Skip to content

1VSDAT

שלישי, 03 אוגוסט 2010 18:00

האל וקרבנות אדם

דרג מאמר זה
(4 מדרגים)
בציווי האלוהי 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' ניתן לשים את הדגש על המילה 'וּמִזַּרְעֲךָ' ולפרש את הדברים כאיסור על הקרבת קורבנות אנושיים אבל בדיקה קצת יותר יסודית תשכנענו שאת הדגש יש לשים על המילה 'לַמֹּלֶךְ' וכוונת המחוקק היתה להרחיק את הקורבנות, התרומות, המעשרים ומתנות הכהונה מכוהניהם של האלים המתחרים ולכוונם ליעד נכון יותר - כוהניו של האל היהודי.
 
 
אלוהיהם של העמונים נקרא מולך ולומדים זאת מהפסוק:
 
אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן.[א]
 
אנו לא ממש יודעים באילו תנאים ובאילו נסיבות אבל נראה שאל זה דרש קורבנות אדם ובטכסי הפולחן שנערכו לכבודו נהגו להעביר ילדים קטנים באש התופת. נוהג זה חרה בעיני אלוהי ישראל והוא אסר, במילים שאינן משתמעות לשתי פנים, להעביר את הבנים והבנות באישו של המולך:
 
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ.וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.[ב]
 
חומרת העבירה היא כה גדולה עד שהתורה מצאה לנכון לחזור על האיסור פעמיים נוספות: פעם אחת כשאמרה:
 
וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה.[ג]
 
ופעם שניה כשהדגישה:
 
לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.[ד]
 
כל האיסורים הללו מבליטים את הסלידה האלוהית מפולחן המולך אבל בהכירנו את הנפשות הפועלות עלינו לשאול: מה בדיוק העלה את חרון אפו של האל – אכזריות הפולחן או עצם העבודה הזרה? האם האל סולד משריפת ילדים קטנים או שפולחן המולך הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לטכסים פסולים שעלולים לפגוע במונופול האלוהי ובהכנסותיהם של המשרתים בקודש? במילים אחרות, האם בראש מעייניו של האל עומדים הפעוטות המועברים באש או הזכויות שנשללות מכוהניו כל אימת שעובדי העבודה הזרה מפנים את קורבנותיהם, מעשרותיהם ותרומותיהם למקדשיהם של האלים הזרים?
 
את ההנחה שחרון אפו של האל מתלקח בעקבות העוול שנעשה לילדים חפים מפשע נוכל לשלול על הסף לאור סיפור שמשום מה נשמר במקורותינו:
 
וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהֹוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה. וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיָדוֹ. וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת.[ה]
 
יפתח נודר נדר להעלות לעולה את אשר יצא ראשון מדלת ביתו אם יהוה יאפשר לו לנצח את בני עמון. האל, שממקום מושבו בשמיים צופה על בני האדם ושולט בכל מעשיהם, יודע כמובן שבתו של יפתח היא זאת שתצא ראשונה מדלת ביתו וממילא גם זאת שתוקרב לעולה ובכל זאת הוא נותן את בני עמון בידו של יפתח ומסכים בשתיקה, אף אם לא ברצון, להקרבת הקורבן האנושי.
 
אם האל באמת סולד מקורבנות אדם הוא יכל לשלוח ליפתח מלאך שיעצור את המאכלת ויחליף את הנערה התמימה בשני פרים עם קצת סולת בלולה בשמן למנחה. במיתולוגיה היוונית אגממנון נאלץ להקריב את איפיגניה בתו כיוון שהאלה ארטמיס לא היתה מוכנה להסתפק באף קורבן אחר אבל האל היהודי אינו אמור להתעקש דווקא על קורבנות אדם והיינו רוצים לחשוב שבמקרה הצורך הוא היה מסתפק גם בעולה אחרת. התנ"ך אינו אמור להיות אוסף של מיתוסים אלא שיקוף נאמן של הרצונות האלוהיים ולכן לא נוכל להבין את ההסכמה בשתיקה לקורבן הדמים אלא כהוכחה להסכמתו של האל לקבל גם קורבנות אדם.
למסקנה דומה יגיע גם כל מי שיתעלה מעבר למוסרי ההשכל העמוקים ויתבונן בסיפור עקידת יצחק בעיניים בלתי משוחדות. בצוותו על אברהם אבינו:
 
קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.[ו]
 
האל למעשה יוצר תקדים ופותח את הדלת בפני קורבנות אדם עתידיים. במקרה של האב והבן ישרי הדרך הוא אמנם החליט ברגע האחרון לוותר על שחיטתו של יצחק אך מי יתקע לידנו כף שגם בניהם של אבות פחות צדיקים היו זוכים לאותה מחילה? ברגע שהאל בחר שלא לפסול מראש את האפשרות שילד יכול לשמש כקורבן הוא פותח פתח רחב לכל מי שירצה לפרש את מעשהו כהתר כללי להקרבתם של בני אנוש בכלל וילדים קטנים בפרט. אדרבה, העובדה שהאל אמר 'וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה' ולא 'וזרוק אותו מצוק גבוה' מלמדת שהמרומים ניסו לשוות לדרישה אופי סביר והגיוני. הציווי 'זרוק את בנך מצוק גבוה' היה מעורר מייד סדרה של חשדות, שהרי מי שנראה במבט ראשון כמו אלוהים יכול באותה מידה להיות גם סתם מתחזה, בעוד שהציווי 'וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה' נשמע הרבה יותר כמו ציווי שניתן היישר מפי הגבורה. השטן, כידוע, אינו נוהג לבקש לעצמו עולות וזבחים ולכן כל אדם סביר חייב להניח שהמצווה על הקרבת קורבנות אדם חייב בהכרח להיות האל האמיתי. 
 
כאן כדאי להיעצר ולשאול כיצד אברהם בעצם ידע שהדובר הוא באמת בורא השמיים והארץ ולא סתם מתחזה שמציג את עצמו כאלוהים? הפסוק אומר רק:
 
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.[ז]
 
ולנו למעשה אין כל מושג כיצד הדובר נראה וכיצד ניתן היה לודא שהוא באמת אדוני אלוהינו מלך ישראל. אנחנו לא היינו ממהרים לשחוט את בננו יחידנו בעקבות ציווי שניתן לנו במהלכו של חלום ולכן יש להניח שאברהם ראה דבר מה ששכנע אותו שהוראה האכזרית אכן באה מהמרומים ולא מדמיונו הקודח של מי שמתייסר בנדודי שינה או קלקולי קיבה. מהי אותה הראיה ששכנעה את אברהם? האם הציווי הנורא הונחת עליו בעת שהוא ואלוהיו שוחחו פנים אל פנים? האם גם הוא, בדומה להרבה רבנים חשובים בעידן התלמוד, שמע בת קול בוקעת מהשמיים? האם אברהם ראה את הדמות העשויה מזוהר של רבי סעדיה גאון או שהיה זה הבזק של השגה רמב"מית שגרם לו לכבול את בנו האהוב ולקחת אותו להר המוריה? כך או כך, דרושה מידה גדושה של תמימות בכדי לרוץ ולשחוט את בנך מבלי לברר היטב שלא מדובר כאן בהפרעה רפואית, מעשה קונדס, חזיון אור-קולי או עוד התערבות מטופשת בין האל לשטן.
   
אברהם, אביו של הילד שבקרוב יוקרב לעולה, אינו ידוע כמי שהיסס להתווכח עם אלוהיו. בעבר כבר מצאנו אותו עומד על המקח עם האל הכועס ומשכנע אותו לרחם על סדום אם ימצאו בה חמישים צדיקים, או ארבעים וחמישה, או ארבעים, או שלושים, או עשרים או אולי אפילו רק עשרה[ח]. כאן, לעומת זאת, האל מצווה עליו להקריב את בנו, עצמו ובשרו, ומייד נסתמות כל טענותיו והוא ממהר לבצע את המוטל עליו לא כל הרהור, ערעור או דיון נוסף.
 
מה היה טבעי יותר מאשר להפעיל שנית את כח השכנוע האגדי ולשאת ולתת על גורל בנך יחידך אשר אהבת. אברהם הרי לא היה אמור לדעת שהאל בוחן את אמונתו ולכן ניתן היה לצפות ממנו שיפנה את תשומת הלב האלוהית לעובדה שמדובר כאן בקורבן אדם, מהסוג שהאל אמור להחשיב כדבר תועבה, ומוטב לו שיסתפק בקורבנות פחות שנויים במחלוקת. העובדה שאברהם קיבל עליו את הדין וויתר על הויכוח מוכיחה כאלף עדים שבאותה תקופה לא היה שום פסול בקורבנות אדם והאל היה רשאי לדרשם כל אימת שרק עלה לפניו הרצון.
הלגיטימיות של קורבנות האדם שבה ונרמזת גם בהזדמנות אחרת: האל, שהרג את כל בכורי מצריים והציל את כל בכורי ישראל, מצא לנכון לפצות את עצמו וציווה על משה:
 
קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.[ט]
 
בהתאם לציווי זה כל בכורי ישראל היו אמורים להיות מוקרבים לאל אבל הוא, בחסדיו, הסכים להמיר את הבכורים בבני שבט לוי. משה ואהרון הבינו את הדברים כפשטם והחלו להכשיר את הלויים ליעודם החדש כקורבנות ליהוה:
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם.[י]
 
בני ישראל כבר סמכו את ידיהם על הכוהנים, כפי שנהוג לעשות לגבי כל קורבן אחר, כשברגע האחרון האל החליט להציל את בני השבט והפכם לנטל על כתפי הציבור. המרוחקים ממסורת ישראל יכולים אולי לטעון שאין להבין את הדברים באופן מילולי והלוויים מעולם לא היו אמורים באמת לשמש כקורבנות אדם אבל כל מי שהשקיע את עצמו באהלה של תורה יודע טוב מאד שהלוויים בהחלט עמדו בפני סכנה ברורה ומוחשית. רש"י, למשל, מסביר:
 
והקהלת את כל עדת - לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם.[1]
 
והעמק דבר מסביר ביתר פירוט:
 
וסמכו וגו'. שהיו הלוים כמו קרבן המכפר.... משה נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה.[2]
 
מכל מקום, בני ישראל ראו את הלווים המטוהרים ומיהרו לסמוך עליהם את ידיהם מבלי להעלות על דעתם שיש פסול כלשהו בהעלאת בני אדם כקורבן ליהוה.
 
לאור כל זאת אנחנו חייבים להניח שחרונו של האל אינו ניצת עקב שריפת הילדים דווקא אלא בגין העבודה הזרה כשלעצמה ומבחינתו אין זה משנה אם בני ישראל מעבירים בניהם ובנותיהם באש המולך או שהם עובדים את אלוהי הנכר בכל דרך אחרת. למעשה, הכתוב עצמו מעניק לכל הפולחנים הזרים משקל זהה באומרו:
 
כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.[יא]
 
אין לנו אלא להסיק שכל מי שהמעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, חובר חבר, שואל אוב וידעוני, דורש את המתים, הולך לעבוד אלוהים אחרים ו/או משתחווה לשמש, לירח וצבא השמיים מעלה עליו את אותה מידה של זעם אלוהי. מבחינתו של האל כל סוגי העבודה הזרה הם פסולים ואין הבדל בין אלו שמעבירים את ילדיהם באש המולך לאלו שמשתתפים בפולחנים אחרים שמתקיימים במקדשיהם של האלים הזרים וכולם הם בגדר 'עבודה זרה', היינו, נטילת הקורבנות, התרומות, המעשרים ומתנות הכהונה[יב] מידיהם של כוהני יהוה והעברתם לכוהנים שמשרתים במקדשיהם של האלים המתחרים. 
 


[א]          
מלכים א' יא:ז
[ב]          
ויקרא כ:ב-ה
[ג]          
ויקרא יח:כא
[ד]          
דברים יב:לא
[ה]          
שופטים יא:ל-לד
[ו]          
בראשית כב:ב
[ז]          
בראשית כב:א
[ח]          
בראשית יח:כ-לג
[ט]          
שמות יג:ב
[י]          
במדבר ח:ה-יא
[יא]         
דברים יח:ט-יב
[יב]            
ראה המאמר 'היתרונות הכלכליים של הכהונה'


[1]             
רש"י על במדבר ח:ט
[2]          
העמק דבר על במדבר ח:י
נקרא 6724 פעמים
למאמר הבא ולקודם: איומיו של האל »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

35 תגובות

  • קישור לתגובה שני, 01 פברואר 2016 19:47 הוסף ע״י עדי אביר

    מאיר טל,

    אל תתרגש. כל נושא הצופן התנכי מתבשל במטבחו של זמיר כהן ופרופסור אליהו ריפס הוא חוזר בתשובה חרדי. מתמטיקאים יותר אובייקטיביים, ובכללם חתן פרס נובל פרופסור ישראל אומן הדתי, בדקו את טיעוניהם של ריפס ושותפיו ושללו אותם לחלוטין. כיום, למיטב ידיעתי, איש אינו מתייחס ברצינות לאפשרות שבאותיות התורה הוצפנו מאורעות עתידיים. הנושא מוסבר בערך 'דילוגי אותיות בתורה' בויקיפדיה וכיוון שהוא אינו נמצא בקונסנזוס המדעי אין שום אפשרות להצדיק באמצעותו את האמונה. חפש לך הוכחות טובות יותר.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 01 פברואר 2016 17:29 הוסף ע״י מאיר טל

    ..

    http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/weekly-answer/Article-76a7faf29363221016.htm

    קישור מכתבה במאקו (לא הידברות) ובה הסבר מעמיק וחיובי על שיטת הדילוגים בתנ"ך כולל ראיון עם פרופסור אליהו ריפס ממובילי השיטה.

  • קישור לתגובה שני, 01 פברואר 2016 10:14 הוסף ע״י מאיר טל

    הרב שלמה אבינר נשאל פעמים אחדות על השימוש שנעשה בדילוגי אותיות, והתייחס לכך בהסתייגות רבה. על השאלה "האם זו דרך נכונה לשכנע שמשה אמת ותורתו אמת, על ידי מציאת מלים שונות בשיטת דילוגים שווים של אותיות וגימטריות?

    " ענה באריכות, ובין השאר כתב: "יש מאד להיזהר מסוג הוכחות 'מדעיות', כאילו אמיתות התורה תלויה בהן, וכאשר הן תיפולנה, התורה חס וחלילה תיפול אתן. ...

    בעלי הקודים מוצאים כל מיני מאורעות רמוזים בתורה בשיטת הדילוגים. אך זהו רק לאחר מעשה, כגון תאריך פטירתו של תלמיד חכם. אך מעולם לא ידעו מראש על מאורע. לכן אפשר לטעון שהעניין לא הוצפן בתורה אלא הומצא אחר כך על ידי תכנון דילוגים מתאים כדי למצוא מה שרוצים, ונופלת כל ההוכחה."

    בתשובה לשאלה נוספת ענה: "גם לו יצויר שיש בתורת הקודים הוכחה שכלית מוחלטת, הרי יש לנו הרבה יותר טוב מזה, סוף סוף האמונה היא לעילא ולעילא מן השכל ומן המדע. איננו מתנגדים להוכחות מדעיות, אך הם בגדר קביים, הנצרכות לתמוך בעניין צולע."‏

    יתכן כי השיטה נכונה ויתכן שלא. אך אנו מאמינים בני מאמינים ואיננו צריכים את המדע שיאשש לנו את מה שכבר אנחנו יודעים כי יש בורא לעולם.

    מי שכן צריך ישנם הרבה ספרים וכתבי עת של מדענים שומרי מצוות שבהם הוא יוכל להרגיע את עצמו.

  • קישור לתגובה שני, 01 פברואר 2016 09:28 הוסף ע״י מאיר טל

    אביר מרוב שאין לך מה לענות גייסת את כל חברייך לתגובות שאף הם כמה צפוי רדודים בתגובות כמוך.

    ראשית לא הבאתי את זמיר כהן או אמנון יצחק להוכחת אמיתות התורה. יש לי כלים משלי לעשות זאת. שנית בסרטון המצורף ישנם אירועים שנחזו ע"י הצפונות בתנ"ך וזה קרה ומעידים שם אנשים אם תרצה או לא תרצה.

    שלישית בעניין הצפונות יש לכאן שטוענים שזה נכון ויש לכאן. ראה ערך ויקפידיה המביאים את המתנגדים כפי שהבאת וגם את התומכים.

    בעניין השטויות שהטחת בחז"ל אתה מוזמן לקרוא ויש הרבה כתבי מדע ויהדות ולאוו דווקא של זמיר כהן ואמנון יצחק כמו פרופסור ברנובר או הרב בא גד ועוד... שמביאים התאמות מושלמות בין דת למדע.

    אינני מאלה שמנהלים ויכוחים אידאולוגיים באינטרנט לכן אם תרצה לבוא ולשמוע תוכל להגיע אלינו לבית הכנסת.

  • קישור לתגובה ראשון, 31 ינואר 2016 08:07 הוסף ע״י שחר

    מאיר טל,
    דבר נוסף, זמיר כהן (ושאר המחב"תים וכן הסרטון שצירפת) נשענים על שתי דרכים להוכחת אמיתות התורה:
    * הוכחה שחז"ל ידעו את צפונות העולם ופלאי המדע כבר בעבר דרך גילוי אלוקי כלשהו,
    או
    * רמזים מדהימים שהתחבאו בתורה דרך דילוגי אותיות, צפנים, גימטריות, ושאר דרכים.

    מאחר והוכחת המדע דרך התורה נידון לכישלון (=הדברים ה'מדעיים' שנאמרו על ידי חז"ל לעולם, אבל לעולם, יהיו או שטות פרימיטיבית שהתאימה להשקפת העולם של עמי הארצות נכון לאותו הזמן, או עובדות מדעיות נכונות אבל שכבר נאמרו זמן רב לפני כן על ידי חכמי אומות העולם יימח שמם)
    (לדוגמא בלינק הזה)
    https://www.youtube.com/watch?v=CPg1EZl2C9A

    ומאחר וכל נסיון למציאת הוכחות לאירועים היסטורים דרך דילוגי אותיות או גימטריות הוא מגוחך
    (לדוגמא הכנס לאחד מהמאמרים תחת הכותרת 'דילוגי אותיות' בלינק הזה)
    http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/religion_merchants.html#diloogim

    מה שנשאר הוא רק לסמוך על בורותם של אנשים שאין ברשותם את המידע המלא, לא על הידע האמיתי של חז"ל (שהיה דל ביותר), לא על ההסתברות האמיתית ש'צפנים' יופיעו בכתבי התורה (לא שונה מההסתברות שצפנים דומים יופיעו גם במוסף שבת של ישראל היום), ולא על אחיזת העיניים של המחזירים בתשובה שמונעים מהם את המידע האמיתי

