Skip to content

1VSDAT

שלישי, 19 אוקטובר 2010 11:18

הטיעונים שרבי אליעזר יכול היה לטעון

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
הכניעה לרוב הדורסני אינה הכרח המציאות ובמהלך השנים הגילדה פיתחה הרבה מעקפים שמנעו מהרוב המספרי להשליט את דעתו על מיעוט שאחז בקבלת אבותיו ועל בודדים שנחשבו כגדולים בתורה. רבי אליעזר, לו רק היה ניתן לו פתחון פה, היה לבטח מביא ראיות רבות שסותרות את סירוסו של שבריר הפסוק 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת', עליו רבי יהושע ביסס את כל טיעוניו.
 
 
 
מה היה רבי אליעזר יכול לטעון אלמלא הולך שולל לחשוב שהוזמן לדיון הלכתי הנוגע לשאלת טומאתו או טהרתו של תנור? מה הייתה יכולה להיות עמדתו אם גם הוא היה מתעלם מסיפור הכיסוי ומכין את עצמו לנושא העיקרי - שאלת סמכותו הדורסנית של הרוב? ברור שטענתו הראשונה היתה מסתמכת על עדיפותה של קבלת האבות שהרי השמועה גוברת תמיד על רוב סתמי שאינו נהנה מסמכותן של מסורות עתיקות. אדרבה, חכם שמצטט הלכה קדומה שנמסרה לו מפי רבותיו מביא לדיון לא רק את עמדתו הפרטית ודעותיו האישיות אלא את כל כובד משקלה של המסורת היהודית, אותה מסורת שמעניקה להלכה את תקפותה וזכות קיומה. המשנה עצמה מדגימה ומדגישה את חשיבותה של השמועה:
 
עמוני ומואבי שנתגירו אסורים לבא בקהל ואיסור זה חל גם על כל צאצאיהם אבל נקבותיהם, אף אם הן עצמן היו אלה שהתגיירו, מותרות מיד. מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות ודין אחד לזכרים ולנקבות.
 
רבי שמעון מתיר את הנקבות מיד. אמר רבי שמעון: אני מתיר את הנקבות כיוון שיש כאן מידת קל וחומר, אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם התיר את הנקבות מיד האם אין זה הגיוני שבמקום שלא אסר את הזכרים אלא למשך שלושה דורות ראוי שנתיר את הנקבות מיד?
 
אמרו לו: אם שמעת מרבותיך את ההלכה שאתה מוסר אזי נקבל את דבריך אבל אם אתה קובע את קביעתך רק ממידת הקל וחומר אזי יש תשובה לסברה שבפיך ולא נקבל את דעתך.
 
אמר להם רבי שמעון: לא, כי הלכה אני אומר.[1]
 
במקרה שלנו, רבי אליעזר הגיע למחלוקת מצויד הן בקבלה שקיבל מרבותיו והן בשמועה שנמסרה בבת קולו שנשלחה ממקור כל השמועות. אם די בשמועת רב קדום, שאינו אלא חוליה בשרשרת המסירה, בכדי להכריע כל מחלוקת הלכתית כיצד ניתן לשלול זכות זאת מהראשון לכל המוסרים ומאב כל ההלכות? הטיעון הרבני 'לא בשמים היא' היה מתקבל בהבנה אם היה מסתבר שבת הקול מנסה להנחיל הלכות חדשות, הלכות שעקב שכחה או טעות לא נמסרו למשה על ההר. ואולם, בהכירנו את הנפשות הפועלות, נוכל מיד להוריד אפשרות זאת מסדר היום. רבי אליעזר שאמר 'המתפלל מאחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל'[2] לעולם לא היה מסתכן בסילוק השכינה והאל שכתב 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' לעולם לא היה מסכים לשמש דוגמה שלילית ולעבור על המצווה שלו עצמו.
 
האל הכול-יודע הרי ידע עוד משבעת ימי בראשית שרבי יהושע עתיד יום אחד לקפוץ ולשלול ממנו את זכות הדיבור והעובדה שהוא בכל זאת בחר ללכת בנתיב ההשפלה מוכיחה בעליל את כוונותיו התמימות. עלינו להניח שכל כוונתו היתה להגיש לבניו סיוע טכני – סיוע שכלל לא היה נדרש אם בידי רבי אליעזר היו הקלטות או תעתיקים מאושרים של השמועות הנושנות. אדרבה, בדלגה על פני כל המתווכים ואנשי הביניים בת הקול ניסתה לעקוף את שרשרת הזיכרונות הכושלים ולהביא את הכוונה האלוהית היישר לידיעתם של הצדדים המתנצחים. תיאורטית אין כל סיבה להניח שהגבורה לא מסרה למשה את כל הלכות התנור הבעייתי ושמשה לא מסר הלכות אלה ליהושע וזה לזקנים ואלו לנביאים וכך הלאה עד שהן הגיעו לידיו של רבן יוחנן בן זכאי שלבטח העבירן לרבי אליעזר ואולם אם יסתבר שקשיש שכחן זה או אחר ניתק את שרשרת המסירה האם אין זה מתפקידה של בת הקול להחזיר עטרה ליושנה ולדאוג להמשכיותה של המסורת?
 
למען האמת, לו רק היה רבי אליעזר טורח ללמד את תלמידיו את דיני התנור יום אחד לפני פרוץ המהומה היו אלה צריכים להתייצב לצידו ולהצהיר על השמועה ששמעו מגדול בתורה. כיצד, אם כן, נסביר את התעלמותם של התלמידים מדברי רבם? אפילו אם נקבל שהתלמידים לא הספיקו ללמוד את הלכות התנור לפני היום הגורלי, כפי שניתן אולי ללמוד מקינתו של מורם הדגול:
 
אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשני ספרי תורה. הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי ולא חיסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים. הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת[3]
 
כיצד נוכל לקבל ששמועה שנמסרה בלהט הויכוח לא שמועה היא? האם רשאים תלמידי חכמים לפסול את תורת רבם רק משום שנמסרה להם יום אחד מאוחר מידי? האם לאחר ששמעו את שמועת רבם לא היתה זאת חובתם להעדיף את תורת האמת ולהרים את ידם יחד עם רבי אליעזר? שוב לא נותר לנו אלא להסיק שבאותו היום נפל מוראו של הנשיא על תלמידיו של החכם וגם הם העדיפו את השיקול הפוליטי על פני המסורת ההלכתית.
 
החכמים, לו היו נעצרים להרהור קל, היו מגלים שנקלעו למצב נואש: האם בתנאים אלה יכולים הם לטעון שבידם שמועה אחרת? טענה זאת הרי תכרות את הענף עליו יושבת כל הגילדה שכן אז יתברר שביהדות יכולות להתפתח הלכות שעומדות בסתירה מוחלטת לתכתיבים שניתנו למשה בסיני. אנו היינו רוצים להניח שתורה האלוהית היא נצחית ובלתי משתנה ועל כן אנו מצפים מהאל שישמור על עקביות וימנע מלהתאים את הלכותיו לצרכי שועיו ונגידיו. מכאן שהוראותיה של בת הקול היו אמורות לחפוף במדויק את הדברים שנמסרו על ההר ועל ידי כך לסתור את מקורם האלוהי של המסורות שהיו כביכול בידיהם של רבי יהושע ומרעיו. מייד היתה עולה השאלה: אם בידי החכמים מסורת מופרכת, מסורת שבהכרח הוטמעה בהלכה היהודית לאחר מעמד מתן תורה, כיצד נוכל להיות בטוחים במקור האלוהי של כל שאר הדינים והמצוות? מאידך, אם החכמים לא יעלו את טענת השמועה הרי שלמעשה הם מצהירים 'לא שמענו' ומוטלת עליהם החובה לקבל את עמדתו המבוססת של רבי אליעזר. כך או כך, החכמים היו חייבים להיחלץ מהסבך ועל כן הם נאחזו במוצא היחיד שנותר בידם – סתימת פיותיהם של רבי אליעזר ובת הקול והשתלטות בכוח על מה שלא יכלו להשיג בדרכי נועם.
 
לא רק טענת השמועה עמדה לרבי אליעזר ובאפשרותו היה גם לגייס לצידו גם את הטענה שרוב חכמה עדיף על רוב מספרי[א]. טענה זאת עולה במחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש:
 
ההוראה שיש ללכת אחר הרוב תקפה רק אם החולקים שווים זה לזה בחכמתם, אבל במקרה הנידון בית שמאי היו מחודדים יותר מבית הלל ולכן חסידי בית הלל נהגו כמנהג בית שמאי אף שהללו היו במיעוט.[4]
 
דעה זאת, כנראה, היתה מקובלת גם על רבי נחמיה שמדד את גדולתו של יאיר בן מנשה במונחים של חלקי סנהדרין:
 
יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ כ-400 שנה מאוחר יותר.
 
לומדים זאת מהפסוק 'וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ'[ב].
 
הברייתא מסבירה כיצד ניתן ללמוד מפסוק זה שיאיר ומכיר בני מנשה מתו רק עם הכניסה לארץ ישראל:
 
רבי יהודה אומר: בדיוק שלושים וששה איש נהרגו בידי אנשי העי.
 
אמר לו רבי נחמיה: האם נאמר בפסוק שלושים וששה? הלא נאמר רק 'כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה'. לכן יש להבין שמדובר רק בהרוג אחד והוא יאיר בן מנשה שהיה שקול לרובה של הסנהדרין.[5]
 
עם זאת, נראה שטענתו העיקרית של רבי אליעזר היתה חייבת להסתמך על המשנה הבאה:
 
שואלים למה מזכירים את דברי היחיד יחד עם דברי הרוב למרות שההלכה נקבעת רק על פי דברי הרוב?
 
עונים: מזכירים את דברי היחיד למקרה שבית דין עתידי שיהיה גדול מקודמו הן בחכמה והן במניין יראה את דברי היחיד ויחליט לסמוך עליהם. בית דין אינו יכול לבטל את דברי קודמו אם הוא גדול ממנו בחכמה אך לא במניין או במניין אך לא בחכמה אבל בית דין יכול לבטל את דברי קודמו אם הוא גדול ממנו גם בחכמה וגם במניין.[6]
 
חוסר הבהירות בניסוח המשנה והיעדרו של דיון תלמודי מחייבים אותנו להסתמך על פרשנותם של הרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא הגורסים שמדובר כאן במקרה בו בית דין מוקדם פסק בשעתו על פי דעת היחיד ובא בית דין מאוחר יותר שרוצה לבטל את פסיקת קודמו. במקרה זה, קובעים השניים, אסור לבית הדין המאוחר לפסול את דברי בית הדין הקודם, אף שפסק על פי דעת היחיד, אלא אם היה גדול מאותו בית דין קדום הן בחכמה והן במספר חבריו[7]. עובדה אחת מזדקרות מייד לעיין: לא ניתן לבטל דברי בית דין אלא במקרה שכולם מסכימים שבית הדין המבטל גדול מקודמו הן בחכמה והן במניין. כאן, כנראה, טמון שורש הבעיה! קבלת דעת הרוב בסוגית תנורו של עכנאי הריהי כהודעה בעדיפותו של בית דינם של רבן גמליאל ורבי יהושע על פני בתי דינם של הרבנים הגדולים לבית שמאי. בתי דין שכבר ישבו על המדוכה, שכבר דנו בתנורם של המורדים וכבר פסקו את הלכותיו. רבי אליעזר, אם היה מקבל את דעת הרוב, היה מודה לא רק בחכמתם היתרה של רבני בית הלל אלא גם בעליונותו של בית דינם על פני בתי הדין הקדומים של בית שמאי וממילא גם בקיצה של המסורת הקדומה שנלמדה בבתי דין אלה ונשתמרה באוד העשן האחרון שניצל מחורבנם.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]             
היום, דרך אגב, אף רוב מספרי לא היה מעז להתנגד לדבריהם של המר"נים, האדמו"רים וגדולי הישיבות שנחשבים כ'גדולי הדור'.
[ב]             
יהושע ז:ה


[1]      
עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד. מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות. רבי שמעון מתיר את הנקבות מיד. אמר רבי שמעון: קל וחומר הדברים - ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם התיר את הנקבות מיד, מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד? אמרו לו: אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. אמר להם: לא, כי הלכה אני אומר.
(משנה יבמות ח:ג)
[2]      
ברכות כז:ב
[3]      
סנהדין סח:א
[4]      
כי אזלינן בתר רובא - היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי.
(יבמות יד:א)
[5]      
יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ שנאמר 'וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ'. ותניא שלשים וששה ממש - דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר שלושים וששה? והלא לא נאמר אלא 'כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה' אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין.
(בבא בתרא קכא:ב)
[6]      
וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין? שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמוֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה אֲבָל לֹא בַמִּנְיָן, בַּמִּנְיָן אֲבָל לֹא בַחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן.
(משנה, עדויות א:ה)
[7]                  
פירושי הרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא על משנה, עדויות א:ה
נקרא 9947 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים