Skip to content

1VSDAT

רביעי, 25 מאי 2022 15:42

האל שפועל רק בטווח ידו וכלי נשקו, משרתיו ורוחותיו הפולשניות

דרג מאמר זה
(1 מדרג)

בימינו, כל מאמין יודע שהאל שלו הוא על-טבעי, אינסופי, נעדר גוף וצורה, מושלם, נצחי, בלתי מוגבל, כל-יודע וכל-יכול. בעלי המקראות, לעומת זאת, הכירו אל שונה לחלוטין – גדול, חזק, ודמוי אדם שחש תחושות אנושיות ופעל כפי שבני האדם היו פועלים לו רק היו גדולים וחזקים כמוהו. האל המקראי נלחם באויביו בידיו, חרבו, חיציו, חרון אפו ואבנים כבדות שהוא זרק מהשמים. משרתיו הרבים הקיפו אותו הן בעת שישב בראש עדת-אל והן ברדתו עלי אדמות והם נשלחו לבצע עבורו משימות במקומות אליהם הוא לא רצה להגיע באופן אישי. את השליטה במהלך ההיסטוריה האנושית ההוא השיג באמצעות רוחות פולשניות שהשתלטו על מחשבותיהם, חלומותיהם ומוצא פיהם של בני האדם וגרמו להם לפעול בהתאם לרצונותיו ותוכניותיו. 

 

 

פרקי המאמר

 

האל שפועל רק בטווח ידיו וכלי נשקו

בריאת 'יש מאין' במאמר בלבד

הרוחות הפולשניות שכופות את רצון האל על בני אדם

אחרית דבר

 

 

 

 

 

האל שפועל רק בטוח ידיו וכלי נשקו

 

היום המאמינים כבר יודעים בוודאות שהאל שלהם הוא טרנסצנדנטי, אינסופי, רוחני, בלתי מוגבל, כל-יכול וכל-יודע וברור להם שכך הוא היה מאז ומעולם. לעומתם, כותבי המקראות מעולם לא העלו על דעתם שהאל שלהם אינו גשמי, מוחשי ודמוי אדם. לבטח גדול יותר, חזק יותר ומפחיד יותר מבני תמותה רגילים אבל לא שונה מהם במהותו. האל של בעלי המקראות דמה לצלם דמות תבניתו של האדם והוא נעלב, התרגז, נקם, נטר, חשב ופעל כמו כל בן אנוש רגיל שחי באותה התקופה. כותבי התנ"ך האמינו שבני האדם והאלים משתפים את אותו הרצף, הם בקצה אחד והוא בקצה השני כשבין שני הקצוות נמצאות ישויות לא לגמרי אנושיות ולא לגמרי אלוהיות, דוגמת ענקים, גיבורים, מלאכים, בני אלים, שדים, מזיקים ורוחות. שום תהום לא הייתה פעורה בין האלים לבני אדם וכולם חשבו שאלו גם אלו פועלים רק  בעולם החומר ורק בדרכים שאינן סותרות את תכתיבי ההיגיון.

האל המקראי הוא לבטח על-אנושי, אך לא על-טבעי שכן גם הוא מוגבל על ידי אילוצי הטבע. פעולותיו עלולות להיראות לנו כמעשי נס שחורגים מדרך הטבע אבל לכותבי המקראות מעשיו נראו טבעיים לחלוטין, בדיוק כפי שניתן לצפות מאלים במעמדו. הללו הבינו, לשם דוגמה, שיצירת אדם מעפר האדמה, נפיחת נשמת חיים באפיו והפיכתו לנפש חיה היא פעולה טבעית שהתבצעה בשלבים הגיוניים לחלוטין. המדע המודרני אמנם מלמדנו שנשיפת רוח אינה יכולה להפוך בובת בוץ לאדם חי ובהכרח התרחש כאן אירוע ניסי אבל כותבי התנ"ך לא הכירו את המדע המודרני וכמו כל בני תקופתם גם הם האמינו שאלים, מעצם טבעם, מסוגלים להעניק את מתת החיים ונגזר מכך שהאל פעל באופן טבעי, הגיוני ונורמטיבי בעת שהפיח נשמת חיים באדם שהוא יצר מעפר האדמה.    


לא רק שהאל נשמע למגבלות הטבע, הוא גם הקפיד להתנהג בצורה אנושית לחלוטין ובסיפורי מקרא רבים נוכל למצוא אותו פועל כמו כל מנהיג רב-כוח אחר שהיה מוצא את עצמו באותה סיטואציה. בסיפורים שמתארים את מעלליו של האלוהים לרוב נוכל למצוא אחד או יותר מהמאפיינים הבאים:

א.

האל יורד עלי אדמות כדי לבדוק את המצב במו עיניו אף שלעיתים הוא מסתפק בראיית התמונה ממרום שבתו או בשמיעת קולות רחוקים שמצביעים על קיומה של בעיה שדורשת את התערבותו.

 

ב.

האל נוכח בזירת הפעילות ופועל בה באופן פיזי, לעיתים באמצעות כלי נשק ולעיתים בכוח ידיו בלבד. לחליפין, הוא מתמקם מעל לזירה ומטיל עליה ברקים, חיצים, אש וגופרית או אבנים גדולות.

 

ג.

האל מקיף את עצמו בפמליה של משרתים (מלאכים למיניהם, שרפים, כרובים, משחיתים, רוחות וכדומה) שמייעצים לו ועוזרים לו להגשים את מטרותיו.

ד.

האל אינו פועל מרחוק. כשהוא רוצה להתערב באירועים מרוחקים או להשפיע על בני אדם הוא שולח למשימה אחד או יותר מעוזריו שפועלים על פי הנחיות שהם מקבלים בטרם צאתם.

 

התנ"ך אינו חוסך בסיפורים שממחישים את יכולותיו המאוד מוגבלות של האל המקראי ואת תרומתם של משרתיו ובני פמלייתו:

 

1.

סיפור הבריאה השני (בראשית פרק ב)

 

 

הסיפור מתאר את ההתרחשויות ביום בו אלוהים עשה את השמים והארץ ומככב בו אל עסוק במיוחד: הוא יוצר אדם מעפר האדמה ונופח בו נשמת חיים כדי להפכו לנפש חיה; נוטע גן בעדן ושם בו את האדם אשר יצר; מצמיח מהאדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ובכלל זה את 'עץ החיים' ו'עץ הדעת טוב ורע'; לוקח את האדם ומניח אותו בגן עדן לעבדו ולשמרו; יוצר מהאדמה את כל חית השדה וכל עוף השמים ומביא אותם לאדם כדי שייתן להם שמות; מפיל תרדמה על האדם, לוקח אחת מצלעותיו, שם במקומה בשר ובונה מהצלע אישה אותה הוא מביא אל האדם.


אם האל היה אומר 'יהי אדם' והאדם היה נוצר 'יש מאין' היינו מניחים שהוא יצר את האדם בתהליך על-טבעי אבל האל בחר לפעול רק בצורה טבעית והגיונית: הוא לש בובת בוץ ואחר כך נשף בה רוח חיים – פעולה שכל אל מסוגל לבצע באופן הטבעי ביותר. באותו אופן, האל לא חרג ממגבלות הטבע גם כשהוא יצר בעלי חיים וכשהוא הוציא את אחת מצלעותיו של האדם ועשה ממנה אישה. היצירה הטבעית של אדם, חווה ובעלי החיים מצטרפת לשאר הפעולות הטבעיות שהאל עשה באותו היום: נטיעת גן, הצמחת צמחיה, הטחת ציוויים ואיומים, הפלת תרדמה וכדומה. נראה שהמחברים והעורכים של הפרק השני בספר בראשית הניחו שהאל פעל בדיוק כפי שהיינו מצפים מהאלים המקבילים במיתולוגיות של העמים האחרים באיזור.

2.

הגירוש מגן עדן (בראשית פרק ג)

 

 

בסיפור הגירוש מגן עדן האל נוכח במקום ושוב מתנהג רק בצורה טבעית והגיונית: הוא קורא לאדם ושואל אותו 'אַיֶּכָּה'; מתחקר את אדם וחווה; מעניש את הנחש, חווה ואדם; אומר שהאדם הוא 'כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע'; חושש שהאדם יאכל גם מעץ החיים ויחייה לנצח; גוזר על האדם לעבוד את האדמה ממנה הוא נלקח; עושה לאדם ואשתו כותנות עור ומלביש אותם; מגרש את האדם ומציב כרובים ואת 'להט החרב המתהפכת' לשמור על הדרך לעץ החיים.

 

בסיפור זה האל ירד לגן מלווה בבני פמלייתו, שאם לא כן למי הוא אמר: 'הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע ...'. הדעת גם נותנת שמשרתיו היו עימו גם בעת נטיעת הגן בעדן והם אלו שעזרו לו בנטיעות ואולי אפילו בנפיחת רוח חיים בחיות השונות.       

 

מי מאיתנו לא היה עושה בנסיבות הללו בדיוק את אותו הדבר? כרובים אמנם לא היינו יכולים להציב בדרך לעץ ולבטח לא את החרב הלוהטת שמתהפכת מאליה, הללו נמנים עם המשרתים שנשמעים לאלים בלבד, אבל לתחקר, לאיים, להעניש ולתפור כותנות עור גם אנחנו יודעים. האל שב והוכיח שיכולותיו הן על-אנושיות אך בהחלט לא על-טבעיות וכמונו גם הוא חייב לתשאל חשודים ולחשוש מהאפשרות שהאדם יאכל מפרי העץ האסור ויחייה לנצח. אדרבה, חששו של האל מבהיר לנו שחיי הנצח אולי מאפיינים את האלים אבל הם אינם תכונה על-טבעית כי גם בני האדם יכולים להימלט מאימת המוות אם רק יאכלו את הפרי הנכון.

 

כאן אולי המקום לשאול מדוע בכלל היה צריך לשתול בגן את עץ החיים ועץ דעת? אם הכוונה הייתה לנסות את האדם הרי שניתן היה להסתפק בעץ אחד ולא היה שום צורך לטעת גם את עץ הדעת וגם את עץ החיים. למעשה, האל היה יכול לשתול עץ לימונים חמוצים, לקרוא לו 'עץ הדעת', לאסור על האדם לאכול מפריו ולעקוב אחר עוויותיהם של אדם וחווה כדי לוודא שהם לא הפרו את הציווי האלוהי. ההסבר ההגיוני ביותר לנטיעתם של עץ החיים ועץ הדעת הוא שהם שימשו את האל ופמלייתו שאכלו מפרותיהם כדי לזכות בחיי נצח וחוכמה יתרה. בפרשנות זאת, הגן לא ניטע עבור האדם אלא עבור האל(ים) והאדם הוצב בגן רק כדי לעבדו ולשמרו.
    

3.

סיפורי תיבת נח (בראשית פרקים ו עד ט)

 

 

האל רואה שהארץ נשחתה ומלאה חמס והוא מודיע לנח שהוא עומד להשחית את הארץ, מורה לו לעשות תיבה, מספק לו מפרט טכני לבנייתה, מספר לו שהוא עומד להביא מבול מים על הארץ, אומר לו לבא אל התיבה בלוויית בני משפחתו וזוג אחד מכל מין של בעל חיים ולהעלות אליה את המזון הדרוש לכל באי התיבה. בהמשך העל מעדכן את הוראותיו ואומר לנח להעלות שבעה זוגות מכל בהמה טהורה ומכל סוגי העופות וזוג אחד מכל סוגי החיות הלא טהרות כי בעוד שבעה ימים הוא עומד להמטיר גשם על הארץ במשך ארבעים יום וארבעים לילה. לאחר שכל באי התיבה עלו עליה, האל סוגר את התיבה כדי שהמים לא יחדרו אליה.

 

במהלך המבול אלוהים נזכר בבני האדם והחיות שבתיבה ומעביר על הארץ רוח שגורמת למים לרדת. הוא סוכר את מעינות התהום וארובות השמים וכולא את הגשם. לאחר שהארץ יבשה הוא מורה לנח לצאת מהתיבה ולפרות ולרוות על הארץ. נח מקריב לאל קורבן ולאחר שאלוהים מריח את ריח הניחוח הוא מחליט לא לקלל את האדמה בגלל בני האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. האל נותן לנח ומשפחתו כמה הנחיות בסיסיות ומבטיח לקיים את בריתו עימם ועם צאצאיהם ולא להמיט מבול נוסף שישחת את הארץ. כאות לברית שהוא כורת עם בני האדם הוא שם את קשתו בענן ומבטיח שמראה הקשת בענן יזכיר לו את הברית הזאת ואת הבטחתו להימנע ממבול נוסף.

 

גם כאן האל היה יכול להקיש באצבעותיו ולצוות 'ייכחד כל חי חוץ מנח, בני משפחתו וזוג אחד (או שבעה) מכל מין חי' אבל נראה שגם הוא הבין שלא יהיה בכך שום תועלת ואם הוא רוצה לקדם את העלילה עליו להורות לנח מה בדיוק עליו לעשות; לפתוח ולסכור בעצמו את מעיינות התהום וארובות השמים; לסגור את התיבה; להריח את ריח הניחוח ולשים את קשתו בענן. האל שב ומתגלה במלוא טבעיותו והוא אינו מפגין ולו קמצוץ של יכולת על-טבעית כלשהי. אדרבה, המקרא מקפיד להסביר לנו שהמים החלו להציף את העולם לאחר שהאל פתח את ארובות השמיים ובקע את מעינות התהום – שתי פעולות טבעיות שאפילו בני אדם מסוגלים לבצע, כפי שמבהיר לנו הקטע הבא:

 

אמרי דבי (אמרו בבית מדרשו של) רבי שילא: (בוני מגדל בבל חשבו:) נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו.

(סנהדרין קט:א)

 

 

כלומר, בבית מדרשו של רב שילא לימדו שבוני מגדל בבל חשבו שגם הם מסוגלים לעלות עד לרקיע הקשיח, להכות אותו בגרזינים ולגרום למים שמעליו לזלוג ולהציף את הארץ. נראה שגם האל חשב שהדבר אינו נבצר מבני אדם ולכן הוא החליט לסכל את מזימתם על ידי בלבול שפתם. בכל מקרה, אם בני אדם מסוגלים להוריד מבול בדרך לגמרי טבעית אזי לא נוכל לטעון שהאל הפעיל לשם כך יכולות על-טבעיות כלשהן. באותו אופן, מי שכתזכורת שם קשת מוחשית בענן מוחשי אינו יכול להתיימר להיות בעל כישורים על-טבעיים ולבטח לא בעל זיכרון טוב במיוחד.

4.

סיפור מגדל בבל (בראשית פרק יא)

 

 

בני האדם רצו לבנות מגדל גבוה שראשו בשמים. אלוהים יורד לראות את העיר והמגדל שבני האדם בנו וחושש שבגלל שכולם דוברים באותה שפה הם יצליחו להגשים את כל מה שירצו לעשות. האל רוקח תחבולה שתסכל את מטרתם של בני האדם ואומר למשרתיו 'הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ'. בלבול השפה גורמת לבני האדם לחדול מבנית המגדל ולהתפזר על פני כל הארץ.

בסיפור זה האל, כהרגלו, יורד ארצה בחברת פמלייתו כדי לבדוק את המצב מקרוב. הוא לא פועל מרחוק ולא הורס את המגדל בהבל פיו, הינף ידו או בכל אמצעי על-טבעי אחר. הוא עושה בדיוק מה שהיה עושה כל אדם שיודע להשכיח מהבריות את שפת אימם ולטעת בראשם שפה אחרת – דבר שנראה לנו כפעולה על-טבעית מובהקת אך, בפי שנראה בהמשך, פעולה טבעית לחלוטין שדומה במהותה לכל המקרים האחרים בהם האל התערב במחשבותיהם, תחושותיהם, דבריהם וחלומותיהם של בני האדם.

 

5.

סיפורי מכת בכורות (שמות פרקים יא ו-יב)

 

 

לאחר תשעה אירועים קודמים בהם האל הקשיח את ליבו של פרעה והמיט על המצרים תשע מכות כואבות, הוא מחליט לסיים את ההתעללות במכה סופנית ומוחצת. יהוה מבשר למשה שבחצות הלילה הוא עצמו ייצא בתוך מצריים ויהרוג בה את כל הבכורות חוץ מאשר את בכורות ישראל ובהמותיהם. האל מצווה שבני ישראל ימרחו דם על מזוזות ומשקופי הבתים כדי שבעת עוברו להכות כל בכור בארץ מצריים הוא ייראה את הדם המרוח ויפסח על בתיהם של בניו האהובים. משה מורה לבני ישראל לעשות כמצוות אלוהיהם ואכן, בחצי הלילה בורא העולם היכה את כל בכורי מצריים ופרעה סוף סוף התיר לעם הנבחר לצאת מארצו.


גם בסיפור נפלא זה האל אינו פועל מרחוק ואינו מפעיל יכולות על-טבעיות כלשהן. במקום זאת הוא יורד בעצמו למקום האירוע, עובר מבית לבית, פוסח על הבתים שמסומנים בדם וקוטל את בכורי מצריים אחד אחד. חזקה אמנם על אל כל-יודע שידע לזהות את בתיהם של בני ישראל גם ללא סימנים מיוחדים אבל בעלי ספר שמות כנראה הניחו שלאל שלהם לא היה מושג מי גר בבית זה או אחר וללא הדם המרוח הוא לא יוכל לדעת על איזה בית עליו לפסוח והיכן עליו להרוג מצרים חפים מפשע.

הרבנים טענו שקטל בכורי מצריים בוצע על ידי האל בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, כמצוין במפורש בהגדה של פסח:

  

 

וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָֹרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.

אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶֹה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה.

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.

וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי וְלֹא שָֹרָף.

וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶֹה שְׁפָטִים אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי יְהֹוָה, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.
(הגדה של פסח)

 

 

אבל נראה ההגדה אינה מדייקת כי שני פסוקים בספר שמות מתארים את האירוע קצת אחרת:

 

 

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.'

(שמות יב:יג)
...
וְעָבַר יְהֹוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהֹוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן
הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.'
(שמות יב:כג)

 

 

מהפסוקים הללו ניתן להבין שיחד עם האל עברו בארץ מצריים גם ישויות על-אנושיות שנקראות 'משחיתים' והם אלו שנכנסו לבתי המצרים וביצעו בפועל את העבודה השחורה. מלאכים משחיתים דומים אנו מוצאים גם בפסוקים דוגמת:

 

 

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהֹוָה הָיָה עִם גֹּרֶן הָאֲוַרְנָה (קרי: הָאֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי.
(שמואל ב' כד:טז וניסוח דומה במלכים א' כא:טו)

...

אִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב יְהֹוָה וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ יְהֹוָה מַשְׁחִית בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה אָשִׁיב אֶת שֹׁלְחִי דָּבָר.

(דברי הימים א' כא:יב)

 

 

העובדה שהאל נוטה להקיף את עצמו בישויות מזיקות מסוגים שונים אינה צריכה להפתיע אותנו כי כבר בעת שהוא עלה ארצה ממחוזות הדרום הוא לקח עימו את שני המזיקים דבר ורשף:

 

 

אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.

וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה (קרי: עֻזּוֹ).

לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף[א] לְרַגְלָיו.
(חבקוק ג:ג-ה)

 

 

 

הדעת, אם כן, נותנת שגם בליל מכת בכורות האל העדיף לא ללכלך את ידיו ולכן הוא השאיר את הטבח ההמוני למלאכים המשחיתים שהתלוו אליו.

 

6.

סיפור קריעת ים סוף (שמות פרקים יד ו-טו)

 

 

המצרים רודפים אחר בני ישראל. העם מגיע לים סוף ופוחד מאד. יהוה מורה למשה להרים את המטה שלו ולבקוע את הים כדי שבני ישראל יוכלו לעבור בחרבה. האל מבטיח לחזק את לב מצריים כדי שירדפו אחר בני ישראל. עמוד הענן מפריד בין בני ישראל למצרים ומונע מהרודפים להתקרב לנרדפים במהלך כל הלילה. משה מטה את מקלו ויהוה שולח רוח קדים עזה שבוקעת את המים. בני ישראל עוברים בחורבה כשמימינם ושמאלם חומות מים והמצרים רודפים אחריהם. באשמורת הבוקר אלוהים משקיף על מחנה המצרים מתוך עמוד האש והעשן, גורם שם למהומה ומסיר את אופני מרכבותיהם. המצרים נבהלים ויהוה מורה למשה להטות את ידו. המים שבים למקומם ומטביעים את הצבא המצרי. יהוה מנער את המצרים בתוך המים ומשה ובני ישראל שרים שיר הודיה ליהוה בו הם מפארים את מעשיו הגדולים:

 

 

יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהֹוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב.

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ. וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם.

...

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים. ... נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.

 

 

האל העלום והנוכח בכל שוב עוזר לבני ישראל ומפליא את מכותיו באויביהם. הוא שולח רוח קדים, משקיף על המחנה, מסיר אופני מרכבות, מנער מצרים בתוך המים וזוכה להילולים משום שימינו רעצה אויב, חרון אפו אכל מצרים כקש, רוח אפו ערמה מים ונשיפתו גרמה למים לכסות את המצרים. אי אפשר להיות יותר קרוב, יותר פעיל ויותר כוחני מזה.

 

7.

הקרב במעלה בית חורון

 

 

יהושע וגיבורי החיל עולים מהגלגל לגבעון כדי לעזור לגבעונים שנלחמים בחמשת מלכי האמורי. יהוה גורם למהומה ובלבול במחנה האמורים ויהושע מכה אותם מכה גדולה ורודף אחריהם דרך מעלה בית חורון עד עזקה ומקדה. יהוה משליך על האמורים הנמלטים אבנים גדולות מן השמים והורג מהם יותר משהרגו בני ישראל בחרב. יהושע מצווה 'שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון' והשמש והירח נעצרים במקומם.

 

שוב אנו מגלים שהאל אינו מסוגל להכחיד את האמורים בדרכים על-טבעיות והוא נאלץ לפעול בצורה כוחנית ולזרוק עליהם אבנים גדולות. לעומת זאת, עצירת השמש והירח בהחלט יכולה להתפרש בפעולה על-טבעית ולא על-אנושית ולו רק משום שבימינו אף אדם שפוי לא יעלה על דעתו שניתן לעצור את סיבוב כדור הארץ ולגרום לאשליה שהשמש והירח נעצרו באמצע השמים. עבורנו עצירת השמש והירח תהייה לא רק נס על-טבעי אלא גם אירוע סופני אבל כותבי המקראות הכירו רק גרמי שמים קטנים שנעו במסילות שנחרצו עבורם ברקיע קרוב ובתקופתם איש עדיין לא העלה על דעתו שהארץ היא כדורית ושהיא מקיפה את השמש ולא להיפך. בימיהם כולם האמינו שהשמש והירח הם אלים שמתנייעים בכוחות עצמם, או לחליפין, עצמים קטנים יחסית שאלים דוגמת אפולו גוררים במרכבות או דוחפים במסילות. אם כך הם פני הדברים הרי שלמשמע דבריו של יהושע המלאכים האחראים החליטו על דעת עצמם לעצור את תנועת השמש והירח או שיהוה שמע את דברי יהושע ופקד עליהם לעצור במקומם ולהמתין להוראה לחדש את מסעם.       


מסיפורים אלו מסתבר שהאל נהג להתערב באופן פיזי בעולם הריאלי והוא מעולם לא ניצל את היכולות על-טבעיות שאמורות לעמוד לרשותם של אלים יותר מודרניים. ברור שלא כולם יסכימו איתי ומאמינים ערניים אפילו ימהרו להפריך את מסקנתי באמצעות שתי סתירות שעל פניהן נראות מובנות מאליהן:

 

1.

הפרק הראשון של ספר בראשית מתאר בריאת 'יש מאין' באמירה, לכאורה ללא כל פעולה פיזית, ונראה שהאל, למרות הכל, דווקא כן מסוגל לחולל ניסים על-טבעיים שאף בן תמותה, גדול וחזק ככל שיהיה, לא יצליח לשחזר.

 

2.

התנ"ך מתאר מקרים רבים בהם האל הצליח להשפיע על חלומותיהם, מחשבותיהם, רצונותיהם, תחושותיהם ויכולותיהם של בני אדם - לבטח מרחוק ולבטח ללא שום מעורבות פיזית.

 

עם זאת, עיון נוסף יגלה לנו שהסתירות הללו אינן כה ברורות כפי שהן נראות במבט ראשון:

 

 

 

בריאת 'יש מאין' במאמר בלבד

 

בכל המקרא נמצא שיכולותיו של האל נגזרו מניפוח היכולות המקבילות של בני האדם אבל אז בא הפרק הראשון של ספר בראשית וטורף את כל הקלפים שכן בפרק זה נראה שהאל מצליח לברוא את העולם באמצעים על-טבעיים לחלוטין – הוא מצווה בהבל פיו והמציאות משתנה ללא שום פעולה פיזית נראית לעיין. הרבנים אוהבים לנפנף בפרק זה כהוכחה לכך שהאל שלהם ברא 'יש מאין', מרחוק ובמאמר בלבד, מבלי להפעיל את כוחו הפיזי וללא שום מעשה ידיים. זאת פרשנות מוטה שקוראת בסיפור את מה שאין בו.

 

הפרק הראשון של ספר בראשית נראה כנטע זר ורוב חוקרי המקרא הגיעו למסקנה שמדובר בתוספת מאוחרת שנועדה לנטרל את הניחוח המיתולוגי של סיפורים קדומים יותר ולהחליף את האל שעיצב את העולם במו ידיו באל יותר מכובד ו'מודרני'. להערכתי, במהלך הזה בעלי הפרק הראשון של ספר בראשית שדרגו את האל שבעבר תואר כגיבור בעל כוחות על-אנושיים ועיצבו אותו מחדש בדמותו של מלך פרסי שתמיד משיג את מטרותיו באמירה בלבד. המלך הפרסי מצווה והמשרתים ממלאים אחר פקודותיו במהירות ובדייקנות. כך גם האל היהודי שעוצב בדמותו: הוא מצווה 'יְהִי אוֹר' והמלאכים רצים להאיר את העולם – אולי באמצעות משואות ולפידים ואולי על ידי הוצאה מהמחסן של המאור הגדול שארבעה ימים מאוחר יותר ייתלה ברקיע השמים. הוא מצווה 'יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם' וצבא השמים ממהר למתוח את הרקיע הקשיח מקצה אחד של העולם לקצהו השני, הוא מצווה 'תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ' וכולם רצים לשתול דשאים ועצים וכך הלאה בכל שאר שלבי הבריאה.

 

הפרשנות הזאת מתבקשת מהסיבות הבאות:

 

1.

המונח 'בריאה' אינו מתאר קימום 'יש מאין'

 

 

דורות רבים של רבנים החדירו לתודעתנו שהמושג 'בריאה', בניגוד למושגים 'עשיה', 'יצירה' ו'ייסוד', מציין קימום 'יש מאין', כלומר, הוצאה ניסית של חומר מתוך הרִיק. לטיעון הזה אין על מה להסתמך וכבר בפרקנו אנו מוצאים שהאל לא רק 'ברא' אלא גם ל'עשה':

 

 

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.

...

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

...

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

 

 

הפועל 'ברא' והפועל 'עשה', יחד עם הפעלים 'יצר' ו'כונן', משמשים בערבוביה גם בשאר פרקי התנ"ך ויש להניח שמדובר במילים נרדפות לכל דבר ועניין. למשל:

 

 

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.

(בראשית ה:א)

...

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

(בראשית ו:ז)

...

אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו. לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו כִּי יַד יְהֹוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ.

(ישעיה מא:יט-כ)

...

וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהֹוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה.

(ישעיה מג:א)

...

כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו.

(ישעיה מג:ז)

...

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה.

(ישעיה מה:ז)

...

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי.

(ישעיה מה:יב)

...

כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד.

(ישעיה מה:יח)

...

כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

(עמוס ד:ג)

 

 

 

יתר על כן, הפועל 'ברא' משמש לתיאור עשיות שלבטח לא דרשו הוצאת 'יש מאין', למשל:

 

 

וּבָרָא יְהֹוָה עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה.

(ישעיה ד:ה)

...

הִןֵ (קרי, 'הִנֵּה') אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל.

(ישעיה נד:טז)

...

אֲנִי יְהֹוָה קְדוֹשְׁכֶם בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם.

(ישעיה מג:טו)

...

כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ.

(ישעיה סה:ח)

 

 

בפסוקים הללו השורש 'ברא' לבטח אינו מציין קימום 'יש מאין' ומכך נוכל להסיק שהפרק הראשון של ספר בראשית אינו דן בבריאה פלאית אלא בעיצוב העולם מהחומר הקדמון שכבר נמצא בו.  

 

2.

בהתייחסויות האחרות לבריאה האל פועל רק באמצעות שתי ידיו וכוחו הפיזי

 

 

ברוב התיאורים האחרים שמתייחסים לבריאה תמיד נמצא את האל היותר מסורתי שנטה את השמים ורקע את הארץ בכוחו הגדול וזרועו הנטויה: 

 

 

מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.

(ישעיה מ:יב)

...

כֹּה אָמַר יְהֹוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵי אִתִּי (קרי: מֵאִתִּי).

(ישעיה מד:כד)

...

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי.

(ישעיה מה:יב)

...

אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו.

(ישעיה מח:יג)

...

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי.

(ירמיה כז:ה)

...

אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר.

(ירמיה לב:יז)

 

 

אל שמסוגל לברוא באמירה בלבד אינו אמור להתגאות דווקא בכוחו הגדול וזרועו הנטויה ולכן לא נטעה אם נניח שהנביאים ישעיהו וירמיהו לא העלו על דעתם שהעולם נברא בצורה על-טבעית כלשהי.

 

3.

בשום מקום אחר האל אינו משיג את יעדיו באמירה לבד

 

 

אם האל מסוגל לשנות את המציאות באמירה בלבד, מדוע אנחנו שבים ומוצאים אותו מפעיל כוח פיזי, כמו למשל בדוגמאות המובהקות הבאות?

 

בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.
(ישעיה כז:א)

...

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.

(ישעיה נא:ט-י)

...

אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם.

אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים.

אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן.

(תהילים עד:יג-טו)

...

אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ.

(תהילים פט:יא)

 

 

אם ים, רהב, התנינים הגדולים, הלוויתים והנחשים למיניהם הם אויבים כה מרים מדוע האל לא הכניע אותם בהבל פיו? מדוע אל כל-יכול בכלל צריך להילחם במפלצות למיניהן? מדוע אל כל-יודע ברא את המפלצות הללו מלכתחילה?

 

4.

האל לא היה לבדו בעת הבריאה

 

 

בסיפור הבריאה הראשון של ספר בראשית אנו מוצאים את האל אומר 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וברור שבעת הבריאה הוא לא היה לבד והייתה לו אפשרות להיעזר בסובבים אותו.

 

5.

חז"ל עצמם שוללים את האפשרות שהעולם נברא באמירה בלבד

 

 

הרבנים, כנראה, לא הפנימו את המסר שהעולם נברא באמירה בלבד ובמקרים לא מעטים אנו מוצאים את חז"ל מדברים על אל שביצע פעולות פיזיות בעת שהוא קומם את עולמו, למשל:

 

 

(כתוב) 'וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם'.

רב אמר: (משמעות המילה 'שמים' היא) אש ומים.
רבי אבא בר כהנא אמר משום רב:
נטל הקב"ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהן נעשו שמים.  

(בראשית רבה, ד:ז)

 

 

כלומר, רב האמין שהאל לא יצר את הרקיע באמירה אלא על ידי נטילת אש ומים ומיזוגן יחדיו.
 

 

(כתוב) 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן'.

רבי יודן בשם רבי לוי ורבי ברכיה בשם רבי יודן ב"ר שמעון אומר: כל העולם כלו מים במים (כל העולם היה מוצף במים) ואתה אומר (שאלוהים ציווה שעל המים להיקוות (אל מקום אחד (שגם הוא היה מכוסה במים) אתמהא (הכיצד)?
(משיבים:) משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין נצרך המלך למקומן מה הוא עושה להן? מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית אחד (זורקן בפינה אחת) כך דרך הקב"ה על מי בראשית וסילקן בים אוקיינוס הה"ד (שנאמר) 'הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ'[ב] וגו' ו'וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם'[ג].

(בראשית רבה ה:ב)

 

 

האל דורך על המים ומסלקן, מן הסתם בבעיטה חזקה ולא בהבל פיו, לים האוקיאנוס.

 

 

אמר רב שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו (שני) פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן.

(בראשית רבה ח:א)

 

 

האדם הראשון נוצר בתחילה עם פרצוף לכל צד אך ללא גב והאל היה צריך לנסרו באמצע, באופן לגמרי פיזי, כדי להפכו לשני אנשים נפרדים, אדם וחווה, שלכל אחד מהם גם פרצוף וגם גב.

 

 

רבי לוליאנא בר טברין אמר בשם רבי יצחק:

בין על דעתיה (דעתו) דרבי חנינא (שאמר שהמלאכים נבראו ביום החמישי לבריאה), (ו)בין על דעתיה (דעתו) דרבי יוחנן (שטען שהמלאכים נבראו ביום השני לבריאה) - הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום (שום מלאך), שלא יאמרו (הבריות): מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקדוש ברוך הוא ממדד (מיישר) באמצעו (של הרקיע), אלא 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵי אִתִּי (קרי – מֵאִתִּי)'[ד] (והמשמעות היא) מי היה שותף עמי בברייתו של עולם?

(בראשית רבה א:ג וראו גם בראשית רבה ג:ח)

 

 

חז"ל לא היו מסוגלים לדמיין לעצמם רקיע שנמתח מעצמו, ללא כל מעורבות פיזית, והם הניחו שאם המלאכים היו נוצרים בזמן הם היו עוזרים לאל למתוח את הרקיע אבל כיוון שהם נוצרו מאוחר מידיי האל נאלץ לפעול לבדו.

 

נראה שגם בעלי המקראות וגם חז"ל לא חשבו שהעולם נברא 'יש מאין' במאמר, או בכל דרך נסית אחרת, ואלו גם אלו האמינו באל בעל גוף, צורה וכוח על-אנושי. הרבנים אמנם עמלו קשה כדי להרחיק ולהשגיב את האל שברשותם אבל איש מהם, כנראה, לא העלה על דעתו שהאל שלו מסוגל לפעול בצורה שחורגת ממגבלות העולם הטבעי שהם הכירו.

 

 

 

הרוחות הפולשניות שכופות את רצון האל על בני אדם

 

מלאכים רבי-כוח שסרים לפקודתו של האל יכולים אולי להסביר את מה שנראה לרבנים כבריאת 'יש מאין', באמירה בלבד, אבל התנ"ך מוצף גם בסיפורים בהם האל השפיע מרחוק על תהליכים שמרחשים בקרבם של בני האדם ועל פניו קשה להבין כיצד הוא גורם לבני אדם לחשוב, לחוש, לחלום, לדבר ולפעול בדיוק כפי שהוא רוצה. בני אדם, גדולים, חזקים, חכמים ומוכשרים ככל שיהיו, לעולם לא יצליחו לשנות מרחוק את תודעתם של האחרים ולבטח די ביכולת הזאת כדי להוכיח שהאל מסוגל לפעול מרחוק בדרכים על-טבעיות. לאדם המודרני זה יישמע הגיוני אבל כותבי התנ"ך חיו באלף הראשון לפני הספירה ומחשבותיהם רחקו ממחשבותינו כרחוק מזרח ממערב. לפיכך, קריאה קצת יותר מדוקדקת תלמד אותנו שגם במקרה זה האל פעל באותו האופן בו כל בן אדם בשר ודם היה פועל לו רק עמדו לרשותו המשרתים המתאימים.

 

דוגמה מצוינת לשימוש שהאל עושה במשרתיו המיוחדים כשברצונו לשנות את מצב תודעתם של בני אדם מספק לנו הסיפור על אלימלך בן גדעון ואנשי שכם. בסיפור זה, אבימלך משכנע את בעלי שכם לתמוך בו במאבק על השלטון ובסיועם הוא הורג את אחיו וזוכה במלוכה. התנהגותו של אבימלך כנראה לא מצאה חן בעיני האל והוא החליט לסכסך בינו לבין בעלי שכם:

 

וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ.

(שופטים ט:כג)

 

מה מסתתר מאחורי המושג 'רוּחַ רָעָה'? האם הביטוי הוא רק מטאפורה לשינוי התודעתי שהאל המרוחק מצליח לגרום באמצעים על-טבעיים, דוגמת שליטה מרחוק באמצעות תדרים ממוקדים, האצלת מחשבות אלוהיות או שיטות אחרות שהמדע עדיין לא הצליח לחשוף? אנחנו יכולים אולי לחשוב שהמושג 'רוח רעה' הינו מעין מליצת שיר או מטבע לשון סתמי אבל אין ספק שמושגים דוגמת 'תדרים', 'האצלה' ו'מטאפורה' היו גורמים לפלבול קשה בעיניהם של בעלי המקראות. אבותינו הקדומים לא ידעו על קיומן של תופעות שאינן מסוגלות להיקלט בחושים והם לא היו מסוגלים לדמיין לעצמם עולם שנמצא מחוץ לגבולות הטבע. טוב נעשה, אם כן, אם נפרש את דבריהם כפשטם ונסיק שבמקרה זה כוונת הפסוק היא שהאל שלח לאבימלך ובעלי שכם רוח של ממש שחדרה לתוכם, השתלטה על מחשבותיהם וגרמה להם לחשוד אחד ברעהו.

למרבה המזל, לא צריך להרבות בספקולציות כי המקרא עצמו מבהיר את השיטה האלוהית בקטע בו נביא האמת מיכיהו בן ימלה מספר ליהושפט מלך יהודה ואחאב מלך ישראל את שראה בחזונו:

 

וַיֹּאמֶר (מיכיהו:) לָכֵן שְׁמַע דְּבַר יְהֹוָה רָאִיתִי אֶת יְהֹוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד

וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה (משרתי האל שבצבא השמים העלו כל מיני רעיונות).

וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ,

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו בַּמָּה?

וַיֹּאמֶר (הָרוּחַ): אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו

וַיֹּאמֶר (יְהֹוָה): תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן.

וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְהֹוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַיהֹוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.

(מלכים א' כב:כ-כג ומקבילה בדברי הימים ב' יח:יט-כב[ה])

 

 

יהוה, אותו משה כינה בשם 'אֱלֹהֵי הָרוּחֹת'[ו], גזר על אחאב למות ברמות הגלעד אבל הוא אינו יודע כיצד ניתן לגרום למלך לעלות לרמות הללו ולהילחם שם בארמים. מסתבר שהאל אינו מסוגל להטות את לב אחאב בעצמו ולכן הוא פונה לצבא השמים שמקיף אותו ושואל אותם מי יפתה את אחאב להילחם ברמות הגלעד. רוח אחת מציעה רעיון גאוני – היא תגרום לנביאי השקר לנבא שמלך ישראל ומלך יהודה ינצחו בקרב ואז אחאב יתפתה להילחם בארמים, יעלה לרמות הגלעד ויביא על עצמו את מותו המיוחל. כלומר, מיכיהו ראה בעיני רוחו ישות עצמאית, אותה הוא אפיין כ'רוּחַ', שהייתה מסוגלת להתייצב בפני האל, לענות על שאלותיו ולהציע לו את שירותיה בהשתלטות על תודעתם ומחשבותיהם של נביאי השקר. אמנם, קצת מוזר שהיוזמה באה מפיה של רוח קטנה והאל הכל-יודע לא חשב בעצמו על הפתרון המתוחכם אבל מי אנחנו שנתווכח עם נביא אמת שתיאר חזון שנגלה לו ברוח הנבואה.

 

למעשה, קשה לקרוא את התנ"ך מבלי להיתקל ברוח זו או אחרת שממלאת, שורה, מפעמת, צולחת, סרה, מבעתת, ניסכת, יורדת, נחה, ניתנת בפי וכדומה. נראה שבעלי המקראות האמינו שהרוחות הללו פולשות לגופו של האדם, דוחקות לשוליים את הרוח המקורית שבקרבו, מעניקות לו תכונות מיוחדות וגורמת לו לחשוב, לחלום, לדבר ולהתנהג בדיוק לפי רצונו של האל. רוח אלוהית מעין זאת הפכה את יהושע בן נון, עתניאל בן קנז ודוד המלך למנהיגים מהשורה הראשונה [ז]; בשמשון היא החדירה עוז וגבורה[ח]; ישעיה הבטיח שהיא תעניק למלך עתידי מבית ישי סגולות נפלאות ויחידות במינן[ט]; לקרבם של בוני המשכן היא החדירה חכמה ויכולות[י]; לזקני העם, אלדד ומידד, בלעם, אלישע, שאול המלך ואפילו שליחיו של שאול[יא] היא הביאה את מתת הנבואה והנביא יואל מבטיח לנו שבבא היום היא תעניק מתנה זאת לא רק לכל בני ישראל אלא גם לעבדיהם ושפחותיהם[יב]. עם זאת, כשם שהרוח האלוהית פולשת לאדם היא יכולה גם לעזוב אותו, לקחת עימה את כל  מתנותיה ולפנות מקום לרוח אחרת שתשנה את תכונותיו של האדם ותפנה את מחשבותיו לכיוון אחר[יג].

 

רוחות פולשניות חדרו מן הסתם גם לתוך אבימלך מלך גרר, לבן הארמי ושלמה המלך וגרמו להם לחלום על מפגש עם האלוהים[יד] ואף שהדברים לא תמיד נאמרים במפורש, סביר להניח שרוח כלשהי הייתה גם מעורבת בכל שאר המקרים בהם האלוהים רצה השפיע מרחוק על בני אדם, למשל, כשהוא הקשיח את לב פרעה[טו], הקשה את לב סיחון מלך חשבון[טז] וגרם לסנחריב מלך אשור להסיר את המצור על ירושלים[יז].

 

חיזוק להשערה שהרוח שנשלחת מהאל פולשת לתוך בני האדם מספקים לנו הפסוקים הבאים:

 

וְרוּחַ יְהֹוָה לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו.

(שופטים ו:לד)

...

וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים (קרי: הַשָּׁלִישִׁים) לְךָ דָוִיד וְעִמְּךָ בֶן יִשַׁי שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ וַיְקַבְּלֵם דָּוִיד וַיִּתְּנֵם בְּרָאשֵׁי הַגְּדוּד.

(דברי הימים א' יב:יט)

...

וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם.

(דברי הימים ב' כד:כ)

 

 

הרוחות 'לבשו' את גדעון, עמשי וזכריה וברור שהכתוב מנסה ללמדנו שהן נכנסו לתוך האישים הללו. גם דוד המלך, מן הסתם, התייחס לרוח פולשנית שנכנסה בו כשאמר:

 

 

רוּחַ יְהֹוָה דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי.

(שמואל ב' כג:ב)

 

 

ורש"י, בפירושו לפסוק, מחדד את המשמעות בצורה שאינה משתמעת לשני פנים:

 

אדבר בו - וטעמו של דבר לפי שהרוח נכנס בו בקרב הנביא, ומדבר בו.

(רש"י על שמואל ב' כג:ב)

 

 

גם במזמור התהילים דוד המלך מבקש את הנחיית הרוח, במקום את הנחיית האל עצמו, ללמדנו שהאל אמנם שולח את הרוח אבל הרוח היא זאת שנכנסת לתוך האדם ומנחה אותו בפועל.
 

 

לַמְּדֵנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ כִּי אַתָּה אֱלוֹהָי רוּחֲךָ טוֹבָה תַּנְחֵנִי בְּאֶרֶץ מִישׁוֹר.
(תהילים קמג:י)

 

 

כל המובאות הללו מחייבות אותנו להסיק שבעלי המקראות האמינו בקיומן של 'רוחות' מוחשיות, שמסוגלות לחשוב ולדבר, אותן האל שולח לאנשים שאת מחשבותיהם, תחושותיהם ויכולותיהם הוא רוצה לשנות. הרוחות הללו פולשות לקרבם של בני אדם, משתלטות על תודעתם וגורמות להם לחשוב, לחלום, לדבר ולהתנהג בצורה הרצויה לאל. זאת אינה, כמובן, הפרשנות הרבנית המקובלת אבל עדויות רבות תומכות בנכונותה:

 

 

1.

חז"ל האמינו בקיומן של רוחות

 

 

הרבנים הקדומים העלימו את רוב הרוחות האלוהיות והסתפקו רק ב'רוח הקודש' ששימשה כערוץ התקשורת הראשי בין בני האדם לאל והביאה עימה את מתת הנבואה ואת ההשראה שאפשרה לבני אדם לכתוב ספרים קדושים. אף שהמושג 'רוח הקודש' מופיע גם בחלקים המאוחרים של התנ"ך[יח], רוח הקודש התלמודית/מדרשית פותחה על ידי הרבנים והקשר שלה לרוחות המקראיות הוא רופף בלבד. במקרים בודדים רוח קודש הרבנית אמנם המשיכה את המסורת של הרוח המקראית, למשל:

 

 

(שואלים:) אסתר (מניין שהייתה נביאה)?

(משיבים:) דכתיב 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת'[יט]. בגדי מלכות מיבעי ליה (היה צריך לומר? שהרי זה ברור מאליו) אלא שלבשתה רוח הקדש כתיב הכא (כאן) וַתִּלְבַּשׁ וכתיב התם וַתִּלְבַּשׁ (שם) 'וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי'[כ] וגו'.

(מגילה יד:ב, מגילה טו:א)

 

 

אבל לרוב אנו מוצאים אותה משחקת תפקיד של מתווכת פאסיבית שמעבירה מסרים והשראה מהאל לבני האדם. עם זאת, רוחות אחרות, לאו דווקא קדושות או אלוהיות, זוכות לעיתים בתפקידים יותר מכובדים, לשם משל, הרוח הפסקנית שרשאית להטיף אפילו לאלוהים:

 

 

שעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל לך אמור להם לישראל 'אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית'[כא] אמרה רוח פסקונית לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך אתה אומר להם ומכלים (מבייש) אותם, (הלא נאמר) 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל'[כב]?

(שואלים:) ומי אית ליה רשותא כולי האי (האם יש לרוח רשות להטיף לאלוהים עד כדי כך)?
(משיבים:) אין (כן). דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: שלש שמות יש לו (לרוח הזאת) פיסקון, איטמון, סיגרון. פיסקון - שפוסק דברים כלפי מעלה, איטמון - שאוטם עונותיהן של ישראל, סיגרון - כיון שסוגר שוב אינו פותח.
(סנהדרין מד:ב)[כג]

 

 

לצידה של הרוח הפסקנית נוכל למצוא בספרות הרבנית הקדומה לא מעט רוחות מדברות, פעילות ולעיתים אף ווכחניות דוגמת אלו שמוזכרות בקטעים הבאים:

 

 

חסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו ...

(ברכות יח:ב)

 

...

 

כל מאה ושלשים שנה שפירשה חוה מאדם היו רוחות הזכרים מתחממין ממנה והיא יולדת מהם רוחות נקבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו.

(בראשית רבה כ:יא)

 

...

 

(כתוב) 'וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר'[כד] וגו':
אמר רב הושעיא: אפילו
רוחות נכנסים עם נח אל התיבה שנאמר 'וּמִכָּל הָחַי' (לרבות) מאותן שנבראו להם נפשות ולא נברא להם גופין.

(בראשית רבה לא:יג)

 

...

 

מעשה היה בקריתנו ברוח אחד שהיה שרוי על המעין. בא רוח אחר להזדווג לו ובקש להוציאו משם. היה שם חסיד אחד ושמו יוסי איש צייתור. נגלה לו אותו הרוח אמר ליה: רבי הרי כמה שנים שאני נתון כאן ובצהרים ובלילה וביום לא הזקתי בריה והרוח הזה בא עלי עכשיו ממקום אחר ומבקש להוציאני מכאן ולישב הוא להזיק את הבריות.
(תנחומא קדושים פרק ט)

 

...

 

מיד רומז הקב"ה למלאך הממונה על הרוחות ואומר לו - הבא לי רוח פלוני שהיא בגן עדן ששמו פלוני ותארו כך וכך. לפי שכל הרוחות שעתידין להבראות כולן הן נבראות מיום שברא העולם עד שיכלה כל העולם הם מזומנין בבני אדם דכתיב 'מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ'[כה]. מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני הקב"ה וכשהיא באה מיד כורעת ומשתחוה לפני המלך מלכי המלכים הקב"ה. אותה שעה אומר הקב"ה לרוח - הכנסי בטיפה זו שביד פלוני. פתח הרוח פיו ואומר לפניו - רבונו של עולם די לי העולם שהייתי דר מיום שבראתני למה רצונך להכניסני בטיפה זו סרוחה שאני קדושה וטהורה ואני גזורה מגזרת כבודך?

(מדרש תנחומא פקודי פרק ג')

 


חכמי התלמוד הניחו שהעולם מלא ברוחות, חלקן משמשות כנשמות של בני האדם וחלקן אינן קשורות לאדם זה או אחר אבל נראה שאבותינו הבינו שהאל החדש שהם עיצבו לעצמם אמור להשיג את מטרותיו גם ללא סיוען של רוחות פולשניות ולכן הם התעלמו ממשמעותם הפשוטה של הפסוקים המקראיים, הפכו את רוח הקודש למעין אלגוריה והעלימו את זכרן של הרוחות הפולשניות שבעבר עזרו לגדולי ישראל להצעיד קדימה את ההיסטוריה של העם היהודי.

 

 

2.

פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס הבינו שרוח השתלטה על בלעם

 

 

בניגוד לרבנים ששאפו להפוך את הרוחות הפולשניות למטאפורות תמימות, פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלאוויוס הסיקו שהרוח האלוהית השתלטה על בלעם וכפתה עליו לדבר בצורה לא-רצונית:

 

פילון האלכסנדרוני (נפטר בשנת 45 לספירת העמים) הבין שהרוח האלוהית פולשת לקרבו של האדם, משתלטת עליו וכופה עליו להתנהג ולדבר בניגוד לרצונו. בספרו 'החוקים המיוחדים' הוא כותב: 'אף אמירה של נביא אינה שלו עצמו כי כל דבריו מונחים על ידי אחר והוא מתמלא בהשראה בעת שההיגיון נסוג ומפקיר את מבצר נשמתו למבקר ודייר חדש – הרוח הקדושה שמנגנת על מיתרי קולו ומכתיבה מילים שמדגישות את המסר הנבואי'.[כו]


תיאור טוב יותר של הרוח הפולשנית שמשתלטת על האדם ניתן למצוא בספרו 'חיי משה' בו הוא מתייחס לסיפור המקראי על בלעם בן בעור שנשכר לקלל את בני ישראל ומצא את עצמו מברך אותם. בתיאור המקראי נאמר 'וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים'
[כז] ופילון הבין מכך שהמלאך שנגלה לבלעם אמר לו 'לך לאן שנקראת לבא כי לא תביא שום תועלת לאלו שקראו לך ויהיה עליך לומר רק מה שאגיד לך, מבלי לבטא שום מחשבה משל עצמך. אני אפעיל את מיתרי קולך, אנחה את מילותיך ואנבא את העתיד באמצעות לשונך בעוד שאתה עצמך לא תבין דבר מדבריך.'[כח] פילון ממשיך ומתאר את אירועי אותו היום: בלעם זכה בהשראה אלוהית כי רוח הנבואה חדרה לתוכו וגרשה מקרבו את התחבולות והערמה שאפשרו לו התחזות לנביא, כי לא ייתכן שהשראה אלוהית תדור בכפיפה אחת עם קסמים. בלעם חזר למלך ובראותו את הקורבנות נאכלים באש, הוא הפך למעין מתרגם של ישות אחרת שהנחתה את דבריו.[כט] 

 

גם יוספוס פלאוויוס (יוסף בן מתתיהו, שחי עד שנת 100 לספירת העמים) הבין שהרוח שפלשה לבלעם השתלטה על לשונו ומיתרי קולו וכפתה עליו לומר את דברים ששמה בפיו: 'ובלעם הוסיף להתנבא כדברים האלה ולא הוא שלט בעצמו, אלא רוח אלהים נצחה אותו; ובלק כעס וקבל עליו, שעובר הוא על החוזה, לפיהו לקחו מבעלי בריתו בשכר מתנות גדולות: כי בא לקלל את האויבים והוא מהללם וקורא אותם המאושרים שבבריות. ובלעם השיב: ״בלק, כלום שמת לב לענין בכללו ותדמה בנפשך, שבידינו הוא לשתוק או לדבר על כגון אלה כשתצלח עלינו רוח אלהים? הרוח הזאת היא המשמיעה קולות ודברים כרצונה ואין אנו יודעים על כך ולא כלום."'[ל]


כתביהם של פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלאוויוס מוכיחים שלמרות ניסיונות הטשטוש של הרבנים, במאה הראשונה לספירת העמים יהודים רבים עדיין האמינו שהרוח האלוהית פולשת לקרבם של הבריות, משתלטת עליהם ומכריחה אותם לפעול, לדבר וכנראה גם לחשוב ולחלום באופן לגמרי לא רצוני ומבלי שתהיה להם שליטה כלשהי על מעשיהם, דבריהם או מחשבותיהם.

 

3.

הנוצרים הקדומים האמינו שרוח הקודש פולשת לאדם ופועלת בתוכו

 

 

ישו חב את ראשית תהילתו לשדים ולרוחות שהוא הצליח לגרש מקרבם של האנשים לקרבם הם פלשו. ארבעה מסיפורי הברית החדשה ימחישו את העיקרון:

 

איש ששכנה בקרבו רוח טומאה ניאץ את ישו. ישו גער ברוח וציווה עליה 'שתקי וצאי ממנו' והרוח הטמאה זעזעה את האיש, צעקה בקול גדול ויצאה ממנו. (מרקוס 1:23-26). בערב הביאו אליו את כל החולים ואחוזי השדים והוא גרש שדים רבים. משם הלך לכל בתי הכנסת בגליל וגרש את השדים.

(מרקוס 1:32-39)

.....

כשהרוחות הטמאות ראו את ישו הם נפלו לפניו וצעקו 'אתה הוא בן האלוהים' אך הוא גער בהן והורה להן לא לגלות את זהותו. ישו מינה שנים עשרה תלמידים והעניק להם את הסמכות לגרש שדים. ההמונים צבאו על ביתו והסופרים שירדו מירושלים אמרו 'בעל-זבוב בו ובעזרתו הוא מגרש שדים.'

(מרקוס 3:11-22) 

.....

ישו ותלמידיו עברו לצידו השני של ים כינרת ואדם שרוח טמאה אחזה בו בא לקראתם מבין הקברים. פעמים רבות אסרו את האדם הזה בכבלים ועבותות אבל הוא תמיד השתחרר מכבליו ואיש לא היה מסוגל לעצרו. האדם הזה גר בהרים ובין הקברים והיה פוצע את עצמו באבנים. ישו ציווה 'צא רוח טמאה מהאדם הזה' ושאל את הרוח לשמה. הרוח ענתה ש'לגיון שמי כי רבים אנחנו' והתחננה שישו לא יגרש אותם מהארץ אלא ישלח אותם לקרבם של אלפיים החזירים שרעו במורד ההר. ישו הסכים ורוחות הטומאה נכנסו בחזירים וכל העדר פרץ בריצה במורד ההר וטבע בכינרת.

(מרקוס 5:1-13).

.....

ישו ראה את תלמידיו מוקפים בקהל רב ומתווכחים עם סופרים. ישו שאל על מה כל המהומה ואדם אחד הסביר לו שהוא הביא עמו את בנו שהותקף על ידי רוח אילמת וכשהיא אוחזת בו היא מרסקת אותו והוא מעלה קצף בפיו וחורק בשיניו והולך ומתנוון. תלמידיו של ישו לא יכלו לגרש את הרוח מהבן המסכן אבל ישו אמר לאב האמלל להאמין ואז הוא גער ברוח וציווה עליה לצאת מהילד ולא להיכנס בו שוב. הרוח הזדעזעה ועזבה אך הילד נותר חסר תנועה כמת. ישו אחז בידו והעירו. כשישו ותלמידיו נותרו לבד הם שאלו אותו מדוע כשלו הניסיונות שלהם לגרש את הרוח הזדונית וישו הסביר להם שרוח מהסוג הזה יוצאת רק בתפילה וצום.

(מרקוס 9:14-29)

.....

 

הסיפורים הללו אמנם מספרים על אנשים אחוזי ישויות רעות ומזיקות אבל העיקרון תקף גם לגבי 'רוח הקודש'. ממשיכת דרכן של הרוחות האלוהיות, שהנוצרים הקדומים רוממו והפכו למרכיב  השלישי בשלישיה הקדושה. בברית החדשה נמצא לא מעט התייחסויות לרוח הקודש ומחלקן ניתן להבין שגם היא פולשת לתוך האדם, ממלאת אותו ומנחה את התנהגותו:

 

בבשורה על פי מתי אנו קוראים שמריה הרתה לרוח הקודש (מתי 1:18) ויוסף, בעלה, ראה בחלומו מלאך שהבטיח לו שהיא אכן הרתה לרוח הקודש ולא לגבר אחר (מתי 1:20). לאחר שיוחנן המטביל הטביל את ישו, השמים נפתחו וישו ראה את רוח הקודש יורדת בצורת יונה וקול מהמרומים אמר 'זהו בני האהוב אשר בו חפצתי' (מתי 3:16-17). לאחר מכן רוח הקודש הובילה את ישו אל המדבר להתנסות על-ידי השטן (מתי 4:1). בבשורה על פי לוקס אנו לומדים שאלישבע, בת דודתה של מריה, התמלאה ברוח הקודש וידעה שמריה נושאת בקרבה את האדון (לוקס 1:41-42). גם בעלה של אלישבע, זכריה, התמלא ברוח הקודש והתנבא שבנו יפנה את דרך יהוה ויקדם את ישועת ישראל (לוקס 1:67-79). כשמלאו ימי טוהרתה של מריה, הוריו של ישו לקחו אותו למקדש בירושלים להציגו בפני האלוהים ולהקריב את הקורבן המתאים. היה שם אדם בשם שמעון שרוח הקודש שרתה עליו ונגלה לו שהוא לא ימות בטרם יראה את משיח האל. בהדרכת הרוח, שמעון לקח את ישו בזרועותיו וברך את האלוהים (לוקס 2:25-32). לבסוף, במעשה השליחים מסופר שבחג שבועות כל תלמידי ישו התאספו יחד ופתאום הם שמעו קול מהשמיים שמילא את כל הבית. אז הופיעו לנגד עיניהם לשונות שנראו כלהבות אש שהתפזרו בחדר ונחו כל אחת על אדם אחר. הנוכחים התמלאו ברוח הקודש וכל אחד מהם החל לדבר בשפה אחרת. (מעשי השליחים 2:1-4).


עם זאת, את הביטוי המובהק ביותר ליכולתה של רוח הקודש לפלוש לתוך האדם ולהשתלט על דבריו אנו מוצאים בהבטחתו של ישו לתלמידיו:

 

 

הנה אנכי שולח אתכם ככבשים בין זאבים.

לכן היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים.

הזהרו מבני אדם, כי ימסרו אתכם לסנהדריות וילקו אתכם בבתי הכנסת שלהם.

לפני מושלים ומלכים תובאו בגללי, לעדות להם ולגויים.

אבל כאשר ימסרו אתכם אל תדאגו איך ומה תדברו, כי באותה שעה ינתן לכם מה לומר; שכן לא אתם תדברו, אלא רוח אביכם היא אשר תדבר בכם.

(מתי 10:16-20 וסיפור מקביל בלוקס 12:11-12).

 

 

איש מקוראי הברית החדשה לא נדהם לגלות ששדים ורוחות רעות מחד ורוח הקודש מאידך, מסוגלים להיכנס לקרבו של האדם, להשתלט עליו ולדבר מפיו ועלינו להסיק שבמאה הראשונה לספירת העמים, כשהרבה מאמינים בישו השתייכו עדיין לקהילות יהודיות, גם בני עמנו האמינו בקיומם של כוחות פולשניים ושתלטניים שיכולים לחדור לקרבו של האדם ולכפות עליו לדבר ולפעול כרצונם.  

 

3.

האמונה ברוחות אחרי המצאת תורת הקבלה

 

 

בתנ"ך אין זכר לאמונה בגלגול הנשמות וגם חכמי עידן התלמוד לא השתעשעו באמונה זאת למרות שהם כבר נחשפו לתורת גלגול הנשמות שרווחה בכתות הגנוסטיות שהתפתחו בסביבתם. גם הגאונים והראשונים שפעלו לפני לידתה של תורת הקבלה הכירו את תורת גלגול נשמות אבל נראה שכולם שללו אותה על הסף[לא]. הקבלה החדירה ליהדות אמונות גנוסטיות ובכללן גם את האמונה בגלגול נשמות ובעקבותיה יהודים רבים השתכנעו שהאל נוהג למחזר רוחות של בני אדם ולהעניק לילודים נשמות שכבר שימשו בגופות קודמים. במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה האמונה זאת התמזגה באמונה ברוחות פולשניות והפכה לתורת העיבור הקבלית שקובעת שרוח נוספת יכולה להיכנס לקרבו של האדם גם שנים רבות לאחר לידתו ושתי הנפשות הללו יכולות לדור בתוך האדם בעת ובעונה אחת. לעיתים הנפש הפולשנית היא רוחו של צדיק שחוזר לעולם כדי למלא את מכסת מצוותיו ולהועיל לאנושות ולעיתים היא רוחו של חוטא שנכנסת ביוזמתה לתוך אדם חי כדי להרע לו. את הרוח הזדונית הזאת נהוג לכנות בשם 'דיבוק.

 

במאמרה 'בין עולמות: רוחות ושדים, בנות-קול ודיבוקים', פרופסור רחל אליאור מתארת ישויות שחוצות את גבולות הזמן והמקום, נפגשות עם בני אדם בשר ודם, אוחזות בהם ומדברות מתוכם או אליהם בקולות זרים ומוזרים. לישויות הללו ממד על-טבעי והן קונות להן שליטה בגופו של אדם חי, כשהן דוחקת באופן זמני את זהותו הרגילה של האחרון. 'דיבוק', הגרסה היהודית של מצבי איחוז מעין אלו, מגלם התרחשות שבה לתוך גופו של אדם חי בעל נשמה אינדיבידואלית מובחנת, נכנסת בשלב כלשהו של חייו רוח נוספת של אדם שנפטר קודם זמנו, שנתפס כחוטא כה גדול עד כי גם הכניסה לגיהינום נשללה ממנו, והוא נותר בין שני עולמות, נרדף ומעונה על ידי מלאכי חבלה. הרוח חודרת לגוף קרבנה כדי למצוא מחסה מהרדיפות והיא דוחקת את הזהות הקודמת ומשתלטת עליה.[לב]  

 

הדיבוקים למיניהם הפכו לנכס צאן ברזל של היהדות העממית וקורותיהם תוארו ברומנים, סרטי קולנוע ומחזה מאד ידוע של סופר ומחזאי אידי בשם ש. אנ-סקי אבל איש לא תיאר את התופעה טוב יותר מאשר הרה"ג[לג], המקובל האלוהי, כמוהר"ר[לד] יהודה פתיה זצוק"ל[לה] שבספרו 'מנחת יהודה'[לו] תיעד לא רק את הצלחותיו בגירוש דיבוקים ורוחות רעות שפלשו לקורבנות תמימים וחסרי ישע אלא גם כל הדברים שהרוחות הללו לימדו אותו על 'מעשה הרוחות, דינם וגלגולם. וענין גיהנם, וימות המשיח, ועולם הבא וענין התשובה'.[לז]  

 

הרב יהודה פתיה[לח] נולד בבגדד בשנת 1859 ונפטר בירושלים בשנת 1942 ולכן ספרו לא רק מסכם שבע מאות שנה של התעסקות בדיבוקים ורוחות פולשניות אלא גם מתעד את האמונות והדעות של יהדות בגדד בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים[לט]. הח"ר[מ] פתיה, תלמידו של ה'בן איש חי', הח"ר חיים יוסף[מא], התמחה בהוצאת דיבוקים שפלשו לקרבם של אנשים תמימים ובספרו הוא מתאר עשרות מקרים של הוצאת רוחות רעות באמצעות שיחות שכנוע, איומים, גערות, תיקונים, ייחודים, תקיעות שופר, תחבולות וטקסים קבליים. הסיפורים של ח"ר פתיה מעוררים יראה, עונג וגאוה וטוב יעשה כל מי שמתעניין באמונות העממיות של חכמי בגדד האחרונים אם יתעמק בספר 'מנחת יהודה', או לפחות ירפרף בו כדי לספוג את ניחוחותיו המיוחדים. לעניינו מעניינים יותר העדויות שח"ר פתיה שמע מהרוחות על הנעשה בעולמן, ובמיוחד מרוחה של רוזה בת פרחה שהתגלגלה בגופה של כתון בת עזיזה. מרוחה של רוזה, ח"ר פתיה למד שהרוחות הן ערומות ויחפות כביום היוולדן[מב]; שהן נמצאות באזור שמימי שמתאים לעבירה שהן עברו[מג]; שהן מרחפות בגובה של עד עשרים מטרים מעל לקרקע[מד] והחשוב מכל, שגודל הרוחות נע בין גודל של כף יד לגודל של פול לבן (הנקרא בערבית פסוליי)[מה].

 

אין קשר ישיר בין הרוחות הפולשניות של המקרא לדיבוקים של מקובלים מסוגו של ח"ר יהודה פתיה אבל ברור שמדובר באותה תופעה – הן אלו והן אלו חודרים לתוך האדם, משתלטים עליו וגורמים לו לדבר ולהתנהג בצורה לא-רצונית. יהודים עדיין האמינו ברוחות פולשניות בתחילת המאה העשרים וחזקה על אבות אבותיהם שחיו אלפיים ושבע מאות שנה קודם לכן שגם הם האמינו ברוחות שפולשות לקרבם של הבריות וכופות עליהם לחשוב, לחלום, לדבר ולהתנהג בצורה לגמרי לא-רצונית ובדרך שתשרת את מטרותיו של האל ששלח אותן.

 

 

 

אחרית דבר

 


הרבנים דואגים לשדרג את האל שלהם ולהתאימו לסטנדרטים של המודרנה המתחדשת. רבני התלמוד הרחיקו את האל שלהם משאונו של העולם להיכלו ברקיע השביעי והושיבו אותו ללמוד תורה במתיבתא של מעלה
; במאה העשירית רבנו סעדיה גאון גילה לו שהוא אינו בעל גוף וצורה ושהוא אינו כפוף לאילוצי המקום והזמן; במאה השלוש עשרה המקובלים הפכו אותו למעין אינסוף בעל עשר ספירות ובעת החדשה הוא מוצא את עצמו מתמודד עם תגליות שמוכיחות שמאז בריאת העולם עברו מיליארדי שנים ולא, כפי שהוא נהג לחשוב בתקופות פחות מאתגרות, פחות מששת אלפים שנה בלבד.

לפני שהאל נפל לידי הרבנים הוא שירת את כוהני הבית השני ששיפרו ושיפצרו את האל המונופוליסטי שהם ירשו מכוהני הבית הראשון. האל הזה התיימר להיות בורא השמים והארץ האחד והיחיד אבל בפועל הוא בחר להתערב רק בקורותיו של עם קטן ושולי שחי בפאתי האימפריות הגדולות של העולם העתיק. כיאות לשאר האלים בתקופתו, גם הוא היה יותר גדול, יותר חזק ויותר מפחיד מבני תמותה רגילים, אך לא שונה מהם במהותו, וכמו כל שאר היצורים הטבעיים גם הוא נאלץ להישמע למגבלות הטבע ולפעול במסגרת תכתיבי ההיגיון. באותה התקופה בני אדם היו מסוגלים לפעול רק בטווח ידם וכלי נשקם והגיונם שלל כל אפשרות של פעולה מרחוק וכתוצאה מכך גם האל שהם עיצבו נאלץ לפעול בטווחים סבירים ונבצר ממנו להשפיע אישית על מאורעות רחוקים ולבטח לא על מחשבותיהם, תחושותיהם, דבריהם ומעשיהם של בני אדם. כיוון שקשה לפתח עסקים על בסיס אל כה מוגבל, בעלי המקראות העניקו לאל שלהם שני כוחות עזר חשובים: מלאכים שפועלים בשמו במקומות אליהם הוא לא רוצה להגיע באופן אישי ורוחות פולשניות שנשלחות מטעמו לחדור לקרבם של בני אדם ולשלוט על יכולותיהם, מחשבותיהם, מעשיהם, דבריהם וחלומותיהם.

יהוה אלוהינו הוציאנו מארץ מצריים מבית עבדים וציווה עלינו 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' ולכן עלינו להסיר מעל פנינו את כל האלוהים האחרים שהכוהנים והרבנים פיתחו במהלך אלפיים השנים האחרונות ולעבוד רק את אלוהי אברהם, יצחק ויעקב  שלש את האדם מבוץ; תלה את קשתו בענן;  בלבל את שפתם של אנשי בבל; נעזר בדם שנמרח על משקופי בתים; הערים את מי ים סוף ברוח אפו וזרק אבנים גדולות על האמורים שנסו במעלה בית חורון. כל האלים אחרים, דוגמת זה שאיבד את גופו וצורתו, זה שמצא את עצמו עם עשר ספרות חדשות וזה שמנסה להתאים את עצמו לממצאי המדע המודרני אולי מתהדרים בשמות יהוה, אלוהים, הקב"ה, המקום, הגבורה, השי"ת וכדומה אבל הם רק מתחזים. את אבותינו הוציא ממצריים האל בעל היד החזקה והזרוע הנטויה שהשתמש בכוחו, במלאכיו וברוחותיו ואנחנו מצווים לעבוד רק. לפיכך, כל מי שסוגד לאל מתחזה זה או אחר חוטא בעבודה זרה ולא יהיה לו חלק בעולם הבא. ראו הוזהרתם!

 

       

 

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 



[א]           

רש"י מפרש:  'וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו - מלאכי רשף באו עמו לסיני' ונראה שהוא הבין שלא מדובר במטאפורה אלא בסוג מובדל של מלאכים. רשף היה אחד האלים במיתולוגיה הכנענית/אוגריתית שבעלי המקראות גימדו והפכו למשרת של האל. בתנ"ך הוא משמש כמזיק בשני פסוקים: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר' (דברים לב:כד) ו'וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים' (תהילים עח:מח).

 

[ב]           

איוב יב:טו

 

[ג]            

איוב ט:ח

 

[ד]            

ישעיה מד:כד

 

[ה]           

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמוֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה אֹמֵר כָּכָה וְזֶה אֹמֵר כָּכָה.

וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו בַּמָּה.

וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי לְרוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן.

וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְהֹוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַיהֹוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.

(דברי הימים ב' יח:יט-כב)

 

[ו]            

במדבר טז:כב, במדבר כז:טו

 

[ז]            

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל משֶׁה.

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה.

(דברים לד:ט)

...

וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן יְהֹוָה בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם.

(שופטים ג:י)

...

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ יְהֹוָה אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה.

(שמואל א', טז:יג)

 

[ח]

וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהֹוָה

וַתָּחֶל רוּחַ יְהֹוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל.
(שופטים יד:כד-כה)

 

[ט]                         

וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה.

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה.
(ישעיה יא:א-ב)

 

[י]            

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.

וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי.
(שמות כח:ב-ג)

...

רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.

וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה.
(שמות לא:ב-ג)

 

[יא]           

וַיֵּצֵא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.

וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.

(במדבר יא:כד-כה)

...

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.
(במדבר יא:כו)

...

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים.

(במדבר כד:ב)

 

אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים.

וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהֹוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר.

(שמואל א', י:ה-ו)

...

וְרוּחַ יְהֹוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְהֹוָה.

(שמואל א' טז:יד)

 

וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֹּאמַר אַיֵּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע.

וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה.

(מלכים ב' ב:יד-טו)

...

וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם.

וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים.

(שמואל א' י:י-יא)

...

וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה.

(שמואל א' יט:כ)

 

[יב]           

וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.

וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי.
(יואל, י:א-ב)

...

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם.
(יחזקאל לו:כו-כז)

 

[יג]                         

וְרוּחַ יְהֹוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְהֹוָה.

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ.

יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ.

(שמואל א', טז:יד-טז)

 

[יד]           

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל.

(בראשית כ:ג)

...

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע.

(בראשית לד:כא)

...

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהֹוָה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ'.

(מלכים א' ג:ה)

 

[טו]           

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
(שמות, ז:ג)

...

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

(שמות י:א)

 

[טז]           

וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.
(דברים ב:ל)

 

[יז]           

הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ.
(מלכים ב' יט:ז)

 

[יח]           

ישעיה סג:י, ישעיה סג:יא, תהילים נא:יג ובביטוי 'וְדִי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ' (ואשר רוח אלוהים קדושים בו) בדניאל ה:ד,ה,טו ודניאל ה:יא.

 

[יט]           

מגילת אסתר ה:א

 

[כ]            

דברי הימים א' יב:יט

 

[כא]          

יחזקאל טז:ג

 

[כב]          

משלי כה:ט

 

[כג]           

איך אנחנו יודעים שהרוח רשאית להטיף לאלוהים? פשוט מאד: רבי יוסי ברבי חנינא אמר שלרוח יש שלושה שמות ומאחד מהם לומדים שהרוח פוסקת דברים גם כלפי מעלה ולכן ברור מאילו שהיא רשאית להטיח את דבריה אפילו באלוהים. מניין ידע רבי יוסי בר חנינא את מה שהוא חשב שהוא יודע? לשאלה זאת אין עדיין תשובה מוסכמת אבל אין להסיק מכך שקביעתו זה נסמכה רק על דמיונו, יומרותיו וחוסר הבנתו וברור שזאת רק אלגוריה, משל או מליצת שיר שמסתירה סודות עמוקים שרק רבנים בסדר גודל של רבי יוסי ברבי חנינא מסוגלים להבין.

 

[כד]          

בראשית ו:יט

 

[כה]          

קהלת ו:י

 

 

[כו]           

פילון האכסנדרוני, 'החוקים המיוחדים' ('de specialibus legibus'), סימן 65 (תרגום חופשי שלי)

 

[כז]           

במדבר כד:ג

 

[כח]          

פילון האלכסנדרוני, 'חיי משה' ('De Vite Mosis'), סימן 244 (תרגום חופשי שלי)

 

[כט]

שם סימן 277

 

[ל]            

יוספוס פלביוס, 'קדמוניות היהודים, ספר רביעי סימן 118-119, תרגום אברהם שליט, הוצאת מוסד ביאליק

 

 

[לא]          

רבנו סעדיה גאון (רס"ג) האמין בתחיית המתים אבל הוא שלל את רעיון גלגול הנשמות בצורה המפורשת ביותר:

והנני אומר כי אנשים ממי שנקראים יהודים מצאתים מאמינים בגלגול וקורים אותו ההיעתקות, וענינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים. ונתברר לי מה שמדמים שהוא הביאם לידי דבר זה, ומצאתים ארבע טעויות, וראיתי להזכירם ולהשיב עליהם.

(ספר אמונות ודעות, מאמר שישי, אות ח)

 

גם אחרי שתורת הקבלה קנתה לה אחיזה בעם היהודי, רבנים רבים המשיכו לדחות או להתעלם מהאפשרות שנשמות מתגלגלות לגופים חדשים, למשל, רבי חסדאי קרשקש (1340-1410) פסל את תורת הגלגולים בטענה שתינוק אליו התגלגלה נפשו של אדם אחר צריך להיות בעל ידע קודם, מה שבעליל אינו כן (ספר "אור ה'", מאמר ג', חלק ב', כלל ג', פרק ז('. גם תלמידו, רבי יוסף אלבו (1380-1444), שלל את האפשרות שנפש שכבר הייתה בעלת זכות בחירה תתפוס את מקומה של נפש שעדיין לא התנסתה בבחירה חופשית (יוסף אלבו, ספר העקרים, מאמר רביעי פרק כט).

 

[לב]          

ראו המאמר 'בין עולמות: רוחות ושדים, בנות-קול ודיבוקים'

 

[לג]           

הרב הגאון

 

[לד]          

כבוד מורנו ורבנו, הרב

 

[לה]          

זכר צדיק וקדוש לברכה

 

[לו]           

"ספר מנחת יהודה" מודפס מופץ במהדורה חדשה לפחות אחת לעשור על ידי 'מכון הרב יהודה פתיה' בירושלים.

 

 

[לז]           

ציטוט מדף השער של ספר 'מנחת יהודה'

 

[לח]          

ראו הערך 'יהודה פתיה' בויקיפדיה

 

[לט]          

ראו המאמר 'ספר מנחת יהודה, הציונות הדתית וש"ס'

 

[מ]           

חכם רב הכינוי המקובל לרבני בבל בעת החדשה

 

[מא]          

ראו הערך 'יוסף חיים מבגדאד' בויקיפדיה

 

[מב]          

'כל הרוחות הם ערומים ויחפים, ופרועי ראש כביום הולדם ממש (ולכן נקראים בזוהר בשם נשמות ערטילאין) ואינם מתבוששים זה מזה כלל (כי אין שם יצר הרע)'

(עמ' 153)

 

[מג]           

'וכדי שלא יתביישו הרשעים זה מזה, הפריש לכל עבירה מקום מיוחד ומוגבל בפני עצמו באויר הרקיע ולא יקרב זה אל זה. רק העובר בשתי עבירות של זו ושל זו, הוא נכנס ועובר בשני המקומות.'

(עמ' 154)

 

[מד]          

'כאשר אנו פורחים על חוף הים או על הקברות אנחנו פורחים בגובה שתי קומות או שלוש קומות מהארץ ולא מכשלון כח, כי יש לנו כח וידינו מגעת לעוף מן הקרקע ועד הרקיע ברביע השעה אלא שכך גוזרים עלינו ואין לנו רשות להגביה יותר.

(עמ' 154)

 

[מה]          

'ודע כי אין כמות הרוחות שוים בגדלם. כי יש רוחות ששיעורם גדול כשיעור כף איש, ויש קטנים מזה, ויש קטני קטנים עד שיכור פול הלבן (הנקרא בערבית פסוליי). ורוח אשר הוא קטן בכמותו, יכול לעלות עד גרון הנפגע וניכר שם כלוז קטן ומדבר עם המייחד. אבל רוח הגדול בכמות אינו יכול לעלות עד הגרון, כי הגרון הוא צר מהכיל אותו. ועם עלה יעלה שם, יחנק הנפגע ההוא , לכן הוא מדבר בלבו.'

(עמ' 156)

 

 

 

נקרא 213 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « זכותנו על הארץ המובטחת

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

2 תגובות

  • קישור לתגובה שלישי, 07 יוני 2022 15:43 הוסף ע״י עדי אביר

    סטרא אחרא,

    תודה על תגובתך.

    לגבי ניסים, דוגמת נס הסנה הבוער ונס ירידת המן, עלינו לזכור שיש הבדל גדול בין מה שנראה לבני אדם כנס לבין מה שהאל רואה מנקודת מבטו. הכתוב אומר 'וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל' אבל נוכל להניח שהביטוי 'מלאך יהיה' מציין את יהוה/אלוהיחם עצמו ומהדיר מאוחר הוסיף את המילה 'מלאך' כדי לרכך את המשמעות הבעייתית. הפסוק, אם כן, אינו אומר שהסנה אכן בער באש אלא רק שמשה ראה את הסנה בוער. זה בהחלט הגיוני כי האל שהסתתר בין ענפי השיח הקרין על סביבותיו אור אלוהי ומשה חשב לתומו שהסנה עצמו בוער בעוד שבפועל האור קרן מהאל ולא משריפה כלשהי.

    באשר למן, הפסוק אומר 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.' אנחנו עלולים לחשוב שמזון שיורד מהשמים הוא בחזקת נס אבל מנקודת מבטו של האל מדובר בפעולה טבעית לחלוטין כי חזקה עליו שהוא מסוגל לזרוק מן מהשמים באותה קלות בה הוא זורק אבנים גדולות, ברד, ארס פתנים וכדומה. אל שזורק מן מהשמים יכול גם לקבוע איזו כמות יש להשליך כדי שכל אדם יאכל וישבע ולכן אין שום פלא בכך שכל אחד ליקט כפי אכלו.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 07 יוני 2022 03:51 הוסף ע״י סטרא אחרא

    מאמר יפה. ישנן כמה חריגות להבנתי שאינן עולות בקנה אחד עם תיזת המאמר שהאל נשמע למגבלות הטבע. למשל הסנה הבוער ("הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"). או המן מהשמיים: מדובר ביצירה שהיא יש מאין וכמו כן יש את הפסוק "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו"

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים