחילה היה טמון בו. הפסל המוגמר הרי כבר לא יחזור לעולם להיות בלוק שיש, שיש גולמי, יסוד האדמה או חומר היולי ולכן ברור שהתהליך הוא חד כיווני – מחומר פאסיבי שעדיין מכיל מידה רבה של פוטנציאל לחומר אקטיבי שכבר ניצל חלק ניכר מהפוטנציאל שהיה גלום בו.
 
את העולם התת-ירחי תוחם כדורו של הירח וכדור זה מסתובב ללא הרף ומתחכך באוויר ובאש הנמצאים מעל לכדור הארץ, אלה מתחככים בתורם עם העצמים היותר כבדים שנמצאים מתחתם. ההתחככות הבלתי פוסקת של החומר התת-ירחי גורמת לו להתפרק ליסודותיו וליסודות לשוב ולהתחבר באינספור קומבינציות חדשות. תהליך זה יכול להמשך ימים ספורים או שנים רבות אבל הוא בלתי נמנע ואין כל אפשרות שחומר ארצי, יהא זה אפילו היהלום הקשה ביותר, לא יתפרק בבא היום חזרה ליסודותיו ושהיסודות הללו לא ישובו להתרכב וליצור חומרים חדשים. זאת הסיבה שכל העצמים בעולם התת-ירחי תמיד יעברו את אותו מחזור חיים: היווצרות, גידול, הבשלה, התנוונות, התכלות, היפרדות למרכיבים ומיזוג מחודש למחזור חיים חדש.
עצמים תמיד נוטים לנוע ממקום אחד למשנהו ומתחת לחוג הירח התנועה הטבעית היא תמיד אנכית - מלמעלה למטה או מלמטה למעלה. תנועתו הטבעית של היסוד נקבעת על פי משקלו הסגולי וכתוצאה מכך היסודות הכבדים, אדמה ומים, תמיד שואפים לנוע כלפי מטה בעוד שהיסודות הקלים, אויר ואש, תמיד נוטים לנוע כלפי מעלה. סלעים וקרקעות שמכילים שיעור גבוה של יסוד האדמה תמיד יתקבצו במקומות הנמוכים ביותר. יסוד המים קל מיסוד האדמה ותרכובות שמכילות פרופורציה גבוהה של יסוד זה, דוגמת מי הימים והאגמים, תמיד תצופנה מעל תרכובות עשירות ביסוד האדמה. יסוד האויר קל משני קודמיו ותרכובות עשירות ביסוד זה, דוגמת האויר החופשי, תמיד תמצאנה את עצמן מעל לאדמה ולמים. לבסוף, תרכובות בעלות רכיב מכריע של אש יסודית, למשל אש של מדורה, תמיד תיטמרנה כלפי מעלה ותשאפנה להגיע לרומו של העולם התת-ירחי.
יסוד האדמה הוא כאמור הכבד מכל היסודות והדעת נותנת שהמקום בו נמצא את המצבור הגדול ביותר של היסוד הזה חייב להיות גם המקום נמוך ביותר ביקום. המקום הנמוך ביותר בכדור, אליו ישאפו להגיע כל היסודות הכבדים, הוא מרכזו ושם אנו אומרים למצוא את הריכוז הגבוה ביותר של תרכובות עשירות ביסוד האדמה. סביב לליבה הכבדה נרצה לראות טבעת של חומר שמכיל שיעור גבוה של היסוד השני במשקלו, יסוד המים, ואכן, מקווי המים החומריים, שמכילים שיעור גבוה של מים יסודיים[כה], תמיד נחים על האדמה והסלעים. את טבעת המים מקיפה טבעת אויר המכילה, כצפוי, שיעור גבוה של יסוד האויר ואת שלושת השכבות הללו, ליבת האדמה, טבעת המים וטבעת האויר, עוטפת שכבה עשירה ביסוד האש ושכבה זאת כבר נוגעת בכדורו של הירח, כדור הבדולח שתוחם את כל התופעות התת-ירחיות.
 
אריסטו הניח שהעולם כולו נראה ככדור גדול ולכן כל תנועה מלמעלה למטה חייבת לכוון למרכז היקום. יסוד האדמה, הכבד מכל היסודות, שואף לרדת למקום הנמוך ביותר ולכן המצבור הגדול ביותר של חומרים עשירים ביסוד האדמה חייב להצביע על מיקומו של מרכז העולם. את יסוד האדמה ניתן למצוא בכמויות גדולות רק בכדור הארץ ומכך נגזר שכדור הארץ נמצא מרכזו של היקום והוא זה שיהיה מוקף בסדרה של טבעות קונצנטריות: טבעת מים, טבעת אויר, טבעת אש ומעליהן תשע טבעות של בדולח.
 
בעולם התת-ירחי נמצא תמיד גיוון ומרוכבות, השתנות מתמדת ותנועה בלתי פוסקת אך לא כך הדבר גם בעולם העל ירחי. שם הסיבוכיות וההשתנות מפנות את מקומן לאחידות ולפשטות. בעולם זה נמצא רק יסוד אחד ורק תנועה אחת. עולם הגלגלים הוא עולם של סדר והגיון, עולם המצטיין בפשטות החומר ובאצילות הצורות, עולם דל בפוטנציאל ורווי בפעילות בלתי ממומשת, היינו באנרגיה שאינה מופנית להוצאה מן הכוח אל הפועל.
 
בניגוד לארבעת היסודות של העולם התת-ירחי, בעולם השמימי, העל-ירחי, ניתן למצוא רק יסוד אחד, את יסוד האתר דמוי הבדולח הנקרא גם בשם 'היסוד החמישי'[כו] ובלעז Quintessence. יסוד קשיח ושקוף זה אינו מתרכב עם יסודות אחרים ועל כן אין בעולם העל-ירחי שום התהוות, כליון או השתנות ולנצח נמצא שם רק את הכדורים ואת גרמי השמיים, מבנים נצחיים ובלתי משתנים שנבדלים זה מזה רק ברמת הדחיסות של יסוד האתר שמרכיב אותם. בעולם השמימי קיימים תשעה כדורי בדולח, חלולים, צמודים, שקופים ובעלי מרכז משותף, שעוטפים לא רק זה אלא גם את כדור הארץ הנמצא במרכזם. כל אחד משמונת הכדורים הראשונים נושא עימו את אחד מגרמי השמיים הראשיים: הכדור הראשון נושא עימו את הירח, השני את כוכב הלכת מרקורי הנקרא במקורותינו בשם 'כוכב', השלישי את ונוס (נגה), הרביעי את השמש, החמישי את מרס (מאדים), השישי את יופיטר (צדק) והשביעי את סטורן (שבתאי). כל הכוכבים הנייחים שאינם משנים את מיקומם זה יחסית לזה נמצאים בתוך הכדור השמיני. הכדור התשיעי, החיצוני לכולם, אינו נושא עימו אף גורם שמימי וכל ייעודו הוא רק להעניק את התנועתיות לשאר הכדורים ובאמצעותם גם לכל העצמים שבתחום התת-ירחי.
 
אריסטו ראה בכדורי הבדולח עצמים ממשיים ולא רק מבנים שהומצאו רק לטובתו של מודל תיאורטי ומבחינתו בשמיים אכן קיימות שכבות אתר כדוריות שעוטפות אחת את השנייה באותו אופן בו בובות הבבושקה עוטפות אחת את רעותה וגלדי הבצל עוטפים זה את זה. דימוי טוב יותר יספק לנו תפוח זהב דמיוני בעל קליפה עבה ושקופה שמתחת לקליפתו החיצונית קיימת עוד קליפה עבה ושקופה ומתחתיה עוד קליפה עבה ושקופה וכך הלאה עד לקליפה העבה והשקופה המקיפה את ליבת הפרי המסמלת, בדוגמה זאת, את כדור הארץ והאטמוספרה שמסביבו.
לכדורי האתר קליפות עבות למדי וכל קליפה מתחככת בקליפתו של הכדור הפנימי לה ובקליפתו של הכדור החיצוני לה. דופנו הפנימית של הכדור הראשון מתחככת באטמוספרה של כדור הארץ וגורמת לערבולם של היסודות התת-ירחיים בעוד שדפנו החיצונית של הכדור השמיני מתחככת בכדור התשיעי ומקבלת ממנו את התנועתיות שהיא מעניקה בתורה לכדורים הפנימיים לה. דופנו החיצונית של הכדור האחרון, לעומת זאת, אינה מתחככת כלל שכן מעבר לכדור האחרון אין כל מציאות חומרית ולכן אין גם שום עצם שיכול לבא עימה במגע.
 
מי שמעדיף לקרוא את הדברים הללו בניסוח רבני יכול למצאם בארבעת הפרקים הראשונים של 'הלכות יסודי תורה' בספר 'משנה תורה'[כז] ('היד החזקה') של הרמב"ם[כח] ובפירוט יתר, בספר 'מורה נבוכים'[כט] שהוקדש כולו לגיורה והכשרתה של הפילוסופיה האריסטוטלית.
 
 
תכונותיו של האל האריסטוטלי
 
כפי שראינו, כל אחד מכדורי הבדולח שמקיפים את הארץ המרכזית מנחיל את תנועתו לכדור הבדולח שמתחתיו, חוץ מאשר כדור הירח שמערבל בעת סיבובו את ארבעת היסודות הארציים. כל זה טוב ויפה, אבל מי מעניק את התנועה לכדור התשיעי, החיצוני מכולם? גם כדור זה חייב להיות מונע בדרך כלשהי ואם אנו באמת רוצים להימנע מהכדורים עשר עד אינסוף עלינו למצוא מניע ראשוני שיהיה מסוגל להעניק תנועה מבלי שהוא עצמו יזקק למניע בכיר ממנו. מניע ראשוני זה אינו יכול להיות גוף חומרי, שהרי אם ימצא בו חומר כלשהו גם הוא יהיה חייב לנוע בכדי להניע ובכך הוא יחייב אותנו למצוא גורם מניע ולכן לאריסטו לא נותר אלא להסיק שהמניע הראשוני, אותו מניע בלתי מונע, אינו יכול להכיל ולו פירור קטן של חומר. המניע חסר החומר חייב, אם כן, להיות מצבור אנרגיות בלתי נדלה ובלתי משתנה שאין בו שום פעילות זולת חשיבה טהורה.
 
אותה חשיבה טהורה אינה רשאית לגוון את תחומי העניין שמעסיקים אותה וחלילה לה מלדלג מנושא אחד למשנהו. עליה לחשוב תמיד רק מחשבה אחת - את המחשבה היפה ביותר, המקיפה ביותר והנעלה ביותר. נבין זאת אם נזכור שבעולם האריסטוטלי כל פוטנציאל מחייב את קיומו של חומר באמצעותו האפשרי יוצא מן הכוח אל הפועל. לפיכך, דילוג המחשבה מנושא אחד למשנהו הינו בעצם הוצאת דבר מן הכוח אל הפועל שהרי המחשבה החדשה הייתה כבר קיימת בפוטנציה עוד בטרם חשיבתה בפועל. מכאן שכל דילוגי המחשבה, היינו, כל המחשבות שאינן קבועות ובלתי-משתנות, מחייבות את הימצאותו של החומר ובהכרח גם את קיומו של המניע הבכיר שמעניק תנועתיות לאותו החומר. המחשבה המושלמת חייבת, אם כן, לעסוק רק בנושא נשגב ומושלם אחד, מבלי לגוון, מבלי לסטות ומבלי לדלג. אך מהו הנושא הנעלה ביותר אם לא המחשבה המושלמת עצמה? מכאן שהמניע הבלתי מונע חייב לחשוב אך ורק על עצמו שהרי זולתו אין אף דבר שהוא כה נשגב, כה מושלם וכה בלתי משתנה.
גם לאחר ההצבעה על המניע הבלתי מונע עדיין עמדה בעינה השאלה כיצד יכולה מחשבה טהורה לסובב כדורי אתר, במיוחד אם הכדורים הללו נושאים עימם גופים שמימיים דוגמת השמש, צדק ושבתאי. בעיה זאת הצריכה פתרון עוד יותר יצירתי אותו מטיב להסביר הפרשן האריסטוטלי הבכיר רבנו משה בן מימון, הרמב"ם:
 
כל הכוכבים וכדורי הבדולח נקראים בשם 'גלגלים' והם בעלי נפש, דעה ושכל, והם חיים ומכירים את האל. כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים וכשם שהגלגלים הללו מכירים את הקדוש ברוך הוא כך הם מכירים את עצמם ואת המלאכים שלמעלה מהם. דעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם.[1]
 
דבריו של הרמב"ם מלמדים אותנו שלכדורי האתר, יש נפש, דעת ושכל ובעזרתם כבר ניתן להסביר כיצד המחשבה שחושבת את עצמה מסוגלת לגרום לסיבובם של כדורים כבדים מבלי שהיא עצמה תידרש לתנועה פיזית כלשהי.
 
ההסבר שניתן על ידי אריסטו פשוט לחלוטין: נשגבותה של המחשבה הטהורה, אותה ניתן כבר לכנות בשם 'האל האריסטוטלי', הינה המוקד לתשוקתו הנצחית של הגלגל התשיעי שנמשך לשלמות המוחלטת בדיוק באותו אופן בו הנפש כמהה ליופי והמאהב עורג לאהובתו. הגלגל המאוהב, שליבו מלא בתשוקה וכל מאווייו הם לדבוק באמת המוחלטת וביופי המושלם, מנסה בהחלטיות חסרת פשרות להיצמד למקור תשוקתו אך צורתו הכדורית מגבילה את חופש תנועתו והוא נאלץ לנוע סחור סחור בניסיון נצחי ואינסופי להתאחד עם משאת נפשו. סיבוביו הנצחיים של הגלגל התשיעי מניעים בכוח החיכוך את הגלגל השמיני וזה בתורו מניע את הגלגל השביעי וכך הלאה עד לגלגל הירח שבתנועתו גורם לערבולם הבלתי פוסק של ארבעת היסודות התת-ירחיים.
 
את האלוהות האריסטוטלית ניתן להבין גם מזווית אחרת: העצמים בעולם האריסטוטלי כללו שני מרכיבים משולבים, שונים אך בלתי נפרדים: 'חומר' שהוא כשלעצמו חסר מאפיינים מבדילים ו'צורה' המוטבעת בחומר ומעניקה לו את טבעו ואת תכונותיו. במילים אחרות, הצורות המוטבעות בחומר 'מפעילות' את החומר הפאסיבי ומממשות חלק מהפוטנציאל הקיים בו. למימוש הפוטנציאל שבחומר נהוג לקרוא 'אקטואליזציה' או 'הוצאה לפועל' ועל כן נוכל לומר שבכל עצם קיים תמהיל של חומר פאסיבי הנכון לקבל צורות חדשות וחומר אקטואלי שכבר יצא מן הכוח אל הפועל ומיצה חלק מהפוטנציאל הטמון בו.
 
בהשקפת עולם זו ניתן לדמיין שלושה תמהילים של חומר וצורה:
 
חומר חסר צורה
 
בטבע לעולם לא ניתקל בחומר היולי שמעולם לא הוטבעה בו צורה כלשהי אך אם ניתן היה למצוא חומר מעין זה הרי שהוא יהיה חייב להיות פשוט לחלוטין ופאסיבי לחלוטין. במילים אחרות, החומר ההיולי נהנה מפוטנציאל מקסימאלי ובאפשרותו לקלוט ולאמץ כל צורה שתוטבע בו.
 
חומר מוטבע בצורה
 
בכל העצמים הם למעשה חומר שהוטבע בצורות מצורות שונות. הצורות ממשות חלק מהפוטנציאל שקיים בחומר והופכות אותו לאקטואלי ובכך הן מעניקות לו רמות שונות של חיות ופעילות. ככל שבחומר מוטבעות יותר צורות כך פוחתת מידת הפאסיביות שבו וגדלה מידת פעילותו.
 
צורה חסרת חומר
 
דבר שאין בו חומר הוא כמובן חסר כל פוטנציאל ומשולל כל אפשרות לקבל תכונות נוספות או לשנות תכונות קיימות ועל כן הצורה חסרת חומר חייבת להיות מצבור אקטיבי של אנרגיות בלתי מוגבלות, בלתי נדלות, בלתי משתנות ובלתי פוסקות. זאת בדיוק הגדרתו של האל האריסטוטלי שאין בו אלא דינאמיות מוחלטת ואקטואליות מוחלטת, ללא כל רמז לפוטנציאל פאסיבי שממתין לקבל תכונות חדשות.
 
שלושת נקודות המוצא: שלמותו של האל, היותו המניע הבלתי מונע והיותו אקטואליות דינאמיות חסרת כל פוטנציאל פאסיבי גוררות עימן מסקנות נוספות:
 
 *
האל חי
 
 
אין בכוונת הדברים לרמוז שהאל נושם, אוכל, שותה, ישן או עוסק בפריה ורביה אך בהיותו מחשבה טהורה הוא מגלם את צורת החיים המושלמת ביותר – חיי רוח נצחיים שאינם כבולים למגבלות הגוף החומרי.
 
 *
האל נצחי
 
 
אל שאינו נצחי מחייב את קיומו של בורא קדמון יותר שהיה אחראי לבריאתו וממילא לא נוכל להגיד עליו שהוא מושלם שכן בוראו חייב להיות מושלם ממנו.
 
 *
לאל אין גוף וצורה
 
 
חומר מחייב את קיומו של פוטנציאל ובאותה מידה, פוטנציאל מחייב גם את קיומו של החומר. באל המושלם לא יכול לחול כל שינוי ועל כן אין בו כל פוטנציאל וממילא גם אין בו כל חומר.
 
 *
האל יחיד
 
 
האל, בהיותו 'המניע הראשון' חייב להיות יחיד שכן קיומו של מניע מתחרה היה גורם לגלגל התשיעי לחלק את תשוקתו בין שני מאוויי נפש ובכך לפגוע בהרמוניה ששולטת בכל היקום. האל הוא גם ה'שלמות המוחלטת' וכמובן שלא תיתכנה שתי שלמויות מוחלטות ולו רק משום שמיזוגן לבטח יוליד שלמות ברמה גבוהה עוד יותר.
 
 *
האל פשוט
 
 
האל חייב להיות פשוט לחלוטין, היינו, חסר איברים, רכיבים או חלקים. דרישה זו ברורה מאליה שכן ריבוי חלקים מחייב תנועה יחסית של הרכיבים השונים ומעלה את הצורך במניע נוסף שתפקידו להזיז ולהניע את חלקיו של המניע הראשון. נוכל לראות זאת גם מכיוון אחר: בכל אינטראקציה בין שני רכיבים שונים הקיימים באל תביא בהכרח לשינוי במצבם היחסי של הרכיבים, זה כלפי זה, ושינוי זה מחייב מימוש של פוטנציאל בלתי מנוצל אותו, כאמור, לעולם לא נוכל למצוא באלוהות המושלמת.
 
 *
האל טרנסנדנטי
 
 
עצמים הנמצאים מתחת לגלגל התשיעי מקיימים ביניהם מידה זו או אחרת של אינטראקציה המניחה, מעצם טיבה, את קיומו של החומר, היינו, של פוטנציאל בלתי ממומש. לשם דוגמה, ממקומנו במרכז היקום אנו יכולים לראות את גרמי השמים המרוחקים ועל כן ברור שהם מורכבים מחומר שפולט או מחזיר אור. מצד שני, הגלגלים, אף שהם שקופים ובלתי נראים, משפיעים על ערבול היסודות בעולמנו ובהשפעה זו הם מממשים חלק מהפוטנציאל הטמון בקרבם. ברור, אם כן, שמהות חסרת כל חומר ופוטנציאל עלינו לחפש רק מעבר לגלגל התשיעי, הרחק מעולם החומר, התנועה, ההשפעה והמקרים. מהות הנמצאת מחוץ לגלגל התשיעי היא אכן טרנסנדנטלית במלא מובן המילה – אין אנו יכולים לראותה, לשמעה או לתפסה בכל חוש אחר, לעולם לא נוכל להגיע אליה, לעולם לא נוכל להשפיע עליה ולעולם נהיה מחוסנים מהשפעתה.     
 
האלוהות הטרנסנדנטלית נמצאת לא רק מחוץ לגבולות המרחב האנושי אלא גם מחוץ לגבולות ולמגבלות הזמן. הזמן, מעצם טבעו, הוא פונקציה של השתנות, תהא זאת תנועתם המחזורית של גרמי השמיים, זרימת האלקטרונים במעגלים חשמליים, פעימותיו של הלב או משק כנפי ההיסטוריה אבל, כפי שראינו, כל שינוי מחייב את קיומו של פוטנציאל בלתי ממומש ופוטנציאל זה לעולם אינו יכול להתקיים באל שמחשבתו הנצחית עוסקת רק במהותו הנצחית. אלמלא המחשבה הבלתי-משתנה הזמן היה אולי מצליח להתגנב לעולם האלוהי שהרי כל דילוג מנושא אחד למשנהו מבדיל בנצח פרק זמן בו האל חושב על הנושא האחד ופרק הזמן בו הוא חושב על הנושא השני אבל מחשבה שלעולם אינה משתנה מרחיקה את מימד הזמן ומשחררת את האל משליטתו.
 
 
התפשטותה של האריסטוטליות וחדירתה לעולם היהודי
 
למעשה, היהודים לא היו הראשונים שאימצו את האמונה באל חסר גוף וצורה אלא האחרונים שבהם! את זכות הראשונים אנו חייבים להעניק לפילוסופים היווניים, אפלטון ואריסטו, שהבינו שאת השלמות לא ניתן למצוא בעולם החומרי ועל כן כל אל שמתיימר לשלמות כלשהי חייב להימצא מחוץ לעולם החומר והמקרים.
 
בכל ימי הבית הראשון ובכל התקופה הפרסית, ארץ ישראל הייתה מרוחקת מתחומי ההשפעה היווניים וחשיפתה למדע ולפילוסופיה של היוונים הייתה מזערית. חכמיה שמרו אמונים להגות המדעית והפילוסופית של המעצמות המזרחיות ששלטו בה, אשור, בבל ופרס, גם כאשר לקראת סוף המאה הרביעית לפני ספירת העמים גיסותיו של אלכסנדר מוקדון השלימו את כיבושו של המזרח התיכון והחלו לבסס במרחביו את התרבות ההלניסטית. בעקבות הכובשים באו המלומדים ותוך זמן לא ארוך במיוחד המזרח נחשף לתורות המערב ולרעיונותיהם של שני ההוגים הגדולים שביחד עיצבו את המחשבה המערבית באלפיים השנים הבאות.
כשלושים שנה לאחר הכיבוש המוקדוני, העיר אלכסנדריה במצריים החלה להפיץ אור לגויים להקרין את חכמת יוון על כל סביבתה. עד מהרה גם הקהילה היהודית שנאחזה באלכסנדריה נפלה תחת ההשפעה ההלניסטית והצמיחה הוגים רבי השפעה, דוגמת פילון האלכסנדרוני, שלא היססו לדחות את הישן מפני החדש ולאמץ בזרועות פתוחות את זרמי המחשבה המודרניים. אין זאת אומרת שיהודי אלכסנדריה נטשו את היהדות לטובת הדתות היווניות, ההיפך הוא הנכון, הם פשוט החלו לקרא את כתבי הקודש היהודיים דרך משקפיים פילוסופיות וקריאה זאת אפשרה להם להעניק פירוש אלגורי לכל התבטאות תנ"כית שנראתה להם מוזרה ופרימיטיבית.
 
היהדות האלכסנדרונית נטשה את ההבנה הפשוטה של המקרא והחלה למצוא בו את הרמזים שמוכיחים שדברי הגבורה תואמים לחלוטין את דברי הפילוסופים. מסתבר שמשימה זו אינה קשה כלל ועיקר ועם קצת רצון טוב ניתן להוציא כל פסוק מהקשרו ולמצוא בו חיזוק לכל תיאוריה פופולארית. התנ"ך, בפרשנותו האלכסנדרונית, איבד את משמעויותיו המביכות ונאמניו יכלו ללכת 'עם' ולהרגיש 'בלי' - להמשיך ולדבוק במנהגים היהודיים ובמקביל להרגיש חלק בלתי נפרד של הקדמה ההלניסטית ושותפים לחיי הרוח התוססים של העיר המתקדמת ביותר בעולם.
 
בארץ ישראל הדברים נראו לגמרי אחרת. הישוב היהודי שהחל לשקם את עצמו לאחר שיבת ציון לא היה גדול במיוחד ושכבת המשכילים שצמחה בו הייתה מאד מצומצמת. חלק מהמשכילים הללו אמנם ניסו להתקרב לתרבות ההלניסטית אבל המתח הפוליטי שנפער בין שכבות רחבות בציבור היהודי לבין השליטים הסלאווקים, מתח שלימים הוליד את מרד החשמונאים ואת ההקצנה הדתית שבאה בעקבותיו, הגביל את השפעתם של 'מתייווני' ארץ ישראל והעלה את משקלן של השכבות המסורתיות שלא רצו שום קשר עם האוכלוסייה הנוכרית ועם תרבותה.
 
הסלידה מהתרבות היוונית מוצאת ביטוי יפה באגדה תלמודית שמשחזרת מעשה שקרה במהלך התקופה החשמונאית:
 
כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מחוץ לירושלים ואריסטובלוס בפנים.
 
בכל יום ויום היו הנצורים משלשלים מעבר לחומת העיר דינרים בקופה והצרים היו מעלים להם בהמות לקורבנות התמיד.
 
היה שם בתוך העיר זקן אחד שהכיר את חכמת יוון. דיבר הזקן עם הצרים בלשון היוונית ואמר להם: כל זמן שהנצורים עוסקים בהקרבת קורבנות הם לא יינתנו בידיכם.
 
למחרת היום שלשלו הנצורים דינרים בקופה אבל הצרים, במקום להעלות בהמה כשרה, העלו להם חזיר. כשהגיע החזיר למחצית גובה החומה הוא נעץ בה את ציפורניו וארץ ישראל הזדעזעה ברדיוס של ארבע מאות פרסה.
 
באותה שעה קבעו החכמים: ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו את חכמת יוון.[2]
 
סלידה זאת לא נעלמה גם בתקופה הרומאית וכנגד כוהני המקדש שגילו פתיחות לרעיונות ההלניסטים קמו קבוצות מתחרות שנשענו על שכבות פחות משכילות ויותר קנאיות וקבוצות אלה בחרו להתנכר לכל השפעה חיצונית ואם ניתן, אף לסלקה בכוח הזרוע. הקנאות הדתית המיטה על עם ישראל את המרד הגדול ואת מרד בר כוכבא במהלכם הישוב איבד את הנהגתו המתונה ואימץ לעצמו הנהגה קיצונית, לוחמנית ושונאת זרים. רבי אליעזר הגדול, מחשובי הקנאים הדתיים בעידן המרידות, נתן ביטוי לדעותיה של ההנהגה העממית שביקשה להתנתק כליל מהמודרנה ההלניסטית:
 
כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו.
 
אמרו לו: רבנו למדנו אורחות חיים ונזכה בגינן לחיי העולם הבא.
 
אמר להם: היזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההיגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא.[3]
 
ההיגיון, היינו הפילוסופיה היוונית, הפך לאויבה המושבע של היהדות וכל החפץ לרשת את העולם הבא נדרש להרחיק את בניו מהדעות הפסולות ולהושיבם בין ברכי החכמים שכה הטיבו לשמר את האמונות המיתולוגיות של הדורות הקודמים.
 
הנוצרים הראשונים אימצו בתחילה את השקפת העולם היהודית וכמונו גם הם האמינו שהאל התגלה לבריות בכדי להנחיל להם תורת נצח זו או אחרת. אל מתגלה חייב להיות בעל גוף וצורה ולכן איש מהם לא העלה על דעתו להרחיק מהאל את כסותו הגשמית והחומרית ולהפכו לישות מרוחקת שאינה רשאית לפעול בעולם החומר והמקרים. התמונה החלה להשתנות כשהכנסייה קלטה לשורותיה משכילים פגאניים שחונכו על ברכי הפילוסופיה היוונית, במיוחד הפילוסופיה הניאו-אפלטונית ששלטה בכיפה במאות הראשונות של העידן הנוצרי. המשכילים הללו עשו רבות להחלפת האל המוחשי של התנ"ך באל הרוחני של הניאו-אפלטוניים והחל מהמאה הרביעית לספירה בורא העולם, במתכונתו הנוצרית, איבד את גופו וצורתו והפך להיות ישות רוחנית, רחוקה ומנותקת, שפועלת בעולם החומר רק באמצעות בנו, ישו, שהתגשם בבשר בדיוק למטרה זאת.
 
המשכו של הסיפור בשבטים הגרמניים שניתצו את מערבה של האימפריה הרומית לעשרות רסיסים קטנים. לוחמים גרמניים שעדיין לא למדו להכיר בערכה של התרבות הקלסית החשיכו את אחרוני האורות שנותרו דולקים בעולם דובר הלטינית. בזה אחר זה נסגרו בתי הספר והאקדמיות. מבנים שפעם אכלסו את טובי המוחות הפכו לקסרקטינים ולאורוות וספריות עתיקות הזינו את תנוריהם של כובשים חשוכי דעת. רואי העתיד שבין מורי וראשי אקדמיות הצליחו לברוח לאזורים בטוחים יותר בעוד שהאחרים, חסרי התושייה והמזל, נזרקו לרחוב ובמקרים רבים גם נמכרו לשבי. השפה היוונית נטשה את מרחביה של מערב אירופה ובהיעדר דוברי יוונית איש לא התעניין עוד בכתבי היד העתיקים שמעט פה, מעט שם שרדו את גלי החורבן וההרס ואיש לא מצא טעם בהעתקתן של יצירות מופת שפעם הרטיטו אלפי לבבות וגירו אינספור מחשבות.
 
ברברים מסוג אחר גרמו להיעלמותם של הכתבים הפילוסופיים מחלקה המזרחי, דובר היוונית, של האימפריה. כאן תפסו קנאים דתיים את מקומם של הלוחמים הפראיים והללו, מוסתים על ידי כמרים מדובללי זקן שראו בהיגיון את אויבה הגדול ביותר של האמונה, הפנו את כל מרצם לשריפת הכתבים הפילוסופיים ולהברחת שרידי נאמניהם של אפלטון ואריסטו אל אזורי הספר המזרחיים ולתחומה של פרס הזורואסטריאנית. כך, עם סגירתה של האקדמיה האפלטונית באתונה בשנת 529, בא הקץ על היצירה הפילוסופית והפונדמנטליזם הדתי זכה בניצחונו הגדול והמכריע. אירופה ניתקה את עצמה ממורשת עברה, זנחה את קול ההיגיון והרדימה את עצמה על מיטת האמונה.
מרכזי הידע הגדולים נדדו עתה לפאתי המזרח: לאקדמית ג'ונדישאפור שנוסדה בשנת 555 על ידי המלך הפרסי קרוסרואס הראשון ולמרכזים הסוריים באנטיוכה, חרן, אדסה, קינאסרין וניסבין. במקומות הללו נמצאו ריכוזים גדולים של נוצרים נסטוריאנים[ל] ומונופיזיטיים[לא] ובני הפלגים הללו, לאחר שהרחיקו את עצמם מתחום ההשפעה של הכנסייה הביזנטית, שימרו לדורות את המורשת העתיקה. לאקדמיות החדשות ששגשגו בחסות המשטר הפרסי נקבצו מלומדים ונזירים שהקדישו את עצמם לתרגום הספרות הפילוסופית של יוון הקלסית לשפות המזרח, ובראש וראשונה לסורית, שפה ממשפחת השפות הארמיות שרווחה בצפון סוריה.
את אוצר הספרות המתורגמת מצאו בבא היום גדודי הפרשים שפרצו באמצע המאה השביעית ממדבריות ערב בדרכם לכבוש את מעוזיה של האימפריה הפרסית ואת מחוזותיה הדרומיים והמזרחיים של ביזנטיון. מורשתם המדברית של הכובשים הללו מנעה מהם בתחילה להכיר בערכם של אוצרות התרבות שנפלו לידם (אגדה מוכרת אך בלתי מבוססת מספרת על הכליף עומר שציווה לשרוף את הספרייה הגדולה באלכסנדריה בתואנה שאם הספרים סותרים את דברי הקוראן אזי חובה להשמידם ואם הם תואמים את דברי הקוראן אזי אין בהם כל צורך) ואולם גישה זאת החלה להשתנות כבר באמצעיתה של המאה השמינית כשהעולם הערבי החל לאבד את חספוסו המדברי, להיפתח לעושר התרבותי שנפל בחיקו ולגמוע בתאווה הולכת וגוברת את הכתבים הרפואיים, המדעיים והפילוסופיים של העולם העתיק.
 
מגמה זאת הגיעה לשיאה לאחר שהמושלים לבית עבאס[לב] העבירו בשנת 762 את בירתם לבגדד, העיר החדשה והמפוארת שהם יסדו על גדול החידקל. שם, בעוד המערב הנוצרי מדשדש במי האפסיים של האמונה העיוורת, כליפים נאורים כהרון א-ראשיד[לג] ואל-מאמון[לד] נתנו את חסותם למפעל תרבותי חסר תקדים במסגרתו תורגמו לערבית רבות משכיות החמדה של יוון, פרס, הודו וסוריה. הנאורות האבאסית עודדה פריחה תרבותית וכלכלית חסרת תקדים והוליכה את המוסלמים במזרח לתור זהב[לה] שהקפיץ את העולם הערבי לפסגות המדע, הספרות, הרפואה, הפילוסופיה והתיאולוגיה.
זאת הייתה שעתם של הפילוסופים המוסלמים הגדולים: אל-קינדי[לו], הפילוסוף היחיד שיכל להתגאות במוצא ערבי טהור והראשון בעולם האסלאמי שעסק לבד מאסטרולוגיה, גיאומטריה, אלכימיה, רפואת עיניים ומוזיקה גם בפילוסופיה טהורה; אל-ראזי[לז] הפרסי, רופא, מדען ופילוסוף אפלטוני שנחשב עד היום לגדול ההוגים הנונקונפורמיסטים במסורת המוסלמית; אל-פאראבי[לח] התורכמניסטני, אבי הניאו-אפלטוניות האסלאמית; אבן-סינא[לט] הבוכרי, גדול הפרשנים המזרחיים של אריסטו ששילב יחדיו את הדת והפילוסופיה והראה לעולם כי ניתן לפשר בין האמת של אפלטון ואריסטו לאמת של מוחמד ולבסוף, אל-גזאלי[מ] הפרסי, הוגה, תיאולוג ומיסטיקן שגייס את הפילוסופיה נגד עצמה ותרם, יותר מכל אדם אחר, לקמילתה ולהיעלמותה מהנוף האינטלקטואלי של האסלאם המזרחי.
 
לצידם של הפילוסופים המוסלמים הללו אנו מוצאים גם את הפילוסופים של הרפורמציה הקראית: יעקב אל-קירקיסני[מא], יוסף אל-בסיר והושע בן יהודה ואת ניצניה הראשונים של הפילוסופיה היהודית[מב]: דוד אל-מוקאמיס הידוע גם כדוד הבבלי, הניאו-אפלטוניסט יצחק בן שלמה הישראלי[מג] והגדול מכולם, סעדיה בן יוסף הפיומי, הידוע יותר כרבנו סעדיה גאון[מד].
הפילוסופיה פקחה עיניים רבות והיהדות השורשית והמסורתית מצאה את עצמה משמשת לפתע כמטרה למתקפותיהם של אינטלקטואלים מוסלמים וקראים שטרחו להצביע על מאות הפסוקים המאנישים בתנ"ך ולא היססו ללגלג על היהודים שעדיין האמינו באל גשמי ומוחשי. רבי סעדיה נחלץ לעמוד בפרץ ואת ספרו, 'המובחר באמונות ודעות'[מה], יש לראות כחלק מהמאמץ לשוות לאל היהודי תדמית מהוגנת יותר והגיונית יותר מזו המצטיירת מתוך דפי התנ"ך, התלמוד והמדרשים. בעידן הנאורות הפילוסופית של המאה העשירית לא ניתן היה למצוא אל מכובד יותר מהאל האריסטוטלי ואין כל פלא שהאל הסעדייני לבש לפתע את דמותו הטרנסנדנטלית והמנותקת של המניע הבלתי מונע. כתוצאה בלתי נמנעת מהמאמץ לשינוי תדמיתו, האל היהודי איבד במחי יד אחת לא רק את גופו אלא גם את מיקומו בזמן ובמרחב, את האיכות, הכמות, המספר והקימה, את קנייניו ונספחיו ואת האפשרות לפעול ולהיות נפעל[מו].
המשכו של הסיפור מרתק לא פחות. פרשים ערבים הביאו בשנת 712 את בשורת האסלאם גם למישוריה של ספרד. שם, אחרי מאתיים שנות מאבק והתבססות, החלה לפרוח תרבות חדשה לה אנו חבים, במידה רבה, את התחייה הפילוסופית שלימים התסיסה גם את המערב הנוצרי. פארה של אנדלוסיה, דרומה המוסלמי של ספרד, השתקף בבירתה קורדובה שהתגאתה, אולי בהגזמת מה, בחצי מליון תושביה, חמישים אלף ארמונותיה, שבע מאות מסגדיה, שלוש מאות המרחצאות הציבוריים שבה וארבע מאות אלף הספרים שעמדו על מדפי ספרייתה. בגן עדן מערבי זה פרץ תור זהב חדש שהביא עימו פילוסופים אסלאמיים דוגמת איבן-מאסארה, איבן-חזם, איבן-באז'ה[מז] ופרשנה הגדול של האריסטוטליות הטהורה, איבן-רושד[מח] שהוערץ ברחבי המערב תחת השם Averroes. לאלה נוכל לצרף את הפילוסופים היהודיים שינקו את תורתם בספרד המוסלמית: רבי שלמה אבן גבירול[מט] שהגותו השפיעה על הוגים נוצריים לא פחות משהשפיעה על עמיתיו היהודים; יוסף אבן-צדיק[נ]; רבי בחיי אבן-פקודה בעל ספר 'חובת הלבבות';[נא] רבי אברהם אבן-עזרא[נב], משורר, מדקדק, תוכן, אסטרולוג, מתמטיקאי, רופא ופרשן התנ"ך, שרמזים בכתביו מסמנים אותו כפנתיאיסט ניאו-אפלטוני; רבי יהודה הלוי[נג], בעל ספר הכוזרי; אברהם איבן-דאוד[נד], בעל הספר 'אמונה רמה' וראשון האריסטוטליים היהודיים ולבסוף הנשר הגדול, רבי משה בן מימון, הרמב"ם[נה], בכיר הפילוסופים היהודיים ומי שעשה יותר מכל חכם אחר להשכנת שלום בית בין הפילוסופיה האריסטוטלית לבין תורתו הנצחית והבלתי משתנה של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
פריחתה של התרבות הערבית לא האריכה ימים. הניסיון לפשר בין מוחמד לאריסטו חייב את הפילוסופים הערביים להעניק פרשנויות אלגוריות למקצת התבטאויותיו של הנביא וכמצופה, הפרשנויות הללו נגדו את רוחו של האסלאם הקלסי ועוררו את כעסם של אבירי האמונה. הללו, מגובים בפסוקיו המפורשים של הקוראן הקדוש, הצליחו לדחוק את רגליה של הפילוסופיה ולהחזיר את העטרה ליושנה. קולם של ההוגים הערביים הגדולים נדם והאסלאם שקע אט אט לניוון המדעי, תרבותי וחברתי שמאפיין אותו עד עצם ימינו אנו. הכובשים המונגולים ששטפו את פרס ומסופוטמיה באמצע המאה השלוש עשרה אולי רוצצו את גאון האסלאם המזרחי ושבטים אלמוהידים מצפון אפריקה אולי מוטטו את תפארת אנדלוסיה אבל את דעיכתו של האסלאם יש לייחס בראש ובראשונה לקנאות הדתית שמירקה ממנו את כל ההשפעות הזרות והחזירה אותו לזרועותיה הנבערות של האמונה העיוורת.
 
