Skip to content

1VSDAT

שני, 02 אוגוסט 2010 17:57

אוכלי המעשרות

דרג מאמר זה
(6 מדרגים)
התורה אינה מצליחה להגדיר במדויק מי זכאי לאכול את המעשרות והיכן בדיוק עליו לאוכלם. הרבנים, במקום להניח שקיימת סתירה בין ציוויים שונים שנכתבו בתקופות שונות, החליטו לצרף את כל הציוויים יחד ועל ידי כך להכפיל ולעיתים אף לשלש את שיעור המס שהוטל על הנישומים שנדרשו לממן את המערכת הלא יצרנית שהתעלקה עליו.
 
 
בספר ויקרא אנו מוצאים ציווי פשוט יחסית:
 
וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיהֹוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה.[א]
 
מציווי זה אנו מבינים שיהוה זכאי לדרוש ולקבל עשירית מכל התבואות והפירות הגדלים בארץ ועליו מוטלת החובה לחלק את המצרכים לגורמים הראויים. בספר במדבר אנו כבר מוצאים הנחיה קצת יותר מפורטת:
 
וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.[ב]
 
עתה כבר משתמע שיש לעקוף את התיווך האלוהי ולהעניק את המעשרות ישירות ללוויים, בתמורה לעבודה שהם עובדים בבית המקדש. הלוויים עצמם נצטוו להעניק לכוהנים מעשר מתוך המעשר[ג] אך את תשעים האחוז הנותרים, המהווים מעין שכר עבור עבודתם בבית המקדש, הותר להם לאכול בכל מקום שרק יחפצו:
 
וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד.[ד]
 
התמונה אינה דורשת הבהרה נוספת: המעשרות הם השכר שעל בני ישראל לשלם ללוויים תמורת עבודתם באוהל המועד והלוויים רשאים לאכול את המצרכים הניתנים להם בכל מקום שרק יעלה על דעתם.
לעומת הגישה הרואה במעשרות את שכר טרחתם של הלוויים ניתן למצא במקורותינו גם גישה אחרת:
 
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ.[ה]
 
השפה ברורה ומובנת. בני ישראל הצטוו להביא את עולותיהם, זבחיהם, מעשרותיהם, תרומותיהם, נדריהם, נדבותיהם ובכורי בקרם וצאנם אל המקום שיהוה אלוהיהם יבחר לשים את שמו עליו ושם הם אמורים לאכול לפני האל ולשמוח בכל משלוח ידם. לימים התברר שיהוה אלוהיהם בחר במקדש הירושלמי והתחוור שאת כל התצרוכת על בני ישראל להביא ולאכול דווקא במקדש זה. הלוויים, כפי שניתן לראות, עדיין לא זומנו לחגיגה והמקרא ממהר לתקן את המעוות:
 
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.[ו]
 
עתה כבר ניתן לראות את התמונה כולה: את המעשרות יש להביא לירושלים ושם יש לאכלם יחד עם בני המשפחה, העבדים והלוויים חסרי הנחלה. הלוי אינו זכאי לקבל את המעשר כולו ואסור לו לאכול את התבואה כרצונו אלא שעליו להסתפק רק בחלק קטן של המעשר ולאכול את חלקו רק במקדש שבירושלים.  
 
יש אולי מי שיטען שניתן לחלק את המעשר ללוויים ובהמשך להתענג על הזבחים ולאו דווקא על המעשרות אך יש לפסול טענה זאת על הסף ולו רק משום שקשה להבין מדוע צריך לשתף בשמחה לא רק ילדים ועבדים אלא גם לוויים שזה עתה קיבלו עשירית מכל תבואותיך. המקרא, בכל אופן, מסיר את כל הספקות בניסוח מחודש של הציווי:
 
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.[ז]
את המעשרות והבכורות יש לאכול, עם לוויים או בלעדיהם, לפני יהוה אלוהיך במקום בו הוא יבחר לשכן את שמו וזאת בכדי שתלמד לירא את יהוה אלוהיך כל הימים.
 
מה בכל זאת צריך להעניק ללוי? למקרא יש תשובה גם לשאלה זאת ומסתבר שאחת לשלוש שנים אין צורך להביא את כל תבואת המעשר לירושלים וניתן להניחה בשער ולהפקירה ללוויים, גרים, אלמנות ויתומים:
 
וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.[ח]
 
לאור כל ההוראות הסותרות הללו מהו הדין לגבי מעשרות? האם הם נאכלים על ידי הלוויים או על ידי בעליהם? האם מותר לאכול אותם בכל מקום או רק בירושלים? האם הם מהווים תשלום ללוויים תמורת עבודתם בבית המקדש או תזכורת שיש לפחד מהאל יהוה כל ימי חיינו? האם הלוויים נהנים מהם מידי שנה בשנה או רק אחת לשלוש שנים? הרבנים, לימים, מצאו דרך יקרה מאד לצאת מהמבוכה ולדעתם פסוקים שונים מתייחסים למעשרות שונות. המעשר הניתן רק ללוויים הוגדר כמעשר ראשון, המעשר הנאכל בירושלים בחברת הלוויים הוגדר כמעשר שני והמעשר הנאכל אחת לשלוש שנים כונה בשם מעשר עני. המקרא, כך ראינו, אינו עושה את אותה הבדלה ופסוקיו הסותרים מתייחסים לאותה הלכה, אף שייתכן שבתקופות שונות נהגו לחלק את מעשרות ולאכלם בדרכים שונות. בכל מקרה סביר להניח שבימי בית ראשון איש לא העלה על דעתו שאחת לשלוש שנים עליו להפריש לאחרים עשרים אחוז מתבואותיו ולשתף לוויים חמדניים בעשרה אחוזים נוספים.
 
החלקת הסתירות על ידי הוספת מעשרים נוספים אינה כה שערוריתית כפי שהיא נראית במבט ראשון. לאחר חורבן הבית נמצאו סיבות טובות לבטל את חובת המעשרות ורוב הבריות, להוציא מספר ריאקציונרים חשוכי מרפא, הפסיקו להפריש עשרה, עשרים ולדעת אחדים אף שלושים אחוז מיבולם. עם זאת, באותם הימים הרבנים לקחו לעצמם את תפקידי המשרתים בקודש ולא נתפלא אם הם קיוו בתוככי ליבם שבבא היום הם יהיו אלו שיזכו לזרם התרומות והמעשרות. כוחם עדיין לא אפשר להם לכפות על עם ישראל את המס המיותר ולכן הם הסתפקו בקביעת התקדים וביסוס העקרון בתקוה שיום יבוא ועם ישראל יקיש בעצמו את הצורך בהאכלת רבניו.   
 


[א]       
ויקרא כז:ל
[ב]       
במדבר יח:כא
[ג]        
במדבר יח:כו-ל
[ד]        
במדבר יח:לא
[ה]       
דברים יב:ה-ז
[ו]        
דברים יב:יב
[ז]        
דברים יד:כג
[ח]        
דברים יד:כז-כט
נקרא 2556 פעמים
למאמר הבא ולקודם: תחילת שרות הלויים »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים