מיתוס התורה שבעל פה מתבסס על יכולתם המופלאה של גדולי ישראל להעביר מדור לדור את התורה שמשה קיבל היישר מפי הגבורה. כל פוסק ודיין אמור לדעת, באמצעות ה'קבלה' שהגיעה לידיו ובעזרת כלי ההיסק והדרש שהועמדו לרשותו, מהן ההלכות המחייבות וכיצד יש ליישמן בכל מקרה ומקרה. דא עקא, התורה עצמה מוכיחה שלמיתוס הזה אין שום עגינה במציאות כיוון שאפילו משה רבינו, גדול הנביאים, ראשון המוסרים ואב כל תלמידי החכמים, הספיק תוך שנים ספורות לשכוח לפחות ארבע הלכות, אותן הוא לא הצליח לשחזר אפילו בעזרת כל כללי הדרש וההיסק שהאל העמיד לרשותו. בצר לו משה נאלץ לשוב לאלוהיו ולבקש ממנו הנחיות נוספות וכך, מבלי משים, הוא הוכיח שבני תמותה שנוטים לשכוח ולהתבלבל אינם מסוגלים להבטיח את אמינותה של תורה שעברה בעל פה במשך למעלה מאלף וחמש מאות שנה וממילא רוב ההלכות המוכרות לנו היום 'שוחזרו' על ידי בני אדם שמן הסתם לא תמיד הצליחו להתגבר על חולשותיהם ולהדחיק את האינטרסים הכתתיים והאישיים שלהם.  

את הדת שלהם הרבנים בנו שכבה אחר שכבה, רובד על רובד, כשכל דור ודור מוסיף ליהדות ציפוי נוסף של פרשנויות, סברות ו'חידושים'. את התוספות החדשות לדת היהודית הרבנים ביססו על 'תורת' קודמיהם, אותה הם קידשו והפכו ל'אמת' מוחלטת עליה ניתן להערים פרשנויות, סברות ו'חידושים' נוספים שבתורם הפכו גם הם לנכס צאן ברזל מקודש וחוזר חלילה. הרבנים הם אלופי העולם בהמצאת פרשנויות והעלאת ספקולציות אבל איש מהם לא טרח לשאול את עצמו מניין חכמי וגדולי ישראל ידעו את מה שהם חשבו שהם יודעים והאם הם התבססו על 'אמיתות' שמשה כביכול קיבל מפי הגבורה או רק על סברות שעלו במחשבותיהם ועל הדעות החדשות שהם למדו משכניהם. הגיע הזמן לבדוק אם הדת היהודית אכן משקפת את הרצונות האלוהיים או שהיא מתבססת על לא יותר מאשר אינטרסים של בני אדם שבחרו להתפרנס ממקצוע הרבנות.   

חורבן בית המקדש השני והתמוטטותו של הממסד הרבני אפשרו לפרושים להמציא דת חדשה שהתאימה בדיוק לצרכיהם. הרבנים, ממשיכיהם של הפרושים, החלו לטעון שברשותם נמצאת תורה בלתי כתובה שהאל מסר למשה יחד עם התורה הכתובה ששירתה את צרכיהם של הכוהנים. תורה זאת, לטענתם, עברה בעל פה מדור אחד למשנהו באמצעות שרשרת ארוכה של מוסרים מהמנים עד שרבי יהודה הנשיא העלה אותה על הכתב כאלף וחמש מאות שנים לאחר ההתגלות על הר סיני. הרבנים רצו להבטיח את אמינותה של תורתם החדשה ולכן הם המציאו שרשרת מסירה דמיונית בה גדול דור אחד לימד את התורה שבעל פה לגדול הדור שאחריו, החל ממשה שלמד את התורה שבעל פה מאל עצמו ועד לאנשי הכנסת הגדולה שמסרוה לרבנים. למרבה הצער, לא נמצאו בתנ"ך מספיק גדולי ישראל שיכלו להבטיח מסירה רציפה של התורה שבעל פה (תושב"ע) ולכן הרבנים נאלצו להתעלם מכל תכתיבי ההיסטוריה וההיגיון ולחפוף בין שני ענקי רוח שמעולם לא היו מסוגלים להכיר האחד את השני. כך אנו מוצאים את ברוך בן נריה מוסר את התורה שבעל פה לעזרא הסופר, אף שברוך נולד כמאה שנה לפני לידתו של עזרא. לאחר שנוודא שברוך בן נריה לא יכול היה להיות מורו של עזרא הסופר נשאל איזה תוקף יש לתורה שבבירור לא עברה ברציפות מדור אחד למשנהו.