Skip to content

1VSDAT

שני, 22 פברואר 2016 17:08

האמת על י"ג העיקרים של הרמב"ם (שחר ע.)

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
י"ג עיקרי הדת נתחברו על ידי הרמב"ם ומופיעים בהקדמתו למסכת סנהדרין. י"ג עיקרים אלו כוללים את כל התורה כולה, ועל פי האמונה היהודית האורתודוקסית המקובלת, מי שלא מאמין אפילו באחד מהם הוא אפיקורוס וכופר. אבל אם "נרים את מכסה המנוע" ונבדוק אותם אחד אחד, נגלה מבוכות רבות.
 
עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות[א]. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית. אף על פי שחכמי ישראל מנו עיקרים שונים, העיקרים שמנה הרמב"ם נחשבים בכל הקהילות היהודיות האורתודוקסיות כעקרונות מחייבים.
 
הרמב"ם ניסח את עיקרי האמונה כשלושה עשר עיקרים, שבהם חייב כל יהודי להאמין, ושהכופר בהם יוצא מכלל ישראל ומאבד את חלקו בעולם הבא. בהקדמתו לפירושו לפרק "חלק" ממסכת סנהדרין מן המשנה מציין הרמב"ם את עיקרי היהדות ומעמידם על שלושה עשר[ב], והם:
 
1.
מציאות הבורא: כל הדברים הקיימים במציאות נמצאים מכוחו, והוא המציאות היחידה שאיננה תלויה בדבר אחר.
 
2.
הבורא אחד: הוא אינו ניתן לחלוקה מופשטת, ואין דומה לו במהותו.
 
3.
הבורא אינו גשמי: שום התנהגות גשמית אינה משפיעה עליו.
 
4.
הבורא 'קדמון': כל הדברים מלבדו (הן בעולם הגשמי והן ברוחני) נתהוו אחריו.
 
5.
הוא היחיד שראוי לעבדו ולהתפלל אליו, וכל שאר הנבראים אינם יכולים לעשות דבר כנגד רצון ה' ולפיכך אין לעבוד את ה' דרכם.
 
6.
קיום מושג הנבואה: בני אדם יכולים להיות נביאים.
 
7.
נבואתו המיוחדת של משה רבנו: נבואתו גדולה משל שאר הנביאים שהיו או שיהיו בארבעה דברים: הוא היחיד שניבא בלא מסך, ללא חולשה, בהקיץ ובכל זמן שרצה. מתוך כך, הגיע משה לדרגה גבוהה יותר מכל אדם אחר בידיעת האל.
 
8.
תורה מן השמים - כל חמשת חומשי התורה כולם העתקה שהעתיק משה מדברי ה', ומשה לא כתב מעצמו אפילו אות אחת, וכן התורה שבעל פה אף היא נתקבלה בסיני והועברה במסורת מדור לדור.
 
9.
התורה לא תשתנה לעולם ולא ישתנו חלקים ממנה.
 
10.
הבורא יודע את כל מעשי בני האדם.
 
11.
הבורא נותן שכר למקיימי התורה, ועונש לעוברים עליה.
 
12.
ביאת המשיח - אמונה שיגיע המשיח מבית דוד והוא גדול מכל המלכים.
 
13.
המתים יקומו לתחייה.
 
אני מבקש להעמיד עיקרים אלה למבחן, ולבדוק עד כמה הם נכונים: עד כמה היו נכונים בימי התנ"ך, בימי הגמרא, בימי הרמב"ם עצמו, ובימינו. לצורך הנוחות אנתח בקצרה את העיקרים, תוך שימוש ב'יגדל אלוהים חי'[ג], פיוט עתיק בן 13 שורות המבוסס על י"ג עיקרים אלה, שחיבר דניאל בן יהודה דיין, ומקובל לשיר אותו בקהילות רבות:
 
יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח/נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתו – לפי העקרון הראשון, מציאות הבורא, הימצאותו בכל מקום וידיעה שכל הדברים הקיימים קיימים בזכותו, היא הכרה בסיסית שאמורה להיות לכל יהודי. מעניין לראות כי בתורה עצמה, דווקא ראשי האומה לא הכירו מציאות זו. האבות הכירו את 'אל'[ד] או את 'אל עליון'[ה], או 'אל שדי'[ו] שלמעשה היה ראש האלים בפנתיאון הכנעני[ז]. לפי התורה, העובדה שמדובר באל המוכר הידוע לנו כשם הויה נסתרה מהם, כמו שאומר האל בעצמו למשה רבינו 'וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם'[ח]. בנוסף, 'מציאות' אבסולוטית זו של נוכחות בכל מקום לא הייתה ברורה דיה לאבות הקדושים, ויעקב אף לא היה מודע לכך שמלוא כל הארץ כבודו: 'וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי'[ט].

לפי המקרא, האמונה באל הייתה הנותאיסטית (אמונה באל מרכזי תוך הכרה בקיום אלים אחרים) או באלים טריטוריאליים (כל מקום והאל שלו) בהמשך אנו מוצאים את האמונה הזו בצורה חד משמעית בדברי השופט יפתח 'הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ, כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ - אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, מִפָּנֵינוּ - אוֹתוֹ נִירָשׁ'
[י] ובמקומות נוספים.
 
אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ/נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתו – עקרון זה אומר שהאל אחד ואין דומים לו. גם אם נתעלם מריבוי האלוהיות שמופיע בשמו של האלוה (אלוהים) ובכך שמדי פעם המקרא מעיד על דיבור אלוהים על עצמו בלשון רבים ('ויֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם'[יא], 'וַיֹּאמֶר יְהוָה... הָבָה, נֵרְדָה'[יב], במקומות רבים נראה כי בימי קדם, גם גדולי האומה הישראלית בלבלו בינו ובין אלוהים אחרים שנעבדו בכנען, בעיקר חל בלבול בינו ובין האל 'בעל'. על קצה המזלג: שאול המלך קרא לבנו 'אֶשְׁבָּעַל'[יג], דוד המלך קרא לבנו 'בְעֶלְ-יָדָע'[יד] והפסוק שקשה להסבירו בצורה אחרת חוץ מהעובדה ששני אלוהויות אלה התחלפו 'וַיָּבֹא דָוִד בְּבַעַל-פְּרָצִים, וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד, וַיֹּאמֶר, פָּרַץ יְהוָה אֶת אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם; עַל-כֵּן, קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא-בַּעַל פְּרָצִים'[טו]. פסוקים נוספים מראים כי 'אחדות' זו לא מנעה ממלכי ישראל וגדולי האומה להתבלבל בינו לבין אלים אחרים. ריבוי האלים הקיימים אינו זר ליהדות, ומי שיאזין לתפילה בקבלת שבת ישמע את הקהל שרים 'מִזְמוֹר, לְדָוִד: הָבוּ לַיהוָה, בְּנֵי אֵלִים'[טז] ובכל תפילת שחרית מתפללים 'מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם'[יז] (=יש הרבה אלים, אבל אתה, אתה הכי טוב מכולם).

אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף/לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ – החוסר בגשמיותו ובדמותו של הקב"ה הוא חדש יחסית. עד לימי הרס"ג והרמב"ם לאלוה הייתה דמות גוף, וגם גוף. מקצת הדוגמאות: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ'[יח], 'כִי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם'[יט], 'וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים'[כ], 'וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ'[כא], 'וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ'[כב], 'וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב, וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל'[כג] וכן בגמרא מופעים רבים המתייחסים לגופו של אלוהים: 'ונענע לי בראשו'[כד] , 'וסערה עשאה הקב"ה כמין קמיע ותלויה בזרועו'[כה], 'אמר לו מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא אמר לו קא חייך ואמר נצחוני בני'[כו] (שאל אותו: מה עשה הקב"ה באותה שעה? אמר לו: חייך ואמר 'נצחוני בני').

קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא/רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ – עקרון זה טוען שהאל הקדמון ולא היה שום דבר שהיה לפניו או לא נברא על ידו. זה נכון, אם נתעלם מהפסוקים בתחילת ספר בראשית, בטרם נברא העולם 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם'[כז] שמהם בפשטות רואים כי היו תהו ובהו, תהום, וכמובן מים. גם אם נקשה ונאמר ש'תהו ובהו' ו'תהום' אלו מושגים מופשטים, מים זה דבר פיזי לחלוטין[כח]. כמו כן בשום מקום לא נאמר כי אותם מים נבראו. ראיה נוספת נמצאת בהמשך: ביום השני נאמר 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ'[כט] מה שמוכיח שהיו שם קודם. מעל לרקיע, מתחת, מים כבר היו.

הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר/יוֹרֶה גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ - היחיד שראוי לעבדו ולהתפלל אליו. כפי שהראיתי בעקרון השני, הדבר לא היה ברור בעולם שבו האלים הם טריטוריאליים, ודוד המלך אף אמר 'כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים'[ל]. עקרון זה גם מדגיש כי אין לעבוד את ה' דרך אמצעי נברא אלא ישירות. כנראה שבדורנו לא כל כך שמעו על עיקר זה, כשתעשיית האדמו"רים, ה'צדיקים', ה'באבות', הקמעות, הסגולות, האבנים והקברים הקדושים כל כך משגשגת.

שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ/אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ – קיום מושג הנבואה. מן המקרא משתקפת תמונה סותרת: מצד אחד, העתיד ידוע מראש, האל יודע בדיוק מה יקרה (והנביאים דרכו מיידעים את הציבור) ומצד שני קיימת בחירה חופשית לאדם שבעטיה הוא עשוי להיענש. בנוסף במקרא היו לא מעט נבואות (על ידי נביאי 'אמת'!) שלא התממשו, חולדה הנביאה שניבאה עתיד ורוד למלך יאשיהו[לא], שנהרג על ידי פרעה נכה במגידו[לב] למרות שהיה צדיק וישר, ירמיהו שניבא על סוף מר למלך יהויקים[לג] אך מלך זה נקבר בשיבה טובה ובכבוד[לד]. נבואות אחרות, של הנביא אלישע, של ישעיהו, של חגי וזכריה ושל דניאל לא התקיימו. אין בטענה זו לבטל מציאות של ניחוש העתיד, אבל מהמקרא עצמו עולות הוכחות רבות כי נבואות לא תמיד התקיימו (והרי בסופו של דבר מהי נבואה אם אינה מתקיימת?)

לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד/נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ – חלק מעקרונות אמונה זו היא שמשה רבינו היה היחידי שזכה לראות את הקב"ה 'פנים אל פנים'. מהפרקים בהם מתואר 'מעשה מרכבה' (בעיקר של הנביא יחזקאל[לה] או 'חזון הכסא' של ישעיהו[לו]) נראה, כי נביאים נוספים ראו את הקב"ה, ואף את פמלייתו, כסאו והיכלו. הרמב"ם עצמו, טען כי ראיית האל אינה כפשוטה, וכי ההגעה אליה היא שיא הלימודי וההכשרתי בעיון פילוסופי. הוא אף טען כי כל מה שהשיג יחזקאל (חזיון האל) ידוע לרוב חכמי פרס, ישמעאל ויוון וכי אריסטו השיג את 'תמונת ה'' יותר מאשר נביאים אלו[לז]. מעניין מה חשב על השוואה בין משה רבינו לאריסטו.

תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל/עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ – עקרון זה מחייב אמונה שאת חמשת חומשי התורה העתיק משה מדברי ה', ומשה לא כתב מעצמו אפילו אות אחת. הגם שקיימים אנכרוניזמים רבים שמראים כי חלקים בתורה נכתבו מאות שנים לאחר יציאת מצרים (לדוגמא כל מקום שבו נאמר 'עד היום הזה', שמות ערים שניתנו להם מאות שנים לאחר מות משה ועוד), הגמרא בעצמה מביאה דעות כי את הפסוקים האחרונים בתורה לא כתב משה בעצמו: 'עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע'[לח] וכן פרשנים רבים שכתבו כי חלקים בתורה הם מאוחרים יותר (דוגמת ראב"ע ב'סוד השנים עשר', מדרש לקח טוב בדבריו 'זה סיפור הסדרן', רשב"ם ועוד).

לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר/דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ- גם אם נתעלם מפסוקים מפורשים בספר ירמיהו 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה-בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'[לט] ונבחן את המציאות, נראה כי הדת היהודית השתנתה רבות. מדת חקלאית פסטורלית לדת פולחנית, אח"כ לדת תיאוקרטית, רבנית, תורת 'סוד' מטאפיזית, ואף בימינו סוגים שונים של 'דת' שחלקם מזכירים כתות (שמבוססות על פולחן אישיות, פולחן חפצים, ועוד). חכמים בעצמם בגמרא קבעו לעצמם חירות לבטל חלקים בתורה (בן סורר ומורה, עיר נידחת ועוד) ולסתור פסוקים מפורשים, כך שגם אם ה'אל' לא יחליף ולא ימיר את דתו, העם כן עשה זאת.

צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ/מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ – האל יודע מעשי בני אדם ויודע את כל מהלך ההיסטוריה. מוזר אם כן, למצוא מקומות בתורה בהם האל מתחרט על מעשיו שלו. ההגדרה של חרטה היא צער על העבר ברמה שבה אם האדם יכול היה לחזור בזמן הוא לא היה עושה את המעשה עליו הוא מתחרט. אחד משלבי החזרה בתשובה לפי הרמב"ם עצמו היא להגיע לאותו עוון שבגינו עשה תשובה, ולא לעשות זאת. מוזר אם כן, שאל כל-יודע מסוגל להתנחם על מעשיו ולהתחרט עליהם, אם אל זה יודע מראש מה יקרה בעתיד.

גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד כְּמִפְעָלוֹ/נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ – שכר ועונש. הגמול המקראי מתעתע. לפי יחזקאל 'הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת'[מ] וכן ירמיהו 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת-כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, ימות'[מא] וכן בתהילים 'אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם'[מב] וכן במקומות רבים. למרות זאת, המקרא מקבל באופן גורף את התיאוריה כי השכר והעונש עוברים מאבות לבנים, לנכדים ואף הלאה. דוגמא: כנען חוטף קללה בגלל אביו חם[מג], דוד נענש על חטאו במילים 'הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת'[מד] וכן מתואר גמול קולקטיבי: בשל חטאו של קורח מתים 'כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח'[מה], אלפי אנשים מתים בעוון חטא העגל, אלפי אנשים מתים בעוון בעל פעור, אלפי אנשים מתים בעוון מפקד העם על ידי דוד המלך, ואפילו הנביא ישעיהו מצווה לאטום את חושיהם של ישראל על מנת שלא יחזרו בתשובה כדי שיושמדו.

יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִים מְשִׁיחֵנוּ/לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ – האמונה במשיח כפי שהרמב"ם מתאר לא מוכרת לתנ"ך. המקום היחיד שרומז עליו הוא בישעיהו 'וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה'[מו]. גואל עתידי זה נקרא 'משיח' מספר פעמים במקרא, אם כי כולם שנויים במחלוקת פרשנית, האם מדובר על המלך העתידי או על אישיות היסטורית כלשהי (דוד המלך, או מי מצאצאיו). האמונה במשיח, באופיו, בנסיו ובכל הקשור אליו התפתחה מאוד רק בתקופת הגמרא ואחריה, כתוצאה ישירה מהנצרות ודתות אחרות שדיברו על קץ הימים.
 
מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ/בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ – המקרא לא מאמין בעולם הנשמות, לא מכיר בהשארות הנפש, בניגוד לעמים השכנים באיזור ואולי דווקא בגלל זה, והחשש שמתים שיקומו לתחיה יהוו בעצמם סוג של אלוהות. רק בתקופה מאוחרת מאוד, בספר אחד ויחיד, דניאל, מופיע פסוק שמתייחס למתים אשר יקומו לתחיה, באחרית הימים 'וְרַבִּים, מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם'[מז]. בתקופה שבה נכתב ספר דניאל, ימי בית שני, כבר לא הייתה אמונה בנבואה וחכמי הדת נאלצו לסגל אמונות שרווחו בעמים שסביבם. לכן, דחו את הגמול לאחרית הימים וקראו לו 'תחיית המתים'. תחייה זו סותרת באופן ישיר את כל תורת הגמול שהופיעה בכל ספרי המקרא עד אליה, ובעקבות הפסוק הזה התפתחה בעם ישראל האמונה בתחיית המתים, למרות שהמקרא (ב-23 מתוך 24 ספריו!!) לא התייחס אליה ולא הכיר בה מעולם, ודורות על דורות פירשו מחדש את כל התנ"ך כך שיתאים לאמונה זו.

לסיכום: י"ג העיקרים, שנראים טריוויאליים לאדם המאמין, אינם טריוויאליים כלל. רוב העיקרים הללו לא היו עקרונות מקובלים בתנ"ך, מקצתם לא מקובלים אף בימינו. לדוגמא: נחמד לדקלם כי 'לו לבדו ראוי להתפלל ואין לזולתו ראוי להתפלל' אבל בפועל אנשים מחפשים ישועות אצל מגוון 'זולתו' בלבוש אדם. החל מתרומות למקומות שמבטיחים שיתפללו בשמנו, דרך צדיקים שאנשים נלחמים לקבל את ברכתם, קמיעות, חפצי קודש ואמצעים רבים נוספים אשר אמורים לשמש 'מתווכים' בין האדם לבין האלוהים.
 
בשורה התחתונה, כמו הרבה עקרונות בסיסיים ביהדות האורתודוקסית, גם י"ג עיקרי הרמב"ם לא עומדים במבחן המציאות. לא עמדו בה בימי התנ"ך, ולא עומדים בה בימינו.
 


[א]             
ראו הערך 'עיקרי האמונה היהודית' בויקיפדיה
[ב]             
ראו הערך 'שלושה עשר עיקרי הדת' האתר 'דעת'
[ג]              
ראו הערך 'יגדל אלוהים חי' בויקיפדיה
[ד]              
בראשית פרק ל"ג פסוק כ
[ה]             
בראשית פרק י"ד פסוק י"ח
[ו]              
בראשית פרק י"ז פסוק א
[ז]              
ראו הערך 'אל (אל כנעני)' בויקיפדיה
[ח]             
שמות פרק ו פסוק ג
[ט]             
בראשית פרק כ"ח פסוק ט"ז
[י]              
שופטים פרק י"ד פסוק כ"א
[יא]            
בראשית פרק א פסוק כ"ו
[יב]            
בראשית פרק י"א פסוקים ו-ז
[יג]             
דברי הימים פרק א פסוק ח
[יד]             
דברי הימים פרק יד פסוק ז
[טו]            
שמואל ב פרק ה' פסוק כ
[טז]            
תהילים פרק כט פסוק א
[יז]             
שמות פרק ט"ו פסוק י"א
[יח]            
בראשית פרק א פסוק כ"ז
[יט]            
בראשית פרק ט פסוק ו
[כ]              
בראשית פרק לב פסוק ל"א
[כא]            
שמות פרק ל"ג פסוק כ"ג
[כב]            
שמות פרק כ"ג פסוק י"א
[כג]             
שמואל א פרק ג פסוק י
[כד]            
מסכת ברכות דף ז עמוד א
[כה]            
מסכת חגיגה דף ח הלכה א
[כו]             
מסכת בבא מציעא דף נ"ט עמוד ב
[כז]             
בראשית פרק א פסוקים א-ב
[כח]            
ראו הפרקון 'המים בתרבויות ודתות' בערך 'מים' בויקיפדיה
[כט]            
בראשית פרק א פסוקים ו-ז
[ל]              
שמואל א פרק כ"ו פסוק י"ט
[לא]            
מלכים ב פרק כ"ב פסוק י"ט
[לב]            
מלכים ב פרק כ"ג פסוק כ"ט
[לג]             
ירמיהו פרק ל"ו פסוק ל
[לד]            
מלכים ב פרק כ"ד פסוק ו
[לה]            
יחזקאל פרק א'
[לו]             
ישעיהו פרק ו'
[לז]             
משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, סוף פרק ד
[לח]            
מסכת מנחות דף ל עמוד א
[לט]            
ירמיהו פרק ל"א פסוקים ל-לא
[מ]             
יחזקאל פרק י"ח פסוק ד
[מא]            
מלכים ב פרק י"ד פסוק ו
[מב]            
תהילים פרק נ"ה פסוק כ"ד
[מג]            
בראשית פרק ט פסוק כ"ה
[מד]            
שמואל ב פרק יב פסוק י"ד
[מה]            
במדבר פרק ט"ז פסוק ל"ב
[מו]            
ישעיהו פרק י"א פסוק א
[מז]            
דניאל פרק י"ב פסוק ב
נקרא 3879 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

1 תגובה

  • קישור לתגובה שישי, 09 דצמבר 2016 07:04 הוסף ע״י מיכאל

    אני לא מאמין שהרמבם האמין בכל 13 העיקרים, לפחות לא כפשוטם. חלק מהאמונות הן יסוד של האמונה כמו שהוא ראה לנכון וניסה להכניס ליהדות (כמו אי הגשמת האל), אבל רוב האמונות הן אד הוק שנכתבו בהתאם לתקופה. הרמבם ניסה להלחם בטענות של הנצרות, האסלאם והקראות. וכנראה שהן ושמשו כשקר קדוש בשביל ההמון.
    הרמבם התנגד לחשיבה דוגמטית ומראה את זה בספרו ״מורה נבוכים״.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים