|
|
הזהרה חמורה
|
|
|
|
מאמר זה אינו מקפיד לשמור על כבודו של האל וכל מי שעלול להיפגע מהזלזול בקדושה מוזמן להפסיק את קריאתו כבר עתה. עם זאת, ברצוני להבהיר שחיצי הלעג אינם מופנים, חלילה, לאל אמיתי כלשהו אלא רק לדמות הנלעגת שהכוהנים והרבנים ליהקו בתפקיד של בורא העולם.
|
|
|
הריבונות המוחלטת והפשרה היהודית
|
|
אם פאולוס[א] היה התיאולוג הגדול שהפך כת קטנה לדת[ב] שלימים תכבוש את האימפריה הרומית ותינשא על ידי האירופאים לארבעת כנפות תבל, הרי שאוגוסטינוס[ג] היה ההוגה הגדול שהשתית את הדת הנוצרית על יסודות פילוסופיים איתנים והשפיע בצורה מכרעת על כל התיאולוגים הנוצרים שבאו אחריו. את דעותיו על הריבונות של האל, מהם נבעה לימים התיאולוגיה הקלוויניסטית[ד] שהולידה את הכנסיות הפרוטסטנטיות של שוויצריה, הולנד, סקוטלנד ודרום אפריקה, את הזרמים האופוזיציוניים בכנסייה האנגליקנית, את הכתות העצמאיות ששיגשגו באנגליה של המאה השבע עשרה ואת רוב הזרמים הדומיננטיים בפרוטסטנטיות האמריקאית, ניתן לסכם בנקודות הבאות:
|
|
א.
|
אף שהעולם נוצר כשהוא טוב, ה'חטא הקדמון' של אדם וחווה 'השחית' את העולם ולכן כל צאצאיהם של הזוג הראשון נולדו כשהם כבר ספוגים בחטא. כיוון שכך, בני אדם, מעצם טבעם, ימשיכו לחטוא עד ליום מותם ולבסוף, באופן וודאי ובלתי נמנע, הם ייענשו ביסורי תופת באש הגיהינום.
|
|
ב.
|
אדם אינו יכול להציל את עצמו מהגורל שה'חטא הקדמון' כפה עליו ולכן גם מי שחוזר בתשובה, מאמין באל, מתפלל ועושה מעשים טובים אינו יכול לצפות שאמונתו ומעשיו יצילוהו מהגורל שמצפה לו.
|
|
ג.
|
רק האל, באופן עצמאי ובלתי תלוי באמונתו, תפילותיו ומעשיו הטובים של האדם, מחליט מי יזכה בחיי עולם בגן עדן ומי עתיד להישרף באש הנצחית של הגיהינום. את הגזרה הזאת האל גוזר עוד בטרם יציאת הילוד מרחם אימו והוא, כיאות למי שכל העתידות גלויים בפניו, לעולם אינו חוזר בו מהחלטתו הראשונית. האל הוא הריבון והאדם הוא רק כלי משחק בידיו ולכן אין בעתידו של האדם דבר זולת מה שהאל יעד לו מלכתחילה.
אוגוסטינוס לומד על הגזירה המוקדמת הזאת מצמד הפסוקים הבא:
|
|
|
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהֹוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהֹוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.[ה]
|
|
|
את הפסוקים הללו מפרש אוגוסטינוס, בעקבות פאולוס, כהודאה אלוהית בכך שעוד בטרם לידתם של השניים, ה'בורא' כבר חש אהבה ליעקב ושנאה לעשו. משתמע מכך שהאל לא העניק לאנושות את הזכות לבחור באופן חופשי בין ה'טוב' ל'רע' ועל אלו שיועדו מראש לרשת את הגיהינום נגזר מלכתחילה לבחור ב'רע' ועל ידי כך להצדיק את הגורל שנגזר עליהם.
|
|
ד.
|
לעומת זאת, אלו שנבחרו לגאולה זוכים במתת חסד של בחירה חופשית והם עצמם בוחרים להאמין באל וללכת בדרכיו. הללו מוצאים את הכוחות להתנגד לדחפי החטא שמקננים בקרבם, לבחור ב'טוב' ולעשות את הישר בעיני אלוהיהם וכך גם הם מצדיקים את הגזירה המוקדמת שנגזרה עליהם.
|
|
בראיה התיאולוגית של אוגוסטינוס, ובצורה אף יותר חריפה, של ג'אן קלווין[ו], האל הוא הריבון הבלעדי ודבר אינו מסוגל לפגוע במלכותו ובריבונותו. הוא זה שמחליט, משיקוליו הוא וללא כל השפעה זרה, מי יגאל ויזכה לחיי עולם בגן העדן ועל מי ייגזר אבדון נצחי בגיהינום. גזירתו היא מוחלטת, סופית ובלתי מובנת. אף בן תמותה אינו יכול לשער מה יהיה גורלו ואיש אינו יכול לגרום לאל לשנות את החלטתו. אף אחד אינו מסוגל לגאול את עצמו.
את הביטוי המוחשי ביותר לאפסיותו של האדם אל מול הבלתי נודע והבלתי נשלט ניתן למצוא בדרשתו המפורסמת של ג'ונתן אדוארדס[ז], 'חוטאים בידי אלוהים זועם'[ח], בה הדרשן לומד מהפסוקים 'לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ.[ט] ו-'אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת. אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת.'[י] שהאדם תמיד הולך בדרך חלקלקה ונפילתו, כשתבוא, תהיה פתאומית, בלא כל התראה מוקדמת וללא מעורבותו של אף גורם חיצוני. דבר אינו מונע את נפילתם המיידית של החוטאים למעמקי השאול זולת רצונו החופשי, הריבוני והשרירותי של האל שאינו כפוף לשום מגבלה ואינו נתחם על ידי שום חסם או גבול. האל של ג'ונתן אדוארדס גוזר גורלות באופן שלנו נראה שרירותי ולא מובן ובכך הוא מבטא את ריבונותו הבלתי מתפשרת ואת יכולתו לפעול ללא כל חסם או מגבלה.
איני מנסה, חלילה, לעשות נפשות לאמונות הקלוויניסטיות אבל הן בהחלט מדגימות את היחס הנכון בין מי שאמור להיות בורא היקום לבין המיקרובים הקטנים שמתרוצצים על פני פלנטה קטנה שחגה סביב שמש ממוצעת באחת ממאות מיליארדי הגלקסיות שמאכלסות את עולמו. אם ליקום יש בורא הרי שאיש אינו מסוגל להכיר את דרכיו ולהבין את מחשבותיו וכל מי שייתן את דעתו לנושא יהיה חייב להסכים עם ישעיה השני שכתב:
|
|
כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהֹוָה.
כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.[יא]
|
|
הנביא ישעיה, כאוגוסטינוס וקלווין אחריו, כנראה האמין שאין כל דרך לגשר על התהום שפעורה בין התובנות המוגבלות של האדם למחשבות האינסופיות של הריבון ולכן איש אינו מסוגל להבין את מטרותיו של הבורא או לצפות מראש כיצד הוא יחליט לפעול. זאת בהחלט הגישה ההגיונית שמחייבת כל מי שבאמת מאמין באל טרנסצנדנטלי, כל-יודע וכל-יכול אבל למרבה הצער, אל אינסופי, בלתי צפוי ובלתי נשלט אינו תורם דבר לפרנסה וכל מי שאינו רוצה לכרות את הענף עליו הוא בחר לשבת חייב לזנוח את האל המרוחק והאדיש ולנכס לעצמו אל ידידותי לעסקים שאוהב לחשוף את מחשבותיו הכמוסות ביותר בפני אנשי סוד נבחרים[יב], כנרמז בפסוקים הבאים:
|
|
מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.
|
|
את מחשבותיו האינסופיות של האל ואת נפלאות דרכיו בערים וכסילים לעולם לא יבין אבל אנשי דת מיומנים וברי-דעת דווקא כן מסוגלים להבין את המחשבות שמתרוצצות בראש האלוהי והם בהחלט מכירים את דרכיו הנסתרות ואת רצונותיו הכמוסים ולכן רק הם מסוגלים לעורר את חסדיו ולהציל את הראויים מהגורל שנכון להם.
השיטה עובדת, פחות או יותר, כך:
|
|
1.
|
בעלי העניין משגיבים את האל שברשותם בכל תארי העליונות והריבונות האפשריים ושופכים לבלילה הצהרות על זכותו של האל לפעול ככל העולה על רוחו, גם אם מעשיו נראים לבריות כשרירותיים, אי-רציונליים וחסרי כל שחר. התוצר הסופי הוא אל כל-יכול, בלתי-צפוי ובעל יכולת ענישה בלתי מוגבלת.
|
|
2.
|
למרות שהאל הוא אינסופי ובלתי מוגבל, ניתן עדיין לגרום לו לשנות את דעתו ולחזור בו מגזרותיו. הפעולות הטקסיות באמצעותן ניתן לשכנע ולהפעיל את האל מוכרות רק לבעלי סוד מיוחדים שהם במקרה גם בעלי העניין שניכסו את האל ומינו את עצמם למשרתיו ולדובריו.
|
|
3.
|
בעלי העניין אינם מפעילים את האל לתועלתם האישית בלבד והם ששים לנצל את הידע והכישורים שבידם לטובתו של כל מי שמסוגל לשלם עבור השירות החיוני שהם מספקים.
|
|
4.
|
בעלי העניין יזקפו לעצמם כל הצלחה מקרית ויתלו באחרים כל כשלון. בהדרגה הם יזכו להילה של אנשים קדושים שבאמת מסוגלים להשפיע על החלטותיו של מי שאמור להיות הריבון בעולמו.
|
|
הכוהנים, שעדיין לא זיהו את היתרונות העסקיים הטמונים במכירת גאולת הנפש, הסתפקו במתן שירותי הצלה מקומיים בעולם הזה. משום כך, לא נמצא בכל התורה הכוהנית שום זכר לעולם שעתיד לבא וכל העונשים וגמולים[יד] האלוהיים, בהם הכוהנים הפחידו או פיתו את קהל המאמינים, היו אמורים להינתן בעולם הזה בלבד. עלינו לזכור שבעולמם של הכוהנים לא היו רופאים, שוטרים, שירותי סעד ורזרבות כלכליות ולכן בני העם תמיד היו חשופים לאיומים של מלחמות, אלימות, מחלות, רעב ופגעי טבע שלרוב יוחסו לחרון אפו המתלקח של אל עצבני במיוחד. הכוהנים שניכסו לעצמם את יהוה, הבטיחו בשמו שכל מי שהולך ב'דרך הישר' שלהם ינצל וכל מי שסוטה מהדרך המתוארת בספרי הקודש שהם עצמם כתבו יזכה לעונשים הכבדים ביותר שניתן לעלות על הדעת. עתה לא נותר להם אלא לקשור את הקצוות ולהגדיר את 'עבודת האל' כדאגה שוטפת לכל צרכיו וצרכי משרתיו, כלומר, הקרבת קורבנות, מתן מעשרים, תרומות ומתנות כהונה וביצוע מדוקדק של פולחני דם וטקסי היטהרות. בכך הם יצרו לעצמם שיטה[טו] שהבטיחה את מעמדם, סמכויותיהם ותקבוליהם. שיטה זאת אכן הביאה עימה מספר סביר של אירועי 'גאולה', לפחות במידה המתחייבת מההסתברות המקרית, ואת הכשלונות תמיד ניתן היה לתרץ ב'הסתר הפנים' של האל או בחטאיהם הבלתי ניתנים לכפרה של הבריות.
הרבנים, שכבר גילו ש'גאולת הנפש' נמכרת לא פחות טוב מ'גאולת הגוף' של הכוהנים, מיהרו להרחיק את השכר והעונש לעולמות מהם איש אינו יכול לשוב ולדווח. האל המשודרג שהרבנים עיצבו לצרכיהם כבר לא דרש את פולחני הדם של הכוהנים ודי היה לו בהקפדה על 'דרך הישר' החדשה שחייבה קיום של אינסוף מצוות, דקדוקי מצוות והידורי מצוות, תפילות שוטפות-מוח שחוזרות על עצמן שוב ושוב, שינון מתמשך של ה'תורה' הרבנית, שהועמסה לעייפה בתעמולה רבנית, וניתוב כספים לצדקה ולמפעלים רבניים[טז]. עתה כבר הסתבר שכל מי שמכפיף את עצמו לסמכותם של הרבנים ונשמע להנחיותיהם ייגאל ויזכה בחיי נצח בגן עדן וכל מי שמורד בהם ומתעלם ממצוותיהם ייענש לעולמי עולמים בייסורי הגיהינום. השיטה החדשה[יז] נתפרה ככפפה ליד לצרכיהם של הרבנים והיא אכן הבטיחה את מעמדם, סמכויותיהם, כבודם ופרנסתם למשך אלף ותשע מאות השנים הבאות.
|
|
ריבונותו של האל הכוהני
|
|
כפי שראינו, צרכי הפרנסה של כוהניו כפו על האל להיות בו זמנית גם מפחיד, מהיר חימה ונוח לכעוס וגם נגיש, מתפשר וגמיש במידה שתאפשר לכל מי שמבצע את הפולחנים הנכונים ומדקלם את הנוסחאות המתאימות לשכך את חרון אפו, להעלות בפניו את בקשותיו ולצפות להתערבותו ולסיועו. האל הכוהני אוהב להשתולל ולשלוף מהמותן ולכן החלטותיו לרוב אינן מוחלטות וסופיות ופעולותיו אינן בהכרח מתוכננות ורצוניות. האל התנכי הוא כלי שרת בידי מפעיליו וכל מי שמתעמק בספרי הקודש היהודיים מגלה עד מהרה שהריבונים האמתיים הם אנשי הדת שכתבו את הספרים הללו ולא האל, שחרף כל תוארי הכבוד שהורעפו עליו, תמיד מוצג כמי שנכון להיענות לכל בקשותיהם ותכתיביהם של כוהניו ושאר אהוביו.
דוגמה טובה ליכולתו של האדם להשפיע על אלוהיו אנו מוצאים כבר בתיאור הקורבנות שהאיש התמים נח הקריב לאלוהיו:
|
|
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.
וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.[יח]
|
|
האל אמנם ראה 'כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם'[יט], התעצב על ליבו 'כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ'[כ], והחליט למחות את האדם שהוא ברא מעל פני האדמה אבל כל המחשבות הללו נדחקו ממוחו בעת שהריח את ריח הניחוח שגרם לו להבין ש'יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו' ולכן אין טעם להתערב שוב במחזור הטבע. אין כאן שום תכנון ארוך טווח או מחשבה מקדימה. בכעסו, האל הכוהני פשוט שלף מהמותן והתחיל להרוס את העולם שברא, בדיוק כפי שילד מרוגז ומשועמם מסוגל להרוס את מגדל הקוביות שזה עתה גמר לבנות. למרבה המזל, המבוגר האחראי דאג להקריב לו קורבנות שניחוחם הרגיע אותו וגרם לו לשוב לעשתונותיו ולהתנהג כמו אל שקול ורציני. קשה לדעת מה היה קורה אם נח לא היה מעלה ניחוחות לשמיים אבל אין ספק המקרא יוצא מגדרו כדי להבהיר לנו שמעשיו של האדם מסוגלים להטות את החלטותיו של האל, שיומרותיו לריבונות לעולם אינן עומדות במבחן המציאות.
את המקח וממכר המביש שהתנהל בין אברהם לאלוהיו[כא] לא נביא בתור דוגמה כיוון בסופו של דבר האל לא שינה את החלטתו המקורית ולא חס על סדום ועמורה. עם זאת, לא נטעה אם נניח שהמשא ומתן שובץ במקרא כדי להוכיח שצדיק בסדר גודל של אברהם אבינו מסוגל להשפיע על החלטותיו של האל ולגרום לו לסגת מתכניותיו המקוריות, שהרי אם בסדום היו ולו עשרה צדיקים בלבד, האל לבטח היה נעתר להפצרותיו של האדם ומוותר על השמדת העיר. סיפור זה שב וחושף את המסר האמיתי שהוצפן ברוב ספורי המקרא: בורא העולם הוא גדול ונשגב וביכולתו להשמיד ערים שלמות אבל בסופו של דבר הוא נוהג להתחשב בטיעוניהם של מקורביו ולמלא אחר בקשותיהם. סיפורי יציאת מצריים והנדודים במדבר עמוסים בדוגמאות למעשים ומילים שהצליחו להרגיז את האל מחד ולהפיס את דעתו מאידך. העילה עצמה אינה משנה אבל כל אל שמגיב לפרובוקציות אינו יכול לטעון שהוא הריבון שהרי הוא מופעל על ידי אלו שגרמו לו לאבד את עשתונותיו. אם האל היה ריבוני לחלוטין הוא היה מסוגל לשלוט ברגשותיו וחמתו לא הייתה מתלקחת, כמו למשל במקרה בו משה חשש לקבל על עצמו את השליחות שהוטלה עליו[כב], כשבני ישראל עשו את עגל הזהב[כג], כשהם התאוננו בפניו[כד], כשהוא שמע את העם בוכה בפתחי אוהליו[כה], כשבני ישראל החלו לאכול את השלו[כו], כשמרים ואהרון דיברו סרה במשה[כז], כשבלעם הלך עם שרי מואב[כח], כשבני ישראל השתתפו בזבחים לבעל פעור[כט], כשבני ראובן וגד סרבו לעבור עם אחיהם את הירדן[ל] וכדומה. למרות התפרצויות הבזק של הזעם האלוהי המצב אינו מדאיג במיוחד כיוון שהגיבורים הראשיים של המקרא לרוב ידעו כיצד ניתן לשכך את חרון אפו ולהרגיע את כעסיו. דוגמה מצויינת להרגעת האל המאיים מספקת לנו ציפורה, אשתו של משה רבנו, שהצליחה להרחיק את האל המשתולל מעל משפחתה:
|
|
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.
וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי.
וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.[לא]
|
|
אם האל היה גורם ריבוני שנוהג להוציא לפועל את החלטותיו, אף ערלה לא הייתה משככת את זעמו המוצדק ומשה היה יורד מבימת ההיסטוריה ונעלם בחביונותיה. למרבה המזל, האל היהודי לא נברא לריבונות. הוא עוצב כאביזר בימה שעוזר לבעלי העניין הרלוונטיים, במקרה זה קליקת הכוהנים, להדגים את נחיצותם ולהעביר את מסריהם.
לאחר מעשה העגל האל שוב איבד את עשתונותיו והחל לירות מהמותן. גם הפעם המבוגר האחראי תפס פיקוד ודבריו השקולים והמתונים הצליחו לגרום לאל להירגע ולשנות את דעתו:
|
|
וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה.
לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ.
זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם.
|
|
אני לא מזדרז לקבוע שמשה הוא הריבון והאל נשמע להוראותיו אבל ברור שבתוך הסיפור מסתתרת סמכות בכירה לה אפילו 'ריבונו של עולם' חייב להישמע. אולי זה קול ההיגיון, אולי זאת המחוייבות לאבות ולהבטחות שניתנו להם ואולי הריבון האמיתי הוא הצפת האדרנלין שכופה על האל אי שפיות זמנית וגורמת לו להתנהג בצורה אי-רציונלית ולאבד שליטה על כעסיו. בכל מקרה ברור שבסיפור זה האל אינו מפגין 'התנהגות ריבונית' אלא 'התנהגות מופתית' שממחישה כיצד הכוהנים מסוגלים להרגיע אלים משתוללים ומבליטה את נחיצותם ואת הצורך להשמע להוראותיהם.
מתקפת טירוף דומה החלה בעת שבני ישראל האשימו את משה ואהרון באחריות לטבח שהלוויים ביצעו בבני עמם לאחר שקורח ועדתו נבלעו בבטן האדמה:
|
|
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר.
הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהֹוָה הֵחֵל הַנָּגֶף.
וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם.
וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח.
וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל משֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה.[לג]
|
|
גם הפעם תושייתם של כוהנים הצילה את המצב. רק ברשותם נמצאו האמצעים הכוהניים: המחתה, אש המזבח והקטורת, ורק הם ידעו כיצד צריך להשתמש בהם בצורה שתבטיח את התוצאה הרצויה. האל, שכמו תמיד שימש רק כתפאורת רקע שמבליטה את חשיבותם של הכוהנים, מילא בדייקנות את התפקיד שהוכתב לו אף שתוך כדי כך הוא וויתר לחלוטין על שרידי ריבונותו והוכיח קבל עם ועולם שדי במעט קטורת כדי לגרום לו לשוב לעשתונותיו ולהתחיל להתנהג כמו בן אדם.
ניתן להביא עוד עשרות דוגמאות להשפעות חיצוניות שגרמו לאל, לשנות את החלטותיו אבל אין בהן כל צורך. השיטה הכוהנית כולה בנוייה סביב אל מאיים, אי-רציונלי ונוח לכעוס שדעתו נחה רק לאחר שמשחדים אותו ואת משרתיו בקודש. איך נוכל שלא להבין מכך שהאדם הוא המושך בחוטים והאל הוא לא יותר מאשר הבריון שנשכר להגן עליו ולסייע לו להתגבר על קשייו.
|
|
ריבונותו של 'ריבונו של עולם'
|
|
אם התנ"ך ניסה להשתית את זכויותיהם של הכוהנים על תורה שכביכול ניתנה מפי הגבורה, הרי שהתלמוד דואג בראש ובראשונה לצרכיהם של גילדת הרבנים שהחלה לפרוח לאחר חורבן הבית ונפילתו של המשטר הכוהני. ללא העלאת קורבנות, הרבנים כבר לא יכלו לבסס את הכנסותיהם על יכולתם לשכך את הזעם האלוהי ובהדרגה הם פיתחו מנגנון שכר ועונש חדש שהמעיט בערכה של 'גאולת הגוף' והעביר את השוטים והגזרים לעולם הבא, שם הסוטים מ'דרך הישר' יבלו חיי נצח בגיהנום וההולכים בה יזכו לתענוגות נפש נצחיים בגן עדן. הפיתוח המבריק, שהרחיק את כל ההכרעות לעולמות הלא מפוקחים שנמצאים מעבר לעולם המוחשי, הבטיח לחברי הגילדה כמעט אלפיים שנות כבוד, שררה ורווחה כלכלית ואפשר להם שליטה מוחלטת באל שאת השגיו וכשלונותיו איש כבר לא יוכל יותר למדוד.
הכתבים הרבניים מוצפים בשידורי תעמולה שנעטפו בסיפורי אגדה קליטים וקלים לעיכול שתמיד דאגו לרומם את חברי הגילדה ולהבליט את חשיבותם, לרוב על חשבון כבודו של האל שמצד אחד הוצג במונחים המשגיבים ביותר ומצד שני תואר כמשרתם ועושה דברם הנאמן של חברי הגילדה. האל הרבני אמנם הוכתר כ'ריבונו של עולם', בפניו כולם אמורים להרכין את ראשם ולכפוף את גוום, אבל מבין השורות צפה ועולה ההכרה בעליונותם של הרבנים שמסוגלים להשפיע על החלטותיו ולגרום לו לעשות את רצונם. הוא אמנם ממית ומחייה אבל הם אלו שמגדירים את הקריטריונים. הוא 'מלך מלכי המלכים' אבל הם המושכים בחוטים. הוא 'ריבונו של העולם' אבל הם חברי מועצת המנהלים שלו שקובעים לו יעדים, אסטרטגיות ודרכי פעולה.
רבות מספור הן הדוגמאות לבכורה שהרבנים העניקו לעצמם וכאן אסתפק בעיקר, אך לא רק, בסיפורים בהם כבר דנתי ביתר הרחבה במקומות אחרים:
|
|
האל שנזקק להכוונה רבנית[לד]
|
|
|
|
ההירארכיה הטבעית בעולם הרבני מוצאת את ביטויה המושלם בסיפור האגדה על האל הלומד והרב הפוסק:
|
|
|
|
נחלקו המתדיינים בישיבה של מעלה בשאלה: אם בהרה בעור קודמת לשער לבן הצומח במקום הבהרה אזי הנגע טמא ואם שער לבן צומח קודם לבהרה בעור אזי הנגע טהור אך מה הדין במקרה של ספק?
הקדוש ברוך הוא אומר: טהור. כל בני הישיבה של מעלה אומרים: טמא.
שאלו בשמיים: מי יכריע?
שלחו שליח שייקח את נשמתו ויעלנה לבית המדרש של מעלה.לא יכול היה מלאך המוות לגשת אליו כיוון שלא פסק פיו מללמוד.בינתיים נשבה הרוח ונשמע רעש בין הקנים. סבר רבה בר נחמני שהרעש נגרם על ידי קבוצה של פרשים ואמר לעצמו: תנוח נפשו של אותו האיש ולא יימסר בידי המלכות.
כיוון שהפסיק את לימודו ואיחל לעצמו מיתה יכול היה מלאך המוות ליטול את נפשו. כשנחה נפשו של רבה בר נחמני הוא פתר את שאלת הנגע ואמר: טהור, טהור.[1]
|
|
|
|
סיפור אגדה זה מבהיר את הידוע לכל: האל הוא אולי מקור כל ההלכות אבל אין להסיק מכך שהוא באמת מבין אותן. גם הוא, כמו כל תלמיד חכם אחר, נאלץ לשנן את ההלכות הרבניות וכשהוא נתקל בקשיים אפילו הוא חייב לשאול רב בקי ומנוסה שהוסמך להתעסק בטפלויות חסרות המשמעות עליהן חברי הגילדה ביססו את מעמדם, הכנסתם וזכות קיומם.
|
|
הרב שידע להפעיל את הבריון שבשירותו[לו]
|
|
|
|
אין כסיפור על רבי יהושע בן לוי[לז] והתרנגול להמחשת התפקיד שהרבנים ייעדו לאל שרק הם ידעו כיצד להפעיל:
|
|
|
|
מין אחד שגר בשכנותו לרבי יהושע בן לוי היה מצער אותו בעיוות המקראות בעת שניסה להוכיח את דברי כפירתו.
חשב רבי יהושע בן לוי: כאשר יבוא אותו שבריר שנייה[לט] בו האלוהים זועם אקלל את המין אך כשבא אותו רגע הוא נרדם ולא היה באפשרותו לנצל את ההזדמנות.
|
|
|
|
מסתבר שכשהאל כועס כרבולת התרגול מלבינה לגמרי ולא נותרים בה חוטים אדומים. אך טבעי הוא שרב בכיר שרוצה לסגור חשבונות עם שכניו ינצל את הידע התורני שברשותו וינסה לאבחן בעזרת הכרבולת המלבינה את שברירי השניות בהם האל מאבד את עשתונותיו ונעתר לכל בקשה שמופנית אליו. איני נכנס לאמונות הטפלות שהציפו, ועדיין מציפות, את המחשבות הרבניות אבל לא ניתן להתעלם מההירארכיה שמשתקפת מהסיפור התמים: האל הוא זה שיעניש את השכן המרגיז אבל את פקודת המבצע יתן לו רבי יהושע בן לוי, הריבון האמיתי שיודע כיצד בדיוק ניתן להפעיל את הבריון שברשותו.
|
|
האל שמבצע עוולות בפקודתו של צדיק מוטרף[מב]
|
|
|
|
הסיפור הבא נוטל מהאל את הזכות לשקול בעצמו את צעדיו וכופה עליו להשמע לכל הוראותיו של צדיק מוטרף שאיבד לחלוטין את יכולתו להבדיל בין טוב לרע. במשפטו, הצדיק לבטח יטען שהוא אינו אשם עקב אי-השפיות הזמנית שתקפה אותו. האם טענת ההגנה של האל תהייה שהוא רק ביצע פקודות?
|
|
|
|
יום אחד פועליו השכירים של רבי יוסי מיוקרת עבדו בשדה. הזמן התאחר ורבי יוסי מיוקרת לא הביא להם לחם לאכול.
אמרו השכירים לבנו של רבי יוסי מן יוקרת: רעבים אנו.
באותה עת ישבו הפועלים תחת תאנה.
אמר בנו של רבי יוסי מיוקרת: תאנה, תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא.
הוציאה התאנה פירות ואכלו הפועלים. בין כך וכך הגיע רבי יוסי מיוקרת.
אמר לפועלים: אל תקפידו עלי על שאיחרתי לבוא, טרחתי במצווה ועד עכשיו הייתי עסוק.
אמרו לו הפועלים: האל ישביע אותך כפי שהשביע אותנו בנך.
שאל אותם רבי יוסי מיוקרת: מהיכן היה לבני אוכל לתת לכם?
השיבו הפועלים: כך וכך היה המעשה.
אמר רבי יוסי מיוקרת לבנו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא את פירות התאנה שלא בזמנם, תיאסף גם אתה שלא בזמנך.
...
הייתה לרבי יוסי מיוקרת בת יפה במיוחד. יום אחד ראה רב יוסי מיוקרת איש אחד נוקב נקב בגדר הקוצים שמסביב לבית ומביט בה.
שאל רבי יוסי את המציץ: מה זה?
ענה המציץ: רבי, אם ללוקחה לאישה לא זכיתי - לראותה לא אזכה?
אמר רבי יוסי מיוקרת לבתו: בתי, את מצערת את הבריות - שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם.[3]
|
|
|
|
אם הסיפור הזה יומחז נגלה שתפקידו של האל דורש הוראת בימוי אחת בלבד: 'בצע כל מה שפוקדים עליך לעשות'. בנו של הצדיק מצווה על מי שהכל נעשה כדברו להבשיל את פירות עץ התאנה והאל ממהר לבצע את ההוראה. החסיד מגיע, מתרגז ומצווה על האל להמית את בנו והאל, ממושמע כתמיד, פועל בדיוק לפי ההנחיות. בלי קשר, הצדיק המוטרף מזדעזע מתשומת הלב שבתו יפה מושכת אליה ומורה לאל להרוג גם אותה והאל, מבלי לחשוב פעמיים, ממהר לבצע עוד פשע מתועב נגד השפיות.
ברור שגם בסיפור זה אין כל מקום לבלבל בין הריבון שמחליט ומצווה לבין המשרת הנאמן שמבצע את הפקודות שמונחתות עליו ללא כל ערעור או הרהור.
|
|
חוני המעגל סוחט את אלוהיו
|
|
|
|
חוני המעגל[מג] הבין שתמיד ניתן להשיג באמצעות לחצים ואיומים את כל מה שלא ניתן להשיג באמצעות תפילות בלבד:
|
|
|
|
פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים.
שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים.
התפלל ולא ירדו גשמים.
עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר 'עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר ...'[מד]
אמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.
התחילו הגשמים לנטוף טיפות קטנות.
אמרו לו תלמידיו: רבי ראינוך אך אין די בטפטוף הזה שלא נמות. נראה לנו שהגשמים יורדים רק כדי להתיר שבועתך ואין בהם די להחיות אותנו.
אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות.
ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג.
אמרו לו תלמידיו: רבי ראינוך אך גשמי הזעף הללו עלולים לגרום למותנו. נראה לנו שאין הגשמים יורדים אלא לאבד העולם.
אמר לפניו: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.
ירדו הגשמים כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים.
אמרו לו: רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם.
אמר להם: כך מקובלני, שאין מתפללים על רוב הטובה אף על פי כן הביאו לי פר הודאה.
הביאו לו פר הודאה שיקריבו וישא עליו תפילה.
סמך שתי ידיו עליו ואמר לפני האל: רבונו של עולם עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולים לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם - אינם יכולים לעמוד. השפעת עליהם טובה - אינם יכולים לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים וירווח לעולם.
מיד נשבה הרוח והתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.[4]
|
|
|
|
הרב הצדיק, כך נראה, כפה על מי שאמור להיות הריבון להוריד טיפות קטנות, אחר כך גשם זלעפות, בהמשך גשמים כתיקונם ולבסוף לעצור לגמרי את הגשמים. הקופירייטר שאחראי לסיפור זה ניסה להעביר באמצעותו מוסר השכל ידוע ומוכר, היינו, שהרבנים הגדולים יודעים כיצד בדיוק ניתן לסחוט מהאל את כל מבוקשם, אבל תוך כדי כך הוא נאלץ לחשוף שתי אמיתות נוספות, אותן הרבנים דווקא שאפו להצניע: האחת, שלאל יש מעט מאד שיקול דעת עצמאי והשנייה, שהוא לא תמיד מבין את הוראות הרבנים ולעיתים קרובות צריך לחזור עליהן פעמיים או שלושה לפני שהוא קולט את המסר ומשלים את המשימה לשביעות רצונם של אדוניו.
הייתי שמח לקבוע שמדובר פה בהשפלה חד-פעמית וחוני המעגל לא באמת רצה לטרטר את אלוהיו ולדרוך על כבודו אבל איני יכול לעשות שקר בנפשי. הסיפור מבטא את גישתם השגרתית של הרבנים וכמו בסיפורים רבים אחרים גם כאן חברי הגילדה מתוארים כבעלי המוח ואלוהיהם כלא יותר מאשר בעל הכוח.
|
|
משרתו האישי של רבי חנינא בן דוסא
|
|
|
|
בניגוד לחוני המעגל שהפעיל את סמכותו לצרכי הכלל, רבי חנינא בן דוסא[מה], צדיק גדול בזכות עצמו, לא היסס להפעיל את אלוהיו גם במקרים בהם טרדות היום יום הקשו על שגרת החיים שלו עצמו:
|
|
|
|
מסופר: רבי חנינא בן דוסא היה מהלך בדרך וירד עליו מטר.
אמר: רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?
פסק המטר.
כשבא לביתו אמר: רבונו של עולם כל העולם כולו בצער, שאין גשמים, וחנינא בנחת?
ירד הגשם.[5]
|
|
|
|
הצדיקות, כך מסתבר, מזכה את אדם לא רק בסטייקים מבשר שור הבר, שמוגשים על שולחנות זהב בעלי שלוש רגליים, אלא גם בשירותים של אל צמוד שדואג לווסת את העבים ולהבטיח שבעליו לא יתרטב מהגשמים שהטבע, בתמימותו, ממטיר גם עליו.
|
|
הטיעון ההגיוני של הרב משכנע את בורא העולם
|
|
|
|
ברגע של הסח דעת האל אינו נעתר לתפילותיו של הרב אבל לא נדרש יותר מטיעון הגיוני אחד כדי לגרום לו לשנות את דעתו ולבצע את המוטל עליו:
|
|
|
|
ציווה רבא להלקותו והאיש מת מהמלקות.
שמע על כך המלך שבור ורצה לצער את רבא על שדן בדיני נפשות ללא רשותו.
אמרה איפרא הרמיז, אמו של שבור המלך, לבנה: בל תהיה לך קטטה עם היהודים שכל מה שהם מבקשים מאלוהיהם הוא נותן להם.
אמר לה: איזו דוגמה יש בידיך?
אמרה לו: הם מבקשים רחמים ובא הגשם.
אמר לה: זאת אינה הוכחה שהאל שומע בקולם. הגשם יורד במקרה כי זאת ממילא עונת הגשמים. אם הם רוצים להוכיח שהאל נעתר לתפילותיהם, שיבקשו שהגשם ירד עכשיו, בתקופת תמוז השחונה, ואז נראה אם תפילתם באמת משפיעה.
שלחה איפרא הרמיז לרבא: כוון דעתך ובקש רחמים שירד גשם.
ביקש רחמים ולא בא הגשם.
אמר לפני האל: רבונו של עולם, כבר נאמר, 'אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם'[מז] ואנו בעינינו לא ראינו?
כיוון שאמר זאת החל לרדת גשם רב עד ששפכו מרזבי מחוזא מים לנהר החידקל. בא אביו של רבא בחלומו ואמר לו: האם יש מי שמטריח את המרומים לבקש גשם שלא בזמנו?
הוסיף ואמר לו אביו בחלומו: שנה את מקומך שלא תינזק.
|
|
|
|
אף שנראה שרבא ואלוהיו פעלו בשיתוף פעולה מושלם, הם כנראה הצליחו לעורר את כעסו של גורם בכיר כלשהו ששלח נינג'ות לרצוח את רבא. האם היה זה האל עצמו שגילה מאוחר מידי שכבודו התבטל בפני הרב הארצי? ייתכן. הרבנים הרי מסוגלים להעביר על דעתו אפילו את האל עצמו ואין כל סיבה להניח שבשובו לעשתונותיו הוא לא ירצה להתנקם בהם. עם זאת סביר יותר להניח שלנסיון הרצח היה אחראי גורם שמימי כלשהו שבידיו הופקדה השמירה על האל הקפריזי וכהה המחשבה שאוהב להתרפס בפני הרבנים הגדולים ולמלא אחר כל דרישותיהם.
|
|
משרתם של שני אדונים
|
|
|
|
|
|
את התרכיז המזוקק ביותר בכל התעמולה הרבנית נוכל למצוא בסיפור מקומם שמצליח בו זמנית גם להשפיל ולגמד את האל וגם לרומם ולפאר את מפעיליו. סיפור זה, למרבה הצער, מצליח לעצב את התודעה היהודית גם בימינו אנו ובעטיו בני תורה רבים עדיין מאמינים שהרבנים ניצבים בראש הפירמידה האנושית והגדולים שבהם מסוגלים להפעיל את האל ולסחוט ממנו את כל מבוקשם[מט]:
|
|
|
|
|
|
באותו היום הציג רבי אליעזר את כל הטיעונים בעולם והחכמים לא קיבלו את דבריו.
נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ויש אומרים ארבע מאות אמה.
אמרו לו החכמים: אין מביאים ראיה מחרוב.
חזר ואמר להם רבי אליעזר: אמת המים תוכיח שההלכה כדברי.
החלו המים באמה לזרום לאחוריהם.
אמרו לו החכמים: אין מביאים ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם רבי אליעזר: כותלי בית המדרש יוכיחו שההלכה כדברי.
נטו כותלי בית המדרש ליפול.
לא נפלו הכתלים מפני כבודו של רבי יהושע ולא התיישרו מפני כבודו של רבי אליעזר והם נותרו לעמוד באלכסון כנוטים ליפול.
חזר רבי אליעזר ואמר להם: מהשמים יוכיחו שההלכה כדברי!
יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?
שואלים: מה משמעות הביטוי 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'?
עונים: לעניין זה אמר רבי ירמיה: מאחר שכבר ניתנה תורה בהר סיני שוב אין אנו מקבלים את דברי בת הקול שכן נכתב בתורה 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'[נג].
מספרים: שנים רבות לאחר מכן פגש רבי נתן את אליהו הנביא ושאל אותו מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה.
השיב לו אליהו: הוא חייך ואמר: נצחוני בני נצחוני בני.
סיפרו: באותו היום הביאו את כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפו אותם באש והצביעו והחליטו לנדות אותו.
שאלו זה את זה: מי ילך ויודיע לו שחבריו נידו אותו?
אמר להם רבי עקיבא: אני אלך שמא יודיע לו זאת אדם שאינו הגון ויגרום לו להחריב את כל העולם כולו.
מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפני רבי אליעזר בריחוק ארבע אמות.
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא מה יום מיומיים?
השיב לו רבי עקיבא: רבי, כמדומה לי שחבריך שומרים מרחק ממך.
בשמעו זאת רבי אליעזר קרע את בגדיו וחלץ את נעליו ונשמט וישב על גבי קרקע.
מספרים: זלגו עיניו דמעות ולקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים שאף בצק שהיה בידי אישה טפח.
שנה החכם: חרון אף גדול היה באותו היום שכל מקום בו נתן רבי אליעזר את עיניו נשרף.
אמר רבן גמליאל: נראה לי שזה קורה לי בגינו של רבי אליעזר בן הורקנוס.
עמד רבן גמליאל על רגליו ואמר: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל.
נח הים מזעפו.
אימא שלום[נה] הייתה אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. מאותה העת היא לא הניחה לרבי אליעזר ליפול על פניו בתפילת תחנון בה האדם מבקש בקשות מיוחדות כיוון שפחדה שבעלה יבקש מהאל להעניש את אחיה.
ביום אחד היא חשבה שחל ראש החודש, בו אין מתפללים תפילת תחנון, אבל היא טעתה שכן היה זה חודש מלא והחודש הבא התחיל רק למחרת. אחרים אומרים שבא עני לפתח הבית והיא הוציאה לו פת לחם. כך או כך, היא לא השגיחה על רבי אליעזר וכשחזרה מצאה אותו משתטח על פניו.
כשראתה אותו היא אמרה לו: קום, כבר הרגת את אחי.
בינתיים יצא קול שופר מביתו של רבן גמליאל להודיע ברבים שרבן גמליאל מת.
שאל רבי אליעזר את אשתו: מניין ידעת שאחיך מת?
ענתה לו אמא שלום: כך למדתי בבית אבי אבא - כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה ועל כן שערי השמיים אינם ננעלים בפני תפילתו של אדם שציערו אותו.[7]
|
|
|
|
|
|
מה אין פה? שוטה הכפר שתמיד רץ למלא את הפקודה האחרונה שהוא שומע, בריון אלים שנוקם בעולם כולו משום שכמה זקנים הצליחו להעליב את אחד מאדוניו, אויל משתולל שהמבוגר האחראי מצליח להרגיע ברגע האחרון ואקדוחן שכיר שרק ממתין לפקודה ללחוץ על ההדק. זאת תפארת פריחתה של התעמולה הרבנית, זאת שטיפת המוח המושלמת שאינה יכולה שלא לטעת בקרבנו את התובנות הבאות:
|
|
|
1.
|
כל רב גדול רשאי לצוות על אלוהיו לשנות את סדרי הטבע והאל ימהר לבצע את מבוקשו.
|
|
|
|
|
2.
|
כששני רבנים בעלי שיעור קומה תורני דומה מנחיתים על האל שתי הוראות סותרות הוא ינסה למלא את שתי ההוראות בעת ובעונה אחת.
|
|
|
|
|
3.
|
הרב הגדול רשאי להסתמך על עיוותים פרשניים כדי סתום את פיו של האל וחזקה על הגבורה שתאמץ את הפרשנות הרבנית, תאלם דום ולבסוף גם תחייך ותודה בנצחון בניה.
|
|
|
|
|
4.
|
חרון אפו של הרב הגדול מסוגל להחריב את העולם, כנראה בסיועו הפעיל של האל שעומד לרשותו.
|
|
|
|
|
5.
|
|
|
|
|
|
6.
|
האל, כנראה ביוזמתו הפרטית, שואף להתנקם בכל מתנגדיו של הרב הגדול.
|
|
|
|
|
7.
|
רב גדול אחר מסוגל לשכך את חרון האף האלוהי ולהשכיח את תאוות הנקם שבוערת בו.
|
|
|
|
|
8.
|
לרב גדול אין שום בעייה להפעיל את הבריון שעומד לרשותו ולגרום לו להרוג את כל מי שמצער אותו, אפילו אם הקורבן הוא בעצמו רב גדול.
|
|
|
|
|
סיפור אגדה זה מסמל את סופה של המהפכה שהדיחה את בורא העולם והמליכה במקומו את חברי הגילדה הרבנית. 'ריבונו של עולם' אולי שמר על תאריו הנבובים אבל סיפור תנורו של עכנאי הבהיר לכולם שהכוח, ועימו גם הריבונות, עברו לידיים יציבות יותר ואת ההחלטות יקבלו מעתה גורמים בוגרים ואחראיים שיסתמכו על שיקולים תורניים שאינם תלויים בקפריזות ובחרוני אף. האל אמנם המשיך לספק לרבנים את הלגיטימציה שאפשרה להם למשול אבל קולו הושתק והוא נכלא בכלוב של זהב הרחק מעיניהם הבוחנות של הבריות. קשה לדעת אם כמו קיסרי סין המודחים גם הוא פוצה בהרמון גדול אבל ברור לחלוטין שלאחר הפוטש של רבן גמליאל ורבי יהושע האל העדיף להסתגר בהיכליו ולהסתיר את פניו. סמכיותיו עברו לידיהם הבוטחות של הרבנים שממשיכים להשתרר עלינו עד עצם ימינו אנו.
|
|
|
סיכום
|
|
אל תיאורטי חייב להיות מרוחק, ריבוני ובלתי לחיץ. אל פונקציונלי, לעומת זאת, חייב להיות מתפשר, גמיש ומוכן לקבל מרות. אין כל פלא, אם כן, שאנשי הדת היהודים תמיד בחרו לגייס לשרותם רק אלים שמוכנים להישמע להוראותיהם ולהיענות לדרישותיהם. האלים הללו, יהוה הכוהני וה'קדוש ברוך הוא' הרבני, אמנם קושטו בתוארי כבוד, והושגבו בכינויי עוצמה ורוממות, אבל הקורא בין השורות יגלה עד מהרה שאת כוחם ויכולותיהם האלים הללו לרוב תורמים להאדרת מעמדם, כבודם, סמכויותיהם ורווחתם של אנשי הדת שהשתלטו עליהם. רק עוצמי עיניים מקצועיים מסוגלים להתעלם מהעובדה שאת התפקידים הראשיים בדרמות התנכיות והרבניות ממלאים לרוב בעלי העניין או נציגיהם[נז] שעוד שהאל מסתפק רק בתפקידים משניים ושוליים שעוזרים להבליט את חשיבותם וריבונותם של בעלי הבית האמתיים. בעידן הרבני, רוב התפקידים הראשיים הוענקו לרבנים ולגיבורי העבר (נח, האבות, משה, דוד וכדומה) שהוסבו ל'רבנים מייצגים' שלומדים תורה, מתפללים ומקפידים על כל המצוות הרבניות. תופעות אלו שבות ומוכיחות שבעלי העניין הדתיים הם תמיד הריבונים והאלים השונים עוצבו במטרה להאדיר את חשיבותם ולקדם את מטרותיהם.
|
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות'.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
ישו היה רב יהודי שמעולם הוא התיימר להקים דת חדשה. ממשיכי דרכו הקימו מספר כתות שהאמינו במשיחיותו של ישו ובמקרים מסויימים גם באלוהותו. לימים הזרם המרכזי של חסידי ישו, עימו נמנה גם השליח פאולוס, התפצל לשניים ופאולוס החל להפיץ תיאולוגיה חדשה שנסובה סביב מותו המכפר ותחייתו המחודשת של ישו. התיאולוגיה הפאוליאנית עומדת בליבה של הנצרות ולכן ניתן לראות בו, ולא בישו, את מקימה של הדת שעד לאחרונה הייתה הדומיננטית ביותר בעולם.
באותו האופן, גם הרבי מליובאוויטש לא תיכנן כנראה להקים דת חדשה ובכל זאת התפתחה סביבו כת פולחן אישיות שכבר הכריזה עליו שהוא הוא המשיח לו בני ישראל מייחלים כבר כמעט אלפיים שנה. סביר להניח שתוך זמן קצר יקום התיאולוג שיטען שהרבי מלכתחילה נשלח אלינו מהמרומים, או שלאחר הסתלקותו הוא חבר לאבינו שבשמיים, כך שאין הפריד בין האל לבן לווייתו הנאמן וסגידה לאחד ממילא מחייבת גם סגידה לשני. מכאן ועד להפיכתה של כת פולחן האישיות לדת בזכות עצמה הדרך כבר אינה כה ארוכה ואין סיבה להניח שתוך דור או שניים לא תתווסף למשפחת הדתות היהודית דת חדשה שמאמינה במשיח שהתגשם ומת במאה העשרים, בדיוק כשם שמשיח אחר התגשם ומת כאלף ותשע מאות שנה קודם לכן.
באותו האופן, גם הרבי מליובאוויטש לא תיכנן כנראה להקים דת חדשה ובכל זאת התפתחה סביבו כת פולחן אישיות שכבר הכריזה עליו שהוא הוא המשיח לו בני ישראל מייחלים כבר כמעט אלפיים שנה. סביר להניח שתוך זמן קצר יקום התיאולוג שיטען שהרבי מלכתחילה נשלח אלינו מהמרומים, או שלאחר הסתלקותו הוא חבר לאבינו שבשמיים, כך שאין הפריד בין האל לבן לווייתו הנאמן וסגידה לאחד ממילא מחייבת גם סגידה לשני. מכאן ועד להפיכתה של כת פולחן האישיות לדת בזכות עצמה הדרך כבר אינה כה ארוכה ואין סיבה להניח שתוך דור או שניים לא תתווסף למשפחת הדתות היהודית דת חדשה שמאמינה במשיח שהתגשם ומת במאה העשרים, בדיוק כשם שמשיח אחר התגשם ומת כאלף ותשע מאות שנה קודם לכן.
ראה הערך 'קלויניזם' בויקיפדיה
מלאכי א:ב-ג
דברים לב:לה
תהילים עג:יח-יט
ישעיה נה:ח-ט
אוגוסטינוס היה תיאולוג ופילוסוף ונראה שהוא לא נתן לשיקולי כדאיות ותועלת להשפיע על אמונתו ודעותיו. קלווין היה איש דת שכיר של מועצת העיר ג'נבה והכנסתו לא הייתה תלויה בהבטחות יומרניות אותן לא הייתה לו שום דרך לממש.
תהילים צב:ו-ז
למותר לציין שהרבנים גזרו קופון מכל ההולכים ב'דרך הישר' שכן רק הם היו מוסמכים ללמד את ההלכה היהודית, לפסוק דינים ולפקח על ביצוע נאות של ההלכות שהם המיטו על צאן מרעיתם, ובראש וראשונה על אלו שקשורים בכשרות ויחסי אישות. הרבנים גם הסתמכו על המסרים המגמתיים שהתפילות הבלתי פוסקות וקטעי האגדה התלמודיים שטפו למוחם של המאמינים ועל כספי הצדקה שזרמו אליהם, אותם הם חילקו על פי קריטריונים שהוגדרו על ידם.
בראשית ח:כ-כא
בראשית ו:ה
בראשית ו:ו
בראשית יח:כ-לד
שמות ד:יד
שמות לב:י
במדבר יא:א
במדבר יא:י
במדבר יא:לג
במדבר יב:ט
במדבר כב:כב
במדבר כה:ג
במדבר לב:י
שמות ד:כד-כו
שמות לב:יא-יד
במדבר יז:ט-טו
עניין התרנגול מוסבר יפה קודם לכן באותו הדף:
שואלים: מתי האל כועס?
משיב אביי: באותן שלוש שעות ראשונות של היום כאשר מלבינה כרבולת התרנגול והוא עומד על רגל אחת.
שואלים: איזה מין סימן הוא זה, הרי התרנגול עומד על רגל אחת פעמים רבות במשך היום?
משיבים: יש הבדל, בכל המקרים בהם התרנגול עומד על רגל אחת ניתן למצוא בכרבולתו חוטים אדומים שלא החווירו לגמרי אבל בשעת זעמו של האל כל החוטים האדומים מחווירים ולא נותרים בכרבולת התרנגול חוטים אדומים.
(ברכות ז:א)
התמימים אולי לא יבינו איך אפשר לקלל אדם בזמן המועט בו האל זועם ולכן הרא"ש נאלץ להסביר 'אם היה מתחיל קללתו באותה שעה הייתה מתקיימת' (תוספות רא"ש על ברכות ז:א), כלומר, אם האדם מצליח להתחיל את קללתו במהלך השניות, או שברירי השניה, בהן האל רוגז אזי מובטח לו שהמרומים יגשימו את משאלתו, אפילו אם רובה נאמר בשעה שהאל כבר נרגע וחזר לעשתונותיו.
תהילים קמה:ט
משלי יז:כו
חבקוק ב:א
תהילים מד:ב
רש"י מסביר: 'שרצו שדים להורגו, וחתכו את מטתו', כלומר, השדים רצו להעניש את רבא על שהטריד את קונו.
דברים ל:יב
שמות כג:ב
רוב הדמויות התנכיות פועלות בהתאם לכללי המשחק של הכוהנים ולכן קל לזהותם כמייצגים של בעלי העניין שלימים השתלטו על הדת היהודית. רובם הקריבו קורבנות, שמעו בקול האל, שיככו את כעסיו והביאו במקרה הצורך את גאולת הגוף.
קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן - טמא ואם שער לבן קודם – טהור. ספק? הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי: טמא. ואמרי: מאן נוכח. נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות. שדרו שליחא בתריה. לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה. אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני. סבר: גונדא דפרשי הוא. אמר: תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא. כי הוה קא ניחא נפשיה אמר: טהור טהור.
(בבא מציעא פו:א)
ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי הוה קא מצער ליה טובא בקראי יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה. כי מטא ההיא שעתא ניים. אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי. 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' כתיב וכתיב 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב'.
(ברכות ז:א)
יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא נגה להו ולא אייתי להו ריפתא. אמרו ליה לבריה: כפינן. הוו יתבי תותי תאינתא. אמר: תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא. אפיקו ואכלו. אדהכי והכי אתא אבוה. אמר להו: לא תינקטו בדעתייכו דהאי דנגהנא אמצוה טרחנא ועד השתא הוא דסגאי. אמרו ליה: רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך. אמר להו: מהיכא? אמרו: הכי והכי הוה מעשה. אמר לו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה יאסף שלא בזמנו. ... הויא ליה ברתא בעלת יופי. יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה. אמר לו: מאי האי? אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי - לראותה לא אזכה? אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא - שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם.
(תענית כד:א)
פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים התפלל ולא ירדו גשמים עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו' אמר לפניו רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך התחילו גשמים מנטפין אמרו לו תלמידיו רבי ראינוך ולא נמות כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג אמרו לו תלמידיו רבי ראינוך ולא נמות כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם אמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים אמרו לו רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם אמר להם כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה אף על פי כן הביאו לי פר הודאה הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו רבונו של עולם עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד השפעת עליהם טובה אינן יכולין לעמוד יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.
(תענית כג:א)
רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא.
(תענית כד:ב)
ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא משום דבעל כותית נגדיה רבא ומית אשתמע מילתא בי שבור מלכא בעא לצעורי לרבא אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא לברה לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי דכל מאן דבעיין ממרייהו יהיב להו אמר לה מאי היא בעין רחמי ואתי מיטרא אמר לה ההוא משום דזימנא דמיטרא הוא אלא לבעו רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מיטרא שלחה ליה לרבא כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא בעי רחמי ולא אתי מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם ואנו בעינינו לא ראינו אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת אתא אבוה איתחזי ליה בחלמיה ואמר ליה מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי אמר ליה שני דוכתיך שני דוכתיה למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני.
(תענית כד:ב)
באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו! יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'. אשכחיה רבי נתן לאליהו. אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר: נצחוני בני נצחוני בני. אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להם רבי עקיבא: אני אלך שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא מה יום מיומים? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך. אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות. לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח. תנא: אף גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו. אימא שלום, דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה. אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת? אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא - כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.
(בבא מציעא נט:ב)
התגובות האחרונות