|
הסיפור התלמודי
|
|
במהלך רצף אסוציאטיבי עורכי התלמוד נזכרו במאמר שרב יהודה אמר בשמו של רב: 'שלשה צריכים רחמים מלך טוב, שנה טובה וחלום טוב'[1] וכיוון שהם כבר נגררו לעסוק בחלומות דבר לא יכול היה למנוע מהם לדוש בתורת החלומות הרבנית גם בשני הדפים הבאים. הסיפור על בר הדיא המנוול משתלב בטבעיות בתוך הרצף:
|
|
בר הדיא היה פותר חלומות. מי שהיה נותן לו שכר היה פותר לו לטובה ומי שלא היה נותן לו שכר היה פותר לו לרעה.
אביי ורבא ראו חלום אחד, אביי נתן לו זוז ורבא לא נתן לו.
ספרו אביי ורבא לבר הדיה: הקריאו לנו בחלומנו 'שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ.'[א]
לרבא אמר: יפסד עסקך ולא תוכל לאכול מרוב עצבותך.
לאביי אמר: יצליח עסקך ולא תוכל לאכול מרוב שמחת לבך.
וכך אמרו לו שניהם: הקריאו לנו בחלומנו 'בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי.'[ב]
לרבא אמר: כרעתו (יקרה לך כמשמעותו הרעה של הפסוק).
לאביי אמר: בניך ובנותיך ירבו ובנותיך תנשאנה החוצה וידמו בעיניך כאילו נלקחו בשבי.
לאביי אמר: בניך ובנותיך ירבו. אתה תרצה להשיא אותם לקרוביך ואשתך תרצה להשיא אותם לקרוביה. היא תכפה עליך להשיא אותם לקרוביה ויהיו בעיניך כעם אחר.
ולרבא אמר: אשתך תמות ויבואו בניך ובנותיך לידי אשה אחרת. שכן אמר רבא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: מה שכתוב 'בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר' זו אשת האב.
לאביי אמר: יצליח עסקך ותאכל ותשתה ותקרא פסוק זה מתוך שמחת לבך.
ולרבא אמר: יפסיד עסקך, תשחט ולא תאכל ותשתה יין ותקרא את הפסוק כדי להתפכח מפחדך.
ואמרו לו: הקריאו לנו בחלומנו 'זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה'[ה].
לאביי אמר: יתקיים תחילת הפסוק.
ולרבא אמר: יתקיים בו סופו.
אמרו לו: הקריאו לנו בחלומנו 'זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ'[ו].
לאביי אמר שיתקיים תחילת הפסוק.
ולרבא אמר שיתקיים סופו.
אמרו לו: הקריאו לנו בחלומנו 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהֹוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'[ז].
לאביי אמר: יצא לך שם, שתהיה ראש ישיבה ואימתך תיפול על הכל.
ולרבא אמר: אוצר המלך נפרץ, ותתפס באשמת גניבה וידונו הכל קל וחומר ממך. ואכן למחרת נפרץ אוצר המלך ובאו ותפסו את רבא.
אמרו השנים לבר הדיה: ראינו חסה על פי החביות.
לאביי אמר: יכפל עסקך כחסה שעליה רחבים ומקומטים.
ולרבא אמר: יהיה עסקך מר כקלח החסה.
אמרו לו: ראינו בשר על פי חבית.
לאביי אמר: יינך יהיה מבושם ומתוק ויבואו הכל לקנות בשר ויין ממך.
לרבא אמר: יחמיץ יינך וילכו הכל לקנות בשר כדי לטבל בחומץ שלך את הבשר.
אמרו לו: ראינו חבית התלויה בדקל.
לאביי אמר: ירום עסקך כדקל.
לרבא אמר: ימתק עסקך כתמרים (שהם זולים מאד בבל).
אמרו לו: ראינו רימון מכה שורשים בפי החבית.
לאביי אמר: יתיקר עסקך כרימון.
לרבא אמר: יחמץ עסקך כרימון.
אמרו: ראינו חבית שנפלה לבור.
לאביי אמר: יבוקש עסקך כמו שאומרים 'נפל הלחם בבור ולא נמצא' (הכל יחפשו אחר סחורתך ולא תמצא מרוב קונים).
לרבא אמר: יפסיד עסקך ויזרק לבור.
אמרו לו: ראינו עייר שעומד למראשותינו ונוער.
לאביי אמר: מלך (ראש ישיבה) תהיה ויעמוד אמורא (מתורגמן) עליך להשמיע בקול רם את דרשתך.
לרבא אמר: 'פֶּטֶר חֲמֹר' מחוק מן התפילין שלך.
אמר לו רבא: אני עצמי ראיתי בתפילין וישנו.
אמר לו: ו' של פטר חמור ודאי מחוקה מהתפילין שלך.
לבסוף הלך רבא בעצמו ואמר לבר הדיה: ראיתי את הדלת החיצונית של ביתי שנפלה.
אמר לו: אשתך תמות.
אמר לו: ראיתי את שיני שנפלו.
אמר לו: בניך ובנותיך ימותו.
אמר לו: ראיתי שתי יונים שעפות.
אמר לו: שתי נשים תגרש.
אמר לו: ראיתי שני ראשי לפתות.
אמר לו: שתי מכות של ראש אלה תקבל.
הלך רבא באותו היום וישב בבית המדרש כל היום. מצא שני עיוורים שהיו מתקוטטים. הלך רבא להפריד ביניהם והיכוהו שתי מכות הרימו מקלותיהם להכותו שנית, אמר: מספיק לי, רק שתיים ראיתי.
לבסוף בא רבא ונתן לו שכר ואמר לבר הדיה: ראיתי את חומתי שנפלה.
אמר לו בר הדיה: סימן הוא שתקנה נכסים בלי מיצרים.
אמר לו: ראיתי את ביתו של אביי שנפל ומכסה אותו אבקו.
אמר לו: אביי ימות וישיבתו תעבור אליך.
אמר לו: ראיתי את ביתי שלי שנפל ובאים הכל ולוקחים לבנים.
אמר לו: הלכותיך יהיו מפוזרות בעולם.
אמר לו: ראיתי שנבקע ראשי ויצא מוחי.
אמר לו: נוצה יצאה מן הכר שלראשך.
אמר לו: הקריאו לי את ההלל המצרי (הלל שאומרים על יציאת מצריים) בחלומי.
אמר לו: ניסים יתרחשו לך.
היה הולך אתו (בר הדיא עם רבא) בספינה.
אמר בר הדיא: עם אדם שמתרחשים לו ניסים למה לי ללכת? (שמא תטבע הספינה ורק רבא ינצל) תוך שהיה עולה נפל ממנו ספר, מצאו רבא וראה שהיה כתוב בו 'כל החלומות הולכים אחר הפה'.
אמר לו רבא: רשע, בידך היה הדבר וציערתני כל כך. את הכל אני מוחל לך, מלבד בתו של רב חסדא (שהיתה אשתו האהובה של רבא ובר הדיא התנבא עליה שתמות). יהא רצון שימסר אותו האיש בידי מלכות שלא תרחם עליו.
אמר בר הדיא בליבו: מה אעשה? למדנו שקללת חכם אפילו בחינם היא באה וכל שכן רבא שבדין קלל אותי.
אמר: אקום ואגלה שנאמר 'גלות מכפרת עון'.
קם וגלה לרומא. הלך וישב על פתחו של שומר בגדי המלך.
שומר הבגדים חלם חלום.
אמר לו שומר הבגדים: ראיתי בחלום שדקרה מחט את אצבעי.
אמר לו בר הדיה: תן לי זוז. לא נתן לו ובר הדיה לא פתר לו את החלום.
שוב אמר לו שומר הבגדים: ראיתי שאוכלת תולעת את שתי אצבעותיי.
אמר לו בר הדיה: תן לי זוז ולא נתן לו.
אמר לו: ראיתי שאוכלת תולעת את כל ידי.
אמר לו: אכלו תולעים את כל המשי.
שמעו בית המלך והביאו את שומר הבגדים להרוג אותו.
אמר להם: מדוע אני? הביאו את זה שידע ולא אמר.
הביאו את בר הדיא ואמרו לו: בגלל הזוז שלך התקלקלו מעילי המלך.
קשרו שני ארזים בחבל, קשרו רגל אחת לארז אחד ואת רגלו האחרת לארז אחר והתירו את החבל עד שנקרע ראשו, קם כל חלק וחלק במקומו ונקרע ונפל.[2]
|
|
הסיפור ובעיותיו
|
|
בר הדיא היה מנוול גדול שעסק בפתרון חלומות. מנוול למה? כי את החלומות שהובאו לפתחו הוא פתר בהתאם לתשלום שניתן לו. חלומות של לקוחות משלמים הוא פתר לטובה וחלומות של סרבני התשלום הוא פתר לרעה. רבא ואביי ביקשו ממנו לפתור סדרה של חלומות זהים. אביי, ששילם לבר הדיא את שכרו, למד שחלומותיו מנבאים לו הצלחות, השגים ושמחות בעוד רבא, שסרב לשלם לפותר החלומות, נדהם לגלות שחלומותיו מבשרים רק אסונות, צרות והפסדים. לבסוף גם רבא הבין את העיקרון והחל לשלם לבר הדיא את שכרו ואז, כבמחי יד, פותר החלומות התחיל למצוא גם בחלומותיו ניסים ובשורות טובות.
בר הדיא היה אמור לשוט בספינה אבל כשראה שגם רבא מתעתד להפליג באותה הספינה הוא החליט לרדת לחוף מחשש שאם הספינה תטבע רק רבא הצדיק יצליח להינצל. ביורדו נפל מכיסו ספר וכשרבא הרימו הוא גילה שכתוב בו 'כל החלומות הולכים אחר הפה'. רבא התרגז על בר הדיא – ובצדק. פותר החלומות רודף הבצע ציער אותו וגרם למות אשתו אף שהיה באפשרותו לפתור את חלומותיו באופן אחר ולמנוע ממנו צער כה רב. הרב הגדול לא היה מסוגל להבליג על העוול שנעשה לו והוא קילל את פותר החלומות בקללה הנוראה: 'יהא רצון שימסר אותו האיש בידי מלכות שלא תרחם עליו'. בר הדיא ידע ש'קללת חכם אפילו בחינם היא באה', וכל שכן כאשר רבא קילל אותו בצדק, ולכן הוא ברח לרומא. גם שם הוא המשיך בדרכיו הנלוזות וסרב לפתור את חלומותיו של שומר הבגדים המלכותי. כשהסתבר שכל בגדי המלך נאכלו על ידי תולעים, ושומר הבגדים לא היה מודע לסכנה בגלל שבר הדיא סרב לפתור לו את חלומותיו, החליטו בחצר המלכות להוציא להורג את הרשע המנוול ובר הדיא מצא את סופו בצורה אכזרית במיוחד. רבא[ח] ואביי[ט] היו בני הדור הרביעי של אמוראי בבל ושניהם פעלו במחצית הראשונה של המאה הרביעית לספירת העמים. התלמוד נערך בימי רב אשי ורבינא, לגביו כתב רב שרירא גאון באגרתו 'ובארבע בשבא דהוא י"ג בכסלו דשנת תתי"א (475) שכיב רבנא אבינא בריה דרב הונא דהוא רבינא והוא סוף הוראה.' ממותו של רבא בשנת 352 ועד לימיהם של רבינא ורב אשי חלפו, אם כן, למעלה ממאה שנה ונראה שהסיפור על בר הדיא, אביי ורבא התגלגל בחוגים רבניים במשך שנים רבות עד שהוא קיבל את עיצובו הסופי ושובץ במסכת ברכות של התלמוד הבבלי. במצב זה סביר מאד להניח שהסיפור שופר, עודכן, הורחב והועשר במהלך עשרות השנים שחלפו עד לעריכתו הסופית ואין כל סיבה להניח שהוא מתאר אירועים שהתרחשו בפועל. למען האמת, ההסתברות שרבא ואביי יחלמו שלוש עשרה חלומות זהים ברצף היא קצת פחות מאפסית ואיש גם אינו מסוגל להעלות על דעתו שרבא היה באמת כל כך טיפש ועשה כל כך הרבה שטויות. ברור, אם כך, שלא מדובר כאן בתיעוד היסטורי אלא ביצירה ספרותית מלוטשת שכמו הרבה פניני אגדה אחרות נכתבה על ידי, ולצרכי, גילדת הרבנים. כיוון שכך, עלינו לשאול את עצמנו מדוע הכותבים המוכשרים בחרו להתעלל דווקא ברבא המסכן והאם הם באמת האמינו בבליל האמונות הטפלות ששוקעו בסיפור מוזר זה.
|
|
מוסרי ההשכל של הסיפור
|
|
כבכל סיפור רבני, גם בסיפור הזה הוטמנו מספר מוסרי השכל שמחזקים את הנרטיב של הגילדה:
|
|
א.
|
הזהר שלא לפגוע בחכמים שנשיכתם נשיכת שועל עקיצתם עקיצת עקרב.[י] במילים אחרות, אם אתה מתנכל לחכמים אל תתפלא אם אתה מוצא את עצמך בין שני אילנות שיקרעו את אבריך מגופך ויגרמו לראשך ליפול ארצה.
|
|
ב.
|
קללת חכם תמיד יוצאת אל הפועל, אפילו אם היא ניתנת ללא כל הצדקה נראית לעיין, לכן טוב יעשה כל מי שאינו מעונין להינזק אם יקפיד בכבודם של הרבנים, ישמע בקולם וישתדל לא להרגיזם.
|
|
ג.
|
תאוות הבצע ורוע הלב הן מידות מגונות, במיוחד כאשר הן גורמות להדיוטות להתעמר ברבנים ולחמוד את זוזיהם. בר הדיא נתן לאהבת הממון לשלוט בו ולכן בהחלט מגיע לו עונש אכזרי ביותר.
|
|
מהו פתרון חלומות?
|
|
החוקרים המודרניים מסבירים את החלומות במספר אופנים שונים אבל כולם מסכימים שמדובר בפעילות אנושית שמתבצעת במוחו של האדם ללא מעורבותו של גורם חיצוני כלשהו. לא כך הבינו את החלום ומשמעותו בתקופתם של חכמינו הזכורים לטוב. באותם הימים ראו בחלומות מסרים שהוחדרו לתודעתו של האדם על ידי כוחות על-טבעיים שרוצים להזהיר את החולם, לחשוף בפניו סודות או להראות לו את העתיד שממתין לו. הגורמים העל-טבעיים (אלים, מלאכים, שדים, רוחות וכדומה) מקודדים בסמלים את המסרים שהם שולחים לתודעתו של האדם ולכן ההדיוטות לרוב אינם מסוגלים להבין את החלומות שהם עצמם חולמים והם נזקקים לשירותיהם של 'פותרי חלומות' מיומנים דוגמת יוסף בן יעקב אבינו, בר הדיא ועשרים וארבעת פותרי החלומות שפעלו בירושלים[יא]. הללו ניחנו ביכולות מיוחדות שמאפשרות להם להבין מה מסתתר מאחורי הסמלים ולחלץ מהחלום את ההזהרה או הנבואה שהוצפנו בו. רבא ואביי, למרות גדולתם וטבלאות הפיענוח המפורטות שעמדו לרשותם[יב], לא ידעו כיצד לפענח חלומות וגם הם נאלצו, ככל האדם, לשכור את שירותיו של פותר חלומות. מסתבר שבכך הם הכניסו את עצמם לעולם הזוי לו אפילו הם לא פיללו.
|
|
האם מחבר הסיפור לועג לרבא?
|
|
תחילת הסיפור עלולה להטעות ולגרום לנו לחשוב ששני הרבנים ניסו לחשוף את אחיזת העיניים של בר הדיא, או אולי רק לבדוק את כישוריו, כאשר חלומותיו של אביי משמשים כקבוצת הניסוי ואלו של רבא כקבוצת הביקורת. אחרים אולי יסיקו שזאת פרודיה יפה על האמונות הפרימיטיביות של רבני בבל שבאמצע המאה הרביעית לספירה עדיין חשבו שפותרי חלומות מסוגלים להטות את המציאות ושקללתו של רב יכולה לשנות גורלות ולהמיט אסונות. אלו גם אלו טועים. הסיפור על בר הדיא המנוול הוא סיפור רבני שגרתי שאינו נגוע באלגוריות מיותרות או עומקים נסתרים. ביקורת צינית על רבא יש בו בשפע אבל הסיפור מבהיר היטב שאביי ורבא התייחסו ליכולותיו של בר הדיא ברצינות הכי גמורה ושניהם הסכימו, במוקדם או במאוחר, שיש לשלם לפותר החלומות עבור שירותיו אם רוצים לקבל ממנו פתרונות טובים ולא פתרונות מזיקים.
שלושה מגיבורי הסיפור לוהקו בתפקידים חד-מימדיים: בר הדיא התנהג כמצופה מכל רשע מנוול שמוזמן להשתתף בסיפורים הרבניים רק כדי להצדיק את מוסרי ההשכל של הגילדה בעוד שאביי ושומר הבגדים המלכותי שיחקו שני טיפוסים שבלוניים שהאמינו בממשיותם של החלומות וביכולתו של פותר החלומות להבין את המסרים שהוצפנו בהם. הגיבור האמתי של הסיפור הוא רבא, היחיד שדמותו התפתחה ורכשה מימדים נוספים במהלכו של הקטע התלמודי. בתחילה הוא סרב לשלם, אחר כך הוא החליט לשלם ולבסוף הוא רוכש תובנה חדשה, מבין שבר הדיא היה יכול להציל את חיי אשתו ומקלל את המנוול הרשע על שלא עשה זאת. לכאורה נראה שיש כאן נסיון כנה להציג את רבא כדמות אנושית שטועה, מבינה, מתקנת את טעויותיה ומתאבלת על האסונות שחולשותיה המיטו עליה אבל עלינו לזכור שהרבנים אינם עוסקים בדרמות יווניות וכל עניינם בהאדרת שמם, בשיווק הנרטיב שלהם ובהפצת מוסרי השכל שמקדמים את מטרותיהם. גם במקרה זה רבא לא תואר כגיבור טראגי אלא להיפך - עורכי הגמרא, אולי בכוונה ואולי מבלי משים, גימדו והגחיכו אותו והציגו אותו כאויל קמצן שאינו מסוגל להבין את המסרים שהמציאות שבה ומטיחה בפניו.
קשה להבין את שיקוליו של רבא: אם הוא לא האמין ביכולותיו של בר הדיא - מדוע הלך אליו מלכתחילה? אם הוא כן סמך על פתרונותיו - מדוע הוא סרב לשלם לו על שירותיו? הסיפור מאשר שלפחות חלק מפתרונותיו של בר הדיא אכן התממשו: אביי התמנה לראש ישיבה, שני עיוורים היכו את רבא, אשתו נפטרה, ו' של פטר חמור כנראה נמחק מהתפילין שלו ותולעת אכן אכלה את בגדי המשי של המלך. אף שהכתוב לא מציין זאת, מן הסתם לא נטעה אם נניח שגם שאר פתרונותיו קלעו אל המטרה. עם אחוזי קליעה כאלו היינו צריכים לראות את כל זקני פומבדיתא, איש וזוזו בידו, מסתדרים בשורה ארוכה מול דלתו של בר הדיא וגם רבא היה אמור להבין שזוז[יג] פה זוז שם אינו תשלום מופרז עבור חשיפת צפונות העתיד, ואולי אפילו הבטחת עתיד טוב יותר.
מדוע רבא בעצם התעקש לקבל בחינם פתרונות עליהם אחרים נאלצו לשלם? שני הפתרונות הראשונים הרי כבר סימנו את הנוסחה - שלם וזכה לפיתרון טוב, אל תשלם וקבל פתרון איום ונורא. רק אוילים מושלמים, עקשנים מושבעים או קמצנים חסרי תקנה אינם מסוגלים להסתפק בפחות משלושה עשר פתרונות זוועתיים לפני שהם מבינים שעליהם להכניס את ידם לכיסם אם ברצונם להציל את שארית עתידם. החכם רבא, שעתיד להתמנות לראש ישיבה חשובה, איבד בשלושת הפתרונות הראשונים את עסקו, ילדיו ואשתו האהובה ולא מובן מדוע הוא התעקש לקבל עשרה פתרונות הרסניים נוספים, במיוחד לאור העובדה שחלומותיו הזהים של חברו המשלם זכו לפתרונות נפלאים ומעוררי תקווה. למעשה, קשה להאמין שניתן למצוא אדם כה טיפש וחסר אחריות גם בעולם שמחוץ לאגדה הרבנית ויש לברר מדוע דווקא רבא, אחד מעמודי התווך של ההלכה היהודית, לוהק בתפקיד של שוטה הכפר. האם מספרי הסיפור רצו להתנקם בו ולהציגו כמזוכיסט, קמצן מושבע ואידיוט מושלם? האם למישהו היה חשבון פתוח עם אחד מגדולי ההלכה של כל הזמנים?
יש להניח שבעת שהעורך שזר לתוך סיפור ישן את מוסרי ההשכל המקובלים הוא לא שם לב שבדרכו לרומם את חברי הגילדה הוא הצליח להשפיל עד עפר את אחד הבכירים שבהם. אנחנו לא יודעים הרבה על תולדות יהדות בבל במאה הרביעית מעבר למתואר בספרות הרבנית שתמיד מסלפת את המציאות הריאלית כך שתשרת את מטרותיהם של חברי הגילדה במקום את מטרותיה של האמת. עם זאת, לעיתים מבצבצים מתוך הסיפורים רמזים ששופכים אור חדש על אירועים ישנים ונראה שגם במקרה זה יש בסיפור יותר משנראה לעיין. תיאור קצר של האירועים בשנים 323 עד 352 לספירת העמים[יד] יעזרו לנו להבין טוב יותר את רקעו של הסיפור המוזר: לאחר מותו של רב יוסף, ראש ישיבת פומבדיתא, בשנת 323, התאספו גדולי הקהילה היהודית לבחור מי מבין ארבעת החכמים הבולטים בעיר ישמש כראש הישיבה החדש. לבסוף הוחלט לבחור לתפקיד את אביי והוא התיישב על כס ראש הישיבה בשנת 325. רבא, ככל הנראה, לא קיבל ברוח טובה את בחירתו של אביי ובעקבותיה הוא חזר לעיר הולדתו, מחוזא, ועמד שם בראש ישיבה משפחתית קטנה שהתחרתה בישיבת פומבדיתא הוותיקה והגדולה. בדומה לכל איש עסקים אחר שרוצה להגדיל את עסקיו, גם רבא שלח לפומבדיתא אנשי מכירות שהתבקשו לשכנע את תלמידי החכמים לנטוש את ישיבתו של אביי ולעבור לישיבתו החדשה של רבא במחוזא: |
|
נפטר רב אדא בר אבא.
רב יוסף אמר: הוא מת בגללי כי קיללתי אותו.
רב דימי מנהרדעא אמר: אני הענשתי אותו משום שהפסיד את הגרוגרות שלי.
אביי אמר: אני הענשתי אותו כי אמר לרבנים 'עד שאתם מכרסמים עצמות בבית אביי איכלו בשר שמן בבית רבא'.
... (הגמרא ממשיכה לספר על עוד חכמים שניכסו לעצמם את מותו של רב אדא)[טו] |
|
אף שהכתוב אינו קובע במפורש שרבא נתן יד לפעילות המיסיונרית של רב אדא עלינו להניח שרב אדא לא היה מעז להתגרות באביי, ראש ישיבת פומבדיתא, ללא גיבויו של רבא. בכל מקרה, ישיבת מחוזא גדלה והתחזקה בעוד שישיבת פומבדיתא הוותיקה איבדה מזוהרה והחלה להצטמק ולדעוך.
לאחר מותו של אביי בשנת 337, רבה נבחר לעמוד בראש ישיבת פומבדיתא ובמסגרת תפקידו החדש הוא העביר את הישיבה מפומבדיתא, ששכנה על חופו המזרחי של נהר הפרת, לעיר הולדתו, מחוזא, ששכנה על גדות החידקל כשישים קילומטרים מפומבדיתא. ישיבת פומבדיתא המשיכה לפעול במחוזא עד למותו של רבא בשנת 352 ואחר כך היא התפצלה לשניים – חלקה חזר לפומבדיתא וחלקה עבר לנרש הסמוכה לסורא. בעשרים ותשע השנים מאז מותו של רב יוסף התמונה השתנתה מקצה עד קצה והישיבה הגדולה של פומבדיתא איבדה את יוקרתה, יצאה לגלות וחזרה לפומבדיתא כצל חיוור של ימי זוהרה. עורכי התלמוד לא שימרו שום עדות לטינה שהתעוררה בעקבות מהלכיו של רבא אבל קשה להאמין שאביי וחכמי ישיבתו קיבלו את חתרנותו של רבא בשלוות נפש. אדרבה, יש להניח שהיו ביניהם כאלו שהתרעמו על כך שאדם עשיר ומקורב לראש הגולה ולחצר המלכות הקים מוסד מתחרה ופיתה את בני ישיבתו של אביי העני לנטוש את ישיבת פומבדיתא ולעבור אליו למחוזא. המעבר מפומבדיתא למחוזא, מן הסתם, אילץ לא מעט חכמים לעבור לעיר חדשה או לחליפין, לנדוד כחמישים-שישים קילומטר כל אימת שהם רצו לבקר את נשותיהם וילדיהם והוא, ללא ספק, גם פגע כלכלית בסוחרי פומבדיתא שאיבדו את הלקוחות שהחליטו לעבור לישיבה במחוזא. להרבה גורמים, אם כן, הייתה סיבה טובה לכעוס על רבא וייתכן מאד שכבר בחייו, או מייד אחר מותו, החלו להלך סיפורים שהציגו את הרב הגדול באור מגוחך שהבליט פגמים נסתרים באישיותו. ייתכן שרבא זכה לשם של קמצן ששנא להיפרד מכספו ומה טבעי יותר מאשר לייחס את הטרגדיות של חייו לסרובו לשלם לבר הדיא עבור שירותיו? האירוניה מובלטת אף יותר כשמסתבר שגם בר הדיא היה חמדן ממון לא קטן וכשם שרבא חס על ממונו ולא שילם לו את שכרו גם הוא חס על פתרונותיו ולא ניבא עתיד טוב למי שלא הכניס את ידו לכיסו. |
|
האמונות הטפלות של הרבנים
|
|
הסיפור על שני המאורות הרבניים ופותר החלומות הרשע מתאר לנו עולם שאמור לגרום לשערותיו של כל בר דעת לסמור, ואולי אפילו להלבין, שכן הסיפור חושף את מקצת האמונות ההזויות וחסרות השחר בהן האמינו עמודי התווך של הדת הרבנית ואותן הם שיקעו בתלמוד הבבלי שממשיך להעשיר את ידיעותיהם, אמונותיהם והשקפת עולמם של רבבות התלמידים שדשים בו עד עצם ימינו אנו.
הסיפור מבליט את מיטב החוליים והמבוכות של הדת הרבנית: |
|
1.
|
הרבנים האמינו שבחלומות משובצים מסרים מוצפנים שישויות על-טבעיות שולחות לאדם במטרה להזהירו, להעביר לו מידע סודי או לחשוף בפניו את עתידו. היום, אנשים קצת יותר משכילים כבר חושבים אחרת אבל אין ספק שמאמינים רבים עדיין מתקשים להיפרד מדעותיהם של ענקי הרוח בני המאה הרביעית ולאמץ במקומם את הדעות המדעיות של המאה העשרים ואחת.
|
|
2.
|
אף שרבא גילה זאת בדרך הקשה, הוא למד ש'כל החלומות הולכים אחר הפה', כלומר, פתרון החלום מכתיב את המציאות ופותר החלומות מסוגל לשנות בהבל פיו את עתידם וגורלם של התמימים שמבקשים להיעזר בשירותיו. צאן הקדושים שכבר הפנים את הטיעון שהאל מוציא לפועל את הוראותיהם של גדולי ישראל[טז] לא התקשה להאמין שהוא מממש באותה נמרצות גם את הפיענוחים של פותרי החלומות ונראה שיהודי האימפריה הסאסאנית הניחו כמובן מאליו שאנשים מסויימים מסוגלים להכתיב לאל את החלטותיו ואת מעשיו.
|
|
3.
|
איזה מין 'חכם' הוא זה שאינו מכיר את ה'אמת' החשובה והרת הגורל - 'כל החלומות הולכים אחר הפה'? הבן אדם למד כל ימיו, דרש כל פסוק אפשרי וחשף את כל האמיתות האלוהיות שהאל, בחסדיו, שתל בספריו הקדושים ולמרות כל זאת הוא הופתע ממשפט בספר שנפל מכיסו של הדיוט?! האם יעלה על הדעת שחכם שהפך בה והפך בה לא הצליח להבין את האמת האיומה מכולן – שהאל מתאים את המציאות לפתרונותיהם של חלומות?
|
|
4.
|
גדול החכמים לא הכיר את תוכנו של הספר שנפל מכיסו של בר הדיא ולכן ברור שלא מדובר פה בספר תורני אלא בספר 'מדעי' שתאר תורה מאגית שהוכחה כנכונה ומדוייקת. האם יש עדות טובה מזאת לעליונותו של המדע על הדת? האם יש צורך בלימוד תורה שכל הדיוט מסוגל למצוא את האמת בספר שמן הסתם עלה לא יותר מזוז או שניים?
|
|
5.
|
כמו בהרבה אגדות רבניות אחרות, גם כאן מסתבר 'שקללת חכם - אפילו בחינם היא באה', כלומר, הקרבה לגבורה מאפשרת לחכמים להמית בהבל פיהם כל מי שרק מעורר את רוגזם. האמונה הזאת נועדה, כמובן, לתמוך בשררה הרבנית אבל נראה שבימיהם של אביי ורבא היא הפכה לנורמטיבית והציבור כולו כבר הפנים שלא כדאי להסתכסך עם רבנים שמסוגלים להמית גם בשלט רחוק – באמצעות נתינת עיניים, קסמים וקללות[יז].
|
|
6.
|
עלינו להניח שבניגוד לחגבים שלמרגלותיו, אדונם של כל הכוחות העל-טבעיים דווקא כן ידע שאין לו ולמשרתיו שום קשר עם חלומותיהם של הבריות. כיוון שכל האמת הייתה אמורה להיות מוצפנת ברמזים שנשתלו בתורה הקדושה סביר להניח שהוא שתל במקראות גם לא מעט רמזים שמפריכים את האמונה ההזויה במקורן העל-טבעי של החלומות. למרות כל הרמזים הללו, אביי ורבא לא ידעו שלחלומות אין שום קשר לישויות על-טבעיות ובכך הם הותירו אותנו להתעמת עם שלוש אפשרויות, כולן מביכות באותה המידה:
|
|
|
א.
|
האל שכח לשבץ בתורתו את הרמזים המתאימים.
|
|
|
ב.
|
הרבנים התקשו בהבנת הנקרא ולא חילצו מהרמזים את האמת האלוהית שקופלה בהם.
|
|
|
ג.
|
לפני 'השתנות הטבעים' המרומים אכן נהגו להחדיר לחלומות מסרים סמויים, אזהרות ותחזיות והם הפסיקו לעשות כן כעונש על כך שיהודים מסויימים החלו להתעסק גם בתורות חיצוניות.
|
|
|
במילים אחרות, או שהאל התרשל בשתילת הרמזים או שהרבנים לא באמת מסוגלים לפצח רמזים או שמישהו מצא תירוץ גאוני שמאפשר לטאטא את המבוכה אל מתחת לשטיח. אני אישית מאמין שהתשובה היא 'כל האפשרויות הן נכונות'.
|
|
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.
|
 |
דברים כח:לא
דברים כח:מא
דברים כח לב
קהלת ט:ז
דברים כח:לח
דברים כח:מ
דברים כח:י
'וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.' (משנה, אבות ב:י)
(נמסר בשם) רבי בנאה: עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם ... (ברכות נה:ב)
למשל:
הרואה חמור בחלום: יצפה לישועה.
הרואה חמור בחלום: יצפה לישועה.
הרואה חתול בחלום: באתרא דקרו ליה (במקום שהחתול נקרא בו) שונרא - נעשית לו שירה נאה. (במקום שהחתול נקרא בו) שינרא - נעשה לו שינוי רע.
הרואה ענבים בחלום: לבנות בין בזמנן בין שלא בזמנן - יפות, שחורות בזמנן - יפות שלא בזמנן – רעות.
הרואה סוס לבן בחלום: בין בנחת בין ברדוף - יפה לו. אדום בנחת – יפה, ברדוף – קשה.
הרואה ישמעאל בחלום: - תפלתו נשמעת (ומדובר דווקא בישמעאל בן אברהם אבל אם ראה ערבי סתם אין לזה כל משמעות).
הרואה גמל בחלום: מיתה נקנסה לו מן השמים והצילוהו ממנה.
הרואה פינחס בחלום: פלא נעשה לו.
הרואה פיל בחלום: פלאות נעשו לו. פילים - פלאי פלאות נעשו לו.
הרואה (אדם בשם) הונא בחלום: נס נעשה לו. (אם ראה בחלומו אדם בשם) חנינא, חנניא או יוחנן - נסי נסים נעשו לו.
הרואה הספד בחלום: מן השמים חסו עליו ופדאוהו.
המניח תפילין בחלום: יצפה לגדולה.
המתפלל בחלום: סימן יפה לו.
הבא על אמו בחלום: יצפה לבינה.
הבא על נערה מאורסה: יצפה לתורה.
הבא על אחותו בחלום: יצפה לחכמה.
הבא על אשת איש בחלום: מובטח לו שהוא בן העולם הבא (ובתנאי שהוא אינו מכיר אותה ולא חשב עליה לפני השינה).
הרואה חטים בחלום: ראה שלום.
הרואה שעורים בחלום: סרו עונותיו.
הרואה גפן טעונה (בפרי) בחלום: אין אשתו מפלת נפלים. שורקה (ייחור) - יצפה למשיח.
הרואה תאנה בחלום: תורתו משתמרת בקרבו.
הרואה רמונים בחלום: זוטרי (קטנים) - פרי עסקיה כרמונא (רכושו יפרח כגרגרי הרימון). רברבי (גדולים) - רבי עסקיה כרמונא (עיסקו יגדל כרימון). פלגי (פלחי רימון): אם תלמיד חכם הוא - יצפה לתורה ואם עם הארץ הוא - יצפה למצוות.
הרואה זיתים בחלום: זוטרי - פרי ורבי וקאי עסקיה כזיתים (יגדל ויפרח עסקו כזיתים) והני מילי פרי (ומדובר בפירות עץ הזית) אבל אילני (אם ראה עצי זית) - הויין ליה (יהיו לו) בנים מרובין.
הרואה זית בחלום: שם טוב יוצא לו.
הרואה שמן זית בחלום: יצפה למאור תורה.
הרואה תמרים בחלום: תמו עונותיו.
הרואה עז בחלום: שנה מתברכת לו. עזים - שנים מתברכות לו.
הרואה הדס בחלום: נכסיו מצליחין לו ואם אין לו נכסים - ירושה נופלת לו ממקום אחר.
הרואה אתרוג בחלום: הדור הוא לפני קונו.
הרואה לולב בחלום: אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים.
הרואה אווז: בחלום יצפה לחכמה. והבא עליה (על האוז) - הוי (יהיה) ראש ישיבה.
הרואה תרנגול בחלום יצפה לבן זכר. תרנגולים - יצפה לבנים זכרים. תרנגולת - יצפה לתרביצה (גינה) נאה.
הרואה ביצים בחלום - תלויה בקשתו. נשתברו - נעשית בקשתו וכן אגוזים וכן קשואים וכן כל כלי זכוכית וכן כל הנשברים כאלו.
המגלח ראשו בחלום - סימן יפה לו. ראשו וזקנו - לו ולכל משפחתו.
הנפנה (עושה צרכיו) בחלום סימן יפה לו והדברים נכונים רק אם לא קינח והתלכלך שוב.
וכך הלאה וכך הלאה. (ברכות, סוף דף נו:ב והילך)
ראו הערך 'זוז' בויקיפדיה ממנו ניתן ללמוד שערכו של הזוז היה שקול לשכר יום עבודה של פועל או מחירו של חצי גדי, כמשתמע ממילות השיר 'חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.' וגומר.
ראו 'איגרת רב שרירא גאון' (נוסח ספרדי) סימנים צז-צט
נח נפשיה דרב אדא בר אבא. רב יוסף אמר: אנא ענישתיה דאנא לטייתיה. רב דימי מנהרדעא אמר: אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי. אביי אמר: אנא ענישתיה דאמר להו לרבנן - אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא [שמינא] בי רב.
(בבא בתרא כב:א)
ראו, לשם דוגמה, את מעללי הרבנים שניסו, ולרוב הצליחו, לגרום לאל שלהם להמית את אלו שהרגיזו אותם:
רבי אליעזר במאמר 'תנורו של עכנאי'
רבי אליעזר במאמר 'תנורו של עכנאי'
ברכות נה:א
בר הדיא מפשר חלמי הוה. מאן דיהיב ליה אגרא מפשר ליה למעליותא ומאן דלא יהיב ליה אגרא מפשר ליה לגריעותא. אביי ורבא חזו חלמא. אביי יהיב ליה זוזא ורבא לא יהיב ליה.
אמרי ליה: אקרינן בחלמין שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וגו'. לרבא אמר ליה פסיד עסקך ולא אהני לך למיכל מעוצבא דלבך. לאביי אמר ליה מרווח עסקך ולא אהני לך למיכל מחדוא דלבך.
אמרי ליה: אקרינן בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וגו'. לרבא אמר ליה כבישותיה. לאביי אמר ליה בנך ובנתך נפישי ומינסבן בנתך לעלמא ומדמיין באפך כדקא אזלן בשביה.
אקריין בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר. לאביי אמר ליה בנך ובנתך נפישין את אמרת לקריבך והיא אמרה לקריבה ואכפה לך ויהבת להון לקריבה דהוי כעם אחר. לרבא אמר ליה דביתהו שכיבא ואתו בניה ובנתיה לידי איתתא אחריתי, דאמר רבא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב מאי דכתיב בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת האב.
אקרינן בחלמין לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ. לאביי אמר ליה: מרווח עסקך ואכלת ושתית וקרית פסוקא מחדוא דלבך. לרבא אמר ליה: פסיד עסקך טבחת ולא אכלת ושתית וקרית לפכוחי פחדך.
אקרינן זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה. לאביי אמר ליה: מרישיה. לרבא אמר ליה: מסיפיה.
אקרינן זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וגו'. לאביי אמר ליה: מרישיה. לרבא אמר ליה: מסיפיה. אקרינן וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וגו'. לאביי אמר ליה: נפק לך שמא דריש מתיבתא הוית אימתך נפלת בעלמא. לרבא אמר ליה: בדיינא דמלכא אתבר ומתפסת בגנבי ודייני כולי עלמא קל וחומר מינך. למחר אתבר בדיינא דמלכא ואתו ותפשי ליה לרבא.
אמרי ליה: חזן חסא על פום דני. לאביי אמר ליה: עיף עסקך כחסא. לרבא אמר ליה: מריר עסקך כי חסא.
אמרי ליה: חזן בשרא על פום דני. לאביי אמר ליה: בסים חמרך ואתו כולי עלמא למזבן בשרא וחמרא מינך. לרבא אמר ליה: תקיף חמרך ואתו כולי עלמא למזבן בשרא למיכל ביה.
אמרי ליה: חזן חביתא דתלי בדיקלא. לאביי אמר ליה: מדלי עסקך כדיקלא. לרבא אמר ליה: חלי עסקך כתמרי.
אמרי ליה: חזן רומנא דקדחי אפום דני. לאביי אמר ליה: עשיק עסקך כרומנא. לרבא אמר ליה: קאוי עסקך כרומנא.
אמרי ליה: חזן רומנא דקדחי אפום דני. לאביי אמר ליה: עשיק עסקך כרומנא. לרבא אמר ליה: קאוי עסקך כרומנא.
אמרי ליה: חזן חביתא דנפל לבירא. לאביי אמר ליה: מתבעי עסקך כדאמר נפל פתא בבירא ולא אשתכח. לרבא אמר ליה: פסיד עסקך ושדית ליה לבירא.
אמרי ליה: חזינן בר חמרא דקאי אאיסדן ונוער. לאביי אמר ליה: מלכא הוית וקאי אמורא עלך. לרבא אמר ליה: פטר חמור גהיט מתפילך. אמר ליה: לדידי חזי לי ואיתיה. אמר ליה: וא"ו דפטר חמור ודאי גהיט מתפילך.
לסוף אזל רבא לחודיה לגביה.
אמר ליה: חזאי דשא ברייתא דנפל. אמר ליה: אשתך שכבא.
אמר ליה: חזאי ככי ושני דנתור. אמר ליה: בנך ובנתך שכבן.
אמר ליה: חזאי תרתי יוני דפרחן. אמר ליה: תרי נשי מגרשת.
אמר ליה: חזאי תרתי יוני דפרחן. אמר ליה: תרי נשי מגרשת.
אמר ליה: חזאי תרי גרגלידי דלפתא. אמר ליה: תרין קולפי בלעת. אזל רבא ההוא יומא ויתיב בי מדרשא כוליה יומא. אשכח הנהו תרי סגי נהורי דהוו קמנצו בהדי הדדי. אזל רבא לפרוקינהו ומחוהו לרבא תרי דלו למחוייה אחריתי. אמר: מסתיי, תרין חזאי.
לסוף אתא רבא ויהיב ליה אגרא.
אמר ליה: חזאי אשיתא דנפל. אמר ליה: נכסים בלא מצרים קנית.
לסוף אתא רבא ויהיב ליה אגרא.
אמר ליה: חזאי אשיתא דנפל. אמר ליה: נכסים בלא מצרים קנית.
אמר ליה: חזאי אפדנא דאביי דנפל וכסיין אבקיה. אמר ליה: אביי שכיב ומתיבתיה אתיא לגבך.
אמר ליה: חזאי אפדנא דידי דנפיל ואתו כולי עלמא שקיל לבינתא לבינתא. אמר ליה: שמעתתך מבדרן בעלמא.
אמר ליה: חזאי דאבקע רישי ונתר מוקרי. אמר ליה: אודרא מבי סדיא נפיק.
אמר ליה: אקריון הללא מצראה בחלמא. אמר ליה: ניסא מתרחשי לך.
הוה קא אזיל בהדיה בארבא. אמר בהדי גברא דמתרחיש ליה ניסא למה לי? בהדי דקא סליק נפל סיפרא מיניה. אשכחיה רבא וחזא דהוה כתיב ביה כל החלומות הולכין אחר הפה. אמר: רשע, בדידך קיימא וצערתן כולי האי. כולהו מחילנא לך, בר מברתיה דרב חסדא. יהא רעוא דלמסר ההוא גברא לידי דמלכותא דלא מרחמו עליה.
אמר: מאי אעביד? גמירי דקללת חכם אפילו בחנם היא באה וכל שכן רבא - דבדינא קא לייט.
אמר: איקום ואגלי, דאמר מר: גלות מכפרת עון.
קם גלי לבי רומאי. אזל יתיב אפתחא דריש טורזינא דמלכא.
ריש טורזינא חזא חלמא. אמר ליה: חזאי חלמא דעייל מחטא באצבעתי. אמר ליה: הב לי זוזא ולא יהב ליה. לא אמר ליה ולא מידי.
אמר ליה: חזאי דנפל תכלא בתרתין אצבעתי. אמר ליה: הב לי זוזא ולא יהב ליה ולא אמר ליה.
אמר ליה: חזאי דנפל תכלא בכולה ידא. אמר ליה: נפל תכלא בכולהו שיראי.
אמר ליה: חזאי דנפל תכלא בכולה ידא. אמר ליה: נפל תכלא בכולהו שיראי.
שמעי בי מלכא ואתיוה לריש טורזינא. קא קטלי ליה. אמר להו: אנא אמאי? אייתו להאי דהוה ידע ולא אמר.
אייתוהו לבר הדיא. אמרי ליה: אמטו זוזא דידך חרבו שיראי דמלכא. כפיתו תרין ארזי בחבלא. אסור חד כרעיה לחד ארזא וחד כרעיה לחד ארזא. ושרו לחבלא עד דאצטליק רישיה. אזל כל חד וחד וקם אדוכתיה ואצטליק ונפל בתרין.
(ברכות נו:א)
(ברכות נו:א)
התגובות האחרונות