Print this page
שני, 02 יולי 2012 13:28

מדוע העמלק הושמד שלוש פעמים שונות

דרג מאמר זה
(10 מדרגים)

קשה להתעלם מהעובדה שרק החזירים והעמלקים הצליחו לעורר בליבו של עם ישראל שנאה כה עמוקה ומוחלטת. השנאה לחזיר היא הגיונית ומובנת וקשה להאמין שקיים אדם נורמטיבי שמסוגל לא לנטור טינה לחיה שאינה מעלה גירה. פחות מובנת השנאה הנצחית שעם ישראל רוחש לשבט הנוודים שאולי יצא אי פעם בהיסטוריה למלחמת מגן נגד הנחיל הישראלי שעמד לפלוש לתחומו. הפרשנות המסורתית אינה משאירה מקום לספק: העמלקים איכשהו הצליחו לעצבן את יהוה שגמר בליבו למחות את 'זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'. פרשנות קצת יותר נועזת יכולה להעלות גם אפשרויות נוספות, למשל, שהשנאה לעמלקים נשתלה בתורה באופן רטרואקטיבי כדי להצדיק את הטבח ששבני שמעון ביצעו בעמלקים בימיו של המלך חזקיהו.

 

 

 

השנאה הנצחית לעמלקים

 

עמלק, אביהם האֶפוֹנִימִי[א] של העמלקים, היה נכדו של עשו ובן נינו של אברהם[ב] אבל עובדה זאת לא מנעה מ'כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ'[ג] להכות 'אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי'[ד] חמישה דורות קודם ללידתו של עמלק  עצמו. העמלקים שהעניקו באופן רטרואקטיבי את שמם ל'שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי' מצאו את עצמם בשלב מסוים בדרכו של הנחיל הישראלי שעשה את דרכו לארץ ישראל וכעמים רבים שמחליטים להילחם בפולשים שחודרים לתחומם, גם הם החליטו לבלום את האיום באמצעות מכת מנע. המקרא מתאר את אירועי אותו היום מהזווית שלבטח תקסום לכל מי שחושב שלא ניתן לנצח מלחמות ללא סיועם של אנשי הדת.

 

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.

וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.

וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.

 

(שמות יז:ח-יג)

 

מלחמת המגן של העמלקים הרגיזה משום את האל הכוהני, שכנראה שכח שאף עלה אינו נושר בניגוד לרצונו, והוא מיהר לצוות על משה עבדו: 'כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'[ה]. משה, בעקבות כך, בנה מזבח בשם 'יְהֹוָה נִסִּי' והכריז: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר'[ו], ללמדנו שיש לנו סכסוך דמים נצחי עם העמלקים וכל מי שמשמידם ומוחה את זכרם פועל תחת גושפנקא אלוהית ואין להאשימו באף אחת מהאשמות אותן נהוג לטפול על כל שאר הרוצחים שמבצעים פשעים נגד האנושות.

הציווי שנהפך למצווה נצחית ובלתי נשכחת מצא את דרכו גם לספר דברים, שלכאורה משחזר את הדברים האחרונים שמשה נשא לפני מותו:

 

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.

וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

(דברים כה:יז-יט)

 

זאת כמובן עוד סתירה משעשעת: אי אפשר גם לזכור את אשר העמלק עשה לבני ישראל וגם למחות את זכרו מתחת לשמים כי ברגע שאתה מצווה לזכור את מה שעמלק עשה לך אתה למעשה מחייה, ולא מוחה, את זכרו. כיום איש אינו זוכר את השבטים שלפני יותר משלושת אלפים שנה נדדו במדבריות ארץ ישראל וסיני. היחידים שלעולם כבר לא נשכח הם העמלקים שאת זכרם יהוה כל כך רצה למחות.. אני ממליץ שבפעם הבאה שהוא ירצה להעלים עם כלשהו מדפי ההיסטוריה הוא ייזכר בטעותו הקודמת ולא יבקש ממשה להנציח את אותו העם בספר זיכרון זה או אחר. 

מבוכה נוספת מתעוררת כשמתחוור לנו שיהוה הורה למשה למחות את העמלקים מעל פני האדמה ולא טרח להשמיד אותם בעצמו. לעומתם, את הישראלים, שפחדו מהעמלקים, הוא דווקא כן כמעט חיסל: 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ'[ז]? האם ייתכן שהאל ידע שבני ישראל נתונים לחסדיו והוא יכול לפרוע בהם כאוות נפשו בעוד שהעמלקים נהנים מחסותם של אלים זרים עימם לא כדאי להסתבך באופן אישי? אנחנו לא מכירים את כל השיקולים של אלוהי ישראל אבל האם מה מנע ממנו להעלות עשן באפו, לזרות אש מפיו, להרעיש את הארץ ולהרגיז את מוסדי ההרים[ח]? האם הוא לא היה יכול לזרוק על העמלקים אבנים גדולות מהשמים[ט] או לשלח בהם כמה מהמכות שהוא המיט על מצרים?

בכל אופן, ברור שלאחר הדברים הללו כל מי שאינו עיוור, שוטה או קטן אמור להבין  שהאל הכל-יכול לא יסתפק בפחות מטבח רציני והשמדה טוטאלית של העמלקים. בני ישראל הצטוו להשמיד את העמלקים וזה בדיוק מה שהם עשו - שוב ושוב ושוב.

 

 

הפרעות בעמלקים

 

התבוסה שהצבא העמלקי ספג בעת שמשה הרים את ידיו לא גרמה להכחדתה של האומה העמלקית[י] אבל העמלקים לא מילאו שום תפקיד משמעותי בשנים שלאחר חציית הירדן. כיבוש הארץ הושלם מבלי שהם נדרשו להופיע, ולו ברמז, בכל ספר יהושע. הם חזרו למקורותינו בתפקיד משני למדי רק בימיו של אהוד בן גרא, מנהיג המרד בשוסים המואביים:

 

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה.

וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים.

(שופטים ג:יב-יג)

 

מאוחר יותר העמלקים הצטרפו למדיינים ולבני קדם ובזזו את דרום הארץ: 

 

וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת.

וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו.

...

וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

(שופטים ו:ב-ג,לג)
[יא]

 

כאן הם נתקלו בגדעון, שבאופן מופתי ביער את פולחן הבעל והאשרה ואימץ את יהוה אלוהי ישראל, האל היחיד שהיה מסוגל להבטיח ניצחון על מי שהכתוב מעצים בתיאור המנופח הבא: וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב'[יב]. הניצחון, בסופו של דבר, אכן ניתן לצדיק שבחר לעבוד את יהוה אלוהיו ולמרות שהכתוב החליט לא לפרט את מניין העמלקים שמצאו את מותם במלחמה זאת ניתן להניח שהם נכללו במניין מאה ועשרים אלף שולפי החרב שנהרגו בקרב הראשון[יג] וחמש עשרה אלף הלוחמים שנטבחו מאוחר יותר, בעת שגדעון ואנשיו הכו את שארית הפליטה מדרום 'לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה'[יד]. המכה שהעמלקים ספגו לבטח הכאיבה אבל העם העמלקי לא נכחד והוא המשיך לשרוד עד שבני שמעון באו והשלימו את המלאכה.

 

לאחר ימי השופטים, ובלחץ העם, הנביא שמואל נאלץ להמליך מלך על בני ישראל. המלך החדש, שאול, החל תוך זמן קצר להפליא את מכותיו בכל אויבי ישראל:

 

וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ.

וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ.

(שמואל א' יד:מז-מח)
[טו]

 

עד כאן הכתוב דיבר בלשון מכלילה אך עתה עולה הצורך להיכנס לפרטים:

 

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהֹוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהֹוָה.

כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם.

עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.[טז]

 

שאול ממהר לעשות את מצוות יהוה צבאות והסיפור מתחיל לתפוס תאוצה:

 

וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק.

וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב.

(
שמואל א' טו:ה-ח)

 

הפרשנים אפילו לא ניסו להוציא את הביטוי 'וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב' מידי פשטו והותירו אותנו עם המסקנה המתבקשת, היינו, ששאול המלך טבח בעמלקים 'מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק' בכל חבלי הדרום, 'מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם'. הכתוב עצמו מאשש את ההבנה הפשוטה מספר פסוקים מאוחר יותר:

 

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל ... וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהֹוָה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי.

(שמואל א' טו:טז-כ)[יז]

 

יהוה ציווה על שאול להילחם בעמלק 'עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם' אבל שאול המרה את פיו ורצח רק גברים, נשים, זקנים וטף ולא את אגג מלכם, פשע בל יסולח בגינו הוא עוד ישלם בחייו ובמלכותו.

 

העמלקים לא גמרו להיטבח בידי שאול וכבר דוד, המורד האלים שאהב לעשות דין לעצמו, החליט להורגם בשנית:

 

וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּרְזִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ.

(שמואל א' כז:ח-ט)[יח]

 

הקטל המוחלט לא נבע אך ורק מנטיותיו הטבעיות של מי שלימים יהפוך לנעים זמירות נערץ והכתוב עצמו חושף בפנינו את המניעים האמיתיים לרצח העם שדוד המיט על השבטים השלווים שמעולם לא עשו לו כל רע: 'וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים'[יט]. כלומר, אנשים חיים יכולים להלשין על דוד -  אנשים מתים לעולם כבר לא יכפישו את שמו. בכל מקרה, העמלקים שכבר נטבחו פעמיים הצליחו איכשהו לנצל את העדרו של דוד ולכבוש את צקלג[כ], המצודה שניתנה לו על ידי אכיש מלך גת. הכתוב מפרט את שקרה בהמשך:

 

וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.

וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.

וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ.

וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת.

וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי.

 

(שמואל א' ל:א-ה)

 

כששורפים את מצודתך, שובים את נשותיך ובנותיך ולא הורגים איש, 'מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל', אתה חייב להגיב בכל הכוח שעומד לרשותך ולכן דוד אסף את אנשי כנופייתו, הדביק את הפושטים וביצע את אחד הטבחים שכה התחבבו עליו ועל אלוהיו: 'וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ'[כא]. אנו רק יכולים לשער מה רבה הייתה שמחתו של דוד כשהוא גילה שבניגוד אליו העמלקים אינם נוהגים להחרים את אויביהם לפי חרב ואינם ממהרים לא לחיות איש ואשה ולכן כל השבויים והנעדרים עודם בריאים ושלמים, או בניסוח המקראי:

 

וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד.

וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד.

 

(שמואל א' ל:יח-יט)

 

ארבע מאות רוכבי הגמלים שדוד ברשלנותו הותיר בחיים יכולים אולי להסביר את הצורך ברצח העם הנוסף שהתרחש בימיו של חזקיהו מלך יהודה: 

 

וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת הַמְּעיּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם.

וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם.

וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק[כב] וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

 

(דברי הימים א' ד:מא-מג)[כג]

 

בכל אופן, לאחר ימיו של חזקיהו העמלקים ירדו סופית מבמת ההיסטוריה והותירו אותנו עם השאלה המציקה – מדוע עם ישראל פיתח שנאה כה עזה לעמלקים ומדוע היה צורך להשמיד את הבדואים הללו ביסודיות מופתית שלוש פעמים בזו אחר זו.

 

מדוע היה צריך להשמיד את העמלק כל כך הרבה פעמים?

 

הראיה המסורתית של התנ"ך אינה מוצאת שום פסול ברצח עם, כשם שהיא אינה רואה שום סיבה להצניע את שאר פשעי המלחמה שהאל נהג לדרוש מבניו האהובים. מי שקצת מתמצא בחשיבה התורנית יבין מאליו שהעמלקים הביאו על עצמם את האסונות שיומטו עליהם מאות שנים מאוחר יותר. אם הם באמת היו רוצים לחסוך מעצמם את ההכחדה הם היו צריכים להסתפק במחאה חריפה בכתב בעת שבני ישראל פלשו לתחומם.

 

המיתולוגיה התנכית אינה שונה באופן מהותי משאר המיתולוגיות של העולם העתיק וסיפורי התנ"ך הם הגרסה היהודית של סיפורי העם שרווחו בזמן זה או אחר בכל שאר התרבויות העתיקות. כל מי שקורא את סיפורי התנ"ך בעיניים מפוכחות יבין מייד שאברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, יהושע, השופטים, שמואל שאול, דוד, שלמה, אליהו, אלישע ודומיהם הם דמויות אגדתיות שכיכבו באגדות העממיות שהעברים אהבו לספר אחד לשני לעת ערב ביושבם סביב המדורה. מאוחר יותר, כוהנים ואנשי חצר השתלטו על הסיפורים הללו, שיבצו בהם את האל שבבעלותם והוסיפו להם מוסרי השכל, 'תקדימים' שמגבים את יומרותיהם וציוויים שמטיחים את שררתם ורווחתם. גם אם האגדות עוצבו סביב זיכרונות היסטוריים עמומים, ברור שהם מתארים את המציאות ההיסטורית שבעלי המקראות היו רוצים שתתרחש ולא את זו שהתרחשה בפועל.

 

הדיווח על חמש מאות בני שמעון שהיכו את 'שארית הפליטה' של העמלקים, לעומת זאת, אינו מדיף ניחוחות מיתולוגיים ואין סיבה לשלול את האפשרות שהוא אכן התרחש בפועל. הסיפור אינו מתאר רבבות עמלקים צמאי דם וביזה, לא נמצא בו גיבורים ישראלים מופעמים מרוח אלוהית והוא אינו מוכתם במסרים תיאולוגיים סמויים. הוא נראה כתיאור עובדתי ויבש שכנראה השתמר בתעודות שעמדו מול עיניהם של כותבי ספר דברי הימים ולכן, בניגוד למחזורי האגדות על משה, שאול ודוד, נוכל להניח שהוא מתאר אירוע היסטורי שהתרחש בפועל.

את ההתפשטות הישראלית בדרום הנגב ניתן להכניס לקונטקסט היסטורי:  סרגון, מלך אשור מת, ויורשו, סנחריב, עדיין לא התבסס בשלטון כשממלכות רבות שדוכאו על ידי סרגון ניסו למרוד באדוניהם האשורים ולהסיר מעליהם את עולם. באותה תקופה המצרים כבר החלו להתאושש, לכרות בריתות עם מורדים למיניהם ולאיים מדרום על ההגמוניה האשורית כשבמקביל, הבבלים גורמים לאשורים כאבי ראש ופרפורי בטן במזרח. חזקיהו החליט לנצל את החולשה היחסית של אדוניו האשורים ולהרחיב את גבולות ממלכתו ובמהלך ההתרחבות הזאת בני שמעון פשטו בנגב המערב והדרומי וניכסו לעצמם אדמות מרעה שקודם לכן שימשו את הנוודים המקומיים. החגיגה נגמרה כשסנחריב שב לאזורנו והחל להחזיר את השקט על כנו ובשלב זה חזקיהו כנראה נדרש לתת דין וחשבון לא רק למלך אשור אלא גם לעמו שלו שמצא את עצמו בקונפליקט עם המעצמות השכנות על רקע ההתנחלות הלא חוקית בשטחים שעל פי כל דין היו שייכים לשבטים הבדואים.

 

רצח העם וההתנחלות הבלתי חוקית דרשו הסבר וחזקיהו מיהר לספקו. תוך זמן קצר נולד סכסוך היסטורי רטרואקטיבי ודרישה אלוהית למחות את זכרו של העם שבני שמעון אכן מחקו בפועל מעל פני האדמה. הפשע הפך למצווה והכוהנים שמחו לבשר להמונים שהאל עצמו רווה נחת בראותו את הצדק ההיסטורי שהומט על עם ששש מאות שנה קודם לכן התנפל על בני ישראל התשושים והרעבים שעשו את דרכם לארץ המובטחת. לכבוד המאורע הכוהנים עדכנו את הסיפורים שהם סיפרו לבני ישראל ולאחר סדרה נוספת של שיפורים ושיפוצים, הסיפורים הללו מצאו את דרכם לספרי התורה והפכו את הפיקציה לנכס צאן ברזל נצחי של עם ישראל.

 

תיאור זה מבהיר מדוע כוהנים חרוצים, אף אם לא לגמרי מתואמים, בחרו לשתול בתעודות שבידיהם סיפורים מיתולוגיים על עוולות היסטוריות ועל מלחמות שנופחו למימדים חסרי שחר. נוודי המדבר תמיד היו מעטים ומפוזרים ולישראלים מעולם לא הייתה הזדמנות לטבוח רבבות מהם. זה נשמע יפה באגדות אבל בלתי אפשרי במציאות. שאול המקורי, שלימים הפך לשאול המיתולוגי, אולי נלחם עם חמולה של נוודים 'עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם' והמית 'מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק' במאהל העמלקי אבל הוא לבטח לא השמיד את כל שבטי הנוודים שראו את עצמם כחלק מהאומה העמלקית והללו שרדו גם מאות שנים מאוחר יותר. גם דוד האגדתי מן הסתם לא טבח כל איש ואשה ולא הכה את העמלקים 'מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם' וככל הנראה הוא טבח לא יותר מאשר כמה משפחות שגרו בסביבה.

עם זאת, ניתן להניח שעם הזמן נוודי הנגב הלכו ונחלשו ושבטי ישראל הדרומיים הלכו והתחזקו וכשהשלטון האשורי התרופף בסוף המאה השמינית לפנה"ס כמה חמולות משבט שמעון יכלו להתפשט דרומה, להרוג כמה בדואים, לגזול שטחי מרעה ולפזר לכל עבר את שאר הנוודים שחיו בשטחים הללו קודם לכן. העובדה שמדובר בסדרי גודל של מאות לוחמים בלבד מבטיחה לנו שהסיפור מתאר כיבוש שולי ולא הכחדה טוטאלית וסופית של כל העם העמלקי, אם אי פעם אכן היה עם כזה.

ההנחה שהשנאה לעמלק הושתלה במקורותינו באופן רטרואקטיבי מסבירה גם מדוע בורא העולם הכול-יכול החליט להתעלק על שבט בדואי קטן ולייחד לו את השנאה התהומית שהוא מעולם לא כיוון כלפי מטרות ראויות יותר, כמו למשל המצרים שניסו להטביע ביאור את כל הבן הילוד ואמרו איש לרעהו 'אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי'[כד]. מצריים הייתה מעצמה עולמית ורק חסרי הבינה היו מעלים על דעתם לפתוח חזיתות מיותרות נגד הכוח היחיד שהיה מסוגל להציל את ממלכת יהודה מעונשם של האשורים. למען האמת, איש אינו יכול להבטיח לנו שבמקביל להפיכת העמלקים לשנואי נפשו של אלוהי ישראל לא הוחלט למחול למצרים על מקצת פשעיהם ולהפנות את האצבע המאשימה רק כלפי איזה פרעה עלום שם שחי זמן רב קודם לכן.

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 

 



[א]             

ראה הערך 'אפונים' בויקיפדיה

[ב]             

'וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו' (בראשית לו:יב)

[ג]             

בראשית יד:ה

[ד]             

בראשית יד:ה-ז

[ה]             

שמות יז:טו.

[ו]             

שמות יז:טז

[ז]             

במדבר יד:יא-יב

[ח]             

ראו תהילים יח:ח-ט

[ט]             

ראו יהושע י:ב

[י]             

המרגלים שמשה שלח לתור את הארץ דיווחו: 'עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן' (במדבר יג:כט). החדשות הרעות הללו הרפו את ידי העם שנתנו את קולם בבכי כל הלילה וקבלו: 'וְלָמָה יְהֹוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה' (במדבר יד:ג). העם כבר עמד לרגום באבנים את שני המרגלים שנראו לו כבעיתיים ביותר, כלב בן יפונה ויהושע בין נון, כש'כבוד יהוה' ירד להציל את היום. הכבוד נראה באוהל מועד לעיני כל העם והודיע למשה שבכוונתו להכות בדֶבֶר את העם הסורר ולהקים לעצמו עם חדש מזרעו של משה. משה, שכנראה לא ממש האמין ביכולתו של האל לקומם עם שלם מזרעו של קשיש בן שמונים, מיהר להעלות טיעונים שרק הבליטו את הבלבול שפוקד את מחשבותיו של האל כל אימת שזעמו מצליח לגבור על הגיונו. האל, כהרגלו, ביטל את דעתו מפני טיעוניו של המבוגר האחראי והחליט, תוך כדי מבול של תוכחות ואיומים, להמיר את עונשו של העם הסורר לארבעים שנות נדודים במדבר (במדבר יד:א-לח). לאחר שהאל החליט לא לאפשר לעמו להמשיך במסעם לארץ כנען הוא גם נתן להם הצעה טקטית נבונה: 'וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף' (במדבר יד:כה). השתלחותו של האל מחד, ועצתו ההגיונית מאידך, לא לגמרי הרשימו את העם וכבר למחרת בבוקר הם התעלמו מכל דבריו של אלוהיהם והמשיכו בדרכם לארץ המובטחת: ' וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה כִּי חָטָאנוּ' (במדבר יד:מ). משה ניצל את ההזדמנות להשחלת מסר כוהני נוסף:

וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהֹוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח.

אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה יְהֹוָה עִמָּכֶם.

 

(במדבר יד:מא-מג)

 

ואולם בני ישראל, בצעד שתוצאותיו ברורות מראש, התעלמו ממצוות מנהיגם והמשיכו בדרך העולה לארץ ישראל. המכה לא איחרה, כמובן, לבא: 'וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה' (במדבר יד:מה). במחזה האבסורד הזה כל בני ישראל ראו את 'כְבוֹד יְהֹוָה' באוהל מועד ושמעו הוראה אלוהית מפורשת שמצווה עליהם לנסוע לכיוון 'הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף' ובכל זאת הם החליטו לעלות על ההר ולנסות את מזלם גם ללא הגיבוי האלוהי. נראה שאבותינו התברכו במנות גדושות של אטימות שהרי אף אדם נורמאלי, שלא מכבר עבר בחורבה וששפחתו ראתה על הים מה שלא נגלה לגדולי הנביאים, לא היה מעלה על דעתו להתעלם בכזאת שאננות ממצוותיו המפורשות של מלך מלכי המלכים. נראה שמישהו לא היסס לצייר את אבותינו כאווילים חסרי תקנה רק בכדי להעביר מסר כוהני חשוב: מי שנלחם בחסותם של האל וכוהניו עתיד לנצח. מי שינסה להילחם ללא עזרתם של המרומים עתיד ללקק את פצעיו ולהצטער צער רב על התעלמותו מהנחיות הממסד הכוהני.

[יא]            

'יּבָאוּ' קרי: 'וּבָאוּ'.

[יב]            

שופטים ז:יב

[יג]            

שופטים ח:י

[יד]            

שופטים ח:י-יא

[טו]            

רד"ק מפרש: 'לָכַד הַמְּלוּכָה' - התחזק במלוכה והייתה בידו בלא שום פקפוק כי ראו כל ישראל כי היה מצליח במלחמותיו. 'יַרְשִׁיעַ' - יחריד ויבלבל.

[טז]            

שמואל א' טו:א-ג

[יז]             

'וַיֹּאמֶרו' קרי 'וַיֹּאמֶר'.

[יח]            

'וְהַגִּרְזִי' קרי 'וְהַגִּזְרִי'.

[יט]            

שמואל א' כז:יא

[כ]             

שמואל א' כז:ו

[כא]           

שמואל א' ל:יז

[כב]            

המפרשים מבינים את הביטוי 'שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק' כהתייחסות לאלו שנותרו בחיים לאחר הטבח של שאול ורצח העם של דוד. חזקיהו מלך כמעט שלוש מאות שנה לאחר שדוד גמר להשתולל בדרומה של הארץ ובעבור זמן כה רב כל אומה בדואית כבר הייתה משקמת את עצמה וחוזרת להיקפה הקודם. להערכתי 'שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק' חייב להתייחס לאלו ששרדו את הטבח שבני שמעון ערכו בשבטי העמלק כמתואר בפסוק '... וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת הַמְּעיּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם'.

[כג]            

'הַמְּעיּנִים' קרי: 'הַמְּעוּנִים'

[כד]            

שמות טו:ט

נקרא 9204 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

92 תגובות