פרקי המאמר

             הטיעון של הרב אהרון לוי

             הפרכת טיעוניו של הרב לוי

       1.  הפסוקים אינם אומרים את מה שהרב לוי היה רוצה שיאמרו

       2.  איומים והבטחות עמומות אינן נבואות

       3.  ה'נבואה' כבר אינה בתוקף

       4.  האל כבר אינו מסוגל לקיים את הבטחותיו

       5.  האל אינו עומד בסטנדרטים המוסריים שלו עצמו

       6.  האל דורש חזרה בתשובה מהסוג שאינו מקובל על הרבנים

       7.  התיאור ההיסטורי של הרב לוי מוטה, שגוי ומאחז עיניים

     סיכום

הטיעון של הרב אהרון לוי

הרב אהרון לוי הוא מחזיר בתשובה מקצועי וכמו כל שאר אלו שמתפרנסים מהחזרה בתשובה גם הוא מאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים ובמקרה הצורך ניתן להתעלם מעובדות, לוותר על האמת הצרופה ולזלזל בתכתיבי היגיון. כמוהם, גם הוא בורר בקפידה את הקטעים שתומכים בעמדותיו, מצליב אותם עם הפרשנות שלו למציאות הריאלית ורוקח נרטיב שאמור לשכנע את חסרי הרקע התורני שאינם מכירים את העובדות ועדיין לא למדו לפסול על הסף את כל טיעוניהם של החרדים המקצועיים שמנסים להתעלק עליהם.
 
במאמר זה אני מנתח את אחת מההרצאות שפורסמו באתר החרדי 'ערכים' ומסביר מדוע לטיעוניו של הרב לוי אין שום שחר, בסיס או משמעות. כיוון שהוא אחד מהמחזירים בתשובה היותר מוכשרים ניתן ללמוד ממנו על שאר העוסקים במקצוע ולהבין שללא פרשנויות מגמתיות, המצאות שרירותיות והצהרות סתמיות קשה מאד למכור מוצר פגום דוגמת הדת היהודית. 

בהרצאתו, הרב לוי מונה את השלבים שעל עם ישראל לעבור בדרך לגאולה המובטחת ומסביר כיצד ההבטחה הנושנה הולכת ומתגשמת מול עינינו בימינו אנו.

את טיעונו ניתן לסכם בנקודות הבאות:

1.

משה ניבא את העתיד בדברים שנשא בפני העם:

דברים ד:כה-לב (קטע א')

כה)

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

כו)

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.

כז)

וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהֹוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה.

כח)

וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

כט)

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

ל)

בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.

לא)

כִּי אֵל רַחוּם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

לב)

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. 

בקטע זה משה החל לשרטט קווים לדמותה של הגלות ועוד לפני הכניסה לארץ ישראל הוא כבר הזהיר את בני ישראל שאם הם יעבדו עבודה זרה הם יגורשו מארצם ויאבדו את זהותם הלאומית. בארצות גלותם הגולים יחוו קשיים רבים ובצר להם הם יחזרו בתשובה והאל יזכור להם את הברית שהוא כרת עם אבותיהם.

2.

בעקבות כך תתגשם נבואה נוספת:

דברים ל:א-ט (קטע ב')

א)

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

ב)

וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

ג)

וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

ד)

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.

ה)

וֶהֱבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

ו)

וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

ז)

וְנָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.

ח)

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

ט)

וְהוֹתִירְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְהֹוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ.

שתי הנבואות הללו, לשיטתו של הרב לוי, מתארות את סדרת האירועים הבאה:

א.

אם בני ישראל יעבדו עבודה זרה הם יגורשו מארצם ויופצו בין הגויים.

ב.

בגלות בני ישראל יתבוללו, יעבדו אלוהי עץ ואבן ויאבדו את זהותם הלאומית.

ג.

בצר להם הגולים ישיבו את ליבם אל האל וישמען בקולו.

ד.

האל יחזיר אותם לארצם מכל תפוצותיהם (שיבת ציון).

ה.

בארצם, מספרם של בני ישראל יגדל.

ו.

העם יחווה התעוררות רוחנית, יחזור בתשובה וישמע בקול אלוהיו.

ז.

בסוף הימים, העם היהודי יקום לתחייה (תופעה ייחודית שמעולם לא התרחשה קודם לכן).

3.

נבואה של הנביא יחזקאל מחזקת את נבואתו של משה:

יחזקאל לו:כד-לא (קטע ג')

כד)

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.

כה)

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם.

כו)

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

כז)

וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם.

כח)

וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.

כט)

וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב.

ל)

וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם.

לא)

וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם.

4.

משה הבטיח לחוזרים בתשובה שארצם תהייה ארץ זבת חלב ודבש ויחזקאל הרחיב והסביר 'וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם'. שניהם תלו את פריון הארץ בקיום המצוות, כלומר, מעשיהם הרוחניים ישפיעו על מצבם הגשמי כי כאשר היהודים גולים מארצם הארץ הופכת לשממה ואינה נותנת פירות לזרים וכשהיא מתחילה להניב פרי היא מסמנת שהגאולה קרובה.

5.

הנבואות החלו להתגשם ב-1788 כשכמה מאות ליטאים, חלקם תלמידי הגאון מווילנה (הגר"א) עלו ארצה והתיישבו בירושלים. תשעים שנה מאוחר יותר צאצאיהם הקימו את המושבה הראשונה, פתח-תיקווה, והארץ החלה להוריק. ב-1948 הרובע היהודי נפל ובישר את תחילת חבלי הלידה של הגאולה. לאחר מכן החל קיבוץ גלויות רחב הקף ומספר היהודים בארץ ישראל גדל. אין אח ורע לסדר ודיוק התגשמות הנבואות ועל כולנו להצטרף להתעוררות הרוחנית שפוקדת את העם, לחזור בתשובה ולתרום להגשמת ההבטחות שהאל נתן לשומרי בריתו.

הדברים אכן יכולים לשכנע כל מי שמוכן לוותר על חוש הביקורת ולהתעלם מהעובדות אבל ההיגיון, ההיסטוריה ואפילו פשט המקראות מפריכים את הטיעונים הללו ומציגים לנו תמונה שונה לחלוטין.

הפרכת טיעונו של איתמר לוי

הרב אהרון לוי מנסה לשכנע את השומע שההיסטוריה מתפתחת לאורן של 'נבואות' קדומות שמבטיחות גאולה לאלו שחוזרים בתשובה ושבים לעבוד את אלוהיהם בכל ליבם ובכל מאודם. הפסוקים, למרבה הצער, אינם אומרים את מה שהוא חושב שהם אומרים וההיסטוריה מעולם לא התנהגה כפי שהוא היה רוצה שתתנהג. ברור שהרב לוי מכוון את דבריו לדלי ידע ולא לבעלי השכלה תורנית שמבינים שהמתווה שהרב לוי מציג אינו עולה בקנה אחד עם פרשנויות אחרות שהם מכירים ולכן הוא מיועד אך ורק לתצרוכת חילונית.

1.

הפסוקים אינם אומרים מה שהרב לוי רוצה שיאמרו

רוב רובו של ספר דברים מסתמך על ההנחה שבני ישראל נהנים מזכות הבחירה החופשית וביכולתם לקבוע בעצמם את גורלם: אם הם יבחרו ללכת בדרך הישר הם יזכו בחסות אלוהית, ברכות וכל טוב ואם הם יבחרו לעשות את הרע בעיני אלוהיהם הם יאבדו את השגחתו, יקוללו וייענשו במגוון רחב של עונשים. הרב לוי מניח שגם פסוקים שהוא מצטט מפרק ל' של ספר דברים (קטע ב') מתארים עסקה מותנית שתלויה בבחירתו החופשית של היהודי - אם לאחר שיחווה את הברכות והקללות הוא יחליט להשיב את ליבו לאל ולשמוע בקולו אז האל ישיב את שבותו, יחזיר אותו למולדתו, ימול את ליבו, יברך אותו וינקום באויביו.

פרוש זה מתעלם ממשמעותו הברורה של הפסוק 'וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ' ממנו משתמע שכשם שהתינוק נימול גם ללא הסכמתו כך גם ליבם של בני ישראל ימהל ללא הסכמתם. במילים אחרות, ההבטחה הגדולה בפסוקים אלו היא שהאל יעניק לבני ישראל מתת חסד שתכפה עליהם לבחור רק בטוב ולמלא, בהכרח, אחר כל מצוותיו, חוקותיו ותורותיו כך שהוא יוכל לעמוד בהבטחותיו ולהעניק להם את הגאולה המובטחת[א]. זאת התחייבות בלתי מותנית שאינה תלויה במעשיהם של בני ישראל ומהרגע שהאל ימול את ליבם לא תהייה להם אפשרות להמרות את פיו, לעורר את חרון אפו ולגרום לו לשנות את תוכניותיו.

פרשנות חריגה זאת נראית במבט ראשון מוזרה ובלתי סבירה אבל היא מתאימה לחלוטין לרוח דבריו של הנביא ירמיהו:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה.

לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהֹוָה.

כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהֹוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.

וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהֹוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהֹוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.

(ירמיה לא:ל-לג)

טבעם ההפכפך והמרדני של בני ישראל מונע מהם למלא את ההתחייבויות שהם לקחו על עצמם בברית הקודמת שהם כרתו עם אלוהיהם ולכן האל מבטיח לכרות עימם ברית חדשה שלא תהיה תלויה בבחירה החופשית של אלו שכבר הוכיחו שהם מעדיפים לבחור ב'רע' ולא ב'טוב'. כדי להבטיח שבני ישראל לא יטעו עוד לעולם, האל מבטיח לשנות את טבעם ולהרחיק מהם את יצר הרע ואת הרצון לחטוא, כפי שמסביר מי שגם הרב לוי אוהב לצטט, המלבי"ם:

'כִּי זֹאת הַבְּרִית' וכו' ... 'נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם' – שיקיימו תורתי מצד הערת (תכתיב) השכל עד שתהיה כדבר טבעי להם הנמצא בקרבם,

'וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה' – שלא תצטרך להכתב על הספר ובדיו כי תהיה כתובה על לבם, שהלב מצייר כח הבחירה והממשלה אשר בנפש שלא תתעורר אצלם בחירה הפך (בניגוד לדברי) התורה, כי לבם יהיה מלא מחוקי התורה הטבועה בלבם.

(מלבי"ם על ירמיה לא:לב)

במילים אחרות, האל יחרוט את תורתו בקרבם של בני ישראל והיא תהפוך להם לטבע שני שיכפה עליהם לבחור בדרכיו וימנע מהם לעשות את הרע בעיניו. החסד האלוהי ישלול מבני ישראל את הבחירה החופשית ובעקבות כך הם יחיו בהרמוניה מלאה עם אלוהיהם ויקיימו באופן טבעי ואוטומטי אחר כל מצוותיו. זאת גם שיטתו של הנביא יחזקאל, כפי שמשתמע מהפסוקים שהרב לוי בחר לצטט בקטע ג':

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם.

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם.

וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.

(יחזקאל לו:כד-כח)

האל ייקח; האל יקבץ; האל יביא; האל יזרוק מים טהורים; האל יטהר; האל ייתן לב חדש ורוח חדשה; האל יגרום לכך שהעם ילך בחוקותיו וישמור על משפטיו; האל יישב את בני ישראל בארץ שהוא נתן לאבותיהם והאל יכפה עליהם להיות לו לעם כדי שהוא יוכל להיות להם לאלוהים. לבני ישראל לא יינתן שום פתחון פה ולא תותר להם שום בחירה חופשית. אף אחד לא יוכל ללכת בדרך שלא הוכתבה לו על ידי המרומים ואיש מהם לא יוכל להפריע שוב לתוכניותיו הקוסמיות של האל. בני ישראל יהפכו לדמויות בסרט מצויר שצפוי להסתיים בסוף טוב שימחיש כמה כדאי לעשות רק את הישר בעיני יהוה אלוהים.

כך כנראה הבין גם הרמב"ן שפירש:

'וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ' זהו שאמרו הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך (האל מבטיח לך) שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה (גם) כן (הייתה להם בחירה חופשית), כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (בפירושו של הרמב"ן לבראשית ב:ט).

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה, 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם ... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהֹוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה.'[ב] וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו (גרימת הלב לעשות באופן טבעי את) מעשהו הראוי (המעשה הנכון) ולכך אמר עוד '... וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהֹוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם ..'[ג] ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

וכן נאמר ביחזקאל 'וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם ... וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּו ...'[ד] והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ (לאשר יחפוץ הלב) ולרצון וזהו שאמרו רבותינו 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'[ה] - אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ (תשוקה) אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי (יעשה את המעשה הראוי באופן טבעי), ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ (ברצון, בבחירה חופשית).

(רמב"ן על דברים ל:ו)

הרמב"ן, כמצופה מכל רב ימי ביניימי שאמון על הוצאת הכתובים מפשטם, הניח שבני ישראל יזכו בחסד האלוהי רק בימות המשיח ורק אז תישלל מהם זכות הבחירה החופשית ויכפה עליהם לעשות רק את ה'טוב' בעיני אלוהיהם, אבל המשיח הומצא מאות שנים לאחר כתיבתם של הקטעים המקראיים ובימיהם של ירמיהו, יחזקאל ועורכי ספר דברים איש עדיין לא שמע על העולם הבא ועל המשיח שעתיד לגאול את עם ישראל. כפי שנראה בהמשך, הרבה יותר סביר להניח שמי שכתב את הקטעים הללו התכוון להבטיח חסד אלוהי קרוב שיזכה את גולי בבל בישועה עוד בימיהם או לכל המאוחר בימי ילדיהם. הרמב"ן כתב למעלה מאלף ושבע מאות שנים לאחר ירמיהו ויחזקאל והוא כנראה כבר הבין שההבטחות של שני הנביאים לא התממשו והדרך היחידה להיחלץ מהמבוכה היא לדחות את מועד התוקף של ה'נבואות' לימות משיח ערטילאיים כלשהם. גולי בבל, לעומתו, לא היו מתרגשים מגאולה שתבוא בימיו של משיח לא מוגדר, עליו איש לא שמע קודם לכן, והדעת נותנת שהנביאים התכוונו למילת לב וברית חדשה קרובים שישפיעו כבר על בני דורם. כולנו, כמובן, מקווים שימי המשיח יבואו במהרה בימינו אבל עד אז אין לדברי הרב לוי שום משמעות ומי שמאמין שהחזרה בתשובה תגרום לשינוי כלשהו במארג ההיסטוריה רק עושה מעצמו צחוק.

בהזיותיהם של הנביאים, האל אמור לָמוּל את ליבותיהם של בני ישראל ולהפוך אותם למריונטות שממלאות באופן מושלם את כל רצונותיו. זאת גישה שונה בתכלית מהגישה המסורתית של ספר דברים ולכן אין שום קשר בין הנבואות המהפכניות של ירמיהו ויחזקאל לדברי התוכחה השגרתיים בפרק ד' של ספר דברים (קטע א'). הקטע שהרב לוי הביא מפרק ל' של ספר דברים (קטע ב') דומה במהותו לנבואות הנועזות ולא לתוכחות השגרתיות ומסיבה זאת, ואחרות, חוקרים רבים נוטים לייחסו לעורך מאוחר של ספר דברים שפעל בבבל לפני שיבת ציון. העורך הזה, בדומה לנביא יחזקאל ועורכי ספר ירמיה, שילב בספר דברים הבטחות אופטימיות ומעודדות שאמורות היו להפיח תקוות חדשות בליבותיהם של גולי בבל כך שהם לא יתייאשו ויזנחו את דת אבותיהם ואת הקהילות היהודיות שהיו זקוקות לתמיכתם ולתרומותיהם.