מרידה שפרצה בשנת 1031 מוטטה את החליפות המערבית ואנדלוסיה התרססה ליותר מעשרים נסיכויות מסוכסכות. האחיזה הערבית בחצי האי התרופפה והדרך נפתחה לכיבושה מחדש של ספרד בידי הממלכות הפראיות למחצה של הצפון הנוצרי. כך, בשנת 1085, אביריו של אלפנסו השישי, מלך קסטיליה וליאון, השתלטו ללא קרב על עיר המבצר הגדולה טולדו ופתחו בפני העולם הנוצרי את דלתות ספרייתה. מלומדי המערב הגיבו כנשוכי נחש. לעיניהם נחשפו, בתרגומם הערבי, ספרים שעיין מערבית לא שזפה למעלה משש מאות שנה: ספרי הרפואה של גאלן, יסודות הגיאומטריה של אוקלידוס, מחקריו ההנדסיים של ארכימדס, האלמגסט המפורסם של תלמי ומטמון הזהב החשוב מכל, אוסף של כתבי אריסטו: 'המטאפיזיקה', 'הפיזיקה', 'על השמיים', 'על הנפש', 'על התהוות וכליה', 'האתיקה', 'הפוליטיקה' ושאר שכיות החמדה של מי שבהמשך כונה בפשטות בשם 'הפילוסוף'.
ההלם התרבותי היה מוחלט. ההתגלויות האלוהיות אמנם חשפו בפני האנושות את האמת השמימית אבל כאן, על המדפים, הייתה מונחת אמת פילוסופית ומדעית שכל רכיביה תמכו זה בזה כאילו היו כתליו של היכל מפואר. עתה לראשונה ניתן היה לאמת את תכתיבי האמונה באמצעות השכל האנושי ולחשוף את סתרי המציאות בעזרת ההיגיון השיטתי ולא רק על ידי פענוחם של רזים שהוטמנו בכתבי הקודש. ההתרגשות סחפה את אירופה כולה ועשרות מלומדים נוצרים, מוסלמים ויהודים החלו לתרגם את היצירות הקלסיות ללטינית, תחילה מתוך התרגומים הערביים ובהמשך ישירות מתוך המקורות היווניים.
 
התחייה האריסטוטלית חייבה תגובה של שלושת הדתות המונותיאיסטיות. כל אחת מהן הרי החזיקה ברשותה אמת ודאית ומוחלטת שניתנה לאנושות באמצעות התגלות אלוהית: ההתגלות למשה ולנביאים במקרה של היהדות, ההתגלות לשליחים שלמדו את התורה החדשה מהאל שהתגשם בבשר במקרה של הנצרות והתגלות המלאך גבריאל שהכתיב למוחמד את הקוראן במקרה של האסלאם. מאידך, די היה לקרא את כתבי הפילוסוף בכדי להשתכנע שגם הוא מחזיק באמת ודאית ומוחלטת, אמת שאינה נשענת על התגלות כלשהי אלא על ההיגיון האנושי בלבד. העולם אינו גדול דיו בכדי להחזיק שתי אמיתות שונות ולכן התחייבה המסקנה שהתורה האלוהיות והתורה הפילוסופיות חייבות לשקף, אף אם במונחים שונים, את אותה אמת יחידה, ודאית, נצחית ומוחלטת. עתה לא נותר אלא להחליק את כל הסתירות שבין האמירות הדתיות לממצאי ההיגיון ולהדגים לעיני כל את הזהות המוחלטת בין האמונה הדתית לתורה הפילוסופית. כך יוכח בצורה סופית ומוחלטת שבעזרת ההתגלות בעלי הבית של הדת ידעו מאז ומתמיד את כל האמיתות הפילוסופיות שבהדרגה נחשפו באופן עצמאי ובלתי תלוי גם על ידי ההיגיון האנושי.
  
שלושה פילוסופים גדולים נרתמו למשימת ההרמוניזציה והתיאום בין ההתגלות למדע: אבן-רושד[נו] (1126-1198) שניסה ליישב את הסתירות בין הפילוסופיה לקוראן בחיבורו החשוב 'תהפות אל-תהאפות' (מפלת המפלה), תומס אקוינס[נז] (1225-1274) שבכתביו הרבים, ובמיוחד 'מכלול התיאולוגיה' (Summa Thelogiae), הסביר את הזהות המופלאה בין האריסטוטליות לברית החדשה והרמב"ם[נח] (1138-1204) שבחיבורו 'מורה נבוכים' סיפק את המילון התנ"כי-אריסטוטלי שמאפשר לתרגם את כל האמירות המקראיות והרבניות לניסוחים שעולים בקנה אחד עם התורה האריסטוטלית.
 
ההגות היוונית, שכעוף חול קמה מגציה, נשפה רוח חיים באוניברסיטאות הצעירות שהחלו לצוץ ברחבי אירופה והללו החלו לבסס את מעמדה של הפילוסופיה, תחילה כ'נערה משרתת' של התיאולוגיה ובהמשך כתחום ידע נפרד, אף אם לא שווה, למדעי הדת. שחרורה של הפילוסופיה מעולה של התיאולוגיה ניתץ את הכבלים שריסנו את ההיגיון האנושי ואפשר למערב לדלג משיא אחד למשנהו. נפשות ששוחררו מהצורך להגות תמיד בטובו של האדון התפנו לפרוץ נתיבות חדשות בכל תחומי המדע והטכנולוגיה ולהצעיד את אירופה על הנתיב שהוביל לשליטה מערבית במרבית עמי העולם ובחלק המכריע של משאביו.
 
האירופאים, שעד למאה החמש עשרה עוד ניגפו בפני נחשולי הכובשים המזרחיים החלו לנגוס בשוליה של האימפריה העות'מאנית במהלך המאה השש עשרה, להעמיק את חדירתם במאות השבע עשרה והשמונה עשרה ולהשתלט על ליבו של העולם המוסלמי בסופה של המאה השמונה עשרה. במאה התשע-עשרה הם כבר שלטו, בכוח או בפועל, על רוב העולם האסלאמי והפכו את מרבית המאמינים במוחמד לבני חסותם. ההיגיון, בסופו של דבר, גבר על האמונה והצעיד את העולם להישגים הטכנולוגיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים שמאפשרים את קיומו של העולם המודרני, עולם שמצליח לכלכל כמעט שבעה מיליארד נפשות, למעלה מפי 13 יותר מאשר בימי השיא של האמונה העיוורת ולמעלה מפי שש מאוכלוסיית העולם בתחילתה של המאה התשע-עשרה.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]      
המילה 'קוסמולוגיה' (Cosmology) נבנתה משני המושגים היווניים 'קוסמוס' ו'לוגוס' שהוראתן היא יקום ותורה. הקוסמולוגיה הינה, אם כן, תורת התנהלותו של היקום. גם למילה 'גיאוצנטרי' (Geocentric) שני שורשים יווניים: 'גיאו' – ארץ, ו'קנטרון' – מרכז המעגל ומכאן שהתורה הגיאוצנטרית מלמדת שהארץ נמצאת במרכז העולם. כנגד תורה זאת אנו מוצאים את התורה ההליוצנטרית הגורסת שדווקא השמש (הליוס) היא זאת הנמצאת במרכזו של העולם.
ראה הערך 'המודל הגיאוצנטרי' בויקיפדיה 
[ב]             
ראה הערך 'תלמי' בויקיפדיה
[ג]             
ראה הערך 'אפלטון' בויקיפדיה
[ד]             
ראה הערך 'אייזק ניוטון' בויקיפדיה
[ה]             
ראה הערך 'פלאטוניזם' בויקיפדיה
[ו]      
התואר דמיאורגוס (Demiurges) מורכב משתי מילים יווניות: demios - של העם ו-ourgos - פועל. צירוף שתי המילים היווניות נותן לנו מילה שמובנה בעל מלאכה אומן שיש לו יכולות מיוחדות בתחום מסוים ובהשאלה מכך – אל שמסוגל לעצב ולברא.
[ז]             
ראה הערך 'אאודוקוס מקנידוס' בויקיפדיה
[ח]             
רבני ימי הביניים כינו את הכדורים הללו בשם 'גלגלים'
[ט]             
ראה הערך 'Callippus' בויקיפדיה האנגלית
[י]             
ראה הערך 'הפיזיקה של אריסטו' בויקיפדיה
ראה הערך 'אריסטו' בויקיפדיה
[יב]            
ראה הערך 'Aether (classical element)' בויקיפדיה באנגלית
[יג]            
באנגלית: Retrograde Motion
[יד]      
מילה נוספת המסתמכת על השורש היווני 'קנטרון', מרכז המעגל. הפעם בתוספת הקידומת 'אקס' (Ex) שהוראתו היא 'מחוץ'. כדור אקסצנטרי הינו, אם כך, כדור שמרכזו אינו מתלכד עם מרכז המעגל, היינו, כדור הארץ.
ראה הערך 'Apollonius of Perga' בויקיפדיה באנגלית
[טז]            
ראה הערך 'אפיציקל' בויקיפדיה
[יז]             
ראה הערך 'היפרכוס' בויקיפדיה
ראה הערך 'תלמי (אסטרונום)' בויקיפדיה
[יט]            
ראה הערך 'Equant' בויקיפדיה באנגלית
[כ]             
ראה הערך 'Stadion (unit of length)' בויקיפדיה באנגלית
[כא]     
ראה הערך 'ניקולאוס קופרניקוס' בויקיפדיה
[כב]            
ראה הערך גליליאו גליליי בויקיפדיה
[כג]            
ראה הערך 'יוהנס קפלר' בויקיפדיה
[כד]            
ראה הערך 'אייזיק ניוטון' בויקיפדיה
יש להבדיל בין החומר שנקרא 'אדמה' ליסוד שנקרא 'אדמה'. החומר שנקרא 'אדמה' אמנם מכיל שיעור גבוה של היסוד שנקרא 'אדמה' אך יש בו גם מינונים נמוכים של יסודות אחרים. באותו אופן גם החומר שנקרא 'מים', אף שיש בו שיעור גבוה מאד של היסוד הנקרא 'מים', אינו יכול להיחשב למים יסודיים כיוון שגם במים קיימים מינונים נמוכים של יסודות אחרים. הבדלה דומה יש לעשות בין האויר החופשי לאויר היסודי ובין האש המיתמרת לאש היסודית.  
[כו]            
ראה הערך 'Aether (classical element)' בויקיפדיה באנגלית
[כז]            
ראה הערך 'משנה תורה' בויקיפדיה
[כח]           
ראה הערך 'רמב"ם' בויקיפדיה
[כט]           
ראה הערך 'מורה נבוכים' בויקיפדיה
[ל]             
ראה הערך 'נסטוריאניזם' בויקיפדיה
[לא]           
ראה הערך 'מונופיזיטיזם' בויקיפדיה
[לב]            
ראה הערך 'בית עבאס' בוקיפדיה
[לג]            
ראה הערך 'הארון א-רשיד' בויקיפדיה
[לד]            
ראה הערך 'אל מאמון' בויקיפדיה
[לה]           
ראה הערך 'תור הזהב של האסלאם' בויקיפדיה
[לו]            
ראה הערך 'Al-Kindi' בויקיפדיה באנגלית
[לז]            
ראה הערך 'אל-ראזי' בויקיפדיה
[לח]           
ראה הערך 'אל-פאראבי' בויקיפדיה
[לט]           
ראה הערך 'אבן-סינא' בויקיפדיה
[מ]             
ראה הערך 'אל-ע'זאלי' בויקיפדיה
[מא]           
ראה הערך 'יעקב הקירקיסאני' בויקיפדיה
[מב]           
ראה הערך 'פילוסופיה יהודית' סויקיפדיה
[מג]            
ראה הערך 'יצחק בן שלמה הישראלי' בויקיפדיה
[מד]           
ראה הערך 'סעדיה גאון' בויקיפדיה
[מה]           
ראה הערך 'ספר האמונות והדעות' בויקיפדיה
[מו]            
ראה המאמר 'האל של רבי סעדיה'
[מז]            
ראה הערך 'אבן באג'ה' בויקיפדיה
[מח]           
ראה הערך 'אבן רושד' בויקיפדיה
[מט]           
ראה הערך 'שלמה אבן גבירול' בויקיפדיה
[נ]             
ראה הערך 'יוסף אבן צדיק' בויקיפדיה
[נא]            
ראה הערך 'בחיי אבן פקודה' בויקיפדיה
[נב]            
ראה הערך 'אברהם אבן עזרא' בויקיפדיה
[נג]            
ראה הערך 'יהודה הלוי' בויקיפדיה
[נד]            
ראה הערך 'אברהם אבן דאוד' בויקיפדיה
[נה]            
ראה הערך 'רמב"ם' בויקיפדיה
[נו]            
ראה הערך 'אבן רושד' בויקיפדיה
[נז]            
ראה הערך 'תומס אקוינס' סויקיפדיה
[נח]            
ראה הערך 'רמב"ם' בויקיפדיה


[1]          
כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם. כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים וכשם שמכירין הקדוש ברוך הוא כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם.
(רמב"ם, היד החזקה - הלכות יסודי התורה ג:ט)
[2]      
תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. לעז להם בחכמת יוונית. אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו - נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.
(סוטה מט:ב ומקבילות בבבא קמא פב:ב ומנחות סד:ב)
[3]      
ברכות כח:ב
נקרא 6383 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

2 תגובות

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים