Print this page
שלישי, 26 יולי 2016 12:37

תלמוד תורה כנגד כולם (סיסמה נבובה)

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
אין לרבנים סיסמה שימושית יותר מהסיסמה 'תלמוד תורה כנגד כולם' באמצעותה הם דורשים לעצמם פטור מלימודים מועילים, עבודה שמפרנסת את עושיה ושירות צבאי. לאחר שהם חזרו על הסיסמה אינספור פעמים והוכיחו שהם מוכנים  להפעיל אלימות כדי להבטיח את זכותם ליפול למעמסה על כתפי הציבור, הגיע הזמן לבדוק מה עומד מאחורי טענותיהם ולשקול שוב אם מדינה שפוייה אמורה להתרפס בצורה כה יסודית בפני סיסמת סרק שהומצאה על ידי גילדת הרבנים במטרה לשרת אך ורק את מטרותיה האינטרסנטיות.   
 
דעת התורה שבכתב על 'תלמוד תורה'
 
המשנה שפותחת את המסכת השנייה, מסכת פאה, אומרת:
 
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן[א], וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.[ב]
 
ובמאמר זה נברר אם הסיסמה הרבנית מתבססת על דבריו המפורשים של האל או רק על מאוויי ליבם של אנשים אינטרסנטים שעיוותו את דברי האל לצרכיהם. לשם כך נבדוק את הפסוקים התנכיים שמשמשים את הרבנים וננסה לקבוע אם הם באמת אומרים את מה שהרבנים היו רוצים שהם יאמרו או שהרבנים רק כופים עליהם לגבות את דרישותיהם האינטרסנטיות כאשר בין הדרישות הללו לבין פשט הפסוקים אין ולא כלום.

הדרישה ללימוד תורה
[ג] מסתמכת על הפסוקים הבאים:
 
1.
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.
יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.[ד]
 
 
האל מצווה על עמו לא לשכוח את הנפלאות שבני ישראל ראו במו עיניהם ולספר את דבר גדולתו גם לצאצאיהם. הדגש בציווי הזה הוא החדרת יראת האל בבני ישראל והפסוק אינו עוסק בהוראת ולימוד התורה שהאל נתן לבני עמו הנבחר. 
 
2.
וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם.[ה]
 
 
בפסוק זה בהחלט יש הוראה ללמוד חוקים ומשפטים אבל לשונו הברורה של הפסוק מלמדת שבני ישראל הצטוו ללמוד רק 'אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם' ואין שום ציווי שכופה ללמוד ולו שורה אחת מהספרות הרבנית שמציפה את ארון הספרים היהודי. הרוצה להתעמק - שיתעמק אבל אף אחד אינו רשאי לנפנף בפסוק זה ולטעון שהוא מצֻווה להשחית את זמנו באוהלה של תורה ולכן הוא פטור ממחויבויותיו הלאומיות ומהצורך לפרנס בעצמו את משפחתו.
 
3.
וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.
וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.[ו]
 
 
פסוק זה משרת את הרבנים שעות נוספות אך נראה שגם במקרה זה פשט הדברים אינו תומך בסיסמה הרבנית שכן מהפסוקים ניתן להסיק רק את התובנות הבאות:
 
 
א.
הציוויים בפסוק מתייחסים שוב רק ל'הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם' ולא לשום דבר אחר. את הדברים שמשה ציווה באותו היום כל יהודי צריך לחרוט על לוח ליבו, לשנן לבניו, לדבר בהם, לקשור לאות על ידיו, לשים לטוטפות בין עיניו ולכתוב על מזוזות ביתו ושעריו. הכתוב אינו מצווה לשנן ולזכור הוראות שלא ניתנו באותו היום וכל מי שבכל זאת מקדיש זמן ללימוד התורה הרבנית עושה זאת על אחריותו בלבד.
 
 
ב.
הוכחה נוספת לתכולתו המוגבלת של הציווי ניתן לקבל מכך שמשה הורה לבני ישראל לשים את הדברים שהוא אמר להם באותו היום על ידיהם, בין עיניהם ובמזוזות ביתם ושעריהם. היהודים מקיימים את הציווי הזה באמצעות מגילות קלף קטנות שהם מטמינים במזוזות ובתיבות הראש והיד של התפילין. במזוזות ובתפילין מוטמנים רק פסוקים מקראיים וברור שהמושג 'הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' מתייחס לאמירות מאד ספציפיות ולא לתורה העמוקה מיני ים.     
 
 
ג.
את ההוראה לשים את הדברים 'עַל לְבָבֶךָ' יש להבין כדרישה לזכור את החוקים והמצוות שנמסרו באותו היום ואולי גם לכבדם ולהוקירם. הדברים הללו אולי דורשים שינון אך בשום מקום לא נכתב שהם מחייבים גם לימוד, הבנה או התעמקות. תיאורטית, כל אדם יוצא ידי חובתו אם הוא לומד בעל פה את הקטעים הרלוונטיים בספר דברים ומדקלם אותם לילדיו ואין שום ציווי אלוהי שכופה עליו לשנן גם את 2,711 דפי התלמוד הבבלי ואת הררי הפרשנויות שנכתבו על הדפים הללו. האל דורש מעם ישראל לזכור את חוקיו ומצוותיו ולשנן אותם. הוא אינו דורש מאיש לדוש בהם ולפרשם. את המשימות הללו הרבנים הטילו על עצמם,  ביוזמתם וללא כל סמכות אלוהית.
 
 
ד.
הציווי לשנן ולזכור מוטל על אנשים פרטיים ולא על הציבור כולו. כל אחד ואחד מבני ישראל חייב לשנן ולזכור את דבריו של משה אבל הציבור כולו לא התבקש לכפות או לממן את מצוות השינון והזכירה ולכן אין לאלץ את הציבור לשאת בנטל במקום אלו שמשננים וזוכרים.
 
 
ה.
המאמין רשאי לשנן, לזכור ולדבר בדברים שנאמרו באותו היום בשבתו בביתו, בלכתו לעבודתו, בשובו מעמל יומו וכנראה גם במהלך ההפסקות שניתנות לו באמצע היום. מאידך, הפסוק אינו מורה לו לשנן במקום לעבוד ולשרת ולבטח אין בו התר להוות מטרד ציבורי, להשתמט משירות צבאי ולהטיל את עול פרנסת משפחתו על כתפי אחרים.     
 
4.
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.
וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם.
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.[ז]
 
 
ציווי זה הוטל רק על מלכי ישראל העתידים ואין ללמוד ממנו דבר לגבי אנשים שאינם מזרע המלוכה. מלך אולי ירצה להקפיד על קריאת ספר משנה התורה ולשמור את כל דברי התורה הזאת ולקיים את כל חוקי התורה למען יאריכו ימיו על ממלכתו אבל הפסוקים הללו אינם מטילים שום חובה על פשוטי העם, במיוחד אם לא כל כך אכפת להם אם המלך יאריך ימים על ממלכתו אם לאו.
 
5.
וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיְצַו משֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.
בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.
הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ[ח]
 
 
משה כותב את התורה הזאת ומורה לכוהנים להקהיל את הציבור ולקרוא בפניהם את התורה הזאת כדי שהם וצאצאיהם ילמדו לירוא את יהוה אלוהיהם. משה כנראה הסתפק בהקראה אחת כל שבע שנים אבל אפילו אם במקום 'מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת' הכתוב היה מורה 'בכל שנה בְּחַג הַסֻּכּוֹת' לא היינו יכולים להסיק שקיימת דרישה כלשהי שמחייבת תלמידי חכמים להקדיש את כל ימיהם ללימוד התורה הרבנית שמשתמשת בפסוקי התורה שבכתב רק כאסמכתאות להלכות שרבנים המציאו לצרכי עצמם.

בכל מקרה, הקראת התורה היא אירוע נדיר יחסית שנועד להזכיר לבני ישראל שעליהם לירוא מאלוהיהם ולשמור את החוקים שמשה כתב בתּוֹרָה הַזֹּאת. אנחנו לא ממש יודעים למה כיוון משה במונח 'הַתּוֹרָה הַזֹּאת' – יתכן שמדובר בכל חמשת החומשים ויתכן שכוונתו הייתה רק לספר דברים או אולי אפילו רק לחלק מספר זה בלבד. כך או כך, ההוראות האלוהיות הן פשוטות, קלות להבנה ומחייבות ביצוע ולא התעמקות. הרבנים, לימים, סיבכו אותם עד ללא הכר אבל אין ספק שאותם בני ישראל שהכריזו 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'
[ט] לא התכוונו לומר שהם יקיימו את מצוות האל רק לאחר הכשרה ארוכה בישיבה רבנית. בתּוֹרָה הַזֹּאת ניתנו לבני ישראל הוראות ביצועיות שכל אדם בישראל היה מסוגל לבצע לאחר לא יותר מאשר תזכורת קצרה אחת לשבע שנים ואין לחפש בהם את ההתר שמאפשר לחרדים להתעלם מכל חובה אחרת ולהתמקד רק בלימודים תורניים שאת המימון עבורם הרבנים הצליחו לסחוט משותפיהם הקואליציוניים.
 
6.
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.[י]
 
 
האל מצווה על משה לכתוב בספר את שירת ההלל שהוא חיבר לעצמו[יא], ללמדה לבני ישראל, היינו לגרום להם להכירה, ולשימה בפיהם כדי שהשירה הזאת תזכיר לבני ישראל את קיומו. הדרישה היחידה בפסוק זה היא לשנן, ואולי אף ללמוד בעל פה, ארבעים ושלושה פסוקים שכוללים את המבוכות הגדולות ביותר שאי פעם מצאו את דרכם אל תוך המקראות, למשל:
 
*
לב:ח-ט
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.[יב]
 
*
לב:יב
יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.[יג]
 
*
לב:כב
כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.[יד]
 
 
לב:לא
כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.[טו]
 
 
לב:מא-מב
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.[טז]
 
 
למרות המצוה המפורשת 'כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.' הרבנים אינם ממהרים ללמד את בני ישראל את השירה המביכה ולשים אותה בפיהם. כיום ניתן למצוא את הַשִּׁירָה הַזֹּאת רק בתיקון ליל שביעי של פסח במחזור הספרדי לפסח ואין לו זכר בכל שאר המחזורים והסידורים. 
 
7.
וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.
הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.
יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.[יז]
 
 
בברכת השבטים משה מנבא שבני לוי יורו לבני עמם את משפטיו ותורתו של האל. הוא מוסיף ומנבא שהלויים גם יעלו קטורת ועולות על מזבחו. אף בן שבט לוי אינו עוסק עוד בקודש ואם לוי או כהן זה או אחר עדיין מורה תורה ומשפטים הרי אין בכך יותר מאשר יד המקרה העיוור גרידא. יחד עם זאת, ללויים ולכהנים יש כנראה הסמכה ללמד את התורה האלוהית אבל קשה להבין מניין כל השאר נוטלים את הסמכות להרביץ תורה. בכתובים אין שום הוראה ללמד את התורה שבעל פה ולכן כל מי שעוסק בהוראת הכתבים הרבניים עושה כן ללא סמכות וללא רשות.
 
8.
לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל.[יח]
 
 
האל מורה ליהושע, ולו בלבד, להגות בספר התורה יומם ולילה ולמלא את המצוות הכתובות בו. בתמורה האל מבטיח ליהושע שישכיל ויצליח. ייתכן שהמתכון הזה יטיב גם עם אחרים ויתכן שלא - הכתוב מעדיף להשאיר את השאלה בעמימותה. מאידך, הוא דווקא כן טורח לציין שמדובר בסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה ולא בתורה שבעל פה שיהושע אמור היה ללמוד ממשה רבנו[יט] וניתן להניח שהאל ציפה מהמנהיג הגדול לנהוג על פי תכתיבי התורה שבכתב שפורטה בסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה ולא על פי תכתיבי התורה שבעל פה שלימים מצאו את דרכם לתלמודים ולמדרשים.
 
 
מה עם התורה שבעל פה?
 
אין בן תורה שלא ימהר לטעון שאני לכל היותר מבטא דעות צדוקיות[כ] נושנות ושהתורה שבכתב רק רומזת להלכות המחייבות שנלמדות בתורה שבעל פה. על כך, במקרה הספציפי הזה, יש לי לא מעט השגות:
 
1.
הניסוחים המקראיים הם מאד ברורים וכל קורא מבין מאליו שכל הציוויים האלוהיים מתייחסים רק לאירועים, ציוויים או טקסטים ספציפיים: הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם, הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הַשִּׁירָה הַזֹּאת וסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. הניסוחים הברורים הללו אמורים למנוע כל ניסיון להרחיב את תכולת הציוויים ולהחילם גם על התורה שבעל פה, ולבטח לא על הקטעים האגדתיים שמציפים את התלמודים והמדרשים. לא יעלה על הדעת שלתצרוכת המונית משה בחר לציין במפורש 'הַתּוֹרָה הַזֹּאת' עשרות שנים לאחר שהוא כבר למד מפי הגבורה שעם ישראל נדרש ללמוד ולקיים גם 'דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש'[כא].
 
2.
הניסוחים הברורים של המקרא מורים על הצורך בהכרת אירועים מכוננים ובשינון מצוות וחוקים. בשום מקום לא כתוב שעל המאמין להעסיק את עצמו גם בפלפולים רבניים, בספיגת המסרים הסמויים שהרבנים שיקעו באגדותיהם[כב] ובהטמעת המוסר והערכים של הרבנים.
 
3.
בעלי המקראות יכלו להסיר את כל הספקות ולהוריד מסדר היום את כל התמיהות לו רק היו כותבים 'וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהֹוָה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחָכְמָתוֹ הֲלוֹא הֵם נִתָּנוּ מִפֶּה יְהֹוָה לְאָזְנִי משֶׁה'. למרבה הצער, הם לא טרחו לשלב ביצירתם אף פסוק שמלמד על קיומה של תורה נוספת כלשהישמסבכת את הדרישות האלוהיות עד ללא הכר. הרבנים קישרו את התורה שבעל פה לתורה שבכתב באמצעות כללי הדרש של התורה שבעל פה עצמה, בחזקת הנחתום שמעיד על עיסתו[כג] אבל אין שום סיבה שנפיל את עצמנו בפח וניתן לרבנים להונות אותנו ולהתעלק על כספנו.
 
4.
רוב הציוויים המקראיים הם אישיים ובני ישראל, כציבור, הצטוו רק להתקהל ולשמוע את הקראת התורה אחת לשבע שנים. התורה הכתובה גם אינה מצווה על החברה לכלכל את לומדי התורה ולדאוג לכל מחסורם. המחדל הזה אמנם תוקן על ידי הדרש הרבני, שמיהר להעניק לרבנים ולתלמידיהם כיבודים, פטורים וטובות הנאה כיד הדמיון הטובה עליהם[כד], אבל ברור שהציווי לפרנס את הלומדים ומשפחותיהם הומצא על ידי הרבנים שהיו גם המוטבים הראשיים של מדרשיהם. הדרש הרבני אינו מחייב את מי שאינו מייחס את ההוראות הרבניות למקור אלוהי כלשהו ולכן כל מי שמאפשר לרבנים ליהנות מכספו אינו יכול לבא בטרוניות לאיש זולת עצמו.
 
5.
בשום מקום אני לא לומדים שבימי הבית הראשון והשני הייתה בישראל חברת לומדים אותה היינו מצפים למצוא אם לימוד התורה באמת נחשב לערך עליון שהיה חשוב יותר לא רק מכיבוד אב ואם, גמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו אלא גם מהקרבת קורבנות, הבאת מתנות כהונה, מתן תרומות ומעשרות וכדומה[כה]. האל ציווה במפורש לפנק את הכהנים אבל מעולם לא עלה על דעתו להורות במפורש על הצורך בלימוד התורה הרבנית ובהעדפת מצווה זאת על פני כל המצוות האחרות וניתן להסיק מכך שבאותם הימים למצוות לימוד התורה הייתה חשיבות שולית בלבד.
 
לאור הדברים הללו עם כל אדם לשאול את עצמו אם הסיסמה 'תַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם' יצאה מפיו של האל או שהיא הומצאה על רבנים אינטרסנטיים שחיפשו דרך נוספת להעשיר את עצמם. תשובתו צריכה להנחות את צעדיו ולדרוש מנבחריו שיפסיקו להעביר את כספו לגורמים שזכותם היחידה ליהנות מפרי עמלו מתבססת על סיסמת סרק שקודמיהם האינטרסנטיים המציאו לטובת עצמם.  
 
סיכום
 
הדרש הרבני מאפשר לרבנים להטעין את הטקסט המקראי בכל משמעות ששובה את דמיונם ואין להתפלא על כך שהם הפכו את לימוד התורה לערך עליון. הרבנים מתפרנסים מהוראת התורה והאינטרס הראשון במעלה שלהם הוא להגביר את הביקוש לשירותיהם. דומה הדבר לעורכי דין שיצהירו 'אלו דברים שהאדם עושה בחייו והקרן קיימת לו גם לפנסיה: רישום נכסים, כתיבת צוואות, עריכת חוזים וניהול משפטים ארוכים כנגד כולם' או לקונדיטורים שיטענו, 'אלו דברים שהאדם אוכל בצעירותו והזכרונות קיימים לו גם בזקנתו: עוגות קראנץ, עוגות היער השחור, עוגות גבינה ועוגות קרמשניט כנגד כולם'.
 
המקראות אינם מזכירים את העולם הבא והפסוקים גם אינם מציינים איזו מצווה חשובה יותר ואיזו חשובה פחות. אין אדם, ככל הנראה, שבאמת מכיר את סולם הערכים האלוהי ואיש אינו מסוגל לקבוע אם גם בעיני האל תלמוד תורה באמת חשוב יותר מהקרבת קורבנות, תשלום מעשרות, שירות בצבא או לימוד פיזיקה. הרבנים שהתפרנסו מהוראת התורה בחרו לנפח את ערך לימוד התורה מעבר לכל פרופורציה ורבני ימינו ממשיכים לנצל את הסיסמה הריקה מתוכן בנסיון לכלוא את שפוטיהם בישיבות ולהרחיקם מהפיתויים והאמיתות של ה'מודרנה' שמאיימת לגזול מהם את פרנסתם. אין להסיק מכך שגם האל מעדיף לראות בין מאה חמישים למאתים אלף תלמידי ישיבות ואברכים שמשחיתים את זמנם בלימוד תורה שפותחה עבור צרכיהם של הרבנים האינטרסנטיים וייתכן מאד שבראש סדר עדיפיותיו עומדים דברים שונים לגמרי, למשל, לימוד המדעים שחושפים בפני הבריות את סודותיה האמתיים של בריאתו.
 
 
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.
 
 


[א]             
המושג 'ראיון' מציין את הציווי להיראות שלוש פעמים בשנה בעזרת בית המקדש, או לחליפין, את המצווה להקריב עולות הראייה ושלמי החגיגה בשלושת העליות לבית המקדש. (רבי עובדיה מברטנורא על משנה, פאה, א:א). זה לא מדוייק שלמצווה זאת אין שיעור שהרי היום, כשיהודים כבר אינם עולים לרגל לבית המקדש ואינם מעלים שם קורבנות שיעורה הוא בדיוק אפס.  
[ב]             
משנה, פאה א:א
הפועל 'למד' והטיותיו מציינים בימינו תהליך באמצעותו אנו רוכשים שלושה רבדים של הבנה: 1. הכרה שחושפת בפני האדם את דבר קיומו של מידע רחב יותר. ההכרה היא די מיידית והזמן שיש להקציב לה הוא זעום ביותר.2. מידע שנבנה מתיאורים מדוקדקים יותר של עצמים, או תופעות. הזמן שיש להקדיש לרכישת מידע הוא פונקציה של היקף המידע וממילא במידע רב יש להשקיע יותר מאשר במידע מצומצם בהקפו. ידע שמתפתח על בסיס הכללות שמסבירות את הקשרים בין פרטי מידע שונים. מידע הופך לידע ותובנות בתהליך מתמשך שדורש השקעה גדולה של זמן ומאמצים.
 
המקרא אינו מגדיר את המושג 'תלמוד תורה' והרבנים רצו, כמובן, שנתייחס לתורתם כאל ידע אותו ניתן לרכוש רק במהלך שנים ארוכות של לימוד ושינון. לרועץ עומד להם הנביא ירמיהו שכתב - 'וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם'[ג]. כיוון שהאבות כנראה רק הכירו לילדיהם את הבעלים ופולחניהם, ולבטח לא עלה בדעתם הנחיל לבניהם תובנות עמוקות בתורת הבעלים והאשרות, אנו יכולים להסיק שבמושג 'למידה' השתמשו באותה העת לתיאור הרובד הראשון ומקצת מהרובד השני של תהליך הספיגה וההבנה. מסתבר, אם כן, שהאל ציווה על הלומד היהודי להכיר כיצד עליו לקיים חוקים ומצוות אבל אין בפסוקים שום הוראה שמחייבת אותו לרכוש ידע מעמיק ומיומנות גבוהה ולו רק משום שפולחני הקורבנות הופקדו בידי הכוהנים ששאפו להסתיר מההמונים את רזי המקצוע ולשמור לעצמם את מונופול על 'דרך הישר' באמצעותה ניתן לרצות את האל.
[ד]              
דברים ד:ט-י
[ה]             
דברים ה:א
[ו]              
דברים ו:ו-ט
[ז]              
דברים יז:יח-כ
[ח]             
דברים לא:ט-יג
[ט]             
שמות כד:ז
[י]              
דברים לא:יט
[יא]            
המונח 'הַשִּׁירָה הַזֹּאת', לדעת הפרשנים, מתייחסת לקטע בספר דברים שמתחיל בפסוק 'הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.' (דברים לב:א) ומסתיים בפסוק 'הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.' (דברים לב:מג)
[יב]            
מפשט הפסוק ניתן להבין ש'עֶלְיוֹן' הנחיל לגויים נחלות שאחת מהן הייתה נחלתם של יהוה ועמו בעוד שנחלות אחרות ניתנו לעמים אחרים ואלוהיהם.
[יג]             
ניתן להבין מהניסוח שיש אלי נכר שלא היו עם יהוה בעת שהוא הנחה בדד את עם ישראל.
[יד]             
איזה אף? איזו אש? על מה הוא מדבר? לאל חסר הגוף והצורה לא אמור להיות שום אף – קודח אש או לא.
[טו]            
צורנו הוא יהוה הגדול והנורא. מי הוא צורם? האם שִּׁירָה קדומה זאת בעצם מכירה בקיומם של אלים אחרים?
[טז]            
מה לאל הכל יכול ולחרבות וחיצים? ייתכן שפסוקים אלו אינם אלא מליצת שיר אבל למה להשתמש בדימויים מעין אלו אם אינך רוצה שקוראיך יצחקו עליך.
[יז]             
דברים לג:ח-י
[יח]            
יהושע א:ח
[יט]            
'משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.' (משנה, אבות א:א)
[כ]              
ראו הערך 'צדוקים' בויקיפדיה
[כא]            
מגילה יט:ב
[כב]            
ראו הפרק 'האגדה תשדירי הפרסומת של הרבנים.
[כג]             
ראו המאמר 'התורה שבעל פה'
[כד]            
ראו המאמר 'זכויות היתר של הרבנים'
[כה]            
ראו המאמר 'היתרונות הכלכליים של הכהונה'.
נקרא 1924 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

37 תגובות