Skip to content

1VSDAT

שלישי, 03 אוגוסט 2010 11:12

קטלוג הפשעים של דוד

דרג מאמר זה
(6 מדרגים)
דוד יפה העיניים נבחר לשמש כסמל ומופת לכל עבדקן יהודי ולכן קצת מפתיע לגלות שספר הספרים החליט להדביק לו שובל ארוך של חטאים, פשעים ועוולות. הרבנים ניסו אמנם לתרץ את פשעיו של האיש האלים והתוקפני הזה אבל כל להטוטיהם לא היו מצליחים להצילו מהעונשים הקשים שכל בית דין בינלאומי שמכבד את עצמו היה נאלץ לגזור עליו. במאמר זה ניווכח שנעים הזמירות נהג לקדם את ענייניו לא רק בפיזוזים בפני אלוהיו אלא גם באמצעות רצח, סחיטת דמי חסות, פשעי מלחמה ושבועות שקר. בנוסף, הוא לא בחל גם בבגידה במלכות, ניאוף, כפיות טובה ועבודה זרה ונראה שהוא היחיד שהצליח לאסוף לאמתחתו את כל החטאים שהרבנים כל כך אוהבים לאסור. 
 
 
רצח
 
דוד פקד להרוג נער עמלקי צעיר שנעתר לבקשת שאול המלך ועזר לו להתאבד:
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם. וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה וָיּאֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי. וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה. ... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ יְהֹוָה. וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ יְהֹוָה.[א]
 
לא נוכל לטעון בודאות גמורה שהנער לקח לקברו מידע מפליל שדוד העדיף להעלים מדפי ההיסטוריה אבל באותה מידה לא נוכל לפקפק בעובדה שדוד ציווה לרצוח את הצעיר המבוהל כאשר הוא עדיין לא היה מלך, חבר סנהדרין או אפילו דיין בבית דין רבני כלשהו אלא רק מנהיג של כנופיה מקומית שהתמחתה בשוד, גבית דמי חסות וסחיטה באיומים. עם זאת, מעמדו המפוקפק לא מנע ממנו לשקול את כל הפלפולים התלמודיים, להתקין הוראת שעה ולפסוק את דינו של הנער בהתאם לכל התכתיבים ההלכתיים:
כמבואר בגמרא, מי שאומר לחברו 'חבול בי' וחברו חובל בו, חייב בדין וכל שכן אם מדובר בהריגת מלך. העובדה שהמלך ציווה עליו להורגו אינה פוטרת אותו מעונש שכן במקרה שדברי הרב סותרים את דברי התלמיד חייבים לשמוע בקול הרב ולא בקול התלמיד. התורה, השקולה כאן לרב, אוסרת להרוג, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במלך, ולכן היה על הנער העמלקי להתעלם מבקשתו של שאול, המשול כאן לתלמיד, ולא לפגוע בו. עם זאת, כיוון שלא היו עדים לאירוע והנער הרשיע את עצמו הוא היה אמור להיות פטור מבחינה הלכתית[ב] אבל דוד התקין הוראת שעה כדי ללמד את הבריות שאסור לשלוח יד במלכות, כשם שהוא עצמו נזהר שלא לפגוע במלך בעת ששאול רדף אחריו ועל פי ההלכה מותר היה לו לפגוע ברודף אותו.[1]
 
דוד לא הסתפק ברציחתו של הנער העמלקי ומאוחר יותר הוא פקד על יואב בן צרויה לארגן גם את מותו של אחד מחייליו שבמקרה עמד בינו לבין תשוקתו:
 
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה. וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת. וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם. וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי.[ג]
 
דוד ראה מגג ביתו אשה רוחצת, שלח להביאה ושכב עימה. האשה נכנסה להריון ודוד שמין הסתם קצת חשש לשמו הטוב השיב את הבעל משדה הקרב ושלח אותו לביתו בתקווה שבבא היום ניתן יהיה לייחס לזכותו את הכרס ההולכת ותופחת. טוב ליבו הפתאומי של המלך לא בלבל את הבעל והוא סרב לבקר את מיטת אשתו. בתנאים אלו לדוד לא נותרה שום ברירה אלא לצוות את מותו.  
 
לכאורה ניתן לומר שדוד מצא דרך פשוטה ויעילה להוציא קוץ מטריד שננעץ באחוריו אבל איש לא יעלה על דעתו שגם לרבותינו התמונה תיראה כה בהירה. צדיק כדוד לא יהרוג את אחד מלוחמיו רק כדי להשתיק סקנדל ולשחרר מכבליה אשה נחשקת אך לא ארך הזמן עד שרבותינו יצאו בהצהרה הבאה:
 
כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.[2]
 
הכיצד? פשוט מאד: המקרא נוהג להצמיד לשורש 'רע' את המילה 'ויעש' ואילו בפסוק המתייחס לחטאו של דוד כתוב:
 
מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַו אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.[ד]
 
מכך שהכתוב בוחר להשתמש בביטוי החריג 'לַעֲשׂוֹת הָרַע' ניתן להבין שדוד רק ביקש בליבו לעשות מעשה רע אך נמנע מלעשות זאת בפועל. בהמשך הפסוק אמנם מציין 'אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב' אבל כאן העבירה נעוצה בכך שעל פי סדרי הדין התקינים דוד היה צריך לדון את אוריה בפני הסנהדרין ובמקום זאת הוא הוציא את המורד להורג מבלי שקיבל מהגוף המוסמך את חותמת הגומי. בהמשכו של אותו פסוק כתוב גם 'וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה' ומכאן ברור שנשואיו של דוד עם בת-שבע היו חוקיים שהרי דוד לא היה לוקח אותה לאשה אם היא עדיין היתה אשת איש.
 
התעללות בפסוק תמים אחר לימדה את הרבנים שכל מי שיצא למלחמות בית דוד נהג לכתוב גט כריתות לאשתוולכן בת שבע למעשה כבר לא היתה נשואה לאוריה בעת שנאפה עם דוד והתורה שאסרה עלינו רק את הנשואות והארוסות מעולם לא אסרה עלינו גם את הגרושות. באותו אופן, גם סופו של הפסוק, 'וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן' חייב ללמד זכות על המלך הצדיק - כשם שאין נענשים על הריגה באמצעות חרב בני עמון כך גם דוד אינו חייב בעונש על הריגתו של אוריה החיתי.
 
לאוריה החיתי למעשה הגיע גזר דין המוות שהוטל עליו וזאת משום שהיה מורד מסוכן במלכות כפי שניתן ללמוד מהדברים שאמר למלך דוד, 'וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים'[ה] וכידוע לכל אין בוגד נקלה יותר מזה שמזכיר את אדנותו של אחר בפניו של המלך.[3]
 
 
סחיטת דמי חסות
 
דוד, במדבר, שומע שעשיר מופלג בשם נבל גוזז את צאנו ומחליט להשתתף בשמחה. הוא שולח עשרה נערים ומנחה אותם לבשר לנבל ששלום לו, לביתו ולכל אשר לו. הנערים התבקשו גם להזכיר לנבל שדוד לא פגע ברועיו ולא לקח מהם דבר כל ימי שבתם בכרמל. התנהגות מופתית זאת לא נבעה מרצון לקבל פרס כלשהו אבל נבל בהחלט רשאי, אם הנערים מוצאים חן בעיניו, לתגמל אותם בכל אשר תמצא ידו. הבקשה המנומסת הרגיזה את נבל שלא כל כך הבין מדוע עליו לתת מרכושו ל'עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו'[ו] והוא משלח את נערי דוד לדרכם.
 
דוד רואה שנבל מתקשה להבין דברי נועם ומחליט לפתוח את הנושא מחדש, הפעם כשהוא מלווה בארבע מאות לוחמים חמושים. אביגיל, אשתו של נבל, מבינה את טעותו של בעלה וממהרת לרדת לקראת הבריון האלים עם שיירת חמורים עמוסת תקרובת. במפגש בין השניים דוד מתרעם על שבעלה של אביגיל לא גמל לו על החסות שאנשיו העניקו לרועיו ומודיע לה שבכוונתו לסגור עימו חשבון. אביגיל, ברמיזות שכיסו בעדינות את המזימה הנסתרת, משכנעת את הבריון שההשגחה העליונה ממילא עתידה לנקום בכל אויביו ולכן אין לו שום סיבה ללכלך את ידיו בדמם של נבל ובני ביתו. דוד מבין את הרמז, במיוחד לאור בקשתה של אביגיל שיזכור אותה לאחר שהאל ימצא פתרון לבעיה, והוא לוקח את הדוגמיות שהביאה ויורד להמתין לצעדיהם הבאים של האל ואביגיל. השנים אינם מתמהמהים וכבר למחרת בבוקר אביגיל מדווחת לבעלה על אירועי יום האתמול ונבל חוטף דום לב. עשרה ימים מאוחר יותר האל משלים את המלאכה, ממית את נבל ופותח את הדלת לנשואיהם של דוד ואשתו לשעבר של נבל הכרמלי.
 
