מאמרו של ד"ר הרב מיכאל אברהם על תופעת הכיתתיות ביהדות.

על זרמים וכתות ביהדות: מה להר המור ולחב”ד? (טור 19)

בס”ד

הרב שך הגדיר פעם את חב”ד, ובצדק, ככת הכי קרובה ליהדות. אנשים תפסו את האמירה הזאת כהלצה צינית על חשבון מתנגדיו, אבל דומני שהוא התכוין לגמרי ברצינות. על אף הרתיעה המובנת מאליה מאמירות כאלה, באמת יש לחב”ד כמה וכמה מאפיינים של כת. בטור זה אני רוצה להסביר מדוע לדעתי גם הר המור ובנותיה (מה שקרוי “ישיבות הקו”) הן סוג של כת. גם דבריי כאן לא נאמרים בציניות או כדי להתבדח על חשבונו של מישהו. אני מבקש מהקורא לעבור בקפידה על רשימת המאפיינים שיובאו להלן ולגבש לפיהם את התרשמותו בסוגיא זו בעצמו. דומני שעד עתה טרם עמדו על טיבה הכיתתי של התופעה הזאת, ובזאת חשיבותם של הדברים שייאמרו כאן.

חמש סיבות טובות לדון בזה

אמירות מהסוג הזה נתפסות כמגונות מחמש סיבות עיקריות. ראשית, נראה שיש כאן “מכה תחת לחגורה”. במקום להתווכח עניינית עם תפיסות וטיעונים נתפסים להגדרות (כת או לא כת). שנית, הרצון המובן לאחדות ולכבוד הדדי מחזק מאד את התחושה הזאת. ושלישית, בשתי התופעות הללו, הן חב”ד והן ישיבות הקו, יש מאפיינים לא מעטים ולא מבוטלים שראויים להערכה רבה מאד. מדובר באנשים שמוסרים את נפשם על תורה ועל הקשר לעם ישראל, כל אחד לפי דרכו ותפיסתו, ולכן אין פלא שיש רתיעה מסיווג שלהם ככתות. ורביעית, הם נתפסים ככאלה שהולכים בדרך של כולנו אבל עושים זאת ביתר רצינות ועד הסוף. בלי פשרות כמקובל במחוזותינו. ולכן הגדרתם ככת בעצם הופכת את כל היהדות המאמינה לכת, גם אם היא לא אוהבת לראות את עצמה ככזו. אני מניח שבאמת אנשים שמסתכלים על היהדות מבחוץ יכולים לסווג את כולנו ככאלה. וחמישית ואחרונה, יש כאן לשון הרע על ציבור יקר וחשוב של תלמידי חכמים ותלמידיהם שמוסרים את נפשם על תורה וערכיה.

חמשת הסיבות הללו הן בדיוק שגרמו לי להחליט בכל זאת להרים את הכפפה ולנסות להגדיר את התופעה ולעמוד על טיבה. ברצוני לנסות ולאפיין כאן את התופעה הכיתתית בצורה יותר מדויקת. אחד המאפיינים הכיתתיים הוא חוסר היכולת להתווכח, כלומר להעלות טיעונים ולדון עניינית בהנחות היסוד. אלו לא עומדות למבחן של חשיבה ביקורתית, ולכן האופציה הזאת לא ממש קיימת במקרים כאלה. יתר על כן, האפיון שאציע יראה מדוע זו לא מכה מתחת לחגורה אלא טענה עניינית לגמרי. אני באמת חושב שמדובר בכת. באשר לרצון לאחדות אין לי כזה. אני מנסה לדון ולשמור על קשר עם כאלה שמעוניינים בזה כלפיי. כאן תחושתי היא שאין הדדיות. יש דרישה לכבוד בלי היחס ההדדי המתבקש. בנוסף, אני אנסה להראות מדוע המאפיינים החיוביים שבהחלט קיימים שם, גם הם תוצאה של האופי הכיתתי של התופעות הללו. בתוך דבריי אנסה להצביע בקצרה מדוע האופי הכיתתי אינו תוצאה הכרחית של אמונה ומחוייבות דתית באשר הן. ולבסוף, דומני שבתום הקריאה תוכלו להבין מדוע אין כאן סתם לשון הרע. זה לכל הפחות לשון הרע לתועלת, ואולי גם בגדר אמירת דבר שידוע כבר ברבים (אמנם לפעמים בלי שהם שמים לב לכך).

הערות מקדימות

ראשית, אין לי היכרות עמוקה עם תופעת הר המור וה”קו”. היא לא נראית לי חשובה במיוחד ולכן לא עסקתי בה. לכן יש לראות בדבריי כאן התרשמויות כלליות שאמורות לעורר אנשים למחשבה. גם צדה השני של המשוואה, התופעה הכיתתית, אינה בתחום התמחותי. גם בה לא עסקתי ולכן איני חש מומחה לעניין. ובכל זאת, אני מרגיש שיש בדברים אלו טעם, ואדרבה יבואו המומחים לדבר ויעמידו אותי על טעויותיי, או לחלופין יבססו וינסחו אותם בצורה יותר מדוייקת.

אני חוזר ואומר שדבריי ממש לא נכתבים בציניות או באירוניה. אני באמת חושב שמדובר בכת, ומבקש מהקוראים לעקוב אחרי התיאורים שבכאן ולגבש עמדה לא משוחדת רק בסוף.

על התופעה הכיתתית

אני מתרשם שבעבר הכתות פרחו בעיקר בתקופות של משבר ומצוקה, רדיפות, מגיפות ועוני. לעומת זאת, כיום הן פורחות גם בגלל משבר השפע וחוסר הפשר, ובעצם עקב המבוכה הפוסטמודרנית. בתרבות הפוסטמודרנית יש תחושת ואקום וחוסר פשר. תחושת סתמיות שנוצרת דווקא בגלל שאין מצוקות. נוצר צורך למרוד נגד השפע והבורגנות העצלה והשבעה (והלא אידיאליסטית). אם כל אחד והאמת שלו ואם כבר שחטנו את כל הפרות הקדושות, מה טעם בחיים האלה?! תחושות של חוסר תוחלת ושיממון מביאות אנשים למעשים קיצוניים, לא פחות מאשר מצבי מצוקה אובייקטיביים (עוני ורדיפות). דומני שאחוז ההתאבדויות והדיכאונות יכול גם הוא להעיד על כך.

כמו במצבי המצוקה הקלסיים כך גם במצב הפוסטמודרני, התחושות הללו מעודדות את כניסתם של כל מיני שרלטנים כריזמטיים שמנצלים את תמימותם של אנשים וסוחפים אותם אחריהם על לא עוול בכפם. זה קורה במישור הפילוסופי עם אוסף ההבלים והנונסנס שמכונה משום מה “הגות פוסטמודרנית”, וזה קורה גם במובן הרוחני-אידיאולוגי, כשהגויות ואנשים בעייתיים תופסים מעמד לא מובן בחלקים נרחבים של הציבור.

צריך להבין שהאווירה הכיתתית נותנת לאדם תחושת שייכות לקבוצה, משמעות לחייו ולמעשיו, תחושת קירבה לאדם גדול (לפעמים כזה שמייצג משהו עוד יותר גדול), דברים שכל כך חסרים בתרבות שבתוכה אנחנו חיים. כך כל מיני באבות שקצת קשה לי להבין מה אנשים מוצאים בהם פורחים (כלכלית, רוחנית ומעמדית) ומקבלים משמעות לא מובנת והשפעה על חייהם של אחרים. הניו אייג’ ופריחת הרעיונות ההזויים שמתלווה אליו היא מאפיין מובהק של התרבות והאווירה הזאת. אבל להבנתי, גם תופעת הר המור, שמתנגדת ולכאורה גם מנוגדת מאד לכל אלו, היא חלק מהתמונה הזאת. כדי להסביר את הדברים עליי להיכנס להגדרה שיטתית יותר של התופעה הכיתתית בכלל.

מהי כת?

מה מאפיין כתות כאלה? מחיפוש מהיר שעשיתי לא מצאתי עבודה של ממש על נושא הכתות, שכן קשה מאד לאפיין אותן (במיוחד מה יחסן לתופעת הדת בכלל. ראה על כך בהמשך). כל מאפיין כזה יכול להופיע גם במקומות אחרים, גם כאלה שאינם כיתתיים, אבל כמו כל תופעה מורכבת גם כאן ניתן לדבר על מכלול של מאפיינים שאם מתקבץ חלק ניכר מביניהם ניתן לראות בתופעה הנדונה כת.

במקום להתמקד בתיאור של התופעות הכיתתיות באופן כללי ורק אחר כך לעבור למקרה שלנו (“הקו”), אני אעשה את התיאור עצמו כבר בקונטקסט שמעניין אותי כאן. אני מקווה שייסלח לי חוסר הזהירות המתודולוגי.

1.   מנהיג. בדרך כלל לכתות כאלה יש מנהיג דומיננטי. רצוי מאד שתהיה לו קירבה אינטימית לכוחות קוסמיים (או לקב”ה), ואולי אפילו התאחדות כלשהי עמם. אין לערער על סמכותו ומנהיגותו. יש לו יכולות בלתי נתפסות להגיע לאמת המוחלטת והיחידה, וכל דבריו כאילו יצאו מפי הגבורה. כל הפיסיקה החדשה והמדע המודרני בעצם טמונים בדבריו, ואם משהו מבחוץ סותר אותם, כי אז ברור ש”החוץ” טועה, מטעה ומבולבל. יש לחוש כלפיו רחמים, לא בהכרח שנאה, ולקרבו בעבותות של אהבה לאמת המוחלטת.

2.   פונדמנטליזם. לחברי הכת צריך להיות (ובדרך כלל יש) אמון מוחלט בעקרונות. אין להעמיד אותם למבחן כלשהו (אמפירי או אחר). מי שאיבד את האמון הזה ומעמיד את הדברים למבחן ביקורתי בעצם פוטנציאלית כבר אינו חבר בכת. הוא זוכה ליחס של כופר בעיקר. במקרים רבים כל זה בהחלט יכול לבוא עטוף בשיח של מוכנות לשאלות ולביקורת, וחשיבות החשיבה העצמאית והפתיחות. השדר שאוסר כפירה בעיקר הוא במקרים רבים עקיף ולא מילולי.

3.   סגירות. הכת אוסרת היפתחות לרעיונות אחרים וצורות חשיבה אחרות. בפרט סוגי מדיה שונים שעלולים לחשוף את המאמין לטיעונים מנוגדים. רצוי לא להיות מחוברים לאינטרנט, לא לקרוא עיתונים חיצוניים, ואפילו לא ספרים וחיבורים של אנשים שאינם מאנ”ש. וגם אם כן – יש לעשות זאת בפיקוח של מנהיגים ומורים רוחניים שיודעים להתמודד עם חומרים מסוכנים כגון אלה. חשוב להבין שהסכנה העיקרית באינטרנט אינה הפורנוגרפיה והאלימות. יש כיום סינונים שמטפלים בזה בצורה סבירה. אבל החרדים והחרד”לים לא מתירים גם אינטרנט מסונן, וזאת מפני שעיקר הסכנה היא בפריצת חומות הכת והיפתחות לטיעונים ולהצגות אחרות של העובדות. זה הרבה יותר חמור מבחינתם מהפורנוגרפיה והאלימות. הדבר עלול לנפץ את תמונת העולם השלימה והקוהרנטית שמוצגת בפני המאמינים בתוך הבועה.

4.   פגישות ודיון עם בעלי עמדות אחרות אסורות בתכלית (ראה את המקרה שיובא בסוף הטור). יש לסנן את אלה שאנחנו דנים איתם (רק אלו ששימשו ת”ח אמיתיים, כלומר את המנהיג שלנו שהוריד תורה מסיני בעצמו). פגישות נעשות כהרצאות של אנ”ש לאחרים שטרם נחשפו לאור האורות של האמת הכיתתית. לעולם לא פאנל או דיון בגובה עיניים. אפילו המנהיגים בדרך כלל לא ייפגשו עם “חוצנים”, שכן יש בזה משום מתן לגיטימציה למשהו שם בחוץ. הפגישות יתבססו על דרישות מוקדמות שבאות לוודא את עליונותה של הכת ושלא יהיה בהן ח”ו ערעור על ההגמוניה שלה.

5.   החיבורים של מנהיגי הכת מכילים הסברים כוללים ומקיפים לכל תופעות החיים, ובעצם מייתרים את העיסוק בהן לגופן. כל תופעה מוגשת למאמין הכיתתי כשהיא כבר עטופה בהסבר הרלוונטי שמכניס אותה למסגרת האידיאולוגית והתיאורטית.

6.   החיים של חברי הכת הם בקבוצות שמורכבות בעיקר מהם וממי שמוכן להסתפח אליהם ולקבל על עצמו את מנהיגותם (גם אם לא לגמרי את כל תורתם). חייבת להיות הכרה בעליונותה של הכת ומנהיגיה, אחרת זה לא גר תושב ואין לתת לו להתיישב בקרבנו. הקבוצה מעניקה לכל פרט שבה חמימות ועוטפת אותו בעזרה שמסייעת לו להתמודד עם האתגרים. תופעת “השלוחים” וקבוצות הלוויין תידון להלן.

7.   כך נוצרת תחושה כאילו חיי הכת הם בועה שלימה שנותנת מענה לכל. אין צורך בשום דבר אחר, חיצוני לנו, אלא כרקחות וטבחות. מנהיגי הדור ונשיאיו כולם הם אנשי הכת או שלוחיהם שמונחים על ידם. התמונה של המאמין הכיתתי היא כאילו העולם שסביבו הוא העולם הרחב עצמו ואין בלתו. לכן תשמעו שם אמירות כמו “הרי כל גדולי הדור אמרו כך וכך (כלומר אמרו כדבריי)”, כשבעצם מדובר בטיעונים אזוטריים למדיי של אנשים שלא ממש שייכים לליגה הרלוונטית.

8.   תירוצים. מה עושים כשבכל זאת פוגשים משהו לא מתאים, תופעה חברתית היסטורית או רוחנית, או סתם טיעון טוב? ראשית, פונים בשאלה למורי הדרך שיתנו הנחייה כיצד להתייחס אליה. בדברי ההסבר שמתקבלים מהם עולים תירוצים מפולפלים כמיטב המסורת הדיאלקטית. כל תופעה או אדם שלא מתאימים לעקרונות שמותווים בתורתה של הכת מקבלים מייד הסבר מעמיק למה זה בכל זאת מתאים לעקרונות ולצפוי על פיהם. אגב, יש הדגמות מרתקות לכך בספרות הקומוניסטית. כאן באוריינט, ניתן היה לראות זאת היטב בספרים שיצאו לחושך בספריית פועלים במאבק. אצלי יש ספר של טיפוס בשם אומיילניצקי שמסביר איך כל הפיסיקה החדשה טמונה בתורתו של לנין מאור העולם, ומה שלא נמצא שם הוא פיסיקה קפיטליסטית מגוחכת (שבטח נכתבה במימון הקרן החדשה והאיחוד האירופי).

9.   העקרונות אמורים להישאב ממקור מיסטי עליון, ואין שום חיוב שיהיו קשורים לשכל הישר ולמציאות. להיפך, ככל שהם מנותקים כך ברור שמקורם הוא עליון והוא נשאב על ידי כריזמה רוחנית ממוקדת. אחרת זה עלול להיתפס כתוצאה של היצר המכונה שכל ישר ואחת דינו להידחות.

10.  שפה אזוטרית. מערכת המושגים ואוסף עקרונות היסוד מנוסחים באופן ייחודי להם, נשמעים כאילו הגיעו מפי הגבורה. מובאים להם המון “אישושים אמפיריים” שלא עומדים בשום מבחן ביקורתי, אלא במבט שטחי. חלקם מבוססים על עובדות לא רלוונטיות, חלק אחר על עובדות משובשות ומעוותות, וכשמוצגות העובדות לאשורן ממקורות אחרים מייד מובהר שמדובר על הצגה מעוותת ומגמתית של העובדות על ידי גורמים אינטרסנטיים (הנצרות העולמית והאיחוד האירופי בתיווך הקרן החדשה ומשרד החינוך ושלום עכשיו).

11.  יש לעשות שימוש בשפה אזוטרית המיוחדת לכת בניסוחים רוחניים עליונים (רצוי עם הרבה ניצוצות ואור). השפה הזאת היא בדרך כלל פומפוזית ומגלומנית (הישיבה המרכזית העולמית, התורה הגואלת, יסוד כסא ה’ בעולם וכדומה). רצוי שהשפה האזוטרית הזאת תהיה מובנת רק לחברי הכת. במקרים אלו הם יכולים לתקשר ביניהם במשפטי רמיזה, כמו “אה, טוב, את זה כבר אמר הרב טאו בספר ו’ פרק כ’ כשדיבר על מזימות הדמונים הניצוציים שואפי ההכחדה העילאית לכנסת ישראל מקליפת עמלק והואקום הקדוש מהאיחוד האירופי”. או “טוב, זה כבר רמוז אצל מרן הרב זצ”ל ב”אורות” שדיבר על חביבותה של כנסת ישראל והודה המופתי העליון והנשגב” וכן הלאה).

12.  השפה הזאת מוצגת כדיסציפלינה. לכן אין להשתמש במונחים נמוכים כמו “מחשבת ישראל”, ולא חרדיים כמו “השקפה” (קו”ף בחולם פ”א בסגול). במסגרת התורה הגואלת אנחנו לומדים “אמונה”, יען כי הכל בכל מכל כל קשור לאמונה.

13.  האמונה היא שורש הכל וממנה יוצא הכל, ולכן גם גדולי הדור לא חייבים להיות כאלה שהוכיחו יכולת למדנית והלכתית, אלא די לנו בגדולי הדור באמונה. הלמדנים כפופים לבעלי ההבנה האמונית החובקת כל. יתר על כן, ההיחשפות של צעירי הצאן לסודות האמונה נעשית אט אט. קודם ממלאים כרסם בש”ס ופוסקים (דבר קטן הוויות אביי ורבא) ואז מגיעים לדבר הגדול (מעשה בראשית ומרכבה, כלומר אמונת עיתנו). אין לחשוף את התלמידים לכל כתבי הרב זצ”ל שרק יודעי חן מבינים אותם לאשורם. יש לעשות זאת לאט לאט ומתוך הכנה ואינדוקטרינציה מעמיקה (יש סדר למשנה), יען כי יש לא מעט שמוציאים אותם למחוזות זרים ומעוותים ר”ל. לא במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד.

14.  כחלק מגיבוש תחושת השייכות ופיתוח הכפיפות המלאה ל”נכון” הקולקטיבי, השיחדש האורווליאני (new speak) הזה דורש להשתמש בלשון קולקטיבית, כגון: “אנחנו מאמינים שכך וכך”. “מקובלנו מרבותינו (שצפו הכל ברוח קודשם והתשובות לכל השאלות נמצאות בכתביהם בדילוגי אותיות) שכך וכך”. וכן השואלים את המנהיגות צריכים לנקוט בלשונות הבאות: “האם עלינו לעשות/לחשוב כך וכך?”, “מה משימתנו לעת הזאת?”, וכמובן: “מה היה חושב מרן הרב זצ”ל על מצב כזה וכזה?”.

15.  כתבי הקודש של הכת רוכבים במקרים רבים על מסורת קדומה יותר. כמו המורמונים שמתבססים על נצרות ואז בוחרים להם נביא שהוא הממשיך היחיד של המסורת הנוצרית. כך בכתות יהודיות בוחרים באופן סלקטיבי מתוך הקורפוס התורני הרחב ומתמקדים בכתבי מרן הרב _ זצ”ל (מלא את החסר) שקיבל תורה ישירות ממשה בסיני (למהדרין: ישירות מהקב”ה), וכמובן האמונים על פרשנות דבריו הם רק מפרשיו הבלעדיים, הלוא הם המנהיג ואנ”ש שמשמשים כשופרו של המנהיג הכריזמטי. כל האחרים טועים ומטעים בפרשנויותיהם המעוותות והמגמתיות לכתבי הרב (ולמציאות). נתלים בשיפולי גלימתו ששייכת רק לנו. בעצם פשוט גזלנים.

16.  ההתייחסות למנהיג ובוודאי לבעל הכתבים הקאנוניים היא רק בצורה כללית ואנונימית, מרן הרב זצ”ל. בשום אופן אין להוסיף את שמו המפורש ולומר הרב קוק, שלא לדבר על הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכן יש בזה בדל רמז כאילו יש עוד איזה מרן אחר במעמדו שאפשר היה להתבלבל ביניהם.

17.  האמת האחת והיחידה מצויה כולה בכתבי ומנהיגי הכת כמובן. אמנם מרן הרב כבר עמד על כך שיש טוב ואמת בכל דבר, חשוב להבין שזו אמירה תיאורטית שמתאימה רק לגדולי גדולים (זו תורת הצדיק החסידי של הר המור. ראה בסעיף הבא). לכן בפועל יש לדחות כל מה שבחוץ, ולכל היותר מדובר בתופעה שתוסבר כחלק מחמורו של משיח שמקדם את מטרות העולם. אלו יושגו כמובן אך ורק על ידי פעולתם של בני האור, כלומר אנשי הכת.

18.  הדרך לנטרל מסרים מחתרתיים שמצויים לרוב בכתבי הרב זצ”ל היא להסביר שהוא לא התכוין למה שכתוב אלא למשהו אחר, או שדבריו לא מיועדים ליישום בעולם הזה ועל ידי אנשים פשוטים כמונו. דבריו הם ראייה עליונה שעלינו ללמוד אותה מפאת קדושתה וקישורה לכנסת ישראל ולשכינתא קדישתא, אבל אל לנו ליישם את הדברים בפועל במציאות שלנו, ובוודאי לא על דעת עצמנו בלבד ח”ו. זוהי תורת הצדיק החסידית של הר המור. יש תורה לצדיקים ותורה לשאר העם שבשדות.

19.  גירסה קצת שונה של תורת הצדיק אומרת שכעת אנחנו נוהגים כך וכך בגלל נסיבות מקומיות, וכשאלו יחלפו נחזור לנהוג כפי שצריך (כהוראות מרן הרב זצ”ל). אין צורך לומר שהנסיבות הללו לעולם לא חולפות, וזו רק צורה מנומסת לומר שאנחנו סוטים מהאידיאולוגיה הרשמית של כתבי הקודש הכיתתיים בגלל הוראת ראשי הכת העכשוויים וראייתם החודרת את המציאות. כך ניתן לראות כאן[1] (ראה בסוף, לגבי מדיניות ההסתגרות. כאילו שבימי הרב קוק המציאות בחוץ היתה פחות מאיימת מאשר בימינו).[2]

20.  חשיבותה של רצינות. כל פרט בעולם, ובוודאי בחיי הכת, הוא הרה גורל ומשמעות. יש להסביר כיצד הוא משתלב במהלך הכללי (אל הגאולה), ולמה הוא היה צפוי מראש בכתבי הקודש של רבני הכת. קשה למצוא קצת חוש הומור וציניות בריאה ביחסה של הכת למציאות. חרדת הקודש שמלווה את הניתוחים האוויליים היא מהותית ליחס הכיתתי.

21.  ההתנהלות של הכת וחבריה היא מאד אידיאולוגית. כל צעד שלהם מוכרע על ידי שיקול דעת מעמיק ושיפוט מדוקדק האם הוא נכון או לא נכון מבחינה אידיאולוגית. אין סתם פעילות בעלמא. אם אתה הולך ללמוד כימיה או מינהל חינוכי, או קונה עוגת קצפת בקונדיטוריה, זה מחייב התייעצות עם מורי הדרך ובירור לאן זה יביא אותך ואת העולם כולו. כל צעד כזה חייב להישקל לפי התיאוריה ועקרונותיה, ובעיקר על ידי אלו שאמונים על כך כמובן. אין צורך לומר שכל סטייה קטנה מעידה על כשל עמוק שעלול להביא לתוצאות הרות אסון שרק מנהיגי הכת מסוגלים לראות את אחריתו (מי ישורנה).

22.  הכת מתנהלת באופן מאד פורמלי לפי העקרונות. השכל הישר הוא מילה גסה ויצר הרע. כידוע, דעת תורה היפך דעת בעלי בתים. זרם החיים האינטואיטיבי הוא ערך חשוב שלומדים עליו בכתבי הרב זצ”ל כמובן, אבל אין ליישם אותו בחיים אלא למי שכבר הגיע לנירוונה (כלומר נעשה מואר). הווה אומר – רק המנהיג עצמו ואין בלתו.

23.  למעלה כבר עמדתי על כך שהתופעה הכיתתית פורחת בעידן הפוסטמודרני. אחד ממאפייניו הוא הסתכלות מזימתית, שהיא כמובן הסתכלות “מעמיקה”. מישהו שטוען טענה בעצם מתכוין לכבוש עוד עמדת כוח. לעולם מסתכלים על המניעים העמוקים והלא מודעים ולא על הטיעון עצמו. איתו אין בכלל טעם להתמודד. בעולם הפוסטמודרני אין עימותים בין השקפות מנוגדות אלא רק נרטיבים ופעולה של כוחות אינטרסנטיים. כך גם חברי הכת ומשנתה, כחלק מהתופעה הפוסטמודרנית, נוהגים להסתכל על המציאות במבט “מעמיק”. הם מתעלמים ממה שקורה באמת, והעובדות כהווייתן לא ממש מעניינות אותם. הצגת העובדות בתקשורת ובציבור (כמו אחוז ההומוסקסואלים בציבור, או תקציב משרד החינוך ומי מכוין אותו) היא לעולם פרי מזימות ומניפולציות של כוחות האופל. מבחינת ההסתכלות הכיתתית העובדות הן מה שצריך להיות לפי התיאוריה ולא מה שהן באמת. כך יוצא שנשיא מדינת ישראל שהורשע באונס הוא בעצם אדם נרדף בגלל תפקידו הרם והנישא (זה שיושב על כסא ה’ בעולם ומייצג בכך מעצם הגדרתו את כוחות האור). לכן עלינו לחזק את ידיו במשא הקודש ולצאת להגנתו נגד כוחות האופל שרודפים אותו. ובכלל, השלטון הישראלי (=הכוונה למובן הקוקניקי, “איש הישראלי”,לא ישראלי במובן של אזרח מדינת ישראל כמובן) הוא ייצוג של שם ה’ בעולם והחמור שאמון על הבאת המשיח והגאולה. זה שאף אחד מהם לא מודע לזה ולא חושב כך – לא ממשמשנה. אנחנו בהתבוננות ה”מעמיקה” רואים זאת טוב מהם. בהסתכלות הזאת החלוצים שייבשו ביצות פעלו מתוך מחוייבות לצור ישראל וגואלו וכפעולה לקירוב הגאולה, ולא ח”ו כחלק מאביב העמים וזה שנמאסה עליהם הגלות. כך גם חיילי צה”ל מוסרים את הנפש על רעיונות רוחניים ועל עם ישראל (=התווך שדרכו פועלת הכת לקיים את העולם), ולא ח”ו בגלל הרצון הטבעי להתגונן בפני איומים וההבנה שאם לא יהיה צבא לא נחיה כאן. לכן גם השיח סביב הצבא חייב להיות דתי ורוחני (הרבנות הצבאית) ולא ח”ו חילוני אזרחי (חיל חינוך). כשמישהו מחזיר את הדברים למקומם הטבעי (כלומר לחיל החינוך) תהיה התקוממות רבתי על רדיפה דתית ואפלייה ועל כוחות האופל שהשתלטו על הצבא (צבא ה’). כך הדברים שמפרסם קצין לחייליו ערב הקרב עוסקים במשימה הרוחנית הגדולה ובמזימות של אויבינו להכחיד את שם ה’. לא מדובר כאן על מלחמה על טריטוריה אלא רעיונות וגאולה, תפקידנו הרוחני בעולם. יעויין ב”אורות המלחמה” (איזה שם מזעזע) למרן הרב זצ”ל.

24.  כחלק מהמבט ה”מעמיק” הם רואים בכל מה שקורה בעולם האמיתי צללים של המציאות ה”אמיתית” באמת, כלומר פעולתם של דמונים נסתרים וכוחות אופל (אנטי מוגלגיים) שמניעים את כל המציאות למטרותיהם האפלות (האיחוד האירופי. הקרן החדשה. השמאל העולמי. מועצת זקני האנטישמיות שמתכנסת בוותיקן כל ערב רק כדי להכות בנו שוב ושוב. הם לא עוסקים בכלום חוץ מאיתנו כמובן, שהרי מטרתם היא הרס שלנו ודרכנו הרס היקום שעומד עלינו ולמעננו בלבד).

25.  ככל שהמציאות פחות מתאימה לתיאוריה (לא מוצאים דמון שמסביר אותה) כך יינתנו יותר שיעורים שמסבירים למה בעצם הכל מתאים. התיאוריה תתפתח ותהפוך מורכבת יותר ויותר, והקשר בינה לבין המציאות יילך וייחלש. השיעורים יינתנו גם בקהילות הלוויין שחשופות יותר לסכנת הספיקות באמונה הבלתי מעורערת במשנת הכת. רבני הכת ייצאו ויסבירו לקהל הרחב את משמעות כל מה שקורה סביבנו במבט “אמוני”.

26.  רק מנהיגי הכת ואולי קצת גם חבריה יכולים לראות את כל עולמות האופל הללו ולהבין את פעולתם. האחרים כולם עיוורים לתופעות הללו. אבל בעצם הן ברורות לגמרי לעיני הבדולח של בעלי האמונה וההשקפה הנכונה, אלו שניחנו בדעת תורה הטהורה, גדולי הדור באמונה (שלא ברור מה יכולתם הלמדנית, אם כי יש סיפורים מסמרי שיער על גדלותם ושליטתם בכל מכמני התורה כמובן) ואמונים על “התורה הגואלת”.

27.  מגלומניה. מול כל האיומים הללו עומדים לבדם אך ורק בני האור (חברי הכת, שנרדפים על ידי כל השאר) שעליהם עומד העולם. הם נושאים על גבם את משא היקום, והלה ברוב רשעותו לא מועיל בטובו להכיר בזה ולהכיר להם תודה על כך, או למצער להכיר במנהיגותם הבלתי מעורערת.

28.  חברי הכת עוסקים בעיקר באפוקליפסות וגאולה. הפנים שלהם לעתיד ולמופשט הרוחני תוך התעלמות מההווה ומהקונקרטי והריאלי. כמו שהקונקרטי הוא רק חמורו של הדמוני המטפיזי, כך ההווה אינו אלא אמצעי להביא את העתיד. פרוזדור לאור העליון שעתיד להגיע אם נעשה את המוטל עלינו. אם כי גם על הפרוזדור יש להתבונן במבט של חסד ורחמים. בסך הכל, לא כולם זכו ליאור באור החיים, אבל ללא ספק זה יגיע. אז כולם ייווכחו שצדקנו (אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה).

29.  כעת אנחנו מגיעים למבנה ואופן הפעולה הכיתתי. כפי שכבר הסברתי, חברי הכת ומנהיגיה אחוזים פחד נורא ממה שקורה בחוץ (עולם המוגלגים). אין להיפגש ולשוחח עם אף אחד שלא עובר סינון מתאים. הבלבול האידיאולוגי הזה עלול לשבש את כל מהלך הגאולה ולהביא עלינו את פרשי האפוקליפסה. אנשים בעלי תפיסות אחרות אפילו לא יוזכרו בשמם (למשל פרופ’ ל. הנורא, הלוא הוא האיש שאין להזכיר את שמו). אבל כדי לממש את מטרות הכת יש צורך בשלוחים שיביאו את הבשורה הגדולה של התורה הגואלת החוצה (יפוצו מעיינותיך חוצה) וישפיעו על החוץ. לכן אין מנוס מיציאה מבוקרת לרשות הרבים.

30.  גם מי שכן יוצא לחושך הנורא בחוץ עושה זאת רק דרך רציף 9 ושלושה רבעים. כלומר יציאה כזאת דורשת הכנה ואינדוקטרינציה מדוקדקת תוך לימוד משנתם של המנהיגים שמסבירים לו מראש מה הוא יפגוש ומה משמעותו של כל דבר כזה ב”מהלך הכללי”, פן ייפגע (הוא עוד עלול לראות במשה קצב סתם אנס, ובמדינת ישראל סתם יישות מדינית שהוקמה כחלק מאביב העמים רחמנא ליצלן).

31.  יציאה כזאת מחייבת היררכיה ואינדוקטרינציה לגבי כל מה שבחוץ, תוך שמירת קשר רציף עם הליבה הרוחנית (המרכז העולמי של התורה הגואלת) וקביעת עיתים להגות בתורתה (הלוא היא אמונת עיתנו). כך נוצרות קבוצות הלוויין שמכונות בפי העם הזרוע הצבאית של הר המור (המכינות) ופעילי השטח (העמותות, רבני המכינות, הקצינים, שהם “השלוחים” כמו בחב”ד) וכולם פועלים כמובן סביבו ומכוחו של הגרעין המרכזי העולמי שעליו עומד העולם כולו. קבוצות הלוויין מורכבת מחיילים ומפקדים רוחניים (=פוליטרוקים שמביאים את דבר המנהיג, שמש העמים). אלו אמורים לינוק כל העת מהמנהיגות אינדוקטרינציה שתחזק אותם בדרכם למען יפיצו את אור הגאולה בציבור הרחב.

32.  העמותות שמנהלות את המאבקים האידיאולוגיים של הכת (ע”ע ליב”ה) שמאוכלסות בד”כ באלה שנמאס להם ללמוד ומהוות חלק מהזרוע הצבאית ופעילי השטח, מנווטות ומנוהלות על ידי המנהיגות יודעת הכל. עיקר תפקידן הוא לארגן הרצאות ולהפיץ פרסומים של חברי הליבה והגרעין המנהיגותי הקשה אל העם, שבהם יישפך אור נגוהות על כל מה שקורה סביבנו במבט האמיתי (ראה בראיון שמוזכר בסעיף 19). כך הציבור הרחב יבין את אור האורות של האמת ויידע להבין את מה שסביבו במבט רוחני עליון (=יבחין בדמונים שגורמים ל”חקיקה האנטי דתית” בהשפעת האיחוד האירופי והקרן החדשה). יש לזה עוד יתרון לא מבוטל, שהרי כך גם הפריפריה האינטלקטואלית והרוחנית של הכת יכולה להרגיש שיש לה תרומה וחשיבות בקידום מטרות הכת.

33.  לא ייפלא שמי מהלוויינים המורד במנהיגות של הליבה הרוחנית של הכת יזכה לחרמות ונידויים ויוקע מיידית אל מחוץ למחנה לנגד השמש עד שישוב בתשובה שלימה, יקוד חמש פעמים, יילך לקנוסה, יקבל על עצמו ללמוד את לאמונת עיתנו ת’ כרכים בעל פה, ויכיר ויקבל על עצמו שוב את מנהיגותו הבלתי מעורערת של המנהיג הכיתתי (עיין ערך ישיבת שבי חברון והרב חננאל אתרוג).

34.  במשנת הכת יש בדרך כלל שלילה מוחלטת של החוץ, ולפחות דרישה לשמירת “טהרת המחנה” כלומר לא לערבב את החוץ עם הפנים (קוסמים עם מוגלגים). הערבוב בין קדושה לחולין ובוודאי לטומאה הוא האיסור החמור ביותר, והוא מסוג השיבושים שיביאו עלינו את האפוקליפסה. אסור להכניס שום דבר מבחוץ ללימוד התורה הטהור והמושלם (שקיים רק אצלנו, וקצת אצל החרדים) שלא זקוק לשום תוספת וסיוע מבחוץ ר”ל. כל השאר הוא מזימות שניתן ללמוד עליהן (או בעצם ללמוד על שלילתן) אך ורק מתוך כתבי רבותינו שמלווים את הדברים בביאורים שמעמידים את הדברים על מתכונתם האמיתית. שהרי רק הם יכולים להבין אותם לאשורם ולהסביר את הסכנה שבהם.

35.  גם אם עוסקים במשהו בחוץ, זה רק לפרנסה ולצרכים משלימים שונים. למדעים יש אולי ערך (כל עוד אין חריגה מהקו ולא עוסקים ברעיונות), אבל בשום אופן אין להיחשף להסתכלות אחרת על תורתה של הכת עצמה. לכן מדעי החברה והרוח, חקר התלמוד, ההלכה והמקרא, או ללמוד בגוש עציון או עותניאל ר”ל פסולים בחפצא. טוב המוות מהידרדרות כזאת.

36.  החיוב במה שיש בחוץ הוא אך ורק אם ה”חוץ” מכיר את מקומו, כלומר מבין שהוא רק חמורו של משיח, קבוצת לוויין, ולא רואה עצמו כאלטרנטיבה או כטוב יותר מבני האור עצמם ח”ו. רק מי שמוכן להיות הזרוע הצבאית של הר המור (מכינות וישיבות הסדר לווייניות למיניהן) יוכל להיחשב כפריפריה (אמנם סוג ב’) של הגרעין הקשה ולהסתפח אל הפועלים עם א-ל. מה שמעניין הוא שקבוצות הלוויין הללו מקבלות על עצמן בשמחה ובאהבה את הדין. כך למשל להפגנות נגד המזימות של השמאל והקרן החדשה וביהמ”ש ומשרד החינוך יוצאים רק אלו ששייכים לקבוצות הלוויין, שהרי בני האור עצמם צריכים להמשיך לשבת ולשקוד בתורה ולהחזיק את העולם. בתי הספר שאליהם שולחים את הילדים הם רק כאלה לאנ”ש שאושרו על ידי מנהיגי הכת ולא יונקים ר”ל ולו שמץ ממשרד החינוך שנפל ידי הקליפות בעוונותינו הרבים. אפשר לצרף אחרים שמקבלים על עצמם את מנהיגותה של הכת. שיתוף פעולה עם אחרים פסול בתכלית. ככל שהלוויין פועל רחוק יותר החובה עליו לקשור את עצמו ילדיו למרכז הרוחני העולמי גדול יותר (ע”ע שלוחי חב”ד הכשריהם וילדיהם).

37.  מה שתיארתי עד כאן הוא בדיוק תופעת ה”קו”. הקו הוא תוצאה של הרצון להשפיע על החוץ בלי להתנתק מהמרכז, או הליבה הרוחנית. בעצם מדובר בכמה קווים קונצנטריים. הקו הפנימי מקיף את הוד קדושתו המנהיג היודע כל שנמצא מעל לכל ביקורת. הקו הבא מקיף את תלמידיו הנאמנים יודעי רוחו ומביאי דברו. שופרותיו הנאמנים של גדול הדור באמונה. הקו השלישי מגדיר ותוחם את הליבה, הגרעין הקשה של התורה גואלת, כלומר ישיבת הר המור שעליה עומד העולם (היא הישיבה המרכזית העולמית האמיתית). הקו הרביעי מקיף את מוסדות הלוויין ופעילי השטח (הזרוע הצבאית והפעילים). מה שמחוץ לכל אלו הוא ה”חוץ” האולטימטיבי, אם כי גם הוא מחולק לכאלה שמכירים בכך שהם חוץ ומלאים רגשי נחיתות כראוי להם. אחרים עוסקים בתחומים נייטרליים יחסית (אם כי בעומק אין מאומה שלא קשור ל”אמונה” כמובן, או לפחות לאמונת עיתנו) ולכן אפשר להתעלם מהם ורצוי אף לקרבם בעבותות של אהבה לתורה הגואלת. כל האחרים, מישיבות הסיטרא אחרא של הגוש ועותניאל והמשך בעיתונאים ומשרד החינוך ומערכת המשפט והשמאל הישראלי לגווניו, וכלה בקרן החדשה, האיחוד האירופי, המיסיון והנצרות העולמית (זקני הוותיקן), הערבים ובפרט הפלסטינאים, כל אלו אינם אלא הזרוע הצבאית של הסיטרא אחרא ויש להתרחק מהם ומהמונם. כל מגע איתם אסור, ואפילו בהכוונה ואינדוקטרינציה של המנהיגות הרוחנית.

כמה הערות מסייגות

1.   במקרים רבים מופיעים בתופעה הכיתתית אלמנטים כלכליים ופיננסיים (צבירת כסף לקופת הכת או המנהיג). לפעמים מדובר בכוח וכבוד, ולא בהכרח בממון. המאבק הכוחני והכלכלי הוא לעולם למען האידיאות ויסודתו בהררי קודש, שהרי למנהיגים ולכת אין אינטרסים אלא רק אידיאולוגיה טהורה וצרופה. חשוב לציין שבמקרה של הר המור ככל הידוע לי זה לא קורה. נראה שהם ומנהיגיהם כנראה באמת מאמינים בדרכם ולא עושים סתם מניפולציות אינטרסנטיות. למען האמת אני לא בטוח אם זה טוב יותר או רע יותר מכת רגילה. אם אכן זהו המצב זה מעיד על בעייה קשה בחשיבה וגם על מסוכנות רבה יותר. במקרים רבים כת אידיאולוגית שמאמינה באמת בדרכה מסוכנת אף יותר ממניפולטורים.

2.   כתות ניחנו במסירות נפש רבה ביותר. פונדמנטליסטים לוקחים ברצינות כל דבר ולא מערערים על שום עיקרון ממשנתם, ולכן מטבע הדברים הם מוסרים את נפשם על רעיונותיהם. ואכן בכת דנן יש מסירות נפש ראויה להערכה רבה, הן על רעיונותיהם התמהוניים ולא פחות מכך על דברים חשובים באמת (כמו לימוד תורה עיסוק בחינוך ויתור על מעמד כלכלי ונכסים ועוד). אבל חשוב לא לערבב בין הערכה רבה שבהחלט מגיעה להם לבין שיפוט נכון ולא מוטה של התוצאה, כלומר של דרכם. לא רק שאין סתירה, אלא שכאמור המסירות מאפיינת כתות באשר הן.

3.   כל הדברים שנאמרו כאן מתייחסים להתנהלות הכיתתית הקולקטיבית. מה שמאד מבלבל בעניין זה הוא שהיחידים יכולים להיות חכמים ונחמדים, ממש אנשים רגילים כמוני וכמוך. אגב, זה נכון להרבה מהכתות, ממש ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד. לכן חשוב להבחין בין השיפוט של הכת לשיפוט של היחידים החברים בה. האנשים הם טובים וראויים, ממש מיטב הנוער. ועדיין הדבר לא סותם את הגולל על השיפוט הקולקטיבי במבט “מעמיק” שמתייחס למה שמאחורי האנשים ומה שמניע אותם.

4.   ניתן לשאול האם מההגדרות הללו לא נכון להסיק שאמונה דתית מעצם טיבה היא כת? לכאורה רוב הדברים שתיארתי כאן מאפיינים אמונה דתית באשר היא. כפי שהערתי בהתחלה, ההערכה לה זוכות שתי הכתות הללו (הר המור וחב”ד) נובעת בדיוק מכך שהן מממשות ברצינות ובמסירות את תפיסת העולם הדתית בכלל.

לא אכנס כאן לכל ההבדלים, אבל דומני שהחשוב שבהם נוגע לשאלת הפונדמנטליזם (אותו הגדרתי בהקדמה לספרי אמת ולא יציב). דומני שהפונדמנטליזם הוא המאפיין היסודי ביותר של התופעה הכיתתית, והשאר הם נגזרות שלו. כל עוד המאמין מוכן להעמיד את עקרונותיו למבחן ביקורתי של שכל ישר והיגיון ולמבחנים אמפיריים סבירים הוא לא פונדמנטליסט, ולכן לא נכון להכניס אותו לגדר של חבר כת. ואכן, משמעות הדבר היא שפרשנויות פונדמנטליסטיות לאמונה ולמחוייבות דתית לעולם יש בהן סכנה של כיתתיות.

יש רבים שרואים בחב”ד והר המור תפיסה נכונה ברמה העקרונית, ולכן רואים בעצמם סוג ב, אנשים חלשים ופשרנים שלא עומדים ברעיונות הגדולים ובמימושם. אלו בעצם נגועים בתפיסה כיתתית על אף שאינם מיישמים אותה. חשוב לי להעיר שכל אחד צריך לבחון את עצמו האם זה שהוא לא מיישם את הרעיונות ה”גדולים” הללו זו רק חולשה או שמא משהו שם נראה לו בעייתי ופגום. הממסד הרבני מעודד את התפיסה הכיתתית הזאת ומביא אנשים רבים לתפוס אותה כאוטופיה הנכונה. דבריי כאן באו בעיקר כדי לתת ל”חולשה” הזאת גושפנקה אידיאולוגית. זו לא חולשה אלא סתם שכל ישר. בז’רגון הכיתתי, עצת היצר.

הבהרה חשובה: על אמת וכיתתיות

אין ללמוד מדבריי כאן שאני חושב שהאיחוד האירופי לא בוחש אצלנו בקדרה, או שהקרן החדשה לישראל היא מחובבי ציון וירושלים. לא מעט מהטענות של אנשי הכת דנן יש בהן ממש, וזה כנראה סוד קסמן. בלי שיש שום ממש בתיאוריה הכיתתית היא כנראה לא היתה מצליחה. לפעמים אפילו התחזיות שלהם מתממשות (אם כי דומני שלעתים די נדירות). אבל את כל זה רבים מבינים, ותרומתה של הכת היא בעיקר בדמוניזציה של התהליכים הללו. גם טענות נכונות יש לקחת בפרופורציה ולא לראות את כל המציאות שסביבנו בצילן (כל מיני דמונים של הקרן החדשה מניעים את משרד החינוך כמו הפרוטוקולים של זקני האיחוד האירופי). ידוע הפתגם שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך, אבל גם ההיפך נכון: זה שרודפים אחריך לא אומר שאתה לא פרנואיד. ניתן להתייחס באופן ענייני לרדיפות הללו, בלי לראות בהן כוחות דמוניים ושמיימיים שלית אתר פנוי מינייהו שדורשים החרמה של כל מה שזז והסתגרות מוחלטת מפני הסביבה ה”נגועה”.

סיכום

בבואי לעסוק בתופעת “הקו” הייתי נבוך למדיי, זה משתי סיבות עיקריות: א. לדעתי התופעה הזאת היא אזוטרית וחסרת חשיבות. קומץ אנשים שחיים בסרט, מה טעם לעסוק בזה?! מה שבכל זאת מצריך את הדיון הזה היא העובדה שרבים מייחסים להם ולדעותיהם חשיבות באופן לא מודע. ב. מתודת הדיון שלי מזכירה לי לבושתי את ספרו של המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, שכולו לא נכתב אלא כדי להכניס בסופו פרק על הרצל והציונות כחלק מתופעת משיחיות השקר. כך השימוש שלי כאן בכותרת ספרו של אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות, והדיון שלי כאן בתופעת הכתות לא נעשה אלא כדי להכניס את התופעה הנ”ל לקונטקסט הכיתתי. ובכל זאת, דומני שגם בדבריו של המבורגר יש מן האמת (ואעסוק גם זה בספרי על התיאולוגיה), והוא הדין כאן.

החשיבות הלא מובנת שהכת הזניחה והתמהונית הזאת מקבלת בציבור הציוני-דתי מבוססת להערכתי על שתי שגיאות עיקריות: 1. ערבוב בין ההערכה שמגיעה בדין לאנשי הכת על מסירות הנפש והאידיאליזם שלהם לבין שיפוט שלהם ושל משנתם מצד עצמם. 2. הזיהוי בין פונדמנטליזם לבין דתיות אותנטית ואמיתית. לכן דומני שאם כל דבריי כאן לא נכתבו אלא רק בשביל ההערה האחרונה למעלה (4 בחלק ההערות המסייגות) דיינו.

מבחינתי, הלקח הכי חשוב מהדברים הוא שאמונה דתית לא צריכה ולא יכולה להיות פונדמנטליסטית. הזיהוי ביניהם, שרווח הן בין המאמינים והן בין אלו שאינם מאמינים, הוא שגוי, מטעה ומסוכן. בראש ובראשונה  הוא בונה את עצמו. מכוח הזיהוי הזה, מי שלא פונדמנטליסט נתפס (גם בעיני עצמו) כלא באמת דתי ולכן לא מתחשבים בדבריו וחוזר חלילה. כך נוצרת זהות בין דתיות לפונדמנטליזם. בספרי על התיאולוגיה אסביר למה המצב האמיתי הוא בדיוק הפוך (מי שפונדמנטליסט אינו מאמין אמיתי).

היבט אקטואלי ופשרו

את משמעותם של הדברים ניתן לראות בכתבה שנשלחה אליי במייל לפני כמה ימים. השולח ביקש את חוות דעתי על המחלוקת עם הר המור שמשתקפת בה. בכתבה מתלוננים רבנים ורבניות מבית הלל והסביבה על יחסם של אנשי הר המור והחרד”ל כלפי רבנים (ורבניות) אחרים מהציונות הדתית. זה מה שגרם לי להיכנס לכל העניין הזה, ולכן להשלמת התמונה אביא כעת את מה שהשבתי אחרי הקריאה.

זו לא כתבה ולא תיאור של המחלוקת אלא אוסף יללות שמבטאות תסכול ורגשי נחיתות.

הבעיה העיקרית לדעתי היא רגשי הנחיתות של הציבור המודרני יותר כלפי הר המור והחרד”ל. כל פעם שיש יציאה של הרב טאו לגבי הרבדים, התנ”ך, “החקיקה האנטי דתית” ושאר הבליו מיד העולם נרעש וגועש. ואנוכי הקטן לא מבין מדוע זה בכלל משנה מה הם אומרים או חושבים, והאם הם רוצים לדבר או לא? מדובר בכת אזוטרית חסרת ערך ומשמעות. אנשים שניחנו ברמת חשיבה של ילדים קטנים, ולכן ממש ממש לא מעניין אותי מה הם חושבים או אומרים, והאם הם מכניסים את ספריי לביהמ”ד שלהם או לא (גילוי נאות: הם לא). למה זה בכלל אישיו? את מי זה מעניין?

צריך פשוט להסביר לציבור שמדובר בכת כדי לנער את יחס הכבוד האוטומטי שניתן להם ואת רגשי הנחיתות ולהתעלם מהם. זה הכל. זה כמו היחס שמקבל רב לובש פראק מול רב עם סנדלים. בלי שום קשר למה שיש מאחורי הפראק ומעל הסנדלים, היחס הוא שונה לגמרי. הציבור לא ממש אינטליגנטי, והדרך לטפל בזה היא לנסות ולהרים אותו קצת יותר. להאיר את עיניו שיידע להתבונן במהות ולא בפראק. להסביר לציבור שאין שום גדלות בתורה באדם שניחן בחשיבה של ילד קטן ומנותק מהמציאות, ומדבר בסיסמאות נבובות שגם הן מנותקות מהמציאות. וגם אם אותו רב יודע את כל הקצות בעל פה, זה לא באמת משנה. אפשר לכבד אותו על מאמציו אבל לא על התוצר. זה הכל.

אגב, זה מה שאני מנסה לעשות באתר הזה. טיפה לרומם את השיח בסוגיות שעל הפרק, ולהוציא אנשים מסטראוטיפים וחשיבה סיסמתית. לדון בדברים לגופם, בלי קשר לשאלה האם מקורם נוצרי, רפורמי, חרד”לי או אחר. אם יש טיעון אפשר להתמודד עמו עניינית, להסכים או לא. ואם אין טיעון, מה איכפת לי שלובש פראק כלשהו אמר אותו?! וכי מי שלובש שחורים והולך למקום רחוק יכול לעשות מה שליבו חפץ?!

ועוד שלוש הערות על התלונות של מלכה פיוטרקובסקי שמובאות בהרחבה בכתבה הנ”ל:

ראשית, אם יש לה בעיה הלכתית שאין לה מענה, אני פנוי ואשמח לסייע לה. אני מבטיח לה חגיגית בזאת ששיחה עם כל רבני הר המור גם יחד לא תוסיף לה ולו בדל מידע או רעיון חדש מעבר למה שאני אומר לה. היא באמת חושבת שמהשיחה איתם ייצאו פתרונות חדשניים שאי אפשר לחשוב עליהם לבד? אולי יש דברים שאין להם פתרון, אבל גם את זה השיחה איתם לא תשנה.

שנית, כל החרדים לא מוכנים לדבר איתה ולא סופרים אותה ואת כל חבריה ממטר. אז מדוע מפריע לה שיש עוד כמה חרדים עם כיפה סרוגה (שמספרם ואיכותם זניחים מול כלל החרדים, גם לשיטתם שלהם עצמם, שכן הם מלאי רגש נחיתות כלפי החרדים) שגם הם לא מוכנים לדבר איתה? למה זה חשוב בכלל? אז כעת יש מיליון ועוד אלף אנשים שלא סופרים אותה ולא רק מיליון. נו, שוין.

שלישית, למה לדעתה האיחוד על בסיס ציוני (ציונות-דתית) צריך להיות חשוב למישהו? האם הציונות היא בכלל אישיו חשוב בימינו? הרבה יותר חשובים המודרנה והפתיחות והיחס להלכה ולעולם שמסביבנו, ובעניינים אלו אין שום קירבה בינה לבין הר המור. חלק גדול מהחרדים קרובים אליה הרבה יותר מהחרד”ל בעניינים אלו, והרי אלה הנושאים החשובים באמת כיום. אז למה לדעתה צריך וחשוב לעשות עם אנשי הר המור איחוד או לפתח שיח? ראה על כך במאמריי כאן וכאן וכאן וכאן.

בדבריי במייל כתבתי על הצורך להסביר מדוע מדובר בכת, וזה בדיוק מה שעשיתי כאן. אולי הדברים יתקנו במעט את היחס המוזר והמכבד מדיי שמקבלת הקבוצה התמהונית והאזוטרית הזאת, ואת התסכולים שנוצרים מחמתו.

לדברים כאן יש שתי מטרות מרכזיות: העיקרית היא לפנות לציבור הרחב שלא שייך לכת דנן אבל אולי מחשיב אותה מעבר למה שנכון, ולהציג בפניו עמדה אחרת. אבל יש לי עוד תקווה משנית, נאיבית משהו, שאולי מישהו מחברי הכת יהיה מוכן לקרוא את הדברים ולשקול אותם לגופם (על אף האיסור החמור). מכיון שלצערי רבים מאנשי “הקו” לא מחוברים לאינטרנט ועוד פחות מוכנים לקרוא אתרים של כופרים כמוני, אודה לכל מי שקורא את הדברים אם יעביר אותם הלאה בכל מדיום אפשרי. לעניות הבנתי יש חשיבות רבה להפיץ אותם כדי להשיג את שתי המטרות הנ”ל.

[1] כדאי לשים לב להערה בראש הראיון שהדברים נערכו על ידי תלמיד הרב. זה מאד טיפוסי להתנהגות הכיתתית. יש לכך כמה סיבות: ראשית, להגביר את יראת הרוממות. הרב שליט”א לא יורד לעם וכותב בעצמו כמובן. אין לנו האנשים הפשוטים שום השגה בדברי קודשו ללא עריכה שמנגישה אותם אלינו, עם שבשדות. שנית, אם מוצאים טעות יש לתלות אותה בתלמיד ולא ברב ח”ו, שהרי זה אינו טועה לעולם. ושלישית, נוצר הרושם שבעצם התלמיד שכנע את רבו לרדת לעם ולהסביר לכולם את האמת, רק למענם. הלה ברוב טובו נעתר וזאת רק כדי להאיר את חיי כולנו באור האורות של האמת. אין שום צורך שהגרעין הקשה ישקול את הביקורת וינהל עמה שיח. לכל היותר הוא יסביר לכולנו בתיווך נאות את האמת. חמישית, התלמיד עצמו כמובן אינו מוסמך להסביר את תורת רבו, והוא רק עורך את דברי הרב שנמסרים לנו ישירות מלשכת הגזית.

[2] זהו מאפיין נוסף של החשיבה הכיתתית: צביעה סלקטיבית של ההיסטוריה באופן שיותאם למטרות ולאידיאולוגיה. כך בימי החלוצים העולם היה מושלם. כולם היו אידיאליסטים, ובכלל לא איימו על הליבה של הישיבה המרכזית העולמית. רק בעולמנו המתדרדר (תופעה שכמובן נחזתה מראש בכתבי הקודש הכיתתיים) יש צורך להסתגר מפאת האיום הקיומי על מהלך הגאולה המרכזית העולמית.