Skip to content

1VSDAT

Open menu
הבלוג של צבי כסה
הבלוג של צבי כסה
דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

  

החשבון הגדול של מהפכת התקומה – הריבוניים מול הרבניים.  

 

תרבות ישראלית - יהודיות פתוחה היא תנאי למדינה

 

בין השבטיים למדינתיים

צבי י' כסה

 

בדיון בענייני ביטחון במכללה הבינתחומית אמר אריה דרעי, הנציג הפוליטי הבולט בשִבְטִיים,  שניים דברים. האחד חברתי – "צריך לקיים הידברות בין כל חלקי העם. אבל, בתנאי שיוסכם שאלוהים ברא את העולם"; השני תרבותי – "אתם, החילונים לא יצרתם שום תרבות".


על הנושא הראשון אין טעם לדון. מי שאחרי השואה מתכחש לאפשרות ששישה מיליון קורבנות, שמוגדרים אתנו , כולל גדולי ההלכה, קדושים -  הם עדות שאלוהים הוא שהפר את הברית, הוא לא בר דיון בנושא.

 

על הנושא השני חובה לדון כי זו המחלוקת הקורעת אותנו בין השבטיים למדינתיים, בין יהדות סגורה   לבין יהודיות פתוחה. בין היהודי הריבוני ליהודי הרבני.

 

האחד שלא גר באוהלה של  התרבות הישראלית המדינתית, לא קרא את סופרי ההשכלה שהובילו מהגלות לתקומה. לא שנה את ביאליק - ב"אם יש את נפשך לדעת" – על בית המדרש ולא את "מתי מדבר" של "נעל נא אפוא בלעדיו" על הציונות. ולא קרא את עמיחי ולא את אלתרמן ולא את עמוס עוז, ולא שורה אחת של שכספיר ולא ראה מחזה של חנוך לוין, ולא קרא את בובר, וספק אם קרא את עגנון, ושאלה אם למד את שירת ספרד ומדבר על הרמב"ם מבלי ששמע על אריסטו, ולא על משה מנדלסון ולא שמע יצירה של באך (מאמין במלאכים שומע איך הם מדברים), ולא קרא את סול בלו ולא את קפקא ובישיבות שלמד לא עסקו בהיסטוריה ולא בסוציולוגיה ולא בכלכלה ולא בטכנולוגיה ולא  בפילוסופיה ולא במדע ולא באומנות – בכל אלה מרכיבי התרבות שיצרנו כאן ב – 100 שנה.

 

מה זה יצרנו? – ב- 3000 שנות היסטוריה אין אף דור שיצירתו מגיעה לקרסולי היצירה שעשתה הציונות החופשית (החילונית) כאן: במדינה, בחברה, בהשכלה, במדיניות, בכלכלה, במדע, בטכנולוגיה, בביטחון, בצבא, בספרות, באומנות וגם בלימוד תורה (בכל אירופה שלפני המלחמות העולמיות עם 10 מיליון יהודים, לא היו אלא 4000 תלמידי ישיבה) – זו יצירה של יהדות פתוחה מדינתית, שרושמת כאן מה שנבצר מזו השבטית - פרקים חדשים בתנ"ך. אין פלא שנציג השבטיים פוסח על כך ועושה את בורותו באלה סרגל מדידה.

 

אף אחד לא קם

 

אבל, השאלה העיקרית היא לא דבריו אלא איך נציג היושנה היהודית מעז לומר את ההבל הזה ואין קם בקהל להקהות את שיניו. כאן היא המחלוקת בין מהפיכת הריבונות של העם היהודי המכונה ציונות לבין יהדות היושנה שעשתה למנוע את המהפכה הנפלאה, את הרנסאנס של העם היהודי, את הפריצה מתרבות  שאין לה תשובה להוויית חייו של אדם מודרני, אל שדות היצירה שהעידן המודרני פרס בפני היהודים, כדי להרחיב את גבולות התרבות היהודית לכלול את כל תחומי פעילותו והתעניינותו של היהודי בן זמננו, כשהדת היהודית אינה אלא אחד מגילוייה החשובים. הציונות באה לחדש את כוח היצירה של העם היהודי.

 

אמרו רבני היושנה, האורתודוקסים: אתם פורצים את גבולות היהדות ותבוא ההתבוללות. אמרו הציונים: נהיה  מודרניים חופשיים ללא התבוללות במדינת היהודים הריבונית. ומדינה עומדת על מעמדו הריבוני של האדם כמקור הסמכות, ועל האזרחות המממשת את העיקרון הזה. יהודי ריבוני בניגוד ליהודי רבני.

 

זהות לאומית

 

והציונות מציעה זהות לאומית. ההסבה מזהות דתית ללאומית אינה עניין של החלפת קליפות אלא של החלפת דיסקט. היינו, צופן מהפכני רוחני: הכרה והפנמה של אדם יהודי כמקור הסמכות!!! וצופן מדינה, שנוגד את ההיסטוריה שלנו. יהושע כובש את הארץ. הוא לא מקים מדינה הוא מייצב שבטיה. ממלכת שלמה מתפרקת לא לשתי מדינות אלא לשבטים: מלכים יא', כט': "ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלם וימצא אתו אחיה השילני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה ויתפש אחיה בשלְמה החדשה אשר עליו ויקרעה שנים עשר קרעים ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים כי כה אמר יהוה אלהי ישראל הנני קרע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים".. . ...

 

זהות לאומית מחייבת הֶצדק פילוסופי מול הֶצדק האורתודוקסי, והוכחה כי יש תרבות יהודית פתוחה, צופיה לעתיד, ובה היהודים קובעים את גבולותיה. ויהודיותם שקולה לזו הסגורה האורתודוקסית הצופה לעבר.

 

דרעי, כנציג היושנה,  הוא יהודי שבטי  מביולוגיה,. מסתפק בהלכה המוכתבת לו ללא חקר. יהודי ריבוני מדינתי, חופשי יודע שהוא ישות- תקרית מפגש אם ואב, חד-קיומי, שהעולם חיכה לו 13 מיליארד שנה, והוא רוצה וחייב לבחון האם התרבות שנולד לתוכה יש בה יסודות שעליהם יכול אדם מודרני דמוקרט בימיו לבנות ולקיים את ההזדהות הלאומית, לאמור, יהודיות לא רק מלידה אלא גם מתובנה, שאפשר להתגאות בה או לפחות לא להתבייש בה. פרופסור פלדמן המנוח ממכון ויצמן הסביר לי כי "ההבדל בין אדם למשנהו הוא רק הרכב החלבונים. ועובדה פלאית "החלבונים מאפשרים" להפוך את התקרית לתכלית ולבחון את הדברים הכבדים האלה.

 

התודעה האנושית קודמת

 

מנקודה זאת  יהודי ריבוני מדינתי – לא שבטי - יוצא למסע.

 

ההנחה הראשונה היא היפוך תביעתו של דרעי להכיר בבורא עולם, אלא להכיר בבכורת התודעה האנושית:

 

אין עולם, אין עצים ואין אבנים. אין יפה ומכוער. אין צודק ולא צודק. אין קדוש ואין טמא. מה שיש זה רק מה שהתודעה האנושית מעידה ומחילה על הדברים בחינת זה עץ וזו אבן, זה אמת וזה לא אמת, זה יפה וזה מכוער, זה קדוש וזה טמא. ללא התודעה האנושית אין מי שיעיד על קיומם של הדברים, או על קיומו של האלוהים. חולק עלי פרופסור יוסף נוימן ואומר שגם ללא תודעה אנושית העולם  קיים. טוען אני כי לא היא: יען כי עצם המושג קיום הוא משל התודעה האנושית ובהיעדרו אין עדות. ואם כך, האדם הריבון על עצמו, על גורלו ועל יצירתו - הוא מקור הסמכות  והוא הנושא באחריות. ועליו הפירוש והחידוש למה שקרוי יהדות. והוא המוסמך לייסד את היהדות הפתוחה, היא היהודיות הישראלית. היחידה המקיימת הרמוניה בין מקומו של יהודי בן זמננו לבין תרבותו.

 

ההנחה השנייה פשוטה: מה שעושים האנשים האנגלים זו האנגליות. כך, מה שעושים האנשים היהודים זו היהדות. נושאי המהפכה הציונות התחילו בפיתוח הבסיסים הלאומיים החדשים לזהות ולביטוייה התרבותיים. אלא שאחרי השואה נפלה עליהם חרטה על שרחקו מהוריהם והמאמץ הפילוסופי נקטע. ובאו עליות המהגרים וחתמו את התהליך. בחברה מגויסת, מדינאי מייסד, בן גוריון, אמר: אני לא יודע מה העם רוצה. אני יודע מה הוא צריך. בגין לעומתו ידע מה העם רוצה וגבר עליו. פוליטיקאים תופשיים בני הארץ זריזים כמו משה דיין, אריק שרון, אהוד אולמרט ואחרים הבינו במה מדובר ומיהרו להצהיר: "אני קודם יהודי". זו אמירה ריקה. אדם דתי שאומר אני קודם יהודי אומר אמת. במה דיין, שרון או אולמרט ושכמותם יהודים? – רק בהוויה הישראלית שלהם. ישראליותם היא יהדותם. וכנגד המשבצת הריקה הזאת אני מבקש להציג הסתכלות אחרת על הציביליזציה העברית, שבה ישנם יסודות שישראלי מודרני חופשי, ריבוני, דמוקרט יכול לבנות עליהם השקפת עולם אנושית ואף להתגאות להיות בין ממשיכיה. והיא הישראליות היהודית (או היהודיות הישראלית) של משוחרר לחקור את העולם ההיסטורי עפ"י נוסחת הפסל רודין: "לוקחים סלע, וזורקים את המיותר". וכך להיות יהודי לא עפ"י הפרטיטורה השבטית של היושנה האורתודוכסית אלא על פי זו של "יהדות פתוחה מדינתית", של עם בין עמים, מדינה בין מדינות, שותפה בדרכה הייחודית ביצירה האוניברסאלית.

 

היהדות האורתודוקסית מערפלת את הקוד המשוקע בציביליזציה העברית ועושה אותה מלהיבה. להבנת הצופן הזה חייבים לחדור מהקליפות אל הגרעין האנושי הצלול. בימים עתיקים מושג "האדם הריבוני" כמקור הסמכות לא היה בתודעה. בהעדרו ניבנו בדמיון וכישרון אמונות וירטואליות וסיפורי סיפורים.

 

היושנה האורתודוקסית  מגמדת את העם היהודי. אם אלוהים כתב את התורה, מה הרבותא?  דיזראלי גוער בפרלמנט הבריטי: "כאשר אבותיכם רעו חזירים, אבותיי כתבו את התנ"ך". לו אמר אלוהים כתב  היו שואלים: "מה לך מתפאר, אלוהים יכול הכל". גדולה היא אם העם הוא זה שכתב את התורה, את התנ"ך. ובהם יצק את מה שאני מכנה הציביליזציה העברית. זו ציביליזציה שבין הדברים הרעים הלא מעטים – כמו בכל ציביליזציה (אולי בפחות) - יש בה עיקרי בדולח ראויים אם מבינים לאמיתם:

 

עיקרי בדולח

 

העיקר הראשון הוא שאין גורל. יש בחירה. אדיפוס אין לו אלא גורל. הוא ישכב עם אימו. בציביליזציה העברית אדם  יכול לבחור. אם יש בחירה נובע מכך העיקר השני -  מעמד לאדם בעולם  מול אלוהים. העדות שהאורתודוכסים מתעלמים ממנה כתובה בבראשית כ"ח, כ'. אחרי שאלוהים מבטיח ליעקב את שהבטיח לאברהם הוא נודר נדר: "... אם ד' אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הלך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלוהים". יעקב מתנה את ההסכם עם אלוהים. ובהמשך: "...ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (לא יהודי) כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל". עומד מול אלוהים. ואמנם לא כורתים ברית עם עפר ואפר. אלא עם ישות ערך. וייכתב כי אלוהים כורת ברית עם העברים. מתפישה זאת נובע אחד ההבדלים בין הנצרות לעבריות. בנצרות יש חטא קדמון אקזיסטנציאלי. רק חסד אלוהים יכול לגאול. בציביליזציה העברית החטא הקדמון הוא לא אקזיסטנציאלי אלא  חטא הבחירה של חוה ואדם לאכול מעץ הדעת. לא חסד אלוהים הוא הפתרון אלא דעת תיקון עולם.

 

מכאן מתחיל מסעו של אברהם, האישיות הגדולה באנושות. הראשון שמבין כי החיים הם אבסורד ללא תכלית. ה"לֵך לְך", ועוד אל מקום לא נודע, הוא הפועל היוצא ממצב האבסורד. אז מה נשאר לאדם לעשות? –  להפוך את התקרית לתכלית. ולמרוד באבסורד! איך? - כיוון שהאבסורד מתגלה בעוול, ברשע, בשקר - הנה התכלית: לעשות צדק. מחאה נגד האבסורד, נגד הבריאה הפגומה. לנו יהיה אלוהים של צדק: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?  וכאן העיקר השלישיצופן אברהם: הצדק הוא מהות החיים האנושיים. ואנך למדידת ציביליזציה לאומית ואנושית. ולפיו אורחותיו של האיש: אבסורד הוא לריב עם לוט על הארץ. יהיה צדק: אם השמאל ואמינה ואם הימין ואשמאילה. זה אבסורד להקריב ילדים לאלים. צריך למרוד ולהמריד נגד המנהג. מי שמך לכך יתריעו? זה סיפור העקדה. וכי אלוהים לא יודע שאברהם יעמוד במבחן? אלא שהמעשה המכונן של עקידת יצחק הוא מסר חברתי מוסרי מהאיש ההיסטורי המיוחד אל סביבותיו: אני הלכתי להקריב את בני ומלאך קרא "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה"! זו אמירה עוקרת הרים מושגיים: האדם איננו קורבן ואין מבקש את קורבנו. ומכאן העיקר הרביעי - אין אידיאה שאדם צריך להקריב את חייו למענה. אין אנשים למען אידיאות. יש רק אידיאות ראויות למען בני אדם. ולכאלה אדם לא מקריב אלא  מקדיש את חייו. ויבוא קידוש השם ולא קורבן השם. על אידיאה שבחרת צריך להגן וחלילה להרג. וכאן ההבדל בין מלחמת מגן למלחמת כיבוש. במלחמת מגן אדם מגן על זכותו להקדיש את חייו לאידיאה, לתרבות, לאמונה, לעם. במלחמת כיבוש הוא מקריב את חייו למה שמעבר למעגל ההגנה על האידיאה שלו. 

 

אצל העברים המה לעשות קודם להגיגים. היוונים שואלים פילוסופיה: סוס יפה, אישה יפה, עיר יפה.  מהו היופי כשלעצמו. מהי האמת, מהי המדינה. העברים שואלים: מה לעשות. ולעשות לא צדק פילוסופי אלא צדק בין בני אדם בשר ודם. לכן, תבוא התובנה  "אל תהי צדיק הרבה.." והנה העיקר החמישי

 

חוש המידה. אי אפשר לדרוש מבני אדם מעבר ליכולתם. רבי עקיבא אומר ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה. הקדים אותו ישו וזה התאים לנצרות. אהבה היא סוריאליסטית. אבל אין "רעך כמוך" בחיים. את מה שיש בחיים הממשיים אומר הלל הזקן: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. הלל ריאליסט: דבר אחד אתה יודע באמת – את מה שאתה לא רוצה שיעוללו לך. זו כל התורה ואידך לך ולמד. וחוש המידה מוליד את התופעה שאין בהיסטוריה שלנו אף לא מנהיג אחד שלא חטא. ובעשרת הדיברות לא אומרים אמור אמת אלא לא תענה ברעך עד שקר. אמת אתה לא יודע. אתה כן יודע כאשר אתה משקר. ולא ייאמר לך אל תאהב את אשת רעך. על אהבה אין שליטה. לכן, לא תחמוד, לא תרצה לקחת. כי צדק עושים בתוך המורכבות האנושית ולא הוירטואלית. לא מציעים לאדם להשתחרר מהווייתו, מאניותו. כמה חכם!

 

בכורת המעשה על ההגיגנות, ועיקרון חוש המידה כמעצבים ריאליזם. מעלים את העיקר השישי - העבודה. זו איננה קללה. המשמעות לכתוב "ותחסריהו מעט מאלוהים" היא העבודה המקיימת את העולם. מה אלוהים בורא ויוצר אף האדם כך. והוא יתפרש אל עבודת האלוהים. וברנר יאמר "תחי העבודה העברית האנושית". דתי עובד את אלוהיו. חופשי עובד את האנושות.

 

ומשה הדגול אומר שלא ישרוד צדק ללא חוק. ולכן החוקה ומצוותיה הן מהות החיים האנושיים. וכדי לשמור על החוקה שצדק במושגים (שרבים מהם אינם קבילים בימנו) יצוק בה עם חידוש מהפכני: המלך יהיה כפוף לחוקה. אצל העמים המלך הוא עושה החוקה. אצל משה המלך כפוף לחוקה ונשפט על פיה. ויארע המקרה האחד בעולם העתיק: על המלך יקום נתן הנביא: "אתה האיש". ולא ייענש. וכאן העיקר השביעיכולם כפופים לחוקה ולנוסחת כללי הצדק. אם המלך כפוף לחוקה, לא תהיה אצולה. כולם היו במעמד סיני. ואין אצולה בחברה העברית. יש עשירים ועניים אבל אין אצולה. אם השושלת המלכותית תהיה גיורת של ארבע מילים: עמך עמי ואלוהיך אלוהי. וכללי הצדק יכללו את היובל. החזקים צוברים את נכסי החלשים, אך לעת היובל – להחזיר את הנכסים למשפחות המקור. וודאי לא הגשימו, אבל הצו הזה מונח כמשקולת על התרבות הלאומית. וחיים אתנו גרים והחוקה תצווה "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח..." איפה הקנאים המתנחלים ואיפה שר הפנים מש"ס ואיפה התרבות העברית הצלולה, שמערפלים אותה בפרשנויות וירטואליות, לאומניות וקבליות ומשיחיות. העיקר השביעי הזה הוא הבסיס לתופעה שבכל ההיסטוריה הלאומית אין אף מנהיג שירד מהבמה בשלווה. ממשה רבינו, שאול, דוד המלך,שלמה, מלכי החשמונאים ועד בן גוריון, אשכול, גולדה, רבין, דיין, בגין, שמיר, שרון ואחרים. וזה הביטוי לעיקר השמיני –  אין סגידה למנהיג.

 

אוניברסאליות ללא זכויות יתר

 

תקנות החוקה, במציאות הדתית של הימים ההם, מכילות ציוויים שבימינו הם בבחינת החלקים המיותרים בסלע. אשר על כן לענייננו כאן אני חופר לגלות את העיקרים הנקיים היצוקים בתוך הערמות של המנהגים והציוויים הפולקלוריסטיים שאינם רלבנטיים לימינו , שאתם יכול אדם חופשי, ליברלי לקיים את עולמו הלאומי והאוניברסאלי – ישראלי יהודי.

בסוגיית האוניברסאלי יש בעיה. העברים הביאו לעולם אלוהים אחד. אלוהים שיצר את האדם בצלמו, ועפ"י גירסה אחת איש ואישה ברא אותם. כלומר, שיוויון אנושי. ואנחנו העם הנבחר. איך זה מסתדר עם צופן הצדק. ונאמני היושנה אומרים כי נשמה יש רק ליהודי. איך זה עומד מול עמי עולם. והרי כל לא הגון רוצה זכויות יתר. התשובה על פי צופן אברהם יכולה להיות רק אחת והיא העיקר התשיעי : הבחירה היא חובות יתר ולא זכויות יתר. ".ונברכו בך כל משפחות האדמה". ושוב איפה השבטיים, המתנחלים הקנאים והתרבות העברית. וראו לייחוד: גם הנצרות וגם האיסלאם טוענים "לבחירה". בשתיהן הבחירה היא מנוע למיסיונריות, לכיבוש. בזו העברים, הבחירה היא כלפי פנים, לחובות יתר – ולהגנה על שלנו ולא לכיבוש מיסיונרי.

ואחרי אברהם ומשה יבוא היהודי ישוע מנצרת (שהרבניים לא יקראו אותו) והנביאים ויאמרו לנו שצדק ומשפט ללא חמלה מוליכים למעשים אכזריים של ייקוב דין את ההר (אצלנו עד יל"ג עם קוצו של יוד ועד הרבנים של ימינו בנוקשותם). לכן, החמלה עיקר עשירי היא מהות בחיים האנושיים.

 

עמודי הציביליזציה העברית

 

ואלה היו לשלושה עמודי הציביליזציה ההומניסטית: צדק משפט וחמלה.  יסודות משורש הציביליזציה העברית הצלולה, מה שקרוי התרבות היהודית נוצרית.

 

רשימת העיקרים הראויים ארוכה מהמצע כאן. צריך לצרף למשל, את  העדה, "עדת בני ישראל", שיתגלגל למנהג המניין, שהוא המסר שמערכת הערכים מתממשת רק בזיקה בין בני אדם. בהיות אדם לבדו אין מערכת ערכים. וכמו עליונות הלימוד והלומדים וכמו עיקר  החרות כמכונן לאומי ואנושי. לעניין זה חוזר ונשנה בתרבות העברית ההיגד – הוצאתיך מעבדות לחרות. ויש עוד עיקרים אך קצר כאן המצע. ודי באלה שלעיל לצורך הפולמוס עם דברי דרעי, נציג העטרה ליושנה, השופטים את היהדות מאמונתם הצרה, מגמדים את ראשי האבות היהודים ומרוממים את האלוהים. ואינם מבינים שאפשר לאחוז באמיתות הליבה הלאומיות והאוניברסאליות של התרבות העברית ולבנות עליהם תפישת עולם חופשית, יהודית ישראלית פתוחה. לא מקרה הוא שהישראלי היהודי הוא שהחזיר לחברה את התנ"ך, היצירה הספרותית האנושית וההיסטורית של ראשי  האבות שמסר עם ישראל לאנושות.

 

לו המורים היו צוללים עם תלמידיהם עד לעיקרים האלה החבויים בתנ"ך – שכל אחד מהם הוא פילוסופי קונקרטי לעולם המחשבה והיצירה המודרניים – להכיר, להבין ולהפנים את הייחוד בציביליזציה העברית האנושית המקורית, ולא הייתה נשאלת יותר השאלה המשונה במה אנחנו יהודים. והיה מובן שמה שאמרו אבותינו יש בהם השראה ועניין אבל, מה שחשוב זה מה אנחנו אומרים ומה יאמרו בנינו ובנותינו.

 

[הרחבת דעת על היהדות כתרבות וכושרה  הבלעדי – מבין זרמיה -  לקיים מדינה יוכל הקורא למצוא בהגותו של ההיסטוריון פרופ. יגאל עילם ובאנציקלופדיה "זמן יהודי חדש" ובמסה של עמוס עוז בספרו "כל התקוות"].

 

שתי תרבויות יהודיות יצאו לדרך

 

במחצית השנייה של המאה ה – 19 התייצבו למרוץ שתי תרבויות יהודיות – הסגורה והפתוחה, יהדות היושנה והיהודיות החדשה. ככלות  250 שנה אפשר לצלם ולמדוד מי משתי אלה תרמה מה וכמה לתרבות הלאומית והאוניברסאלית.

 

כאן התשובה המוחצת להשתלחותו של דרעי, נציג היושנה: "אתם לא יצרתם שום תרבות".

וצריך לנהל אותה ללא הנחות, דבר דבור על אופניו, שהמחנה החופשי (חילוני) נזהר בו מזה שנים רבות עד כדי כך שנשיא המדינה שאמור להיות מנהיגה של הזהות הלאומית הפתוחה יוצא אצל ישיבת פוניבז' ואומר: "אני גאה שמשחררים את לומדי התורה מהצבא. מכאן יוצאים המדענים". חנופה שלא תורמת דבר לאמת ולהיסטוריה המודרנית של העם ומדינתו. והוא תלמידו של מי שאמר שהוא לא יודע מה העם רוצה אלא מה הוא צריך.

 

התיזה שאני מעלה במסה הזאת רואה את התרבות פרוסה על שלושה רבדים:

הראשון הוא רובד החלום, תמונת העולם  - על מה חולמת הציביליזציה שלך? מה החזון החברתי והאנושי שלה?

השני - רובד פירוש המציאות אל מול החלום – איך מעצבים על פיו אורחות חיים.

השלישי - רובד האמנות שעניינה הפער בין החלום למציאות.

החלום של הציביליזציה העברית הוא תיקון עולם. צדק. והוא משותף במעטפת המילולית ליהדות הסגורה ולזו הפתוחה. המחלוקת היא על התוכן ואפיוניו, על הפירוש והתרגום לחיים: מהו צדק – פרטיקולרי או אוניברסאלי? מה הערכים והנורמות של זה וזה? רק אנחנו או גם אנחנו? שוויון למגדר אחד או לשניים? לזרם דתי אחד או לכולם? נושאים בעול כולם או חלקם? ומה תרגומם לחיים האישיים, המשפחתיים והחברתיים והמדיניים. זו המחלוקת ברובד של פירוש המציאות. המפרש שאישה נחותה מעצב עולם שלם; המפרש שהגוף הוא מלכודת לנשמה מתאים מנהגים וחוקים לעניין; המפרש שהבידול מהעמים הוא המטרה מעצב את היחסים עם העמים לטוב או (יותר) לרע. הבוחר ב"רק אנחנו" בונה מדינה פשיסטית.

איך פרשו ועיצבו הדורות עד חורבן בית ראשון את המציאות אנחנו יודעים מהדברים והמעשים הנשגבים ומאלה הרעים ואף הנפשעים בתנ"ך ובמקורות ובמחקרים המדעיים 

איך פרשו ועיצבו את המציאות בימי הבית השני ועד מרד בר כוכבא והגלות אנו יודעים מהכתבים וההיסטוריה.

 

הראשון הוא זרובבל. עם הארץ, אלה שאסרחדון מלך בבל הביא אותם במקום המוגלים, פונים אליו: "...ויגשו אל זרובבל ואל ראשי האבות ויאמרו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלוהיכם ... ויאמר להם זרובבל ושאר ראשי האבות לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו כי אנחנו נבנה לד' אלוהי ישראל..". אחריו בא עזרא ומגרש את הנשים הנוכריות וילדיהן. על פי פירוש המציאות מימי עזרא בועז היה מגרש את רות ואין דוד המלך.

 

היושנה, האורתודוכסיה בשנות הגלות מפרשת את המציאות על פי עזרא ודבקה בעיקרי הדוקטרינה הדתית המתוכללת בשולחן ערוך ומוחלת על מכלול החיים. סגור! והדברים ידועים.

היום הולכת  בארץ נוסטלגיה על העיירה היהודית. אין בעיה. מי שלא קורא את יל"ג, את מנדלי, שלום עליכם פרץ סמולנסקין, י.ל. פרץ ולא קורא את ברנר ולא את הזז (הדרשה) יכול להתרפק על העיירה ואורחותיה. מי שקורא את אלה ואחרים לומד כמה עלובים היו החיים האלה עד שהמצוקה, הניוון, השחיתות הולידו את האמנסיפציה. "לא שוניתם מקדמתכם, ישן נושן, אין חדשה: אבוא אחי, בחברתכם! יחדו נרקב עד נבאשה!" כותב ביאליק בשירו תשובתי. ואלה אל מול החת"ם סופר הענק לשיטתו: "חדש אסור מן התורה".

 

הביקורת הקשה אז ועכשיו על המציאות היהודית באה מבעד להכרה בעוצמתה וענקוּתָה של היצירה של גדולי חוכמת ישראל: התנאים והאמוראים, חכמי המשנה והתלמוד והמפרשים והפוסקים וספרי המוסר והפילוסופיה וחכמי ספרד וצרפת וצפון אפריקה ואשכנז ופולניה ורוסיה - מה שמכונה ארון הספרים היהודי. היא באה משום שפירוש המציאות על פי אלה עיצב את אורחות החיים האישיים והחברתיים והתרבותיים עפ"י היושנה האורתןדוכסית לחוכמת ההישרדות. ולא אפשר לצעיר/ה היהודי/ה  האמנציפטורי/ת לנשום.  והמשורר יכתוב: "ואשר יגדל מבניכם נשר ועשה כנף - / מקינו תשלחוהו לנצח:/ וגם כי ימריא, צמא שמש ואדיר במרום -/ לא אליכם המאורות יוריד:....ככה תשכלו את חמודיכם אחד אחד / ונשארתם ערירים." ביאליק, אכן גם זה מוסר אלוהים.

 

וראוי לשאול בעצב או בכעס איפה היו במשך מאות השנים קודם לאמנסיפציה יהודים כמו מנדלסון וריקרדו ומרכס ופרויד וקפקא ודורקהיים והיינה ולסל ומודליאני ופיסארו ומאהלר ואינשטיין ונילס בור ופופר ופרוסט ולסינג וסילארד ופרום וסיטרואן וברנשטיין ובובר ובאור וברגסון ולנדאואר ולוקאץ ויאנקו וטלר ולפניהם גולי פורטוגל וספרד שפינוזה, דה פרדו,, דה פינטו, דלמיגו ועוד רבים שידיעת התרבות המערבית לא קיימת בלעדם. וכמותם כ – 20% ממקבלי פרס נובל. הם היו בכל הדורות אבל, האורתודוכסיה כלאה אותם איינשטיינים בד' אמות של ההלכה. פרשנים גאוניים, דימיונאים יצירתיים, פילוסופים נשארו נעולים וגרעו מהמדע, מהפילוסופיה, מהספרות, מהאמנות, מהאנושות  תשומות ותפוקות שׂכֵל ויצירתיות של מאות נובלים לדורותיהם.

 

הציונות היא מחאה נגד ההיסטוריה היהודית

 

וכשבאה הציונות לחלץ את העם מעליבות לריבונות. להקים מדינת יהודים כדי שמודרנה לא תביא התבוללות, הסתערה עליה היושנה בחמת זעם. ישבו שבעה על עולים לארץ. הלשינו לשלטונות על נוער ציוני. אבל, כנגדם במאה השנים מ- 1850 נולדו כמה אלפי יהודים חופשיים שהבינו לא לרחם על עמם. אין אשמים. אנחנו צריכים לחלץ את עצמינו מהשקיעה הפנימית ומהאנטישמיות החיצונית – והקימו מדינה. ויצמן קורא: העם היהודי אייכה. הוא איננו. ממחצית המאה ה- 19 ועד מלחמת העולם הראשונה 2.5 מיליון יהודים מהגרים לארה"ב ורק חמישים אלף עולים לארץ. הציונות היא מחאה נגד היהדות הזאת.

 

וכאן הגענו להקהות את שיניו של דרעי וחבריו הרבנים החרדים. האם יצרנו כאן תרבות? –

אם לא יצרנו דבר, נשאר "להחזיר עטרה ליושנה" זה החזון שלהם. להחזיר למה? – לסגת מתרבות הפסגה של החייאת העברית? לחזור לעולם ולחברה ואיפיוניה שהיו לנו לפני הציונות? לאוניברסיטאות, למחקר המדעי שלפני תקופת ההשכלה? לתזמורת הפילהרמונית ולתיאטרון של העטרת הישנה? לאמנות הפלסטית שהייתה? לצבא שהיה לנו? לרמת ההשכלה של בית המדרש? להחביא את התנ"ך כפי שהיה נהוג?  למעמד האישה בחברה ולמושבה הנפרד בתחבורה? לבתי הדין של הרבנים של יל"ג ? לנחיתות העבודה בחברת החרדית? איזו עטרה זאת שכל הווייתה לבדל את העם מהעולם כנגד הציונות שבאה לחבר את העם לעולם.

 

בדו"ח של וועדת פיל, 1937, יש פרק שכולו פליאה איך 400 אלף אביונים מקיימים חיי תרבות כאלה – תיאטרון ותזמורת ואוניברסיטה ועיתונות וכתבי עת ומערכת חינוך ואירועי אמנות וספרות יפה ומקצועית. והיום מי שרק מציץ מבית המדרש יעיד על שני מעגלים בישראל ראויים לספר השיאים של גינס. זה המעגל של המגזר העסקי, שבתנאים קשים הישגיו מדהימים עולם. וזה המעגל של היצירה התרבותית. תל אביב לא נופלת מלונדון, ניו יורק ופריז בעוצמת היצירה וההיצע התרבותי, היא לעתים עולה עליהן. מי תיכן לנו את אלה, העטרה הישנה השבטית או מהפיכת הריבונות המדינתית הקרויה ציונות. חבר סופר נכנס לחנות ספרים באוסלו. כמה ספרים יש לכם מתורגמים מאנגלית? עשרה. מצרפתית ? שמונה . מארה"ב אחד עשר. כמה מישראל? עשרים! וכך בגרמניה וכך בפריז ובמקומות אחרים. איש לא מתרגם בעולם את סיפרי היושנה האשכנזית או הש"סית ומתרגמים הרבה את עמוס עוז ודוד גרוסמן ויהושע ואפלפלד ועמיחי ומציגים את חנוך לוין ואת סובול וקישון ויורם קניוק ואחרים, ומתרגמים את המשפטן ברק ואת מדעני המדינה, ההיסטוריה והחברה, את שטרנהל ואבינרי ונוח הררי ואת הרפואה ומכון ויצמן. קצר המצע כאן. אז מה זה יצירה תרבותית. אם לא כל המכלול האדיר הזה של חברה עובדת שבונה כלכלה מתפקדת ובצידה מקיימת שפע של יצירה תרבותית ומחנכת עדיין באוניברסיטאות מדענים שנחטפים בעולם. אין בעולם יחסית שפע של ספרי מקור ותרגום, שיעור כזה של מבקרים בתיאטרון, של מנויים לתזמורות וכיו"ב. איך קרה הדבר הזה שצעירים יהודים החליפו דיסקט והמירו את האוריינטציה על דורות שמתו באוריינטציה על הדור החי והעתידי, שיהודים שגדלו במשטרי הצאר, פולניה, ליטא ולטוויה. רומניה האנטישמים הלא דמוקרטים, שיצאו מהחדר, שהוריהם ידעו להתפלל ולמכור סידקית - עלו לארץ החיו שפה והקימו מדינה דמוקרטית על מוסדותיה ושרותיה, ותוך כמה שנים היו למדינאים, למדענים, למפקדי צבא מקצועיים, לבוני תבניות קהילה של קיבוצים ומושבים וארגוני עובדים, לחקלאים המצטיינים בעולם, לתעשיינים, לחיילים וטייסים המעולים. ובבוא היום התארגנו לקלוט המוני עולים חסרי כל ולאפשר לרבים מהם להשיג בעשרות שנים מה שבאירופה לקח מאתיים וחמישים שנה – הוא המעבר מחברה פטריארכאלית שיוכית לחברה מודרנית הישגית. מהם כל אלה אם לא תרבות חדשה לעם שהתייבשה יצירתו. הנה ההוכחה הניצחת כי לא ההלכה אלא היהודים הם שקובעים את גבולות תרבותם. אלא שהיוצרים האלה  לא נותנים גיבוי פילוסופי והיסטורי ציבורי פולמוסי לנפלאות מעשיהם.

 

המעגל המבייש

 

וישנו המעגל השלישי המבייש את שני המעגלים האלה והוא המעגל הפוליטי, המפלגתי, הממשלתי, שהאורתודוכסיה החרדית והדתית היא התורמת הגדולה למצבו המידרדר. בן גוריון פחד מהעדות של אגודת ישראל בפני הוועדה האנגלו אמריקנית ולכן הגיע אתם להסכם על מנהגי פרהסיה. ממנו התגלגלה אי ההפרדה בין הדת למדינה. ועוד מסר להם את החינוך. פרופ. לייבוביץ הדתי הזהיר אותו: אתה חושב שאתה תחזיק את החרדים והדתיים ביד. הם יחזיקו אותך בצוואר!!! ואחריו בא בגין וכתשלום קואליציוני הסיר את התקרה ממספר תלמידי הישיבות. אלה שני מוקשי הזמן שהשאירו הדגולים השניים. אין מדינה מתוקנת שבמאבקים לא השיגה את הפרדת שתי הממלכות. אבל, ליבוביץ גם הזהיר שדת שאינה פרודה מפוליטיקה תישחת. הכוח הפוליטי בידי החרדים בסימביוזה עם הימין הימני, מתרגם את פירושם למציאות ומעצב לנו חברה שבטית ומדינה יחידה בדמוקרטיות שאינה מתירה שיווין לזרמים הדתיים, קוברת מחוץ לגדר חייל שנהרג על הגנתה, מונעת ממאות אלפים להתחתן, כופה דיני אישות עתיקים מפלים על הכל, מעודדת לומדי תורה להפר את התחייבותם בכתובה לכלכל את נשותיהם, מאשרת התחמקות משרות צבאי לעשרות אלפים בשנה, משלמת לתלמידי ישיבה וגובה שכר לימוד מאחרים, מפעילה ביוזמת משרד הפנים התעמרות בעובדים זרים ו"ביהודים זרים" לחוקי ההלכה, מקיימת חינוך חרדי שמונע מתלמידים את המודרנה וגוזר עליהם צמצום תרבותי ועוני, מעניקה לו העדפות תקציב, ומחוקקת חוק הפוטר אותם מלימודי הליבה. בעווית שאין להבין את הגיונה מפלגה שמונעת מבניה את אלה מכונה מפלגה חברתית,  ורבנים המונעים גיורים ומעדיפים קברים על פני בריאות ויוזמים הפרדת נשים בתחבורה ציבורית ועוד כיוצא במנהגים האטביסטיים האלה עד תהלוכה נפרדת לנשים וגברים ביום ירושלים - נחשבים למורים רוחניים. בשעתו חרגו מאלה  המזרחי והפועל המזרחי שהיו נועזים בניסיון לאחד אמונה עם מודרנה. אבל, הדור הצעיר אחרי ששת הימים שנלכד במשיחיות ובהתנחלותיות ובני עקיבא שמפרידים בין בנים ובנות ומחרימים טקס בצה"ל על שירת חיילות, ורבנים מתלהמים שבשבילם צה"ל הוא צבא השם,שכל זר הוא עמלק שמצווה להורגו ועם הפוגרומיסטים מהגבעות שצמחו במערכת שלהם, מתה רוח אבותיהם. ונשארנו עם נטו חרדים ישנים מחזירי עטרות ליושנן. זה המחנה האורתודוקסי האשכנזי והש"סי הנותן תימוכין לימין הימני למדיניות השליטה בעם אחר שמדהירה למדינה דו-לאומית עם רוב פלשתיני. לזכור שעל פי ההיסטוריה אין לחרדים בעיה לחיות בגלות.

 

מאזן בין תרבויות

 

נשווה את התרומה והיצירה התרבותית של היהדות הפתוחה, הישראלית המדינתית מול היהדות הסגורה הדתית, החרדית השבטית. הכתובת האפקטיבית להאשמה הם לא החרדים לפלגותיהם. הם מאמינים שלימוד תורה וקיום אורחות החיים שלהם תורמים לקיום העם, שהמדינה היא פרוזדור לגאולה האלוהית. האשמים הם הישראלים החופשיים לפלגותיהם, שבשבילם המדינה איננה פרוזדור, אלא היא ההיכל! הם המאפשרים את אי הפרדת הדת מן המדינה. ולא תהיה תקנה בלי לשחרר את המדינה מחזקת המפלגות הדתיות ובלי לשחרר את הנוער החרדי משעבוד לרבנים באמצעות חוק הישיבות ובלי לשחרר את הדת מהפוליטיקה ליעדיה הציבוריים והרוחניים הראויים.

 

השליחות התרבותית של היהדות הפתוחה אינה נגד הדת היהודית אלא בעד תרבות לאומית שתאפשר לקיים מדינה דמוקרטית מודרנית – מהפכת התקומה הלאומית נגד ההיסטוריה היהודית.

 

על פי כל דת והיהודית ביניהן לא אפשר לקיים מדינה מתוקנת. הדת יונקת משורש האמונה ומדינה יונקת משורש האזרחות, שהיא מימוש היות "האדם ריבוני" כמקור הסמכות. לשניים יש מקום אבל בנפרד.

 

את שתי התרבויות היהודיות – הסגורה והפתוחה  - המדינתית והשבטית -  יש להביא למשפט המדינה.:

 

                       יהדות סגורה                                              יהודיות פתוחה

 

מקור הסמכות  - האל

הגדרת הזהות – דתית

בכורת הדורות שעברו מן העולם

אוריינטציה על העבר – על המקורות

קדימות לשימור

המדינה – פרוזדור לגאולה

חומרי הזהות – מהחורבנות ההיסטוריים

מול העולם – עם לבדד ישכון

 

מקור הסמכות – בני האדם, האזרחים

הגדרת הזהות – לאומית

בכורת הדור החי והבא אחריו

אוריינטציה על העתיד – על המקוריות

קדימות לשינוי

המדינה היא, היא ההיכל

חומרי הזהות – ממפעל התקומה

מול העולם – עם בין עמים, מדינה בין מדינות

 

מי משתיהן נכונה למדינת ישראל, מדינת היהודים. ומה יש לעם היהודי בהווה ובעתיד חוץ ממדינת ישראל? – שום דבר!

 

 

 

 

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)
דרג מאמר זה
(0 מדרגים)
דרג מאמר זה
(0 מדרגים)
דרג מאמר זה
(0 מדרגים)
דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

בדף זה צבי כסה מעלה את תגובותיו להתרחשויות עדכניות. המבקרים מוזמנים להגיב לדבריו. 

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)
דרג מאמר זה
(0 מדרגים)
דרג מאמר זה
(1 מדרג)
דרג מאמר זה
(1 מדרג)
דרג מאמר זה
(0 מדרגים)
עמוד 1 מתוך 6

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים