Skip to content

1VSDAT

שני, 20 ינואר 2014 18:37

מי זאת אשדת ומה היא עושה לימינו של יהוה?

דרג מאמר זה
(5 מדרגים)
תלאות רבות עברו על רבים מפסוקי התנ"ך: בתחילה התעללו בהם כותבים ועורכים שהתאמצו לצנזר את כל האיזכורים המביכים שניקרו על דרכם, בהמשך באו המעתיקים שהצליחו לעשות שמות בלא מעט טקסטים חפים מפשע ולבסוף הגיעו הרבנים שניסו לפרש ולהכניס קצת סדר והיגיון בשארית הפליטה. אם נחזיר למקומן את הדמויות שהועלמו, נתקן את טעויות ההעתקה ונתעלם מפרשנויותיהם של רבני התלמוד וימי הביניים, נגלה שלא מעט פסוקים תנכיים הם  הרבה יותר פשוטים מכפי שלמדנו לחשוב, כפי שמדגים פסוק בעייתי שכבר פרץ לא רק את כללי הדקדוק אלא גם את גבולות ההיגיון ותכתיבי הטעם הטוב. פסוק זה, 'וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ', זכה לתילים של פרשנויות אף שלהערכתי הוא בסך הכל מספר על מסע רגלי שיהוה ואשתו ערכו דרך מספר אתרים מדבריים בדרכם לארץ הקודש.
 
 
הפסוק השני בפרק לג של ספר דברים הוא ללא ספק אחד המובילים בתחרות על כתר 'הפסוק המוזר ביותר בתורה'. למעשה, הקשר בין הפסוק הזה לדת היהודית הוא לכל היותר מקרי ואין ספק שהוא היה מרגיש הרבה יותר נח בכתבי הקודש של עמים קדומים דוגמת העמונים, המואבים והאדומים ומי יודע, אולי גם הַפְּרִזִּים והַגִּרְגָּשִׁים.
 
בא נהיה כנים עם עצמנו. האם האמונה היהודית באמת מוכנה לקבל את הפסוק הבא:
 
וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה[א] מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ.[ב]
 
האם האל חסר הדמות והצורה באמת 'בָּא', 'זָרַח' ו'הוֹפִיעַ'? מה, מי או איפה זה 'רִבֲבֹת קֹדֶשׁ' ומי היא אותה 'אֵשְׁדָּת' שהלכה לימינו? די בשאלות הללו בכדי לגרום פלבולים בעיניו של כל אדם חושב אבל לא חכמינו זכרונם לברכה הם אלו שייתנו למבוכה מקרית לפגום ביסודות אמונתם, במיוחד אם  ניתן באמצעות כמה עיוותים קלים לתפור לפסוק כסות פחות או יותר מהוגנת. לפיכך, אל לנו להתפלא אם בסופו של דבר נמצא את עצמנו עם תילים של פרשנויות שכל אחת מהן פוגעות בצורה כמעט אנושה בכל מה שאנו חושבים שאנחנו יודעים על הדת היהודית.
 
 
מה אומרים הפרשנים:
 
הפרשנים, בהתעלמות מוחלטת ממה שאנו חושבים היום על האל והדת שסוגדת לו, לא התקשו למצוא הסברים לכל הניסוחים המוזרים שמצאו את דרכם לפסוק:
 
וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ[ג] הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן
 
הקטע הזה לא גרם למפרשים נדודי שינה מיותרים ורובם הסתמכו על דברי הסִפרי, אותם הם ליטשו, הרחיבו ושיפרו. הסִפרי ריכז את הדיונים התלמודיים בנושא והוציא מהם שלושה פירושים אלטרנטיביים לניסוח המוזר[1]:
 
1.
כשהאל נגלה על ההר הוא נתן לבני ישראל את התורה בארבע שפות, עליהן מרמז הכתוב: 'יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא' - זאת השפה העברית, 'וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ - זאת השפה הרומית, 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן' - זאת השפה הערבית 'וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ' - זאת השפה הארמית.
 
[פרשנות זאת, כרבות מרעותיה, משקפת את הידע המוגבל שעמד לרשותם של הרבנים הקדומים. המיתולוגיה הרומית מייחסת את הקמת רומא למאה השמינית לפני הספירה, למעלה מארבע מאות שנה אחרי ימיו של משה רבינו שכביכול כתב את ספר דברים בו שובץ גם פסוקנו.]
 
2.
כשהאל נתן את תורתו לבני ישראל הוא נגלה אליהם מארבע כיוונים שונים: 'סִּינַי', 'שֵּׂעִיר' ו'הַר פָּארָן'. את הכיוון הרביעי תורם ביטוי שנלקח מפסוק אחר לגמרי: 'אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא'[ד].
 
3.
לפני שהאל נתן את תורתו לבני ישראל הוא הציע אותה לכל שאר האומות. בני עשו סרבו לקבלה כי היא אוסרת על רצח, עיסוק שהם ירשו מאביהם עליו נאמר 'וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה'[ה]. בני עמון ומואב סרבו לקבלה כי נאמר בה 'לֹא תִנְאָף'[ו] בעוד שעל מקורם נאמר, 'וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן'[ז]. בני ישמעאל סרבו לקבלה כי כתוב בה 'לֹא תִגְנֹב'[ח] ועל אביהם הרי כבר נאמר 'וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם'[ט]. כך האל חיזר אחר כל האומות אך כולן דחו אותו ואת תורתו עד שבאו בני ישראל וקיבלו עליהם את התורה.
 
[תירוץ זה מתאים לנורמות הרבניות ככפפה ליד כיוון שהסִפרי, ובעקבותיו גם בכירי פרשנינו, הצליחו להעליב בו זמנית גם את האל, שמוצג כרוכל המחזר אחר הפתחים בתקווה שמישהו ירכוש את מרכולתו, גם את עם ישראל, שמוצג כאלטרנטיבה האחרונה שעלתה בדעתו של האל וגם את השכל הישר שמסרב לדמיין לעצמו את בורא העולם משרך את דרכו בין אומות זניחות בפינה קטנה של המזרח התיכון.]
 
שלושת הפירושים התרצניים הללו רחוקים מלמצות את כל מרחב התמרון שהניסוח הסתום פתח בפני האג'נדה הרבנית[י] אבל הם הספיקו לרש"י, האילן הגבוה של הפרשנות התורנית, שהפיק את הפירוש הבא:
 
מִסִּינַי בָּא - יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה שנאמר 'לִקְרַאת הָאֱלֹהִים'[יא] למדנו שיצא כנגדם.
 
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ - שפתח לבני שעיר שיקבלו את התורה ולא רצו.
 
הוֹפִיעַ – להם.
 
מֵהַר פָּארָן - שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו.[2]
 
פרשנים מאוחרים יותר, שכבר הפנימו את העובדה שלאל לא אמורה להיות דמות וצורה ושהוא כנראה לא ממש נדד בין האומות השונות בניסיון למכור להם את תורתו, הצליחו להעלות בדמיונם תירוצים פחות נאיביים שקושרים יחדיו את סיני, שעיר ופארן. רבנו בחיי, לשם דוגמה, הניח ש'כבוד יהוה', אותו הגדיר רבנו סעדיה בתור 'דמות נכבדה מן המלאכים, עצומה בבריאתה בהירת זוהר'[3], מסוגל לבוא, לזרוח ולהופיע ביתר קלות מהאל עצמו ולכן הוא הניח שהפסוק מתייחס ל'כבוד' ולא ל'יְהֹוָה' עצמו, מה שאיפשר לו לפרש:
 
מסיני נגלה לישראל כי משם התחיל הכבוד לבוא בישראל, ומפרש והולך כיצד, שמתחילה זרח משעיר למו, כי שעיר היה רחוק מסיני, שלא באו ישראל למדבר שעיר אלא בסוף והוא כשבאו בגבול בני עשו, ואחר כך הלך הכבוד משעיר להר פארן שהיה קרוב לסיני, כי מפארן שלח משה מרגלים ומפארן בא אל סיני ומסיני לישראל, וזהו מסיני בא. והזכיר הכתוב האחרון ראשון, לפי שהוא תכלית הכוונה לבוא אליו.[4]
 
מנחשולי הפרשנויות ניתן אמנם לחלץ עוד התפתלויות אבל התמונה ברורה למדי: יְהֹוָה, או אחד מממלאי מקומו, ערך מסע כלשהו במדבר סיני, באדום ובנגב הישראלי, עובדה שבהחלט מתיישבת יפה גם עם שני פסוקים נוספים שמצאו את דרכם למקורותינו[יב]:
 
יְהֹוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהֹוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.[יג]
 
'אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ'[יד].
 
וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ
 
במקרה זה לא נמצא את חילוקי הדעות בהם הפרשנים הרגילו אותנו ורובם מסכימים שמדובר במספר רב של 'מלאכי קודש' או 'קדושי עליון' שאיכשהו הצליחו לשרבב את עצמם לתוך הסיפור. הביטוי 'רִבֲבֹת קֹדֶשׁ' כשלעצמו עלול לגרום לנו לחשוב שכל משרתיו של האל הצטרפו אליו למסע ולכן באה הקידומת 'מֵ' ללמדנו שרק חלק מהרבבות הללו הלכו עם האל וחלקם, מן הסתם, נותרו במרומים.[טו]
 
את המילה המיותרת 'וְאָתָה', שמובנה הוא 'בא' או 'הגיע', רש"י מייחס לחלקו הראשון של פסוק ולדעתו היא מלמדת אותנו שלאחר שהאל חיזר על פתחיהם של שאר האומות הוא 'בא' או 'הגיע' לבני ישראל שלבסוף נאותו לקבל את תורתו. העובדה שפרשנות זאת נוטלת מהפסוק כל תמיכה דקדוקית כנראה לא הטרידה אותו כלל.
 
מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ
 
גם כאן נמצא תמימות דעים די מרשימה ורוב הפרשנים מסכימים עם אחד משתי האלטרנטיבות שרש"י העמיד לרשותם:
 
אש דת שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו.
 
[האש השחורה, בה אמורה הייתה התורה להיכתב על אש לבנה, אינה מוזכרת בתנ"ך ונראה שהרעיון כולו פותח על ידי ריש לקיש במטרה להסביר את המושג התמוהה 'אֵשְׁדָּת': 'רב פפא בשם רבי שמעון בר לקיש: התורה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש, חצובה מאש, ונתונה מאש דכתיב מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ'.[5]
 
אחר כך עוד שואלים איך נולדות ההזיות שהופכות את הדת היהודית לחוכא ואיטלולא.]
 
דבר אחר: אש דת – כתרגומו, שניתנה להם מתוך האש.
 
[הבעיה עם הפרושים התמימים הללו נעוצה בכך שמילה 'דת' הגיעה אלינו מפרסית, לאחר גלות בבל, וניתן למצאה רק בשלושה ספרים מאוחרים – ספר עזרא, מגילת אסתר וספר דניאל. מאד לא סביר להניח שבעל ספר דברים השתמש במילה האקזוטית הזאת למעלה משש מאות שנים לפני שעם ישראל למד אותה.]
 
 
כיצד אני מפרש את הפסוק
 
'רִבֲבֹת קֹדֶשׁ' או 'מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ'
 
הרבנים, כפי שראינו, הבינו שהאל, או אחד הסממנים שמבטאים את האימננטיות שלו, ביקר בסיני, שעיר ופארן, מוקף ברבבות מלאכי שרת/קדושי עליון כשלימינו התורה הקדושה שנכתבה באש שחורה על גבי אש לבנה ופרוש זה יכול בהחלט לשכנע כל מי שבוחר להתעלם מכללי הדקדוק, תכתיבי ההיגיון והפירוש הפשוט והלא מתפתל של הפסוק. קריאה רגועה יותר תלמד אותנו שהתמונה אינה כה מסובכת ושבעצם מדובר פה באל שבא מִסִּינַי, זרח  מִשֵּׂעִיר, הופיע מֵהַר פָּארָן וְהגיע ממקום שנקרא רִבֲבֹת קֹדֶשׁ. אנחנו אמנם לא מכירים מקום בשם 'רִבֲבֹת קֹדֶשׁ' אבל אין להסיק מכך שמקום בשם זה לא היה מוכר לבעל ספר דברים אף שסביר יותר להניח שמדובר בטעות סופר ובמקור הוזכר שם מקום דומה אך שונה.
 
למען האמת אנו מכירים מקום בשם 'קָדֵשׁ בַּרְנֵע' הנמצא 'אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר'[טז] וייתכן מאד שבמקור פסוקנו התייחס ל'רְחֹבֹת קָדֵשׁ'[יז] או מה שסביר יותר ל'מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ', מקום שמוזכר בתנ"ך שלוש פעמים[יח]. אין סיבה לא להעלות על הדעת את האפשרות שמעתיק אלמוני השמיט בטעות את המילה הראשונה בביטוי 'מי מריבת קדש' ולבלר נוסף, שזיהה שהביטוי 'ואתה מריבת קדש' הוא לא רק שגוי דקדוקית אלא גם תלוש מהנושא, ניסה לשחזר את הניסוח המקורי והגיע למסקנה שצריך להיות כתוב כאן: 'ואתה מרבבת קדש'. כשהמנקד נתקל בפסוק הזה הוא כבר הניח שכיוון שלמושג 'מְרִבַבַת קָדֵשׁ' אין הרבה משמעות הניקוד הנכון חייב להיות 'מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ' וכך נותרנו היום עם ביטוי שמובנו נסמך על אקרובטיקה פרשנית שרק רבני ישראל מסוגלים להמציא.
 
אֵשְׁדָּת
 
עתה נשארה לנו רק 'אֵשְׁדָּת' הבעייתית אבל אין לנו סיבה להניח שגם כאן האשמה אינה נעוצה במעתיק עייף כלשהו שראה מול עיניו את המילה 'אשרה' והוציא מתחת ידיו את המילה 'אשדת'. ההבדל בין שתי המילים הוא די זניח:
 
 
אשרה
אשדת
 
 
והוא כמעט נעלם כשמדובר בכתבי יד בהם אות אחת יכולה להפוך לאחרת במחי קולמוס. זאת אינה האפשרות היחידה וניתן להניח באותה רמה של סבירות שהסירוס לא היה מקרי וברקעו עמד עורך קפדן שהבין שהמילה 'אשרה' היא קצת בעייתית בהקשר הנוכחי ומוטב להחליפה במילה הפחות מסוכנת, אף אם חסרת המשמעות, 'אשדת'.[יט]
 
תופעה דומה אנו מוצאים גם בפסוק הבא:
 
הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד.[כ]
 
ולא דרוש דמיון רב בכדי להבין שהמושג 'אשרת שומרון' מתאים להקשר הרבה יותר מאשר 'אשמת שומרון'.
 
'לָמוֹ'
 
הדעה המקובלת גורסת שאת המילה 'לָמוֹ' צריך לתרגם בתור 'להם', כפי שלבטח ראוי לעשות בפסוקים דוגמת:
 
כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ.[כא]
 
אבל פסוקים אחרים, דוגמת:
 
וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ.[כב]
 
מוכיחים בבירור שהמילה יכולה להתייחס גם לגוף שלישי יחיד ואז משמעותה היא 'לו'.
 
כיצד, אם כן, יש להבין את הפסוק כולו?
 
עתה נוכל להשיב לפסוק את משמעותו המקורית ולנסחו בעברית מודרנית באופן הבא: 
 
ויאמר (משה): יהוה מסיני בא וזרח לו משעיר, הופיע מהר פארן והגיע ממי מריבת קדש. מימינו אשרה לו.
 
או במילים אחרות: האל עבר במספר אתרים דרומיים כשאשרתו לצידו.
 
 
מי זאת אשרה ומדוע היא צועדת לימין יהוה?
 
ההתייחסות לאשרה המתלווה ליהוה במסעותיו הדרומיים עלולה להישמע מוזרה במקצת למי שחושב שהאל מסר למשה תורה אלוהיות שלמה, מושלמת, נצחית ובלתי משתנה שנוצרה אלפיים שנה לפני בריאת העולם[כג] והייתה מוכרת לאברהם אבינו[כד], ובעקבותיו לכל אבות האומה[כה]. אותו אדם לבטח גם מאמין שתורת האמת הזאת נזנחה במהלך הדורות כשמלכים רשעים, כוהני במות מושחתים ואנשים פתאים ודלי הבנה נטשו את האל החי של אבותיהם ונהו אחר אלילי נכר אותם המקרא אוהב לתאר כאלוהי עץ ואבן מעשי ידי אדם. על פי ההשקפה הזאת, לעם ישראל ניתנה דת אלוהית טהורה ומושלמת שהושחתה על ידי אנשים אינטרסנטיים שמהלו בה אמונות זרות ומנהגים פסולים, כפי שאנו לומדים מקורותיהם של מלכי ישראל ויהודה שסרו מדרך הישר ומדבריהם של הנביאים שהוכיחו את עם ישראל על חטאיו.     
 
אין שומר אמונים שאינו מתמסר לסיפור המתקתק הזה אבל באותה מידה אין גם אף חוקר רציני שאינו יודע שהאמת היא הרבה פחות ורדרדה והרבה יותר מסובכת. הדת היהודית נבטה מתוך האמונות המיתולוגיות של הכנענים, שהושפעו במידה רבה ממיתולוגיות האשוריות והבבליות, ולכן גם בספרי הקודש שלנו אנו עדיין מוצאים הדים לסיפורים נושנים על מאבקים במפלצות הקדומות שסימלו את איתני הטבע[כו] והתייחסויות לא מעטות לאלים[כז] ובני אלים[כח] שחלקם מן הסתם נמנה עם 'עדת האל' שעל נפילתה מספר לנו ספר תהילים:
 
מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.
עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה.
שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ.
פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ.
לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ.
אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.
אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ.
קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם.[כט]
 
במזמור זה יהוה, במיטב המסורת הסטליניסטית, טופל האשמות על קרוביו, בניו של האל הקדום 'עליון', שופט אותם וגוזר עליהם גזר דין מות או הגליה לתהומות הנשיה. לאחר הדחתם של האלים המתחרים, יהוה הופך לשליט היחיד וכוהניו לנהנים הבלעדיים מכל הקורבנות, המעשרות, התרומות, הביכורים ומתנות הכהונה שבעבר הופנו גם לכוהנים שניהלו את פולחני האלים האחרים[ל]. אבדן הכוח הפוליטי של כוהני האלים המודחים אפשר ליהוה לבלוע להתמזג  עם שאר האלים החשובים וליטול לעצמו את תפקידיהם ואת שמותיהם[לא]. אלים שעד לאותו זמן תפסו מקום של כבוד בפנתיאון היהודי הורדו בדרגה והפכו לגרמי שמיים, למלאכים ולאלי עץ ואבן חסרי כל ממשות. כך, האל 'בעל', שפעם היה התאום החליפי של יהוה, הופרד מהאל היהודי והפך לאל זר, מושמץ ובזוי, בעוד אשרה, בת לווייתו הנאמנה של יהוה/בעל, שהלכה לצידו במדבר, בארץ לא זרועה, הוסרה ממעמדה הרם, הורחקה מהפולחן היהודי והפכה ללא יותר מאשר עץ שניטע בסמוך למזבחו של 'בעל' וסימל את פולחנו.
 
לאחר שכוהני המקדש הירושלמי הכתירו את יהוה לאל יחיד ובלעדי, לפחות בתחומי ממלכת יהודה[לב], הם נאלצו לטפל בתעודות הקדומות שמן הסתם לא היססו להזכיר את 'אשרה', האלה הגדולה שהייתה אשתו ובת לווייתו של יהוה. כדרכם, כותבי ועורכי המקראות הפעילו את קסמיהם והחליקו את כל האיזכורים המביכים שנקרו על דרכם. כשם שהם הפכו את המפלצת 'ים' לגוף מים גדול ואת עוזרה האימתני 'לויתן' לחיית המחמד של יהוה הם גם הפכו את האלה הגדולה 'אשרה' לעץ תמים שמשמש בפולחנים אסורים, ובעיקר בפולחנו של האל בעל. למשל:
 
לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ.[לג]
 
או
 
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת. ... וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי.[לד]
 
וכן
 
הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וכִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.[לה]
 
אבל אף כשם שאף עורך לא הצליח להעלים את הדיו של 'נְחֻשְׁתָּן' הבעייתי כך אף אחד גם לא הצליח להסתיר כליל את זכרה של האלה הגדולה ולכן אנו שבים ומוצאים התייחסויות אליה ולפסליה גם בהקשרים שאינם מדברים על עצים:
 
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת.[לו]
 
(בני ישראל, כך מסתבר, עבדו את האלים 'בעל' ואשרה')
 
וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לַאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן.[לז]
 
(המלכה האם מעכה עשתה מעין פסל לאלה 'אשרה' וברור שאין מסמלים בפסלים עצים פולחניים אלא אלים של ממש)
 
וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל.[לח]
 
(עץ אינו זקוק לארבע מאות נביאים וברור שבמקרה זה 'אשרה' היא אלה תקנית לחלוטין שהשרתה את רוח קודשה על נביאיה).
 
וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם.[לט]
 
(פסלים לא עושים לעצים אלא לאלות)
 
האלה 'אשרה' הותירה אחריה גם לא מעט עדויות ארכיאולוגיות שמלמדות על מקורה העתיק ועל חשיבותה בפולחן הקדום שרווח ביהודה ובישראל לפני המהפכה של המלך יאשיהו:
 
בחפירות באתרים ביהודה והשומרון נמצאו צלמיות רבות של אשה ששדיה הגדולים מרמזים על היותה אלת פריון. חוקרים רבים מאמינים שמדובר ב'אשרה'. יש לשים לב לתספורות או כיסויי הראש הייחודיים שמעטרים את ראשן של כל הצלמיות.  
 
בצלמיות אחרות, בעלות כיסוי ראש דומה, אנו כבר רואים את האלה במלא הדרה ועתה  ניתן גם להבחין באיזור הערווה המודגש שמלמדנו שוב שמדובר בצלמית של אלת פריון.   
 
על חרסים שהתגלו בכונתילת עג'רוד שבצפון-סיני נמצא ציור של שני אלים דמויי עגל ומעליהם דמות של אשה מנגנת. מעל לציור נכתב, בין השאר, 'בירכתי אתכם ליהוה שומרון ואשרתו' וניתן לשער שכך דמיין לעצמו הכותב את יהוה ואת אשתו אף שיש הטוענים שהכתובת נוספה כהקדשה מאוחרת ואין בינה לבין הציור כל קשר. בכתובת טיח באותו אתר נמצא גם הכיתוב 'ליהוה תימן ולאשרתו'.
 
דמות האלה הזאת נמצאה על אביזר פולחן קדום ויש המשערים שזאת 'אשרה'. כאן אנו שבים ומוצאים את השדים המובלטות ואת כיסוי הראש האופייני וכן שני אריות שמסמלים את כוחה ועוצמתה של האלה.
 
מצידו השני של אביזר הפולחן הזה אנו מוצאים שוב את שני אריותיה של אשרה וביניהם מאפיין נוסף שמסמל את כוחות החיות שהיא מביאה עימה: עץ חיים שמזין שני איילים שעומדים משני צדדיו. עץ זה שב ומזכיר את איזור הערווה של האלה, מאפיין נוסף לכוחות הפריון שבעטיים עולמנו ממשיך להתקיים.  
 
את סממניה של האלה אנו מוצאים גם בציור שתעתיקו מראה את שני האילים ואחד האריות. מהצגה מעין זאת נגזר כנראה הקשר בין האלה לעצים שניטעו בסמוך לאתרי הפולחן שלה ושל בן זוגה יהוה/בעל.
 
כאן העץ כבר צויר בצורה פחות טבעית ויותר סכמתית אף שעדיין ניתן לראות בו בבירור את איבר המין הנשי ושערות הערווה שמכסות אותו.
 
לא קשה להבחין בדמיון הניכר בין עץ החיים של האלה הגדולה לבין מנורת שבעת הקנים ששימשה במקדש והפכה לאחד מסמליו המובהקים של העם היהודי. אשרה, כך מסתבר, הצליחה בסופו של דבר להתאחד מחדש עם אביר נעוריה ולהפוך לעץ על במותיו ולמנורה במקדשו.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות'.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 
 
 


[א]             
'אתה' בא, הופיע
[ב]             
דברים לג:ב
[ג]              
'לָמוֹ' - לו
[ד]              
חבקוק ג:ג - 'אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ'.
[ה]             
בראשית כז:מ
[ו]              
שמות כ:יג
[ז]              
בראשית יט:לו
[ח]             
שמות כ:יג
[ט]             
בראשית טז:י
[י]              
לשם משל, המדרש בו רב יוחנן מצליח לעוות לצרכיו את הביטוי 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן':
 
אמר רב אבהו: הכתוב אומר 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם' (חבקוק ג:ו) ומבינים מכך שהאל ראה שבני נח לא קיימו את שבע המצוות שהם קיבלו על עצמם ולכן הוא התיר את ממונם לישראל. רבי יוחנן אמר: מהביטוי 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן' אנו לומדים שמפארן הופיע ממונם לישראל.
(בבא קמא לח:א)
[יא]            
שמות יט:יז
[יב]            
ראה המאמר 'האל המטייל'
[יג]       
שופטים ה:ד-ה ומקבילה קצת שונה בתהילים סח:ח-ט
[יד]       
חבקוק ג:ג, 'תֵּימָן' – מקום שנמצא בדרום מערב שעיר. פסוק זה מבדיל במפורש בין האלוה הקדוש שבא מכל מיני מקומות נידחים לבין 'הוֹדוֹ' שכיסה את השמים ו'תְהִלָּתוֹ' שמילאה את הארץ וברור שחבקוק ראה מול עיניו אל גשמי ומוחשי, בעל גודל סביר, שמקרין הוד ותהילה על כל סביבתו הקרובה. 
[טו]            
גם כאן הפרשנים פולשים לטריטוריות בעיתיות כיוון שגדודי המלאכים, המאפשרים לנו להתייחס לרבבות פריטים, הם תולדה של המפגש עם הדת הזורואסטריאנית במהלך גלות בבל. בימי הבית הראשון המלאכים היו שליחים שנשלחו בשליחותו של האל ויש להניח שהם נמנו עם 'עֲדַת אֵל' (תהילים פב:א), 'בְּנֵי הָאֱלֹהִים' (בראשית ו:ב, בראשית ו:ד, איוב א:ו, איוב ב:א ואיוב לח:ז) או 'בְּנֵי הָאֵלִים' (תהילים כט:א, תהילים פט:ז). בספר ישעיה ובספר יחזקאל אנו אמנם שומעים על שרפים וכרובים אבל אין לנו שום סיבה להניח שלא מדובר במספר הגיוני, להבדיל מרבבות, של משרתים שמימיים.
 
הנביא מיכיהו אמנם סיפר לאחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה 'רָאִיתִי אֶת יְהֹוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ' (מלכים א' כב:יט) אבל הכתוב בודאות מדבר על השמש, הירח והכוכבים, מפניהם הזהיר ספר דברים באומרו 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם (דברים ד:יט) ואין להסיק מכך שמיכיהו התייחס לרבבות פריטים אלא רק לאילו שמסוגלים להידחק לתוך ההיכל השמימי.
 
גם בספר דניאל ניתן למצוא פסוק דוגמת 'אֶלֶף אַלְפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְוָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן' (דניאל ז:י – אלף אלפים ישרתוהו ורבוא רבבות יעמדו לפניו) אבל ספר זה נכתב רק במאה השניה לפני הספירה, לאחר שהעידן הפרסי כבר הותיר אחריו את האמונה במיליוני היצורים השמימיים שנוהגים להקיף את האל, לשיר לו שירי תהילה ולמלא אחר כל מצוותיו.
[טז]            
דברים א:ב
[יז]             
בדומה ל'רְחֹבֹת עִיר' (בראשית י:יא) ו'רְחֹבוֹת הַנָּהָר' (בראשית לו:לז)
[יח]            
'עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (דברים לב:יא), 'וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה' (יחזקאל מז:יט) ו'וְעַל גְּבוּל גָּד אֶל פְּאַת נֶגֶב תֵּימָנָה וְהָיָה גְבוּל מִתָּמָר מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ נַחֲלָה עַל הַיָּם הַגָּדוֹל' (יחזקאל מח:כח).
[יט]            
לצערי איני יכול לטעון לזכות ראשונים על הפירוש הזה שכן שמעתיו קודם לכן בתכנית בשם 'The Bible's Buried Secrets' של Francesca Stavrakopoulou שהוקרנה בשעתו ב-BBC.
[כ]              
עמוס ח:יד
[כא]            
דברים לב:לב
[כב]            
ישעיה מד:טו
[כג]             
'דאמר רבי שמעון בן לקיש: שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם'
(בראשית רבה ח:ב)
[כד]            
'וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.'
(בראשית כו:ד-ה)
[כה]            
'רבי חמא בר חנינא אמר: מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם. היו במצרים  - ישיבה עמהם שנאמר 'לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל'. במדבר - ישיבה עמהם שנאמר 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל'. אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וְאַבְרָהָם זָקֵן'. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק'. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן'. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ'. מהו 'הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ'? המושל בתורת רבו. הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה תורת רבו לאחרים.'
(ילקוט שמעוני, בראשית כד, רמז קד)
 
מדרש זה מניח שהמילה 'זקן' רומזת לשהייה ארוכה בישיבה תורנית וחוסר הטעם שבו מודגש על ידי פסוקים דוגמת 'טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה' (בראשית יט:ד) שמלמדנו שגם בסדום רבו תלמידי החכמים, 'וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ' (בראשית יט:לא) שמוכיח בעליל שגם לוט היה בוגר ישיבה, 'וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם' (בראשית נ:ז) שמאשר את העובדה שגם ביתו וארצו של פרעה לא היו משוחררים מהנגע ו-'וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק' (במדבר כב:ז) בו אנו מגלים לראשונה שגם במואב ומדיין לא חסרו העבדקנים.
[כו]             
ראה את הפרק 'הבריאה בשישה ימים מול סיפורי בריאה מקבילים' במאמר 'מי כתב את סיפור הבריאה בתחילת ספר בראשית'.
[כז]             
ראה המאמר 'יהוה בין האלים'
[כח]            
ראה המאמר 'בני האלוהים'.
[כט]            
תהילים פב:א-ח
[ל]              
ראה המאמר 'לידתו של ספר'
[לא]            
לשם משל, מלכיצדק מלך שלם היה 'כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן' (בראשית יד:יח), בכיר הפנתיאון הכנעני שלבטח אינו זהה ל'יהוה' שאך לאחרונה עלה לארץ עם המאמין הראשון, אברהם אבינו. עורך נבוך זה או אחר שם לב לבעייה והוסף את 'יהוה' לשבועתו של אברהם 'הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ' (בראשית יד:כב) ובכך הוא מיזג את 'אל עליון' הותיק עם 'יהוה' הצעיר והפך אותם לאל אחד שמעתה כונה גם בשם 'יהוה' וגם בתואר 'אל עליון'.

ההבדל בין שני האלים הללו מודגם יפה בקטע קדום נוסף שאיכשהו הצליח לחמוק מידי העורכים: 'בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ'
(דברים לב:ח-ט). 'עליון', ראש הפנתיאון, הקצה נחלות לגויים והציב גבולות לעמים. מכל הנחלות הללו האל הזוטר 'יהוה', שלימים יתמזג עם 'עליון, זכה לקבל את האיזור בו שכן העם שהיה אמור לסגוד לו, עם ישראל.
[לב]            
ניצני המונותאיזם הצרוף, שראה ביהוה את האל היחיד שמולך על העולם כולו, החלו לנבוט רק במהלך גלות בבל ושיבת ציון אבל הבלבול באשר למהותם ומידת אלוהותם של שרים שמימיים, דוגמת 'שרו של מצרים', 'שרו של נבוכדנצר', 'שרו של עשו', 'מטטרון' וכדומה נמשך עמוק אל תוך התקופה התלמודית. ראה המאמר 'כיצד נגדיר מונותאיזם'.    
[לג]             
דברים טז:כא
[לד]            
שופטים ו:כה-כח
[לה]            
מלכים ב' יח:ד
[לו]             
שופטים ג:ז
[לז]             
מלכים א' טו:יג וראה המאמר 'אמם של אבים ואסא'
[לח]            
מלכים א' יח:יט
[לט]            
מלכים ב' כא:ז


[1]          
דבר אחר: 'וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא', כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות - ויאמר ה' מסיני בא זה לשון עברי. וזרח משעיר למו זה לשון רומי. הופיע מהר פארן זה לשון ערבי. ואתא מרבבות קודש זה לשון ארמי.
 
דבר אחר: 'וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא'. כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא מרוח אחד נגלה אלא מארבע רוחות נגלה שנאמר 'וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא'.
ואיזו זו רוח רביעית? כמה שנאמר אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא (חבקוק ג:ג).
 
דבר אחר: 'וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא'. כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות.
בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לֹא תִרְצַח'. אמרו: ריבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא שנאמר 'וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' (בראשית כז:כב) ועל כך הבטיחו אביו שנאמר 'וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה' (בראשית כז:מ).
הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בו? אמר להם 'לֹא תִנְאָף'. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, עצמה של ערוה להם היא שנאמר 'וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן' (בראשית יט:לו).
הלך ומצא בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם 'לֹא תִגְנֹב'. אמרו לפניו ריבונו של עולם כל עצמו אביהם לסטים היה שנאמר 'וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם' (בראשית טוז:יב).
לא היתה אומר באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה - מה ירצו ויקבלו את התורה וכן הוא אומר 'יוֹדוּךָ יְהֹוָה כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ' (תהילים קלח:ד).
ִפרי פרשת ברכה פיסקה ב)
[2]          
רש"י על דברים לג:ב
[3]          
ספר אמונות ודעות, מאמר שני, אות י
[4]          
רבנו בחיי על דברים לג:ב
[5]          
ירושלמי, שקלים כה:ב
נקרא 8729 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

13 תגובות

  • קישור לתגובה חמישי, 05 יולי 2018 13:01 הוסף ע״י עדי אביר

    אורח,

    לכבוד הוא לי להכיר אדם שיודע מהם הפירושים האמתיים ולמה משה רבנו באמת התכוון. מדוע שלא תסביר לכולנו את הפרוש האחד והיחיד של הדת שאנחנו מפספסים ולא יודעים?


    עדי אביר

  • קישור לתגובה חמישי, 05 יולי 2018 10:26 הוסף ע״י אורח

    יופי של הסברים, אך אין לכם מושג למשמעותם האמיתית...
    פירושים רבים קראתי ואף אחד לא קרוב למה שהתכוון משה רבנו...
    כי את עיניכם כיסיתם בעלטה ונפשם עטפתם בחושך...
    פרשתם את הנאמר כתאבת נפשכם ומטרותיכם...
    והדת היא לכולם ופירושה אחד ויחיד, אותו אתם מפספסים ולא מבינים...
    ויצוץ כל משכיל ויתן הסבר לפי מה שהוא חושב לנכון,
    כי חסרו החכמים שיראו את הכתוב ויבינו אותו באור אלוהים...

  • קישור לתגובה שבת, 20 דצמבר 2014 20:00 הוסף ע״י עדי אביר

    גידי,

    זה בסדר. אינך חייב להפעיל את התאים האפורים שלך אם אינך רוצה.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שבת, 20 דצמבר 2014 17:11 הוסף ע״י גידי גלבוע

    עדי,

    בהשאלה מ- Ockham's razor הרי שבמקום לנאום נאומים שאינם קשורים לענייננו, ותחת אשר לנסות להסביר לי כיצד אני אמור לפרש את התנ"ך, אני מציע לך לצמצם במילים, להרחיב בהוכחות ולהתמקד בעצם הפלוגתא.

    ובכן -

    אם תצביע ולו על מקום אחד במקרא מתוך כ- 7000 פעמים (אתה קולט ? 7000 !) בהם מופיע שמו של יהוה בתוספת שותף או שותפה שהם אל או אלה (כדוגמת אשרה) שהוא מסתייע בהם בימינו או בשמאלו או בכל אזימות אחר בשושנת הרוחות, אאלץ להתחיל להפעיל את התאים האפורים בקלבסה שלי.

    עד אז hasta la vista

  • קישור לתגובה שבת, 20 דצמבר 2014 16:20 הוסף ע״י עדי אביר

    גידי,

    לצערי אתה מפרש לא נכון את דבריי. לשיטתי, עד שספרי התנ"ך זכו לניסוחם הסופי כל ספר וספר נערך מספר רב של פעמים, בזמנים שונים ועל ידי בני אדם שונים. כל עורך ועורך הכניס לספרים אמירות שביססו את האינטרסים שלו ומחק, או שינה, את האמירות שסתרו את דרכו - כל זאת בהתחשב בעובדה שספרי התנ"ך, במתכונת זו או אחרת, היו מוכרים לציבור הרחב וקשה היה לבצע בהם שינויים רדיקליים.

    התנ"ך המוכר לך, בו 'אין ולו רמז פצפון כי יש לו שותפים' נערך סופית שנים רבות לאחר שהכהנים קבעו שיהוה הוא האל היחיד והמונופוליסטי של עם ישראל ולנו קשה מאד לדעת מה היה כתוב בו לפני שהעורכים המאוחרים ניקו ממנו את כל ההתייחסויות המביכות. עם זאת, ברור לחלוטין שבמקראות ניתן עדיין למצוא רבדים קדומים ומיתולוגיים שהצליחו לחמוק מידם של העורכים, למשל:

    בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.

    עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין.

    אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים.

    אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ.

    בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְובנָתוֹ מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ.

    מפסוקים אלו מצטייר אל שבדומה לאלי המיתולוגיה הכנענית והבבלית משליט בעולם סדר על ידי הכנעת מפלצות איימתניות. זאת לבטח אינה הגישה שהייתה מקובלת על העורכים המאוחרים של המקראות אבל כנראה שהפסוקים הללו היו מוכרים לציבור הרחב וקשה היה להעלימם מבלי לפגוע במעמדם של הספרים. לעומת זאת, שינוי שתי אותיות בפסוק הקדום 'וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁרה לָמוֹ.' לא היה אמור לעורר תרעומת מיותרת כיוון שאפילו מי שהכיר את הנוסח הקדום היה יכול בקלות רבה לשכנע את עצמו שבמקור היה כתוב 'מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ' והמעתיקים שיבשו את המילה 'אשדת' וכתבו במקומה את המילה 'אשרה' שדומה לה עד מאד.

    בקיצור, טענתי היא שנוסח המקראות המוכר לנו היום אינו בהכרח הנוסח שהיה מוכר לאנשי שיבת ציון וסיפורי המקרא שהשתמרו בתנ"ך אינם זהים לסיפורים שהילכו בקרב אנשי הבית הראשון. היום, בזכות המשקפיים שפרשני ימי הביניים העניקו לנו, אנו נוטים להתעלם ממובנם הפשוט של הפסוקים ולהניח שהם תמיד מגבים את טענותיהם של הרבנים. הדברים אינם כה פשוטים, למשל, הפסוק שאתה ציטטת אומר 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' לגביו, בעקבות ההבנה הרבנית, אתה קובע שהאל 'מציג עצמו כמי שהוא ורק הוא ואך ורק הוא ביצע ומבצע את ההתרחשויות המדוברות'. קריאה יותר מדוקדקת של הפסוק תלמד אותך שאין בו שלילה של אלוהויות אחרות אלא רק איסור על העדפת אל אחר על פני יהוה, האל הפרטי של עם ישראל. אל מונותאיסטי היה קובע 'אין בכלל אלוהים אחרים ולכן עליכם לעבוד רק אותי' אבל יהוה מעולם לא התיימר להיות אל מונותאיסטי והוא בא בדרישה שבני ישראל יעבדו רק אותו, מבלי לפסול את אפשרות קיומם של אלים אחרים.

    כפי שכבר הסברתי לך, הדברים שאני כותב במאמריי אינם נובעים רק ממוחי הקודח והם נסמכים על הדעות הרווחות היום בחקר המקרא. לפיכך הקביעה 'אין צ'אנס שאצליח לשכנע אותך אחרת' היא בהחלט נכונה משום שחוץ ממני יהיה עליך לשכנע מספר רב מאד של חוקרים שבהחלט חושבים 'אחרת'.

    על ההכרה האלוהית בקיומם של אלים אחרים תוכל לקרוא בפרק 'ההנותאיזם היהודי' בכתובת:
    http://www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2010-08-24-10-06-45/2010-10-19-15-11-53

    על הרבדים המיתולוגיים שנשתמרו בתנ"ך תוכל לקרוא במאמר 'מי כתב את סיפור הבריאה בספר בראשית?' בכתובת:
    http://www.1vsdat.org/index.php/aaa/2013-03-24-15-04-30/item/654-%D7%9E%D7%99-%D7%9B%D7%AA%D7%91-%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA

    על ממצאי המחקר המודרני תוכל ללמוד באלפי ספרים, מאמרים וסרטונים שדנים בנושא. טעימה תוכל לקבל מהרצאותיו של ד"ר יגאל בן-נון בכתובת:
    http://www.1vsdat.org/index.php/2012-12-24-19-09-20/2014-11-16-10-53-52/2014-11-16-10-58-22/item/966-%D7%94%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%A8-%D7%99%D7%92%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A0%D7%95%D7%9F

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שבת, 20 דצמבר 2014 12:55 הוסף ע״י גידי גלבוע

    עדי,

    אם ההיגיון שלך מורה לך להאמין כי יהוה אשר שמו מופיע במקרא כ - 7000 פעמים ובכל פעם מאותן 7000 פעמים אין ולו רמז פצפון כי יש לו שותפים (שלא לדבר על שותפות)אלא להיפך, מציג עצמו כמי שהוא ורק הוא ואך ורק הוא ביצע ומבצע את ההתרחשויות המדוברות, ואף מדגיש את דבריו בדיבר השני אשר לפיו : לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה! ובכן, אם ההיגיון שלך מורה לך להאמין כי היחצן הכי גדול של אותו יהוה, רגע לפני מותו, מספר לבני ישראל כי יהוה דופק דאחקות עם אלה כזו או אחרת - הרי אין צ'אנס שאצליח לשכנע אותך אחרת.

  • קישור לתגובה שישי, 19 דצמבר 2014 18:29 הוסף ע״י עדי אביר

    גידי,

    אתה מפרש את הדברים על סמך תובנות רבניות שבינן לבין התובנות הכוהניות של המאות השביעית עד החמישית לפני הספירה אין ולא כלום. עליך לזכור ש'יהוה' הכוהני אינו 'הקדוש ברוך הוא' הרבני ובתקופת התנ"ך הוא עדיין נהנה מגוף, צורה, חרונות אף מתפרצים ובנות לוויה. באותה תקופה רוב האלים היו נשואים ולעיתים קרובות גם הורים לילדים. אשתו של זאוס, בו בחרת לשמש כדוגמה, הייתה הרה. פריג הייתה אשתו של אודין. בעל היה בעלה של אשתרת והאל הקדום 'אל' היה נשוי לאשרה.

    לימים יהוה הפך לאל הראשי של בני ישראל והוא 'מיזג' לתוכו את תכונותיהם של אלים אחרים, דוגמת 'אל עליון' ובעל. בתחילה הוא המשיך לנהוג ככל אל כנעני אחר ואין כל סיבה להניח שלא הייתה לו אשה בשם 'אשרה'. לאחר שהמהפכה של יאשיהו הפכה אותו לאל יחיד ומונופוליסטי היה צורך להעלים גם את אשתו ולמחוק את כל העקבות שהיא השאירה במקראות. המאמר דן בהתייחסויות לאשרה שחמקו מיד העורכים המאוחרים של ספרי המקרא בימים בהם היא כבר הייתה לצנינים בעיניהם של הכוהנים המונותאיסטים אבל אל לנו לחשוב שזאת הייתה תדמיתה גם כמה מאות שנים קודם לכן.

    בכל מקרה, הרעיון אינו מקורי והוא מגובה בספרות עניפה שנכתבה על ידי ארכיאולוגים שפיענחו כתובות וצלמיות ששרדו מתקופת הבית הראשון. חפש בויקיפדיה את הצירוף 'God's wife' ותתרשם לבד מהחומר הרב שיעלה בחיפוש.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 19 דצמבר 2014 15:49 הוסף ע״י גידי גלבוע

    לטעון שמשה אומר ש - יהוה טייל אונגז'ה עם אשרה זה כמו לטעון שאריק שרון ניהל רומן עם ליילה חאלד ויש להם ילד משותף.

    אני אפילו לא צריך להסביר מדוע. לא את זה ולא את ההוא, שהרי אשרה וליילה הן נקבות דחויות ומוקצות מחמת מיאוס על ידי ה - די.אן.אי של יהוה ושרון, כמו גם על ידי ה - די.אן.אי של משה.

    אם כבר רוצים לתת לדמיון להשתולל, הרי שיותר סביר להניח כי משה ניהל מערכת יחסים מורכבת עם ישות (יהוה) שהגיעה אלינו מיקום אחר (חייזרית).

    ישות עוצמתית זו זהרה והאירה את סביבותיה בעודה אוחזת בימינה כלי נשק ששמו אשדת או אש-דת.

    עשו גוגול על האל זיאוס (דוגמה אחת מיני רבות) ותוכלו להיווכח כי כלי נשק מעין זה הינו שכיח בידיהם של אלים.

  • קישור לתגובה רביעי, 10 דצמבר 2014 08:39 הוסף ע״י עדי אביר

    אדי,

    תודה.

    עדי

  • קישור לתגובה רביעי, 10 דצמבר 2014 06:02 הוסף ע״י אדי

    מבריק. לא פחות.

  • קישור לתגובה שבת, 08 מרס 2014 18:17 הוסף ע״י עדי אביר

    יוסי,

    מה בדיוק נראה לך קיצוני?

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שבת, 08 מרס 2014 16:43 הוסף ע״י יוסי

    מענין, אבל למה כל כך קצוני ?

  • קישור לתגובה ראשון, 09 פברואר 2014 09:52 הוסף ע״י גיורא קנת

    מעניין וכתוב טוב. גם (מן הסתם) קרוב למציאות… תודה.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים