Skip to content

1VSDAT

שלישי, 19 מאי 2015 14:25

מה בין אלים לבני אדם?

דרג מאמר זה
(1 מדרג)
מאמר זה פותח סדרת מאמרים שמסבירה מדוע תרומתם של הרבנים לדת היהודית עולה עשרות מונים על תרומתו של הבורא ומדוע הדת משרתת היום את צרכיהם של הרבנים ולא את רצונותיו של האל. במאמרים הבאים אסקור את יסודותיה המרכזיים של הדת ואראה, פעם אחר פעם, שהיהודית הרבנית מתבססת על קביעותיהם של רבנים בשר ודם ולא על מצוותיו והוראותיו של האל. השאלה הגדולה שתרחף ברקע הדיון היא אם דרך הישר של הרבנים מקובלת גם על האל ואם ההולכים בדרך זאת אכן יזכו לחיי עולם בגן עדן והסוטים ממנה ייתייסרו לנצח במעמקי הגיהינום.    
 
 
מה בין האל לבני אדם
 
האל, מעצם הגדרתו, ההינו כליל השלמות, כל-יודע, כל-שומע, כל-רואה וכל-יכול[א]. בני אדם, לעומת זאת, אינם נהנים מתכונות אלוהיות ולכן הם נופלים קורבן למגוון רחב של חולשות אנושיות שגורמות להם, בין השאר, להוסיף על התורה שבידם, לגרוע ממנה או לשנותה וכך להעביר לתלמידיהם תורה שונה מזאת שהם קיבלו מרבותיהם. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות:
 
1.
תעתועי הזכרון
 
 
איש אינו חסין מתעתועי הזיכרון והללו רק גוברים ככל שהאדם מתבגר ומזקין. המקרא עצמו מתאר שלושה מקרים בהם משה רבנו שכח את ההלכה שהגבורה עצמה מסרה לו זמן לא רב קודם לכן ואנו חייבים להניח שאם גדול הנביאים נפל קורבן לשיכחה האנושית אזי הבעיה לא פסחה גם על שאר המשתתפים בשרשרת המסירה, כפי שניתן ללמוד מהקטע הבא:
 
 
אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.[1]
 
 
התרצנות הרבנית מנסה להחליק את הבעייה על ידי הפיכת כל מוסרי התורה שבעל פה לחכמי-על בעלי תכונות על-אנושיות אבל קשה להאמין שבכל דור ודור תמיד נמצא האדם המושלם שהצליח לא רק ללמוד ולשנן את כל ההלכות והכללים שלימים מילאו את שישים ושלוש מסכתות המשנה אלא גם לזכור את כל מה שלמד ממוריו במהלך ימי חייו, ארוכים ככל שיהיו, ולהעביר לתלמידיו את כל תורתו מבלי לשכוח ולו גם רק הלכה אחת.[ב]     
 
2.
זכרון סלקטיבי
 
 
בני אדם נוטים לזכור את הדברים שקרובים לליבם ולהדחיק את כל מה שמעורר בקרבם התמרמרות, התנגדות או טינה. בהיעדר תיעוד מתאים, אין לנו כל דרך לדעת אילו הלכות נמחקו במהלך השנים מזכרונם הקולקטיבי של הרבנים, אילו הותאמו להעדפותיהם התת-הכרתיות ואילו הומצאו כיוון שרב זה או אחר שיווה בנפשו שהוא קיבל אותם ממוריו אי-פעם בעבר.
 
3.
אינטרסים אישיים וכיתתיים
 
 
גם באנשים ההגונים ביותר מקננים לעיתים יצרים כבויים ואיש אינו מסוגל להבטיח שאף אחד מגדולי ישראל לא ארח בקרבו אהבת בצע, תאוות שלטון או רדיפת כבוד סמויים. מי יודע, אולי במקרה זה או אחר החמדות האנושיות גברו על המחוייבות התורנית וגרמו להטייתן של הלכות לטובת האינטרסים האישיים של מוסריהן.
 
4.
מחלות לא מאובחנות
 
 
בדומה לאסקופות הנדרסות, גם גדולי ישראל עלולים לחלות במחלות שונות ומשונות שפוגעות הן בגוף והן בנפש, ובכללן אלצהיימר, פרקינסון, סכיזופרניה, פרנויה, דיכאון, מאניה-דפרסיה, הפרעות חרדה כאלו או אחרות, פוביות למיניהן, הפרעות אישיות קלות וחמורות, הפרעות כאב, היסטריות, אמנזיה, סדיזם, מזוכיזם, קלפטומניה, פירומניה, דיסלקציה, הפרעות קשב וריכוז, שיטיון וכמובן גם סינדרום ירושלים. מאד לא סביר להניח שבאלף וחמש מאות שנות מסירת התורה שבעל פה, ובאלף ושמונה מאות שנות ליבון ופסיקה, אף אחד מהגדולים לא נפל קורבן למחלה שמעצם טבעה משבשת לא רק את הזיכרון אלא גם את שיקול הדעת. קשה, אם כן, לקבוע אילו הלכות נשענות על בסיס מוצק ואילו על התקף בלתי נשלט שפקד את אחד האחראים לעיצובה של הדת היהודית.         
 
5.
בושה
 
 
הבושה היא רגש חזק שגורם לבני אדם לזנוח דעות שכבר נחשבות למיושנות ומגוחכות ולאמץ במקומן דעות 'מודרניות' שמקובלות על רוב משכילי התקופה. לשם דוגמה, הבושה היא כנראה זאת שכפתה על רבנו סעדיה גאון להחליף את האל הרגזן והיצרי של אבותיו באל המנותק והטרנסצנדנטלי שמרבית משכילי בגדד כבר החשיבו להרבה יותר 'מודרני'.[ג] אותו היצר גם מדרבן את משכילי הציונות הדתית להתאים את התובנות הרבניות לתכתיבי המדע והמוסר העכשויים והוא אחד הגורמים המרכזיים להשתנות ההמתמדת שפקדה את הדת היהודית לפני שראשוני החרדים החליטו לבלום את התופעה, להתעלם מלעגם היותר משכילים ולמסמר את היהדות לאמונות ולדעות של סוף המאה השמונה עשרה.
 
6.
תחרותיות
 
 
בכל אדם טבוע הרצון, מודחק ככל שיהיה, להפגין את איכויותיו ויתרונותיו, לבסס את סמכותו ולהשאיר לעצמו יד ושם בהיסטוריה. אין לנו סיבה להניח שהדחף הזה פסח על מעבירי המסורת ופוסקי ההלכות ובספרות התלמודית ניתן למצוא לא מעט דוגמאות לרבנים בעלי אגו מפותח שנאבקו על כבודם וסמכויותיהם.[ד] המקורות הרבניים מוצפים גם בסיפורים על במפגשים דמיוניים עם דמויות שמימיות, אותם אני מייחס לרצון להתבדל מהרבנים האחרים ואם אפשר גם להתעלות עליהם[ה]. קשה להאמין שבמהלך למעלה משלושת אלפי שנים של יצירה תורנית לא התפתחו מלחמות אגו, סמכויות וכבוד שהתבטאו בסופו של דבר בקביעות הלכתיות שבהמשך עיצבו את דרכה והשקפת עולמה של הדת היהודית כולה.
 
7.
דלות ידע והבנה
 
 
אין שום סיבה להניח שכל גדולי ישראל נבחרו מבין הכפיות המצוחצחות ביותר במגירה או העפרונות המחודדים ביותר בקלמר. אין ספק שגדולה תורנית מחייבת אינטליגנציה ויכולות גבוהים מהממוצע אבל בכל קבוצה יש מוצלחים יותר ומוצלחים פחות ואסור לנו להניח שכל הרבנים שתרמו להתפתחות הדת היהודית ניחנו באותן האיכויות ובאותן היכולות. בהחלט ייתכן שלשרשרת המסירה של התורה שבעל פה, או לגילדת הרבנים שליבנה וקיבעה את הלכות התלמוד, התגנבו גם דמויות בעלות כישורים אינטלקטואלים פחות מרשימים שהצליחו, אף הם, להטמיע את דלות ידיעותיהם ומיעוט הבנתם בתוך מה שלימים הפכה לתורתו הנצחית של עם ישראל.
 
8.
לוגיקה קלוקלת
 
 
כל אדם, לרוב בצורה לא מודעת, מנסה לתקן אמירות שאינן עוברות את מסננת הגיונו על ידי הוספת מילים חסרות, השמטת מילים מיותרות או שחזור מילים שנראות לו כמשובשות. אחרים מפעילים את הגיונם כדי לפצח ניסוחים סתומים ולפשר בין התבטאויות סותרות. אם ההיגיון היה כלי אוניברסלי שמוביל תמיד ובאופן קבוע לאותן המסקנות ניתן היה להצדיק את השימוש בו גם בדיונים תורניים. דא עקא, הגיונו של האחד הוא לעיתים השעשוע של השני ולהיפך. גדולי ישראל תמיד נאלצו לחדד את הלוגיקה שלהם רק על אבן המשחזת של הלוגיקה של חבריהם ולכן אין להתפלא אם נגלה שההסקים הלוגיים של הרבנים כבר אינם מסוגלים להרשים לא רק מתמטיקאים ופילוסופים אלא גם כל מי שזכה ללמוד לימודי חול במסגרת ממלכתית כלשהי.
 
9.
הרצון להשתלב
 
 
לחברות בגילדת הרבנים יש יתרונות כלכליים רבים ולכן רוב הרבנים שנקלטו בגילדה נוטים לא לעשות גלים בבריכה בה כולם נהנים לשחות. מסיבה זאת הרבנים נוטים ליישר קו עם הסמכויות הבכירות של דורם ולתרום את חלקם לקונסנזוס הכללי. אנו נמצא מעט מאד רבנים שהעזו לטלטל את הספינה על ידי חשיפת סתירות או זיופים שמערערים את המיתוסים והנרטיבים שמשרתים את העולם הרבני ומאידך תמיד ניתקל ברבנים נלהבים שינסו לחזק את ה'אמיתות' הרבניות בעוד פלפולים, עוד מדרשים ובמקרה הצורך, גם עוד סיפורי אגדה בהם מוסרי ההשכל מצדיקים כנראה את ההתעלמות מהיעדר כל תשתית עובדתית. התרומות הללו עוזרות להטות את הנרטיבים הרבניים לכיוונים הרצויים לגילדת הרבנים והדת היהודית, כתוצאה מכך, נאלצת להתאים את עצמה לצרכים המשתנים של כל דור ודור.
 
מהי תרומתו של האל לדת היהודית?
 
האל ברא, האל בחר, האל גאל, האל ציווה, האל מתגמל/מעניש וברור שעלינו להודות לו על כל חסדיו ולמלא אחר כל מצוותיו. השאלה היחידה היא אם ההלכות שאנו נדרשים לקיים הוכתבו לנו על ידי בוראנו או שהם עוצבו ונוסחו על ידי בני אדם ספוגי פגמים וחולשות. ברור שכל מי שמוותר על אלוהי כסף ואלוהי זהב, זובח את עולותיו על מזבחות אדמה או אבן, משחרר בעיתם עבדים עבריים, נותן נפש תחת נפש, עיין תחת עין, שן תחת שן וכו' ודואג להריגת כל מי שסוטה מהנורמות של העת העתיקה אינו צריך לדאוג כלל. הוא ממלא אחר מצוות בוראו ומובטחות לו כל הברכות המפורטות בחוק[ו]. השאלה היא אם הגאולה מובטחת גם למי שנוהג על פי הפרשנויות שבני אנוש נתנו במהלך הדורות למצוות התורה, או בניסוח אחר, האם האל חייב לתגמל גם את אלו שהולכים בדרך הישר של הרבנים, ולהעניש את כל אלו שסוטים ממנה, או, לאחר שתרומתו לדת היהודית כבר התמוססה לגמרי, אין לו כיום כל רצון, תמריץ או יכולת לנהל את ספרי הזכות והחובה בעזרתם הוא גוזר את דינם של הבריות לשבט או לחסד.

האם ייתכן שכל אלו שמקפידים לקיים את כל ההלכות הרבניות למעשה רוקדים למנגינת חלילם של בני אנוש ומעשיהם אינם מרצים את בוראם ואינם גורמים לו שום נחת? כדי לענות על השאלה הזאת עלינו לבדוק במה מתבטאת תרומתו של האל לדת היהודית ואיזה משקל הדת הזאת נותנת לדעותיהם והבנתם של בני אדם שמעצם טבעם נוטים לשכוח, להמציא, לעוות, להעלים ולגלוש מעבר לסף הלוגיקה אם לא מעבר לגבולות הטעם הטוב. המאמרים בהמשכו של הפרק הזה ידונו בשאלה זאת וינסו לקבוע אם הדת היהודית נובעת מהאל או מהרבנים ואם שמירת המצוות וההלכות משרתת את מטרתיו של אב שבשמיים או רק של גילדת הרבנים שהשתררה עלינו עלי אדמות.  
 
 
 
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.
 
 


[א]             
במאמר האל הכל-יכול וכל-יודע' אני טוען שהגדרה זאת אינה מציאותית.
[ב]             
ראה המאמר 'השכחה האנושית והתורה שבעל פה'.
[ג]              
ראו המאמר 'האל של רבנו סעדיה'
[ד]              
ראו, למשל, המאמר 'רב פפא ורב הונא פוגשים את רב חנינא', המאמר 'אביי וגיסתו של רב פפא' והמאמר 'עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות'
[ה]             
ראו המאמר 'הסינדרום האירי של הרבנים'
[ו]              


[1]          
תמורה טז:א
נקרא 1570 פעמים
למאמר הבא ולקודם: מועקת השכחה »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים