Skip to content

1VSDAT

שלישי, 07 פברואר 2017 12:53

לא מקורי ולא במקרה (שחר ע.)

דרג מאמר זה
(5 מדרגים)
סיסמאות רבות נתלו בספר הספרים: התנ"ך הכיר לעולם את המונותאיזם, את השבת, את המוסר וכו'. האמנם? עיון בכתבים עתיקים מהעולם הקדום מראה שלא המונותאיזם, לא השבת, לא המוסר, אפילו לא סיפור משה בתיבה או ברית המילה הן המצאות יהודיות. רבים מהסיפורים התנכיים מקורם באגדות עם ומנהגים פוליתאיסטים קדומים. האם ההעתקות של כותבי התנ"ך היו מקריות, או שהיתה להן מטרה?
 
התנ"ך לא מקורי. עיון במיתולוגיה האכדית-שומרית, הבבלית, הכנענית, המצרית, ההודית ואחרות, שקדמו לתנ"ך במאות ואלפי שנים, והשוואות מיתוסים הכתובים שם לדברים הכתובים בתנ"ך, מעלה כי הוא מיחזר לא מעט סיפורים קדומים ו"גייר" אותם. האם ניכס אותם לעצמו וחשב שלא נשים לב? האם עשה זאת בטעות?
 
אני מבקש לטעון כי השימוש של כותבי התנ"ך בסיפורים קדומים, העתקתם וניכוסם לגיבוריו, היה מודע לעצמו ומכוון, ומבקש להעלות תיאוריה לגבי הסיבה. נתחיל בקל ונעבור לכבד:
 
דומם שטה תיבה קטנה
 
לפי המסורת היהודית, יציאת מצרים התרחשה בשנת 1478 לפנה"ס[א], או בשנת 1312 לפנה"ס[ב], או בסביבות 1250 לפנה"ס[ג], מה שאומר שמשה רבנו יכל להיוולד לכל המוקדם בשנת 1558 לפנה"ס (שכן הוא היה בן 80 בעמדו לפני פרעה[ד]). לאחר לידתו אמו הסתירה אותו למשך שלושה חודשים שאחריהם בנתה לו תיבת גומא וציפתה אותה בחמר ובזפת, הניחה את התיבה על שפת היאור, ובת פרעה מצאה את התיבה וגידלה את משה הצעיר[ה].
 
סרגון הגדול, מקים האימפריה האכדית, חי יותר מאלף שנה קודם לכן.[ו] על לידתו סופר כי אמו הכהנת הגדולה ילדה אותו בסתר, הניחה אותו בתוך תיבת גומא ואטמה את הפתח בזפת, השליכה את התיבה לנהר, שם שטה התיבה עד ששואב המים אקי מצא אותה וגידל את הילד. לימים הוא עלה לגדולה והקים את האימפריה האכדית[ז].
 
הדמיון לא יכול להיות מקרי, ומוטיבים רבים מופיעים בעוד אגדות עם:
 
במיתולוגיה ההודית, משנת 3203 לפנה"ס, כאלפיים שנה לפני הולדתו המשוערת של משה רבנו, הנסיכה קונטי ילדה תינוק, ומכיוון שלא הייתה נשואה, הניחה את התינוק בסלסלה שאותה השיטה על פני נהר הגנגס. את הסלסלה הוציא הרָכָּב של המלך ואימץ את התינוק. הוא הפך ברבבות הימים לקארנה, מלך אנגא.[ח]
 
על פי המיתולוגיה המצרית, אל המדבר המצרי סת[ט] זמם להרוג את אחיו אוסיריס ולכן שכנע אותו בערמה להכנס אל תיבה שהותאמה מראש למידותיו. משנכנס אוסיריס לתיבה, סת וחבריו כלאו את אוסיריס בתוכה והשליכו את התיבה אל היאור (הנילוס) שם נסחפה בנהר[י].
 
פֶּרסֶאוּס היווני היה בנו של האל זֶאוּס, שהזריע את דַנַאֵה הנשואה. בעלה של דנאה לא האמין שזאוס הוא אבי הילד, ולכן לקח אותה ואת התינוק ושם אותם בתוך תיבה שהשליך לים. התיבה שטה עד שהגיעה לעיר סֶריפוֹס, ודייג בשם דיקְטיס משה אותה מן המים. הוא אסף אל ביתו את דנאה, וגידל את פרסאוס כבן.[יא]
 
על פי המיתולוגיה של בני שבט הזוני, התינוק שלימים יהיה המנהיג הונח בעדינות על שפת הנחל כשהוא עטוף בכותנה ולידו ערימת תבן[יב].
 
מקבילות עתיקות לתינוק שמוכנס לתיבה שיורדת לנהר נמצאו גם במיתולוגיה היפנית, הקלטית, החיתית ואחרות. כל התינוקות הללו אומצו, וכשבגרו - נהיו מנהיגים או מלכים.
 
לא מדובר על אירוע שכיח. מדובר על סיפור מאוד יוצא דופן על תינוק שאמו מניחה בתיבה על שפת נהר, שנמצא בדרך נס על ידי אנשים טובים המאמצים אותו, ועולה עם הזמן למדרגת המנהיג או המלך. האם כותבי התנ"ך פשוט עשו קופי-פייסט לסיפור מיתולוגי ידוע של עמי הסביבה וחשבו שלא נשים לב?
 
לעניות דעתי לא. אני מסרב להאמין שהיתה כאן העתקה רשלנית ותו לו. לדעתי הסיפור על משה בתיבה נכתב כקונטרה שבאה להתפלמס עם סיפורי העמים האחרים. בעוד שבסיפורים האחרים התינוק היה נצר למשפחת מלוכה והתגלגל לאימוץ על ידי משפחה עניה (במקרה של בני שבט הזוני, על ידי איילה), בסיפור המקראי משה הגיע דווקא מעם של עבדים. בעוד שבסיפורים האחרים התינוק הגיע לגדולה בעזרת התערבות חיצונית (בסיפור על סרגון לדוגמא, האלה עשתר אהבה אותו והעלתה אותו לשלטון), בסיפור המקראי משה בוחר מיוזמתו לרדת מגדולתו. הוא בוחר "לצאת לאחיו" העברים, הוא בוחר להתערב לטובת העברי המוכה על ידי המצרי, הוא בוחר לברוח חסר כל למדיין, הוא בוחר לקבל על עצמו את השליחות האלוהית לחזור למצרים[יג], ובכך המקרא יוצא נגד הדטרמניזם שהיה חלק אינטגרלי מאמונת עמי קדם. עמי קדם האמינו שהאלים קובעים את גורלות בני האדם, ומי שנועד לגדולה יגיע לגדולה בדרך זו או אחרת. אין בחירה חופשית ואין בריחה מהגורל. המקרא מספר סיפור הפוך ויעידו המאפיינים הגנריים של הסיפור התנכי: אין שמות. משפחתו נקראת "איש מבית לוי" "אשה מבית לוי" ו"אחותו". אפילו בת פרעה לא מופיעה בשמה. השם היחיד הוא משה, שניתן לו "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ"[יד]. במצרית זה נשמע אפילו יותר טוב: פירוש המילה המצרית משה (מסס) הוא ילד, באופן גנרי לחלוטין.
 
המאמינים יכולים לשמוח מצד אחד - הלא הם טוענים שאין לקרוא את התנ"ך כפשוטו והוא אינו ספר היסטוריה כי אם צופן סודות עמוקים, אך מצד שני להתעצב - אין טעם לחפש משמעויות נסתרות יותר מדי בסיפור או לקבל כעובדה שבאמת היה משה בתיבה. מדובר בסיפור ידוע שהסתובב בעולם העתיק על לידת מנהיגים שהוצנח לתנ"ך על מנת לסמן את משה כמנהיג, ועל הדרך להתפלמס עם הדטרמניזם שהיה חלק מהסיפור הקבוע בשאר העמים.
 
נשבע לך לא בוגד
 
בתוך עלילות יוסף ואחיו, מופיע סיפור יוסף ואשת פוטיפר. הסיפור זה, בוואריאציות שונות, מופיע במיתוסים יווניים כמו ביאדיצה ופריקסוס, אנטאיה ובאלארופין, פאידרה והיפוליטוס[טו]. הסיפור המפורסם ביותר הוא סיפור האחים המצרי, אשר שכתוב שלו נמצא בפפירוס משנת 1215 לפנה"ס. הוא מספר על שני אחים, אשר בהעדרו של אחד מהם, אשתו מנסה לפתות את השני בחוסר הצלחה, ולאחר מכן טופלת עליו אשמת אונס. דמיון רב מופיע בין הסיפור הזה ובין הסיפור התנכי, הן בעלילה והן בלשון: גם יוסף וגם האח מתוארים כאנשים יפי תואר ומראה (מונח נדיר מאוד במקרא), גם יוסף וגם האח אחראים על משק הבית ומביאים ברכה לבית מעסיקיהם, בשני הסיפורים האישה 'נדלקת' על הגבר ומנסה בתחבולה ליזום מפגש, בשני הסיפורים מתוארת תפיסה בבגד והרצון ל"משכב" (שוב- מילה נדירה במקרא לתיאור יחסים), בשני המקרים מופיע זעזוע של הגבר ויציאתו מהמקום ולאחר שחוזר הבעל החוקי- האשה ממציאה נסיון אונס, בעקבותיו הבעל הזועם רוצה להעניש את הגבר החף מפשע[טז].
 
אבל גם נקודות השוני מחייבות עיון:
 
הסיפור המצרי מופיע כעלילה שלמה, בסופה הבעל מבין מה קרה והאחים בסופו של דבר משלימים והאישה נענשת, בעוד בסיפור התנכי אין צדק - יוסף יורד לבית הסוהר והאישה "זוכה" לנקמה ביוסף על שלא נענה לה. נראה, כי בסיפור המקראי היה צורך לחפש סיבה להוריד את יוסף מנקודה א' (בית יעקב) לנקודה ב'(מצרים) ומנקודה ב' ל-ג' (הכי נמוך שיש, ומה יותר נמוך מכלא?) והסיפור הזה הובא במיוחד.
 
הסופר המקראי רצה ללמד כי דווקא מהמקום הזה של חוסר הצדק יוסף בסופו של דבר עלה למעמד כמעט הכי גבוה במצרים (משנה לפרעה), והייתה מטרה לחוסר הצדק הזה. יוסף היה ונשאר צדיק: בסיפור האחים, סירוב האח לשכב עם האישה היה "מה התועבה הגדולה הזאת אשר דברת אלי?!" כלומר סיבה מוסרית, ואילו סירוב יוסף היה "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת... וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים[יז]" רוצה המספר לומר: יוסף קושר בין החטא המוסרי לדתיותו. הסיפור המצרי מרבה בפרטים, הסיפור המקראי נותן רק את החלקים החשובים מבחינתו: שם האישה לא ידוע, גורלה וגורל בעלה לא ידוע, ובדומה לסיפור משה בתיבה, נראה כי הסיפור מדקדק בכמה נקודות עקרוניות: גם מה שעשוי להיראות חוסר צדק אישי לכאורה הוא רק לכאורה ולאל יש תכניות שאדם לא יכול לתפוס ושיובנו רק בשלב מאוחר יותר, ומוסריות חברתית-מינית קשורה לחטא אישי כלפי האל.
 
גשם גשם משמים
 
אין כמעט תרבות עתיקה שאין לה מסורת כלשהי על מבול ששטף את העולם והשמיד את כל אשר עליו, כנראה בעקבות הצפה שקרתה לפני כמה אלפי שנים באזור הים השחור שגרמה ליצירת אגדות שהלכו והתעצמו עד שהגיעו לסיפור על מבול שכיסה את כל כדור הארץ. אגדת המבול הופיעה כ"היסטוריה" בתרבויות הגדולות בכל רחבי העולם העתיק: סיפור המבול האכדי של 'אתרח'סיס'[יח] (מאות 18-17 לפנה"ס), סיפורו של אוּתְנַפִּישְׁתִים מתוך האפוס של גלגמש (2600 לפנה"ס)[יט], זֶיאוּסוּדְרַה השומרי (מאה 17 לפנה"ס)[כ], ועוד.
 
נקודות הדמיון בין האגדות הקדומות ובין המבול התנכי רבות: בכולם מגיע המבול כהחלטה של האלים למחות את בני האדם, יש שורד שניצל עם משפחתו כמו גם עם נציגים של כל בעלי החיים, ההצלה נעשית על ידי בניית תיבה, המבול מוחה את כל הבריות והתיבה שטה על המים עד שנחה על ראש אחד ההרים, השורד שולח עורב ויונה לבדוק הכלו המים, הגיבורים מקריבים קרבנות בצאתם מהתיבה, וזוכים לברכה.
 
אבל יש גם נקודות שוני רבות. אפשר לראות כי כותבי התנ"ך הקפידו להדגיש אלמנטים בעלי משמעויות חדשניות כשגיירו את הסיפור:
 
בעלילות גילגמש ההחלטה על המבול היתה שרירותית לחלוטין, ואצל אתרח'סיס המבול בא כי בני האדם עשו רעש והפריעו את מנוחת האלים. אצל נוח, ההחלטה היתה בגלל חטאי האנושות ומוסריותם הלקויה של בני האדם.
 
אותנפשתים שורד לפי עלילות גילגמש רק מכיוון שהיה בן חסותם של האלים. אתרחסיס במקרה היה חבר של אל המים אנכי שהזהיר אותו מפני המבול אותו הביא אל אחר - אנליל. נח שורד לפי התנ"ך כיוון שהיה צדיק ומופיע כקונטרה לשאר הבריות שהשחיתו את דרכם.
 
הספינה בסיפורים המסופוטמיים מנווטת בידי רב החובל. התיבה של נח היתה תלויה לגמרי באלוהים.
 
זיאוסודרה ואתרח'סיס סוגרים בעצמם את דלת הספינה, אותנפשתים נעזר באדם כדי לאטום את הספינה מבחוץ, לעומתם בסיפור המקראי מתבצעת פעולה זו על ידי האל עצמו.
 
בתנ"ך אלוהים רק מריח את ריח הניחוח של הקרבן, אצל אתרח'סיס האלים מתאספים 'כמו זבובים' ומסתערים על הקרבן ברעבתנות.
 
בסיפור המסופוטמי ישנו טשטוש גבולות בין בני האדם והאלים: האלים נבהלים אף הם מן המבול, והגיבור בסיפורים אלו הופך למעין אל בעצמו, או מתברך בחיי נצח. מנגד בסיפור התנכי, האל היחיד הוא שמביא את המבול ולכן אין לו ממה להיבהל, ונח זוכה לברכות ה', אבל אינו הופך לאל או לבן אלמוות.
 
הגם שמדובר באגדה ומעולם לא היה מבול כלל עולמי כפי שהראיתי במאמר כאן, כותבי התנ"ך האמינו שהיה מבול כזה ולכן ניכסו אותו לעצמם: הוא מופיע כחלק מעלילה ליניארית אצל דמות אמיתית לכאורה (נח) שמופיעה ברשימה גנאולוגית כחלק מאילן היוחסין שהחל באדם הראשון, שמצאצאיו יגיע אברהם אבינו, אך מצד שני הטעינו אותו באלמנטים שהיו חשובים להם: האל הוא האלוה היחידי והוא זה שהביא את המבול, המבול בא בגלל חטאים מוסריים של הבריות, האל דאג באופן אישי לשורדים ושולט כל העת בכל מה שקורה בעולם, ועוד.
 
מצד שני, הסיפור יוצר חולשות תיאולוגיות ביחס לסיפורים האחרים: האל המוסרי של התנ"ך אמנם מתנחם על שברא את בני האדם, אבל לא מביע שום כאב על האסון שהוא מביא עליהם. בעלילות גילגמש האלים קוננו על אובדן האנושות, וגם האיש אותנפישתים עצמו[כא]. בנוסף, אמנם בניגוד לאלים המצטופפים כמו זבובים לאכול את הקרבן, האל היהודי רק הריח אותו, אבל בסיפור התנכי הרחת הקרבן היא הגורם לאי הבאת מבול עולמי נוסף בעתיד: 'וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי'[כב] כלומר לאחר שהריח את ריח הניחוח האל הגיע למסקנה שאין טעם להשמיד את האנושות לשם תיקונה – כי אין לה תיקון. האם לא יכול היה האל יודע-הכל להבין זאת לפני שגרם לחורבן? למספר האלילי לא היו יומרות למצוא הגיון או מוסר אצל האלים. הסופר הנוכרי הביט על העולם, ראה שהוא מתגלגל באופן שרירותי והגיע למסקנה כי אם יש אלים בעולם והם מנהיגים אותו, הרי שהם עושים זאת מתוך גחמות בלתי מובנות ואין טעם לנסות להבין מה מניע אותם[כג]. הסופר היהודאי ניסה לאחוז את המקל מכמה שיותר קצוות אבל יצא שהאל היהודי פחות מוסרי מהאלילים בסיפורים השונים: האל המוסרי המעניש על חטאים חברתיים, מצד שני העונש יחול על כל בעלי החיים ביבשה באופן גורף למרות שלבעלי חיים אין תודעה שיכולה להכיר בחטא, מצד שלישי העונש לא יחול משום מה על בעלי החיים שבמים, וכל זאת תוך חרטה רטרואקטיבית של בורא שאמור להיות יודע-כל (ומביט לסוף דבר בקדמתו) על עצם בריאתם של ברואיו, ולא מוזכרת שום חרטה או כאב על מותם של הנספים (בעתיד חז"ל כבר יהפכו את האל למוסרי יותר והוא יכעס על המלאכים המבקשים לחגוג את טביעת הצבא המצרי במימי ים סוף בשאלה 'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?'[כד]).
 
 
כשאלוהים אמר בפעם הראשונה
 
'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם'[כה].
 
במיתוס ההודי על בריאת העולם, "ריג-ודה", מסופר "בראשית לא היה דבר, שום קיום, לא היה אוויר, לא היו שמים מעל... לא היה אז מוות ולא אלמוות, יום לא נבדל מלילה, זה האחד נשם מאליו במשב דומיה. בראשית היה חושך מולט בחושך, בכל מים לא נבדלו ממים..."[כו].
 
בטקסטים מצרים עתיקים (1000 שנה לפני שנולד אברהם אבינו)[כז] נאמר על בריאת העולם של האל המצרי אמון כי "מקודם לא היה דבר מלבד מים אין סוף וחושך מכסה עליהם, ורוח אלוהים מרחפת עליהם"[כח].
 
שוב: תהו ובהו, חושך, רוח ומים. במיתוסי בריאה רבים חומרים קדמונים אלו קדמו לבריאה, בדיוק כמו בתורה.
 
'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַוַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם'[כט]
 
על פי המיתוס המסופוטמי "אֶנוּמָה אֶלִישׁ"[ל], הקדום לתורה, בראשית היתה מסה מימית שנחלקה לשניים: אפסו (המים המתוקים) ותיאמת (מי הים). לאחר שהאל מרדוק הורג את האלה תיאמת, גופתה מבותרת: החלק שנותר שטוח הופך לארץ, והחלק השני- החלול, הופך לשמים. תיאמת הייתה גוש גדול של מים, וכדי שהשמים לא ידלפו היה צורך לקשור תחתיהם יריעה. זהו הרקיע שמבדיל בין המים העליונים לתחתונים.
 
הסופר התנכי ביקש לעשות סדר: לא מלחמות אלים שונות יצרו את העולם בעלילות טרגיות ומיליטנטיות, כי אם אל מחושב וסבלני, אשר ברא בדייקנות ובנחת בשלבים שונים את העולם ואת כל אשר בו. לא מאבקים, אלא "ויהי טוב".
 
לפי אחד מהמיתוסים המצריים (הקדומים באלפי שנים לתורה), בראשית היה חושך ששרר לפני היווצרות הזמן. מתוך החושך יצר האל אתום את עצמו בעזרת שימוש במחשבותיו. הוא לא היה גבר ולא אישה, והייתה לו עין מיוחדת הרואה הכול והיכולה לשוטט בכל רחבי היקום. הוא ברא ילד וילדה: בתחילה נועדו זכר ונקבה אלה להיות מחוברים זה לזה, אך הם נאלצו להיפרד כדי למלא את תפקידם ואת ייעודם.
 
גם במיתוס היווני הזכר והנקבה נבראו יחד, והופרדו: "והנה לאחר שנחתך טבעו של האדם לשניים, התגעגע כל חצי לחציו השני והתרועע איתו, והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם ומגפפים איש את רעהו".[לא] וכן בעוד מיתוסים.
 
סיפור יצירת האדם התנכי כפול: הוא מספר על בריאת זכר ונקבה, ולאחר מכן מספר על בריאת אדם שלאחר הוצאת צלע ממנו- נבראה הנקבה. חז"ל פתרו את הכפילות בפרשנות שבתחילה נבראו הזכר והנקבה צמודים גב אל גב, ו"הוצאת הצלע" היתה ההפרדה שלהם:'...בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו ונסרו ועשה לו שני גבים: גב מכאן וגב מכאן... בשעה שנברא אדם הראשון, דו פרצופין נברא ונסרו ונעשה שני גבים: גב לזכר גב לנקבה'[לב].
 
כמו בתנ"ך, ברוב המיתוסים של בריאת העולם האדם נברא מאדמה ומבוץ.
 
האם העתיק הסופר המקראי מיתוסים של עמים אחרים 'סתם'?
 
לא.
 
הידע ה'מדעי' על היווצרות העולם בעולם הקדום סיפר על רוח, על מים קדמונים, על חושך ועל כאוס, הסופר המקראי "ישב בתוך עמו" וביקש להמציא גירסה יהודית בהתחשב בידע שלפניו: הוא "ידע" שיש מים עליונים, "ידע" שיש רקיע שנמתח מתחתם כדי למנוע מהם ליפול על הארץ, "ידע" שהכוכבים תלויים על רקיע זה, ו"ידע" שלפני שנברא העולם היו תהו-ובהו, חושך, מים ורוח, כי זה היה הידע שהועבר בכל המיתוסים האחרים.
 
אבל הסופר התנכי רצה לספר שלא אלים שונים אחראים לבריאת העולם, ולא מלחמות פנימיות ביניהם גרמו ליצירתו, אלא מחשבה מסודרת ודידקטית בשלבים קבועים (פרק א') ושימת דגש על מרכזיותו של האדם ביחס לשאר הנבראים כנזר הבריאה (פרק ב'). קריאה מדוקדקת בפסוקים הראשונים של התורה והשוואה למקומות אחרים בתנ"ך (לדוגמא בישעיהו ל"ד יא וירמיהו ד' כג ובעוד מקומות) מראים שלדעת כותבי התנ"ך התוהו ובהו, החושך והתהום קדמו לבריאת העולם. הם שייכים לעולם הרוע. תהו ובהו מופיע בנבואות על חורבן, ובמקומות אחרים "תהו" הוא מדבר[לג]. החושך משתקף כישות רעה[לד], ו"תהום" כבר נחקר ונמצא דומה מבחינה אטימולוגית לשמה של האלה המסופוטמית "תיאמת" שעל טיבה עמדנו. זה אולי נשמע כפרני אבל דווקא הולך מעולה עם הכתוב בתורה: לפי זה, באמת יוצא ש'כָּל אֲשֶׁר (אלוהים) עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד'[לה], כי הרע לא נברא על ידו אלא קדם לבריאת העולם.
 
אך נזכור את כולם את יפי הבלורית והתואר
 
ספרות האפוסים שהתגלתה באוגרית שבסוריה ומתוארכת לסביבות אמצע האלף ה-2 לפנה"ס פתחה שער חשוב להבנת האמונות של הדת הכנענית ממקור ראשון: מסופר בהם על האלים הכנענים הקדמונים והממשק שלהם אלה עם אלה. התגליות באוגרית הובילו להערכה מחודשת של חלקים גדולים בתנ"ך.
 
בין האלים הוזכרו גם מפלצות שונות: ים, תנינים, לויתן, נחש (פתן) בריח ונחש עקלתון, רהב, רשף, ואחרים. על פי כתבי אוגרית (וע"פ כתבים מצרים ופיניקים עתיקים), מפלצות אלה מזכירות נחשי ים ענקיים עם כמה ראשים[לו].
 
במקומות שונים במקרא מתוארות מלחמותיו של האל במפלצות קדמוניות אלה.
 
בחלק מהמקומות נראה כי המלחמה קרתה עוד בטרם נברא העולם[לז]:
 
'אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן. לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם.[לח]'
 
שמספרים כי המלחמה ב'ים', ב'תנינים' וב'לויתן' קדמה להבדלה בין היום והלילה ולבריאת המאורות וגבולות הארץ!
 
במקום אחר נכתב:
 
'אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ[לט]'.
 
גם כאן המשילה בים ובגליו היתה קדמונית, כמו גם הדיכוי של רהב, בטרם נבראה הארץ וההרים החשובים שבה. "צפון וימין", בדומה ל"תבור וחרמון" הם שמות של מקומות כנעניים בהם גרו האלים הכנענים[מ].
 
התמונה המצטיירת מפסוקים אלה דומה למתואר במיתוס הבריאה הבבלי, שם רק לאחר שהאל מרדוק מנצח את תיאמת ועוזריה, הוא מתפנה לברוא את העולם.
 
ההגבלה של הים היתה חשובה מאוד: בכתבי אוגרית הוזכר כי האל ים היה "שר של ים שהיה תמיד שואף לשטוף במימיו את היבשה[מא]" והמקרא חוזר בכמה מקומות על כך שהאל נאלץ להלחם בים ולשמור שלא יעלה על גדותיו, בצורה דומה לצורה בה נלחם במפלצות אחרות דוגמת רהב ותנין:
 
'הֲיָם-אָנִי, אִם-תַּנִּין כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר.'[מב]
 
'אֲשֶר שַמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ.'[מג]
'וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ... וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.'[מד]
 
'בְּכֹחוֹ, רָגַע הַיָּם; ובתובנתו (וּבִתְבוּנָתוֹ), מָחַץ רָהַב.'[מה]
 
'גְּבוּל שַמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.'[מו]
 
'הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם יְהֹוָה אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶר שַמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ.'[מז].
 
מלחמות אחרות בהן ניצח האל החזק שלנו את המפלצות, מוזכרות בעוד מקומות:
 
'עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.'[מח]
 
'אֱלוֹהַּ לֹא יָשִיב אַפּוֹ, תחתו [תַּחְתָּיו] שָחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב.'[מט]
 
'בְּכֹחוֹ, רָגַע הַיָּם ובתובנתו (וּבִתְבוּנָתוֹ) מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה, חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ.'[נ]
 
'בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶר בַּיָּם.'[נא]
 
במקומות אחרים הישויות האימתניות דווקא מתוארות כברואיו של האל ולכן הוא שולט עליהן, והן עושות דבריו, הולכות לפניו, ומשבחות אותו כמו כל יציר נברא שמכיר טוב לבוראו:
 
'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים...וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.'[נב]
 
'מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ... לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.'[נג]
 
'אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.'[נד]
 
'תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ... סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר. מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ כִּידוֹדֵי אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ. מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן. נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא.'[נה]
 
'לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו.'[נו]
 
'הַלְלוּ אֶת יְהוָה מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת.[נז]'
 
והנה אותן מפלצות, שלפני כן ראשיהם "נשברו על המים" והם חוללו, נהרגו, דוכאו, הושחתו, נמחצו ונזקקו למשמר, הפכו לבריות ממושמעות ההולכות לפני האל ומהללות אותו.
 
מה ראה הסופר המקראי לשלב את המיתולוגיה הבבלית ואת מלחמות האל במפלצות הכנעניות בטרם נברא העולם? האם עשה זו רק כדי לפאר את האגו היהודי ולומר שלאל שלו יש יותר גדול?
 
ובכן, כן. גם.
 
ראשית, יש לשים לב כי במיתוס הבבלי מלחמת מרדוק ותיאמת היתה מלחמה בין אלים בני אותה משפחה - תיאמת היתה אימו של מרדוק. לעומת זאת, במקרא אין קשר בין האל למפלצות, והם לא נחשבות כאלוהויות. המלחמה המתוארת היא בין אל בורא לבין מפלצות וישויות קדמוניות אימתניות שהיו קיימות מאז ומעולם. כותבי התנ"ך חיו בתוך עמם, והאמינו במיתוסים הבבלים והכנענים, וגיירו אותם "גיור לקולא": השאירו את המפלצות שקדמו לעולם במקומן, אך מאחר ולתפיסתם האל היהודי ברא את העולם וזה קרה בנקודה ספציפית על ציר הזמן - הם תיארו מלחמה שלו במפלצות אלה בטרם הוא התפנה לברוא את העולם, מלחמה בה הוא ניצח נצחון מזהיר.
 
בשלב מאוחר יותר, כבר לא ישבו כנענים בסמיכות לבני ישראל, אלא בני דתות אחרות 'מתקדמות' יותר, הפוליתאיזם הקדום השתנה ואמונות חדשות תפסו את מקומו, והכותבים גיירו את המפלצות "גיור לחומרא": לא מפלצות אקסטריטוריאליות חיצוניות קדומות, כי אם בריות של האל שברא את כולן. חלק מבריות אלו היו חצופות וניסו להתמרד בבוראם, והוא קטע מרידות אלה.
 
כמובן שספיחי המיתולוגיה שנשארו מעלים תמיהות לגבי חולשתו של האל הכל יכול שצריך להתאמץ במלחמתו עם בריות נחותות או להתפאר בנצחונו עליהם, אבל המגמה המונותאיסטית יכלה לספוג חולשה יחסית זו.
 
מי אוהב את השבת? אני אתה ואת
 
למרות הרושם המקובל, השבת הישראלית היא פיתוח נוכרי, ולא המצאה יהודית.
 
בלוח השנה הבבלי ובלוח האשורי היה יום מיוחד שנקרא shapattu (שַׁפַּטוּ) אשר סימן את יום ה-15 בחודש הירח (היום בו הלבנה מלאה) ולפי זה נקראים גם שני חצאי החודש שבת ראשונה ואחרונה (shapattu nahritu u arkhtu)[נח]. על עמים אחרים היו מקובלים ימים אחדים בחודש (שחולק לִרְבָעִים, אך לא תמיד במִרווח של שבעה ימים) המכונים "ימי מזל רע". בימים אלה אסור היה למלך, לשריו ולפקידיו לעשות פעולות מסוימות[נט]. ימים אלה נקראו "יום מנוחת הלב" (של האלים).
 
גם המצרים חגגו באותו תאריך שבו הירח מלא, וקרו לחגם "סמדת".
 
הקדמונים ראו את השבועיים הראשונים בחודש בתור שבועיים בהם הלבנה הולכת ומתגברת עד שהיא "מלאה" כך שבארבעה עשר הימים הראשונים הבורא עמל על בניית הלבנה וביום החמישה עשר הוא שובת ממלאכת הרכבת הירח (מאחר והירח מלא כולו), ומיום זה הירח הולך ופוחת עד תחילת החודש הבא, שם שוב האל מתחיל ליצור ירח חדש בשמים, עד שהוא שוב שובת ביום הshapattu-[ס]. לפי מסקנות המחקר והעדויות הקדומות, השבת המקורית היתה ביום הירח המלא[סא].
 
ומה במקרא? במקומות רבים במקרא השבת מוצמדת ל"חודש" (ראש החודש)[סב], וההקבלה בין השניים מסמלת כי ככל הנראה מקומו של יום מלאת הלבנה כיום חג היה מקובל, ובוודאי אין זה מקרה כי שני החגים הגדולים בשנה, פסח וסוכות, נקבעו ביום ה-15 בחודש (ועליהם יש להוסיף את ט"ו באב, ט"ו בשבט ופורים) ואף נקראו "שבתון". לכך אפשר להוסיף גם את ההבנה התלמודית של "ממחרת השבת" בתור היום שלאחר החג (שזמנו בט"ו בחודש).
אמנם בכתובים השבת מוזכרת גם כיום מרכזי שחל ביום השביעי בשבוע, אבל בספרי מקרא רבים היא מוזכרת באקראי בתוך נושאים אחרים, ואין לדעת בעצם מתי התקבעה כשבת המוכרת לנו. העדויות הקדומות: עמוס, הושע, ישעיהו, לא מזכירות את השבת כיום שבועי אלא כיום הדומה לראש חודש. רק מתקופת יחזקאל יש לנו עדות הקושרת את השבת ליום השביעי בשבוע: 'כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ'[סג].
 
בעלילות אוגרית בתיאור בניין מקדשו של האל בעל, האש דלקה שישה ימים ובשביעי פסקה- ואז נכנס בעל להיכלו בשמחה, דבר המזכיר את הצו 'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת'[סד] המופיע מיד לפני תיאור הקמת המשכן[סה].
 
בתורה מוזכרת השבת כיום שבו הפסיק האל לברוא את העולם. ולכן יש להמנע בה מכל מלאכה, מה שלא עולה בקנה אחד עם כתובים רבים המספרים לפי תומם כי בשבת היו מלאכות רבות: מלחמות רבות דוגמת יהושע ביריחו, או הפיכות צבאיות שקרו בשבת[סו]. במקום אחד אף התרחש קשר להפיל את המלוכה ביום השבת, בבית המקדש ובתוך העיר, בריש גלי, ובהנהגת הכהן הגדול הקנא לה' והמרד הסתיים בהקרבת "עֹלוֹת יְהוָה כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁיר"[סז]. גם יציאות מחוץ לעיר[סח] או מסחר[סט] היו דבר מקובל בשבת.
 
הטעם שניתן לשבת הוא כפול:
 
בספר שמות 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ[ע]'. זו סיבה מוזרה. אם אלוהים סיים לברוא את העולם ביום השישי, הוא נח בשביעי, ובשמיני, ובתשיעי, והוא נח עד היום. אז למה יש לציין את השבת בכלל? אם היה ממשיך ביום השמיני במלאכת הבריאה, אולי היה מקום לראות את השבת כיוצאת דופן. אבל השבת לא היתה יום בריאה והיא לא נבדלה משאר הימים שאחריה, שהיו ימי "שביתה" בדיוק כמוה. נראה כי מדובר בהד לשבת הנוכרית המקורית– ה-shapattu  האכדית וסמדת המצרית בהן הירח היה מלא והאל שבת מהמשך מילויו, והתנ"ך שוב גייר רעיונות והטמיעם בו - לקיחת בעלות על אופי השבוע המקובל בעולם של שבעה ימים, ולא עוד "השלמת" הירח, כי אם השלמת בניית כל העולם ומנוחה בו. דווקא "השלמת הירח" כיום חג יותר מתקבלת על הדעת כי מיום ה-16 לחודש ואילך הירח הולך ופוחת, ולכן השַׁפַּטוּ אכן הייתה יום מיוחד במינו, בעוד ש"השלמת העולם" התנכית הוא מצב סטטי.
 
בספר דברים הטעם הוא סוציאלי 'לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.[עא]' כאן הטעם הופך להיות סוציאלי-הומניטרי: למען ינוחו העובדים, ולמען נזכור את היותנו עבדים במצרים ושחרורינו משם על ידי האל, ולא ננהג ביד קשה כלפי אחרים.
 
שוב, אנו נתקלים במצב בו התנ"ך גייר רעיון נוכרי המשויך לאמונות אליליות קדמוניות וביקש להפוך אותו לרעיון שיביע למוסר ודאגה חברתית. הגלגול היהודי המושלם: shapattu כיום בחודש בו בריאת הירח הסתיימה והאלים נחו -> שבת יהודית כל אמצע חודש בדומה לראש החודש -> שבת יהודית כיום מיוחד בשבוע המסמל כי ביום זה בריאת העולם הסתיימה והאל נח -> שבת יהודית כיום סוציאלי בו יש לדאוג למנוחת העבדים ולזכור את יציאת מצרים.
 
רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה
 
אנשים נוטים לחשוב שרעיון ברית המילה הוא המצאה יהודית. הדבר רחוק מאוד מהמציאות. מנהג המילה היה קיים כמעט בקרב כל בני העולם העתיק מאות רבות של שנים לפני תקופת האבות, ואפילו נמצאו מומיות מצריות נימולות. בין החוקרים ישנן דעות שונות בעניין טעם מנהג המילה בעמים אחרים[עב]. ככל הנראה מדובר בסוג של קרבן אדם עצמוני בזעיר אנפין למען האלים או שמירה מאגית מפני שדים, וכבר התגלו קמעות וממצאים ארכאולוגים מעמי הסביבה המתייחסים לשדי מדבר התוקפים את ההולכים בדרכים עד מקום מילתם[עג] (וגם הגמרא מפרשת כך את סיפור משה במלון[עד]).
 
בתנ"ך, הראשון שהצטווה למול את בשרו היה אברהם אבינו, והציווי היה למול כל בן זכר במלאת לו שמונה ימים. לימים - ברית המילה הייתה כרטיס הכניסה לעם היהודי.
 
במקרה זה התנ"ך לקח מנהג פולחן דם בעל הדים פוליתאיסטים והפך אותו למצוות פולחן מונותאיסטית הקושרת את כל העם עם אלוהיו בברית.
 
אחד אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו שבשמים ובארץ
 
הגילוי הראשון של תפיסה הקרובה למונותיאיזם לא היה אצל אברהם אבינו, אלא אצל האל המצרי אמן (Amen...) אלפי שנים קודם לכן[עה]. בטקסטים עתיקים, כ-2000 שנה לפני הופעתו של אברהם התנכי כבר נאמר על האל "אתה הוא הבלתי ידוע, וכל לשון לא תוכל לדמותך, אתה הוא אחד ואין מלבדך, האדם יהללך בשמך ובך ישבע...אתה מלך העולם מדורי דורות לא ימנו מרוב, אתה בראת הכל ברגע, אשר לאדם מאות אלפי שנים יעבורו... הוא מלך המלכים הכח הנסתר אשר ברא ומקיים את העולם, האל האחד הקדוש הנערץ איום ונורא"[עו] (מקבילות זהות לחלוטין נמצאות בתנ"ך בשפע). בנוסף, יש האומרים כי הרעיון המונותאיסטי של 'יוצאי מצרים' מקורו בשליטתו של פרעה אחנתון כ-150 שנה קודם לכן[עז]. פרעה זה נטש את הדת המצרית המקובלת ואת אליה הרבים ובמקומה הנהיג דת חדשה שבמרכזה אל אחד, האל אתון. אחנתון סגר מקדשים של אלים אחרים ומחק את דיוקנותיהם מעל מצבות שהוצבו בידי מלכים שקדמו לו. הוא אף הורה לאנשיו למחוק את צורת הרבים 'אלים' משום שיש רק אל אחד[עח].
 
אז מה שונה במונותאיזם היהודי?
 
ראשית כל: האמונה של אחנתון לא החרימה באופן גורף את כל האלים האחרים אלא עבדה בדרך סובלנית יותר, הגם שהייתה שונה מהפוליתאיזם שהיה נהוג בעולם אז (שברובו עבד על העיקרון של אלים פונקציונליים, קרי: הבעל - אל הגשם, ענת - אלת המלחמה וכו'). האמונה התנכית בשלביה האחרונים הייתה מונותאיזם קיצוני יחסית (אם נתעלם מכמות המלאכים והשדים בעלי הכוחות האלוהיים[עט]) במרכזה אל אחד בעל כל הכוחות כולם, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ואין עוד מלבדו.
 
בנוסף, לצערנו, הדגש הוא באלימות: אין לנו כל עדות להפעלת אלימות פיזית כנגד עובדי אלים אחרים בתקופתו של אחנתון. יתר על כן, אלוהי אחנתון היה אל נטול תכונות אנושיות ומשום כך אי אפשר לתארו כ'אל קנא'. אחת התכונות העיקריות של האל היהודי הוא קנאותו.
אין ספק כי המונותאיזם הישראלי הוא המקיף ביותר (הנסיונות המצרים היו זמניים ולא האריכו ימים). המונותאיזם הישראלי הוא פרי התפתחותה של התרבות והדת הישראלית והיא זו שהכירה אותו באופן ממוסד לעולם. אבל, היא לא היתה הראשונה לנסות זאת.
 
 
אמרתי לו נדמה לי, שאתה מאוד דומה לי
 
ברור כי סיפורים רבים בתנ"ך מועתקים מסיפורי עמים אחרים קדומים להם, וברור כי חלק לא קטן מהם באו גם ללא מטרה מיוחדת למעט העשרת התוכן ה'יהודי' על ידי שימוש בחומר קדום:
 
מוטיבים (רבים מדי) בסיפור גן העדן מופיעים בסיפורי גן העדן השומרי: המילה "עדן" היא "ערבה" בשפה האכדית, ופירוש המילה "אד" בפסוק 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ[פ]' היא "זרם מים" באכדית- ובשני הסיפורים עובר מקור מים כזה המשקה את הגן, בעלילת גלגמש בתיאור הגן מופיעים עצים המגדלים גם אבנים טובות ומרגליות[פא], אבנים טובות ומתכות יקרות מוזכרים גם במקרא כמקומות הסמוכים לגן[פב] ובספר יחזקאל אף מוזכר הגן ב"הר האלוהים" המצמיח אבנים טובות ומתכות יקרות[פג], גם בסיפור המקראי וגם במסופוטמי האדם נוצר מן האדמה ועבד בגן בצווי האל, בשניהם הייתה לגן יכולת להפוך את האדם לבן אלמוות, בשני הסיפורים יש התייחסות לצלע כאיבר הנותן חיים, בשני הסיפורים הופיעה עוד דמות כ"עזר כנגדו" של הגיבור (במילים האלה!), במיתוס השומרי כמו במקראי, האדם קרא שמות לבעלי החיים, ובשניהם הייתה פקיחת עיניים והופיע הביטוי "היה כאלוהים"[פד].
 
חלק גדול מהמצוות שבין אדם לחברו בתורה הופיעו מאות רבות של שנים קודם לכן בדמיון מעורר חשד בחוקי חמורבי, הן מבחינת תכנם ולעתים אף מבחינת לשונם[פה],
 
חלק גדול מתוך עשרת הדיברות מופיעות  בספר המתים המצרי (לחש 125) מעל 2300 שנה קודם שנתנה התורה (הנפטר לא רצח, לא גנב, לא נאף, לא זנה, לא ענה עדות שקר, לא נשא שם אלוהים לשוא, לא נהג בחוסר כבוד באל וכו')[פו],
 
שמו וכינוייו של האל עצמו מופיעים ככינויים לאלים הכנעניים והשומרים הקדומים: ראש הפנתאון הכנעני, אל עליון, כונה "אל קונה ארץ"[פז], האל בעל כונה בדומה לאל שלנו "מושל ארץ" "רוכב ערפות" (ערפות היא מילה שיש לה מקבילה מקראית ל'עננים' לדוגמא ב'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי'[פח]), שהפך כינוי לאל היהודי 'שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ'[פט], ועוד.
 
ישנן מקבילות לשוניות רבות בין העברית המקראית לבין האוגרית. הדמיון הלשוני באוצר המילים (לדוגמא: האלה ענת מתרחצת בטל השמים ושמן הארץ, שגוייר לברכת יצחק ליעקב 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ[צ]'), כמו כן קיים דמיון רב גם בצירופי מילים, ביטויים ותכנים בהעתקת משקל שירה וחריזה[צא].
 
חג סוכות מקורו בחג חקלאי, והמוטיב של היציאה לסוכה דומה מאוד לסיפור האוגריתי על האל הכנעני בעל שבזמן שנבנה ביתו עבר לגור בבית עראי במשך שבעה ימים בדיוק באותם ימים בתקופת הסתיו, הזמין לביתו הארעי שבעים אורחים (אושפיזין\שבעים פרי החג) ולאחר שבעת הימים נכנס לביתו החדש והוריד גשם (בדיוק כמו מטרת חג סוכות לפי ספר זכריה[צב]), וגם מתאים לחנוכת מקדש שלמה המיתולוגי שחל בסוכות[צג] (ובאותו תאריך חלה חנוכת המקדש בימי החשמונאים[צד]),
 
יום כיפור: טיהור המקדש לכפרתו מזכיר את הטקס לטיהור המקדש הבבלי שכלל שחיטת כבש ומריחת דמו ברחבי המקדש הבבלי, שגם נקרא kupuru (כֻּפֻּרֻ), ושילוח השעיר לעזאזל מזכיר טקס שנכתב על פולחן "העמסת עברות" על תיש, קשירת סרט מזהה ושילוחו לארץ גזרה, שנמצא בעתיקות העיר הכנענית אֶבְּלָה[צה],
 
חלקים שלמים בספר משלי המועתקים מילה במילה מכתבי אמנ-אמ-אפה המצרים[צו] (עד כי מילים סתומות בספרי משלי מתבארות רק כשמוצאים את הקונטקסט המתאים במשלי אמנ-אמ-אפה![צז]),
 
חלקים מספר קהלת המועתקים מעלילות גילגמש[צח],
 
מזמור ק"ד בתהילים ('ברכי נפשי') מזכיר בצורה מחשידה מדי את "המנון אחנאתון" המצרי[צט]
 
ספר איוב החוזר (לעיתים מילה במילה) על רעיונות של יצירות מסופוטמיות קדומות[ק],
 
פרקים אחרים מספר מתהילים השאובים מעלילות אוגריתיות ומסופוטמיות (בהקשר הזה משעשע לראות איך מזמור כ"ט המוכר כ'מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַיהוָה בְּנֵי אֵלִים', הוא אחד המזמורים הידועים, אשר ממנו למדו חז"ל את מניין הברכות בתפילת עמידה[קא] ואשר שרים אותו בעמידה בקבלת שבת בכל קהילות ישראל, רובו ככולו שאוב משירות המופיעות בעלילות בעל וענת האוגריתיים ומעלילות גילגמש[קב]) ועוד.
 
לאור הדוגמאות הרבות ברור כי כותבי התנ"ך השתמשו בסיפורי עם קדומים שהיו לפניהם, בביטויים, במטבעות לשון, בפולחנים דתיים ובמנהגים קדומים והטמיעו אותם בכתביהם. אבל סיפורים אחרים שאבו מסיפורי עמים אחרים מתוך מטרה ברורה: להשתמש בעקרונות הסיפור המקורי אבל ליצוק תוכן ומשמעות חדשים: לחדד את משמעות מוסר ההשכל חברתי, לספר על חשיבות הבחירה החופשית והאחריות האישית החברתית והסביבתית, וליצור כיוון מונותאיסטי ועם מאוחד שבטי ומגובש.
 
במצב זה באמת שאין טעם להבין את התנ"ך כפשוטו או אפילו לייחס לו אמינות היסטורית, אבל כן כדאי לראות את המסרים והמטרות העולות מהסיפורים ואת השוני בינם לבין האמונות הקדומות, ואת מוסרי ההשכל החברתיים והמוסריים.
 


על פי ספר מלכים א', פרק ו', פסוק א'
לפי סדר עולם רבה
לפי תיארוך בניית הערים פיתום ורעמסס
שמות פרק ז פסוק ז
שמות פרק ב פסוקים ב'-י'
עיין בערך "סרגון מאכד" בויקיפדיה
ראה במאמר "שוטי שוטי תיבתי – על לידת סרגון מלך אכד"
ראה כאן, בספר " History Of Ancient India"
ראה בערך "סת" בויקיפדיה
ראה בערך "אוסיריס" בויקיפדיה
 ראה במאמר "המיתולוגיה היוונית: פרסאוס"
ראה בתרגום הטקסט הזוני " The Foster-Child of the Deer"
שמות פרק ג'
שמות פרק ב' פסוק י'
רוברט גרייבס, רפאל פאטאי: מיתוסים עבריים. הוצאת מסדה, תשכ"ז (עמודים 65-67)
ראה כאן תרגום מלא בעברית של הפפירוס
בראשית פרק לט פסוק ט
ראה בערך "אתרחסיס" בויקיפדיה
ראה בערך "אותנפישתים" בויקיפדיה
ראה בערך "זיאוסדרה" בויקיפדיה
עלילות גלגמש, לוח 11, שורות 116 - 126 ,136 - 137
בראשית פרק ח פסוק כא
ראה במאמר "פרשת נוח" מאת משה גרנות באתר חופש
מסכת סנהדרין דף ל"ט עמוד ב'
בראשית פרק א, א-ב
ראה תרגום במאמר "מזמורים מן הריג-ודה"
ראה בערך " Ancient Egyptian creation myths" בויקיפדיה
"מוצא העם העברי ואמונתו" מאת אהרון תומר, עמוד 71
בראשית פרק א, ו-ח
ראה בערך "אנומה אליש" בויקיפדיה
כתבי אפלטון, כרך שני, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב תש"מ, עמ' 113-112
בראשית רבה פרשה ח
למשל דברים פרק לב פסוק י, ישעיהו פרק מה פסוק יח, תהילים פרק קז פסוק מ ואחרים
ישעיהו פרק מה פסוק ז
בראשית פרק א פסוק ל"א
ראה בערך "לוויתן" בויקיפדיה
להרחבה על בריאת העולם לפי המיתוס הכנעני המושווה לעברי, ראה במאמר" מי כתב את סיפור הבריאה בתחילת ספר בראשית" באתר זה
תהילים פרק ע"ד פסוקים יג-יז
תהילים פרק פט פסוקים י-יג
"צפון" היה שמו של הר לחופי הים התיכון הסורי שלפי הכנענים היה מקום מושבם של האלים, בדומה לאולימפוס היווני. להרחבה: ראה בהסבר "הר מועד" באתר 'כותר'.
J. Gray, The Legacy of Canaan, Leiden 1965, p.22
איוב פרק ז פסוק יב
ירמיהו פרק ה פסוק כב
איוב פרק לח פסוקים ח-יא
איוב פרק כ"ו פסוק יב
תהילים פרק קד פסוק ט
ירמיהו פרק ה' פסוק כ"ב
ישעיהו פרק נא פסוק ט
איוב פרק ט פסוק יג
איוב פרק כו פסוקים יג-יד
ישעיהו פרק כז פסוק א
בראשית פרק א פסוק כא
תהילים פרק קד פסוקים כד-כו
דברים פרק לג פסוקים כג, כד
איוב פרקים מ-מא
חבקוק פרק ג פסוק ה
תהילים פרק קמ"ח פסוקים ד-ז
"מקורה של השבת" לשון וספר כרך ג עמוד 205-228
מתוך המאמר "שבת" באתר מט"ח
טור סיני, "מקורה של השבת" עמודים 221-223
טור סיני, מיינהולד, ולהאוזן, לודס ואחרים
הושע פרק ב' פסוק יג, עמוס פרק ח' פסוק ה, ישעיהו פרק א' פסוק יג' ואחרים
יחזקאל מו א
שמות פרק לה פסוק ג
"שבת ומקדש והמלכת ה'" בית מקרא סט עמוד 190
לדוגמא במלכים ב פרק י
סיפור יהוידע, דברי הימים ב' פרק כ"ג)
מלכים ב פרק ד פסוק כג
עמוס פרק ח' פסוק ה, לפי מסקנת החוקרים כי משמעות המילה "יעבור" היא במקומות רבים "יגיע", כמו גם ירמיהו י"ז ונחמיה י"ג
שמות פרק לא פסוק יז
דברים פרק ה פסוק יד
ראה בערך "ברית מילה" בויקיפדיה
ראה כאן הרצאה בנושא "מה אנחנו מלים את בנינו" מאת ד"ר יגאל בן נון
שמות פרק ד פסוק כד
ראה במאמר "The cult of Aten, the God and Disk of the Sun, Its Origin, Development and Decline" באתר " sacred-texts"
"מוצא העם העברי ואמונתו" מאת אהרון תומר, מופיע התרגום המצרי לעברית בעמודים 70-72
ראה בערך "הופעת המונותאיזם" בויקיפדיה
ראה במאמר "מלחמת הדת הראשונה" באתר "תרבות יהודית מעת לעת"
ראה במאמר "האם היהדות היא דת מונותאיסטית?" באתר חופש
בראשית פרק ב פסוק ו
לוח ט, 250
בראשית פרק א פסוקים י"א-י"ב
פרק כח, פסוקים יב-יט
להרחבה ראה במאמר "המיתוסים המשוקעים בסיפור גן העדן" ובערך "דילמון" (גן העדן השומרי) בויקיפדיה
ראה בערך "חוקי חמורבי" בויקיפדיה
ראה בספר "צופן הפרעונים" או בסיכום שלו
ראה במאמר "מלחמת הדת הראשונה" באתר "תרבות יהודית מעת לעת"
דברים פרק לב פסוק ב
תהילים פרק סח פסוק ה
בראשית פרק כ"ז פסוק כ"ח
ראה בערך 'מקבילות לשוניות בתנ"ך' בערך "עלילות בעל וענת" בויקיפדיה
"וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם" (זכריה פרק י"ד, ט"ז-י"ז)
ראה במאמר "מדוע יושבים בסוכות" באתר הארץ
ראה במאמר שלי באתר זה
ראה בערך "Ebla" בויקיפדיה
ראה בערך "משלי אמנ-אמ-אפה" בויקיפדיה
ראה במאמר " אסופות החכמה : יצירת האוספים וסידורם בספר משלי" באתר מט"ח
ראה במאמר " החוט המשולש והבגדים הלבנים" באתר "דברים נאמרים"
ראה במאמר "תהילים ק"ד : עיון ספרותי"
בעיקר ל"אהללה לאדון הכל" ו"התיאודיציה הבבלית"
מסכת מגילה דף י"ז עמוד ב
ראה במאמר "לרקע האמורי של מזמור כט" באתר מט"ח
נקרא 1355 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים