38 תגובות

• קישור לתגובה שני, 15 יוני 2026 15:51 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי הברברן:
  מזמן הפסקתי להעלות טיעונים נגד קישקושקריך כי עוד לפני שהפסקתי כבר הבהרת מעבר לכל ספק סביר ששום הסבר לא מעניין אותך וכל רצונך הוא הכפשת כותב המאמר בגלל שהוא מעז להביע עמדה שאינה עולה בקנה אחד עם קשקושקרי הדת.
  מאז אני רק מחפש דרך לכתוב תגובה שתעליב אותך מספיק כדי שתפסיק לנג'ס.
  אחד הדברים המצחיקים ביותר שעלו במהלך קרב הבוץ הזה (שאתה יזמת!) הוא הטענה שהעלית כאילו אינני שוקל את האפשרות שאני טועה.
  אני שוקל את האפשרות שאני טועה. אני תמיד עושה זאת אבל אתה לא תבדוק אם אתה טועה גם אם עשרה אנשים יאמרו לך שאתה שיכור.
  הרי חוות הדעת שכתבו כמה פרופסורים על ספרי מתייחסות לספר שכולל את כל המאמרים שאתה מגחיך את עצמך בניסיון לקטול.
  חלקם אפילו מהללים ספציפית את המאמרים שאתה משמיץ, אבל אתה בשלך - מאשים אותי באי שקילת האפשרות שאני טועה מבלי שהעלית שום נימוק אמיתי לטענה שאני טועה ומתעלם מהעובדה שכמה אנשים שדווקא כן מסוגלים לחשיבה מגיעים למסקנה הפוכה משלך.
  אתה אינך חושב על השאלה אם אתה טועה כי היא בכלל לא מעניינת אותך; הרי אינך נמצא כאן כדי לברר את האמת: אתה כאן כלוחם בשם הדת.
• קישור לתגובה ראשון, 14 יוני 2026 17:11 הוסף ע״י שי

  אתה מציג את עצמך כספקן, אבל בנושא הזה נראה שהספק מופעל כלפי כולם חוץ ממיכאל רוטשילד.
  
  מבחינתך, מי שמסכים איתך הוא אדם שהבין.
  
  מי שחולק עליך הוא אדם שלא הבין.
  
  זו עמדה נוחה מאוד. היא גם חסינה לחלוטין מפני ביקורת.
  
  הבעיה היחידה היא שהיא מאפשרת ללמוד בעיקר דבר אחד: מה מיכאל רוטשילד חושב.
• קישור לתגובה רביעי, 10 יוני 2026 21:28 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי:
  ברור שלא ביקשת לדעת אם אני מוטרד אבל גם לדעת אם דבריך נכונים לא רצית לדעת כי אילו רצית היית כבר יושע שהם שגויים
• קישור לתגובה שני, 08 יוני 2026 18:56 הוסף ע״י שי

  מיכאל, שים לב שלא ביקשתי לדעת אם אתה מוטרד מהביקורת שלי אלא אם היא שגויה.
  
  העובדה שאנשים רציניים קראו את ספרך והעריכו אותו בהחלט מכובדת, אבל היא לא עונה אפילו לאחת מהטענות שהעליתי. גם ספרים עטורי פרסים נכתבים בידי בני אדם, ובני אדם טועים לפעמים. אחרת אפשר היה לסגור את כל הפקולטות לפילוסופיה, היסטוריה ומדע ולהחליף אותן ברשימת המלצות.
  
  עד עכשיו קיבלתי ממך שלוש גרסאות של "לא הבנת כלום", אפס הסברים מה בדיוק לא הבנתי, וקישור לביקורות חיוביות על ספרך. זה אולי מוכיח שאנשים רציניים העריכו את עבודתך, אבל זה לא מוכיח שאני טועה.
  
  אם אכן לא הבנתי, הדרך הפשוטה היא לצטט משפט אחד שכתבתי ולהראות היכן הוא מסלף את עמדתך. אם אינך עושה זאת ומסתפק ב"חסר דעת ובינה", אתה למעשה מבקש שהקורא יקבל את סמכותך במקום את נימוקיך.
  
  במילים אחרות: "פרופסורים אהבו את הספר שלי" איננו טיעון. זה קורות חיים.
  
  זה טיעון משונה מאדם שמקדיש ספרים שלמים להסברים. אם באמת לא הבנתי כלום, היה מספיק להראות מה לא הבנתי. העובדה שאתה ממשיך לחזור על הסיסמה במקום לענות לגופה של ביקורת מתחילה ליצור את הרושם שאולי הבנת אותה היטב מדי.
  
  זה קצת כמו אדם שיושב מול שופט כדורגל, מתווכח על פנדל שלא נשרק, ואז שולף מדליה משחייה ואומר: "אגב, אנשים רציניים מאוד התרשמו מהחתירה שלי." יופי. עכשיו נחזור לפנדל
• קישור לתגובה שישי, 29 מאי 2026 17:09 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי: עדיין לא הבנת כלום.
  אתה מחרטט ללא הרף חירטוטים שאין להם שום קשר למאמרים וכל מטרתם היא לגמד את הדברים שאפילו לא התחלת להבין.
  יש מספיק אנשים רציניים שקראו את דבריי וחיווו את דעתם:
  https://www.worldscientific.com/worldscibooks/10.1142/12117#t=reviews
  
  ולכן חוות דעתו של חסר דעת ובינה אינה משפיעה עלי כהוא זה.
• קישור לתגובה חמישי, 28 מאי 2026 16:14 הוסף ע״י שי

  המשפט “שי: לא הבנת כלום. המשך בספירה.” הוא בדיוק מסוג המשפטים שמצליחים להכיל גם זלזול, גם מיסטיקה וגם איום פסיכולוגי קליל במשקל נוצה. האנושות פיתחה שפה שלמה כדי לומר “פספסת את הנקודה”, אבל עושה זאת כאילו מדובר בהודעה אחרונה לפני קריסת היקום.
  
  במקרה של רוטשילד, אפשר לפרש את זה כך: מבחינתו, כל המבקרים שלו, מימין ומשמאל, עדיין “תקועים בתוך המשחק הישן”. הימין ממשיך לחשוב במונחי אחיזה מיידית, כוח והתיישבות; השמאל ממשיך לחשוב במונחי נסיגה, הסדר קבע ופשרות טכניות; והוא רואה את עצמו כמי שמנסה לשנות את עצם מסגרת הזמן והתודעה. לכן מבחינתו, כששטייניץ או שפירא תוקפים את פרטי ההצעה, הם “לא הבינו כלום”, כי הם עדיין מנתחים את המציאות מתוך הפרדיגמה הישנה.
  
  “המשך בספירה” אצל רוטשילד הוא כמעט רעיון מטאפיזי: הזמן עצמו אמור לפתור את הסכסוך. לא לחץ, לא הכרעה, לא פיוס רגשי עמוק, אלא תהליך ארוך של נורמליזציה שמייצר דור חדש. מבחינתו, עצם הרציפות של חיים לא־אלימים במשך עשרות שנים תשנה תודעה. זו למעשה תורת אבולוציה פוליטית: תן למציאות מספיק זמן, והשנאה תישחק.
  
  אבל כאן בדיוק נמצאת נקודת הכשל המרכזית. ההיסטוריה האנושית מלאה סכסוכים שנמשכו מאות שנים בלי שהזמן “ריפא” אותם. זמן יכול לרכך. הוא גם יכול להעמיק טראומות, לקבע נרטיבים ולהוריש שנאה מדור לדור בצורה מסודרת יותר מאשר משרד החינוך הפלסטיני. בני אדם אינם יין. לא כל דבר משתבח אחרי חמישים שנה במרתף.
  
  ומנקודת מבט חרדית־אמונית, עצם הרעיון ש“הזמן יפתור הכול” הוא כמעט תמונת מראה חילונית של אמונה משיחית. במקום לומר “הגאולה תבוא”, אומרים “הנורמליזציה תבוא”. במקום אמונה בהשגחה, אמונה בתהליך סוציולוגי. במקום משיח, סטטיסטיקה. רק עם פחות זקנים עם זקנים לבנים ויותר מסמכי מדיניות PDF.
• קישור לתגובה רביעי, 27 מאי 2026 11:29 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי: לא הבנת כלום. המשך בספירה.
• קישור לתגובה שני, 11 מאי 2026 16:30 הוסף ע״י שי

  הבעיה המרכזית בתכנית המדינית של מיכאל רוטשילד איננה שהיא “שמאלנית” מדי או “ימנית” מדי. הבעיה עמוקה יותר: היא בנויה על אמונה כמעט דתית, רק בלי אלוקים, בכוחם של ניסוחים רציונליים, הצהרות מתוחכמות ותמריצים תיאורטיים לרפא סכסוך שמושרש בזהות, בזיכרון, בדת, בכבוד, בפחד ובאינטרסים אזוריים. במילים אחרות, רוטשילד מחליף את בית המדרש במעבדת תורת המשחקים, ואז מתפלא שהמציאות המזרח־תיכונית מסרבת להתנהג כמו נוסחה מתמטית. התכנית שלו אלגנטית במישור הלוגי, אך חלשה מאוד במישור המציאותי. היא נראית מרשימה על הנייר, אך מתערערת ברגע שמכניסים לתוכה בני אדם ממשיים, פלסטינים ממשיים, יהודים ממשיים ועולם ממשי. זהו אותו מזרח תיכון שבו תיאוריות מערביות רבות מגיעות כדי למות בשמש הקופחת של המציאות.
  
  מנקודת מבט חרדית־אמונית, נקודת המוצא שונה לחלוטין. שאלת ארץ ישראל איננה רק שאלה של “שטחים”, “רגבים”, “נורמליזציה” או “תמיכת העולם”. הארץ איננה נכס נדל”ני שמנהלים עליו משא ומתן טכני בין דיפלומטים. ארץ ישראל היא חלק מהזהות היהודית, מהברית ההיסטורית, מן התורה ומן הזיכרון הלאומי. אין פירוש הדבר שכל שיקול ביטחוני או מדיני מתבטל. היהדות איננה מטיפה להפקרות ביטחונית או לרומנטיקה משיחית חסרת אחריות. ההלכה מכירה היטב בפיקוח נפש, בחשבון ציבורי, בשיקולי ביטחון ובמורכבות מדינית. אולם היא מסרבת לצמצם את כל הסיפור לשאלה אחת: “מה יאמרו אומות העולם?”
  
  וכאן מתחילה הבעיה הראשונה בתפיסתו של רוטשילד. הוא פותח בשתי “תובנות”: הראשונה, שישראל זקוקה לתמיכת העולם כדי לשרוד; השנייה, שחלק משכנינו אינם מוכנים לקבל את עצם קיומנו, ולכן יש צורך ביטחוני בהחזקת חלק מן השטחים. כשלעצמן, שתי התובנות הללו אינן מופרכות. להפך, יש בהן מידה רבה של אמת. מדינה קטנה במרחב עוין אינה יכולה להתנהל כאילו היא חיה בבידוד מוחלט, ומאידך גיסא היא גם אינה יכולה להפקיד את ביטחונה בידי חיוכים דיפלומטיים. הבעיה מתחילה כאשר “תמיכת העולם” הופכת לעיקרון־על כמעט מטפיזי. המשפט “אנחנו זקוקים לתמיכת אומות העולם כדי לשרוד” מכיל אמת חלקית, אך כאשר הוא הופך לציר המרכזי של החשיבה המדינית, נוצרת תלות נפשית מסוכנת.
  
  ההיסטוריה היהודית מלמדת שעם ישראל לא שרד מפני שהעולם אהב אותו במיוחד. בדרך כלל, המציאות הייתה כמעט הפוכה. המסורת היהודית איננה מזלזלת בגויים, בדיפלומטיה או בשיקול דעת מדיני. חז”ל הכירו היטב את כוחן של מלכויות, והאמירה “הוי מתפלל בשלומה של מלכות” איננה סיסמה אנרכיסטית. אולם לצד זאת, היהדות גם מבינה שהישענות מוחלטת על חסדי האומות היא משענת קנה רצוץ. העולם תומך כאשר הדבר משרת את האינטרסים שלו, לוחץ כאשר הדבר נוח לו, ולעיתים מגלה רגישות מוסרית סלקטיבית מאוד כאשר מדובר ביהודים. אין זו קונספירציה אלא קריאה מפוכחת של ההיסטוריה.
  
  מכאן נובעת בעיה נוספת בתכניתו של רוטשילד. הוא מציע שישראל תחזיק בשטחים אך לא תיישב אותם, ובמקביל תצהיר כי בכוונתה להחזיר את כולם “עד הרגב האחרון” לאחר תקופה ארוכה של נורמליזציה. לכאורה מדובר בפתרון אלגנטי: מצד אחד שמירה על ביטחון, ומצד אחר יצירת אופק מדיני שירצה את העולם. אולם בפועל נוצרת כאן בעיה כפולה. מצד אחד, ישראל משדרת לעולם ולעצמה שהאחיזה שלה בשטח היא זמנית בלבד. מצד אחר, היא מאותתת לאויב שהזמן פועל לטובתו, ושהתמדה מספקת תביא בסופו של דבר לנסיגה ישראלית מלאה.
  
  מבחינה אמונית ולאומית, זוהי בעיה עמוקה. שליטה ביטחונית נטולת תודעת שייכות היא שליטה חלשה. צבא מסוגל לשלוט בשטח, אך עם שאינו מאמין שיש לו זיקה אמיתית אליו יתקשה לאורך זמן להצדיק את המחיר המדיני, הביטחוני והמוסרי הכרוך בהחזקתו. רוטשילד מבקש להפוך את יהודה ושומרון למעין פיקדון זמני, עד שהשכנים יוכיחו שהם “התבגרו”. אולם יהודה ושומרון אינם רק אזורים גיאוגרפיים. אלו אזורי הלב של ההיסטוריה היהודית: חברון, שילה, בית אל ושכם. אפשר להתווכח על המדיניות הנכונה בכל נקודת זמן, אך אי אפשר לדבר על המקומות הללו כאילו מדובר בעוד נכס נדל”ני חסר משמעות היסטורית ורוחנית.
  
  גם ההצעה להצהיר מראש על נכונות לנסיגה “עד הרגב האחרון” בעייתית מאוד. רוטשילד מניח שהצהרה כזו תייצר הישג תודעתי עצום: העולם יתרשם מן ה“נדיבות” הישראלית, והפלסטינים יבינו שיש להם מסלול ברור שיוביל אותם למדינה. אלא שהנחה זו נאיבית למדי. במזרח התיכון, ויתור מוצהר מראש אינו תמיד נתפס כנדיבות. לעיתים קרובות הוא נתפס כחולשה, כהזמנה ללחץ נוסף או אפילו כהודאה באשמה.
  
  כאן נכנסת לתמונה ביקורתו של דני שטייניץ, שלמרות שאינה נובעת מתוך השקפה חרדית, היא נוגעת בנקודה מהותית. שטייניץ מבין שהסכסוך הישראלי־פלסטיני איננו סכסוך רציונלי גרידא. הוא איננו ויכוח טכני על גבולות בלבד. הוא רווי דת, זהות, כבוד, זיכרון היסטורי, הסתה, טרור ולחצים אזוריים. רוטשילד מניח שאם רק יוצג מנגנון תמריצים נכון, הצדדים יתנהגו באופן רציונלי ויצעדו בהדרגה לעבר שלום. אולם המזרח התיכון איננו סמינר אוניברסיטאי בתורת המשחקים.
  
  שטייניץ שואל בצדק: מה קורה כאשר יש גורמי טרור שאינם נשלטים לחלוטין? מה ייחשב כהפרת “נורמליזציה”? כמה ירי יספיק כדי להתחיל את הספירה מחדש? מי יקבע אם מערכת החינוך הפלסטינית עדיין מסיתה? אלו אינן שאלות שוליות. אלו בדיוק השאלות שעליהן קמות ונופלות תכניות מדיניות. תשובתו של רוטשילד, שלפיה “הספירה תתחיל מחדש”, נשמעת פשוטה על הנייר, אך במציאות היא תוביל למחלוקות אינסופיות. כל צד יפרש את המציאות אחרת, וכל גורם בינלאומי יפעיל לחץ בהתאם לאינטרסים שלו.
  
  גם שאלת ההתיישבות חושפת חולשה בתכניתו של רוטשילד. הוא טוען שהיעדר התיישבות אזרחית יקל על הצבא מבחינה ביטחונית. מבחינה טכנית ייתכן שיש בכך היגיון מסוים. אולם מבחינה לאומית ותודעתית, שטח שאין בו חיים יהודיים הופך בהדרגה לשטח שנתפס כזר. נוכחות אזרחית יוצרת זיקה, רציפות ותודעת שייכות. אפשר בהחלט לטעון שיש התנחלויות מבודדות שיוצרות עומס ביטחוני, ואפשר לדון בכל מקרה לגופו, אך שלילה עקרונית של כל התיישבות יהודית מעבר לקו הירוק מבטאת הנחת יסוד שלפיה ליהודים אין באמת קשר עמוק למקומות הללו מלבד צורך ביטחוני זמני.
  
  הביקורת של ניצן שפירא מגיעה מכיוון אחר, אך גם היא חושפת חולשות משמעותיות בתכנית. שפירא טוען בצדק שהסכסוך איננו מתמקד רק בשאלת הגבולות. שאלות כמו ירושלים, זכות השיבה, ההכרה במדינה יהודית, מעמד הפליטים, עזה וחמאס הן שאלות יסוד שלא נפתרות באמצעות נוסחת “50 שנות נורמליזציה”. רוטשילד מתמקד בשאלת השטחים כאילו שם מצוי המפתח לפתרון, אך פעמים רבות התברר שהגבולות הם דווקא המרכיב הפחות בלתי־פתיר של הסכסוך.
  
  שפירא צודק גם מבחינה פוליטית־מעשית. איזו ממשלה בישראל תצליח לפנות יישובים ללא הסכם שלום מלא? רוטשילד משיב שפינוי התנחלויות מבודדות הוא צורך ביטחוני לגיטימי גם ללא הסכם. אולם חברה איננה לוח שחמט. מאות אלפי אנשים אינם “אתגר פינוי” בלבד. מדובר במשפחות, בקהילות, בבתי כנסת, במוסדות חינוך ובחיים שלמים. גם כאשר מתקבלת החלטה מדינית קשה, אי אפשר להתייחס לבני אדם כאילו היו נתונים טכניים באקסל ביטחוני.
  
  חולשה נוספת בתכניתו של רוטשילד היא רעיון הפיקוח הישראלי על הנורמליזציה. הוא סבור שאם ישראל תתעד הפרות באופן מסודר, העולם יקבל את עמדתה. זו תפיסה תמימה למדי של המערכת הבינלאומית. העולם איננו בית משפט סטרילי שפועל על פי ראיות בלבד. הוא מונע מאינטרסים, מלחצים פוליטיים, משיקולי אנרגיה, מאידאולוגיה ולעיתים גם מאנטישמיות ישנה וחדשה. אין שום ודאות שהעולם יקבל את הפרשנות הישראלית למציאות, גם אם ישראל תציג תיעוד מפורט ומדויק.
  
  מן הזווית החרדית־אמונית קיימת כאן גם שאלה עמוקה יותר: מהו מקומה של האמונה במדיניות? אין הכוונה לכך שצריך להחליף את מערכת הביטחון בסיסמאות משיחיות. היהדות איננה מטיפה לחוסר אחריות. אולם היא גם איננה מסכימה לנתק את המדיניות מן הזהות היהודית. עם ישראל איננו עוד קולקטיב אזרחי מקרי שקם במקרה על פיסת אדמה. הקיום היהודי בארץ ישראל קשור לתורה, להיסטוריה, לברית ולזיכרון הלאומי.
  
  רוטשילד מתייחס לאמונה בזכות היהודית על הארץ כמעט כאל תקלה היסטורית מסוכנת. כאן נדרשת תשובה ברורה: האמונה איננה הבעיה. הבעיה מתחילה כאשר אמונה הופכת לקנאות עיוורת או כאשר חילוניות רציונליסטית הופכת לעיוורון מסוג אחר. יהדות אחראית יודעת לשלב בין אמונה לבין זהירות, בין עקרונות לבין שיקול דעת. אולם היא גם מסרבת לקבל את התפיסה שלפיה הדרך היחידה לזכות בלגיטימציה בינלאומית היא להציג את עצמנו כמי שנמצאים כאן באופן זמני בלבד.
  
  הדיאלוגים של רוטשילד עם שטייניץ ושפירא מעניינים במיוחד משום שהם חושפים את חולשת תכניתו משני הכיוונים גם יחד. איש הימין טוען שהוא מתעלם מעומק הסכסוך ומן הסכנות הביטחוניות. איש השמאל טוען שהוא מתעלם מסוגיות הליבה ומציע תמריץ שאיננו משכנע איש. שניהם, כל אחד בדרכו, אומרים לו למעשה את אותו הדבר: התכנית שלך אלגנטית מדי ביחס למציאות.
  
  לזכותו של רוטשילד צריך לומר שהוא לפחות מנסה לברוח מן הפשטנות של שני המחנות. הוא איננו מאמין ב“נסיגה עכשיו”, אך גם איננו תומך בסיסמאות חלולות של “נחזיק הכול לנצח בלי מחיר”. יש בתכנית שלו ניסיון כן לחפש נתיב ביניים. אולם הניסיון הזה נכשל משום שהוא בנוי על ארבע הנחות שגויות: הערכת יתר של כוחן של הצהרות ישראליות; הערכת חסר של עומק הסירוב הפלסטיני; אמון מופרז בהגינות העולם; וטשטוש כמעט מוחלט של הממד היהודי־אמוני בקשר לארץ ישראל.
  
  תגובה חרדית־אמונית רצינית איננה חייבת להסתפק בסיסמאות. היא צריכה לומר כך: שלום הוא ערך. פיקוח נפש הוא ערך. אחריות מדינית היא חובה. אך כל אלה חייבים לצמוח מתוך תודעה יהודית בריאה, לא מתוך ניסיון מתמיד לקבל אישור קיום מן העולם. אסור לנו להתנהל בפזיזות, אך גם אסור לנו להפוך את ארץ ישראל לפיקדון זמני המוחזק בידינו עד שהקהילה הבינלאומית תחליט שאנחנו ראויים להישאר כאן.
  
  הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא ייפתר באמצעות נוסחת קסם. לא של ימין, לא של שמאל ולא של אינטלקטואלים שמאמינים שאם רק ינסחו את הדברים בצורה מספיק מתוחכמת, המציאות תיכנע ללוגיקה. פתרון, אם יבוא, ידרוש שילוב של אמונה, כוח, מוסר, סבלנות, הרתעה, אחריות וזהות לאומית ברורה.
  
  ועד אז, כדאי לזכור דבר פשוט: עם ישראל לא שב לארצו כדי להיות דייר משנה על תנאי בחסות הקהילה הבינלאומית. הוא שב לארצו משום שזו ארצו, משום שזו זהותו, ומשום שגם אחרי אלפיים שנות גלות וניסיונות “לפתור את הבעיה היהודית”, הוא עדיין כאן. לפעמים עצם קיומו של העם היהודי בארץ ישראל הוא התשובה העמוקה ביותר לכל התכניות המדיניות המתוחכמות מדי.
• קישור לתגובה ראשון, 11 פברואר 2024 00:13 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  אז הנה! אנחנו כבר חווים את הנזק של אי יישומו של רעיון זה!
  ארצות הברית לוחצת עלינו להתקדם לכיוון מדינה פלסטינית ביום שאחרי מלחמת חרבות ברזל.
  שימו לב לאבסורד: הפלסטינים בדיוק גמרו להוכיח כמה מסוכן להפקיד בידיהם מדינה וכבר מפעילה עלינו ידידתנו החשובה ביותר לחץ לתת להם מדינה.
  אילו הכרזנו על התוכנית המדינית שתיארתי, היה כל העולם מבין שהפלסטינים בצעו צעד שאמור היה להרחיק אותם ממדינה עצמאית ולא לקרב אותם אליה!
• קישור לתגובה רביעי, 26 מאי 2021 13:01 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  ברו:
  הפוסט לא דן בי ולא בך, כך שלא ברורה לי הרלוונטיות של ההבדלים בינינו, כאשר אינם מוצגים כסיבה לכך שמסקנותייך שונות משלי (ובמקרה כזה את גם צריכה לציין באילו מסקנות שלי ושלך מדובר).
  לגבי טענתך במשפט האחרון (שבמקומו הייתי כותב פשוט "ההתנחלות בגבעות מעכבת את ההתנחלות בלבבות"), אני חושב שלמרות שאת טוענת שהתוצאה "בלתי נמנעת", התוצאה דווקא ניתנת למניעה וחייבת להימנע. אין להסתפק בעיכובה. יותר מזה: הבלבול שיוצרת התמיכה הפוליטית בהתנחלות בגבעות, דווקא גורמת לאנשים שאינם דתיים לפעול (אולי באופן בלתי מודע) ממניעים דתיים ובכך היא מקדמת את ההתנחלות בלבבות (זו תופעה שהדתיים מתארים במשפט "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
  https://www.morfix.co.il/%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A%20%D7%A9%D7%9C%D7%90%20%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%94%20%D7%91%D7%90%20%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%94
• קישור לתגובה שבת, 22 מאי 2021 23:31 הוסף ע״י ברו

  הנה, מיכאל, הגעתי הלום. לי אין שום כאב מילולי. נתק או הינתקות--אותו הבדל (כמו שאומרים בנ״י. :) התובנות שלך הגיוניות ובוודאי ראויות לתשומת לב! ההבדל הקטן בינינו, בכ״ז, נובע כנראה מכמה גורמים. לא רק רקע אקדמי קצת שונה ומקום מגורים שונה וכו׳, אלא אולי גם בגלל שאצלי חצי מהמשפחה הגיע לישראל מברלין, וחצי מאלכסנדריה ופלסטינה א״י. גם יצא לי לבקר בשני קיבוצים בעוטף עזה ולהווכח באלימות מצד ערביי עזה כמה שנים לפני ״הכיבוש,״ מה שלא סיפרו לנו בת״א.
  
  תודות למנהל עסקים, למדתי על ה״עולם״ בעזרת מודלים כלכליים (יצירתיים--כאלה שמשתנים לפי צו השוק), אך בעיקר, למדתי מחקר שיווק ופסיכולוגית/אירגונית. בהקשר למאמר שלך, התובנה הכי חשובה, חוץ מכלי השיווק של הדת שעומדות ביחס הפוך לקידמה סוציו-כלכלית, ה״עולם״ מושפע מהמדיה. בחברה טוטאליטארית המדיה 100% יחצ״נות (לכן עיתונאים קראו לעצמם, ללא היסוס... פובליציסטים). במדינה חפשית, המדיה בסה״כ -10% -15% תוצר של דיווח מחקרי, היתר יחצ״נות. לא בהכרח שקרים, אך יחצ״נות מניפולטיבית. לפני עסקים, היחצ״ן הכי גדול--ממשלה כלל-ארצית, או מקומית.
  
  למרות הפרויקט הציוני המרשים ובגלל חולשה אבולוציונית, הסטורית של היהודים כמיעוט מיספרי של כ-15 מליון, החוזק הצבאי-טכנולוגי המרשים לא מגובה עם חוזק יחצ״ני תואם (למרות האשמות שיהודים שולטים במדיה), בייחוד בהשוואה ליכולת המסחררת של הערבים ביחצ״נות. ה״עולם״ יקבל את ״החזקת״ השטחים (לפחות כשם שהחמאס נהנה מתחזוקת הרצועה) עם עיתונאות (יחצ״נית) אפקטיבית ועם איחוד הגזעים, העדות והמיעוטים. מומלץ ביותר, בלי גרויי סרק פרובוקטיביים מתאוריות גזענות אפנתיות.
  
  אל תשכח גם, אגב, שההנתחלויות מעכבות את ההתפרשות הבלתי-נמנעת של מותג החרדה הדתי בתוך הקן הירוק ושדת השיעבוד וגרורותיה הפסיכולוגיות עדיין שלטת בין ערביי ישראל וגם עלולה לשוב לאפנה. עם כל האמור לעיל, לכן, הספר של חוסיין אבובאקר מנסור ממש עוצר נשימה... נסה לקרוא ויהיה לך מקור נוסף ומעניין לשאלות ותובנות!
• קישור לתגובה חמישי, 31 ינואר 2019 21:34 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

  הצעה מעניינת מאד
• קישור לתגובה שבת, 12 ינואר 2019 12:09 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  ההיסטוריון בני מוריס לא מכיר את התוכנית שלי ולכן הוא מאמין שמדינת ישראל תיחרב.
  https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6826283
• קישור לתגובה שני, 12 פברואר 2018 14:30 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  הרבה ימניים עדיין טוענים שמדיניות הימין טובה ויחסינו עם העולם מעולם לא היו טובים יותר.
  לא פעם הם מביאים את תמיכת הממשל האמריקאי כדוגמה תוך השכחה מכוונת של העובדה שלא הימין בישראל בחר את טראמפ שהוא בסך הכל די חריג בנוף הפוליטי הבין לאומי.
  אבל מסתבר שאפילו טראמפ לא קונה את השטויות הללו
  https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001175326
• קישור לתגובה חמישי, 08 יוני 2017 20:28 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  עוד באותו עניין:
  80% מכלל כוחות צה"ל בשטחים עוסקים האבטחת ההתנחלויות.
  להגנה על הגבול נשארים רק 20%
  http://www.molad.org/researches/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%95%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA
• קישור לתגובה ראשון, 04 יוני 2017 23:52 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  סגן הרמטכ"ל לשעבר קפלינסקי: ההתנחלויות מכבידות על הביטחון
  http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4142524
• קישור לתגובה שישי, 19 מאי 2017 14:36 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  נראה לי שפרופסור גבריאל מסכים אתי ולהערכתו, כך גם רוב תושבי ישראל:
  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4105054
• קישור לתגובה שלישי, 27 דצמבר 2016 10:58 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  טוב לגלות שגם חברי כנסת מתחילים להבין.
  חבל לגלות שזה קורה באיחור הרה אסון.
  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3172952
  כדי לראות את כל מרכיבי התוכנית שלי כדאי לקרוא, מעבר למאמר הנוכחי, גם את שני המאמרים הבאים שבהם מצויים וויכוחים שניהלתי עם איש ימין ועם איש שמאל:
  איש ימין:
  http://1vsdat.org/index.php/2013-02-21-20-40-12/2013-02-21-15-56-25/item/1144-%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%9D-%D7%93%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%A5-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%99
  
  איש שמאל:
  http://www.1vsdat.org/index.php/2013-02-21-20-40-12/2013-02-21-15-56-25/item/1381-%D7%90%D7%9C-%D7%AA%D7%AA%D7%9F-%D7%9C%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%90%D7%AA%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A2-%D7%9C%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%90%D7%AA%D7%94-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA
• קישור לתגובה חמישי, 01 דצמבר 2016 20:40 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  אולי אנשים מתחילים לקלוט:
  http://www.inss.org.il/uploadImages/systemFiles/S.%20Even.pdf
• קישור לתגובה שלישי, 02 אוגוסט 2016 22:46 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  זה מתקשר לתגובתי מיום רביעי, 10 ספטמבר 2014 10:21
  http://www.scientificamerican.com/article/israel-proves-the-desalination-era-is-here/?WT.mc_id=SA_SP_20160801
• קישור לתגובה שישי, 29 יולי 2016 13:13 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  בניגוד לכל היגיון, מעודדים אנשים לעבור לגור במקומות בהם סיכוייהם להיהרג גדולים יותר:
  http://www.themarker.com/news/1.3020128
  כך אנחנו לוקחים על עצמנו נטל כלכלי שכל תפקידו הוא *ליצור* גם נטל בטחוני.
• קישור לתגובה ראשון, 05 יוני 2016 22:07 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  מסתבר שהמסר של מאמר זה מתחיל לחלחל.
  זה שאולי מישהו אחר ייקח קרדיט על הרעיונות כבר פחות חשוב:
  http://www.cis.org.il/2016/06/4308#.V1Rlqfl97ct
• קישור לתגובה ראשון, 05 יולי 2015 10:09 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  ושוב אותו סוג של טמטום - הפעם בקנה מידה מקומי: יוצרים אזור חייץ כדי לשפר את יכולת ההתגוננות ואז מתיישבים בו כדי לבטל את השיפור:
  http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2675897
• קישור לתגובה שבת, 13 יוני 2015 10:26 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  עדות לכך ששינוי תפיסה יכול להתרחש בהדרגה בתקופה שבה אין מלחמה:
  ראיון מרתק בטלוויזיה המצרית
  http://www.memritv.org/clip/en/4932.htm
• קישור לתגובה רביעי, 18 פברואר 2015 00:18 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  וגם דן מרידור (רק למנויי פייסבוק)
  https://www.facebook.com/video.php?v=924486994229385
• קישור לתגובה שני, 12 ינואר 2015 20:17 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  מסתבר שאלן דרשוביץ - אף שלא הרחיק עד כדי גיבוש תוכנית מדינית, רואה חלק מן הבעיות בדיוק כמוני:
  http://www.prageruniversity.com/Political-Science/Are-Israeli-Settlements-the-Barrier-to-Peace.html#.VLQN9CuUfPo
• קישור לתגובה שני, 01 דצמבר 2014 11:44 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  ככה זה כששיקולים משיחיים אינם מעוותים את תפיסת המציאות.
  מצרים הבינה את הקשר בין התיישבות בסמוך לגבול לבין איום המנהרות והיא מפנה את האזור.
  נכון שהאיום שם הוא שונה, אבל הטכנולוגיה של המנהרות היא אותה טכנולוגיה:
  http://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/.premium-1.2500571
• קישור לתגובה שלישי, 23 ספטמבר 2014 00:05 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  לדעתי צריך לנהוג בשטחים אלה בדיוק כמו שמתואר במאמר אבל זה יכול לקרות רק כשתהיה מעברו השני של הגבול מדינה.
  כתבתי את זה באחד המאמרים המוצבעים מן המאמר הנוכחי:
  http://www.1vsdat.org/index.php?option=com_k2&view=item&id=881:%D7%9E%D7%95%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%A8%D7%91-%E2%80%93-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%9D-%D7%A8%D7%A7-%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8-%25
• קישור לתגובה שני, 22 ספטמבר 2014 23:37 הוסף ע״י דניאל

  שאלה בנושא אחר:
  
  מה לדעתך צריך להחליט בנושא סוריה ורמת הגולן?
• קישור לתגובה שני, 22 ספטמבר 2014 22:00 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  דניאל:
  זו אינה הצעה של שום מפלגה ואין בכוונתי להשתלב בממשלה כך שהתנאי הבסיסי לנבואתך אינו מתקיים.
  לא סתם השתמשתי בביטוי "נבואה" כי אנחנו יודעים למי זו נתנה.
  אני חושב שלאור מה שקראת מדברי במאמר זה, במאמרים אחרים, ובוויכוחים שאני מנהל עם אחרים - אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאם אומר שדברים שרואים מכאן לא רואים משם זה יהיה רק מפני שבאמת אראה כאלה דברים.
  אינני יכול לומר מה תהיינה דעותיי כאשר אהיה יותר חכם (ואדע דברים שאינני יודע כיום) מן הסיבה הפשוטה שעדיין אינני יותר חכם.
  
  אגב, מה שאני מציע במאמר זה זו תכנית שאני מתאר בעל פה לחברי כבר שנים רבות.
  בינתיים, כיוון שלא פעלו על פיה, האפשרות לממשה נפגעו קצת כיוון שההינתקות לא השאירה בידינו שטחים להחזיר לעזה, במידה שזו תהיה מדינה נפרדת.
• קישור לתגובה שני, 22 ספטמבר 2014 20:05 הוסף ע״י דניאל

  מיכאל,
  
  לאחר מחשבה נראה שיש היגיון בתכנית שלך.
  
  אבל אני רוצה להציג תרחיש שעלול לקרות:
  
  אם מחר אתה או מישהו אחר ממפלגתך נמצא בכס ראש הממשלה אתם ודאי תאמרו את האמרה המפורסמת: "דברים שרואים מפה לא רואים משם..." ואז התכנית שלך תעבור לארכיון, זה כבר קרה בהיסטוריה.
  
  דניאל,
• קישור לתגובה רביעי, 10 ספטמבר 2014 11:53 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  דניאל:
  אינני נביא וידוע לי שגם הצעות הגיוניות ומועילות עלולות להידחות בגלל טמטום.
  מצד שני אני בטוח שהצעות הגיוניות ומועילות שאף אחד לא חושב עליהן ואף אחד לא מציג אותן – בוודאות לא תגענה לכלל מימוש.
  מאמר זה מנסה להימנע מן האפשרות השנייה. על הראשונה אין לי שליטה.
  
  אגב – בשום תוכנית לא מנסה ישראל להרוויח שום דבר מלבד שלום ואת זה התוכנית אמורה להשיג בכל הסכם שיחתם במסגרתה, כבר מן הרגע הראשון.
• קישור לתגובה רביעי, 10 ספטמבר 2014 11:35 הוסף ע״י דניאל

  התכוונתי לומר שקשה לי להאמין שהציבור הישראלי יקבל תכנית שאין בה משהו ממשי בטווח הקצר.
• קישור לתגובה רביעי, 10 ספטמבר 2014 11:28 הוסף ע״י דניאל

  זה מאוד יפה אבל נראה לי ממש חסר סיכוי.
  לא מצד האם ערבים יסכימו אלא האם החברה שלנו תסכים לפנות את השטחים הללו תמורת תקופת נורמליזציה שלא ברור מה צופן העתיד
• קישור לתגובה רביעי, 10 ספטמבר 2014 11:21 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  דניאל:
  קודם כל – נראה שלא הבנת את התוכנית.
  את השטחים הם אמורים לקבל אחרי (לא לפני) תקופת הנורמליזציה ותקופת הנורמליזציה שיש לדרוש ארוכה בהרבה מעשר שנים כי תפקידה, בין השאר, להביא לכך שאת השטחים יקבלו בפועל אנשים שגדלו בזמן הנורמליזציה (וזכו לחינוך תואם – שהוא חלק מן הנורמליזציה – במקום החינוך לרצח עם שהם מקבלים כרגע) ולא כאלה שמשמרים בליבם את הסכסוך.
  
  הרעיון הוא שכיוון שנורמליזציה של היחסים כוללת גם יחסי מסחר, תיירות, משאבים משותפים (כמו גיבוי רשתות חשמל) וכדומה.
  קשה יהיה לשטוף את מוחם של אנשים שקיבלו חינוך נאות ושנהנים מפירות יחסי השלום לוותר על פירות אלה רק כדי לחזור ולהילחם בנו ולהיהרג.
  למעשה צפויה להתפתח כאן גם תלות: למשל, באספקת מים: ישראל יכולה בקלות להפוך ליצואנית מים עבור כל האזור על ידי הגברת ההתפלה וכשמדינה מפתחת תלות במשאבי המים המגיעים לישראל היא לא תרצה להצמיא את עצמה על ידי פגיעה ביחסים אלה.
  
  עכשיו – תמיד אפשר לשאול מה יקרה אם שווייץ תיכבש על ידי דאעש אבל יש גבול לסבירות התסריטים שיש להביא בחשבון בגיבוש תוכנית לעתיד.
  
  מה שיפה הוא שאפילו במקרה זה נצא נשכרים כיוון שחמישים שנות שקט זה דבר לא מבוטל שמדינת ישראל עוד מעולם לא זכתה לו.
• קישור לתגובה רביעי, 10 ספטמבר 2014 10:58 הוסף ע״י דניאל

  חילוני,
  
  בוא נניח שמחר מדינת ישראל מפנה את כל השטחים הכבושים הבעייתיים ואומרת לערבים: השטחים הללו שלכם בתנאי שבעשור הקרוב תהיה נורמליזציה ביחסים וכל פעם שתופר הנורמליזציה נתחיל למנות שוב 10 שנים.
  
  יבוא היהודי המתנגד ויטען כי סביר להניח שערבים יקבלו את התנאי הזה לאחר מספר הפרות אבל זה ברור כי לאחר שיקבלו את השטחים הם יחזרו לסורם כי הם לעולם לא יקבלו את עובדת קיומנו. הרי הוויכוח בינינו הוא לא גאוגרפי הוא עמוק הרבה יותר.
  
  מה אז תהיה תשובתך?
• קישור לתגובה שבת, 06 ספטמבר 2014 11:49 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  אנשים העלו בפני אפשרות להתנגדותם של גורמים שונים לתוכנית.
  בין השאר, אמרו לי שהערבים לא יסכימו לעניין הדחייה של העברת השטחים.
  לדעתי, הכל כאן עניין של אופן הצגת הנושא בפני הקהלים השונים.
  למשל - מבחינת הערבים - תארו לעצמכם שהעניין מוצג להם כך:
  
  במקום להילחם עוד חמישים שנה, להקיז הרבה דם ולא לקבל את השטחים, אתם יכולים לשבת חמישים שנה בשקט, ליהנות מן החיים, ובסוף לקבל גם את השטחים.
  
  מישהו חושב שרבים יתנגדו?
• קישור לתגובה שישי, 05 ספטמבר 2014 00:28 הוסף ע״י יואב רז

  מסכים. תואם את תכניתי:
  
  
  https://sites.google.com/site/yoavraz2/home/towards-a-long-term-solution-of-the-israel-palestinian-conflict
  
  https://sites.google.com/site/yoavraz2/home/palestinian-state