    ודבר אחרון. אין חולק על כך שהיה מלך בשם חזקיהו. זה שנמצאו עוד ממצאים ארכיאולוגים שמאששים זאת לא ממש מפתיעים איש. באותה מידה אין חולק על כך שלא נמצא ולא ממצא יחיד שתומך בבריאת העולם בשישה ימים, במבול, בנדידת האבות, במכות מצרים, ביציאת מצרים, במעמד הר סיני, בנדודים במדבר או בכיבוש הארץ על ידי שבטים איומים ונוראים שהשמידו במכת חרב ובכוח זרועם תרבות כנענית מפותחת מהם בהרבה והתיישבו במקומה. גם אין חולק על כך שלא נמצא שום ממצא רציני מ'תקופת הזוהר' של ממלכת דוד ושלמה או שהיו מלכים גדולים ועצומים כאלו. יש יסוד סביר להניח שהיו אנשים כאלה ואולי גם מלכו באיזור מצומצם, אבל יש הסכמה גורפת שגם אם כן היתה להם ממלכה מסויימת, היא לא היתה לא בהיקף ולא בצורה המתוארת בנביאים. מי שימצא הוכחה לכך (ולא, כתובת יחידה ונדירה שבה מוזכרות המילים "ביתדוד" אינה הוכחה לשליטה רחבת היקף בכל הארץ אלא ל...ובכן.. 'ביתדוד') יזכה בהכרה וכבוד בינלאומיים

  • קישור לתגובה ראשון, 31 ינואר 2016 07:27 הוסף ע״י שחר

    מאיר טל
    הטענה שלך שיש להתייחס לגוף הדברים הנאמרים ולא לגוף האומר (אד-הומינם) היא נכונה בדרך כלל, מה שמתמיה- אם חשובים לך עיקרי הדברים ולא מי אמרם, למה אתה מתעקש להתייחס לעובדה שהמגיבים האתאיסטים באתר לא מזדהים בשמם, הלא מה שחשוב הוא דבריהם... (חוץ מזה שהם כן מזדהים ודווקא רוב מוחלט של המגיבים הדתיים שומרים על עילום שמם).
    ללא קשר, הבעיה היא שזמיר כהן ידוע כאחד שמוציא דברים מהקשרם, פסוקים מהקשרם, ציטוטים (גם של פרופסורים חילוניים) מהקשרם, ונתפס מספר רב של פעמים שכהוא לוקח כמה מילים שהוצאו מהקשרם, מוסיף להם הקדמה וסוף, ומגיש את המסקנות שרחוקות מאוד ממה שהציטוט המקורי כיוון אליו. אשר על כן, כשמדובר בזמיר כהן מראש יש לחשוד במידע הערוך שהוא מנגיש בסרטוניו.
    הנה דוגמא לכך (מהדקה ה2:30)
    https://www.youtube.com/watch?v=GCFozmj3yXI

  • קישור לתגובה שבת, 30 ינואר 2016 20:43 הוסף ע״י עדי אביר

    אוי אוי מאיר טל,

    כמה חוסר ידע והבנה ניתן לרכז בתגובה אחת? טיב הסרטון אינו נקבע על ידי הדמויות שמדברות בו אלא על ידי המפיק שמסוגל לערוך כל חומר דוקומנטרי בהתאם לצרכיו. כשתביא לי סרטון שהופק על ידי גורם לא-תורני ואובייקטיבי אשקול להתייחס אליו ברצינות. לסרטונים שהופקו על ידי מחבתים, ובראש וראשונה זמיר כהן ואמנון יצחק, אין שום ערך וכל מי שצופה בהם שם את זמנו ותשומת ליבו על קרן הצבי.

    על איזה ממצא אחר אתה מדבר? איזה פרופסור ואיזה דוקטור צוטטו כתומכים בנכונות התנ"ך. אם תפנה אותי למאמר אורגינלי כלשהו אשמח להסביר לך את הדברים שאינך מבין.

    אילו וויכוחים ניהלתך עם אנשים משכילים על צנים תנכיים? מה זה 'צנים'? על מה אתה מדבר? כשאתה זורק הצהרות סתמיות קשה להתייחס אליך ברצינות. אם תפנה אותי למקורות כתובים אוכל לקבוע אם אתה מבין משהו בתחום או שידיעותיך אינן מתעלות על לבורותו של זמיר כהן, לו הקדשתי מספר מאמרים בפרק 'אחיזות העיניים של המחזירים בתשובה':

    http://www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2013-07-23-13-36-16

    (מאמר נוסף נמצא עתה בהכנה).

    עם זאת, אני מסכים איתך לחלוטין ש'אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת.' עתה כל מה שנותר לנו לברר זה מיהו כאן הבער והכסיל.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שבת, 30 ינואר 2016 20:21 הוסף ע״י מאיר טל

    אביר או איך שלא קוראים לך ו"חסידייך".

    אינני חסיד של זמיר כהן אלא הבאתי מקישור שלו אנשים שנמצאים שם ומספרים על הקוד התנכי. אם היית טורח להיכנס לסירטון היית רואה שחוץ מזמיר כהן כל הדמויות בסירטון הם אנשים חילוניים וכן עיתונאי אמריקאי שמצאו שאירועים עולמיים התרחשו לפני שהתקיימו וזאת על פי שיטת פיצוח קודים תנכיים מה על חוכמת התנך.

    לגבי החותנת אינני מדבר על החותמת שנמצאה לפני מספר חודשים שגם היא עדות ארכאולוגיחת מדהימה אלא על ממצא אחר שהתגלה לפני מספר שנים.

    עדויותיהם של הפרופסור והדוקטור המצוטטים שם היא עדות אוטנטית עכשווית על אמיתות התנ"ך מה שאתה לא יכול לפקפק בגלל אי השכלתך בנושאים הנ"ל מול עדויות של חוקרים שלמדו באוניברסיאות וכו ולא כאלה שכמותך שכל ידיעתם בנושאים אלה כפי שהעדת על עצמך נובעת מאוצר הספרים שבספרייתם.

    אין לך תשובות ענייניות וכל טיעונייך נובעים מהשערות שלך אישית בלבד שנובעות משינאת הדת שלך.

    בוויכוחים שלי עם אנשים משכילים הם הודו כי עניין הצנים התנכיים הם בגדר תעלומה שאין להם תשובה מדעית עליהם. לפחות הם היו הוגנים להודות בזה. לא ציפיתי שהם יהפכו למאמינים בן רגע אבל לפחות היה להם אומץ להודות בעובדות.

    אצלך השינאה עיוורה אותך כל כך שגם כשאתה רואה סירטון עם הוכחות ברורות אז במקום להתייחס לעובדות את מסיט את הנושא לרב זמיר כהן.

    על זה אמר דוד המלך ע"ה. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת.

  • קישור לתגובה שבת, 30 ינואר 2016 20:14 הוסף ע״י עדי אביר

    מאיר טל,

    שמי עדי אביר. אם היית טורח לקרוא את דף 'אודות והקדמות' היית מוצא פירוט מלא של השכלתי, שירותי הצבאי והקריירה העיסקית שלי.

    http://www.1vsdat.org/index.php/2011-09-19-17-41-46/2012-03-08-12-11-35

    הכינוי 'חילוני' הוא קיצור של שם הבלוג 'מעגלתו של חילוני' ו'מסתתר' מאחוריו אדם בשם מיכאל רוטשילד שכותב באתר כבר שנים. מיכאל, בעל תואר במתמטיקה וסגן אלוף בצה"ל, משתמש בכינוי 'חילוני' כדי לקשרו לבלוג שהוא מנהל, שם הוא מזדהה בשמו האמיתי. אני מניח שכשהוא יקרא את תגובתך המזלזלת הוא ישמח לספק לך עוד פרטים ביוגרפיים.

    אל תצהל מוקדם מידי. כל החותמות שנמצאו מיוחסות לימיו של חזקיהו ולימי המלכים שמלכו אחריו. איש אינו פוסל את קיומם ההיסטורי של המלכים הללו ואין צורך בחותמות כשיש לנו את כתובת השילוח שבאוטנטיות שלה איש אינו מטיל ספק.

    חוקרי התנ"ך אינם מערערים על העובדה ששמונת מלכי יהודה האחרונים הם דמויות היסטוריות. הבעייה היא עם רשימת המלכים שקדמו להם לגביה יש מעט מאד עדויות חוץ מקראיות. כיום הדעה הרווחת היא שהמלוכה המאוחדת היא מיתוס שנבנה על גרעין כלשהו של אמת ורוב החוקרים חושבים ששאול, דוד ושלמה היו מושלים מקומיים זוטרים שלימים קושטו, נופחו והפכו לדמויות מיתולוגיות. בכל מקרה, פסוק דוגמת 'ושְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו.' אינו מתאר מציאות היסטורית אלא רק פנטזיות ומשאלות לב.

    על האמינות ההיסטורית של מלכי יהודה האחרונים דנתי בסוף המאמר 'מדוע העמלק הושמד שלוש פעמים שונות' בכתובת:

    http://www.1vsdat.org/index.php/2015-02-01-12-54-59/2010-07-23-09-16-23/item/459-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%9A-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%93-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%9C%D7%A7-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9-%D7%A4%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA

    אני שמח שאתה מגבה את טיעוניך בעזרת סרטון של זמיר כהן. זה אכן מעמיד את הדברים בפרופורציה הנכונה ומראה לקוראים כיצד החוזרים בתשובה לומדים על קורות עם ישראל ועל המחקר המקראי והארכיאולוגי. כשמתחוור שאת הידע שלך אתה מקבל מהסרטונים של זמיר כהן אני מרגיש צורך לתת לך עצה מועילה: כל אימת שאתה שומע את זמיר כהן נסה להוסיף את המילה 'לא' לכל משפט שלו. ככה תוכל לעקוף את כל ההטעיות והעיוותים שלו ולהתקרב לאמת בצורה הרבה יותר אמינה.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שבת, 30 ינואר 2016 19:59 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    רק כדי להזים את האמירות הדביליות בעניין האנונימיות אציין ששמי מיכאל רוטשילד ואני משתמש בכינוי "חילוני (מעגלתו של)" כדי שיבינו שאני הוא זה שכותב את הבלוג "מעגלתו של חילוני" ששמי מופיע בו בכל מאמר.
    אגב, שמו של עדי אביר הוא (ראה זה פלא!) עדי אביר.
    אז על איזה "כולם בשמות בדויים" אתה מדבר?

  • קישור לתגובה שבת, 30 ינואר 2016 18:12 הוסף ע״י מאיר טל, לבקשתך שנת לידה 1966, שרתתי בצה"ל 3 שנים.

    https://www.youtube.com/watch?v=fjBfcbCaivw

    הקישור שצרפתי בהודעה הקודמת שלי לא נכתב נכון, זה הקישור הנכון.

    אני מציע לך גם להיכנס לקישור הזה, אני בטוח שאתה תהיה בתדהמה מוחלטת שלא רק שהתנך אמיתי אלא אירועים כלל עולמיים נחזו ע"י התנך ומאשרים את זה שם לא אנשים דתיים אלא חוקרים בינלאומיים. כתבה מרתקת על חיזוי רצח רבין, קנדי, סאדאת בקודים של התנ"ך וכן אירועים נוספים. הכל מובא ע"י חוקרים חילוניים למהדרין.

    צפיה מהנה.

  • קישור לתגובה שבת, 30 ינואר 2016 18:05 הוסף ע״י מאיר טל, לבקשתך שמת לידה 1966.

    שבוע טוב אביר והאנונימי השני אצלך שהגיב כולכם בשמות בדויים ממה אתם מסתתרים ממש מעניין.

    עשרות חוקרים ששוללים את התנ"ך?? אתה בהזיות ידידי. המגמה העולמית הולכת לכיוון אישור התנ"ך באופן גורף. מצו"ב כתבה מעיתון מעריב לפני 5 שנים.

    חשיפת ממצאים מתקופת בית ראשון המאשרים אמיתות התנ"ך מכה גלים בעולם הארכיאולוגיה.

    אחת הטענות של מכחישי התנ"ך, היא שלא נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת בית ראשון המאשרים דברים הכתובים בתנ"ך.

    חשיפת החותם העתיק בירושלים שפורסמה במעריב, מכה גלים בעולם הארכיאולוגיה.

    חתן פרס ישראל לארכיאולוגיה, פרופ' צבי ברקאי אומר שכעת, כאשר יש חותמת אמיתית שנחשפה בחפירה מבוקרת,זה גורם לנו לחשוב מחדש ומאיר אחרת את כל הטענות על זיוף שהיו לגבי חותמות אחרות.

    דר' אילת מזר,העומדת בראש המשלחת החופרת באתר אומרת שהממצאים להלן מצביעים פעם נוספת שהתנך,ספר הספרים, הינו מקור היסטורי בעל חשיבות עצומה ובעל מידע מדוייק ואמיתי.

    אני מציע לך גם להיכנס לקישור הזה, אני בטוח שאתה תהיה בתדהמה מוחלטת שלא רק שהתנך אמיתי אלא אירועים כלל עולמיים נחזו ע"י התנך ומאשרים את זה שם לא אנשים דתיים אלא חוקרים בינלאומיים. כתבה מרתקת על חיזוי רצח רבין, קנדי, סאדאת בקודים של התנ"ך וכן אירועים נוספים. הכל מובא ע"י חוקרים חילוניים למהדרין.

    http://sodot.tv/Site/ProDetile.asp?i...eView=1#player

  • קישור לתגובה שישי, 29 ינואר 2016 21:49 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    משהו לא שייך:
    הביטויים "שבת שלום ומבורכת" , "שבת שלום ומבורך" ודומיהם הם ביטויים מטומטמים שמצביעים על אי הבנת התחביר העברי.

  • קישור לתגובה שישי, 29 ינואר 2016 14:13 הוסף ע״י עדי אביר

    מאיר,

    אני שמח שאתה יודע מה אני חושב אף שמעולם לא אמרתי את הדברים שאתה מייחס לי.

    פרופסור ליכט נפטר לפני 22 שנה ומאז חקר המקרא עבר מהפיכה מהותית. להערכתי, אין היום חוקר מקרא רציני שמאמין שאברהם אבינו ומשה רבינו, ואפילו דוד ושלמה, היו דמויות היסטוריות שדומות ולו במקצת לדמויות שמתוארות בספרי התנ"ך. האמונה בתנ"ך כמקור היסטורי מאפיינת את דור החוקרים הקודם. בימינו רוב רובם של החוקרים כבר חושבים שספר דברים נכתב לקראת סוף ימי הבית השני ושאר ספרי המקרא רק בבבל או לאחר שיבת ציון. כולם, מן הסתם, גם מאמינים שסיפורי המקרא הם מעשיות ואגדות ואף אם נמצא בהם גרגיר אמת זה או אחר אין בו כדי להכשיר את המיתוסים.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 29 ינואר 2016 13:47 הוסף ע״י מאיר טל

    אביר ידידי.

    הבעיה בגישתך שאתה חושב שפרופסור ליכט הוא רב ואז אוטומטית אתה מקטלג אותו בדיעותייך המשונות כחסר בינה בתחום חקר המקרא או בכל תחום מחקרי כל שהוא.

    רציתי ליידע אותך שהיום ישנם עשרות חוקרים שומרי תורה ומצוות בכל תחומי המדע, הארכאולוגיה, המקרא ועוד עשרות תחומים. ביניהם אף רבנים כמו פרופסור הרב ירמיהו ברנובר, ראש תחום המגנטו-הידרודינמיקה באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

    אם היית יודע מיהו פרופסור ליכט היית מבין שהעשרות שנים כלשונך שעברו מאז פטירתו, הם בסך הכל פחות מ20 שנה. שבה הרבה לא השתנה בתחום הנ"ל וגם אם השתנה זה איננו משנה ולוא במאומה את דעתו ופרשנותו שאיננה ניתנת לביטול של הפרופסור הנ"ל.

    פרופסור ליכט ידוע בתחומו לא רק כראש חקר המקרא באוניברסיטת תל אביב אלא כפרופסור בתחומים רבים ושונים אשר תלמידיו משמשים עד היום כפרופסורים ודוקטורים בכל תחומי החיים. אדם שכתב עשרות ספרים המשמשים נר לרגליהם של סטודנטים ואנשי מדע בארץ ובעולם.

    אגב וזה הכי חשוב לשיטתך המשונה, פרופסור ליכט לא היה רב ואף כיפה לא הייתה לראשו.

    אביר, בספרייתך יכולים להיות עשרות ספרים בכל תחום אך זה לא הופך אותך להיות חוקר בכל תחום שהוא, את זה מקבלים ביזע ועבודה רבה במכללה, קולג, אוניברסיטה או כל מוסד אקדמאי אחר.

    שתהיה לך שבת שלום ומבורכת.

  • קישור לתגובה רביעי, 27 ינואר 2016 13:35 הוסף ע״י עדי אביר

    מאיר,

    ליכט הוא אדיר, לא אני (לי דווקא קוראים אביר), אבל הוא לא היחיד. אם הוא היה היחיד רבניך היו בוודאי קובעים שמיעקב אבינו ועד ליעקב ליכט לא קם כליכט.

    בספרייתי עשרות ספרים של פרופסורים 'שכתבו בגישה ישירה ובהירת לשון ושילבו במחקרם את חידושי המחקר במגוון מדעים שונים כמו: פילוסופיה, תורת הספרות, אנתרופולוגיה, תאולוגיה, ארכאולוגיה ופילולוגיה. הם ניסו להבין את הטקסט המקראי מתוך צורת ניסוחו ובשימוש בהגיון פשוט, מסקנות ברורות.' ההבדל הוא שרובם פרסמו את מחקריהם בשנים האחרונות, ולא לפני עשרות שנים, ומאז חקר המקרא התפתח מאד וכיום הוא שולל כמעט לחלוטין את התובנות של חוקרי המקרא שחיו בדורות קודמים. אם תרצה, אשמח להפנות אותך לספרות המודרנית ששולטת בתחום.

    דומה הדבר להתפתחות שחלה במחקר הארכיאולוגי: פעם שלטו בכיפה התיאוריות של יגאל ידין וחבריו. היום איש כבר אינו מתייחס אליהם ברצינות ואת הטון נותנים ארכיאולוגיים מודרניים שמשכתבים לחלוטין את ההיסטוריה של ארץ ישראל. המחקר מתפתח, מערער תיאוריות מבוססות ומעלה במקומן תיאוריות חדשות. אתה רשאי להמשיך להילחם את מלחמת המאסף אבל אל תנסה לקרא לעזרך חוקרים שנפטרו לפני עשרות שנים. כתביהם כבר אינם רלוונטיים ואני בטוח שאם פרופסור ליכט היה חי היום הוא היה, מן הסתם, היה מפרש אחרת רבות מסוגיות התנ"ך. אני גם משוכנע שלא כל פירושיו מקובלים עליך ובמקרים רבים אפילו אתה היית ממהר לפסול אותם.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 27 ינואר 2016 11:19 הוסף ע״י מאיר טל

    אדיר ידידי

    אינני זורק שמות חוקרי מקרא כדי להרשים אלא להדגיש שלפי התזה שלך כולם יכולים להחליט שהם נהיים פרשני מקרא ממש כפי שאתה החלטת.

    אבל הפרוסור שהזכרתי כפי שאתה מבין לבד הוא לא סתם אדם שהחליט לפרשן את המקרא הוא הוסמך כפרופסור בשלל תחומים ובמיוחד בתחום המקרא.

    ליכט כתב בגישה ישירה ובהירת לשון ושילב במחקרו את חידושי המחקר במגוון מדעים שונים כמו: פילוסופיה, תורת הספרות, אנתרופולוגיה, תאולוגיה, ארכאולוגיה ופילולוגיה. הוא ניסה להבין את הטקסט המקראי מתוך צורת ניסוחו ובשימוש בהגיון פשוט, מסקנות ברורות.

    למה הדבר דומה לאדם חולה שיחליט ללכת במקום לרופא מומחה לאדם שקרא פעם ספר רפואי.

  • קישור לתגובה שני, 25 ינואר 2016 20:00 הוסף ע״י עדי אביר

    מאיר,

    פרופסור ליכט, מכובד ככל שיהיה, מביע דעה אחת מתוך קשת רחבה של דעות לגיטימיות שברבות מהן אוחזים בעלי סמכא לא פחות מכובדים ממנו. אני בוחר לא לכוף את גווי בפני סמכויות גדולות ולא לאמץ באופן עיוור את פרשנותם. להערכתי הפרשנות שלי לגיטימית באותה מידה ולאור העובדה שחקר המקרא ווהארכיאולוגיה של ימי הבית הראשון התפתחו מאד ב-22 השנים שעברו מאז מותו של פרופסור ליכט אני אף נוטה להאמין שהפרשנות שלי קולעת לאמת לפחות כמו הפרשנות שלו.

    אשוב ואסביר לך: כל פרשנות שנשמעת לכללים לוגיים ואינה סותרת את עצמה או אמיתות ברורות אחרות היא לגיטימית ולא חשוב אם עומד מאחוריה פרופסור בעל שם או אסקופה נדרסת. כדי להפריך פרשנות כלשהי יש לגלות את הסתירות שחבויות בה או להראות שהפרשנות פוגעת בציוויי ההיגיון האנושי. לא ניתן לסתור פרשנות אחת באמצעות פרשנות אחרת כשם שלא ניתן לסתור דעה אחת באמצעות דעה אחרת.

    אני מבין שאותך לימדו שככל שהפרשן גדול יותר כך פרשנותו נכונה יותר וממילא אתם נוטים להסתמך על דברי הגדולים ולאמץ את פרשנויותיהם. אני מעולם לא הגעתי למסקנה שהרבנים מבינים את התנ"ך טוב ממני ולכן איני מוכן לבטל את דעתי מפני דעתם, ולצורך העניין גם לא בפני דעתם של פרופסורים מכובדים כיעקב שלום ליכט.

    אם תמצא סתירות בדבריי אתה מוזמן לשוב ולהצביע על טעויותיי. אם לא, אבקשך לכבד את דעתי ולא להטיח בי השמצות, ניתוחים פסיכולוגיים מעמיקים או שמות גדולים.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 25 ינואר 2016 17:18 הוסף ע״י מאיר טל

    ידידי אביר

    הדברים שאני מביא אינם רק על פי הפרשנות הדתית אלא גם על פי חוקרי המקרא.

    הבאתי כאן מדבריו של חוקר המקרא הידוע פרופסור ליכט שבו לצערי זילזלת.

    קצת ידע על פרופסור ליכט.

    יעקב שלום ליכט (1922–1993) היה פרופסור בחוג למקרא שבאוניברסיטת תל אביב וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1985.

    יעקב שלום ליכט נולד בווינה. הוא גדל בברין שבצ'כיה ולמד בתיכון היהודי בעיר, בין מוריו היה ברוך קורצווייל. בשנת 1940 עלה לישראל. סיים את לימודיו בספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בשנת 1948. ב-1949 היה עוזרם של נחמן אביגד ואליעזר ליפא סוקניק שערכו ופרסמו את מגילות מדבר יהודה. הדבר הביאו לעסוק בתחום המקרא, הגותו ופרשנותו, מגילות מדבר יהודה, הספרים החיצוניים, האפוקליפסה והארכאולוגיה. הדוקטורט שעשה היה על מגילת ההודיות. בשנת 1965 מונה לדרגת מרצה באוניברסיטת תל אביב‏.
    כיהן כראש החוג למקרא באוניברסיטת תל אביב. היה מעורכיה וכותביה של האנציקלופדיה המקראית. בשנותיו האחרונות עסק בפירוש מקיף לספר במדבר.

  • קישור לתגובה ראשון, 24 ינואר 2016 21:20 הוסף ע״י עדי אביר

    מאיר ידידי,

    פרשנות באה להסביר דברים שאינם מובנים מאליהם ולכן לביטוי 'אתה פולט פרשנות שבינה לבין המציאות אין שום קשר' אין שום משמעות. הרי אם אתה כבר יודע מהי 'המציאות' אינך זקוק לשום פרשנות.

    הפרשנות שלי כנראה אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שאתה למדת. זה לא אומר שהיא שגוייה. פרשנות יכולה להחשב לשגוייה רק אם היא סותרת עובדות וודאיות, את עצמה ו/או את הלוגיקה האנושית. פרשנות אינה הופכת לשגוייה רק בגלל שהיא סותרת פרשנויות אחרות (שלהערכתי לרוב דווקה כן סותרות עובדות וודאיות, את עצמן ו/או את הלוגיקה האנושית).

    אני מבין שאתה בטוח שאתה מחזיק באמת האחת, היחידה, הנצחית, השלמה והמושלמת. לי אין שום כוונה לתת שיעור פרטי לכל בחור צעיר שנשטף בתעמולה רבנית ולכן כתבתי מאמר שמסביר מדוע לדעתכם אני תמיד טועה:

    http://www.1vsdat.org/index.php/component/k2/item/1277-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%93-%D7%98%D7%95%D7%A2%D7%94?

    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 24 ינואר 2016 20:20 הוסף ע״י מאיר טל

    שוב אתה מכניס פרשנות שלך ורק שלך לסיפור הדברים וצר לי אך השינאה שלך לדת מריחה מכל מילה שאתה מדבר. אפילו את המדענים אני לא מאשים זו עבודתם וזו אמונתם גם אם היא לא מדוייקת. אך אצלך השינאה מקלקלת את השורה ולכן אתה פולט פרשנות שבינה לבין המציאות אין שום קשר.

    בסדום היה מדובר על גזירה על הכלל ואברהם כנביא השם ומנהיג הדור ניסה לבטל את רוע הגזירה ולכן לא שתק כמשה בדיוק בעת שניסה לבטל את השמדת העם בחטא העגל.

    לפני העקידה אברהם שמע מבורא עולם כי ביצחק יקרא לך זרע ופתאום התבקש להעלותו על העולה. אברהם לא התווכח כי היה צייתן בקשר לעצמו ומשפחתו והלך במסירות לעניין. כנאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו על הבוקר וחבש בזריזות את חמורו מבלי להיעזר במשרתים. הוא לא היה תמים הוא היה נכבד בעמיו מנהיג העולם עם צבא כמלך ובכל זאת במה שנגע לעצמו עשה במסירות כל שהתבקש בלי לפצות פה. אך בגזירה של הכחדה לא היסס להתווכח עם בורא עולם.

  • קישור לתגובה ראשון, 24 ינואר 2016 19:17 הוסף ע״י עדי אביר

    מאיר,

    נראה לי שאתה, יעקב ליכט וכל שומרי האמונים יוצאים מהמסקנה ומחפשים את הסרוס שיאפשר לטקסט לגבות את דעתכם הקדומה. אתם מאמינים שהאל סולד מקורבנות אדם ולכן אתם מסיקים ש'קורבנות יש לקחת מן הצאן והבקר. קורבן אדם אינו אלא הוראת שעה, חד-פעמית, שאין כוונה לממשה, והיא ניתנה רק לצרכים של ניסיון.'

    אני טוען שאברהם, שכבר הוכיח את נטייתו להתווכח עם אלוהיו בעת שהאל רצה להשמיד את סדום, לא פצה את פיו בעת שהוא ביקש ממנו להקריב את בנו בכורו. אברהם יכול היה להעלות את הטענה שהאל אמור לסלוד מקורבנות אדם ושעליו להסתפק בקורבן מהצאן או הבקר אבל הוא מילא את פיו מיים. איך אדם שחס על חוטאים אינו מנסה לשנות את רוע הגזירה כשמדובר בבנו, בשר מבשרו, ואינו מעלה בפני אלוהיו טענה בסיסית כמו 'הרי אתה סולד מקורבנות אדם'?

    אני כמובן יודע מדוע אברהם לא ניסה להסביר לאל שהוא אמור לשנוא קורבנות אדם. כל התערבות מצידו הייתה מקלקלת את מוסר ההשכל היפה שבעל ספר בראשית ניסה להעביר וייתכן שבעקבות כך הוא היה נאלץ לוותר לחלוטין על הסיפור שחדל לשרת את מטרתו. אברהם שמניח שאלוהיו באמת רוצה ביצחק כקורבן מסמל את האמונה המוחלטת אליה כל יהודי צריך לשאוף. אברהם שמנסה להתמקח ולהתחכם אמנם הופך את הסביפור ליותר אנושי ואמין אבל גם לפחות מחנך ושוטף מוחות.

    אני חושב שהתורה היא אוסף של מוסרי השכל עטופים במעשיות חסרות כל בסיס היסטורי אבל לא ניתן לספר סיפור מפורט יחסית בצורה שלא תעלה גם משמעויות נלוות ולכן בסיפור על אב שמוכן להקריב את בנו חבויה גם ההסכמה בשתיקה של האלוהים לקבל קורבן מעין זה.

    אני לא נכנס לראש של אלוהים אבל ברור שמבחינת אברהם תיתכנה רק שתי אפשרויות: או שהוא הניח מראש שמדובר בניסיון ולכן הוא לא חשש לשחק את המשחק עד הסוף או שהוא באמת ובתמים האמין שהאל רוצה שיקריב את בנו והוא התכוון לשחוט את הנער (בן ה-35) ולהעלותו על האישים. במקרה הראשון יש בידינו לא יותר מאשר עוד אחת מאחיזות העיניים שבלעדיהן לאמונה היהודית אין על מה להתבסס ובמקרה השני הוכחה ברורה שבעיני אברהם, לפחות, האל אכן מוכן לקבל קורבנות אדם.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 24 ינואר 2016 19:04 הוסף ע״י מאיר טל

    בסיפור העקדה מונחה הקורא להניח כי הצו שקיבל אברהם מן האל, להעלות את בנו לעולה, הוא בבחינת ניסיון: "והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב 1).

    עם תום הסיפור למד הקורא על תכליתו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (שם, 12). יצחק לא עלה לעולה משום שברגע המכריע התערב האל ומנע את ביצוע המעשה, ובתמורה זימן האל איל לעולה.

    המרת קורבן האדם בקורבן איל מחזקת את דברי המספר בפתיחה כי מדובר בניסיון. רק בשלב זה למד הקורא כי לא מדובר בצו שהיתה כוונה לממשו, אלא בצו שבא לבחון את נכונות האדם להקריב את בנו.

    קורבן אדם בסיפור זה משרת איפוא הוראה יוצאת דופן וחד-פעמית שהאל מצווה עליה, ובדיעבד מתברר שהוא לא התכוון שתמומש, ולכן לצורך הקרבת הקורבן נמצא לפתע איל אחוז בקרניו בסבך.

    נמצא שכבר באופן עיצוב העלילה יש בסיפור זה ביקורת עקיפה על קורבן אדם והצגתו כקורבן שהאל אינו מעוניין בו, שהרי גם אם אברהם לא היה עומד בניסיון, קורבן אדם היה נמנע ויצחק היה נותר בחיים.

    חוקר המקרא יעקב ליכט, שהקדיש ספר שלם לנושא הניסיון, מדגיש כי מדובר במגמה עקיפה: "מגמה שלישית הניכרת בסיפור היא דחיית קורבן אדם. מגמה זו משתמעת רק דרך-אגב מצורתו שלפנינו, אבל יש מקום לסברה שהיא היתה עיקר באחת מצורותיו הקדומות" (ליכט, עקדת יצחק, עמ' 336).

    במילים אחרות, קורבנות יש לקחת מן הצאן והבקר. קורבן אדם אינו אלא הוראת שעה, חד-פעמית, שאין כוונה לממשה, והיא ניתנה רק לצרכים של ניסיון.

    הניסיון, כדרכם של נסיונות שהאל מנסה בהם את האדם, מעמיד את האדם בפני קושי. אולם במקרה שלפנינו הניסיון לא בא לתרץ קושי. הניסיון הוא יוזמה של האל, המעוניין להציב בפני אברהם את הקשה מכול, וכך להציגו כגדול המאמינים והצייתנים, מופת לדורות.

    הרעיון האכזרי להעלות קורבן אדם משרת בסיפור זה בראש ובראשונה צרכים של עיצוב דמות אברהם. בדרך עקיפה זו של הבלטת הנורא מכול מבטא סיפור העקדה את עמדתו במאבק נגד העלאת קורבנות אדם. קורבן אדם הוא מעשה נורא, שהאל אינו מעוניין בו. השימוש החד-פעמי, לצרכים של מבחן בלבד, שבמסגרתו הומר הקורבן האנושי בקורבן מן החי, נועד להדגיש בדרכים עקיפות כי אלוהים אינו מעוניין בהעלאת אדם לעולה.

    כך גם במקרה בת יפתח. נדרו של יפתח נבע מסיבות פאגניות.

    ריבוי האלילים העצום אותם עבדו בשקיקה בני ישראל כמתואר מבהיר כי לפנינו חברה פגאנית, אלילית, שלא הצליחה להשתחרר מהפרימיטיביות ומהאליליות של עמי הסביבה. אפשר להניח, כי גם לאחר שחזרו הם בתשובה, נותרו עדיין אלמנטים, או רבדים פאגאניים בליבות האנשים, אלא שהם העתיקו אותם לאלוקי ישראל. ומכאן, שאם את אלוהי הבעל, האשרה, והמולך מרצים בקרבנות כשהמעולה בהם הוא קרבן אדם, כך גם אלוקי ישראל 'אוהב' קרבנות אדם, והוא גומל אך טוב למי שמקריב לו את היקר לו מכל, יתירה מזו, הוא גם עשוי לסייע לו במלחמותיו.

    הנה, שנים לא רבות מאוחר יותר, בני ישראל נלחמים במואב המלחמה מתלהטת, ומלך מואב מבין במהירות כי הוא עומד להפסיד בקרב. הוא עולה לראש החומה שחצצה עדיין בינו לבין התבוסה, ועושה את הדבר האחרון שנותר לו לעשות : וירא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה... וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, (מלכים ב,ג).

    ההתנהגות הפאגאנית הזו, של הקרבת ילדים לאל, לצורך השגת ערך כלשהוא, כמו נצחון מלחמתי - היתה קיימת אז באופן מובהק. הילידים סברו ככל הנראה, כי הגשת 'מנחה' לפני האל תישא חן וחסד לפניו כמו בדיוק כמו שליט אנושי המשוחד ממתנה שמגישים לו נאמניו. זו הסיבה שיפתח עומד מתוח ערב המלחמה והוא מבטיח לאלוקיו כי הראשון שיצא מפתח ביתו יוקרב אליו. הוא בוודאי מודע לעובדה כי ה'עולה' המדוברת עשויה להיות בתו היחידה, הבלתי נשואה שמתגוררת בביתו, אלא שהוא 'לוקח את הסיכון', מאחר שהוא מאמין כי רק הקרבה או הימור נאצל כל כך מבחינתו – יביא לו את ישועת הא-ל.

    האל סידר שדווקא בתו של יפתח היקרה לו מכל תצא מפתח ביתה, כדי להעמידו בניסיון הקשה מכל, ניסיון שיפתח לצערנו לא עמד בו כאברהם אבינו. אף כאן כמו במקרה אברהם הסיפור נועד כמסר לדורות הבאים כי האל איננו מעוניין בקורבנות אדם.

    ואם כבר בחרת בפרשנות חז"ל, לעיתים כדי לקדם את פרשנותך הלא נכונה, בוודאי תשמח לדעת כי פרשני המקרא חכמינו זכרונם לברכה חלוקים בדעתם האם יפתח העלה אותה כקורבן ממש וישנם כאלה האומרים כי בודד אותה בבית מרוחק מבלי יכולת להינשא ומתה בבתוליה.

    אף במקרה הלוויים הבאת את פרשנותו של רש"י כי הלווים אמורים היו להיות "כעין קורבנות" וראה זה פלא שוב מראה לנו השם יתברך כי איננו מעוניין בקורבנות אדם ובמקום הלוויים נבחרים הקורבנות מן הצאן ממש כמו האיל במקרה העקדה.

  • קישור לתגובה ראשון, 24 ינואר 2016 16:25 הוסף ע״י מאיר טל

    בסיפור העקדה מונחה הקורא להניח כי הצו שקיבל אברהם מן האל, להעלות את בנו לעולה, הוא בבחינת ניסיון: "והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב 1). עם תום הסיפור למד הקורא על תכליתו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (שם, 12). יצחק לא עלה לעולה משום שברגע המכריע התערב האל ומנע את ביצוע המעשה, ובתמורה זימן איל לעולה. המרת קורבן האדם בקורבן איל מחזקת את דברי המספר בפתיחה כי מדובר בניסיון. רק בשלב זה למד הקורא כי לא מדובר בצו שהיתה כוונה לממשו, אלא בצו שבא לבחון את נכונות האדם להקריב את בנו. קורבן אדם בסיפור זה משרת איפוא הוראה יוצאת דופן וחד-פעמית שהאל מצווה עליה, ובדיעבד מתברר שהוא לא התכוון שתמומש, ולכן לצורך הקרבת הקורבן נמצא לפתע איל אחוז בקרניו בסבך. נמצא שכבר באופן עיצוב העלילה יש בסיפור זה ביקורת עקיפה על קורבן אדם והצגתו כקורבן שהאל אינו מעוניין בו, שהרי גם אם אברהם לא היה עומד בניסיון, קורבן אדם היה נמנע ויצחק היה נותר בחיים. חוקר המקרא יעקב ליכט, שהקדיש ספר שלם לנושא הניסיון, מדגיש כי מדובר במגמה עקיפה: "מגמה שלישית הניכרת בסיפור היא דחיית קורבן אדם. מגמה זו משתמעת רק דרך-אגב מצורתו שלפנינו, אבל יש מקום לסברה שהיא היתה עיקר באחת מצורותיו הקדומות" (ליכט, עקדת יצחק, עמ' 336). במילים אחרות, קורבנות יש לקחת מן הצאן והבקר. קורבן אדם אינו אלא הוראת שעה, חד-פעמית, שאין כוונה לממשה, והיא ניתנה רק לצרכים של ניסיון.

  • קישור לתגובה רביעי, 13 ינואר 2016 12:25 הוסף ע״י עדי אביר

    מאיר,

    תגובותיך הן יפות וענייניות ולכן אתעלם מכך שלא הצלחת להתאפק עד הסוף והיית חייב להשוות את דבריי להבלים של 'המיסיונרים הנוצרים שמעוותים את הפסוקים'. אני לא נפגע מכך משום שללא עיוות הפסוקים למיסיונרים הנוצרים לא הייתה שום פרנסה, בדיוק כשם שללא עיוותים אחרים, אותם אתם מכנים בשם 'דרש', 'סוד', 'רמז', 'עומקי תורה' וכדומה, גם הרבנים היו מוצאים את עצמם רעבים ללחם. מי שחושב שהעיוותים שלו יותר נכונים מהעיוותים של האחר מדגים את נטייתו להעדיף את התרגילים הפרשניים שהוא מכיר על פני אלו שאינם מוכרים לו. חשיפה רחבה יותר לשיטות הפרשנות הנוצריות הייתה מגלה שלך שההבדל בין טקטיקות הפרשנות היהודית לטקטיקות פרשנות הנוצרית הוא כמעט זניח.

    לך ברור מראש שכל פרשת העקדה הייתה רק נסיון. לי לא. האם אתה יותר חכם מאברהם אבינו? אם הוא, כמוך, הבין שמדובר בנסיון בלבד מה הטעם בכל התרגיל? מה ניתן ללמוד מכך שאברהם הסכים לשחק את המשחק אם הוא ידע מלכתחילה שהאל לא באמת עומד מאחורי הציווי 'קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ'? האם לא נראה לך שהפרשנות המקלה שלך מעוותת את משמעותו הפשוטה, הברורה והלוגית של הציווי האלוהי והופכת את אברהם ללא יותר מאשר שחקן דרמטי?

    אני רואה שגם לפרשת בת יפתח יש לך תירוץ משכנע ולשיטתך האל שמעולם לא היסס להתערב בעולמם של התחתונים הסכים לקבל את בת יפתח החפה מפשע כקורבן. יפתח לא עשה כל רע. הוא רק הבטיח להעלות לעולה לאלוהיו את 'הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן'. האל הכל יכול, שאף עלה אינו נידף ברוח ללא הסכמתו, היה יכול לגרום לכך שהראשון שייצא מדלת ביתו של יפתח יהיה איזה כלב, חתול או אולי אפילו עכברוש אבל האל שלנו כנראה מעדיף בתולות צעירות על פני כלבים, חתולים ועכברושים. גם יפתח היה יכול להסיק מדברי הנביא ירמיהו שהאל בוחל בקורבנות אדם ולהעלות לעולה איזה פר שמן במקום ילדה קטנה אבל למרות פתח המילוט שמצאת עבורו הוא בכל זאת החליט שאין לו ברירה אלא להקריב את בתו האהובה. מדוע? האם ייתכן שאת האשמה יש לתלות בכך שהנביא ירמיהו יעלה על הבימה כמה מאות שנים מאוחר יותר ובימי השופטים איש עדיין לא העלה על דעתו שהאל אינו מתענג גם על קורבנות אדם?

    אתה מסביר לי בפרוטרוט כיצד היה מתנהל טקס ההנפה אך אינך מוכיח שהלוויים לא היו אמורים להשתתף בטקס הזה בתפקיד הקורבן. קרא בעיון את הכתוב:

    וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר.
    קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם.
    וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ.
    וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת.
    וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
    וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם.
    וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהֹוָה.

    כעת תבדוק אם יש הבדל כשלהו בין הקטע הזה לקטע הבא:

    קַח אֶת הָעֲתֻּדִים מִתּוֹךְ הָעֵדֶר וְטִהַרְתָּ אֹתָם.
    וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם ...
    וְלָקְחוּ הַכֹּהֲנִים פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת.
    וְהִקְרַבְתָּ אֶת הָעֲתֻּדִים לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
    וְהִקְרַבְתָּ אֶת הָעֲתֻּדִים לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֲתֻּדִים.
    וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הָעֲתֻּדִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

    עד כאן אין כל הבדל בין העתודים ללוויים. ההבדל מתחיל בכך שבמקום לכתוב 'וְהָיוּ לְכַפֵּר עַל עָם יִשְׂרָאֵל' נכתב 'וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהֹוָה'. זאת בדיוק אחיזת העיניים עליה אני מדבר. הלויים שהיו אמורים לשמש כקורבן הוחלפו ברגע האחרון בשני פרים והפכו ברגע האחרון למשרתי האל שפרנסתם הומטה על כתפי הציבור אבל עד לרגע האחרון איש לא היה מסוגל לקבוע שהאל יחליט להקל את גזר דינם של הלוויים ולהצילם מאש המזבח. אדרבה, אם הכוונה הנראית לעיין לא הייתה להעלות את הלווים על המזבח מדוע היה צורך בטקס התנופה ומדוע הכתוב מתעקש להשתמש פעמיים במילה 'וְהִקְרַבְתָּ'.

    אני בטוח שרבניך המזועזעים סיפקו לך פרשנויות שמחליקות את הזוועה אבל אין בכוחן להעלים את משמעותו הפשוטה והברורה של הפסוק. למעשה, רש"י עצמו אימץ את דבריי כשהוא פרש:

    'והקהלת את כל עדת - לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם.'

    הזכרתי זאת במאמר וחבל שהחלטת להתעלם מפרשנות זאת במאוצך לשלול את דבריי האפיקורסיים.

    אני מרחיב על תרמית הקרבת הרבנים במאמר 'הקמתה ומימונה של משטרת הלוויים':

    http://1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2010-08-24-10-08-13/2010-11-28-10-24-39/item/275-%D7%94%D7%A7%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D

    בדיוק גמרתי זה עתה לכתוב מאמר בשם 'מדוע אני תמיד טועה'. כדאי אולי שתקרא גם אותו כדי שתבין מדוע נדמה לך שדבריי הם הבל מוחלט.

    http://1vsdat.org/index.php/component/k2/item/1277-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%93-%D7%98%D7%95%D7%A2%D7%94?


    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 13 ינואר 2016 09:59 הוסף ע״י מאיר טל

    עוד בעניין ההנפה.

    וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת-הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת יְהוָה.

    אהרן הניף את הלוויים מתוך בני ישראל והם נהיו שייכים לעובדי המקדש.

    דומה לזה להבדיל אנו רואים בתיאור טקס הכנסתה בכהונה של בת המלך הבבלי נבונאיד, שם נאמר כי המלך מניף אותה לתפקיד הכהונה;

  • קישור לתגובה רביעי, 13 ינואר 2016 09:04 הוסף ע״י מאיר טל

    ידידי כל ההתקפות שלך נגד הדת מאוד מזכירה לי להבדיל את הבליהם של המיסיונרים הנוצרים שמעוותים את הפסוקים. אתה מביא כמה פסוקים ולא את כל הפרק ומעוות את המשמעות שלהם בפרשנות שלך.

    כל הקטע מדבר כאן בפרוש שבורא עולם מקרב את הלוויים להיות לו משרתים בבית המקדש והם מביאים קורבנות מיד בתחילת הקטע להקריבם לפני בורא עולם. הסמכת בני ישראל את הלוויים היא בגדר הסכמתם לסמכות שנתן בורא עולם ללווים להיות משרתי השם. לא מוזכר פה מילה וחצי מילה שהם יהיו חלילה קורבנו אדם. התנופה היא לא של הלוויים עצמם אלא של הקורבנות שהביאו הלוויים כפי שמובא מיד בתחילת הפרק המדובר ח וְלָקְחוּ, פַּר בֶּן-בָּקָר, וּמִנְחָתוֹ, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן; וּפַר-שֵׁנִי בֶן-בָּקָר, תִּקַּח לְחַטָּאת.

    כך הייתה מתבצעת ההנפה.

    הכהן מניח את הקורבן על ידיו של מי שמחויב בקורבן והביאו, אוחז בידיו של מביא הקרבן כשהם מעל ידיו, ומניף את הקורבן לארבעה צדדים: מוליך ומביא לארבע רוחות השמים, מעלה לכיוון מעלה, ומוריד לכיוון מטה‏.

    רואים אנו שלא הניפו חלילה את הלוויים עצמם כאילו היה קורבן אלא את הקורבנות שהלוויים עצמם הביאו.

    במדבר פרק ח

    א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. ג וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן--אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה. ד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא: כַּמַּרְאֶה, אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשָׂה, אֶת-הַמְּנֹרָה. {פ}

    ה וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ו קַח, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְטִהַרְתָּ, אֹתָם. ז וְכֹה-תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם, הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת; וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל-כָּל-בְּשָׂרָם, וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. ח וְלָקְחוּ, פַּר בֶּן-בָּקָר, וּמִנְחָתוֹ, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן; וּפַר-שֵׁנִי בֶן-בָּקָר, תִּקַּח לְחַטָּאת. ט וְהִקְרַבְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם, לִפְנֵי, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְהַלְתָּ--אֶת-כָּל-עֲדַת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. י וְהִקְרַבְתָּ אֶת-הַלְוִיִּם, לִפְנֵי יְהוָה; וְסָמְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הַלְוִיִּם. יא וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת-הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת יְהוָה. יב וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת-יְדֵיהֶם, עַל רֹאשׁ הַפָּרִים; וַעֲשֵׂה אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה, לַיהוָה, לְכַפֵּר, עַל-הַלְוִיִּם. יג וְהַעֲמַדְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם, לִפְנֵי אַהֲרֹן, וְלִפְנֵי בָנָיו; וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה, לַיהוָה. יד וְהִבְדַּלְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם. טו וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם, לַעֲבֹד אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. טז כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: תַּחַת פִּטְרַת כָּל-רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָקַחְתִּי אֹתָם, לִי. יז כִּי לִי כָל-בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: בְּיוֹם, הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם, לִי. יח וָאֶקַּח, אֶת-הַלְוִיִּם, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. יט וָאֶתְּנָה אֶת-הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וּלְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נֶגֶף, בְּגֶשֶׁת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַקֹּדֶשׁ. כ וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לַלְוִיִּם: כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, לַלְוִיִּם--כֵּן-עָשׂוּ לָהֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם, וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם, וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה; וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן, לְטַהֲרָם. כב וְאַחֲרֵי-כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִפְנֵי אַהֲרֹן, וְלִפְנֵי בָנָיו: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה עַל-הַלְוִיִּם, כֵּן עָשׂוּ לָהֶם. {ס} כג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כד זֹאת, אֲשֶׁר לַלְוִיִּם: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמַעְלָה, יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא, בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. כה וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה; וְלֹא יַעֲבֹד, עוֹד. כו וְשֵׁרֵת אֶת-אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת, וַעֲבֹדָה, לֹא יַעֲבֹד; כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם, בְּמִשְׁמְרֹתָם. {פ}

  • קישור לתגובה רביעי, 13 ינואר 2016 08:35 הוסף ע״י מאיר טל

    ידידי בכל פרשת העקדה היה ברור מראש שזהו ניסיון בלבד ואין כאן שום פתח חלילה לקורבנות אדם האסורים על פי המקרא כפי שירמיהו הנביא מביא את סלידת האל משריפת אנשים על המוקד כקורבנות.

    אברהם אבינו פעל בקרב העמים עובדי האלילים ומקריבי קורבנות האדם באותה תקופה כדי ללמד אותם שיש אל אחד יחיד ומיוחד בעולם הסולד מקורבנות אדם. לכן הקב"ה בא אליו בניסיון שהיה מנוגד לפועלו של אברהם שיצא חוצץ נגד עבודת האלילים בזמנו כשפירסם על מציאות הבורא. זה היה ניסיון ובמיוחד לאור הבטחת בורא עולם לאברהם "ביצחק יקרא לך זרע". בסופה של אותה פרשה אומר בורא עולם ע"י המלאך כי היה זה ניסיון בלבד ולא ביטול הגזירה.

    לגבי בת יפתח זה היה חטאו שכשל בו וזה שבורא עולם לא התערב זה בגלל שניתנה בחירה חופשית לאדם לבחור בין הטוב ובין הרע ואם בורא עולם היה מתערב כאן אז היה צריך להתערב בכל ההתרחשויות הרעות האחרות חורבן הבית, גזירות האינקיוויזיציה, השואה וכו'. יפתח לצערנו על פי המקרא בחר ברע.

  • קישור לתגובה שלישי, 02 אוקטובר 2012 21:28 הוסף ע״י עדי אביר

    עדו,

    אם כולם היו יוצאים מנקודת ההשקפה שהיהדות היא שקר וזיוף לא היה צורך בכל האתר הזה. הבעיה היא שרבים מאמינים שכל דברי התנ"ך והתושב"ע הם אמת לאמיתה והמאמרים שאני כותב מיועדים להם ולא לאנשים כמוך.

    אינך יכול לשכנע את הצד השני באמצעות הצהרות מהבלקון, אפילו אם לך הן נראות נכונות לחלוטין. אם ברצונך לגרום לחולקים עליך לשנות את דעתם עליך לעשות אחד מהשניים: להוכיח את טענותיך או להדגים לצד השני את חולשת טענותיו ואת הסתירות הפנימיות שמציפות את אמירותיו. למרבה הצער אין שום דרך להוכיח שהדעות האתאיסטיות הן נכונות בצורה וודאית ומוחלטת ולא נותר לנו אלא לתקוף את הסתירות וכרעי התרנגולת עליהם נשענות האמונות של אלו שקיבלו על עצמם את הדת היהודית. זאת נוכל לחעשות רק אם נצא מתוך הנחות היסוד והמקורות שלהם, מבלי להתנשא ולהתיימר להיות בעלי ידע מיוחס שאינו דורש כל הוכחה נוספת.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 02 אוקטובר 2012 19:56 הוסף ע״י עדו

    תגיד עדי, זה לא קצת מגוחך?
    אתה מאשים את רד"ק שהמציא סיפורים מדמיונו הקודח ומאיפה הגיעו שאר הסיפורים? הרי גם סיפור בת יפתח עצמו איננו אמת או לפחות אין לנו שום סיבה להניח שמשהו ממנו קרה. כך גם כל התורה 'שבכתב' להבדיל מהתורה הכתובה שנקראת משום מה תורה 'שבעל פה' למרות שגם היא נכתבה על ספר.
    זה קצת מזכיר לי את אותה אסטרולוגית שהזהירה משרלטנים שמפרשים לא נכון את נוסטרדמוס. שרלטנית מזהירה את הציבור משרלטנים שמפרשים לא נכון שרלטן, נו שיהיה.

  • קישור לתגובה ראשון, 30 ספטמבר 2012 21:20 הוסף ע״י עדי אביר

    ידידי המטיף,

    בא לא ננסה לפענח את כוונת הפסוק ובמקום זאת בא נשאל את עצמנו שלוש שאלות אחרות:

    1. מניין הרד"ק ידע שבת יפתח לא הוצאה להורג?
    2. איך הרד"ק העז לסתור את דברי הגמרא בתענית ד:א מהם משתמע שבת יפתח דווקא כן נשחטה על ידי אביה?
    3. מדוע הרד"ק לא סייג את דבריו בביטוי ענווה דוגמת 'לפי דעתי', 'נדמה לי' או 'כך אני חושב' ובמקום זאת הוא מסר את פירושו בלשון קטגורית כאילו הדברים הם ברורים וחד-משמעיים?

    אני מבין שהרד"ק חיפש דרך להגן על תדמיתו של האל ולהחליק החוצה את מעורבותו בפרשה אבל מניין הוא נוטל את החוצפה להמציא תירוץ חדש שסותר בעליל את דברי רבי יוחנן (שנמסרו על ידי רבי שמואל בר נחמני)?

    הפרשנים, כמו כולנו, הם רק בני אדם ולכן מעולם לא היה לי ברור מדוע שומרי האמונים מאמצים את דבריהם מבלי להיעצר ולשאול על מה מתבססות כל ההצהרות הנחרצות שלהם. האם הם מסתמכים תמיד על מסורות קדומות? במקרה זה לפחות ברור שלא. הרד"ק חי בערך אלף שנה אחרי תחילת העידן האמוראי וכמאה ועשרים שנים אחרי רש"י ולא ייתכן שבידיו הייתה מסורת שלא הייתה ידועה לרבי יוחנן ולרש"י (שמנסה לטשטש את הסיפור בדרך אחרת לחלוטין). לא נותר לנו אלא להניח שהרד"ק, בניסוחו החד-משמעי, פשוט מסר לנו איזה סיפור שהומצא הרבה אחרי ימי התלמוד וכנראה גם אחרי ימיו של רש"י.

    האם זאת היהדות - אוסף של ספקולציות חסרות כל ביסוס שהרבנים המציאו במטרה לרכך את המשמעויות הקשות שקודמיהם שתלו, לרוב בלי משים, בתנ"ך, בתלמוד ובמדרשים? אם הרד"ק יכול להשתיל ביהדות השערה חסרת כל סימוכין האם לא נוכל להניח שכמוהו נהגו כל שאר הרבנים שתמיד ניסחו את הספקולציות שלהם בצורה סמכותית כאילו הדברים הגיעו אליהם היישר מפיו של האל?

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 30 ספטמבר 2012 20:16 הוסף ע״י עדו

    אני דווקא חושב שהמסר מסיפור העקדה הוא מאד מתקדם.
    מצד אחד האל תובע ציות מוחלט. ישעיהו ליבוביץ' הסביר שזוהי מהותה של האמונה כערך. לא מאמינים כי 'יצא לנו משהו מזה'. שום דבר לא יכול להיות יותר גרוע מלהרוג את הבן שלך עצמך ובשרך ושום פרס לא יכול לנחם אותך על זה. גם אין כאן שום דבר מוסרי ומעבר לזה יש פה הפרה של הבטחה מפורשת של האל לאברהם בברית בין הבתרים. אף על פי כן אברהם מוכן להקריב את בנו כי האמונה היא מבחינתו הערך העליון לפני כל דבר אחר.
    אבל. הסיפור המקראי נותן טוויסט ואומר משהו מאד ברור: נכון שאתה צריך לשים את האמונה לפני כל דבר אחר ודבר האלוהים מבטל הכל כולל מוסר וערכים. אבל - האלוהים של בני ישראל לא רוצה קורבנות אדם. רוצים להרוג אנשים? אל תערבו את אלוהים בזה.
    בסיפור יפתח הגלעדי לא מוזכר בכלל אלוהים ולא ידוע לנו שהוא היה מעניש את יפתח אם הלה היה נסוג מהנדר שלו. כלומר, לפי מה שלמדנו מסיפור העקדה, כל ההחלטה להקריב את בת יפתח הייתה של יפתח ושלו בלבד, כפי שכתבת - האל איננו מתערב בכלל ואי אפשר לדעת מה דעתו על העניין (אולי הוא דווקא חשב שיפתח חוטא בכך שהוא מקיים את הנדר?)

  • קישור לתגובה ראשון, 30 ספטמבר 2012 16:00 הוסף ע״י המטיף

    יש מחלוקת מה עשה בה יפתח, ואיך קיים את נדרו בסופו של דבר: לפי פירוש אחד הקריב אותה ממש (מצודת דוד), ורד"ק מפרש, שעשה לה בית והכניסה שם, והיתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם - לא התחתנה לעולם, ולא היו לה ילדים. והיה חק בישראל, כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל, וזה פירוש "לתנות" (לפי הפירוש הראשון, הכוונה לבכות על גורלה).

  • קישור לתגובה שישי, 18 נובמבר 2011 12:50 הוסף ע״י שי

    אפשר להוסיף את הפסוק הזה
    ויקרא כז כט כָּל-חֵרֶם, אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן-הָאָדָם--לֹא יִפָּדֶה: מוֹת, יוּמָת.
    יש כמובן אפולוגיות (אתה מוזמן לעבור עליהן ולסכם אותן) אבל בפשטות מדובר על יכולת להחרים אדם או קבוצת בני אדם ואז יש להרוג אותם לשם האל (מעין החרם שעשו על תושבי יבש גלעד כאן http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0721.htm). לא מדובר על הקרבתם על המזבח אלא הריגתם כליל לשם האל. ראה למשל כאן
    http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%A2:%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F_%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%9B%D7%96_%D7%9B%D7%98

  • קישור לתגובה שישי, 29 יולי 2011 23:34 הוסף ע״י א

    עדי אביר ישר כוח

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים