Skip to content

1VSDAT

שלישי, 16 אוגוסט 2016 17:13

גלגול האמונה בגלגול נשמות (שחר ע.)

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
למרות הדיעה הרווחת, אמונה ב'גלגול נשמות' איננה אמונה מקובלת בחלק גדול מן העולם היהודי, מאחר והיא מתנגשת עם עקרונות יהודיים רבים. גם אין הסכמה על הפרטים הטכניים של הגלגולים, ויהודים רבים, ביניהם גדולי ישראל, מתייחסים בביטול מוחלט לכל העניין. אחרים דווקא רואים בגלגול נשמות את דינמיקת ה'שכר ועונש' האולטימטיבית ומרחיבים אמונה זו עוד ועוד גם לבעלי חיים ולדוממים. הסיבה לריבוי דעות זה היא שבשום מקום בתנ״ך או בתושב"ע אין כל זכר לגלגול נשמות. מה כן כתוב בתנ"ך ובתושב"ע ואיך התחילה להתגלגל אמונה בגלגולים?
 
האמונה בגלגול נשמות מצויה אצל מרבית העמים הפרימיטיבים בעולם, והיא משתלבת יפה במחשבה הפרימיטיבית על היעדר גבולות של ממש בין המתים לחיים. הנפטר אינו "מת" בצורה מוחלטת, והוא יכול לקום לתחיה מחדש בצורה שונה[א]. בדתות המזרח (בעיקר הודו וסין) רעיון גלגול הנשמות הוא חלק אינטגרטיבי מאמונתן. "הסמסרה" - גלגל הלידה והמוות היא מעיקרי הבודהיזם וההינדואיזם, וכן בעוד דתות עתיקות אחרות ואף בפילוסופיה היוונית והמצרית.
 
אמונה זו היתה זרה לחלוטין ליהדות בשלביה הראשונים.
 
בכל התנ"ך, במשנה, בגמרא, ובמדרשי חז"ל עד לאמצע ימי הביניים אין כל אזכור לגלגול נשמות. המקרא לא הכיר בגלגול נשמות. הוא כלל לא הכיר בהשארות הנפש או בחזרת הנפש לפני האדמה בשום קונסטלציה שהיא. במה הוא כן הכיר?
 
על פי התורה, בשעה שהמת יורד אל קברו, הוא נכנס לתחום המשותף לכל המתים- לשאול[ב], עולם צללים תת-קרקעי הדומה מאוד להאדס היווני[ג] ולעולם המתים המסופוטמי[ד]. השאול הוא מקום בו אין קיום ואין ממנו חזרה:
 
'כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא-יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי-בוֹר אֶל-אֲמִתֶּךָ'[ה], 'כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה-לָּךְ'[ו], ' מַה-בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל-שָׁחַת, הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ'[ז], 'נֶחְשַׁבְתִּי עִם-יוֹרְדֵי בוֹר, הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין-אֱיָל.בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ'[ח], 'לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ, וְלֹא כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה'[ט], ועוד.
 
על פי המקרא, עולם המתים הוא לאמונה המקראית העתיקה עולם ללא אלוהים. כל הנשמות מגיעות על פי התנ"ך אל השאול, ללא הבדל צבע, גזע, מין, או רמת צדיקות, כי בתנ"ך אין אזכור לגן-עדןאו גיהנוםכמקומם של הצדיקים או החוטאים. כולם מגיעים לשם, צדיקים כרשעים. בספר בראשית,מסרב יעקבלתת לבניו לקחת את בנימיןלמצריםבטענה 'כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה'[י], ובספר מלכים דוד מצווה את שלמה להוריד את שיבתו של שמעי בן גרא בדם שְאוֹלה[יא]. ישנו אף תיאור על ירידה לשאול בפועל. כך בספר במדבר, עונשה של עדת קורח היה 'וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ'[יב].
 
גם בספרים המאוחרים יותר המקרא לא מכיר באפשרות של שכר ועונש אחר המוות (למעט במקרה בודד שעליו ארחיב), אין משפט לנשמות ו'הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר-כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם'[יג]. מכיוון שאין משפט ואין גמול, אין מדורים שונים למתים, וכולם נמצאים יחד בשוויון: 'כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי עִם-מְלָכִים, וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ... שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ, יַחַד, אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ. קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא;  וְעֶבֶד, חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו'[יד].
 
מאחר ואין על פי המקרא שכר ועונש לאחר המוות, העבריים הקדמונים האמינו בשכר ועונש בחיים עצמם. פרק כ״ח בספר דברים למשל, מפרט על השכר שהאל ייתן לאלה ששומרים את מצוותיו ואת העונש שישית על אלה שאינם, הכל בחיים האלה. בתפיסה זו יש קושי — לפעמים החיים מזמנים אסונות לצדיקים גמורים ושגשוג לחוטאים גמורים. סוגיה זו לא נעלמה מעיני הקדמונים — כל ספר איוב מוקדש לה, ומסקנתו היתה 'אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה וכו''[טו], כלומר - נסתרות דרכי השם ובני אדם לא יכולים להבין את שיקוליו.
 
אפשר לסכם כי כל המתים מגיעים לפי המקרא לשאול, שם רוחו תישאר לנצח - 'וְאִישׁ שָׁכַב, וְלֹא-יָקוּם, עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם, לֹא יָקִיצוּ; וְלֹא-יֵעֹרוּ, מִשְּׁנָתָם'[טז].
 
על פי השקפת העולם המקראית, חיי האדם הם חד פעמיים וסופיים, לא ניתן לשוב אל עולם החיים, ואין כל קיום לנשמה לאחר המוות.
 
לקראת סוף ימי בית שני התחילה להתקבל אמונה חדשה- אמונה בהשארות הנפש, אבל האמונה בגלגול נשמות עדיין לא מצאה כל אחיזה ולא היה לה זכר. הנפש אמנם נשארת "על הנייר", אך אין לה תקומה מחודשת בגוף בעולם: היקיצה מן המוות מתוארת בכל המקרא (למעט בפסוק בודד בספר דניאל) כבלתי אפשרית: 'מֵתִים, בַּל-יִחְיוּ, רְפָאִים, בַּל-יָקֻמוּ'[יז], 'כָּלָה עָנָן, וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל, לֹא יַעֲלֶה'[יח], ' וְאִישׁ שָׁכַב, וְלֹא-יָקוּם עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם, לֹא יָקִיצוּ וְלֹא-יֵעֹרוּ, מִשְּׁנָתָם'[יט]. מת הוא מת הוא מת.
 
אמנם יש התייחסות לאלוהים כמחיה מתים, לדוגמא 'אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה'[כ], 'יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל'[כא], 'לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב'[כב], אבל במקומות אלה מתכוונים להצלה של אלה החשובים כמתים - לא מתים בפועל, וההתייחסויות הן אלגוריות בצורה פיוטית וכדרך שירה, אם קוראים פסוקים אלה בהקשר הכולל של הפרק. לאחר הקץ לא תיתכן תחיה, גם לא על פי כתובים אלה[כג].
 
בשני מקרים מתוארת תחיה של מת: אלישע מחיה את בנה של השונמית[כד] ואיש מת שהושלך בחיפזון לקברו של אלישע וקם על רגליו[כה]. מדובר בסיפורי ניסים הבאים להאדיר את הנביא, וברור כי אין הכוונה שטבע האדם לקום לתחיה, או שתחיית המתים היא תשובתם למוות. מחברי הסיפורים מניחים, כי גם אלה שקמו לתחיה ימותו ככל האדם.
 
המקום היחיד בו אמונה כללית בתחית מתים קיימת, הוא בספר מאוחר פסידו-אפיגרפי אפוקליפטי, הלוא הוא דניאל: 'וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם'[כו]. לפי פסוק זה, המתים ממתינים למשפטם או לגורלם. הם לא מתים, הם "ישנים". מדובר בחידוש עצום, שכן הדבר סותר את עקרון ה'שאול' המקראי שהיה ידוע ומקובל בכל המקרא, והוכחה לכך בדברי הרמב"ם, כשביקש להוכיח כי תחיית המתים היא יסוד אמוני מן התורה ואחד מעקרונות היהדות, והודה כי אין לו כל סימוכין אחרים במקרא לבד אותו פסוק בודד בספר דניאל[כז].
 
למה ב-23 מתוך 24 ספרי המקרא לא מוזכר עניין זה? למה האמונה בתחית מתים "חיכתה" עד לספר דניאל?
 
בתחילת ואמצע ימי בית שני, הזרם המרכזי של היהדות, היה עדת הצדוקים שהיתה מרוכזת סביב המקדש בירושלים, אשר דחה לחלוטין את האמונה בחיים שלאחר המוות, מפני שזו אינה מוזכרת בתורה. יוספוס פלביוס כתב עליהם 'הם כופרים גם בנצח (הַשְׁאָרַת) הנשמה וגם בעונש ובשכר העתידים בשאול'[כח].
 
במשך הזמן קמו בקרב היהודים קבוצות אחרות וזרמים חדשים, ביניהם הפרושים. פרושים אלו האמינו בהשארות הנפש לאחר המוות.
 
ספר דניאל הוא ספר מאוחר מאוד, אשר נכתב לאחר מרד החשמונאים (בשנת 164 לפנה"ס, כמאתיים שנה בלבד לפני חורבן בית המקדש השני).[כט] במקביל באותו הזמן דיעות הפרושים החלו להתפשט בעם.
 
בסוף תקופת בית שני, האמונה בחיים שלאחר המוות או היעדרה פילגו את היהודים. בברית החדשה מתוארת המחלוקת במילים אלו "כי הפרושים האמינו בתחיית המתים ובקיומם של מלאכים ורוחות, ואילו הצדוקים כפרו בכל אלה"[ל]. לאחר חורבן המקדש, ב–70 לספירה, איבדו הצדוקים את בסיס כוחם ונעלמו, כמו גם שיטתם על החידלון שלאחר המוות. האמונה בהשארות הנפש ובגן עדן ובגיהנום היתה לאמונה השלטת. ועדיין, לא נמצאה שום התייחסות לגלגולי נשמות.
 
גם בתורה שבעל פה לא נמצאה שום התייחסות לגלגולי נשמות. המשנה התעלמה לחלוטין מהאופציה של נשמות שחוזרות בגופים חדשים לעולם, וכן הגמרא, וכן מפרשיה. ענין הגלגולים היה ידוע לחז"ל מאחר והאמונה בגלגול נשמות הופיעה בקרב כיתות גנוסטיות ואמונה זו היתה רווחת בקרב העמים שבאו במגע עם היהודים. העובדה שחרף זאת אין לה זכר אצל חז"ל, אומרת דרשני.
 
במקומות רבים בהם צוטטה בגמרא דיעה שיצרה מבוכה ויכולה היתה להיות מיושבת בצורה פשוטה על ידי פתרון של גלגול נשמות- אבל אף אחד לא העלה פתרון זה. לא בגמרא, וגם לא במפרשיה הרבים. לדוגמא, כותבת הגמרא על אנשים שחיו בזמנים שונים שיש ביניהם זהות, דוגמא 'אבצן זה בועז'[לא] ועל חיבור זה בין שני אנשים שונים החיים במרחק של זמן תמה רש"י: 'היאך יכול להיות... בכניסתו לארץ נולד ומיציאת מצרים עד יפתח היו שלש מאות שנה... ועל זה אני תמיה' כלומר אם אבצן הוא בעז הרי שבעז ילד בגיל 300 שנה וזה לא יתכן![לב] רש"י לא העלה על דעתו את האפשרות של גלגול נשמות, מכאן שתורת הגלגולים לא התגלגלה לבית מדרשו. גם בין התוספות והמפרשים המאוחרים יותר לא נמצא אף אחד שאמר בפשטות שמדובר בגלגול.
 
לאחר חתימת התלמוד, בתקופת הגאונים ובתחילת ימי הביניים, החלה לחלחל הפילוסופיה היוונית אל תוך היהדות בתיווך הוגים מוסלמים, ואלה הובילו לתפיסות מופשטות יותר של העולם הבא.
 
במקביל, החלה להתפשט גם פילוסופיה המושפעת מהגותו של אריסטו. פילוסופיה  זו הובילה את הרמב"ם[לג] לאמונה שכאשר מתים חובר השכל האנושי לשכל האלוהי והוא שיא ההנאות כולן. תפיסה זו אינה מתיישבת עם האמונה בתחיית המתים, ואכן, הרמב"ם מיעט להזכיר את תחיית המתים בכתביו ואמונה זו אינה מוזכרת כלל בספרו החשוב ביותר, "מורה נבוכים". עניין זה עורר מהומה ובתגובה כתב הרמב"ם את ״מאמר תחיית המתים״, שבו הבהיר שהוא מאמין בתחיית מתים זמנית, ושהקמים לתחייה יזדקנו וימותו וכך ישובו לחסות בצל השכל האלוהי[לד].
 
במקביל, לקראת אמצע ימי הביניים, החל טפטוף זר להשתרבב לאמונה היהודית, ובו מידע גולמי וראשוני על "העתק", כלומר גלגול נשמות של מתים לגופים חדשים. אמונה זו היתה זרה וכל מי שנדרש לעניין - התנגד בתוקף לאמונה זו, שנתפסה כמיסטיקה זרה ואלילית.
 
היהודי הראשון שידוע בכך שהאמין בגלגול נשמות היה ענן בן דוד, בן המאה השמינית לספירה. אך בן דוד היה רחוק מאוד מהזרם המרכזי של היהדות — הוא היה מייסד הכת הקראית[לה].
 
ראש המתנגדים היה רבנו סעדיה גאון (הרס"ג[לו]), שהיה מגאוני בבל וראש ישיבת סורא. הוא שלל בתקיפות את האמונות הזרות הללו. בספרו "אמונות ודעות" הוא הקדיש חלק שלם לשלילת האמונה בגלגול נשמות, ואף כינה את המאמינים בהם "סכלים"[לז]. בחלק זה הוא כתב במפורש על הבנות שונות על רעיון הגלגול - מאדם לאדם, מאדם לבעל חיים והפוך, דחה את כולן, וניתח מה לדעתו הביא לאמונה זו: "אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים אומרים בהשנות, וקוראים אותו ההעתקה, וענינו אצלם שרוח ראובן תשוב אל שמעון, ואחר כן בלוי, ואחד כן ביהודה... ודברים רבים מזה השגעון והערבוב... וזה ירחמך האלהים מורה על רוב סכלותם, כי הם חושבים שגוף האדם מהפך הנפש מעצמותה"[לח] וכן כינויי גנאי שונים למאמינים בגלגולים.
 
בתחילה דחתה היהדות את האמונה בגלגול נשמות בשאט נפש. כל גדולי ישראל בתקופה זו אשר התייחסו לתופעה, התבטאו נגדה בחריפות רבה. סעדיה גאון, כאמור, תקף את האוחזים באמונה זו וקבע שאין לה כל קשר ליהדות. הרמב״ם כלל לא הזכיר את גלגול הנשמות בכתביו, שהרי אמונה זו סתרה באופן ישיר את הפילוסופיה האריסטוטלית והמסקנות שאליהן הגיע בכתביו לגבי השארות הנפש.
 
בנו, אברהם בן הרמב"ם[לט], התבטא בחריפות נגד אמונה זו: 'הגמול האחרון הוא חיי העולם הבא... עד שקצת מן האומות הקדמונים... הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר... וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה השם שמם מעולמו'[מ].
 
הראב"ד[מא], יצא בחריפות גם הוא נגד אמונת הגלגול: '...וזה הדבר לא ישער בו אחד מעצמו לעולם...הנה לא יאמר ההעתק, רצוני שהייתה נפשו באיש אחר, אבל יאמר יחזור הוא הוא בעינו, והיה נמצא מוחש אחר העדרו מן החוש, וזה הדבר לא היה לעולם, ולא יעבור שיהיה..'[מב].
 
בנו של הרא"ש[מג] שאל את אביו לעמדתו בנושא והציג בפניו ראיות שיתמכו באמונת הגלגול, אותן דחה הרא"ש באריכות מכל וכל, וחתם את דבריו במילים שאך ורק "אם קבלה הוא, נקבל, כי אין טעם מספיק"[מד].
 
רבי אברהם ב"ר חייא הנשיא[מה], כתב בספרו 'ספר העבור': "דברי המעתיקים אשר אמרו שהנפשות בו נעתקות מגוף לגוף בכל מיני החיים עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון, כי דברי אלה הן הבאי והבל גדול"[מו] ועל ספר זה כתב הרמב"ם דברי שבח רבים.
 
הספר היהודי הראשון שבו נמצאת במפורש האמונה בגלגול נשמות הוא "ספר הבהיר"[מז], אשר נחשב לספר הראשון של תורת הקבלה. מקורו אנונימי ומיוחס למקובלי פרובנס בראשית המאה ה-13, כנראה אין זה מקרה, מאחר ופרובנס היתה באותם ימים מרכז של כת המינות (פלג לא־אורתודוקסי) הנוצרית הקתרית. בספר זה נזרעו זרעי הקבלה הראשונים, שהתפרצו במלוא עוז עם פרסום ספר הזוהר ותורת האר"י שבאה בעקבותיו.
 
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של חכמת הקבלה. הספר הופיע בשלהי המאה ה-13 בספרד. מבלי להכנס לייחוסו, למועד חיבורו או לאמינותו, לצורך העניין די בכך שנקודת המוצא המוסכמת נוגעת למועד פרסומו – שלהי המאה ה-13[מח]. הרעיונות החדשים שמופיעים בו, שהיוו את היסוד ל"תורת הסוד" הקבלית[מט], נמצאו מקבילים מאוד לאמונות שרווחו במזרח הרחוק או על ידי פילוסופים קדמונים: זרמים תיאולוגים מיסטים ואסכולות אפלטוניות, פרסיות, גנוסטיות, זורואסטריות ובודהיסטיות, ו'תורת הסוד' ערכה היכרות מסודרת ומפורטת של כל נושא גלגול הנשמות למאמינים היהודים. בספרות הקבלה ובמיוחד בכתבי האר"י, ישנו הסבר מפורט על תפקיד הגלגול ועל פירוט הנשמות שהתגלגלו. לשיטה זו רוב האנשים שנולדים בעולם הנם גלגולים של נשמות "ותיקות" ומיעוטן הן נשמות חדשות. כך, סוף סוף, נמצא המענה התיאולוגי לבעיות של שכר ועונש, ובפרט הסבר לאסונות המתרחשים לתינוקות שאינם בני עונשין, ואסונות המתרחשים לצדיקים. הרמב"ן, פתר באמצעות הגלגול את הקושיה הדתית הגדולה "צדיק ורע לו":ייסורי הצדיקים נובעים מעוונותיהם בחייהם הקודמים[נ].
 
על פי הזוהר, לכל אדם שלוש נשמות. כשאדם מת, אחת מהן, הנפש, נשארת בסמוך לגופת המת כמה ימים, עד שהיא מתגלגלת לגוף חדש. בניגוד לספר הבהיר אשר הכיל את הגלגול על כל הברואים, ביקש ספר הזוהר לצמצם את תחום חלותו של הגלגול: לא כל הנשמות מתגלגלות ולא כל המעשים מחייבים לידה בגוף חדש.
 
לאחר פרסום הזוהר, החלה הקבלה להתפשט עולם היהודי וזכתה לשכלולים רבים ולפרשנויות מרובות של גלגול נשמות, העולם הבא והאופן שבו הם משתלבים. החשובה שבשיטות אלו היא זו של רבי יצחק לוריא (האריז"ל).
 
אבל הגותו של האר"י לא היתה סוף פסוק. בקרב מקובלי ספרד התפתחו עוד ועוד מגמות. בהתחלה היו שביקשו לצמצם את גבולות הנענשים בגלגול רק לחייבי כרת[נא], במרוצת השנים נוספו חטאים רבים לרשימה, עד שנוצרה רשימה ארוכה ומפורטת של חטאים שבגינם עלולה הנשמה להתגלגל[נב], והיו שהרחיבו את תחום חלותו של הגלגול גם לבינוניים, ואפילו לצדיקים גמורים[נג]. היו שאמרו שהגלגול מגיע לאחר קבלת העונש בגיהנום[נד], אחרים אמרו שקודם גלגול ואז גיהנום[נה], היו שאמרו כי עניין הגיהינום מכוון דווקא על גלגול בבהמות[נו]. היו שאמרו שגלגול קיים רק בבני אדם[נז]. היו מקובלים שצידדו בגלגול לא רק בחיות אלא גם בגויים או גם בדומם[נח], והיו ששללו זאת בתוקף[נט]. היו שחילקו בין בעלי חיים שונים ושללו גלגול בחיות מסוימות כמו למשל דגים וחיות טרף[ס], ובמיוחד רבו השוללים את הגלגול בעופות[סא]. בקיצור- היה הכל מהכל.
 
המקובל ר' חיים ויטאל[סב] אמר על עצמו שהוא גילגולו של המלך חזקיהו, ועל האר"י- שהיה גלגולו של משיח בן יוסף. כמאתיים שנה אחר כך אמר על עצמו ר' שלום שרעבי שהוא גלגולו של האר"י[סג], וכן הלאה. באורח פלא, כל מי שזיהה בעצמו או באחרים גלגול, הזהות היתה גלגול של דמות מפורסמת[סד]. אגב, לימים הבעש"ט יאמר על עצמו שנשמתו היא גלגול של רס"ג (שכאמור שלל בתוקף את האמונה בגלגול נשמות), ונראה שזו היתה מעין "בדיחה יהודית"[סה].
 
הופעתה ופיתוחה של אמונת הגלגול אצל המקובלים, גרמה לפילוסופים להשיב מלחמה שערה כנגד אמונה זרה זו, מסיבות רבות:
 
רבי ידעיה הפניני ('הבדרשי')[סו] שלח אל הרשב"א איגרת ובה ציין כי האמונה בגלגול נשמות עלולה להביא להתרשלות בעבודת ה', שכן גורל האדם נקבע כבר בהוויות הקודמות שלו ומה עוד שאמונה זו עומדת בסתירה לאמונה בתחיית המתים. הוא התנסח במילים חריפות מאוד כלפי המאמינים בגלגול, בין השאר "חטא ישראל וגם כחשו בה' ובתורתו וגם גנבו מספרי מינים... מהרסי התורה לא שערום אבותיהם וגם שמו בכליהם, על זה היה דוה לבנו"[סז].
 
רבי חסדאי קרשקש[סח] כתב כי אמונת הגלגול נוגדת את ההיגיון הפילוסופי שכן לא יתכן שלנפש אחת יהיו שני גופים שונים המתאימים לה בתכלית ההתאמה, ומסכם "נראה שההעתק דבר בטל במי שקנה קצת המושכלות בפועל...והוא ההיפך ממה שנראה בחוש"[סט].
 
רבי יוסף אלבו[ע] טען כי הנפש מקבלת את יכולת הבחירה בזמן שהיא נקשרת לגוף, ולכן לא תבחר יותר לשוב לגוף חומרי, או במילותיו: "... אין זה נכון! שאם גזרה החכמה העליונה להשכין העצם הרוחני, אין בטבעו להיות בעל בחירה בגוף האנושי כדי לשומו בעל בחירה"[עא].
 
רבי שמואל אבן צרצה אמר דברים חריפים עוד יותר: 'מי שמאמינו נוטה לאמונת אומה אחת שקורין פגאנוש שאין להם שום דת... ואומרים שהנפש בצאתה מגוף אדם טוב תיכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה שתצא הנפש מגופו, ואם אדם רע הוא תכנס בגוף הכלב וכו'...'[עב].
 
גם רבי יצחק אבן לטיף[עג], שנחשב פילוסוף ומקובל כתב נגד אמונה זו[עד] וכן כמה מן המקובלים[עה].
 
לאחר התפשטותה של תורת האר"י, וביתר שאת עם התעוררות תנועת החסידות במאה ה-18, אשר מקימיה אימצו את האמונה בגלגול, היא החלה להיקבע בתודעה של המחשבה היהודית כעובדה קיימת, ולפילוסופים כמעט ולא נותרו כלים להילחם באמונה זו. הפילוסוף היחיד אשר קיבל את אמונת הגלגול, היה האברבנאל, אשר כתב על אמונת הגלגול בפירושו למצוות ייבום הכתובה בתורה[עו]. אחרים המשיכו לנהל מלחמת מאסף:
 
רבי אברהם אבן מיגאש הקדיש ארבעה פרקים בספרו "כבוד אלוהים" להלחם ברעיון גלגול הנשמות[עז].
 
רבי יהודה אריה ממודנה[עח] חתם את פולמוסו הנמרץ כנגד השקפת גלגול הנשמות ביהדות במילים "אם סוקרטס ופיתגורס ודומיהם האמינו בגלגול, ורוב הקדושים וחכמי ישראל והרמב"ם והגאון רבינו סעדיה גאון והרשב"א... הכחישוהו, יהי רצון שיהיה חלקי עם המכחישים, ולא עם המאמינים"[עט].
 
הרש"ר הירש[פ] בפירושו לתורה התנגד לאמונה בגלגול וראה בה אמונה מצרית העומדת בניגוד לאמונה היהודית, או במילותיו "מה רב הניגוד המתגלה כאן! ... המצרי מאמין בגלגולי נשמות, והוא מבקש להגן על הגוף מפני כל אפשרות של שינוי. אך היהודי מאמין במציאות אישית ונצחית של הנשמה, והוא מוסר את הגוף לשינויים חומריים"[פא].
 
לסיכום:
 
האמונה בגלגול נשמות לא היתה ידועה כלל בעבר. עצם המצאותה בימינו מעלה תמיהה לגבי שאלות רבות בתנ"ך:
 
היאך מסתדרת האמונה בגלגול עם אמונתנו בדבר שכר וגמול, ועם דברי הנביאים על כך? מדוע כשאיוב מקונן על מר גורלו[פב], אין איש שעונה לו כי הוא נענש על חטאי גלגול קודם או יפוצה בגלגולו בעתיד? כאשר שואל הנביא ירמיה "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה"[פג], האם הוא לא הבין שהם ישלמו על זה בגלגול הבא? ולמה התעקש לראות במהלך חייו של אדם מלידה עד מוות את הצדק של ה'? ומדוע התשובה שקיבל הנביא מה' אינה על דרך הגלגולים?מדוע לא זו התשובה שקיבל דוד המלך[פד]? איך ניתן לספק את שלמה בכך שלא בחייו תפוצל הממלכה, אם נשמתו תתגלגל בגוף אחר שיחווה זאת?[פה] ואיך ניתן לספק את יאשיהו שלא בחייו יבוא החורבן אם נשמתו תתגלגל בגוף אחר שיחווה אותו[פו]?
 
בגמרא, חז"ל לא נמנעו מהתיחסות לשדים ורוחות ולרוחות נפטרים המשוחחות ביניהן, אך במקומות רבים ש"הרימו להנחתה" לתשובה על גלגולים, התלמוד מילא פיו מים: על מוות שהגיע מיד לאחר שאדם קיים מצווה שאמורה להביא לאריכות ימים, הביאה הגמרא תרוצים שונים, כגון "למען יאריכון ימיך" – לעולם שכולו ארוך[פז], ולא מצינו שם ולו תירוץ אחד האומר כי בגלגול הבא תפוצה הנשמה, או כי נענשה על מעשיה בגלגול קודם. לא שם, ולא לדוגמא אצל ראשו הכרות של רבי חוצפית המתורגמן, שעליו תמה אלישע בן אבויה איך פה זה שהפיק מרגליות מלחך עתה עפר[פח] – לא מצינו תשובה על גלגול נשמות (מסוג התשובות שבדור שלנו נאמרות בלי הבחנה על כל מוות).
 
גם בדורות שאחרי חתימת התלמוד לא היתה התייחסות כלשהי לגלגול, ומשהחלו ההתייחסויות- גברו מנגד הקולות המתנגדים, מטעמים רבים והגיוניים. אם היה עניין הגלגולים סוד, מדוע נחשף? ואם לא, היכן הוסתר?
 
מה שבטוח, זה שבניגוד לדעה הרווחת בעידן הניו-אייג'י בו אנו חיים, גלגול נשמות הוא לא אחד היסודות ביהדות. מדובר בגלגול של רעיון שקם בשלב מאוחר, הלך והתפתח, עד שהגיע בזמננו למענה האולטימטיבי של שכר ועונש, ולפתרון קל לבעית הגמול המקראיות ולחשבונות של מקום על מנת לפתור בעיות של צדק שאינו נגלה לעין.
 


[א]          
ראה בערך 'גלגול נשמות' בויקיפדיה
[ב]          
עין בערך 'מות' באנציקלופדיה המקראית
[ג]          
ראה בערך "האדס" בויקיפדיה
[ד]          
ראה במאמר "תפיסת החיים והמוות בראי המזרח הקדום" באתר tmurot.org
[ה]             
ישעיה לח:יח
[ו]      
תהילים פרק ו פסוק ו
[ז]           
תהילים פרק ל פסוק י
[ח]          
תהילים פרק פ"ח פסוקים ה,ו
[ט]          
תהילים פרק קט"ו פסוק יז
[י]           
בראשית פרק מ"ב פסוק ל"ח
[יא]         
מלכים א, פרק ב פסוק ט'
[יב]         
במדבר פרק ט"ז פסוק לג
[יג]         
קהלת פרק ט פסוק ה'
[יד]         
איוב פרק ג פסוקים יג עד יט'
[טו]         
איוב פרק לח פסוק ד
[טז]         
איוב פרק י"ד פסוק י"ב
[יז]          
ישעיהו פרק כו פסוק י"ד
[יח]         
איוב פרק ז פסוק ט
[יט]         
איוב פרק י"ד פסוק יב
[כ]          
דברים ל"ב ל"ט
[כא]        
שמואל א פרק ב פסוק ו
[כב]        
תהילים פרק ל"ג פסוק י"ט
[כג]         
בספר 'אדיפוס ואבשלום' מאת משה גרנות בהוצאת ידיעות אחרונות 2004, עמוד 121
[כד]        
מלכים ב' פרק ד פסוקים כט-לז
[כה]        
מלכים ב פרק י"ג פסוקים כ-כב
[כו]         
דניאל פרק יב פסוק ב
[כז]         
ראה מאמר 'י"ג העיקרים של הרמב"ם' באתר דעת
[כח]        
ראה כאן ציטוט של יוספוס פלביוס במאמר 'על אורחות חייהם ועיקרי אמונתם של האיסיים' באתר ההסטוריה 'תולדוט'
[כט]        
ראה בערך "ספר דניאל" בויקיפדיה
[ל]          
ספר מעשה השליחים, כ"ג, ח'
[לא]        
מסכת בבא בתרא דף צא ע"א
[לב]        
דברי הימים א' , ב  פסוק י"א
[לג]         
ראה בערך "רמב"ם" בויקיפדיה
[לד]        
ראה העתק של 'מאמר תחיית המתים' באתר דעת
[לה]        
ראה בערך "ענן בן דוד" בויקיפדיה
[לו]         
ראה בערך "סעדיה גאון" בויקיפדיה
[לז]         
ראה תרגום של מאמר ו בפרק ח' בספר "אמונות ודעות – נגד אמונת הגלגול"
[לח]        
ראה בספרו "ספר אמונות ודיעות" מאמר שישי פרק ח
[לט]        
ראה בערך רבי אברהם בן הרמב"ם בויקיפדיה
[מ]          
בספר " המספיק לעובדי ה'" מצוטט אצל שמואל אבן צרצה, מקור חיים, דף קכג ע"ג
[מא]        
ראה בערך "ראב"ד" בויקיפדיה
[מב]        
 בספר "אמונה רמה" (א', ז')
[מג]        
ראה בערך 'רא"ש' בויקיפדיה
[מד]        
ראה כאן בשו"ת רא"ש ס י' ע'
[מה]        
ראה בערך "אברהם בר חייא" בויקיפדיה
[מו]         
ראה כאן ב'ספר העיבור' בעמוד 8
[מז]         
ראה בערך "ספר הבהיר" בויקיפדיה
[מח]        
ראה בערך "זוהר" בויקיפדיה
[מט]        
ראה בערך "קבלה" בויקיפדיה
[נ]          
רמב"ן, הקדמה לספר איוב
[נא]        
לדוגמא הריב"ש, רב ששת מקטלוניא
[נב]         
בספר "קצת מחכמי הקבלה האחרונים", (ריקנטי פר' קדושים סה ע"ב)
[נג]         
לדוגמא כאן בקונטרס שאלות על סוד העיבור, פירנצה, אמצע המאה ה-14
[נד]         
למשל רבינו בחיי בדברים, לג ו
[נה]        
בספר רעיא מהימנא (ח"ג, רטז ע"ב)
[נו]             
ראה כאן מכתבי המקובל רבי יוסף הבא משושן הבירה
[נז]         
'מה שסברו מקצת הקדמונים, שיש העתק מאדם לבהמה... אין ראוי לשום בעל שכל להעלות על לב' רבי שם טוב בן שם טוב (ספר האמונות שער ז פ"ח)
[נח]        
ר' דוד בן אברהם הלבן, וכן ספר התמונה, ספר מסורת הברית, ספר הפליאה ועוד
[נט]        
ספר האמונות, אגרת חמודות, מנחת יהודה ועוד
[ס]          
ראה לדוגמא במאמר ' האם מקובלת הדעה שיתכנו גלגולים ביצורים שאינם בר אנוש?'
[סא]        
ר' יוסף הבא משושן הבירה
[סב]        
ראה בערך "חיים ויטאל" בויקיפדיה
[סג]        
ראה במאמר 'גלגול נשמות ביהדות ובאמונה הדרוזית' באתר אימגו
[סד]        
הרב ישראל דנדרוביץ, זכרונותיהם של צדיקי הדורות מגלגולים קודמים, בתוך קובץ עץ חיים (באבוב), גיליון טו, אב תשע"א, עמודים: שלב - שמד
[סה]        
ראה במאמר "ההסטוריה חוזרת" באתר 'גל עייני'
[סו]         
ראה בערך 'ידעיה הפניני' בויקיפדיה
[סז]         
ראה כאן בשאלות ותשובות - אדרת, שלמה בן אברהם אבן , חלק א סימן קיח
[סח]        
ראה בערך "חסדאי קרשקש" בויקיפדיה
[סט]        
ראה כאן בח' קרשקש, אור השם, דף פ"ט עמוד ב
[ע]          
ראה בערך יוסף אלבו בויקיפדיה
[עא]        
ראה כאן 'ספר העיקרים' (מאמר ד פרק כ"ט)
[עב]        
בספרו 'מקור חיים' (עמ' קכ"ג)
[עג]         
ראה בערך "יצחק אבן לטיף" בויקיפדיה
[עד]        
ראה בספר 'משיחיות, אסכטולוגיה ואוטופיה בזרם הפילוסופי-מיסטי של הקבלה במאה הי"ג' משיחיות ואסכטולוגיה (בעריכת צ' ברס), ירושלים תשמ"ד, עמ' 237-221.
[עה]        
"קול הנבואה" עמוד קלג, רלה
[עו]         
בפירושו לספר דברים פרק כ"ה, פסוק ה'
[עז]         
ראה כאן בספרו 'כבוד אלוהים' חלק ב פרקים י-יד"
[עח]        
ראה בערך 'יהודה אריה ממדונה' בויקיפדיה
[עט]        
בספרו "בן דוד" נגד האמונה בגלגול נשמות
[פ]          
ראה בערך 'רש"ר הירש' בויקיפדיה
[פא]        
רש"ר הירש בפירושו לתורה (בראשית, נ, ב)
[פב]        
איוב פרק ג פסוק א
[פג]         
ירמיהו פרק יב פסוק א
[פד]        
שמואל ב פרק יב פסוק יג
[פה]        
מלכים א פרק יא פסוק לה
[פו]         
מלכים ב פרק כב פסוק כ
[פז]         
חולין קמב א, קידושין לט ב
[פח]        
מסכת קידושין, דף ל"ט, עמוד ב'
נקרא 3304 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

19 תגובות

  • קישור לתגובה ראשון, 08 אוקטובר 2017 16:49 הוסף ע״י שחר

    משה,
    במקור לפי התנ"ך, בדומה לאמונות העולם העתיק שבתוכן ישבו כותבי התנ"ך,
    לא היה מושג של 'גיהנום' ולא של 'גן עדן' ולא של 'עולם הבא'.
    השאול המקראי הוא עולם צללים ששם יושבות הנשמות בחוסר מעש, בחידלון, מבלי יכולת לחזור.
    ה'גיהנום' שעליו אתה מדבר הוא פיתוח מאוחר מאוד, שמבוסס ברובו על הקבלה ועל מדרשי גמרא, וברובו מועתק מאמונות נוצריות על אש וכאב ותמרות עשן שמחכים לחוטאים, דבר שלא היה קיים בעולם העתיק- ולא היה קיים גם באמונה היהודית הקדומה.

    בקיצור: לא. גיהנום זו המצאה יהודית מאוחרת של מקום רווי סבל ו'שאול' זו המצאה כלל עולמית קדומה הרבה יותר של חור שחור ששם יושבות כל הנשמות ולא נהנות מכלום ולא סובלות מכלום אלא תקועות עד קץ הימים.

  • קישור לתגובה שבת, 07 אוקטובר 2017 05:27 הוסף ע״י משה

    היי רציתי לשאול.. אם אתה טוען שבמקור לפי התנך כל הנשמות יגיעו לשאול אז ממה שאני מבין עתיד כל המתים להגיע לגיהנום כי הרי השאול הוא הגיהנום.. האם הבנתי נכון?

  • קישור לתגובה רביעי, 23 נובמבר 2016 06:40 הוסף ע״י שחר

    ארי,
    אני נוטה להסכים כמעט עם כל מה שכתבת לגבי השארות\חוסר השארות הנפש. במאמר בחרתי בניסוח הבא "אפשר לסכם כי כל המתים מגיעים לפי המקרא לשאול, שם רוחו תישאר לנצח,על פי השקפת העולם המקראית, חיי האדם הם חד פעמיים וסופיים, לא ניתן לשוב אל עולם החיים, ואין כל קיום לנשמה לאחר המוות".
    אני חושב שמבחינת התוצאה אין הבדל גדול בין נשמה שהולכת פייפן או נשמה שאין לה תקומה והיא תקועה בלימבו ניצחי בשאול.

    ניסחת יפה את התזות לגבי הספרים החיצונים, ואני נוטה להסכים עם כל מה שכתבת.
    לגבי נס פך השמן, אני בדיעה שכל מסורת פך השמן היא פיקציה שעלתה לראשונה בברייתא ויצאה משליטה ולא מבוססת על מסורת קשיחה:
    בספרים החיצוניים אין כל התייחסות לנס זה, בספרי מקבים מתוארים חגיגות ניצחון של שמונה ימים עם השוואה לאש שירדה בימי משה ובחנוכת מקדש שלמה ששניהן ארכו שמונה וימים (ובהשאלה מחג סוכות שזה ארכו, וללא קשר להדלקה של נרות), אין שום אזכור לא במגילות ים המלח, לא אצל פילון האלכסנדרוני, לא אצל יוספוס, ולא במשנה. אפילו ב"על הניסים" כתוב על הדלקת נרות 'בחצרות קדשך' ללא התייחסות לנס אלא רק למלחמה. המקור הראשון לנס הפך הוא בסכוליון וממנו הברייתא הועתקה למסכת שבת ולמסכת תענית, וגם שם הכל מבולבל (לדוגמא- מצויין הנס, ואחר כך חגיגות שמונה ימים, ואז נשאלת השאלה במקום מדוע חוגגים שמונה ימים ולא שבעה, דבר שאמור להיות מיותר אם בסיס החגיגות הוא נס פך השמן, ועוד).
    התיאוריה שלי היא שהתלמוד הבבלי, מתוך סיבות פוליטיות, יצר מסורות אלטרנטיביות שמתעסקות פחות במרידות ובמלחמות ויותר בניסים ובאלגוריות תיאולוגיות, כדי להרחיק את עצמם מקרבות ומלחמות שהיו בא"י, הרחבתי על התיאוריה הזו במאמר הזה:
    http://www.1vsdat.org/index.php/2013-02-21-20-40-12/2016-02-12-10-46-46/item/1296-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%A9?

    מה היה בימי בית ראשון? באמת שאין לי מושג. לדעתי המקדש של ימי בית ראשון היה צנוע מאוד והיה דומה למקדשים רבים לאלים אחרים שהיו בארץ. אני לא שולל אפשרות שהמקדש שלנו היה פוליתאיסטי ושבמקביל לקרבנות ליהווה הקריבו גם קרבנות לאשתו אשרה ועבדו את נחושתן שבדומה לאל שלנו גם הוא היה אל מדייני, כפי שהמקרא עצמו מתאר.
    בשלהי בית שני היו מלחמות בין הרבה כתות, יש מצב שהפרושים היו מרכזיים יותר, מסכים. לגבי מה קרה ברוב ימי בית שני- התבססתי על ספקולציות מבוססות הגיון, וזו היתה כוונתי שהצדוקים שלטו- בשנת 400 לפנה"ס, לא בשנת 0. בשנת 0- אין לי סיבה לפקפק במר פלביוס. מה קרה מאות שנים קודם? זו השאלה המעניינת :)

  • קישור לתגובה רביעי, 23 נובמבר 2016 02:04 הוסף ע״י ארי

    זה מה שטענתי מלכתחילה. יש בתנך אמונה בהשארות הנפש, אבל התנ״ך לא מתעסק באותה אמונה. הוא מדבר על שכר בעולם הזה, והמתים נמצאים במקום אחר מרוחק ולא משפיעים על אותה אמונה.
    אני חושב שהמקור לאיסור העלאה באוב ודרישה למתים היא בגלל שהישות היחידה שמותר לעבוד היא אלוהים. בגלל זה אין הרבה התעסקות במתים, בגלל שאם יש להם השפעה על העולם הקיים אז מקום של אלוהים נדחק.

    יכול להיות שהסיפור נכנס בתקופה מאוחרת יותר. ואז השאלה שצריך לשאול היא, מתי נכתב ספר שמואל? אם הוא נכתב בתקופה קדומה יחסית אז צריך לחפש שינוי בנוסח בין רוב הספר לבין סיפור ההעלאה באוב.

    צריך לזכור שהתנ״ך מכיל ספרים רבים, 24 ספרים. ברור שיהיו הבדלים בין השקפות שונות בספרים שונים. יכול להיות גם שספרים מסויימים נכתבו ע״י סופרים שונים.
    אני חושב שהאמונה בקיום הנפש לאחר המוות הייתה שם, אבל התנ״ך פחות התעסק בה.


    הספרים החיצוניים אכן מאוחרים, אבל חלק מספרי התנ״ך יש אופי של ספרים חיצוניים וגם הכתיבה שלהם דומה. ספרים כמו, מגילת אסתר, קהלת, משלי ודניאל.

    צריך לשאול מה הסיבה שאותם ספרים לא נכנסו לקנון התנכי. הסיבה הראשונה יכולה להיות בגלל שוני בהשקפות, צנזורה. חלק סתרו את מסורת חז״ל (כמו ספר היובלים וספרי מכבים), חלק היו רדיקלים מדי (כמו ספרי חנוך). ספרי מכבים לדוגמא, לא מזכירים את נס פח השמן, וזה סותר את מסורת חז״ל.


    הסיבה השנייה פשוט שהספרים האלה מאוחרים. זה מסביר למה ספרים כמו חכמת בן סירה לא נכנסו לקנון. בגלל שאין סיבה לצנזר את הספר הזה שדומה מאוד לקהלת ומשלי.
    חלק מהספרים צוטטו בחלקם ע״י חזל וחלק מרעיונות חזל נגזרים מאותם ספרים.


    אותם ספרים לא נכתבו סתם. הם הציגו לדעתי, יאוש מהמצב הקיים, שבו לצדיק רע ולרשע טוב. מציאות של שלטון זר, מלחמות ואפילו אובדן זהות. פה התחילה אמונת המשיח ובמקביל העיסוק בעולם הבא, פה פתחו את האמונה בהשארות הנפש תוך שאיבת רעיונות פרסיים ויווניים.
    אולי השלטון הדתי בזמן עריכת התנ״ך בעצם אמר, ״עד כאן״. כל הזמן באים עמים זרים וכובשים את הארץ. המצב קשה, המיסים כבדים והגאולה לא מגיעה.


    בקשר לזרם המקורי ביהדות. אני מעדיף להתבסס על ראיות ללא דעות קדומות. אני לא מצאתי ראיות לזרם המרכזי בתקופת בית ראשון. הכל ספקולציות.
    בתקופת בית שני, לפחות לקראת סופו רואים שהשליטה הייתה אצל הפרושים. אם אתה סובר שיוספוס פלביוס לא אמר את האמת, אולי זה יכול להיות. אבל יש לך מקור של הסטוריון אחר מתקופתו שסובר אחרת? אם כן אשמח למקור.

  • קישור לתגובה חמישי, 17 נובמבר 2016 08:45 הוסף ע״י שחר

    ארי,
    אני מסכים עם רוב הדברים שכתבת.
    מאחר והתנ"ך נכתב בתקופה ארוכה ונכנסו אליו עם הזמן גישות שונות, יש התייחסות משתנה לסטטוס שלאחר המוות.
    ניתן לומר שהמסקנה של שנינו היא זהה:
    בין אם הנפש יורדת לשאול וחדלה מלהתקיים, ובין אם היא נשארת שם אך ללא תקומה- כך או כך היא "אבודה", ובכך התנ"ך אימץ לכל אורכו (עד לשלהי ימי בית שני) את תפיסת החידלון הבלתי נמנע שמחכה לאדם בסוף חייו, שרווחה בכנען ובעמים השכנים, עם התאמות 'יהודאיות'.

    סיפור בעלת האוב במובן זה הוא כל כך יוצא דופן, שלעניות דעתי לא ניתן לקרוא אותו כפשוטו. לפי הפשט, אתה כמובן צודק, ובכך סיפור זה סותר לחלוטין את פשט המוות בכל התנ"ך, ולכן העמדה שלנו כקוראים ביקורתיים יכולה להיות אחת משתיים: או שסיפור זה נקרא כפשוטו,וכל שאר ההתייחסויות האחרות למוות בתנ"ך הן אלגוריות, או שסיפור זה יוצא דופן ויש לקרוא אותו בהתאם (ושיש אפשרות שלישית- שסיפור זה נכנס לקודקס בתקופה מאוד מאוד מאוחרת).

    הספרים החיצונים מחזקים את הטענה- בזמן שהתנ"ך נחתם, האמונה בגן עדן עתידי לא היתה מקובלת בעם. לאחר מכן, בזמן שנכתבו הספרים החיצונים והחלה תקופת הזוגות (=במקביל לזמנם של הספרים החיצוניים) שהתפתחה למשנה ולגמרא, האמונה בעולם הבא החלה להתגבש יותר ויותר, עד שבזוהר כבר היה אטלס שלם של גן עדן וגיהנום


    לעניות דעתי אפשר לקבוע באופן די ודאי שהזרם הצדוקי היה המרכזי בעם, לפחות בחלקם הגדול של ימי בית שני, וכי יוספוס פלביוס טעה (ולא בפעם הראשונה)או שהתכוון לימי שלהי בית שני, מהסיבה הפשוטה שהפרושים היו זרם שקם כריאקציה לצדוקים (ומכאן גם שמם); העדויות הארכיאולוגיות שתומכות בהשקפת העולם הפרושית הן מאוחרות- מאמצע-סוף ימי בית שני, בעוד שעניין הקרבת הקרבנות שהיתה מסורה אך ורק לכהני בית צדוק היתה עניין שבשגרה לאורך כל ימי בית שני, כמו גם הפירוש הפרושי למצוות (תפילה, זיהוי ארבעת המינים, תפילין, ועוד.
    גם ההסטוריה האנושית וההגיון מראים כי "פירושים אלטרנטיבים" לאמונה דתית או למערכת חוקים הם תופעה שקורית כריאקציה לאותה אמונה, לא לכתחילה.
    אשמח לשמוע את תגובתך

  • קישור לתגובה רביעי, 16 נובמבר 2016 01:18 הוסף ע״י ארי

    שחר,

    השאול הוא עולם המתים הכנעני, איפה שהמתים יורדים לאחר המוות. גם בתרגום השבעים השאול מתורגם ל״גיהנום״.
    נכון שיש גם פסוקים שבהם משתמע שהנפש לא נשארת, אבל גם כאן העניין מעורפל. המתים כבר לא שייכים לעולם הזה ולא יכולים לעסוק בענייני העולם הזה. לדעתי לזה רוב כותבי התנ״ך התייחסו, שהרי לפי המיתולוגיה הכנענית המתים יורדים לשאול, והשאול הוא עולם אחר עם אלים אחרים וחוקים אחרים. הירידה לשאול מדומה כבליעה ע״י האל מות. ועולם המושגים היהודי תנכי נמצא בעיקר בעולם המושגים הכנעני. למרות שבתנך ניתן למצוא גם רעיונות אשוריים, פרסיים.

    בעניין ההעלאה באוב, לפי פשט התנ״ך ניתן לראות שהתנך האמין באותה העלאה באוב. בסוף גם בעלת האוב צדקה. יש גם פרשנים מהזרם הרציונליסטי כמו הרמבם שטוענים שהכל היה אחיזת עניים, אבל לפי הסיפור ניתן להבין שכותב הספר האמין בהשארות הנפש.

    אני שמעתי שהתנך אולי אולי לא האמין בדואליות גוף נפש, אלא במוניזם שבו הנפש נשארת עם הגוף גם לאחר המוות. אולי זה מסביר את התיאור של מערות הקבורה בתנך.

    מה שכן, התנ״ך נכתב ע״י כותבים רבים לאורך תקופות שונות, ולכן יש הבדלים בין הגישות. בחלק המספרים החיצוניים שלא נכנסו לתנ״ך יש אזכור של עולם הבא, ואפילו גם עדן.

    בקשר לצדוקים, קשה לקבוע שהם היו הזרם המרכזי בתקופת בית ראשון, בגלל חוסר בעדויות. אבל בתקופת בית שני, כנראה שדווקא הפרושים היוו את הזרם המרכזי לפי יוספוס פלביוס.
    הצדוקים אחרי שאבדו את הכהונה כנראה ברחו לקומראן וציפו לחזור יום אחד לעבודה במקדש. הבעייה שהרבה מהחוקרים רואים את אנשי קומראן כאיסיים ולא כצדוקים. וזאת לפי חוקי הטהרה שלהם שדומים מאוד למה שתיאר יוספוס פלביוס.

  • קישור לתגובה שישי, 11 נובמבר 2016 07:38 הוסף ע״י שחר

    ארי,
    תודה על תגובתך.
    לפי עדויות התנ"ך עצמו, לא משתמע כי הנפש נשארת לאחר המוות. במאמר ציטטתי פסוקים ישירים על המוות, מהם משתמע כי המוות הינו חידלון, בין השאר:
    "מַה-בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל-שָׁחַת, הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ", "נֶחְשַׁבְתִּי עִם-יוֹרְדֵי בוֹר, הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין-אֱיָל.בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ"
    "לא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ, וְלֹא כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה"
    "הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר-כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם"
    "וְאִישׁ שָׁכַב, וְלֹא-יָקוּם עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם, לֹא יָקִיצוּ וְלֹא-יֵעֹרוּ, מִשְּׁנָתָם"

    פסוקים מהם משתמע בעקיפין כי אולי החידלון אינו סופי הם, כמו שכתבת, מעורפלים ומהם אפשר להוכיח במשתמע כי אולי הנפש נשארת, אך זה לא נכתב במפורש בשום מקום, בניגוד לפסוקים המפורשים שבהם כתוב שלא תשאר. התנ"ך כאמור השתנה והאמונות והמסורות בו השתכללו עם השנים ומכאן חוסר הקונסיסטניות.
    לגבי הפסוק, 'והרוח תשוב לאלוהים אשר נתנה' לעניות דעתי הוא מוכיח כי הנפש אינה נשארת- הרוח חוזרת לאלוהים, כלומר ל'מאגר נשמות', מה שאומר שבאופן אבסטרקטי היא מילאה פונקציה מסוימת בשליחותה לארץ ומשסיימה - מאבדת את הקשר לגוף הגשמי ולכל הקורות אותו, ולא עוברת לשלב הבא שבו היא תייצג בעולם הבא את האינדיבידואל שאליו הוצמדה בחייה או נדרשת לשכר ועונש עבורו.

    סיפור שאול ובעלת האוב הוא יוצא דופן במקרא, ולעניות דעתי (ולדעת כמה מן המפרשים) הסיפור הוא שונה:
    שאול בא אל בעלת אוב, אשה שמומחית בקריאת אנשים, שזיהתה שהוא שאול המלך ועבדה עליו. הוא ביקש ממנה להעלות באוב, ובמקום לומר לו: חביבי לך מכאן אני לא בעלת אוב אין לי מושג מה אתה רוצה ממני, שזה הדבר החכם לעשות, היא ענתה תשובה מסגירה ולא אחראית, שנדמית כאילו נתפרה במיוחד לאזני שאול "הִנֵּ֨ה אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר-עָשָׂ֣ה שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הִכְרִ֛ית אֶת-הָאֹב֥וֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִ֖י מִן-הָאָ֑רֶץ וְלָמָ֥ה אַתָּ֛ה מִתְנַקֵּ֥שׁ בְּנַפְשִׁ֖י לַהֲמִיתֵֽנִי".
    גם בהמשך ניכר כי האישה ה'מביאה את דברי שמואל' יודעת מראש מה להגיד, ואני נסמך כאן על מפרשים לדוגמא "ויאמר הגאון ר' שמואל בן חפני שכל מעשה האוב היה דבר כזב והתולים" (מלבי"ם). כמובן שרוב המפרשים מבינים שהעלאת שמואל היתה אמיתית, כי בתקופתם כבר רווחה האמונה בהשארות הנפש, אבל בזמן שנכתבו הדברים, העניין היה זר ליהדות.

    הירידה לשאול ביגון או בחיים לעניות דעתי לא מתייחסת לשהייה בו, שכן התנ"ך כבר כתב כי המתים אינם יודעים דבר, אלא למוות- לגסוס ולמות ביגון זה עונש כבד, כמו גם "ליפול חיים" ישירות אל הגיהנום, במקום מיתה רגילה שכנראה מעבירה את הנפש בצורה עדינה יותר.


    הצדוקים היוו את הזרם המרכזי. הצדוקים הם מבני צדוק.
    צדוק זה פעל ככהן גדול הראשון בבית המקדש בירושלים תחת מלכותו של שלמה המלך, לאחר ששלמה העדיף אותו על פני אביתר. צאצאיו (הכהנים) שימשו בימי בית ראשון, וגם בימי בית שני, לאחר שהם נטלו לעצמם סמכויות נרחבות (יש שיאמרו 'מושחתות') ,עלה זרם חדש בשם פרושים כריאקציה- והם התחילו לפרש אחרת את התנ"ך על מנת לעקוף את האוטוריטה הצדוקית. אז קמו בתי הכנסת הראשונים, התפילין, ואלמנטים פרושים (=תושב"עיים) נוספים, שלכולם נמצאו ממצאים ארכיאולוגים רק מאמצע- סוף ימי בית שני.

    להרחבה על מלחמות הפוליטיקה בין הזרמים השונים, ראה בוידאו הזה:
    https://www.youtube.com/watch?v=3Yi85XC-ugY

    ובספרים הבאים:
    הצדוקים והלכתם : על דת וחברה בימי בית שני" -- איל רגב
    "זיכרון ונשייה - סודם של מגילות מדבר יהודה" - רחל אליאור
    "הכיתתיות בימי הבית השני : מסה היסטורית - חברתית - דתית" - אלברט באומגרטן

    בברכה
    שחר

  • קישור לתגובה רביעי, 09 נובמבר 2016 02:53 הוסף ע״י ארי

    התנ״ך כן מאמין בהשארות הנפש. אולי הוא לא מתעסק בו יותר מדי, אולי הרעיון הוא בוסרי, אבל כן הייתה אמונה כזאת. ויש לכך דוגמאות. כמו המקרה של שאול ובעלת האוב, בספר קהלת יש מספר פסוקים שמרמזים על השארות הנפש כמו ״והרוח תשוב לאלוהים אשר נתנה״. יש גם בספר תהילים כמה אזכורים מעורפלים שניתן להבין אותם לשני הכיוונים.
    גם בסיפור של קרח ועדתו הם ירדו חיים שאולה, יעקב מפחד לרדת לשאול ביגון. השאול הוא עולם המתים הכנעני, שם האל מות בולע את המתים, מדובר בעולם אחר עם אלים אחרים.

    בנוגע לצדוקים, הם לא היו הזרם המרכזי. לא ידוע מה היה הזרם המרכזי בתקופת בית ראשון, אבל בתקופת בית שני דווקא הפרושים היוו את הזרם המרכזי ביהדות.
    יוסף בן מתחתיהו רואה בהם את הזרם הראשון ביהדות.

  • קישור לתגובה חמישי, 18 אוגוסט 2016 05:35 הוסף ע״י שחר

    שלמה,

    גם אני יודע לצטט:
    "לעולם אל תבטחי במשהו שחושב בכוחות עצמו אם את לא יודעת איפה הוא מחזיק את המוח שלו"
    (הארי פוטר וחדר הסודות, דף ר"ל עמוד א)

    " האגְריד ידוע כמי שבעבר התיידד עם עכבישי ענק, קנה כלב תלת-ראשי תוקפני מאדם שפגש במסבאה, והבריח בֵּיצת דרקון לַבִּקתה שלו בניגוד לחוק.
    (הארי פוטר והאסיר מאזקבאן דף ל עמוד א)


    אם אתה הולך לצטט לי משהו שאתה מחשיב כדבר חוכמה ממקום שאחר כך טוען שחלזונות נוצרים מהגשם, אני אצטט לך ספר ילדים שאחרים מחשיבים כדבר חוכמה ושבמקום אחר כותב על ביצי דרקון.

    יפה היתה ההתחמקות שלך עם הרמח"ל, כמעט גרמה לי לשכוח שבדף הבא של פרק חלק היה כתוב על עכבר שעשוי מאדמה.

    יום טוב

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 22:44 הוסף ע״י שלמה רייכמן

    עדי,

    אמונתך מוכרת, וצר לי לקבוע שהיא מלאה חורים כבגבינה שוויצרית.

    כל היהודים שהלכו שבי אחרי פיתויי המודרנה וההסכלה לאורך שנות קיומה של היהדות וזנחו את שמירת התורה והמצוות, אבד זכרם, ולא נשאר מהם שם ושארית. דווקא אלו שהחזיקו חזק בדרך אבותיהם, והגביהו את החומות מול הים הסוער המלוח והמסוכן, הגיעו לחוף מבטחים, וממשיכים לבנות עוד חוליות בשרשרת היהודית הישנה הטובה והיפה, עד עולם.

    אני בשונה ממך, לא יכול להתנבא ספציפי על אדם כזה או אחר, מה יהיה אתו מחר או עוד עשרים שנה, אני רק יכול לומר לך, שאני מלא אופטימיות לגבי עתיד היהדות החרדית בכלל, ועולם החסידות בפרט.

    וזה המקום לציין, שאת התגובות שלי באתר זה, אני מקדיש לחרדים שנקלעים לכאן, ומצפים למצוא מענה לדברי הלהג והבלע שנכתבים כאן באובססיביות קיצונית ומטורפת, במסווה של מדע ונאורות מזוייפים.

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 22:14 הוסף ע״י עדי אביר

    שלמה,

    אני לא אמרתי שהיהדות קמה לפני עשרים שנה ושהיא תיעלם עוד עשרים שנה. אני רק אומר שתנועת החסידות קמה לפני כמאתיים וחמישים שנה והחרדיות הקיצונית, הפנאטית והנבערת לפני כמה עשרות שנים בלבד. היהדות אינה הולכת לשום מקום אבל עיוותי החסידות והחרדיות המוקצנת לא יחזיקו מעמד והם יתנפצו על צוקי המודרנה של המאה העשרים ואחת.

    אתה משלה את עצמך אם אתה חושב שהיהדות הצליחה לשרוד את האתגרים שהעולם הציב בפניה. רוב היהודים התאימו את עצמם לנורמות של המודרנה (בימי המתיוונים, בתור הזהב של ספרד, בעידן האמנציפציה, באירופה וארה"ב של המאה העשרים והעשרים ואחת וכו') ומי שלא התאים את עצמו התרסק או נעלם מאחורי חומות גבוהות שם הוא כבר לא תרם לאנושות דבר זולת אמונות טפלות.

    אני מוכן לעשות איתך התערבות שעוד עשרים שנה אפילו שלמה רייכמן ושמואל טרויבע כבר יפסיקו להיות חרדים קיצוניים ויאמצו את הנורמות של האורתודוקסים המודרנים. אז הם אולי גם יפסיקו להטריל אתרים שמנסים לפקוח את עיני החרדים ולהחדיר בהם מעט נאורות.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 21:55 הוסף ע״י שלמה רייכמן

    עדי,

    הנביא אומר, פסוק שהרבה בורים מצטטים אותו לא במדויק, באופן שמסרס את המשמעות האמיתית שלו: "וצדיק באמונתו יחיה".

    היהדות כפי שהחרדים לומדים ומבינים אותה, לא קמה לפני עשרים שנה, ולא תיעלם עוד עשרים שנה, יש לנו הבטחה על כך שלא תשתכח תורה מישראל, כפי שדרש רבי שמעון בר יוחאי את הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו".

    (כהרגלי, אינני פונה ואינני מפנה לקישורים ולמאמרים אחרים, במהלך דיון שמתקיים, ולא אחרוג ממנה גם הפעם.)

    אגב, היהדות לאורך שנות קיומה, נדרשה להתמודד ולהתווכח עם מגוון רחב של האסכולות והאמונות הטפלות שאחזו בהם, הגויים בסביבותיהם, לעתים במעמדים פומביים ולעתים בכתובים ובחיבורים, כל אלה העשירו אותנו ביבול עצום, מרשים ומעורר התפעלות, שמלמד אותנו דבר או שניים, ביסודות היהדות ובאיתנותם, על חכמתם הנשגבה של חז"ל ורז"ל, ועל יכולות מפוארות בתורת הניצוח.

    כיום, שאנו מתמודדים בעיקר עם אתאיסטים, העבודה קלה למדי, וכפי שנרמז עליה בתגובותו של מינצקובסקי, בסעיף 11, בדיון אחר, שהרי האתאיסטים כבר ביטלו ועקרו מקרבם לחלוטין כל הכרה באלילים השונים, נשאר להם רק לקבל על עצמם את ההכרה בבורא עולם, אחד יחיד ומיוחד, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 21:54 הוסף ע״י עדי אביר

    שלמה,

    באשר לרמח"ל: הוא סתם מעלה להג רבני חסר כל משמעות או ערך. במקום להעסיק את עצמך בשטויות מוטב שתקרא קצת ספרי פסיכולוגיה וחינוך שיתנו לך מושג מה בתחומים בהם לרמח"ל וחבריו לא הבינו דבר וחצי דבר.

    להבא, לפני שאתה מצטט דברי הבל סתמיים שאל את עצמך אם יש משמעות ממשית למושגים בהם הכותב משתמש ומהיכן הוא יודע את אשר הוא חושב שהוא יודע. האם הוא חקר את הנושא? האם הוא התעמק בדבריהם של חוקרים או שמא הוא רק הזה את המלל המיותר מליבו בהסתמכו על לא יותר מאשר הוזים אחרים? תוכל בקלות להפריד את המוץ מהתבן אם תנסה לנסח את אותו הרעיון במילים שלך ולא במילותיהם של אחרים. כשתעשה זאת תבין עד מהירה עד כמה עלובים הם הרעיונות שכה מפעימים אותך. נסה זאת על הרמח"ל וראה בעצמך שהוא רק ממחזר סיסמאות רבניות מקובלות מבלי לנסות אפילו להעניק להם איזה שהוא בסיס במציאות הריאלית.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 21:38 הוסף ע״י עדי אביר

    שלמה,

    אני לא מאמין שאתה לא מאמין שאני מאמין במה שאני כותב שאני מאמין.

    אני גם לא מאמין שאתה לא מאמין שמאות מליוני אנשים משכילים חושבים כמוני לעומת כמה מאות אלפים (שחציים צעירים חסרי כל הבנה ושליש מהנותרים הם 'אנוסים' מדרגות שנות) שחושבים כמוך. עוד עשרים שנה אוכלוסיית המשכילים תגדל במאות מיליונים והאוכלוסייה החרדית תעלם לחלוטין - חלקם יחזור בשאלה וחלקם יאמץ לעצמו יהדות קצת יותר שפוייה.

    כתבתי על כך במאמר בשם 'האם הבועה החרדית עומדת להתפוצץ' בכתובת:
    http://www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2010-08-24-10-08-13/2010-11-28-10-25-21/item/972-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%AA-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%A6%D7%A5?
    אני מציע שתקרא אותו כדי שההתפקחות לא תתפוס אותך בלתי מוכן.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 21:21 הוסף ע״י שלמה רייכמן

    עדי,

    אני לא מאמין שאתה מאמין במה שאתה כותב שאתה מאמין, אלא אם כן מוחך נשטף ועוות באופן חמור שכזה, עד כדי כך, שאינך מסוגל יותר להבחין בין מידע אמפירי, נוסחאות מתמטיות וניבויים ברי בדיקה לבין הזיות, אמונות טפלות ואינספור תירוצים והסברים.

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 21:16 הוסף ע״י שלמה רייכמן

    שחר,

    במענה לשאלתך, מה עוד אמרו חז"ל, על מנת לא לפספס. אני מוצא לנכון להעתיק כאן קטע מתוך ספר דרך ה' לרבינו הרמח"ל זצ"ל, חלק רביעי פרק ב' בעניין לימוד התורה והשפעתו על נפש האדם:

    "...כי הנה מי שירצה להמשיך השפעה, ראוי שיהיה הוא הגון ומוכן להמשיכה. אכן אם הוא מטמא את עצמו באשמות ופשעים, ומרחיק עצמו מבוראו, וזונה מאחריו אחרי כוחות הטומאה והרע, ודאי שיאמר בו: "ולרשע אמר אלוהים מה לך לספר חוקי" וכו'. וכן אמרו ז"ל "כל המלמד לתלמיד שאינו הגון כאלו זורק אבן למרקוליס"..."

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 20:37 הוסף ע״י שחר

    שלמה
    אתה ודאי מתכוון למה שכתבו חז"ל במסכת סנהדרין בדף צ' עמוד א.
    אם תהפוך שני דפים, תגלה בדף צא עמוד ב' שהם גם האמינו בעכבר שחציו בשר וחציו אדמה ושהם האמינו שחלזונות נוצרים ממי הגשמים.

    אז כן, מה הם עוד אמרו? חשוב לי לא לפספס...

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 20:30 הוסף ע״י עדי אביר

    שלמה,

    מה לנו ולאמונתך? וכי מהיכן אתה יודע שכן הוא? הלכך כופר גמור במדע ובהיגיון אתה. עד כאן לשוני.

    השאלה היא תמיד מהי ה'אמת' ומהי הכפירה. אתה חושב שדברי החכמים הם ה'אמת' וממילא כל מי שפוסל אותם הוא הכופר. אני מאמין שעל ה'אמת' מצביעים רק המדע, המחקר וההיגיון ולכן כל מי שנתפס לדברי זקנים שחיו לפני מאות רבות של שנים הוא הוא הכופר.

    את ההבדל ביני לבין המאמינים, שלמה (שמואל?), אני נוהג להדגיש באמצעות הבדיחה הבאה:

    תלמיד חכם אחד אמר לחברו שאמנם כתוב בירושלמי, 'א"ר לוי: - האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו' אבל הוא ניסה את שניהם ואין מה להשוות.

    ובכן, אני ניסיתי את שניהם, את המדע ואת האמונה, ואני יכול להבטיח לך שאין מה להשוות. האחד מבוסס על מידע אמפירי, נוסחאות מתמטיות וניבויים ברי בדיקה והשני על הזיות, אמונות טפלות ואינספור תירוצים והסברים. לכן, אני גאה להחשב כמי שכופר בדת ונאמן להיגיון. אני לא בטוח שגם לך יש במה להתגאות.

    באשר לתחיית המתים - אם לא אקום לתחייה לא אדע מה אני מפסיד ולבטח לא אצטער על שהעברתי את רובה חיי ככופר.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 17 אוגוסט 2016 19:10 הוסף ע״י שלמה רייכמן

    חז"ל אומרים במסכת סנהדרין פרק חלק: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה" וברש"י על אתר, בלשונו הזהוב: "ה"ג האומר אין תחיית המתים מן התורה - שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה, ואפי' יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא, הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה, מה לנו ולאמונתו, וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא, הלכך כופר גמור הוא". עכ"ל. ובגמרא איתא: "וכל כך למה? תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה".

    ובדרך צחות אפשר לומר, שאם שני יהודים מתווכחים אם יש או אין תחיית המתים מן התורה, אלה ואלה דברי אלקים חיים, ששניהם צודקים, זה שטוען שיש תחה"מ מן התורה, אכן יקום בתחיית המתים, וכן זה שטוען שאין תחיית המתים מן התורה, כמו כותב מאמר זה, גם צודק, והוא אכן לא יקום בתחיית המתים.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים