|
שנת 70 לספירה. בית המקדש השני עומד על תילו בירושלים. המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב. במשך שישה ימים עמל טיטוס על הריסת חומותיו החיצוניות של מתחם בית המקדש. לאחר מכן, הצית טיטוס באש את השערים, ולאחר ששככה, חדרו הרומאים דרך השערים אל הר הבית. בתשעה באבפרצו אנשיו של טיטוס אל החומה הפנימית, ושרפו את בית המקדש[א].
בית המקדש חרב. ההלם והכאב היו קשים מנשוא. מבחינת היהודים, שם החלה הגלות. ארבעה ימי תענית נוסדו בעקבות חורבן שני בתי המקדש. מנהגי אבלות רבים נוסדו כזכר לחורבן. הציפייה לבניין בית המקדש השלישי הפכה לשאיפה האולטימטיבית. ציפייה זו התבטאה בין היתר בייחוד מצווה מתרי"ג המצוות לחיוב הלכתי לבנות בית מקדש, בהוספת חלקים רבים לתפילות ופיוטים, במנהגים, בתיאורים של בנייתו העתידית, אם על ידי אדם ואם על ידי אלוהים, ובהתחייבות של יהודים לאורך הדורות לבניינו. הנבואות בזמן חורבן בית ראשון, שדיברו על דברים שיקרו בזמן בית המקדש השני, לא התקיימו, והמאמינים פירשו אותן כמכוונות לבית השלישי. בדורות האחרונים, בעיקר לאחר כיבוש האיזור במלחמת ששת הימים, קמו התארגנויות קטנות להקמת בית מקדש, אשר תפסו יותר ויותר תאוצה, עד ימינו[ב].
אבל אם נוריד את השאיפה הגדולה הזו לקרקע המציאות, האם היום באמת רוצים הדתיים בהקמת בית מקדש שלישי? האם רצו בכך באמת בעבר? לא כפנטזיה אוטופית, אלא בפועל?
לאחר חתימת המשנה, החל פירוש התורה שבכתב בצורה מאסיבית. הגות זו התפתחה במקביל בבבלובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלישנוצר בישיבות בבל, והתלמוד הירושלמי,שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, יש ביניהם שוני רב[ג].
הקהילה היהודית בבבל העתיקה הייתה הראשונה לפתח חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף על אדמת נכר, ובשעתו הייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה. קהילת בבל כונתה בתקופות מסוימות "הגולה" בה' הידיעה, והעומדים בראשה כונו "ראשי הגולה". בתקופת בית המקדש השני,המשיכה הקהילה היהודית בבבל לשגשג - הרחק מהסערות שפגעו בארץ ישראל. מחורבן בית שניגדל היישוב היהודי וקלט אלפי פליטים מיהודה.בשנים הללו, בתנאי המחיה נוחים, שגשגו חיי הרוח של האומה ופרח בה הלימוד התורני. בקיצור- היה להם טוב[ד].
הקהילה היהודית שנשארה ביהודה, אשר אבותיה התמודדו עם לחצים תחת העול הרומאי ויזמו מרידות צבאיות, דאגה לכתוב על כך בפרוטרוט בתלמוד הירושלמי[ה]. מדובר היה בהיסטוריה הלאומית והאישית שלה. ראשי הקהילה היהודית בבבל, מסיבות פוליטיות, מחשש להגירה החוצה, מחשש לתרעומת היהודים למה הם לא עזרו לאחיהם בישראל, ומסיבות נוספות, לא ששו לכתוב על נושאים אלה. בתיאוריה את חורבן בית המקדש, את המרד הגדול, את המלחמות של היהודים ברומאים - היא הסתפקה בתיאורים תיאולוגים, במשלים, ובאגדות אלגוריות שחלקן היה מגוחך וחסר הגיון.
חורבן בית המקדש נזכר במשנה בכמה מקומות, וכן תיאורים על 'מיום שחרב בית המקדש'. עורכי התלמוד הירושלמי ניצלו את המשנה בתענית והכניסו סיפורים על החורבן, על בר כוכבא, על המלחמות, על המרידות, על אופי הלחימה ברומאים ועוד. בתלמוד הבבלי (מהסיבות שמניתי לעיל, אבל בעיקר מסיבות פוליטיות) לא ניצלו מקומות אלה. במקום זה, הם תיארו אגדות חורבן. האגדות שלהם היו תיאולוגיות, ילדותיות וחסרי הגיון, ואכן בדורות שאחרי חתימת התלמוד הבבלי ראו בהן אגדות ומשלים אשר באים ללמד מוסר השכל[ו].
דוגמא 'על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים'[ז] – ככל הנראה הסיפור המפורסם ביותר. אגדה 'היסטורית' זו מספרת בצורה ילדותית על סכסוך בין שני אנשים שבעקבותיו אחד מהם הגיע לקיסר הרומאי, סיפר לו שהיהודים מרדו בו, הקיסר, על מנת להשתכנע, בדק את העניין בצורה שטחית (שלח קורבן לבדוק אם היהודים יקריבו אותו) ועל סמך תוצאות הניסוי החליט להחריב את בית המקדש. כאילו כל אחד שיש לו בעיה יכול לפגוש בקיסר הרומאי, לספר לו סיפור, ועל סמך הסיפור הקיסר יהרוג מאות אלפי אנשים, יחריב ערים שלמות (כולל עירו ומשפחתו של אותו אחד שסיפר לו). רק קמצא ובר קמצא. לא מצור, לא מלחמת דת, לא כתות, לא קבוצות קנאים שרבות זו עם זו, לא מרד מיסים, לא קרבות באיזורים שונים. כותבי תלמוד הבבלי לא יכלו להרשות לעצמם לכתוב על הדברים הללו, כי אז ישאלו אותם: ואיפה אתם הייתם? ולמה הייתה קהילה גדולה בבבל שלא עזרה ליהודים? למה לא נלחמתם? ועוד שאלות מהסוג הזה.
דוגמא נוספת: 'על יתד המרכבה חרבה ביתר'[ח]. ביתר הייתה עיר יהודית קדומה וחזקה. מצודה שהיתה בית לרבבות אלפי יהודים והייתה לבירת המרד שהיה כ-60 שנה לאחר חורבן הבית השני. בזמן המרד, לאחר קרבות עקשים עקובים מדם היא נפלה בידי הרומאים ונחרבה. התלמוד הירושלמי מספר בפרוטרוט על מרד זה. התלמוד הבבלי מספר סיפור ילדים על ביתו של הקיסר שנשבר לה גלגל מרכבה ובגלל סכסוך מקומי שנוצר שם עם היהודים, בא הקיסר והשמיד את כל העיר. שוב - לא מלחמה, לא מרד, לא מצור.
דוגמא נוספת: בר כוכבא[ט]. מנהיג המרד, האיש שאיחד את היהודים נגד הרומאים. התלמוד הירושלמי מאריך בפירוטו על האיש, פועלו, צבאו, וכו'. סיפורים ואגדות רבים נקשרו בשמו. אך התלמוד הבבלי מסתפק בתיאור לקוני שהיה איש כזה שחשב עצמו למשיח אך לא עמד בקריטריונים המקובלים על החכמים ולכן הרגוהו.
הקהילה היהודית בבבל הייתה גדולה וחזקה. היא זו שהיתה למרכז היהודי והתיאולוגיה שיצאה מבית מדרשה היא זו שהשתמרה בעם. קהילה זו, מסיבות רבות, פוליטיות, כלכליות ואחרות, העדיפה לא להשתתף במרידות, לא לעלות ליהודה, לשים את ארץ ישראל ובית המקדש העתידי בקרן זוית תיאולוגית ולהתרכז בלימוד התורה ופירושה. הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה זה בניין בית מקדש. להתפלפל על קרבנות ודיני טומאה וטהרה - בוודאי. לפעול בצורה אקטיבית בכיוון? חס וחלילה.
ומה עם בית המקדש השלישי שכן נבנה והועלם מההיסטוריה היהודית?
היהדות הרבנית העלימה לגמרי את הנסיון של קיסר רומא יוליאנוס[י], לבנות מחדש את בית המקדש במאה הרביעית לספירה. בקצרה: בימי שלטונו הוא יזם את הקמת בית המקדש השלישי[יא]. עדויות רבות יש לבניין זה (כולל הסלעים שאיתם החלו לבנות את בית המקדש שנמצאים עד היום למרגלות הכותל!). עקב תאונה מסתורית, אולי חבלה, הופסקה הבניה, שהיתה בשלבים מתקדמים. התלמוד הבבלי לא מזכיר את יוליאנוס כלל. גם לא שאר הכתבים היהודים, בניגוד לכתבים נוצרים רבים ועדויות אחרות. קיסר רומאי מקים את בית המקדש, ואין שום אזכור לדבר? ככל הנראה, האליטה הרבנית, בדומה למה שקרה לאחר החורבן ולאחר המרידות הגדולות, שוב העלימה יוזמות שלא הלמו את האינטרסים שלהם. הפרושים/הרבנים, אחרי הכל, חגגו את נצחונם על הצדוקים יריביהם - נצחון שלא היה מושג אלמלא חרב בית המקדש השני. אילו הוקם בית המקדש השלישי על ידי יוליאנוס, סביר להניח שהרבנים היו מוצאים את עצמם נאבקים שוב על לב ההמונים. אז הם זזו הצידה, עשו כמיטב יכולתם לא לסייע לפרויקט, נשמו לרווחה כשהוא כשל (או הוכשל) ולאחר מכן, בנוהל, מחקו אותו לחלוטין מהגרסה שלהם של ההיסטוריה. אילו היו הרבנים משנים גישה, אילו היו בוחרים לעזור או או לתמוך בבניה, אילו היו מזכירים לחיוב את היוזמה, אילו הוקם בית המקדש בזמן שיוליאנוס היה עדיין חי, יש לשער כי מהלכה של ההיסטוריה היהודית היה משתנה לחלוטין.
ומה בימינו?
אם באמת יחלו עבודות לבניית בית המקדש השלישי (אני מתעלם לגמרי מהעובדה שהדבר יגרור מלחמת דת כלל עולמית בשל העובדה הזניחה שבהר הבית נמצאים כיפת הסלע ואל אקצה), המשמעות היא היא שפלג גדול ביהדות יכריז למעשה על חזרה לשנת 69 לספירה. הוא יחזיר, בפועל, פגאניזם של קורבנות, וימחק את כל התפתחות הדת מאז.
מה תעשה יהדות ארצות הברית? יהדות צרפת? יהדויות התפוצות? הם יסכימו לכך? יעזרו לממן אטליז משוכלל כזה? יעודדו מרחוק תפיסה פרימיטיבית של מחיקת חטאים על ידי אגירת דם של בעלי חיים שנשחטו והתזתו בכוח או מריחתו על מזבח? אפילו האורתודוקסים ביניהם יתנגדו בתוקף!
ומה יעשו יהודים בארץ? היום כל אשה שמצחקקת בפייסבוק או עולה במעלית יכולה להחשד על ידי בעלה כ'סוטה' (ההגדרה של 'סוטה' היא אשה שנסתרה מבעלה ובעלה מקנא לה. הגדרה זו נזילה מאוד ותלויה בגורמים סובייקטיביים ובעלה אפילו לא צריך להוכיח את חשדותיו) ותהיה מוכרחה לעלות לבית המקדש להביא קרבן ולשתות מים מאררים? אנשי משפחה יעלו עם המאזדה שלהם כל חודש מפתח תקוה לירושלים עם כבש במושב האחורי כדי לשחוט אותו כקרבן נידה? כל מי שנשפט על גניבה \ העלמת מס \ רישום כוזב במסמכי תאגיד ילך לבית המקדש להרוג איל? מיליוני אנשים יעלו בפסח לירושלים לשחוט כבשים זכרים בני שנה? יש בכלל מושג כמה כבשים צריך לגדל בשביל שיספיקו לכל העם? אנשים שצפו בטלויזיה בשבת, יעלו לירושלים בחליפה ועניבה, יקנו כבש וילכו לראות איך חותכים לו את הגרון? כל מי שעבר עם האוטו קרוב מדי לשורות המצבות בבית עלמין ירוץ לחפש פרה אדומה כדי להתעסק עם האפר של השריפה שלה?
והאם יש גוף אחד בעולם שיאשר את זה??
והרבנים, יסכימו? דבר ראשון: האם הרבנים פוסקי ההלכה וגדולי הדור יוותרו על מעמדם ויוקרתם לטובת כהנים פשוטים מהעם? דבר שני: הרי היהדות הרבנית הזניחה את החלקים ההלכתיים שנוגעים להלכות המקדש. אלו היו אמורות להיות בעיות של אנשים אחרים, בימות המשיח. התוצאה היא שאלה החלקים הפחות מפותחים של ההלכה. מי יקבל את השקפותיהם של אלה שתומכים בעליה להר הבית? מי יקבל את מרותם? כל אותם קבוצות של "נאמנים להר הבית" למיניהן אשר פועלות בצורה עצמאית ושנויות במחלוקות גם בתוך המגזר שלהן עצמן, להן יהיה את הכוח והסמכות לפסוק לגבי נושא כל כך מרכזי שהוא לב ליבה של היהדות העתיקה? דבר שלישי: הכהנים עצמם, בדורנו, בעידן הקפיטליסטי, הם יהיו כהנים גדולים וגוי קדוש? לא תהיה שחיתות? פתאום עמי ארצות ראויים יותר או פחות ששמם הוא "כהן" או "כץ" יהיו מורמים מעם עם סמכות בלעדית על קרבנות, כספים ושליטה באנשים אחרים, חלשים מהם. זה אחראי?
כשמורידים את האידיאליזציה של 'והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל' ואת 'ושם נעלה ונקריב לפניך את (השלם את החסר)' למציאות, פתאום היא לא נראית כל כך טוב. חלקים גדולים ביהדות הרבנית לאורך הדורות התנגדו להקרבת הקרבנות, ומסיבה טובה. מנהג פגאני זה שהיה נהוג בכל העמים העתיקים בעולם העתיק נגמר בצורה טבעית. רק בעם ישראל הוא נקטע עקב חורבן הבית, מה שגרם לכך שעם ישראל לא עבר את האבולוציה הטבעית של שאר העמים שהפסיקו להאמין בשחיטת חיות להאכיל את אלוהיהם ('כִּי אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם'[יב]), ונשאר קפוא בחזון הפרימיטיבי. מה יעשה אם חזון זה יתגשם?
|
ויקרא כא ו
התגובות האחרונות