Print this page
ראשון, 01 אוגוסט 2010 19:01

קולו של האל

דרג מאמר זה
(1 מדרג)
רש"י, בעקבות המכילתא, גורס שכל עשרת הדברות נאמרו בתחילה בבת אחת ורק אחר כך הקדוש ברוך הוא חזר והקריאן דיבור אחר דיבור בעוד שהרמב"ן קובע שמסורת האבות שבידיו מלמדת שבני ישראל שמעו והבינו את שתי הדברות הראשונות אבל מהדיבור השלישי והילך הם רק שמעו קולות שאת משמעותם הם לא הצליחו לפענח, תופעה שאילצה את משה לעמוד בתווך ולחזור על דברי האל בקול אנושי חד וברור. איך זה שקיימת מחלוקת לגבי העובדות המרכזיות בסיפור המכונן של הדת היהודית וכיצד הצליחה שרשרת המסירה האמינה עליה מסתמכת כל התורה שבעל פה להניב שתי מסורות מנוגדות וסותרות?
 
 
בשני התיאורים, זה של ספר שמות וזה של ספר דברים, קולו הרם של האל הצליח להפחיד את בני ישראל ונשאלת השאלה: אם האל ידע מראש שהחזיון האור-קולי יפחיד את ההמונים מדוע הוא לא הנמיך את עוצמת הקול בכדי לאפשר לכל אחד ואחד לשמוע את הדברים במו אזניו ולא באמצעות תיווכו של משה? יהוה לבטח רצה לזרוע מורא ופחד אבל לאחר שאפקט זה הושג מדוע הוא לא הפחית את כמות הדציבלים?
 
כשהוא רוצה האל דווקא מסוגל לדבר כמו בן אדם, כפי שניתן ללמוד מהסיפור הבא:
 
וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיָּרָץ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְּנִי כִּי קָרָאתָ לִּי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב. וַיֹּסֶף יְהֹוָה קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב. וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת יְהֹוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר יְהֹוָה. וַיֹּסֶף יְהֹוָה קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִשִׁית וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי יְהֹוָה קֹרֵא לַנָּעַר.[א]
 
מי שגרם לשמואל לחשוב שהדובר הוא עלי הזקן היה לבטח מסוגל גם לדמות את הקולות הצלולים והבהירים שיכולים לבקוע מכל מערכת כריזה מודרנית.
 
מכל מקום, קל להבחין בהבדלים שבין הסיפור בספר שמות לסיפור בספר דברים: בראשון העם ביקש ממשה לשמש כמתורגמן רק לאחר שהאל סיים את נאומו בעוד שבשני העם נבהל מהאש ולא התקרב להר ולכן משה נאלץ לעמוד בתווך ולתרגם את הנאום האלוהי במקביל לדברי האל. בתיאור המקראי רב הנסתר על הגלוי והרמב"ן ניצל את העובדה שבשתי הדברות הראשונות האל מתייחס לעצמו בגוף ראשון ובכל שאר הדברות בגוף שלישי בכדי לחשוף את הסיפור שמאחורי הסיפור:
 
אני אפרש קבלת רבותינו: בודאי שאת כל עשרת הדברות כל בני ישראל שמעו מפי האלהים, כפשוטו של הכתוב, אבל בשני הדברות הראשונות הם שמעו את הדבור והבינו אותו בדיוק כמו משה ועל כן האל דיבר עימם בגוף ראשון, כדבר אדון אל עבדו. מהדברה השלישית והילך העם שמע את קול הדבור אך לא הבין אותו ומשה היה צריך לתרגם להם כל דבור ודבור. מהפסוק 'משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל'[ב] לומדים שהאל רצה שכל בני ישראל יחשבו כנביאים בעניין שתי הדברות הראשונות שעניינן האמונה באלוהים ואיסור עבודה זרה, כיוון ששתי ההוראות הללו הן עיקר התורה והמצות. לכן אמר האל, 'הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים'[ג]. לגבי שאר הדברות – העם קיבל את ביאורן ממשה מייד לאחר ששמעו את הקול האלוהי והם האמינו לכל מה שמשה אמר להם.[1]
 
לשיטתו של הרמב"ן, העם נבהל כששמע את האל מרעים בקולו הגדול
 
רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהֹוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהֹוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהֹוָה.[ד]
 
וסרב להתקרב אל ההר ולכן משה נאלץ להתייצב בין האל לבין העם עוד לפני תחילת המופע. כשמשה ניצב בתווך האל החל לדקלם את כל הדברות ברצף אחד - את שתי הדברות הראשונות, בהן האל מתייחס לעצמו בגוף ראשון, שמעו והבינו כל בני ישראל ואת שאר הדברות, בהן האל מתייחס לעצמו בגוף שלישי, כל בני ישראל שמעו מבלי יכולת לפענח את המילים ומשה, שעמד בינם לבין האל, היה צריך לתרגם עבורם את הקולות.
 
גישה זאת מחייבת אותנו לשתול את הבקשה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' כבר לאחר הדברה השניה ולא, כפי שהאלוהים עשה בטעות, אחרי כל עשרת הדברות אבל הרמב"ן, כפי שראינו[ה], אינו חש כל מחויבות לסדר הפסוקים והוא שמח לנייד אותם כל אימת שעולה לפניו הצורך או הרצון.
 
רש"י מאמץ גישה שונה לגמרי: בני ישראל שמעו בתחילה קול אלוהי שדקלם, בבת אחת, את כל עשרת הדברות ולאחר מכן הם שמעו את קולו של האל מפרט את שתי הדברות הראשונות ולבסוף את קולו של משה החוזר על שאר הדברות. הדים לגישה זאת אנו מוצאים כבר במכילתא, מדרש ההלכה הקדום על ספר שמות:
 
נאמר: 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר'[ו] ולומדים מכך שכל הדברות נאמרו בו זמנית – דבר שבני תמותה אינם מסוגלים לעשות. אם כן מדוע נאמר 'אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים' ו-'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי'? הסיבה היא שהקדוש ברוך הוא אמר בבת אחת את כל עשרת הדברות וחזר ופירשן דיבור דיבור בפני עצמו.[2]
 
גישה זאת סותרת לחלוטין את שיטת הרמב"ן שהרי אם כל הדברות נאמרו בתחילה בבת אחת ורק אחר כך הקדוש ברוך הוא חזר והקריאן דיבור אחר דיבור אזי אין כל בסיס לסברה שאת שתי הדברות הראשונות בני ישראל שמעו והבינו בעוד שמהדיבור השלישי והילך הם אמנם שמעו את הקול אך לא הבינו את תוכן הדברים ומשה היה צריך לתרגם להם את הדיברות אחת אחר השניה.
 
מה קורה פה? היכן היא מסורת האבות עליה היו אמורים להסתמך בעלי המדרשים ומפרשי המקרא? אנו היינו מצפים מאבות נאמנים שאינם רוצים להנחיל לבניהם דבר שקר שיפרטו בסיפורם כיצד בדיוק נאמרו הדברות: האם בקולו של האלוהים או בקולו של משה? האם בצורה ברורה ומובנת או בצורה מעורבלת וסתומה? האם מפי האל לבדו או בדואט של יהוה ונביאו? הפרטים הללו הם בלב ליבו של הסיפור וקשה להבין כיצד ניתן להמחיש את עוצמתו ומשמעותו של האירוע מבלי לתארם. האם הבנים יכולים להבין את נשגבות מעמד הר סיני כאשר אבותיהם משמיטים מהסיפור את הפרטים החשובים ביותר? האם יש בכלל משמעות למסורת שאיבדה את עובדותיה המרכזיות?
 
את מקורה האלוהי של התורה אמורה להוכיח מסורת עצמאית שהועברה מאב לבנו ועל כן עצוב מאד לגלות שמסורת זאת נבנתה למעשה כפרשנות לדברי התורה שבכתב ולחכמים בעצם לא היה מושג מה בדיוק התרחש למרגלות ההר.
 
בידי הרבנים מעגל קסמים נצחי המעניק גושפנקה אלוהית לכל דבריהם:
 
 1.
המסורת שהועברה מדור לדור מלמדת על מוצאה האלוהי של התורה שבכתב.
 
 2.
בתורה שבכתב חבויים רמזים וסודות אין קץ.
 
 3.
הרמזים שבתורה שבכתב מאפשרים לנו לשחזר את המסורת הבלתי כתובה שהועברה מדור אחד למשנהו.
 
 1.
המסורת המשוחזרת מלמדת על מוצאה האלוהי של התורה שבכתב.
 
וכך הלאה וכך הלאה, חוזר חלילה עד קץ כל הדורות.
 
דבריו של הרמב"ן ממחישים בצורה מצוינת את השימוש המרושל שהרבנים נוהגים לעיתים לעשות במושג 'קבלת אבותינו'. אם הרמב"ן באמת שמע מרבותיו שהאל דקלם את כל עשרת הדברות, אחת אחר השניה, ורבותיו קיבלו מסורת זאת מרבותיהם והללו מרבותיהם וכך הלאה עד לימי משה רבנו, כיצד זה שבידי התנאים, האמוראים ורש"י יש מסורת אחרת? נראה שהמושג 'קבלת אבות' לא תמיד מאפיין את שרשרת המסירה עד לימי מתן תורה ודי לה לדעה שנדרשה מהכתובים שתזכה להחשב כמסורת אבות דור אחד או שניים לאחר שאומצה על ידי אחד מחכמיה המוערצים של קהילה זו או אחרת.


[א]       
שמואל א' ג:ד-ח
[ב]       
שמות יט:יט
[ג]        
דברים ד:י
[ד]        
שמות יט:בא-כב
[ה]             
ראה המאמר 'מעמד מתן תורה'
[ו]        
שמות כ:א


[1]       
ואני אפרש לך קבלת רבותינו: בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה וכך הם מפרשים 'משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל' ועל כן היו בהם דברי ה' עם משה שיאמר להם כן והכונה היתה בזה כדי שיהיו כלם נביאים באמונת ה' ובאיסור עבודה זרה, כאשר פירשתי, לפי שהם העיקר לכל התורה והמצות, כמו שאמר 'הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים' אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתם קול הדברים, ובשאר המצות יאמינו במשה בכל.
(רמב"ן על שמות כ:ז)
[2]       
'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר'. בדבור אחד - מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן שנאמר 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר'. אם כן מה תלמוד לומר 'אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים' ו-'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא בדיבור אחד עשרת הדברות חזר ופירשן דיבור דיבור בפני עצמו.
(מכילתא, בחדש, פרשה ד)
נקרא 2626 פעמים

פריטים קשורים לפי תג