האמונה בכוונתו של האל לָמוּל את ליבם של בני ישראל, לשלול מהם את חופש הבחירה ולאלץ אותם ללכת רק בדרך הישר לא הפכה למרכיב חשוב בדת היהודית אבל היא אומצה על ידי פאולוס, ראשון התיאולוגים הגדולים של הדת הנוצרית ושוכללה על ידי אוגוסטינוס הקדוש שטען שהאדם הוכתם בחטא קדמון ולכן הוא אינו מסוגל לגאול את עצמו באמצעות תפילות, פולחנים, תרומות או מעשים טובים. גאולתו תלויה אך ורק במתת חסד אלוהית שתגרום לו לפתוח את ליבו לאמונה כנה ומוחלטת בשליחותו הגואלת של בן האלוהים. את מתת החסד הזאת האל מעניק באופן חופשי רק לאלו שנבחרו על ידו ואיש אינו מסוגל להבין את החלטותיו או לשנות אותן. במאה השש עשרה האמונה באפסותו של האדם ובאי-יכולתו להשפיע על גורלו קובעה כאחת מאבני היסוד העיקריים של התורה הקלוויניסטית שבהמשך השפיעה רבות על הכתות שפרשו מהכנסייה האנגליקנית. מהכתות הפורשות צמחו לימים הזרמים האוונגליסטים הגדולים של הפרוטסטנטיות האמריקאית והללו הטמיעו את האמונה בחסדיו הגואלים של האל בקרבם של מיליוני אמריקאים.

כל מי שחושב שהתורה כולה הוכתבה למשה היישר מפי הגבורה יתקשה לאמץ את הטענה שהפסוקים בפרק ל' של ספר דברים (קטע ב') נכתבו בתקופת גלות בבל, יותר משבע מאות שנה לאחר שמשה כביכול שמע אותם מפי הגבורה. המחקר המודרני, לעומת זאת, גורס שרוב ספר דברים נכתב, ככל הנראה, על ידי קליקה של כוהנים שפעלה בימיו המלך יאשיהו, שנים לא רבות לפני חורבנו של בית המקדש הראשון והספר עבר עריכה בבבל, שם נוספו לו קטעים ששירתו את צרכי השעה. הגרסה המקורית של הספר עסקה בעיקר בביסוס יומרותיהם של הכוהנים ולכן היא הוצפה באיומים והבטחות שאמורים לנתב את העם לעשות את הישר בעיני האל ובעיני כוהניו. הגרסה הערוכה, לעומת זאת, כללה גם קטעים יותר עדכניים ומעוררי תקווה שהתייחסו למצוקותיהם של גולי בבל וסיפרו להם שהאל לא זנח אותם ובכוונתו לשנות את טבעם ולהבטיח את גאולתם[ו].

הכוהנים שכתבו את ספר דברים התמקדו בהבטחת כבודם, שררתם וזרם הכנסותיהם (זבחים, קורבנות, תרומות, מעשרות ושאר מתנות הכהונה[ז]) וברור שלא הייתה להם שום סיבה להעלות את האפשרות שהאל יוותר על טובות ההנאה שהוא תמיד דרש להעביר לידיהם ויעניק מתת חסד שתאפשר לעם להיגאל גם מבלי להקפיד על הפולחנים הכוהניים. ספר ירמיה וספר יחזקאל, לעומת זאת, עוצבו בבבל ומול עיני כותביהם עמד הצורך להפיח בגולים תקווה כך שירצו לקשור את גורלם עם הקהילה היהודית ולא ינסו להיטמע בקרב הגויים. ירמיה ויחזקאל הבטיחו לגולים שהאל בחסדיו ישתול את תורתו בליבותיהם ויאפשר להם להיגאל גם ללא המקדש והטכסים הכוהניים. בשורתם ענתה על שני צרכים בעת ובעונה אחת: היא הבטיחה גאולה לאלו שחששו שחורבן המקדש ימנע מהם להקריב את הקורבנות שהאל תמיד דרש מאבותיהם והיא הפיחה תקווה חדשה בליבותיהם של אלו שהיו מודעים לחולשותיהם והבינו שאין ביכולתם לעמוד בדרישות האלוהיות ולהציל את עצמם מעונשיו. יש להניח שגם עורכי ספר דברים התגייסו לפרויקט ושילבו בספר דברים מסרים עדכניים שכנראה מעולם לא עלו על דעתם של כוהני המקדש בימיו של המלך יאשיהו.

בכל מקרה, האפשרות שהאל יחליט לעקוף את המשרתים בקודש ולמול את לבבותיהם של המאמינים צריכה להפחיד גם את הרבנים של ימינו וטוב היה עושה הרב לוי אם לא היה מזכיר לשומעיו שהגאולה לא תמיד מחייבת כניעה מוחלטת ליומרות הרבניות ולהלכות שהם פיתחו לצרכיהם וניתן להיגאל גם באמצעות החסד שהאל לבטח יעדיף לפזר על אלו שמוכנים לתרום לאנושות כולה ולא רק על אלו שפועלים רק למען האינטרסים של מגזר שממעט ללמוד, לעבוד, לשרת ולהתחשב בצרכיהם של אחרים.

2.

איומים והבטחות עמומות אינן 'נבואות'

נבואה ראויה לשמה חייבת להיות חד-משמעית, תחומה בזמן וניתנת להגשמה בצורה ברורה וחד-משמעית. דברים עמומים שאיש אינו יודע מתי וכיצד ניתן להגשימם אינם יכולים להיחשב כ'נבואה' ויש להתייחס אליהם כלא יותר מאשר ניחוש, משאלת לב, תוכחה, איום או אזהרה. דבריו של אליהו הנביא: 'וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל'[ח] קובעים במפורש שאיזבל תמות בטרם עת ובשרה יאכל על ידי כלבים והם בהחלט מהווים דוגמה מצוינת לנבואה ברורה ותחומה בזמן שהתממשה כפשטה (כשחיפשו את גופתה של איזבל 'וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם'[ט] כי הכלבים אכלו את כל שאר גופה). בניגוד לנבואתו המדויקת של אליהו, קטע א' נוסח בעמימות, ללא הגבלת זמן וללא תיאור מפורט של האירועים שאמורים להגשים את מה שהרב לוי היה רוצה שיתגשם ולכן הקטע אינו יכול להיחשב כ'נבואה', גם אם ניתן להתאימו בדיעבד לאירועים שהתרחשו אי שם במהלך היסטוריה.  

הקטע מפרק ד' של ספר דברים (קטע א') משקף בנאמנות את התיאולוגיה המסורתית של הספר אותה ניתן לתמצת בתרשים הזרימה הבא:

אם 'וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ'

אז 'אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ'.

ואחר כך:

אם 'שַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ'

אז 'יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם'.

כלומר, אם בני ישראל ייתנו הם יקבלו. לא ייתנו – לא יקבלו. בני ישראל יכולים לבחור בין 'טוב' ל'רע' - בין ההליכה בדרך הישר שתזכה אותם בברכות וכל טוב לבין הסטייה מדרכי האל שתמיט עליהם קללות ועונשים. גורלם תלוי בבחירתם בלבד והם תמיד יענשו או יתוגמלו בהתאם לכללים שעוצבו עוד בששת ימי בראשית, אם לא בעולם הזה אז לבטח בעולם הבא. עם זאת, למרות הנוסחה הברורה והחד משמעית אין לנו שום דרך להוריד מסדר היום את השאלות הבאות:

*

בעם תמיד יימצאו גם אנשים יישרי דרך וגם חוטאים פורקי עול אבל הכתוב אינו מגדיר את ה'קו האדום' שחצייתו תעורר את זעמו של האל ואין לנו שום דרך לקבוע איזה אחוז מבני ישראל צריכים לעשות פסלים ותמונות כדי שהאל יחליט להעניש את כל העם ולהפיצו בעמים ומהו שיעור החוטאים ממנו הוא יהיה מוכן להעלים עיין.

*

אם האל בכל זאת יחליט להעניש את עם ישראל, מה יקרה לאלו שעובדים אותו בכל ליבם ובכל מאודם ומה הוא ייעשה עם ה'מסורתיים' ששומרים על רק על חלק המצוות אך לא על כולן?

*

האם הביטוי 'כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ ... לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ' מלמד שהעונש יבוא זמן קצר לאחר חציית הקו האדום או שניתן לפרש את המילה 'מַהֵר' לקולא ולהניח שהעונש יכול לבוא גם מאות רבות של שנים לאחר שבני ישראל החלו לעשות את הרע בעיני אלוהיהם?

*

האם הביטוי 'וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים' מלמד שהדברים אינם רלוונטיים לגבי אלו שהחליטו לוותר על ההתמודדות עם מצוקות החיים בארץ מולדתם ולהגר לארצות הניכר במטרה לשפר את מצבם הכלכלי?

*

מה יקרה אם במקום לעבוד אלוהי עץ ואבן, הגולים יסגדו לאלים שאינם מעשה ידי אדם, למשל לאללה או לשילוש של האב, הבן ורוח הקודש? מה אם מיעוטם, חלקם או רובם יחליטו בכל זאת לשמור אמונים ליהוה אלוהי ישראל ולא לעבוד את האלים ששולטים על הארצות אליהן הם יוגלו?

*

בעת הגאולה, האם כל הגולים יהיו חייבים לבקש את אלוהיהם ולדרשו בכל ליבם או שדי בקבוצה חלקית כדי לזכות את הכלל? האם כל הגולים ייגאלו או רק אלו שיחזרו בתשובה?

פשטו של קטע א' מלמד שקיבוץ הגלויות אמור להתחיל רק לאחר שבני ישראל יחוו צרות גדולות, יכירו במעלת התשובה ויחליטו לחזור לצור מחצבתם ונגזר מכך שהחזרה בתשובה היא התנאי להתנעת התהליך ולא כפי שהרב לוי רוצה שנחשוב - אינדיקציה לכך שהתהליך כבר החל. במאות התשע עשרה והעשרים אף גל של חזרה בתשובה לא שטף את מזרח אירופה אלא להיפך, רבים התרחקו מהדת ואימצו אידיאולוגיות ציוניות או סוציאליסטיות; אחרים היגרו לאמריקה ואיבדו שם את להט אמונתם ולא מעט יהודים פשוט עזבו את דתם ונספגו בסביבתם. לא רק שהעם היהודי לא חזר בתשובה אלא שהזרם של הרב לוי גם שולל לחלוטין את האפשרות שהאל עומד מאחורי קיבוץ הגלויות של ימינו. החרדים האשכנזים, ליטאים וחסידים כאחד, שמרו אמונים לשלוש השבועות[י] שאסרו על היהודים לעלות בחומה ולמרוד בעמים והם לבטח אינם רואים בגלי העלייה הציונית ביטוי של כוונה אלוהית כלשהי. לגבי דידם, הציונים הם מורדים שמפירים את חוקי האל ושיבת ציון האמיתית תתגשם רק לאחר שבמדינת ישראל תוקם  מדינת הלכה שתונהג על ידי רבנים - רצוי אשכנזים. החרדים מאמינים שלפרויקט הציוני אין שום משמעות ארוכת טווח ודינה של המדינה הציונית להיעלם ולפנות את מקומה למדינת שתתנהל אך ורק על פי חוקי התורה. אין ספק שהרב לוי מבין בתוככי ליבו שפרשנותו סותרת את דעתם של גדולי התורה אבל כיוון שדבריו מיועדים לתצרוכת חילונית הוא מניח שאיש לא יזהה את הזיוף העמוק שעומד בבסיסם ולא יפריע לו במלאכת הקודש.

בסופו של דבר הסתבר שמאות אלפי ישראלים אכן חזרו בתשובה והצטרפו למעגל הנהנים מקצבאות ממשלתיות חסרות תקדים אבל כיוון שלעומתם יש מספר דומה של יוצאים בשאלה שנטשו את הדת והפסיקו לשמור תורה ומצוות אין לנו שום סיבה להניח שאנו נמצאים בעיצומו של התהליך שהרב אהרון לוי מנסה לשרטט ולבטח לא נוכל לקבוע שחזרתנו בתשובה תחיש את הגאולה שהאל כביכול הבטיח לנו.

3.

ה'נבואה' כבר אינה ברת תוקף

משה 'מנבא' (בקטע א') 'וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן' אבל במקום לעבוד אלילים מעשה ידי אדם צאצאיהם של הגולים התנצרו או התאסלמו והחלו לסגוד לאלים קוסמיים שאינם יותר 'מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם' מהאל היהודי[יא]. כל נביא אמת היה צריך לדעת שהיהודים שייטמעו בגויים יפסיקו להאמין באלילי עץ ואבן הרבה לפני אחרית הימים ושהם עתידים לאמץ לעצמם אל מכובד זה או אחר שנבדל מהאל היהודי רק בפרטים טפלים ושוליים ולכן אין לנו ברירה אלא להניח שתוקפה של הנבואה פג כאשר בני ישראל החליפו את עבודת האלילים בסגידה לבוראי עולם על-טבעיים מסוגם של אלו המוכרים לנו היום.

משה, לו רק רצה, היה יכול לנסח את עצמו באופן שירחיב את הנבואה גם לימים בהם רוב הבריות יזנחו את האלילים ויאמצו במקומם אלים קצת פחות מגוחכים. הוא היה יכול, למשל, להשתמש בביטוי הכוללני 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים', אותו הוא ניצל בשמונה עשרה פעמים אחרות בספר דברים[יב], וכך הוא היה מאריך את תוקף הנבואה עד אין קץ, או לפחות עד שהאנושות תבין שכל האלים, ללא יוצא מהכלל, הומצאו כל ידי אנשי דת אינטרסנטיים ואיש לא יינזק אם הם יושלכו אחר כבוד לפחי האשפה של ההיסטוריה. במקום להרחיב, משה בחר לדייק ולדבר רק על 'אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן' ולנו אין ברירה אלא להסיק שתוקף ה'נבואה' הסתיים עם המעבר מפוליתאיזם למונותאיזם. למעשה, אם היינו אמונים על הלוגיקה הרבנית היינו ממהרים לקבוע שהאל מתנגד בתוקף לאלי עץ ואבן אבל הוא מקבל בברכה את האלים ה'מודרניים' שרבים נוהגים לזהות עימו עצמו. צעד אחד נוסף יביא אותנו למסקנה שמי שברא את היקום וכל אשר בו אינו מתעניין בפולחנים ומחלוקות תיאולוגיות, אינו עוסק בדקויות ופלפולים ואינו מבחין בין היהדות, הנצרות והאסלאם. האל הזה, אם הוא קיים, היה לבטח רוצה באחוות עמים, בהפצת האמת המדעית והמחקרית, השתלטות המוסר האוניברסלי והעלמתם של הפולחנים והמיתוסים שאנשי דת כאלו או אחרים המציאו בשמו. למעשה, הוא אפילו משיג זאת אט אט למרות מלחמות המאסף של כל הממסדים הדתיים.  

עם זאת, אין הרבה טעם לעסוק בדקויות כי בין אם בהכוונה אלוהית ובין אם באופן מקרי, נבואתו של משה כבר התגשמה לפני כמעט אלפיים וחמש מאות שנה: בני ישראל עשו את הרע בעיני יהוה, והם גורשו מארצם והוגלו לבבל (שם רבים מהם מן הסתם החלו לעבוד את אלילי העץ ואבן המקומיים[יג]). מאוחר יותר הם שבו לציון, התעוררו רוחנית, התרבו בארץ וקוממו לתחייה את העם בארצו (תופעה ייחודית שמעולם לא התרחשה קודם לכן). האל מימש את איומיו כבר במאה השביעית לפנה"ס, כשהגלה את בני ישראל לבבל, ואת הבטחתו במאות השישית והחמישית לפנה"ס, כשאפשר להם לחזור לארצם. לנו לא נותר אלא לטפוח אחד לשני על השכם, לשבח את שמו, להרים כוסית ולהוריד את הנושא מסדר היום. האל הבטיח והאל קיים ולכל מה שקרה בהמשך אין שום קשר לדבריו של משה.

נבואות, בניגוד לכרטיסים נטענים, נועדו לשימוש חד פעמי בלבד ולא ניתן לשוב ולנצלן כל אימת שמחזיר בתשובה זה או אחר נזקק לשירותיהן. נבואה שכבר התגשמה אינה אמורה להתגשם שוב ושוב ולכן ניתן להתעלם בבטחה מכל הניסיונות לרתום את השיבה המודרנית לארץ ישראל לצרכיהם הפוליטיים והפיננסיים של המחזירים בתשובה. עם ישראל קיבל את ההזדמנות שלו בתקופה הפרסית וניתנה לו האפשרות להקים לעצמו אומה לתפארת. אם במקום לעשות את הישר בעיני אלוהיו, הוא החליט להשקיע את מעייניו בסיאוב ומלחמות אחים עליו להפנות את האצבע המאשימה רק כלפי עצמו ואל לו להתרפק על נבואות נושנות שתוקפן פג כבר לפני אלפי שנים.

האל מעולם לא התיר לנו לעשות שימוש חוזר בנבואות שכבר התממשו ולכן לא נוכל להמשיך ולנופף בנבואה שניתנה לפני יותר משלושת אלפים שנה והתגשמה כבר לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה. אדרבה, הראשונים שצריכים לאסור את מחזורן של נבואות עתיקות הם אלו שמגלגלים עיניהם לשמים, עושים את תורתם כקרדום לחפור בו ומתעלמים מתוכחות שכל פרשן הגון יכול להתאים בקלות רבה למציאות זמננו. האם קברניטינו, שרינו, שועינו, אדמורינו, מרנינו, רבנינו וגדולי דורנו באמת רוצים להעלות שוב על סדר היום נבואות דוגמת:

*

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהֹוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.

כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.

לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא.

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.

רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ.

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהֹוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.

וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר.

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.

כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

(ישעיה א:יא-כג)

*

שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ.

בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה.

רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְהֹוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.

לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.

(מיכה  ג:ט-יב)

*

כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר.

וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.

הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהֹוָה.

...

שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי (תורת המוסר שלי) וַיִּמְאֲסוּ בָהּ.

לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי (איני רוצה בשטיקים שלכם אלא רק בהתנהגות מוסרית).

(ירמיה יג-ב)

*

כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם.

שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע.

וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וַיהֹוָה לֹא דִּבֵּר. (כיום יהוה כבר אינו נוהג לדבר אבל אין רב שאינו יודע מה הוא רוצה בכל רגע ורגע, אפילו בנוגע לסוגיות הפוליטיות ביותר).

עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט.

וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי.

וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה.

(יחזקאל כב:כו-ל)

*

וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר.

בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים.

אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ.

אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ.

וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה.

יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ.

לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת דְּבַר יְהֹוָה.

חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם לֹא יַעַן הֱיוֹת צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם וְאֶת צֹאנִי לֹא רָעוּ.

לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר יְהֹוָה.

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה.

(יחזקאל לד:א-י)

הרבנים חושבים שאל שהם עיצבו לצרכיהם מרשה להם לפרש את דבריו כטוב בעיניהם ולכן הם מרבים להוציא את אזהרותיו מהקשרן ולקבוע שמצוות לימוד תורה גוברת על כל שאר החוקים, המצוות והציוויים המוסריים. מכאן הם גוזרים שכל תחבולה שמקלה על הוצאת כספים מכופרים ציונים והפנייתם למטרות תורניות היא לא רק כשרה אלא גם מבורכת. הם רק שוכחים שהאל אינו חייב לאמץ את פרשנותם האינטרסנטית וייתכן מאד שהוא חושב שרבניו מתעבים משפט, בונים את ישיבותיהם בעוולה, לוקחים שוחד, בוצעים בצע, עושים שקר, לא שומעים לדבריו, מואסים בתורתו, עושקים עושק, גוזלים גזל, מרמים עניים ואביונים, עושקים גרים ללא משפט וכל שאר העוולות בהן הוא מאס. הם כנראה חושבים שאף אל אמיתי אינו עומד מאחורי איומים מפורשים דוגמת 'חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ', 'צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר', 'וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי' אבל טוב יעשו אם ייקחו בחשבון את האפשרות שאדון העולם באמת קיים ושהוא לוקח ברצינות את הדברים שהנביאים שמו בפיו.

4.

האל כבר אינו מסוגל לקיים את הבטחותיו

ההבטחה 'בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ' היא בהחלט אופציה שעומדת בפניהם של בני הדור הראשון, אולי השני ומקסימום השלישי להתבוללות. במקרה הקיצוני אתה יכול להיזכר בסיפורים של סבך ולשכנע את עצמך שאתה רוצה לשוב לדתו אבל מי ירצה לאמץ את הדת היהודית לאחר דורות רבים של עבודת אלילי עץ ואבן או אלים מונותאיסטים? רבים אמנם נזכרו ביהדותם של הוריהם וסביהם במהלך השפל הגדול שפקד את מדינות ברית המועצות ברבע האחרון של המאה העשרים אבל רובם לא חזרו בתשובה ולאחר שהתאפשר להם לעלות לישראל הם שמרו על חילוניותם ולעיתם גם על אמונתם הנוצרית. כדי להוסיף מכה על צרה, רבנים החרדים מערימים קשיים על מתבוללים שרוצים להצטרף לעם ישראל ורוב המתבוללים שמרגישים נוח בארצות מולדתם לא כל כך רוצים לקשור את גורלם בגורלו של עם עימו אין להם שום קשר ושלעמדותיו, האימוניות והפוליטיות, הם לרוב בזים. יכול להיות שבאחרית ימים כלשהי האל ימול את ליבותיהם ויגרום להם להתגבר על כל המכשולים, להתגייר ולהפוך לשומרי תורה ומצוות כשרים אבל כיוון שניסים כאלו מעולם לא התרחשו בעבר, הסיכוי שהם יתרחשו בעתיד הוא לכל היותר זניח אם לא אפסי.

הבטחתו של משה, 'וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה' הייתה יכולה להיות מאד משמחת לולא היינו יודעים שבעבר האל לא קיבץ את רוב רובם של הגולים שהתפזרו בכל העמים וגם בעתיד הוא יוכל לעשות זאת רק בעולם שכולו טוב ולא בעולם ריאלי כלשהו.  

עשרת השבטים, לשם דוגמה, לעולם כבר לא ישובו ויתקבצו במולדתם הנושנה, כפי שרבי עקיבא הבין כבר לפני כמעט אלפיים שנה:

עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָן עֲתִידִין לַחֲזוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה'[יד], מָה הַיּוֹם הַזֶּה הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִים וְאֵינָם חוֹזְרִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

(משנה, סנהדרין י:ג)

לא נוכל לשלול את האפשרות שגם בקרב גולי עשרת השבטים היו כאלו שהשיבו את ליבם אל האל והחליטו לקיים את כל מצוותיו אבל ככל הידוע לנו צאצאיהם אבדו לעם ישראל לנצח ואף אל כבר לא יוכל להחזירם למולדתם ודתם. באותו אופן, אם נאמין לנביא ירמיהו נבין שגם לצאצאיהם של אלו שברחו למצרים אחרי רצח גדליהו לא היה שום סיכוי למצוא את דרכם חזרה למולדת אבותיהם:

וְלָקַחְתִּי אֶת שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׂמוּ פְנֵיהֶם לָבוֹא אֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם וְתַמּוּ כֹל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יִפֹּלוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב יִתַּמּוּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יָמֻתוּ וְהָיוּ לְאָלָה לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה.

וּפָקַדְתִּי עַל הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל יְרוּשָׁלָם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר.

וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לָגוּר שָׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלָשׁוּב אֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֵמָּה מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב לָשֶׁבֶת שָׁם כִּי לֹא יָשׁוּבוּ כִּי אִם פְּלֵטִים.

...

הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה וְתַמּוּ כָל אִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֶרֶב וּבָרָעָב עַד כְּלוֹתָם.

וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר וְיָדְעוּ כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם דְּבַר מִי יָקוּם מִמֶּנִּי וּמֵהֶם.

(ירמיה מד:יב-כח)

גולי מצריים אמנם המשיכו לשמור אמונים ליהוה אלוהיהם, לסגוד לו במקדשים שהם הקימו לכבודו ולהקריב לו קורבנות כאשר ציווה את אבותיהם[טו] אבל הם מעולם לא זכו ליהנות מההבטחה האלוהית ואף פעם לא ניתנה להם ההזדמנות לחזור בתשובה ולשוב למולדתם ההיסטורית. גם צאצאיהם של שלוש מאות אלף היהודים שהתנצרו ולא הצטרפו לשמונים אלף שומרי האמונים שגורשו מספרד בשנת 1492, לעולם כבר לא ייהנו מהחסד האלוהי ואיש מהם לא יזכה לשוב בתשובה ולחזור למולדתם של סבי סבי סבי סבי סבותיו. למעשה, יש לשער שכל מי שבכל זאת ינסה לחזור בתשובה, להתגייר ולהתקבץ במדינת ישראל ייתקל בחומה בצורה של רבנים שימררו את חייו וימחקו מליבו כל מחשבה על שיבה למקורותיו.

מההבטחה האלוהית לא זכו ליהנות גם המיליונים שנרצחו בידי הפורעים והמרצחים שהתנכלו לעם ישראל בכל ימי גלותו. הקהילות היהודיות במרכז ומזרח אירופה הצטיינו בשמירת תורה ומצוות ויש לשער שכל אלו שמצאו את עצמם נרמסים תחת פרסות סוסים, נשרפים בבתי כנסת בוערים, נזרקים לנהרות קפואים, נקברים חיים, נשחטים, נדקרים, נתלים, נטבחים ונחנקים בתאי הגזים מיהרו לעשות תשובה בליבם ולנדור שהם ישמרו על כל תורותיו, חוקותיו ומשפטיו של האב השמיימי שהבטיח להם השגחה והצלה. הכל לשווא. מי שהציג את עצמו כ'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת' התעלם מהתשובה שהם עשו בליבם, זנח אותם, שכח את הברית שהוא כביכול כרת עם אבותיהם והפקיר את כולם למיתות המשונות והאיומות ביותר שהמוח האנושי מסוגל להמציא. לגביהם לא הייתה לנבואת משה שום משמעות ויש להניח שאם הם היו מסוגלים לשמוע את דבריו של הרב אהרון לוי הם היו זועקים מרה ומאחלים לו שבאחרית הימים גם הוא יבין שאין שום קשר בין המיתוסים של אנשי הדת לזוועות שמתרחשות בעולם האמיתי. ההיסטוריה אינה שועה לפסוקים חלולים וחסרי תוקף והיא נוהגת להתעלל במידה שווה גם בחוטאים חסרי תקנה וגם בצדיקים הגמורים ביותר. בכל מקרה, הקדושים והטהורים שנכחדו בשואת אירופה אבדו לנצח וכולם, אם בכלל, ייהנו מהחסד האלוהי רק בקץ הימים, אם וכאשר הם יקומו בתחיית המתים.

 
העולם החסידי המפואר, שקם על בסיס האמונה המוחלטת בחסדיו הבלתי מוגבלים של האל הכל-נוכח, איבד בשואת אירופה שמונים אחוז מבניו – כולם שומרי תורה ומצוות שתמיד השתדלו לעשות רק את הישר בעיני אלוהיהם. האורתודוקסים והחרדים הליטאים סבלו לא פחות. נראה שהאל בחר להסתיר את פניו דווקא מאלו שהאמינו בו וקיימו את מצוותיו ולפרוש את חסותו על עזי הפנים שלא שמעו בקול הרבנים ובחרו לעזוב את קהילותיהם ולהגר לחופים חדשים בפלשתינה וארצות הברית. אחרי אלפיים שנה, אפילו האל הבין שתפילות ומצוות אינן משפיעות על העולם הריאלי ואת הגאולה יכולים היו להביא רק הציונים שמרדו בעמים, עלו בחומה והקימו בארץ ישראל מדינה לתפארת שלימים תקלוט את האודים העשנים שאיכשהו שרדו את התופת שכילתה את רוב שומרי האמונים במזרח אירופה.

5.

האל אינו עומד בסטנדרטים המוסריים שלו עצמו

בשעתו, אברהם אבינו הציב לאל את השאלה 'הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע'[טז] והצליח לשכנע אותו שאסור להרוג את החפים מפשע יחד עם האשמים. בתחילה, האל בחר לעצמו רף גבוה למדי: 'אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם'[יז] אבל לאחר משא ומתן קצר הוא התפשר והבטיח 'לֹא אַשְׁחִית (גם) בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה'[יח]. במקרה של סדום, אם כן, האל הסכים לעיקרון שאסור להעניש את הצדיקים יחד עם הרשעים וממידת הקל וחומר אנו חייבים להסיק שעליו להחיל את הכלל היפה גם על בניו האהובים ולהעניש את חוטאי ישראל בעונשים ממוקדים שלא ייפגעו בחפים מפשע. מי מנע ממנו להספק בעונשים לא סופניים שהוא עצמו פירט שני פרקים קודם לכן, למשל, מְּאֵרָה, מְּהוּמָה, מִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, שַּׁחֶפֶת, קַּדַּחַת, דַּלֶּקֶת, חַרְחֻר, חֶרֶב, שִּׁדָּפוֹן, יֵּרָקוֹן, שְׁחִין מִצְרַיִם, עְפֹלִים (טחורים), גָּרָב, חָרֶס, שִׁגָּעוֹן, עִוָּרוֹן ותִמְהוֹן לֵבָב[יט]? העונשים הללו דוחקים באדם להרהר במעשיו ולחזור בתשובה אבל הם אינם עונשים קולקטיביים שפוגעים גם בצדיקים חפים מפשע שלבטח אינם אמורים להיענש בגין חטאיהם של אחרים, שהרי כבר הובטח לנו:

*

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.

(דברים כד:טז)

*

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה.

כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.

(ירמיה לא:כח-כט)

*

הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת ָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה.

(יחזקאל יח:כ)

הגליה היא עונש קולקטיבי שפוגע בכולם במידה שווה ומי שמשתמש בעונש הזה מוכיח שהוא שופט את הארץ ללא משפט וממית את הצדיק יחד עם הרשע. ההגליות ההמוניות עזרו לאשורים ולבבלים להשליט את מרותם על העמים שהם כבשו וחבל שכותבי המקראות בחרו לנכס לאל שלהם את ההגליות הללו מבלי לתת את דעתם לכך שהם כופים עליו לסתור את העקרונות הנעלים שלו עצמו ומוזילים אותו בעיני אלו שחושבים שהוא צריך לייצג צדק אבסולוטי כלשהו.

6.

האל דורש 'חזרה בתשובה' מהסוג שאינו מקובל על הרבנים

משה 'מנבא' שבאחרית הימים הגולים ישובו אל יהוה אלוהיהם וישמעו בקולו אבל מה בדיוק ייחשב כשמיעה בקולו של האל? האם על החוזרים בתשובה לבנות מזבחות, להעלות קורבנות ולשרוף בנות כהן שזנו או שדי להם בהקפדה על כל ההלכות שהרבנים ימציאו מאות שנים מאוחר יותר? הרבנים היו רוצים שנחשוב שההלכות שלהם שקולות לחלוטין למצוות האלוהיות אבל איש עדיין לא חזר מהמרומים עם גושפנקא אלוהית שמגבה את היומרות הרבניות[כ] ולכן אין לנו שום דרך לדעת מה האל באמת חושב על הזאבים בעור הכבש שמשתררים על עמו ועושקים אותו בכל דרך יצירתית שעולה בדמיונם.

אפילו גדול הדור המלומד ביותר אינו מסוגל לדעת אם האל סומך את ידיו על הפרשנויות הרבניות ואם קיומן של ההלכות הרבניות מספקת גם אותו ולא רק אותם. הרבנים הסמיכו את עצמם להחליף את המצוות המפורשות של התורה בהלכות שהם הצליחו לסחוט מפסוקים שלבטח אינם אומרים את מה שהם היו רוצים שיאמרו אבל חוץ מהדרש והאגדות של הרבנים עצמם אין לנו שום עדות לכך שהאל מגבה את המיתוסים שלהם ואת יומרותיהם. אולי הוא כבר התאים את דעותיו לרוח התקופה וכיום גם הוא מתחלחל מהמחשבה שמאמינים רבים מייחלים לבנייתו של בית המקדש השלישי ולחידושם של פולחני דם? אולי נמאס לו מפרשיות השוחד, המרמה והשחיתות של בכירי נאמניו ואולי הוא אינו מוכן ששמו ישמש לעושק התמימים שמאמינים במיתוסים שהרבנים המציאו לצרכיהם? אולי הוא מתרגז כשהוא מבחין בהתנשאות החרדית? אולי הטענה שהאמת האחת והיחידה נמצאת אך ורק בידיהם של הבורים הללו מרתיחה אותו? אולי הוא בוחל באטימות שהם מפגינים  לצרכיו של האחר; בכפיית הלכותיהם על הציבור כולו; במאמציהם הבלתי מתפשרים להנחיל בורות ובערות לצעירים חסרי ישע; ברדיפת הבצע שלהם; בגזענות שהם מפיצים סביבם; במאבקם במדינה הציונית; בהשתמטותם משירות בצבא המדינה; בסחיטת התקציבים מהקופה הציבורית; בהתעקשותם לעשוק את הציבור באמצעות כשרות יקרה; בהצבעותיהם הכפולות בבחירות; בדיווחיהם השקריים לרשויות; במרמה, שוחד והפרת האמונים של בכיריהם; במכירת קמעות, ברכות, סגולות וסוכריות מנטוס לאלמנות ויתומים;, בזלזולם בחוקי המדינה; בהענקת יחס מועדף למנהיגיהם על חשבון המשאבים שמיועדים לציבור כולו; ביריקה על ילדות קטנות; בזריקת אבנים על שוטרים; בהתקהלויות המוניות בימי מגפה; בהגנה על פדופילים ובכל שאר הפעילויות שמעוררות תרעומת ועויינות רק כלפי הרבנים אלא גם כלפיו וכלפי מצוותיו?

אנחנו לא יודעים מדוע האל נוטה להתנכל לשומרי האמונים בכלל ולחרדים בפרט אבל אלפיים שנות גלות מוכיחות שלא ניתן לסנוורו בדברי שבח חלולים, גינונים מעושים, טקסים  פגאניים ותפילות חסרות נשמה ולכפר על עוולות, פשעים וחטאים באמצעות נוסחאות שדופות. האל מעולם לא נעתר לתפילותיהם ותחנוניהם של רבניו והוא עיכב את הגאולה עד לקומה של התנועה הציונית שהביאה עימה את הערכים להם הוא תמיד ייחל: דמוקרטיה, זכויות אדם, פלורליזם, שוויון בפני החוק, שמירה על כבוד האדם וחירותו ומוסר האוניברסלי שאינו רואה את שומרי התורה והמצוות כפאר היצירה ואת רבניהם כתכלית הבריאה.

אם היהודים היו ממלאים גם מצוות מוסריות, נמנעים מרדיפת בצע, מוותרים על ההתנשאות ומכירים בזכויותיהם של אחרים הם לבטח היו שבים לארצם כבר לפני זמן רב אבל הגאולה המתינה עד להתעוררותה של התנועה הציונית וניתן להניח שהאל התייאש כבר מזמן מהעם שגם לאחר אלפיים שנה לא למדו להפריד בין העיקר והטפל והמשיכו לדבוק בדתיות מזויפת שמתעלמת מכל דרישותיו של המוסר האוניברסלי.  

7.

התיאור ההיסטורי של הרב לוי מוטה, שגוי ומאחז עיניים

לשיטתו של אהרון לוי האירועים ההיסטוריים מתפתחים לאור 'נבואתו' של משה ומוכיחים שמדובר בנבואת אמת שעתידה להתגשם במלואה אבל לא דרושה הבנה היסטורית עמוקה כדי להבין שכל קשר בין המיתוסים העתיקים לאירועים שמתרחשים בעולם הריאלי הוא לכל היותר מקרי או מדומיין.

עלייתם ארצה של תלמידי הגר"א[כא] משמשת כציר ציר מרכזי בטיעונו של אהרון לוי ומדבריו נשמע שתהליך השיבה לציון הותנע על ידי החרדים מליטא. זה לא נכון. קבוצות של ליטאים, חלקם אולי תלמידים של הגאון מווילנה[כב], אמנם עלו לארץ ישראל בשלושה גלים עיקריים (ב-1808, 1809 ו-1815) אבל הם היוו רק חוליה אחת בשרשרת של עליות קבוצתיות שהחלה עם עליית קבוצתו של יהודה החסיד[כג] בשנת 1700. אחריו, ב-1777, הגיעו ארצה קבוצת חסידים מתלמידי המגיד ממזריטש, ממשיך דרכו של הבעל שם טוב[כד]. קבוצתו של יהודה החסיד לא נקלטה בארץ ישראל ורבים מהעולים חזרו לאירופה בהותירם אחריהם חובות כספיים כבדים. תלמידי המגיד ממזריטש ותלמידי הגר"א, לעומת זאת, הצליחו לשרוד בזכות כספי החלוקה[כה] שהם קיבלו מהקהילות היהודיות באירופה. ביחד, שתי הקבוצות הללו הביאו לארץ ישראל לא יותר מטיפה בים יחסית לשטף העולים בחמשת העליות הציוניות שהחלו ב-1888: כ-25,000 עולים בעליה הראשונה (1882-1903), 35,000 בעלייה השנייה (1904-1914), 35,000 נוספים בעלייה השלישית (1918-1923), 70,000 בעלייה הרביעית (1924-1931) ו-250,000 עולים בעליה החמישית (1932-1939).

בשנת 1876, למעלה משבעים שנה לאחר תום העליות של החסידים והליטאים וכעשרים שנה לפני תחילתה של העלייה הציונית הראשונה, מספר היהודים בכל ארץ ישראל נאמד בפחות מ-14,000 איש. ב-1915, בשוך העלייה הציונית השנייה, האוכלוסייה היהודית כבר הכפילה את עצמה פי שש ל-87,000 איש לערך. ב-1931, בגמר גל העלייה הרביעי, מספר היהודים בארץ ישראל העפיל ל-174,000 וב-1936, בעיצומה של העלייה החמישית, יהודי ארץ ישראל כבר מנו כ-400,000 איש – פי 28 ויותר מאשר לאחר כל העליות של המאה השמונה עשרה והמאה התשע עשרה גם יחד[כו]. מספרם הזעום של אלו שעלו ארצה לפני העלייה הציונית הראשונה יכול לזכות אותם בלא יותר מהערת שוליים בסיפור כינונו ובנייתו של הישוב היהודי בארץ ישראל וכל הניסיונות לתאר אותם כמבשרי הגאולה הם לגמרי חסרי כל שחר. הציונים הם אלו שהקימו ליהודים בית לאומי והעלו אליו את האודים העשנים שנותרו מהקהילות החרדיות של מזרח אירופה. הציונים, בקוצר ראותם, גם מימנו את הישיבות החרדיות ששטפו את מוחותיהם של מאות אלפי צעירים, הקצינו את עמדותיהם, הרחיקו אותם מהזרם המרכזי של החברה הישראלית והפכו אותם לתלויים ביכולתם של הרבנים לסחוט תקציבים מקופת המדינה.

כשם שהרב לוי מנפח את תרומתם של החרדים, שמעולם לא הצליחו להתפרנס בכוחות עצמם, גם טענתו שהארץ מוריקה ונותנת את פירותיה רק כאשר היא מיושבת ביהודים היא לא יותר מאשר אחיזת עיניים טיפוסית של מחזירים בתשובה שמעולם לא טרחו לעמת את המיתוסים שלהם עם המציאות הריאלית. ארץ ישראל תמיד סבלה מאקלים הפכפך וחז"ל אפילו הקדישו מסכת שלמה[כז] לדיונים בצומות ותעניות שבתי הדין נהגו לגזור בשנות בצורת ובעת 'עצירת גשמים'. אם הרב לוי צודק, והארץ תמיד מוריקה כשהיהודים יושבים עליה, אין שום צורך במסכת מעין זו וכל הלומד אותה משחית את זמנו לריק. עם זאת, אז כהיום, ממלכת יהודה מעולם לא הייתה ארץ זבת חלב ודבש פורחת ותושביה התפרנסו בדוחק גם בימים הטובים בהם עדיין התהלכו בה נביאים, כוהנים וחכמים זיכרונם לברכה. האקלים בצפון הארץ מתאים יותר לחקלאות אבל לאחר הכיבוש האשורי ועד להקמתה של מדינת ישראל רוב תושבי השומרון, הגליל ומישור החוף הצפוני היו נוכרים ולא יהודים ולקרקע לא הייתה שום סיבה להוריק יותר מהממוצע.

לצבעם של שדות ארץ ישראל בהחלט יש קשר למספר תושביה היהודים אבל אם האל אינו עז שחורה אזי קשה לראות כיצד הוא משתלב בסיפור. בחלק מאזורי הארץ היבולים מצדיקים שימוש קבוע בקרקע בעוד שבאזורים אחרים ההשקעה בחקלאות כדאית רק כאשר הביקושים גדלים והמחירים עולים. העזיבה המתמדת של יהודי ארץ ישראל, היחלשותה של האימפריה הביזנטית והכיבוש הערבי גרמו להידלדלות האוכלוסייה, התכווצות הכלכלה וצמצום הביקושים ולכן אדמות שוליות, שהניבו יבולים דלים, ננטשו והפכו לשטחי מרעה של כבשים ועיזים. כבשים אינן פוגעות בצמחיה והעשב שהן מלחכות שב וגדל תוך זמן קצר אבל העיזים השחורות אוכלות גם קליפות עצים וגורמות למותם. כשהעצים נעלמים הארץ הופכת ליותר צחיחה ומדברית. אוכלוסייתה מתדלדלת, כלכלתה דועכת וההשקעות בחקלאות מצטמקות. האדמה, בהכרח, נעשית פחות ירוקה ויותר אפורה וחומה.

במאה התשע עשרה עלו לארץ ישראל חרדים שישבו בערים והתפרנסו משנור. הם לא שינו במאומה את צבעיה של ארץ ישראל. מאידך, אף אחד לא פרנס את הציונים שעלו בגלי העלייה הגדולים של המאה ועשרים והללו נאלצו לקחת טוריות ולצאת לייבש ביצות, לפתח מפעלי השקיה, לטעת פרדסים וחורשות ולעבד את האדמות הזנוחות. הם הביאו עימם ידע אגרונומי וטכנולוגי, מקורות מימון וגישה לשווקים חדשים והשקיעו בארצם החדשה הרבה מוטיבציה ואינסוף דם יזע ודמעות. הציונים גאלו את הארץ, שמרו עליה, לחמו עבורה, הפריחו אותה והקימו בה מדינה מופלאה שהפיצה את אורה לכל העמים. בעוד אלו עבדו להקים פה מדינה, החרדים דבקו באל מסתיר הפנים שלהם, באמונותיהם הטפלות ובמיתוסים חסרי השחר שעוזרים להם להסתיר את חדלונם ואזלת ידם; התעלמו מהנס המגולה ונלחמו בכל עוזם במפעל הציוני שגאל את הארץ, העלה את אבותיהם ממצולות הטיט וממעמקי הייאוש ואפשר להם להקים ישיבות ולהכשיר בהם גדודים של צעירים שטופי מוח וחסרי השכלה ממשית שלמדו לשנוא בכל ליבם את הציונים שהקימו את המדינה הזאת, לבוז לערכיהם ולייחל לחזרתם אל ארצות מוצאם[כח].

סיכום

תמיד מפליא לגלות שאחרי אלפיים שנות התעללות במקראות, המחזירים בתשובה עדיין מוצאים דרכים חדשות ורעננות לעוות, להוציא מהקשרם ולרתום לצרכיהם קטעים נושנים שבמקור נועדו לשרת גורמים אינטרסנטים שחיו אלפי שנים לפניהם. אם המחזירים בתשובה מכוונים למשמעויותיהן האמתיות של המקראות, מדוע גדולי דורות העבר ניצלו את הפסוקים לצרכים אחרים לגמרי ומצאו בהם אמיתות שונות בתכלית? כיצד מצליחים אנשי הדת של כל הדתות לדרוש את ספריהם הקדושים ולמצוא בהם סימוכין ותימוכין לכל דעה שהם רוצים להפיץ? ואיך זה שרבים מאמצים את הדעות הללו והופכים אותן לאמת האחת, היחידה, הנצחית והמושלמת?

אנשי דת רוצים לשכנע את תמימים שעליהם להצטרף אליהם והסיבה ברורה: כל מי שמסתפח לקהלם מגדיל את כוחם, מאדיר את כבודם ומעצים את הכנסותיהם. מסיבה זאת כל הדתות תמיד שילחו מיסיונרים מיומנים באוכלוסיות שהתאכזבו מאנשי הדת הקודמים שהשתררו עליהם ו/או מהמודרנה שנכשלה בניסיונה להחדיר בהם חשיבה רציונלית וערכים הומניסטיים. החרדים אוהבים להצטעצע ולטעון שהמושג 'מיסיונר' מאפיין את מי שמנסה להעביר אדם על דתו ולכן מי שרק מנסה להחזיר יהודים למורשתם אינו יכול להיות מוגדר כ'מיסיונר'. זה לגמרי נכון בעולם המושגים של החרדים אבל כל מי שאינו מתמסר למיתוסים שלהם ובוחר לחשוב בכוחות עצמו מבין שאין מיסיונריות בוטה יותר מהניסיון לגרור אדם שמאמין במדע, מחקר, הומניזם, דמוקרטיה, פלורליזם ועליונות חוקי המדינה למעמקי החרדיות שפוסלת את הערכים הללו ומלמדת שמותר לחיות על חשבון הציבור, לצרוך ולצרוח, לשנוא את הזר והשונה, לזלזל בחוקיהם של בני האדם, להשתמט משירות בצבא ולהנחיל לילדים את הבורות והבערות. מי שמצליח להפוך סטודנט לפיזיקה לתלמיד ישיבה, לגרום לו להיפלט משירות מילואים, לשטוף למוחו סיסמאות חסרות שחר ולשכנע אותו להקריב את עתידו למען מטרות הזויות שלעולם לא תתגשמנה, דוגמת החשת התגלותו של הרבי מליובאוויטש כמלך ומשיח או התנעת התהליכים אותם משה רבינו כביכול ניבא לפני למעלה משלושת אלפים שנה, אינו רק מיסיונר אלא גם עבריין שיש לכלוא מאחורי סוגר ובריח עד שיפסיק לפגוע בעתידם של צעירים תמימים ויזנח את השימוש בשקרים, סילופים, עיוותים ואחיזות עיניים.

ההחזרה בתשובה היא מקצוע וכמו אלו שעוסקים במקצועות לגיטימיים גם המחזירים בתשובה שואפים להתפרנס מעיסוקם ולהצליח בו. הם אינם מחפשים את האמת ואינם בוחלים בשום הטעיה. לעיתים קרובות הם גם מתחככים בחוקים שאוסרים להשפיע על בני אדם, ובעיקר קטינים, באמצעות מצגות שווא, מתנות, איומים והבטחות סרק. הצלחתם של המחזירים בתשובה נמדדת במספר הראשים שהם מצליחים להוציא מהזרם המרכזי של החברה ולהפוך לחסידים שוטים של רבנים ציניים ואינטרסנטים שימהרו להורות להם להימנע מלימודים מועילים ושירות צבאי; להתרחק מחילונים שעלולים להשפיע עליהם לרעה, ובכלל זה חברים ואפילו בני משפחה, ולהישמע אך ורק להנהגת הזרם שבמלכודתו הם נפלו.

ההחזרה בתשובה מביאה להתחרדות וההתחרדות לבורות, בערות ותלות מוחלטת ברבנים אינטרסנטים ורודפי בצע. כל מי שרוצה לשמור על נפשו ושפיותו צריך להבין שמחזירים בתשובה אינם דומים במהותם לרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים אלא לאנשי מכירות חלקלקים ולא הגונים, מקדמי תרמיות בורסאיות ומוכרי מכוניות שעברו תאונות דרכים. הללו אינם חושבים על הנזקים שהם ממיטים על פתאים שישתכנעו מחלקלקות לשונם והבטחות השווא שנוטפות מפיהם ויקנו את מוצריהם הפגומים ולכן מדינות מתוקנות מחוקקות חוקים להגנת הצרכנים התמימים וחסרי הישע. במדינת ישראל, כוחם של החרדים אינו מאפשר לממשלה להכליל גם אותם במניין העבריינים ולכפות את חוקי הגנת הצרכן גם עליהם. בהיעדר חוקים ואכיפה, החרדים ממשיכים להונות, לאחז עיניים ופגוע בעתידם של עוד ועוד תמימים ולכן כל אחד צריך לדאוג לעצמו, להיזהר מהמלכודות של אנשי הדת המקצועיים ולברוח מהמחזירים בתשובה כמו מאש.