 
פשעי מלחמה
 
יש להניח שמי שהיה שותף פעיל להריגתם של רבים מבני עמו לא ירתע גם מרצח שיטתי של בני עמים אחרים והתנ"ך אכן מספק לנו לא מעט דוגמאות לפשעי המלחמה שנעים הזמירות הספיק לבצע לפני שנלקח אל אבותיו. בעת האירוע הראשון דוד עדיין היה לא יותר מאשר ראש כנופיה שפעלה בחסות אכיש מלך גת אבל מעמדו השולי לא הפריע לו להשמיד את כל יושבי הנגב:
 
וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּרְזִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי. וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים:[ז]
 
אם, למרות הניסוח החד והנקי, יש מי שמתקשה בהבנת הנקרא עליו רק לפנות לרד"ק כדי להסיר כל ספק שעלול לנקר בליבו:
'כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם' - פירושו כי אותן משפחות שזכר היו יושבות באותה הארץ מקדם לבטח עד בואכה שורה ועד ארץ מצרים ולפיכך לא היו נשמרים כי לא היתה להם מלחמה עם אדם ודוד בא עליהם והכה הארץ ושלל שלל רב ולא היה נודע מי היה עושה להם זאת הרעה כי לא יחיה איש ואשה.[4]
 
דוד רק פשט על השבטים היושבים לבטח כדי לבזוז 'צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים' אבל מחשש שהקורבנות ישטחו את טענותיהם בפני אכיש ויגרמו למלך להעניש את הפושע האלים שפעל בלי סמכות וללא רשות, הוא מחליט להעלים את העדויות ולהרוג את כל הניצולים. הסבר זה חייב להרגיע כל מי שמאמין שהעם הנבחר אינו מחויב לאף אמת מידה מוסרית במגעיו עם גויים אבל הוא משאיר בלתי פתורה שאלה אחת חשובה:היכן היה האל באותה שעה? מדוע הוא לא מנע מדוד לטבוח כל כך הרבה חפים מפשע? שאלות אלו אינן מצליחות להטריד את חכמינו וברור היה להם שלדוד ניתן אישור אלוהי גורף שהתיר לו להשמיד את כל השבטים שניקרו על דרכו, כפי שמסביר המלבי"ם:
'הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם' – מימות יהושע והם מן השבע עממין שקיים בהם מצות 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה'.[5]
 
במילים אחרות, האל, בצוותו:
 
רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.[ח]
 
נתן לדוד גושפנקה גורפת להרוג את כל החיתים, האמורים, הכנענים, הפריזים החיוים והיבוסים שניקרו על דרכו ולא נטעה אם נניח שכוונתו היתה לכלול במניין גם את הגרגשים המוזכרים בפסוק:
 
כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.[ט]
 
לעממים הללו נוכל להוסיף בבטחה גם את העמלקים עליהם נאמר:
 
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.[י]
 
ונגזר:
 
וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.[יא]
 
מכל הפסוקים הללו חכמינו היו רוצים שנבין שדוד לא חרג ממסגרת האישורים האלוהיים בעת שהוא טבח את כל הגברים והנשים בקרב השבטים שעד אותה עת ישבו לבטח במרחבי הנגב עד גבול ארץ מצרים. הצרה היא שהמטריה האלוהית כיסתה רק טבח של חיתים, אמורים, כנענים, פריזים, חיוים, יבוסים, גירגשים ועמלקים ואיש לא טרח לאשר מראש גם את רציחתם של הגשורים והגרזים.
 
הדעת אמנם נותנת שיהוה לא יתרגש יתר על המידה אם בחירו ישמיד עוד כמה שבטים שהכתוב שכח להזכיר אבל האם די בהסק הגיוני זה כדי להכשיר קטל המוני של שבטים שישבו לבטח מאז ומעולם? האם כל בריון יכול לטבוח נשים, ילדים וזקנים ועדיין לצאת צדיק מושלם? החסודים ינסו להסביר שאין לשפוט את דוד באמות מידה שעוצבו אלפיים שנה מאוחר יותר ובימים הקדומים ההם פשעי המלחמה היו לא יותר מאשר עניין שבשגרה. צדק מסוים אכן יש בדבריהם אך עדיין קשה להבין מדוע האל התעקש לכבול את עצמו למוסכמות של המאה האחת עשרה לפני הספירה בידעו היטב שבבא היום רוב האנושות תצטער על שלא ניתן להעמיד את דוד בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. האם זה המוסר שאלוהינו מצפה שנאמץ לעצמנו? האם לא היה באמתחתו דמות מופת ראויה יותר?
האמת היא שבין דפי התנ"ך ניתן למצא דוגמה להתנהגות הרבה יותר נאותה וגם זאת, למרבה האירוניה, בהקשרו של דוד. הסיפור הבסיסי אינו נושא בחובו הפתעות מיותרות:
 
וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ ... וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם. ... וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי ... אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה. וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכָל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה. וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ.[יב]
 
העמלקים פושטים על צקלג, שורפים אותה ולוקחים בשבי את יושביה. דוד דולק אחריהם, נעזר במשתף פעולה וקוטל את כל חסרי המזל שלא הצליחו למלט את נפשם. עד כאן הכל שגרתי ובמידה מסוימת אפילו לגיטימי. התמונה משתנה כליל כשמרחיבים את היריעה:
 
וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. ... וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד. וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד.[יג]
 
העמלקים הבינו שאסור לערב רגשות בעסקים ולכן הם נזהרו שלא להמית ולו שבוי ישראלי אחד. אלוהיהם כנראה לא ציווה עליהם למחות את זכר ישראל מתחת לשמיים ולכן לא נעדר לבני ישראל 'מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת'. לדוד, לעומת זאת, היו עקרונות הרבה יותר נעלים ולכן הוא הרגיש חופשי להכות 'מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם' ולטבוח את כל מי שרק נפל לידיו.
 
מעללי דוד לא הסתיימו גם לאחר שפירק את כנופיתו והפך למלכם של כל שבטי ישראל. עתה כבר לא עמדו לרשותו רק כמה מאות לוחמים מרי נפש ובעת הצורך הוא יכל לגייס למשימותיו את כל הגדודים השבטיים. הצבאות הגדולים אפשרו לו להעפיל לפסגות חדשות:
   
וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ. וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד. וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְכֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלָם.[יד]
 
דוד לוכד את עריהם של בני עמון, שם על ראשו את כתרו של המלך המובס, בוזז את שלל הערים ומענה את תושביהם בשיטות מתקדמות ויצירתיות: הוא גוזר את בשרם 'בַּמְּגֵרָה' - סכין משוננת או מסור, הוא דש את גופם ב'חֲרִצֵי הַבַּרְזֶל' - כלי ברזל מחורצים שמשמשים לדיש, הוא קוטע את אבריהם 'בְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל' – גרזנים לביקוע עצים או כלי ברזל לחיתוך אבנים והוא שורף אותם 'בַּמַּלְבֵּן' – כבשן ששורפים בו לבנים.[6]
 
הרלב"ג מסכם את כוונותיו הטובות של דוד:
 
'וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל' וגומר - רוצה לומר ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות מה שלא יעלם והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל. ... ויש באלו הדברים מן האכזריות יותר מההריגה בחרב פיפיות.[7]
 
ואכן אין ספק שטוב יעשה כל מי שרוצה לזרוע טרור ופחד על כל סביבותיו אם ינסר את שבוייו במסור, ידוש את בשרם בכלי דיש, יקטע את אבריהם בגרזנים וישרוף את גופותיהם בכבשנים. מעניין, עם זאת, שרוב העריצים שהשאירו את רישומם בהיסטוריה הסתפקו באלימות הרבה יותר מעודנת וחוץ מטימור, איוון האיום והרוזן דרקולה קשה להזכר בעוד כובש שהצליח להגיע לדרגת האכזריות של אהוב נפשו של האל.
  
בפשע המלחמה אחר דוד מוותר על מסורים, כלי דיש, גרזנים וכבשנים ומסתפק רק בחבלים:
    
וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה.[טו]
 
דוד בחר והרג, באופן שרירותי לגמרי, שני שלישים מבני מואב ואלמלא ידענו שמדובר פה בצדיק גמור היינו חושבים שהקשר ההדוק עם בורא העולם בלבל אותו וגרם לו לחשוב שגם לו מותר לחרוץ גורלות ולקבוע מי לחסד ומי לשבט. חכמינו זכרונם לברכה לא נפלו למלכודת והם הסבירו:
 
שבשעה שברח דוד מפני שאול הוליך אביו ואמו אל מלך מואב כי היה ירא מפני שאול והיה בוטח בהם לפי שהיה מרות המואביה הדא הוא דכתיב 'וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים[טז] ואומר 'וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה'[יז] ולכך קראו סיר[יח] מה הבשר מתעכל בסיר כך נתעכלו שם שהרגם מלך מואב ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד שברח אצל נחש מלך בני עמון ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה ליתנו והוא החסד שעשה נחש עם דוד ולפיכך נתגרה עם המואבים הדא הוא דכתיב 'וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה'.[8]
 
לא גחמת סתם, כך המדרש, הביאה על המואבים את חורבנם אלא שדוד נקם בהם על עוד אחד מאותם פשעים שהתנ"ך שכח להזכיר והחכמים הצליחו לחשוף מעומקם של הפסוקים. המקרא אינו מתאר את צאתם של ישי ואשתו ממואב ולפרשנים ברור כשמש שמלך מואב הרג את זוג הקשישים והביא על עצמו את העונש הראוי.[9] עם זאת, טוב עשה התנ"ך כשלא קשר בין שני האירועים שאם לא כן היינו עוד מסיקים שגם הגבורה חושבת שנקמה אישית מצדיקה את הריגתם של שני שליש מבניו של עם שכן.
 
אם חששנו שדוד יסתפק בטביחתם של גשורים, גרגזים, עמלקים, עמונים ומואבים בלבד בא המקרא וכדרך אגב מספר לנו על רצח עם נוסף שניתן לייחס לבחירו של אב הרחמים:
 
וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם.[יט]
 
אדום היא ארץ די גדולה ולא ביום אחד ניתן להכרית את כל הזכרים בממלכה. עם זאת, למרות ששת החודשים שהוקדשו לפרויקט ועל אף הניסוח החד-משמעי, נראה שהאל החליט בכל זאת להציל מספר זכרים, ולו רק כדי לאפשר ליהורם בו יהושפט להכות שוב את בני אדום[כ], לאמציהו בן יואש להרוג מהם עשרת אלפים איש[כא], לחרב האלוהים לבצע בערלים הללו טבח גדול[כב] ולידו של האל לשוב ולנקום באדום ולהכרית ממנה אדם ובהמה[כג].
 
 
שותפות לדבר עבירה
 
האל מודיע לעבדו הנאמן שהרעב שפשע בארץ בא כעונש על שהמלך שאול המית את הגבעונים. דוד קורא לגבעונים ומבקש לדעת כיצד יוכל לכפר על הפשע הנורא והגבעונים מודיעים לו:
יֻנתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהֹוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהֹוָה ...[כד]
 
דוד אינו מטריד את עצמו בעובדה שהתנ"ך מעולם לא תיאר את העוול ההיסטורי והוא גם אינו מחפש שום פלפול הלכתי שיציל את החפים מפשע ובמקום זאת הוא נותן בידי הגבעונים את:
שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.[כה]
 
והגבעונים, בהבינם היכן מרוחה החמאה, מיהרו להוציא להורג את שבעת הנסיכים:
 
וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּים יָחַד וְהֵםָ הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים ִתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.[כו]
 
הרצח הנפשע אינו מערער את שלוות נפשו של רש"י ובעקבות התלמוד[10] הוא מצליח למצא את הפן המחנך אפילו בסיפור בלהות זה:
נאמר 'וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם'[כז], כלומר, המומתים לא נקברו כל ימות הגשמים בתשרי. לכאורה יש בכך משום עבירה שהרי נאמר 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא'[כח], אלא אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שכן העוברים והשבים היו שואלים 'מה טיבם של אלו?' והיו עונים להם 'מבני מלכים הם'. כשהעוברים והשבים היו שואלים 'מה עשו'?' היו עונים להם 'הם פשטו ידם בגרים גרורים' ואז היו הבריות אומרים 'אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו'.[11]
 
ראו כמה אנו נהדרים - אנו מענישים כל מי שפושט ידו בגרים, אפילו אם הוא מזרע המלוכה! הבעיה היחידה היא שבנותיו של שאול ניתנו לבעליהן בעת ששאול כבר ישב על כס המלוכה[כט] ושאול מלך רק שנתיים[ל] ולכן נכדיו המסכנים היו לכל היותר עוללים יונקי שד בעת ששאול כביכול פשט את ידו בגרים הגרורים. עוללים אינם ברי עונשין ולכן רציחתם, אף אם בידי שליחים, לא רק שאינה מקדשת שם שמיים אלא שכל אדם בר דעת שראה את הזועה היה חייב לומר לעצמו 'אין לך אומה שראוי לברוח ממנה כאומה זו'. גם אנו נוכל להוסיף לכך ולומר שדוד המלך היה צריך להתבייש, להסתגר בהיכלו ולא להראות עוד את פניו בקרב אנשים בני תרבות.
 
במקרה זה ניתן לכאורה לזכות את דוד ולחייב את האל. בסופו של דבר האל הוא זה שבחר להרעיב את בני ישראל כעונש על עוול היסטורי כלשהו שהתרחש בימיו של השלטון הקודם ורק בעטיו נאלץ דוד להקריב לגבעונים את שבעת צאצאיו של שאול. עם זאת, אפילו אם האשמה להרג החפים מפשע נחה על כתפיו של האל אין כל ספק שהמוטב העיקרי של הפשע המתועב הוא לא אחר מאשר דוד המלך שזכה לראות בהעלמותם של שבעה מתחרים לכתר שזכותם לרשת את כסאו של שאול עלתה בעשרות מונים על זכותו הוא.
 
חיסולם של היריבים הפוטנציאלים הוא רק דוגמה אחת מיני רבות למחול האימים שהאל ובחיריו נהגו לרקוד על גוויותיהם של בני ישראל. באירוע אחר ארוע ניתן לאבחן את אותו דפוס פעולה: האל מחליט להעניש את עמו הנבחר, המנהיג הצדיק מנסה להפיס את דעתו והעם משלם את המחיר. כאן צמד האוהבים הסתפק בשבעה חפים מפשע בלבד אבל כשנחה עליהם הרוח גם עשרות אלפי הרוגים הם עבורם עניין של מה בכך, כפי שניתן ללמוד מאירוע שמתחיל בפסוק מבשר רעות:
וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה.[לא]
 
יהוה, מסיבה בלתי מוסברת, ממשיך לכעוס על העם ולכן הוא מסית את דוד וכופה עליו לערוך מפקד של בני השבטים. עריכת מפקד, אפילו אם היא באה בהסתה אלוהית, היא חטא חמור והאל מבין שחלה עליו חובה להעניש את המלך החוטא בכל חומרת הדין:
 
וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר יְהֹוָה הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֶה דָוִד לֵאמֹר. הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהֹוָה שָׁלשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהֹוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָו (קרי: רַחֲמָיו) וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. וַיִּתֵּן יְהֹוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.[לב]
 
דוד נאלץ לבחור באחד משלושה עונשים אלטרנטיביים: שבע שנות רעב, שלושה חודשי מנוסה או שלושה ימי דבר. המלך בוחר להפקיד את גורלו בידיו של אב-הרחמים והאל, שזה עתה קיבל אישור לעשות כרצונו, פותח בשלושה ימי קטל במהלכם עם ישראל מכפר על עוולות מלכו בשבעים אלף הרוגים. שבעים אלף סטטיסטיים חפים מפשע שילמו בחייהם על עוולותיהם של אחרים. הסיפור תם ונשלם, האל שיחק את התפקיד שנכתב עבורו ואנו הפקנו את כל מוסרי ההשכל המחכימים והבנו עד כמה מסוכנת היא הסטיה מדרך הישר.
 
 
שבועת שקר
 
דוד נשבע פעמיים שלא יפגע בבית שאול: פעם אחת בעת שיהונתן, שכבר הבין לאן נושבת הרוח, כרת עימו ברית והשביע אותו שכאשר יהוה יכרית את אויבי דוד הבריון עצמו לא יינצל את ההזדמנות כדי לפגוע בבני ביתו של יהונתן[לג] ופעם שניה כששאול המלך הגיע למסקנה שלא ניתן לחסום את דרכו של דוד לכס המלוכה ומשביע את הפרחח הצעיר שלא יהרוג את צאצאיו אחרי מותו[לד]. שאול ויהונתן כנראה ידעו עם מי יש להם עסק שכן למרות השבועות המפורשות דוד לא הסס למחוק מעל פני האדמה את כל צאצאי שאול שיכלו לסכן את כסאו:
 
וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּים יָחַד וְהֵםָ הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים ִתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.[לה]
 
לזכותו של דוד ניתן לומר שהוא בחר להסתכן ולהשאיר בחיים את מפיבושת בן יהונתן. עם זאת, מפיבושת היה נכה בשתי רגליו ונכותו מנעה ממנו לעלות על כס המלוכה ולסכן את מעמדו של דוד. בכל זאת וליתר בטחון, דוד וידא שמפיבושת יאכל על שולחנו ויהנה מפיקוח צמוד של המלך ומשרתיו.[לו]
 
במקרה אחר דוד נשבע לשמעי בן גרא, אחד מקרוביו של המלך שאול, שלא יהרוג אותו למרות שאותו שמעי קילל וסקל אותו בעת שנס מפני בנו המורד אבשלום[לז]. את השבועה הזאת דוד אמנם לא הפר עד יום מותו אבל קשה היה לו להפרד מהעולם ולהשאיר אחריו חשבונות לא סגורים ולכן לפני מותו הוא ציווה על בנו שלמה:
 
וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהֹוָה לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל.[לח]
 
שלמה מצא דרך מקורית למלא את מצוות אביו: הוא אסר על שמעי בן גרא לצאת מגבולות העיר ירושלים וכששמעי החליט יום אחד לצאת לגת כדי להחזיר לעצמו שני עבדים נמלטים הוא קפץ על ההזדמנות וציווה על בניהו בן יהוידע לסגור את החשבון ההיסטורי ולהרוג את האיש שקילל וסקל באבנים את אביו הנוקמני.[לט]  
 
 
כפיות טובה
 
את תחושת הנקם שפיעמה בחזהו של דוד כבר פגשנו בסיפור על שמעי בן גרא אך מסתבר ששמעי לא היה היחיד שהצליח לפתוח חשבון דמים עם המלך המופתי:
וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.[מ]
 
מה בדיוק עשה יואב כדי לעורר עליו את כעסו של מלכו? לוחם זה לא היה רק בן אחותו של דוד אלא גם בן לווייתו הותיק ביותר, המסור ביותר והנאמן ביותר. יואב אמנם הרג את אבנר בן נר מאחורי גבו של דוד[מא] אבל אבנר הוא זה שהרג את עשהאל, אחיו של יואב[מב], ואך טבעי הוא שיואב ירצה לנקום את דמו, בדיוק כשם שדוד מצא לנכון לטבוח שני שליש מבני מואב כנקמה על רציחתם כביכול של אביו ואימו.
 
לאור התקדים הרצחני האם דוד באמת יכול לבא בטענות כלפי מי שהגביל את נקמתו לנפש אחת בלבד, מה עוד שדוד, בסופו של דבר, היה זה שנהנה ממעשהו של יואב. נקמת הדם הסירה מהבמה שחקן בלתי אמין שכבר הפגין את נכונותו לבגוד במלכו החוקי, איש-בושת בן שאול[מג], וסיפקה לדוד הזדמנות פז להתנער בפומבי מהרצח ועל ידי כך להשיל מעליו את תדמית הבריון צמא הדם ולמצב את עצמו כגורם אחראי וממלכתי שנחרד מכל נסיון להתנכל למתנגדיו משכבר הימים.[מד]       
 
כחלק מהמאמץ לשנות את תדמיתו דוד הצהיר:
נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם יְהֹוָה עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם.[מה]
 
אבל ברור שדברים נאמרו רק כדי לשפר את יחסי הציבור המעורערים שלו שכן לא עובר זמן רב והכתוב מספר:
 
וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּו. וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר[מו]
 
כשאתה מאחל למישהו שלא יכרתו מביתו זבים, מצורעים ושאר מרעין בישין אתה לא רץ וממנה אותו למפקד העליון של צבאך ויותר מכל, אתה לא משתף אותו בקנוניותיך האפלות ביותר, דוגמת רציחתו של אוריה החיתי[מז], ומצפה שממנו שלא יחשוף ברבים את מזימותיך השפלות.
יואב גם יזם והוביל את הפיוס בין דוד לבנו אבשלום[מח] ולאחר שהמלך שלח אותו להשיב את הנער לירושלים הוא נפל על פניו ואמר:
 
הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּוָ.[מט]
 
למשימות החשובות ביותר נהוג לשלוח את המשרתים הנאמנים ביותר ולכן אין להאשים את יואב אם הסיק שהמלך סלח לו על כל מעשי העבר והביע בו אמון מחודש.
 
לאחר שובו לירושלים[נ], אבשלום הסתכסך עם יואב[נא], שרף את חלקת השעורים שלו[נב] וקומם את שבטי ישראל למרוד באביו הזקן[נג] שכנראה הצליח בעריצותו לעורר על עליו כמויות גדושות של מרירות ושנאה. ההתקוממות העממית כפתה על המלך לזנוח את עירו ולברוח מפני אבשלום ותומכיו וכרגיל, יואב ואבישי אחיו שמרו נאמנות למלכם והחליטו לקשור את גורלם בגורלו. הפגנת נאמנות זאת לא ריגשה את דוד יתר על המידה והוא הדיח את יואב ממשרת המפקד העליון ומינה במקומו את עמשא בן אביגיל[נד], בן אחותו של דוד ובן דודם של יואב ואבישי. את יואב הוא הפקיד רק על שליש מהצבא ואת אבישי אחיו על שליש נוסף[נה].
 
צבאו של דוד, רובו מורכב משכירי חרב זרים[נו], יצא להלחם בגדודים השבטיים שנזעקו לדגלו של אבשלום ובמהלך הקרב יואב מצא את אבשלום תלוי בשערותיו על ענפיו של עץ אלה גדול[נז]. הוא התעלם מהפקודה לחוס על חיי הנער[נח], הרג את המורד[נט] וסיים בכך את הקרב שכבר גרם ללמעלה מעשרים אלף קורבנות[ס].
 
דוד, בשמעו את תוצאות הקרב, אינו מודה לגיבורים שמילטו את נפשו ואת נפש בניו ובנותיו, נשותיו ופילגשיו[סא] ובמקום זאת הוא מסתגר בעלית הגג ומתאבל על מות בנו. האבל על מותו של מורד שבתנאים אחרים היה הורג את כל תומכיו של המלך הרגיז את יואב והוא כפה על המלך להפסיק את האבל הפומבי[סב]. תעוזתו של יואב השקול וההגיוני שהציל לא רק את חייהם של דוד, משפחתו ותומכיו אלא גם את חייהם של אלפי חיילים נוספים שלבטח היו נופלים אם הקרב היה נמשך אל תוך הלילה עוררה את זעמו של המלך והוא הדיח את יואב סופית ומינה את עמשא למפקדו הקבוע של הצבא המלכותי[סג].
בני ישראל אמנם הובסו בקרב אך שנאתם למלכם לא דעכה ועד מהרה הם נענו לקריאתו של איש משבט בנימין, שבע בן בכרי, והניפו מחדש את נס המרד[סד]. התסיסה החדשה הבליטה את האיוולת בהחלפתו של מצביא מוכשר ומנוסה כיואב במפקד חסר כישורים כעמשא שאפילו לא הצליח לגייס בזמן את הגדודים השבטיים של שבט יהודה[סה]. עם זאת, למרות כשלונו בגיוס הלוחמים השבטיים, עמשא ניסה כנראה להשליט את מרותו על יואב ואבישי ועל שכירי החרב שיצאו עימם למרדף אחרי צבא המורדים של שבע בן בכרי. החשש מפני הנזק שמפקד כושל יכול לגרום למבצע כולו הניע את יואב להרוג את עמשא[סו] ולהמשיך להנהיג את שכירי החרב עד להשגת היעד. מאמציו של יואב השיגו את מטרתם: שבע נהרג, תומכיו שבו לבתיהם וכסאו של דוד ניצל בשנית[סז].
 
נכון, יש להניח שדוד לא קיבל בלב שלם את הריגתו של עמשא אבל, אולי כהכרת תודה ואולי כתוצאה מחשש ופחד, הוא מינה את יואב למחליפו של עמשא והפקיד בידיו את הגייסות השבטיים. את שכירי החרב הזרים, לעומת זאת, דוד מסר לידיו של בניה בן יהוידע שככל הנראה קיבל את הוראותיו ישירות מהמלך[סח].
 
מדוע, אם כן, ציווה דוד לשלמה בנו להרוג את יואב ולודא ששיבתו לא תרד בשלום שאולה[סט]? הנימוק הרשמי היה 'וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו'[ע]ואולי באמת ראוי להעניש כל רוצח באשר הוא, ללא קשר למניעיו, אבל אם בענישה מדובר מדוע דוד לא פעל מייד לאחר ביצוע העבירה ומדוע הוא שב והסתמך, פעם אחר פעם, על שירותיו של מי שכביכול בגד באמונו.
 
יתר על כן, דוד רומז שיואב הרג את שני המצביאים עבור בצע כסף, טענה שאינה מוצאת שום גיבוי בכתובים והתעלמות מוחלטת של המפרשים. רש"י לא רק מתעלם מהאשמות השוא אלא שהוא גם דואג להסיט את הדיון לפסים אחרים כשהוא מסביר את הביטוי 'בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו' בכך שיואב חגר את חרבו במהופך כך שהיא נפלה ארצה ואפשרה לו להרימה בלי לעורר חשד ולהרוג בה את עמשא. הסברו לביטוי 'וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו' הוא עוד יותר מתוחכם: יואב הרג את אבנר בערמה בעת שהוא גרר אותו לתוך השער בתואנה שעליהם לדון בסוגיה ההלכתית 'גידמת היאך חולצת?' שהרי נאמר 'וַיַּטֵהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַּבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי'[עא] והמילה 'בַּשֶּׁלִי' חייבת להתייחס לנעלים שהרי כבר נאמר 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ'[עב].[12]     
 
האמת היא שעל אף הרצון להציג את מלא קלונו של הרודן האלים במקרה זה הצדק מחייב אותנו לזכות את דוד ולחייב את בנו שלמה. השיחה במהלכה המלך הזקן ציווה על בנו 'וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל' התרחשה ללא נוכחותם של עדים אובייקטיביים והתירוץ המפוקפק שאמור היה להצדיק את חיסולו של יואב מוכיח שהדברים הומצאו על ידי שלמה, שלא הכיר את פרטי האירועים שהתרחשו בילדותו, ולא יצאו מפיו של דוד, שלבטח היה גורע מכתב האישום את ההתיחסות לבצע הכסף ומוסיף לרשימת העוונות גם את הריגתו של אבשלום.
 
לשלמה, בניגוד לדוד, היתה סיבה טובה לחסל את אחד ממתנגדיו המסוכנים ביותר ונראה שהוא החליט לטפול את הבקשה הזדונית על המלך החצי-סנילי ולהרחיק מעצמו את אשמת הריגתו של קרוב משפחה שהקדיש את חייו לביסוסו של כס המלכות ששלמה גזל מהיורש החוקי, אדוניהו.  
 
 
ניאוף
 
המקרא מתאר את האירוע בלשון ברורה ומדויקת:
וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ.[עג]
 
הניסוח החד-משמעי אינו משאיר מקום לספק: דוד רואה אשה יפה רוחצת על הגג. מגלה שמדובר באשה נשואה, מביא אותה לביתו ומבלה עימה את הלילה. אם זאת אינה עבירה על הדיבר השביעי אז מה כן נחשב לעבירה?
 
דוד אמנם נענש מאוחר יותר על מעלליו עם בת שבע אבל מהניסוח המקראי[עד] ניתן להבין שלגבי דידו של האל חטאו של דוד הסתכם בכך שהוא ביזה אותו בעת שגזל את כבשת הרש, היינו, כאשר גרם למותו של אוריה החיתי ונשא את אלמנתו. הניאוף הראשוני נשכח ונעלם - הוא נמחק מספר חובותיו של המלך הצדיק ואיש מעולם לא נענש בגינו. לנו לא נותר אלא ללמוד מכך שאם אתה כבר עובר על אחת מעשרת הדברות כדאי לך לבצע באותה הזדמנות חטא נוסף בהנחה שהאל תמיד מתרכז בעבירה האחרונה שביצעת ושוכח את כל מעלליך הקודמים.
 
 
בגידה במלכות
 
רק בעלי מיומנות ונסיון מסוגלים לקרא את הספרים המיוחסים לשמואל בלי להתקל שוב ושוב בדוגמאות של מרי ובגידה ורק התמימים שבהם נופלים בפח ומקבלים את הסיפור כפשוטו, היינו, שהאל הוא האחראי להפלתו של שאול ולהעברת רסן השלטון לידיו של מורד ערמומי וחסר מעצורים שבמשך תקופה ארוכה מירר את חייו של מלכו החוקי.
 
התועמלנים של בית דוד מיהרו לקבוע שבורא העולם מאס בשאול לאחר שזה לא שמר על מצוותיו בשתי הזדמנויות שונות: בפעם הראשונה כשלא המתין לשמואל והקריב בעצמו עולה ושלמים[עה] ובפעם השניה כשלא הקפיד על כל סעיפיו של הצו האלוהי 'עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר'[עו] והותיר בחיים את מיטב הצאן והבקר ואת אגג מלך עמלק.
 
בשני המקרים שאול ניסה לפקוח את עיני האל ונביאו ולהסביר את מעשיו[עז] אך ללא הואיל – השנים יצאו בסדרה של הצהרות עוינות שהבליטו את הצורך הדחוף בהחלפת השלטון:
 
*
וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ יְהֹוָה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ יְהֹוָה לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה.[עח]
 
*
נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים. [עט]
 
*
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהֹוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהֹוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.[פ]
 
*
וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיהֹוָה נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל. [פא]
 
*
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ.[פב]
 
 
הפסוקים הללו מנסים לטפול על האל את ההחלטה להפיל את בית שאול ולרומם את בית דוד אבל נסיונות ילדותיים מעין אלה אינם יכולים שלא לעורר גיחוך ולעג. איזה אל שפוי היה משתמש במילה 'נִחַמְתִּי' כשבמונח זה הוא למעשה מודה שאין לו שום אפשרות לחזות את העתיד ושגם הוא, כמונו, חייב להתמודד עם תהפוכותיו הבלתי-נצפות של הגורל? אל מתנחם אינו יכול להתהדר בתואר 'כל-יודע' ואסור לו להתפאר ולומר 'כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב'[פג]. אם אתה מסוגל לקרא את צפונות העתיד ולהבין את נבכי לב האדם אתה אמור לבחור מלכתחילה את המועמד הראוי ביותר ואסור לך, כמה שנים אחר כך, לגלגל את עיניך לשמיים ולטעון שלא ידעת מראש עם מי יש לך עסק.
 
יתר על כן, אם כבר החלטת להדיח את שאול ולהמליך במקומו את דוד למה משכת את התהליך והבאת על עמך האהוב כל כך הרבה שנים של דם, יזע ודמעות? כשרצית להעניק לדוד את אשתו ונחלותיו של נבל הכרמלי ארגנת את החרפה תוך עשרה ימים[פד] אז למה היה עליך לגרור את תהליך החלפת השלטון על פני יותר משבע שנים במהלכן המטת על בניך האהובים מלחמת אחים ארוכה שגרמה לטביחתם של 85 כוהנים נושאי אפוד בד[פה], להכחדתם של כל הגברים, הנשים והעוללים בעיר הכוהנים נוב[פו], להריגתם של 24 לוחמים בחלקת הצורים אשר בגבעון[פז], לנפילתם של 380 אנשי מלחמה ביום קרב אחד[פח], לרציחתם של אבנר בן נר ואיש בושת בן שאול[פט] ולהוצאתם להורג של רכב ובענה[צ]. האם אינך מסוגל לפעול באופן קצת יותר יעיל וחסכוני? אם רק רצית היית יכול להפוך את שאול לנציב מלח ולזמן את בני ישראל להגרלה חוזרת שללא כל ספק היתה מביאה להכתרתו של דוד בן ישי אהובך. תוך שבוע שבועיים היית מסיים את הפרשה, חוסך דם יקר ומייתר את הצורך בפסוק המביש: 'וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד'[צא].
 
שמואל לא שמע את האל אומר 'נִחַמְתִּי' כי אף אל בדעתו הצלולה לא היה מוציא מפיו את המילה התמוהה הזאת. לכן אם הנביא מדווח שהוא שמע את האל מצהיר 'נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ' אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא מדובר כאן בדבריו של האל הכל-יודע והכל-יכול שלבטח היה מוצא דרך להגשים את תכניותיו במהירות וללא שפיכות דמים מיותרת, אלא באל מעשה ידי אדם שלוהק בתפקיד עלה התאנה שמכסה את מבושיהם של שמואל ודוד, זוג קושרים שזמם להשתרר על עם ישראל ולהשתלט על משאביו.
 
אבל, אם שמואל אינו מוסר דיווח אמת במקרה זה מי כף לידנו יתקע שהוא אכן העביר בצורה אמינה ומדויקת את שאר הנבואות שהוא כביכול שמע מפי האל? האמת היא שחוץ מתיאוריו של ספר שמואל, שעל פי המסורת נכתב על ידי שמואל עצמו, אין לנו עדות עצמאית למקורם האלוהי של דברי הנביא ולכן לא נגרע מהאמת אם נשמיט מסיפורי ספר שמואל את כל הדברים שהנביא שם בפיו של האל חסר הישע. אדרבה, סיפור דל-אלוהים יהיה לא רק ברור יותר אלא גם הרבה יותר הגיוני וסביר.   
 
 
עבודה זרה
 
על אמונתו של נעים הזמירות נוכל ללמוד מדו-שיח שהתפתח לאחר שדוד ואבישי גנבו את החנית וצפחת המים ממחיצתו של שאול המלך:
 
וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה. וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם יְהֹוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהֹוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.[צב]
 
דוד, שלימים יירש את כס המלוכה ויזכה לסגידתם המתמשכת של בני עמו ולאהבתו הנצחית של אלוהיו, מקלל את הזדים שהרעילו את ליבו של שאול והסיטו אותו לרדוף אחריו ולבקש את נפשו. רדיפה זו, כך טוען דוד, תגרום לגירושו מנחלת יהוה ותדחוק בו ללכת ולעבוד אלוהים אחרים. הניסוח ברור ולנו לא נותר אלא להסיק שעל האדם לעבוד תמיד את הסמכות האלוהית השולטת בחבל הארץ בו הוא מוצא את עצמו. כשאתה נמצא בתחומי ארץ ישראל עליך לעבוד אך ורק את יהוה אבל כוחו וסמכותו של אל זה נגמרים בגבולות נחלתו וכשאתה מגורש לתחומה של נחלה אחרת עליך לעבוד את האל שנושא באחריות לארץ אליה גלית ובה אתה מתגורר. רש"י מנסה לרכך את רוע המשמעות ובעזרת מילת הקסמים 'כאילו' הוא מסביר לנו:
 
לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים - היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הבית, כאילו עובד עבודה זרה.[13]
 
כל יציאה מארץ ישראל משולה לעבודת אלילים אך מכך, אליבא דרש"י, אין להסיק שדוד, בחיר האל, באמת הקריב קרבנות לאלים המקומיים וחזקה עליו שבכל תקופת שהותו בחצר אכיש מלך גת הוא הקריב עולות ומנחות רק לאלוהי ישראל.
 
הרד"ק מנצל את המילה 'כאילו' להדגש אחר:
 
לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים - כאילו אומר לו לך עבוד אלוהים אחרים כי מגרשים אותי מנחלת ה' לגור בין עובדי כוכבים ומזלות.[14]
 
בעוד המלבי"ם נוקט כיוון חדש לחלוטין:
 
לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים - שאהיה בחוץ לארץ תחת צל השרים העליונים רחוק מהשגחת ה' הדבקה בארץ הקדושה.[15]
 
האלוהים האחרים שוב אינם אלוהים כלל אלא שרים של מעלה המטפלים בעניינים השוטפים של ארצות הנכר בשעה שיהוה מקדיש את כל תשומת ליבו ומרצו להשגחה על היושבים בארץ ישראל. דוד, כך המלבי"ם, בעצם לא חשב שיהיה עליו לעבוד את האלוהים האחרים ולפי דעתו מחוץ לגבולות הארץ הוא היה אמור רק לחסות בצילם. את הניסוח המטעה של התנ"ך, כך ניתן להניח, יש לייחס מן הסתם רק לגילו הצעיר של נעים הזמירות ולהתרגשות שאחזה בו לנוכח האירוע.
 
דוד המלך תואר ברבות הימים כאב טיפוס לתלמידי חכמים ועל כן ברורה נטיתו של המלבי"ם לייחס לו הבנה עמוקה בתורת המלאכים ושרי המרומים שתתפתח כאלף שנים מאוחר יותר. עם זאת, טוב היה המלבי"ם עושה אם היה זוכר שבחדרו של אותו צדיק ניתן היה למצא לא רק את ארון הספרים היהודי אלא גם קצת צלמים ותרפים שהמקרא החליט לחשוף בקטע הבא:
 
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת. וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט. וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַתֹּאמֶר חֹלֶה הוּא. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד לֵאמֹר הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ. וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל הַמִּטָּה וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו.[צג]
 
התרפים שנמצאו בחדרו של דוד הביכו מאד את הרד"ק. נאמן למקורותיו הוא אמנם מזכיר לנו את התרפים של לבן הארמי, עובד כוכבים ומזלות ידוע, שנגנבו על ידי בתו רחל[צד] ואולם לדעתו לא ייתכן שיהיה דמיון כלשהו בין התרפים של לבן לתרפים של דוד שהרי 'חלילה חלילה שהיה בבית דוד עבודת גילולים'.[16] הצהרה זאת ממחישה את מיטב המסורת הרבנית שמתאפיינת בחיפוש חסר פשרות אחר האמת והכחשתה המיידית ברגע שמסתבר שיש בה כדי לערער על המיתוסים המקובלים. אנו, בכל אופן, נשקיט את רוחו הסוערת של הרד"ק ונזכיר לו שהוא עצמו ייחס בעקביות את התרפים לעבודה זרה בכל שאר מופעיה של מילה זאת במקורותינו. כך בהקשר לתרפים של מיכה הדני[צה], לתרפים ששמואל מייחס לשאול המלך[צו], לתרפים שבוערו ברפורמות של המלך יאשיהו[צז] ולתרפים המוזכרים בכתבי הנביאים המאוחרים[צח].
 
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם תפנו את ההשמצות והתשבחות למדורים המתאימים בפורומים.
 
 
 


[א]             
שמואל ב' א:א-טז, 'וָיּאֹמַר' - קרי: 'וָאֹמַר', 'דָּמְיךָ' - קרי: 'דָּמְךָ'
[ב]             
ראה למשל הרמב"ם, יד החזקה, הלכות חובל ומזיק פרק ה סעיף ו
[ג]             
שמואל ב' יא:יד-יז
[ד]             
שמואל ב' יב:ט, 'בְּעֵינַו' - קרי: 'בְּעֵינַי'
[ה]             
שמואל ב' יא:יא
[ו]              
שמואל א' כה:י
[ז]              
שמואל א' כז:ח-יא, 'וְהַגִּרְזִי' – קרי: 'וְהַגִּזְרִי'
[ח]             
דברים כ:טז-יח
[ט]             
דברים ז:א
[י]              
שמות יז:יד
[יא]            
דברים כה:יט
[יב]            
שמואל א' ל:יד-יז, מֵהַנֶּשֶׁף - מהערב
[יג]            
שמואל א' ל:א-ב, יח-יט
[יד]            
שמואל ב' יב:כט-לא, בַּמַּלְכֵּן - קרי: בַּמַּלְבֵּן
[טו]     
שמואל ב' ח:ב
[טז]            
שמואל א' כב:ג
[יז]             
שמואל א' כב:ד
[יח]            
תהילים ס:י, תהילים קח:י
[יט]            
מלכים א' יא:טו-טז
[כ]             
מלכים ב' ח:כא
[כא]           
מלכים ב' יד:ז
[כב]           
ישעיה לד:ה-ו
[כג]            
יחזקאל כה:יג-יד
[כד]           
שמואל ב' כא:ו, 'מִבָּנָיו' – של שאול, 'יֻנתַּן' - קרי: 'יֻתַּן'
[כה]           
שמואל ב' כא:ח, כפי שראינו, הכתוב התכוון בעצם לומר 'מרב בת שאול' אבל איכשהו יצא לו 'מִיכַל בַּת שָׁאוּל'
[כו]            
שמואל ב' כא:ט, 'שְׁבַעְתָּים' - קרי: שְׁבַעְתָּם, 'וְהֵםָ' - קרי: וְהֵמָּה, 'תְחִלַּת' - קרי: בִּתְחִלַּת
[כז]            
שמואל ב' כא:י
[כח]           
דברים כא:כג
[כט]           
ראה שמואל א' יח:כ, שמואל א' יח:כז, שמואל א' כה:מד
[ל]             
ראה שמואל א' יג:א
[לא]           
שמואל ב' כד:א
[לב]     
שמואל ב' כד:יא-טו, 'רַחֲמָו' - קרי: 'רַחֲמָיו'
[לג]     
שמואל א' כ:טו
[לד]     
שמואל א' כד:כ-כב
[לה]     
שמואל ב' כא:ח-ט, 'שְׁבַעְתָּים' - קרי 'שְׁבַעְתָּם', 'וְהֵםָ' - קרי 'וְהֵמָּה', 'ִתְחִלַּת' - קרי: 'בִּתְחִלַּת'.
[לו]      
שמואל ב' ט:ו-יגק
[לז]      
שמואל ב' יט:כד
[לח]     
מלכים א' ב:ח-ט
[לט]     
מלכים א' ב:לו-מו
[מ]             
מלכים א' ב:ה-ו
[מא]           
שמואל ב' ג:כו-כז
[מב]           
שמואל ב' ב:יט-כג
[מג]           
שמואל ב' ג:יב, יז-יט
[מד]           
שמואל ב' ג:כה-לט
[מה]           
שמואל ב' ג:כח-כט
[מו]            
שמואל ב' ח:טו-טז
[מז]            
שמואל ב' יא:ו-כה
[מח]           
שמואל ב' יד:ב-כא
[מט]           
שמואל ב' יד:כב, 'עַבְדֶּוָ' – קרי: 'עַבְדֶּךָ'
[נ]             
שמואל ב' יד:כג
[נא]           
שמואל ב' יד:כט
[נב]            
שמואל ב' יד:ל
[נג]            
שמואל ב' טו:י-יב
[נד]            
שמואל ב' יז:כה
[נה]           
שמואל ב' יח:ב
[נו]            
שמואל ב' טו:יח
[נז]            
שמואל ב' יח:ט
[נח]           
שמואל ב' יח:ה
[נט]           
שמואל ב, יח:יד-טו
[ס]             
שמואל ב' יח:ז
[סא]           
שמואל ב' יט:ה-ו
[סב]           
שמואל ב' יט:ז-ח
[סג]           
שמואל ב' יט:יד
[סד]           
שמואל ב' כ:א-ב
[סה]           
שמואל ב' כ:ד-ה
[סו]            
שמואל ב' כ:ט-י
[סז]            
שמואל ב' כ:כב
[סח]           
שמואל ב' כ:כג
[סט]           
מלכים א' ב:ו
[ע]             
מלכים א' ב:ה
[עא]           
שמואל ב' ג:כז
[עב]           
שמות ג:ה
[עג]            
שמואל ב' יא:ב-ד
[עד]           
שמואל ב' יב:ז-י
[עה]           
שמואל א':ח-יד
[עו]      
שמואל א' טו:ג
[עז]            
שמואל א' יג:יא ושמואל א' טו:טו, טו:כא
[עח]     
שמואל א' יג:יד
[עט]     
שמואל א' טו:יא
[פ]      
שמואל א:טו:כו
[פא]     
שמואל א' טו:לה
[פב]     
שמואל א' טז:א
[פג]            
שמואל א' טז:ז
[פד]           
שמואל א' כח:לח
[פה]           
שמואל א' כב:יח
[פו]            
שמואל א' כב:יט
[פז]            
שמואל ב' ב:טו-טז
[פח]           
שמואל ב' ב:לא-לג
[פט]     
שמואל ב' ג:כז ושמואל ב' ד:ו בהתאמה
[צ]      
שמואל ב' ד:יב
[צא]     
שמואל ב' ג:א
[צב]           
שמואל א' כו:יז-יט, 'אִם יְהֹוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה' - רש"י: יקבל ברחמים תפילתי להשיב חמתך ממני
[צג]           
שמואל א' יט:יא-טז, 'הַתְּרָפִים' - רש”י: עשויים בדמות גוף אדם, 'כְּבִיר הָעִזִּים' - רש"י: עור מופשט שלם כחמת, 'שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו' - רש"י: לפי שאין לתרפים שיער וכביר העיזים דומה לשיער
[צד]           
בראשית פרק לא
[צה]           
שופטים פרקים יז-יח
[צו]            
שמואל א' טו:כג
[צז]            
מלכים ב' כג:כד
[צח]           
יחזקאל א:כו, הושע ג:ד וזכריה י:כב


[1]             
שהאומר לחברו חבול בי וחבל בו כמו שהתבאר בגמרא, כל שכן בהמתת המלך, ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה כי דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין? והנה הזהירה תורה על דבר ההמתה, כל שכן על המתת המלכים. ואף על פי שלא היו שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה דוד זה להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות ולזאת הסבה בעינה נזהר משלוח יד בשאול כשהיה במערכה ואף על פי שהיה רודפו והיה מותר להרגו.
(רלב"ג על שמואל ב' א:יד)
[2]             
שבת נו:א
[3]             
שבת נו:א
[4]             
רד"ק על שמואל א' כז:ח
[5]             
מלבי"ם על שמואל א' כז:ח
[6]             
הדברים נלקחו מביאורי הפרשנים לשמואל ב' יב:לא
[7]             
רלב"ג על שמואל ב' יב:לא
[8]             
במדבר רבה יד:א
[9]             
רש"י, רד"ק והמלבי"ם על שמואל ב' ח:ב
[10]           
יבמות דף עט:א
[11]           
עד נתך מים - בימות הגשמים בתשרי, שלא נתנו לקבורה. והלא כתיב: לא תלין נבלתו, אלא אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של אלו, אומרים להם: מבני מלכים הם, ומה עשו, פשטו ידם בגרים גרורים, אומרים: אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו.                      
(רש"י על שמואל ב' כא:י)
[12]           
רש"י על מלכים א' ב:ה
[13]           
רש"י על שמואל א' כו:יט
[14]           
רד"ק על שמואל א' כו:יט
[15]           
המלב"ים על שמואל א' כו:יט
[16]           
רד"ק על שמואל א' יט:יג
נקרא 7152 פעמים
למאמר הבא ולקודם: דוד המלך לא חטא »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

13 תגובות

  • קישור לתגובה שלישי, 26 יוני 2012 19:19 הוסף ע״י עדי אביר

    אלכס,

    כעת אני מבין את שאלתך.

    ובכן, אין שום סיבה שלא נניח שגם במקרה של שמעי בן גרא מדובר בהמצאה של שלמה. למען האמת, כיוון שאנחנו בכלל לא יכולים להיות בטוחים שדמויות בשם דוד ושלמה באמת כיכבו בתולדות ימי עמנו, ויותר מזאת, שבכלל הייתה ממלכה מאוחדת שדוד ושלמה היו מלכיה, עלינו להניח שלכל הסיפורים שאנו מוצאים בספרי הנביאים הראשונים יש בסיס עובדתי קלוש ביותר ורובם אינם אלא אגדות עם שהולבשו על דמויות חצי היסטוריות ושוכללו במשך השנים בהתאם לסדר היום של יודעי הקרוא והכתוב שלבסוף קיבעו את המסורות הללו בספרות התנ"ך.

    אני משתעשע עם הסיפורים המקראיים ומראה את חוסר ההיגיון הפנימי שלהם אבל אין להבין מכך שאני חושב שהסיפורים הללו נכתבו על ידי מישהו שהסתמך על תעודות מקור או על דיווחי אמת. רק אלוהים מסוגל לדעת מה נאמר בחדרי חדרים בארמון המלך ומה באמת התרוצץ במוחם של המלכים החצי אגדתיים של בית דוד, אך בידענו שאין אלוהים שניתן להאשים בהיסטוריה המגמתית והמרושלת שמצאה את דרכה לספר הספרים לא נוכל אלא להסיק שהסיפור על צוואתו האחרונה של דוד הוא לא יותר מאשר קישוט יפה של סופר מאוחר שרצה אולי ללכלך את מורשתם של השבטים הצפוניים ולגמד את דמותו של גיבור המיתולוגי יואב בן צרויה.

    החל מהמאה השמינית לפני ספירת העמים ההיסטוריה התנ"כית מתחילה להשמע קצת יותר מציאותית אבל לכל הסיפורים שמתייחסים לתקופות קדומות יותר אין הרבה עגינה במציאות ויש לראותם כקישוטים מגמתיים שבמקרה הטוב עוטפים גרעין קטן של אמת. כיום כבר קשה לשחזר את אגדות העם העתיקות ואת סדר היום הפוליטי והכלכלי של אלו שהתאימו את האגדות הללו לצרכיהם, אבל בדבר אחד אנחנו יכולים להיות בטוחים - אף אירוע היסטורי שהתרחש בפועל לפני המאה השמינית לא דמה כלל לתיאורו בספרים הקדושים ביותר של עם ישראל.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 26 יוני 2012 17:19 הוסף ע״י אלכס

    לא הבנתי אותך
    הרי אתה עצמך כתבת ששלמה המציא את הציווי להרוג את יואב, אם כן, למה הציווי להרוג את שמעי בן גרא הוא גם לא המצאה שלו?

  • קישור לתגובה שני, 25 יוני 2012 22:10 הוסף ע״י עדי אביר

    אלכס,

    אני לא כל כך מבין את השאלה. הרי כתוב במפורש שדוד ציווה על שלמה להמית את שמעי בן גרא בדיוק כפי שהוא ציווה להמית את יואב בן צרויה. אני פשוט הבאתי את הריגתו של שמעי כדוגמה לשבועת שווא ואת הריגתו של יואב כדוגמה לכפיות טובה אף ששני הציוויים אכן ניתנו באותו מעמד.

    קשה היום לדעת מדוע דוד לא הרג את שמעי בעת זריקת האבנים אבל אני הייתי מייחס את הדבר למערכת יחסי הציבור שהמלך ניסה לנהל.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 25 יוני 2012 21:27 הוסף ע״י אלכס

    עדי שלום,
    בנוגע לשמעי בן גרא - מה גורם לך לקבוע שיואב חוסל בעקבות צוואה מומצאת של דוד לשלמה אך שמעי לא? הרי שני הציווים ניתנו באותו מעמד.
    חוץ מזה שלדוד היה הרבה יותר נוח לחסל את שמעי במעמד סקילת האבנים, כשהוא לבד מול כוחות דוד

  • קישור לתגובה חמישי, 05 אפריל 2012 18:27 הוסף ע״י עדי אביר

    יעקב שלום,

    שוב מסתבר שבעזרת עורכי דין חלקלקים ניתן להכשיר כל שרץ ולתרץ כל דבר עוולה. לשיטת המורה שלך שאול בעצם אמר 'זה בסדר, תהרוג את מי שאתה רוצה מהמשפחה שלי רק תשאיר לי מישהו לפליטה'. שאל את המורה שלך אם במצב דומה היא הייתה מסכימה להקריב כמעט את כל ילדיה ונכדיה ולהסתפק בהבטחה שאחד מהם בכל זאת יוותר בחיים. זאת שטות מוחלטת וחבל שמתוך רצון להוציא את הבריון האלים הזה זכאי המורה שלך ניתקה את קשריה עם ההיגיון הפשוט ותרמה את קולה ללהקת מעלימי העין שמוכנה לחיות בשלום עם זוועות כאלה.

    לגבי שמעי בן גרא המצב הרבה יותר פשוט ויש לנו שני פסוקים מפורשים שמעידים על שבועתו של המלך: 'וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי לא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ' (שמואל ב' יט:כד) ו-'וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב' (מלכים א' ב:ח).

    עדי אביר

  • קישור לתגובה חמישי, 05 אפריל 2012 09:31 הוסף ע״י יעקב

    שלום עדי, יש לי מספר הערות בנוגע ל"שבועת שקר":

    כתוב בשמ"א כ"ד, בשבועתו של דוד לשאול, כך:

    כא וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוָה, אִם-תַּכְרִית אֶת-זַרְעִי, אַחֲרָי; וְאִם-תַּשְׁמִיד אֶת-שְׁמִי, מִבֵּית אָבִי. כב וַיִּשָּׁבַע דָּוִד, לְשָׁאוּל; וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל, אֶל-בֵּיתוֹ, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עָלוּ עַל-הַמְּצוּדָה. {ס}

    כלומר, דוד נשבע לא להכרית את זרעו אחריו ולא להשמיד את שמו מבית אביו.

    ובנוסף, אלה שהועלו קרבן הוקעה, בידי הגבעונים, היו:

    שני ילדי רצפה בת איה, שהייתה פילגש לשאול.
    וחמשת נכדי שאול ממרב ביתו (כמובן לאחר ה"תיקון" הקטן של רד"ק).

    המורה שלי אמרה לי שבשל כך, קשה להחשיב את הסיטואציה כ"אי עמידה" בשבועה, דהיינו, שדוד לכאורה יצא "נקי" מבחינתו, מכיוון ש:

    א. הוא לא באמת הכחיד את זרעו של שאול, והרי על זה התבססה השבועה. רוצה לומר, לשאול עדיין היו צאצאים.

    ב. היא טענה שברגע שהיו אלה ילדי מרב ולא ילדי בניו של שאול, אין זה נחשב לחלק משושלתו, כיוון ששושלת עוברת דרך בנים.

    ג. וכנ"ל בשל העובדה שרצפה הייתה פילגש, זה לא 'נחשב' לשושלת.

    בנוסף, גם לגבי שמעי בן גרא, כמובן שדוד הנקמן בסופו של דבר דאג לחסל איתו חשבון, אבל בטקסט עצמו אני לא מוצא לשון שבועה מפורשת שהוא לא יפגע בו.

    להתייחסותך אודה.

  • קישור לתגובה ראשון, 27 נובמבר 2011 21:32 הוסף ע״י אלון

    לא תורה שבעל פה, ולא תורה שבכתב! הביטי, הוא מוכיח לך כאן,באתר זה כיצד תורת הכתב סותרת את עצמה!. ובכל זאת, למה עדיפה תורה שבכתב על זו שבעל פה? מישום שתורת הכתב נלקחת כמשל. היא איננה נלקחת פה כדבר של מה בכך, אלא תוך הטלת ספק בנכונות הסיפורים. ההבדל ביחס אל שתי התורות נעוץ בשתי סיבות עיקריות. האחת היא פער השנים שבתורה שבעל פה עד להגיע לכתב, לעומת "אחותה" הכתובה כבר. ככל שסיפור נשאר בעל פה זמן רב יותר, כך הוא גם "מתעוות". והסיבה השניה,שהיא היות התורה "הבסיס" ומקורם של שאר הספרים שבאו לאחר הספר שבכתב , בעיסוק פרשני,אגדי ומשלי. שלבי את שני הגורמים ותביני שגם אם פרשנות זו לא הומצאה באותה התקופה שנכתבה, הרי שהיא השתנתה רבות וקיבלה את פני החברה שעליה לשרת. כדוגמא לסיפורים שבע"פ לעומת אלו שבכתב ניתן להביט בכל סיפור עם אירופאי ידוע, שהרי לו תמיד כמה גירסאות, והן תמיד שונות האחת מן השניה כאשר חולף הזמן והיא מתאימה לרוח התקופה.

  • קישור לתגובה רביעי, 12 אוקטובר 2011 10:33 הוסף ע״י יהודה

    צוריאלה היקרה
    דבר אחד שכחתי לומר לך,
    אם תכתבי משהו שלא ימצא חן בעיני עדי אביר בעל האתר מהיות ובאפשרותו להעביר כל הודעה שמוכיחה את טעויותיו בפומבי לפורם נסתר פה באתר ואף למחוק אם יש צורך..
    כך שחבל על הזמן...

  • קישור לתגובה שלישי, 11 אוקטובר 2011 20:40 הוסף ע״י יהודה

    עדי,
    לגופו של עניין, מדבריך נראה שאתה מאמין באמונה שלמה בתורה שבכתב אבל כופר אתה בתורה שבע"פ (היינו בפירוש הגמרא ראשונים אחרונים..)
    שאלה אחת לי אליך, למה אתה מאמין בתורה שבכתב? כי התורה נמסרה איש מפי איש כך דורי דורות עד הדור שלנו אם כך עליך אף לקבל את התורה שבע"פ שנמסרה באותה צורה וכפי שספר התורה שבגיע ממרוקו ומגרמניה ומרוסיה ומתימן ועוד.. אינו שונה כלל כן הגמרא שהגיע עם העולים מכל קצוות תבל אינה שונה כלל!!??
    וכולם מפרשים "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". ופירוש הדברים שאין הכוונה שלא חטא, אבל מי שחושב שהוא מבין מה החטא שלו טועה. משל לשחקן מתחיל בשח מט שרואה שמלך העולם בשח הפסיד ליריבו, ולועג עליו שטעה, ודאי טיפש הוא. אם כי אכן טעה והפסיד אבל אין ספק שאין בהסגת השחקן המתחיל, להבין בטעויותיו של שחקן עולמי!! כן דברי הגמרא ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" כלומר טועה בהבנתו בחטא דוד כי אינו לפי השגתו.
    (אני מבקש ללא התחמקויות ולהתמקד בשאלה למה תורה שבכתב כן ותורה שבע"פ לא???)

  • קישור לתגובה ראשון, 09 אוקטובר 2011 20:39 הוסף ע״י עדי אביר

    צוריאלה,

    המאמר אינו על מה שאת מכנה בשם 'סודותיה של תורתנו הקדושה' כיוון שתורתכם הקדושה וסודותיה פותחו למעלה מאלף שנים אחרי ימי דוד המלך, כשניתן היה כבר לייחס לו כל מה שהיה נח לרבנים. הללו ראו בדוד מעין אב טיפוס של הרב האידיאלי ולכן הם מצאו תירוצים לכל עוולותיו והפכו אותו לחוזר בתשובה הגדול ביותר בהיסטוריה.

    אנא הכהיי את שיני בצורה רצינית והראי לי אילו פסוקים תנ"כיים מוכיחים שדוד ביצע חטאים לשם שמיים. אדרבה, אני מוכיח שהוא רצח שבטים שהאל מעולם לא ציווה על השמדתם ושהוא החליט בעצמו מי יוקרב לגבעונים ומי לא. אשמח גם לגלות מניין את יודעת שדוד הצטער עד עמקי נשמתו על שכרת את כנף מעילו של שאול ואילו פסוקים לימדו אותך שדוד בכלל חזר בתשובה.

    אני מבין שלך ברור שאת הפרוש הלגיטימי היחידי לתנ"ך ניתן למצא רק בגמרא ובדברי פרשנים דוגמת רש"י. אני חושב שניתן לפרש את דברי התנ"ך גם אחרת ועד שתוכיחי לי שפרשנותי סותרת את הפסוקים המפורשים (ולא את דבריהם של פרשנים ימי ביניימים) לא אוכל לזנוח את דרך ראייתי ולאמץ את דרך ראייתך.

  • קישור לתגובה ראשון, 09 אוקטובר 2011 13:05 הוסף ע״י צוריאלה

    מי שכתב את זה הינו אדם שאינו מבין את סודותיה של תורתינו הקדושה! אין לו את ההבחנה הדקה בין חטאים אמיתיים לבין חטאים שהם לשם שמיים.. איך אפשר לכנות את דוד המלך "אכזרי" שכל חייו נרדף על ידי שאול ולא הגיב לו אל רק נס מפניו ואפילו שהייתה לו הזדמנות להורגו הוא לא עשה זאת ורק כרת את כנף מעילו הוא הצטער עד עמקי נשמתו!!
    לפני שמאשימים דמות כזאת גדולה כזאת עוצמתית "חוזר בתשובה" הגדול ביותר של ההיסטוריה מקיפים לאורך ולרוחב את התנ"ך!

  • קישור לתגובה שלישי, 20 ספטמבר 2011 12:46 הוסף ע״י עדי אביר

    יהודה,

    תמיד עניין אותי לדעת אם הסיפורים המחכימים שאתם מספרים באמת התרחשו או שמישהו המציא את הסיפור רק למען מוסר ההשכל. אם הסיפור על ישו אכן קרה בפועל אז יש לכם מקור יקר מפז ששופך אור על תקופה עלומה בחיי ישו, תקופה שאין עליה שום תיעוד אחר. מאידך, אם אתם ממציאים סיפורים רק בכדי לחדד את מוסר ההשכל ואם אתם משלבים בסיפורים הללו דמויות ידועות דוגמת ישו ומלהקים אותם בתפקידים של נבלים שחושבים רק מחשבות שפלות וכחולות - אז תתביישו לכם. איך הייתם מרגישים אם הגויים היו מספרים סיפורים שמגמדים את משה רבנו , או לצורך העניין, את דוד המלך?

    אני מבין שכל ביקורת עליכם למעשה משקפת את נפשו הפגומה ומחשבותיו הנלוזות של המבקר. אני מראה בדוגמה אחר דוגמה כיצד הרבנים בנו מערכת אמונית שמשרתת אך ורק את טובתם האישית וכיצד הם שוטפים את מוחות השפוטים המסכנים ומשכנעים אותם שהם משתתפים בעולם של שמחה פנימית,של אהבה אמיתית, בלי אינטרסים, בלי צרות עין, בלי נקמה ובלי נטירה ואתה רק מוכיח את כל דברי.

    ידידי, אם העולם החרדי הוא כל כך נפלא מדוע נטשו אותו כל כך הרבה יהודים בעבר (לפני שהממשלה הפכה את ה'חרדיות' לעסק כל כך משתלם מבחינה כלכלית)ומדוע גם היום רבים מוכנים לוותר על מלכודת הדבש ולחזור בשאלה? כיוון שאני בוגר ישיבה קשה לי לקנות את כל השמחה הפנימית, האהבה האמיתית וכולי וכולי ואני מעריך שבבא היום גם אתה תגלה את הזיוף ותבין שבעוד שאותך מאכילים במנות גדושות של אהבה ושמחה רבניך סוחטים בגינך תקציבים מהמדינה ומתפרנסים יפה מתמימותך.

  • קישור לתגובה שלישי, 20 ספטמבר 2011 11:54 הוסף ע״י יהודה

    אני רק יספר לך סיפור על ישו
    ישו היה תלמיד של אחד התנאים קראו לו יהושע הוא וחבריו והרב התארחו אצל פונדקאית (מלונית אכסניה) כשבאו לצאת אמר הרב לתלמידים ליד הפונדקאית שתשמע את המחמאה ולהכיר לה טובה "כמה נאה אכסניה זו" פירוש: איזה יופי של מלונית היה פה סוף הדרך חבל"ז עד כאן הכל טוב אבל ר' יהושע אחד התלמידים אומר לרב (לאחר שהפונדקאית הסתלקה מהם כנראה) "והלא עיניה טרוטות" פירוש: התלמיד יהושע הבין שהרב לא התכוון שהמלונית יפה אלא בעלת הבית יפה ולכן שאל שהלא ינה יפה כלל שעיניה עגולות. מיד נידה הרב את התלמיד ואמר לו "רשע בכך אתה עוסק"... למה אני חותר מה היה פה סה"כ התלמיד טעה במקום לחשוב שהרב התכוון למלון יפה הבין שדיבר על אשה יפה מה רע ??? מה הבעיה מה האסון???
    התשובה נמצאת בדברי הרב..בכך אתה "עוסק".. כל אדם לפי העסק שלו על זה חושב כל היום כך הוא רואה את החיים דוגמה: נגר תשאל אותו יש לך כסא יבין שאתה רוצה לקנות כסא חבר כנסת תשאל את אותו שאלה יבין אם יש לי תיק או לא אדם שנכנס לאירוע יבין שאתה שואל אם הסתדר במקומו כל אחד לפי איפה שהוא עוסק זה מה שהוא רואה דוגמה נוספת תכניס אמנים שונים לקונצרט הנגר יראה את כל הספסלים חיטובי עף הזמר יראה את השירה החשמלאי את האורות הפילוסוף את התוכן ועל זה הדרך
    נמצא: כל הפרשנויות שלנו על אחרים הם לפי ההבנה שלנו כמו אדם שכל השיקולים שמניעים אותו זה כסף לא יוכל לעולם להבין אדם שהמניעים שלו הם מצפון וכן להיפך
    נסיים בשאלה: לפי כל הפרשנויות שלך על כל הרבנים .. אתה רואה את העולם שהחזק שולט החזק לא דווקא בכח אלא במח אתה רואה את כל האנשים הגדולים שמונעים מתאוות בצע וכבוד יד רוחצת יד הכל אינטרסים וכו' וכו' מהיות ואלו המושגים הידועים לך אתה לא מכיר עולם של יושר אמיתי של שמחה פנימית של אהבה אמיתית בלי אינטרסים בלי צרות עין בלי נקמה בלי נטירה חבל בא תטעם, תטעם תרגיש מה זה חרדי מקרוב ואני בטוח שבאותו יום כל המבט שלך ישתנה האתר ימשיך לפעול אבל בכיוון השני אם אתה רוצה שלח לי מייל אישי

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים