סיפורים משעשעים

שבת, 01 אוגוסט 2020 13:04

סיפורים משעשעים

דרג מאמר זה

(3 מדרגים)

הרבנים רוצים שכולם יבינו את המקראות אך ורק על פי הפרשנות שלהם ולכן הם ממהרים לקבוע שכל מי שאינו דבק בתירוציהם של פרשני ימי הביניים הוא בור גמור שאינו מבין דבר בדת היהודית. האמת, כרגיל, שונה לחלוטין והפרשנות הרבנית רק מעוותות, מסרסות ומדחיקות את מובנם הפשוט וההגיוני של הפסוקים שאינם משתפים פעולה עם הטענות האינטרסנטיות של בעלי העניין שהשתלטו על הדת היהודית. בפרק זה אני מציע פרשנויות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים הרבניים ומשאיר לקוראים לקבוע בעצמם אם הפרשנויות הללו הן יותר, או פחות, הגיוניות מהפרשנויות הרבניות

פרקי המאמר

השיבוש שהפך לגיבור

מדוע העמלק הושמד שלוש פעמים שונות

הנס הגדול ביותר בתנ"ך

השיבוש שהפך לגיבור

הרבנים רוצים שנחשוב שהתנ"ך כולו נכתב על ידי האל או בהשראתו וכל הכתבים המקודשים שרדו את מעתיקי כל הדורות והגיעו אלינו בנוסחם המקורי. כיוון שכך, כל אימת שהם נתקלים בטקסט משובש כלשהו הם ממהרים למצוא את המשמעויות העמוקות שמצדיקות את הניסוחים התמוהים. את 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו', לשם משל, הם נאלצו לרומם לדרגת ראש הסנהדרין, ראש בחכמה וראש בגבורה, אחרת הם היו נאלצים להודות שבידם יש רק שיבוש של הנוסח המקורי, 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ'.

------------------------------------------------------------------------------------

אפרים קישון כתב פעם הומורסקה נפלאה המספרת על עורך הלילה גרינבוטר שהוזמן לארוחת ערב אצל השפיגלים. גרינבוטר, שלא רצה לאחר לארוחת הערב החגיגית, עבר במהירות על כל הטיוטות ולא מצא את הקטע האחרון של המאמר החגיגי על ההסתדרות שאמור היה להופיע בגיליון יום המחרת. בחפזונו הוא רשם ליצחק, המעמד הוותיק של העיתון, את ההערה: 'ההסתדרות לשים במסגרת' וכתזכורת הוא הוסיף 'אבל יצחק הסוף איננו'. בבוקר נטל גרינבוטר את העיתון וגילה בראש העמוד הראשון, במסגרת אבל שחורה ועבה, את המודעה הבאה:

יצחק הסוף

איננו

ההסתדרות הכללית של

העובדים העבריים בא"י

גרינבוטר המבועת מיהר לעלות למנהלי העיתון בכדי להסביר את הטעות האיומה אבל המנהלים לא כל כך התעניינו בדבריו כיוון שכמה דקות קודם לכן נודע להם שהעיתון קיבל לא פחות מעשרים ושתיים מודעות אבל שמבכות את מותו בטרם עת של יצחק הסוף ז"ל. למחרת העיתון כבר היה מוצף במודעות דוגמת 'עטופי יגון אנו מודיעים על מותו ללא-עת של יקירנו יצחק הסוף ז"ל - שטוקסטיל אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, הנהלה ועובדים' או 'מועצת פועלי יד אליהו שרויים באבל כבד על מותו הפתאומי של יצחק הסוף נ"ע מבוני הישוב, אדם אציל ויפה נפש'. כל זה היה רק כטיפה בים יחסית למבול שהציף את העיתון ביום השלישי להילקחו של האיש והמערכת נאלצה להוסיף שני עמודים שלמים רק עבור מודעות האבל.

עורך העיתון המתחרה נפגע מכך שלא הוא היה הראשון להודיע על מותה של האישיות הבכירה ועל מנת שלא יישאר מאחור הוא מיהר להטיל על עורך מדור הספורט לכתוב מאמר שמתאר את האיש ופועלו. כל האנשים עימם עורך מדור הספורט דיבר זכרו את יצחק הסוף רק במעומם ולכן הוא כתב דברי הספד המבוססים על מתכונות מקובלות – מראשוני ההגנה, פעל בכל ענפיה של ההתיישבות העובדת, הרוח החיה בגימנסיה היהודית במינסק, ייסד תנועת נוער ציונית חשאית, ממקימי תנועת השומר, התנדב לשרת במשטרה המנדטורית, הצטרף לגרעין דגניה, נתן כתף לניהול קרן היסוד, מנהל בפועל של הסוכנות היהודית וכך הלאה וכך הלאה.

בעצרת ליום השלושים למותו של יצחק הסוף ז"ל השתתפו המוני אנשים שהקשיבו בהתרגשות לשר החינוך והתרבות שתיאר את פועלו של יצחק: 'החוזה והמגשים, מפלס הדרך ההולך לפני המחנה, איש בעל תבונת ניסיון מופלאה, נאמנות לאין גבול, התמסרות ללא סייג'. כשהושלמה בנייתו של בנין מרכז ההסתדרות בתל-אביב לא היה שום ויכוח באשר לשם שיש להעניק למבנה המפואר. הצייר בר-הוניג, שצייר את פורטרט השמן שהוצב בכניסה לבניין, אמנם לא הצליח למצא אף תמונה של יצחק הסוף שהיה ידוע בצניעותו ותמיד העדיף להיחבא אל הכלים ולא להתבלט, אבל ברגע האחרון נמצא תצלום דהוי בארכיון הועד הפועל שם זוהה יצחק הסוף עומד מאחורי יוסף קויבישבסקי כשעל שפתיו חיוכו הסלחני האהוב והמוכר.

הוצאת גביר פרסמה את הכרך הראשון של אוסף הכתבות שיצחק הסוף פרסם בעיתונים בצורה אנונימית אבל לפני פרסומו של הכרך השני גרינבוטר, ששם רחובו הוחלף ל'שדרת יצחק הסוף', נשבר ופרסם מאמר ראשי בו הכה על חטא והודה שבאשמתו הומצא האיש בחזקת יש מאין. תגובת הציבור לא בוששה לבא: בטכס הפתיחה של בית הספר על שם יצחק הסוף ז"ל אמר מזכיר ועדת התרבות של המפלגה: 'ואשר לאי-אלו כתבים, השמיצו אותו בחייו וברור שמשמיצים אותו גם אחרי מותו, תשובתנו היא – סלקו ידיכם מזכרו של יצחק'. גרינבוטר שנכח בקהל התחיל לצעוק בקול גדול ומייד הוא נלקח לבית החולים על שם יצחק הסוף ז"ל. למראה הפסל של האיש שעמד כשיד ימינו מושטת ומצביעה על העמק שכה אהב, גרינבוטר התחיל להשתולל והיה צורך לסגור אותו בבית משוגעים. גם זה לא עזר ולכן הוציאו אותו והעניקו לו את 'פרס הסוף לספרות יפה' מטעם עירית רמת-גן. רק אז נחה דעתו והוא הפסיק להטריד את הבריות בטענותיו המגוחכות.

נשמע דמיוני? אבסורדי? מצוץ מהאצבע? ובכן הסכיתו ושמעו: שני פסוקים מצאו את דרכם לספר הספרים. האחד, קשה וסתום, שובץ בספר שמואל והשני, ברור יותר ומובן יותר, בספר דברי הימים:

אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד.

(שמואל ב' כג:ח)[א]

וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת.

(דברי הימים א' יא:יא)[ב]

כבר ממבט ראשון ניתן לראות שיש קרבה מסוימת בין שני הפסוקים אף שאחד מדבר על 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי' שהיה על שמונה מאות חללים בפעם אחד והשני על 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים' שעשה משהו עם חניתו על שלוש מאות חללים בפעם אחת. אם נשווה את ההקשרים הכוללים בשני המקורות אכן נגלה שלא רק שיש קרבה בין שני הפסוקים אלא שהם למעשה משובצים בשני סיפורים מקבילים:

ספר שמואל ב'

ספר דברי הימים א'

אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד

וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד

ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי

הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד

יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים

הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת

וְאַחֲרָו אֶלְעָזָר בֶּן דֹּדֹי בֶּן אֲחֹחִי

בִּשְׁלשָׁה הַגִּבֹּרִים

עִם דָּוִד בְּחָרְפָם

בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה

וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹדוֹ הָאֲחוֹחִי

הוּא בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים

הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים

וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה

וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל

הוּא קָם וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי יָגְעָה יָדוֹ

וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל הַחֶרֶב וַיַּעַשׂ יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ לְפַשֵּׁט וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה

וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים

וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים

וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים

וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ

וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים

וַיַּעַשׂ יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה

וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים

וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ

וַיַּכּוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים

וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה

וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁים מֵהַשְּׁלֹשִׁים

רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם

וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים

וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה

וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם

וַיֵּרְדוּ שְׁלוֹשָׁה מִן הַשְּׁלוֹשִׁים

רֹאשׁ עַל הַצֻּר אֶל דָּוִיד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם

וּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים

וְדָוִיד אָז בַּמְּצוּדָה

וּנְצִיב פְּלִשְׁתִּים אָז בְּבֵית לָחֶם

וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר

מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר

וַיִּבְקְעוּ שְׁלשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים

וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם

וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַיהֹוָה

וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי יְהֹוָה מֵעֲשׂתִי זֹאת

הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם

וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם

וַיִּתְאַו דָּוִיד וַיֹּאמַר

מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר

וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים

וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר

וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם

וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַיהֹוָה

וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי מֵעֲשׂוֹת זֹאת

הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם

כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם

וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם

אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלשֶׁת הַגִּבֹּרִים

וַאֲבִישַׁי אֲחִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוּא רֹאשׁ

הַשְּׁלשָׁי

וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלשׁ מֵאוֹת חָלָל

וְלוֹ שֵׁם בַּשְּׁלשָׁה

מִן הַשְּׁלשָׁה הֲכִי נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר

וְעַד הַשְּׁלשָׁה לֹא בָא.

(שמואל ב' כג:ח-יח)

אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים

וְאַבְשַׁי אֲחִי יוֹאָב הוּא הָיָה רֹאשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה

וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל

וְלֹא שֵׁם בַּשְּׁלוֹשָׁה

מִן הַשְּׁלוֹשָׁה בַשְּׁנַיִם נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר

וְעַד הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא בָא.

(דברי הימים א' יא:יא-כא)

	הגרסה של ספר דברי הימים היא פשוטה וברורה והקורא, אם רק יתגבר על הביטוי 'עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ', יכול להבינה ללא כל מאמץ. בגרסת ספר שמואל, לעומת זאת, ניתן למצא מספר ניסוחים ומושגים חסרי פשר שמשאירים אותנו תוהים ומבולבלים: עדינו העצנו עשה משהו על שמונה מאות חלל אבל מה? הפסוקים 'עִם דָּוִד בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל' ו-'וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי יְהֹוָה מֵעֲשׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם' נראים במבט ראשון כמשפטים בעלי תוכן הגיוני ואכן ניתן להפכם לכאלה בעזרת לא יותר מארבעה או חמישה תוספות והשמטות. זיקת מה לשפה העברית יש גם לביטויים 'וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ לְפַשֵּׁט', 'וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁים מֵהַשְּׁלֹשִׁים', 'וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה' ו-'וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים' אבל הקשר בין הביטויים הללו לצירופי לשון הגיוניים הוא לכל היותר קלוש אם לא רק מקרי. אין זה משנה אם נטפול את גרסתו התמוהה של ספר שמואל על עותקי מקור דהויים או על מעתיקים רשלניים, בכל מקרה נראה שהמקור הקדום של הסיפור השתמר טוב יותר דווקא בספר דברי הימים המאוחר ולא בספר שמואל שאמור היה להיכתב מאות שנים לפניו. אם הנוסח של ספר דברי הימים הוא אכן אמין יותר אזי השם 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי' הוא בסך הכל שיבוש של השם 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי' והמושג הסתום 'עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו' הוא לא יותר מאשר שיבוש של הביטוי 'עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ'. את השם 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת' לא ניתן למצא בשום מקום אחר בתנ"ך בעוד שאת השם 'יָשָׁבְעָם' אנו מוצאים פעמיים נוספות – פעם אחת ברשימת הגיבורים שהצטרפו לדוד בצקלג[ג] ופעם שניה כראש המחלוקת הראשונה ששירתה את המלך הזה[ד]. לאור שכיחותו היחסית של השם 'יָשָׁבְעָם' בקרבתו של דוד עלינו להניח שהגיבור המקורי אכן כונה בשם זה והביטוי 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת' הוא רק שיבוש של השם המקורי. באותו אופן, בעוד שספר דברי הימים מספר בפשטות 'הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת' ספר שמואל מסתרבל ומספר 'הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד'. הוויתור על הפועל משאיר אותנו בערפל ואנו למעשה לא ממש יודעים מה אותו עדינו עשה בפעם אחת על שמונה מאות החללים הללו. האם הוא קפץ עליהם? האם הוא רקד עליהם? האם הוא אמר עליהם קדיש? הכתוב ממלא את פיו מים ומצפה מהפרשנים להתעמת עם המבוכה ולמצא את הדרך להכניס משמעות לניסוח התמוה. לעומת זאת, אם 'עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו' אינו משמש כפועל בפסוק 'הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד' אזי המשימה חייבת ליפול על כתפיה של המילה 'עַל'. מילה זאת אכן משמשת כפועל יחיד בפסוקים דוגמת 'וְהֵם וּבְנֵיהֶם עַל הַשְּׁעָרִים לְבֵית יְהֹוָה לְבֵית הָאֹהֶל לְמִשְׁמָרוֹת'[ה], 'וּמִן בְּנֵי הַקֳּהָתִי מִן אֲחֵיהֶם עַל לֶחֶם הַמַּעֲרָכֶת לְהָכִין שַׁבַּת שַׁבָּת'[ו], 'וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר'[ז], 'וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִיד הָרִאשֹׁנִים לְיַד הַמֶּלֶךְ'[ח] ו-'בְּנֵי יְחִיאֵלִי זֵתָם וְיוֹאֵל אָחִיו עַל אֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה'[ט] ומובנה הוא תמיד 'אחראי על' או 'ממונה על'. לאור תקדימים אלה נהיה חייבים להניח שאם הפסוק אינו משובש אזי עדינו היה אחראי, בזמן זה או אחר, על שמונה מאות חללים או גרוע מכך, שהוא היה הממונה הישיר שלהם. הפרשנים המסורתיים, לעומתנו, לא יכלו לייחס את השמות המבלבלים והמילים הסתומות לחובתם של מעתיקים רשלניים והם תמיד נאלצו לחפש את המשמעויות העמוקות שלבטח הוצפנו בתוך הפסוקים המשובשים. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה המצאתו יש מאין של גיבור-על שבדומה ליצחק הסוף זכה להערצתם הבלתי מסויגת של חכמי ימי הביניים וממשיכי דרכם. לשם דוגמה, רש"י שהיה חייב לשלול על הסף את האפשרות ש'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי' הוא לא יותר מאשר שיבוש סתמי של השם 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי', מיהר לקבוע שהשם הוענק לגיבור על שהיה 'יושב בשבת סנהדרין'. לזאת נוכל להוסיף את העובדה שהשם 'תַּחְכְּמֹנִי' מזכיר במקצת את המילה 'חכמה' ונבין מדוע רש"י קבע שאותו יושב בשבת לא היה סתם עוד איזה חבר סנהדרין אלא ראש הסנהדרין, ראש בחכמה וראש בגבורה. הסנהדרין אמנם לא הוזכרה בתנ"ך (ולו רק משום שמוסד זה יקום מאות בשנים לאחר שרוב ספרי התנ"ך כבר נכתבו ונחתמו) אבל לא איש כרש"י ייתן לעובדה זאת להפריע לו לצלול לעומקו של הכתוב ולדלות ממנו את סיפור חוכמתו וגבורתו של אחד מהבכירים והמופלאים בבני העם היהודי. מהשיבוש 'עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו' רש"י הבין עד כמה נפלא ונשגב היה אותו 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי' שכונה 'עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו' משום שהיה כורך את עצמו כתולעת בעת שעסק בתורה ומקשה עצמו כעץ בעת שהיה יוצא למלחמה והורג שמונה מאות איש בקרב אחד. אנו, ההדיוטות, אולי נתקשה להבין את ההקשר אבל בדיוק בשביל זה אנו זקוקים למאורות שיסבירו לנו שהמילה 'הָעֶצְנִו' מזכירה את המילה 'עץ' ומחייבת אותנו להסיק שהגיבור היה קשה כעץ בעוד שהמילה 'עֲדִינוֹ' מזכירה את המילה 'מַעֲדַנּוֹת' בפסוק 'הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה'[י] וכיוון שכימה היא מעין תולעת עלינו להבין שגיבורנו היה כורך עצמו כתולעת כל אימת שנכנס לאוהלה של תורה[יא]. עתה לא נותר לנו אלא להתחבט בשאלה כיצד גיבור אחד, גם אם המקרא בוחר לכנותו בשנים או שלושה שמות שונים, מצליח להניף את חניתו על שלוש מאות חללים ולהרוג שמונה מאות מהם בפעם אחת. להערכת רד"ק אין כאן שום קושי שכן לבטח מדובר בשתי מלחמות שונות – במקרה אחד עדינו האדיר הרג שמונה מאות איש ובמקרה השני הוא הרג שלוש מאות איש בלבד ובסך הכל הוא זקף לזכותו אלף ומאה חללי אויב.[יב] מצודת דוד מוצא הסבר הרבה יותר מקורי ולטעמו יש לקשר את הביטוי 'עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד' לתחילתו של הפסוק ולהבין שעדינו, למרות עייפותו, חזר לשבת במחיצת החכמים מייד לאחר שסיים להרוג את שמונה מאות החללים. ספר דברי הימים, לפי פירוש מצודת דוד, מתמקד בנושא שונה ובמקום לשבח את עדינו על חוכמתו הוא מתרכז רק באירוע אחד ברצף נפלאותיו של גיבור העל, האירוע במסגרתו הוא עורר את חניתו והרג שלוש מאות איש בפעם אחת.[יג]
	מדוע העמלק הושמד שלוש פעמים שונות
קשה להתעלם מהעובדה שרק חזירים ועמלקים הצליחו לעורר בליבו של עם ישראל שנאה כה עמוקה ומוחלטת. השנאה התהומית לחזיר היא לגמרי הגיונית וברורה ומובן מאליו שכל אדם נורמטיבי חייב לנטור טינה לחיה שאינה מעלה גירה. פחות מובנת השנאה הנצחית שעם ישראל רחש לשבט הנוודים שאולי יצא אי פעם בהיסטוריה למלחמת מגן נגד הנחיל הישראלי שעמד לפלוש לתחומו. הפרשנות המסורתית אינה משאירה מקום לספק: העמלקים איכשהו הצליחו לעצבן את יהוה שגמר בליבו למחות את 'זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'. פרשנות קצת יותר נועזת יכולה להעלות גם אפשרויות נוספות, למשל, שהשנאה לעמלקים נשתלה בתורה באופן רטרואקטיבי כדי להצדיק את הטבח ששבני שמעון ביצעו בעמלקים בימיו של המלך חזקיהו. הבה נבדוק:
השנאה הנצחית לעמלקים
עמלק, אביהם האֶפוֹנִימִי[יד] של העמלקים, היה נכדו של עשו ובן נינו של אברהם[טו] אבל עובדה זאת לא מנעה מ'כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ' להכות 'אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי'[טז] חמישה דורות קודם ללידתו של עמלק עצמו. העמלקים שהעניקו באופן רטרואקטיבי את שמם ל'שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי' מצאו את עצמם בשלב מסוים בדרכו של הנחיל הישראלי שעשה את דרכו לארץ ישראל וכעמים רבים שמחליטים להילחם בפולשים שחודרים לתחומם, גם הם החליטו לבלום את האיום באמצעות מכת מנע. המקרא מתאר את אירועי אותו היום מהזווית שלבטח תקסום לכל מי שחושב שרק אנשי הדת יכולים להבטיח ניצחון בקרב.
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. (שמות יז:ח-יג)
מלחמת המגן של העמלקים הרגיזה משום את האל, שכנראה שכח שאף עלה אינו נושר בניגוד לרצונו, והוא מיהר לצוות על משה עבדו: 'כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'[יז]. משה, בעקבות כך, בנה מזבח בשם 'יְהֹוָה נִסִּי' והכריז: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר'[יח], ללמדנו שיש לנו סכסוך דמים נצחי עם העמלקים וכל מי שמשמידם ומוחה את זכרם פועל מתוקף גושפנקא אלוהית ואין להאשימו באף אחת מהאשמות אותן נהוג לטפול על כל שאר הרוצחים שמבצעים פשעים נגד האנושות. הציווי שנהפך למצווה נצחית ובלתי נשכחת מצא את דרכו גם לספר דברים, שלכאורה משחזר את הדברים האחרונים שמשה נשא לפני מותו:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים כה:יז-יט)
זאת כמובן עוד סתירה משעשעת: אי אפשר גם לזכור את אשר העמלק עשה לבני ישראל וגם למחות את זכרו מתחת לשמים כי ברגע שאתה מצווה לזכור את מה שעמלק עשה לך אתה למעשה מחייה, ולא מוחה, את זכרו. כיום איש אינו זוכר את השבטים שלפני יותר משלושת אלפים שנה נדדו במדבריות ארץ ישראל וסיני. היחידים שלעולם כבר לא יישכחו הם העמלקים שאת זכרם יהוה כל כך רצה למחות. טוב יעשה בפעם הבאה שהוא ירצה להעלים עם כלשהו מדפי ההיסטוריה הוא לא יבקש ממשה להנציח את אותו העם בספר זיכרון זה או אחר. מבוכה נוספת מתעוררת כשמתחוור לנו שיהוה הורה למשה למחות את העמלקים מעל פני האדמה ולא טרח להשמיד אותם בעצמו. לעומתם, את הישראלים, שפחדו מהעמלקים, הוא דווקא כן כמעט חיסל: 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ'[יט]? האם ייתכן שהאל ידע שבני ישראל נתונים לחסדיו והוא יכול לפרוע בהם כאוות נפשו בעוד שהעמלקים נהנים מחסותם של אלים זרים עימם לא כדאי להסתבך באופן אישי? אנחנו לא מכירים את כל השיקולים של אלוהי ישראל ולכן לא ידוע לנו מה מנע ממנו להעלות עשן באפו, לזרות אש מפיו, להרעיש את הארץ ולהרגיז את מוסדי ההרים[כ]? האם הוא לא היה יכול לזרוק על העמלקים אבנים גדולות מהשמים[כא] או לשלח בהם כמה מהמכות שהוא המיט על מצרים? בכל אופן, ברור שלאחר הדברים הללו כל מי שאינו עיוור, שוטה או קטן אמור להבין שהאל הכל-יכול לא יסתפק בפחות מטבח רציני והשמדה טוטאלית של העמלקים. בני ישראל הצטוו להשמיד את העמלקים וזה בדיוק מה שהם עשו - שוב ושוב ושוב.
הפרעות בעמלקים
התבוסה שהצבא העמלקי ספג בעת שמשה הרים את ידיו לא גרמה להכחדתה של האומה העמלקית[כב] אבל העמלקים לא מילאו שום תפקיד משמעותי בשנים שלאחר חציית הירדן. כיבוש הארץ הושלם מבלי שהם נדרשו להופיע, ולו ברמז, בכל ספר יהושע. הם חזרו למקורותינו בתפקיד משני למדי רק בימיו של אהוד בן גרא, מנהיג המרד בשוסים המואביים:
וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה. וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים. (שופטים ג:יב-יג)
מאוחר יותר העמלקים הצטרפו למדיינים ולבני קדם ובזזו את דרום הארץ:
וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. ... וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. (שופטים ו:ב-ג,לג)[כג]
כאן הם נתקלו בגדעון, שבאופן מופתי ביער את פולחן הבעל והאשרה ואימץ את יהוה אלוהי ישראל, האל היחיד שהיה מסוגל להבטיח ניצחון על מי שהכתוב מעצים בתיאור המנופח הבא: וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב'[כד]. הניצחון, בסופו של דבר, אכן ניתן לצדיק שבחר לעבוד את יהוה אלוהיו ולמרות שהכתוב החליט לא לפרט את מניין העמלקים שמצאו את מותם במלחמה זאת ניתן להניח שהם נכללו במניין מאה ועשרים אלף שולפי החרב שנהרגו בקרב הראשון[כה] וחמש עשרה אלף הלוחמים שנטבחו מאוחר יותר, בעת שגדעון ואנשיו הכו את שארית הפליטה מדרום 'לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה'[כו]. המכה שהעמלקים ספגו לבטח הכאיבה אבל גם הפעם העם העמלקי לא נכחד והוא המשיך לשרוד עוד מאות רבות של שנים. לאחר ימי השופטים, ובלחץ העם, הנביא שמואל נאלץ להמליך מלך על בני ישראל. המלך החדש, שאול, החל תוך זמן קצר להפליא את מכותיו בכל אויבי ישראל:
וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ. (שמואל א' יד:מז-מח)[כז]
עד כאן הכתוב דיבר בלשון מכלילה אך עתה עולה הצורך להיכנס לפרטים:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהֹוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהֹוָה. כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. (שמואל א' טו:א-ג)
שאול ממהר לעשות את מצוות יהוה צבאות והסיפור מתחיל לתפוס תאוצה:
וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. (שמואל א' טו:ה-ח)
הפרשנים אפילו לא ניסו להוציא את הביטוי 'וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב' מידי פשטו והותירו אותנו עם המסקנה המתבקשת, היינו, ששאול המלך טבח בעמלקים 'מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק' בכל חבלי הדרום, 'מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם'. הכתוב עצמו מאשש את ההבנה הפשוטה מספר פסוקים מאוחר יותר:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל ... וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהֹוָה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. (שמואל א' טו:טז-כ)[כח]
יהוה ציווה על שאול להילחם בעמלק 'עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם' אבל שאול המרה את פיו ורצח רק גברים, נשים, זקנים וטף ולא את אגג מלכם, פשע בל יסולח בגינו הוא עוד ישלם במלכותו ובחייו. העמלקים לא גמרו להיטבח בידי שאול וכבר דוד, המורד האלים שאהב לעשות דין לעצמו, החליט להורגם בשנית:
וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּרְזִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ. (שמואל א' כז:ח-ט)[כט]
הקטל המוחלט לא נבע אך ורק מנטיותיו הטבעיות של מי שלימים יהפוך לנעים זמירות נערץ והכתוב עצמו חושף בפנינו את המניעים האמיתיים לרצח העם שדוד המיט על השבטים השלווים שמעולם לא עשו לו כל רע: 'וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים'[ל]. כלומר, אנשים חיים עוד יכולים להלשין עליך - המתים לעולם כבר לא יכפישו את שמך. בכל מקרה, העמלקים שכבר נטבחו פעמיים הצליחו איכשהו לנצל את העדרו של דוד ולכבוש את צקלג[לא], המצודה שניתנה לו על ידי אכיש מלך גת. הכתוב מפרט את שקרה בהמשך:
וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ. וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת. וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי. (שמואל א' ל:א-ה)
כששורפים את מצודתך, שובים את נשותיך ובנותיך ולא הורגים איש, 'מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל', אתה חייב להגיב בכל הכוח שעומד לרשותך ולכן דוד אסף את אנשי כנופייתו, הדביק את הפושטים וביצע את אחד הטבחים שכה התחבבו עליו ועל אלוהיו: 'וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ'[לב]. אנו רק יכולים לשער מה רבה הייתה שמחתו של דוד כשהוא גילה שבניגוד אליו העמלקים אינם נוהגים להחרים את אויביהם לפי חרב ואינם ממהרים לא לחיות איש ואשה ולכן כל השבויים והנעדרים עודם בריאים ושלמים, או בניסוח המקראי:
וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד. וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד. (שמואל א' ל:יח-יט)
ארבע מאות רוכבי הגמלים שדוד ברשלנותו הותיר בחיים יכולים אולי להסביר את הצורך ברצח העם הנוסף שהתרחש בימיו של חזקיהו מלך יהודה:
וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת הַמְּעיּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם. וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם. וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (דברי הימים א' ד:מא-מג)[לג]
בכל אופן, לאחר ימיו של חזקיהו העמלקים ירדו סופית מבמת ההיסטוריה והותירו אותנו עם השאלה המציקה – מדוע עם ישראל פיתח שנאה כה עזה לעמלקים ומדוע היה צורך להשמיד את הבדואים הללו ביסודיות מופתית שלוש פעמים בזו אחר זו.
מדוע היה צריך להשמיד את העמלק כל כך הרבה פעמים?
הראיה המסורתית של התנ"ך אינה מוצאת שום פסול ברצח עם, כשם שהיא אינה רואה שום סיבה להצניע את שאר פשעי המלחמה שהאל נהג לדרוש מבניו האהובים. מי שקצת מתמצא בחשיבה התורנית יבין מאליו שהעמלקים הביאו על עצמם את האסונות שיומטו עליהם מאות שנים מאוחר יותר. אם הם באמת היו רוצים לחסוך מעצמם את ההכחדה הם היו צריכים להסתפק במחאה חריפה בכתב בעת שבני ישראל פלשו לתחומם. המיתולוגיה התנכית אינה שונה באופן מהותי משאר המיתולוגיות של העולם העתיק וסיפורי התנ"ך הם הגרסה היהודית של סיפורי העם שרווחו בזמן זה או אחר בכל שאר התרבויות העתיקות. כל מי שקורא את סיפורי התנ"ך בעיניים מפוכחות יבין מייד שאברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, יהושע, השופטים, שמואל שאול, דוד, שלמה, אליהו, אלישע ודומיהם הם דמויות ספרותיות שכיכבו באגדות העממיות שהעברים אהבו לספר אחד לשני סביב המדורה. מאוחר יותר, כוהנים ואנשי חצר השתלטו על הסיפורים הללו, שיבצו בהם את האל שבבעלותם והוסיפו להם מוסרי השכל, 'תקדימים' שמגבים את יומרותיהם וציוויים שמבטיחים את שררתם ורווחתם. גם אם האגדות עוצבו סביב זיכרונות היסטוריים עמומים, ברור שהם מתארים את המציאות ההיסטורית שבעלי המקראות היו רוצים שתתרחש ולא את זו שהתרחשה בפועל. הדיווח על חמש מאות בני שמעון שהיכו את 'שארית הפליטה' של העמלקים, לעומת זאת, אינו מדיף ניחוחות מיתולוגיים ואין סיבה לשלול את האפשרות שהוא אכן התרחש בפועל. הסיפור אינו מתאר רבבות עמלקים צמאי דם וביזה, לא נמצא בו גיבורים ישראלים מופעמים מרוח אלוהית והוא אינו מוכתם במסרים תיאולוגיים סמויים. מדובר כאן כתיאור עובדתי ויבש שכנראה השתמר בתעודות שעמדו מול עיניהם של כותבי ספר דברי הימים ולכן, בניגוד למחזורי האגדות על משה, שאול ודוד, נוכל להניח שהוא מתאר אירוע היסטורי שהתרחש בפועל. את ההתפשטות הישראלית בדרום הנגב ניתן להכניס להקשר היסטורי: סרגון, מלך אשור מת, ויורשו, סנחריב, עדיין לא התבסס בשלטון כשממלכות רבות שדוכאו על ידי האשורים ניסו למרוד באדוניהם ולהסיר מעליהם את עולם. באותה תקופה המצרים כבר החלו להתאושש, לכרות בריתות עם מורדים למיניהם ולאיים מדרום על ההגמוניה האשורית כשבמקביל, הבבלים גרמו לאשורים לא מעט כאבי ראש ופרפורי בטן בחזיתם המזרחית. חזקיהו החליט לנצל את החולשה היחסית של אדוניו האשורים ולהרחיב את גבולות ממלכתו ובמהלך ההתרחבות הזאת בני שמעון פשטו בנגב המערב והדרומי וניכסו לעצמם אדמות מרעה שקודם לכן שימשו את הנוודים המקומיים. החגיגה נגמרה כשסנחריב שב לאזורנו והחל להחזיר את השקט על כנו. בשלב זה חזקיהו כנראה נדרש לתת דין וחשבון לא רק למלך אשור אלא גם לעמו שלו שמצא את עצמו בקונפליקט עם המעצמות השכנות על רקע ההתנחלות הלא חוקית בשטחים שעל פי כל דין היו שייכים לשבטים הבדואים. רצח העם וההתנחלות הבלתי חוקית דרשו הסבר וחזקיהו מיהר לספקו. תוך זמן קצר נולד סכסוך היסטורי קדום ודרישה אלוהית למחות את זכרו של העם שבני שמעון אכן מחקו בפועל מעל פני האדמה. הפשע הפך למצווה והכוהנים שמחו לבשר להמונים שהאל עצמו רווה נחת בראותו את הצדק ההיסטורי שהומט על עם ששש מאות שנה קודם לכן התנפל כביכול על בני ישראל התשושים והרעבים שעשו את דרכם לארץ המובטחת. לכבוד המאורע הכוהנים עדכנו את הסיפורים שהם סיפרו לתמימי ישראל ולאחר סדרה נוספת של שיפורים ושיפוצים, הסיפורים הללו מצאו את דרכם לספרי התורה והפכו את הפיקציה לנכס צאן ברזל נצחי של עם ישראל. תיאור זה מבהיר מדוע כוהנים חרוצים, אף אם לא לגמרי מתואמים, בחרו לשתול בתעודות שבידיהם סיפורים מיתולוגיים על עוולות היסטוריות ועל מלחמות שנופחו למימדים חסרי שחר. נוודי המדבר תמיד היו מעטים ומפוזרים ולישראלים מעולם לא הייתה הזדמנות לטבוח רבבות מהם. זה נשמע יפה באגדות אבל בלתי אפשרי במציאות. שאול המקורי, שלימים הפך לשאול המיתולוגי, אולי נלחם עם חמולה של נוודים 'עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם' והמית 'מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק' במאהל העמלקי אבל הוא לבטח לא השמיד את כל שבטי הנוודים שראו את עצמם כחלק מהאומה העמלקית והללו שרדו גם מאות שנים מאוחר יותר. גם דוד האגדתי מן הסתם לא טבח כל איש ואשה ולא הכה את העמלקים 'מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם' ורוב הסיכויים שהוא טבח לא יותר מאשר כמה משפחות חסרות מזל שגרו באזורו. עם זאת, ניתן להניח שעם הזמן נוודי הנגב הלכו ונחלשו ושבטי ישראל הדרומיים הלכו והתחזקו וכשהשלטון האשורי התרופף בסוף המאה השמינית לפנה"ס כמה חמולות משבט שמעון יכלו להתפשט דרומה, להרוג כמה בדואים, לגזול שטחי מרעה ולפזר לכל עבר את שאר הנוודים שחיו בשטחים הללו קודם לכן. העובדה שמדובר בסדרי גודל של מאות לוחמים בלבד מבטיחה לנו שהסיפור מתאר כיבוש שולי ולא הכחדה טוטאלית וסופית של כל העם העמלקי (אם אי פעם אכן היה עם כזה). ההנחה שהשנאה לעמלק הושתלה במקורותינו באופן רטרואקטיבי מסבירה גם מדוע בורא העולם הכול-יכול החליט להתעלק ווקא על השבט הספציפי הזה ולייחד לו את השנאה התהומית שהוא מעולם לא כיוון כלפי מטרות ראויות יותר, כמו למשל המצרים שניסו להטביע ביאור את כל הבן הילוד ואמרו איש לרעהו 'אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי'[לד]. מצריים הייתה מעצמה עולמית ורק חסרי הבינה היו מעלים על דעתם לפתוח חזיתות מיותרות נגד הכוח היחיד שהיה מסוגל להציל את ממלכת יהודה מעונשם של האשורים. למען האמת, איש אינו יכול להבטיח לנו שבמקביל להפיכת העמלקים לשנואי נפשו של אלוהי ישראל לא הוחלט למחול למצרים על מקצת פשעיהם ולהפנות את האצבע המאשימה רק כלפי איזה פרעה עלום שם שחי זמן רב קודם לכן.
הנס הגדול ביותר בתנ"ך
הכתוב אינו חושף במפורש את הנס הגדול ביותר בתנ"ך אבל כל מי שאינו מסתפק בקריאה שטחית יגלה עד מהרה שהאל הגדול, הגיבור והנורא הצליח להרוג את מקנה מצריים לא רק פעם אחת ולא רק פעמיים אלא שלוש ואולי אפילו ארבע פעמים שונות. פרשני ימי הביניים מעולם לא היססו לגייס לטובת המיתוסים שלהם את הפרשנויות האבסורדיות ביותר אבל במקרה זה הם משום מה החליטו לא לייחס את הניסוחים המבולבלים לכוחותיו האינסופיים של האל. לנו לא נותר אלא להצטער ולקוות שבבא היום יימצאו רבנים אמיצים שיסמכו את ידיהם על הפירוש הפשוט ויעניקו לאל את מלא התהילה שמגיעה לו. ------------------------------------------------------------------------------------ מהו הנס הגדול ביותר בתנ"ך? בריאת העולם? שאיבתו של חנוך לשמיים? המבול? בלבול הלשונות בימי מגדל בבל? התעברותה של שרה בת התשעים מאברהם בן המאה? אחד מהניסים האחרים המתוארים בתנ"ך? מרשימת המועמדים נוכל להוציא את כל הניסים ששוחזרו על ידי חרטומי מצריים. מטה שהופך לנחש אינו יכול להיחשב לנס אלוהי גדול במיוחד אם גם מכשפי מצרים ידעו לבצע את אותו התעלול. באותה מידה ניתן לוותר גם על כל האירועים שזכו להסבר מדעי כלשהו. לשם דוגמה, אירוע בריאת הארץ, השמיים, התהומות, המאורות, הצמחים, החיות, האדם והתנינים הגדולים היה יכול להיחשב כנס אדיר אלמלא סברו המדענים שחוקי הטבע לבדם מסוגלים לברוא עולם מקביל גם ללא שום התערבות אלוהית. לאל אמנם נדרשו רק שבעה ימים ולחוקי הטבע מיליארדי שנים אבל כבר נמצאו דורשי טוב שהסבירו שיומו של האל שקול לאלפי, רבבות או אולי אפילו מיליוני שנות אדם ולכן גם לממד הזמן אין הרבה משמעות בהקשר זה. תרצנים מודרניים שהצליחו להעניק לניסי התנ"ך הסברים מדעיים מאפשרים לנו לייחס גם אירועים נוספים לפעילותו של הטבע: מבול כלשהו נחרט בזיכרון לאחר שהציף אזורים נרחבים במרכז אסיה; ים סוף נחצה עקב רוחות שנשבו בכיוונים שונים; המן גדל במקומות רחוקים באופן טבעי; חומות יריחו נפלו מתהודת החצוצרות והלמות פעמיהם של רבבות אנשים שצעדו בקצב אחיד; אליהו רק העיר את בן הצידונית שהתעלף והדובים היו טורפים את הילדים גם ללא התערבותו של אלישע. גם מכות מצריים, כל אחת כשלעצמה, חייבות לרדת מרשימת המועמדים לתואר הנס הגדול ביותר. את מכת הצפרדעים המקרא מייחס לאצבע האלוהים אבל כולנו הרי יודעים שמזיקים נוהגים להתרבות גם ללא מעורבותו הישירה של בורא העולם. בדומה, אין צורך לערב את האל במכת הכינים שהרי הטפילים הללו אוהבים לפשוע בשערותינו גם ללא הכוונה ממרומים. אדרבה, גבורת האל הייתה מומחשת טוב יותר אם במקום להרבות את הכינים הוא היה מצליח להדביר אותם ברגע אחד מכל גני הילדים בארץ מצריים. נסיבות חריגות, אך עדיין טבעיות, יכולות להסביר גם את שאר המכות ואם נרצה נוכל להניח שהחיות הרעות באו מעצמן במכת הערוב, שמגפת הדבר והשחין התפרצו באופן ספונטני, שנחילי הארבה נחתו על ארץ מצריים כשם שהם נהגו לנחות בשנות החמישים על שטחים נרחבים בארץ ישראל ושהחושך השתרר בארץ מצריים עקב סופות חול ואבק שעדיין משחירות לעיתים את עין השמיים. לשווא נחפש את הנס הגדול ביותר בתנ"ך ברשימת הניסים המוכרים. למעשה, המקרא אפילו לא תיאר נס זה במפורש ואנו לומדים עליו רק באקראי, כאילו האל עצמו ביקש להצניע את גבורותיו האמיתיות ולחשוף בפני הבריות רק ניסים משניים אותם ניתן להסביר גם ללא סיוע מכוחות על-טבעיים. את הנס הגדול ביותר נוכל לחשוף רק אם נצרף יחדיו מספר אירועים שונים ונזהה בין השורות את פעולותיו הכבירות של האל. נתחיל בתיאור מכת הדבר שניחתה על ארץ מצריים:
וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ משֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. (שמות ט:י)
נמשיך בתיאור מכת השחין:
וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ משֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. (שמות ט:י)
מכאן נעבור למכת הברד:
וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר. (שמות ט:כה)
ונקנח במכת בכורות:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. (שמות יא:כט)
אם קראנו בעיון את ארבעת הקטעים הללו נוכל לזהות בנקל את הנס הגדול ביותר של כל הזמנים: יהוה אלוהי ישראל, ללא כל סיוע מאל נכר, המית במכת הדבר את כל מקנה מצריים ובכל זאת הוא הצליח מאוחר יותר לזרוק באותו מקנה שחין אבעבועות פורח, להכותו בברד ולהרוג את כל בכוריו. מי אם לא אלוהינו מסוגל להשמיד את אותן הבהמות שלוש או ארבע פעמים שונות? האם יש עוד אל שמסוגל לחולל נס כה גדול ונפלא? פה ושם כבר נתקלנו ביחידי סגולה שמתו וקמו לתחייה אבל אפילו אותו האיש שהילך בין הבריות לאחר ששהה שלושה ימים במעמקי השאול אינו יכול להתגאות בנס גדול יותר מהנס שהתרחש בעת שרבבות בהמות מתות קמו על רגליהן בכדי למות פעם שניה, שלישית ואולי אפילו רביעית! הפרשנים משביתי השמחות לא מצאו בקרבם את העוז הדרוש להכרה בנס העצום ובמקום להתגאות בגבורותיו של הכל-יכול הם העדיפו לשפר את ניסוחיו המעורפלים ולהסביר שבמכת הדבר מתו רק אותן בהמות שהיו בשדות בעוד שהבהמות שהוברחו לבתים נמלטו מהדבר וניצלו[לה] או לחליפין, שהביטוי 'וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם' מלמד רק שהבהמות שמתו השתייכו למקנה מצריים ולא למקנה ישראל ואין להבין ממנו שכל הבהמות של המצרים אמנם שבקו חיים.[לו] כאן אסור לנו להבליג ועלינו להתקומם ולשאול - מדוע דווקא הרבנים הם אלו שבחרו לגמד נס שאין גדול ממנו? האם הם חושבים שהאל אינו מסוגל להמית ולהחיות, להמית ולהחיות? האם בורא העולם צריך לבקש מהם רשות לפני שהוא מחליט להתערב בטבע ולהשיב בהמות מתות לחיים? האם עלינו להגביל את אמונתנו למסגרות הצרות שפרשנים חסרי הדמיון קבעו עבורנו או שהגיע הזמן שנפרוץ את תקרת הזכוכית ונתעלה לאמונה כנה בדבריו המפורשים של האל. אין סיבה להיסחף לפלפולים מיותרים. אם התורה קובעת במפורש 'וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם' עלינו לקבל את הדברים כפשטם ואל לנו להסתבך עם תירוצים חסרי שחר. דברי האל הם קדושים ואסור לנו לכפות עליהם את הגיוננו הדל. חכמינו ז"ל דווקא כן מיהרו להבין את הכתוב במשמעותו המילולית כל אימת שהם הצליחו לסחוט מהפסוקים מוסרי השכל שישרתו את מטרותיהם. יונתן בן עוזיאל, לשם דוגמה, תרגם את הפסוק: 'וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר'[לז] באופן שבתרגום חוזר נראה כך:
ואנפיק משה ית עמא לקדמות שכינתא דיי מן משריתא (הוציא משה את העם לקראת האלוהים מן המחנה) ומן יד תליש מארי עלמא ית טוורא וזקפיה באוירא (ומיד תלש אדון העולם את ההר והעמידו באוויר), והוה זייג הי כאספקלריא ואתעתדו תחותי (והיה צלול כזכוכית לבנה ומאירה ועמדו תחת ההר). (תרגום יונתן לשמות יט:יז)[לח]
תרגומו הפרשני של יונתן בן עוזיאל מזמין הבנה מילולית של הביטוי 'וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר' ורב אבדימי לא היסס לנצל את ההזדמנות:
'וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר' - אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו - שם תהא קבורתכם. (שבת פח:א)
רב אבדמי הבין את התרגום כפשוטו ולמד ממנו שהאל הניף את הר סיני מעל בני ישראל ואיים שאם הם לא יקבלו את התורה הוא ישמוט את ההר על ראשיהם. מבחינתו, כל קריאה אחרת היא חסרת כל שחר או ביסוס. את כוונותיו האמיתיות של האל, לפחות על פי תרגום יונתן, ניתן להבין אך ורק בדרך שבה הבינם רב אבדימי וכמוהו גם אנו חייבים ללכת עד הסוף, להתעלם מתכתיבי ההיגיון ומניסיונות הטשטוש של פרשני ימי הביניים, ולדבוק בתורת האמת שהאל הנצחי חשף בכתביו המקודשים.
מכירת יוסף
כל מי שאינו מקבל את ההנחה שרבים מסיפורי התנ"ך עוצבו על ידי עורך אנושי שמיזג מספר מסורות שונות לנרטיב מתמשך אחד יהיה חייב להודות שהאל שכביכול הכתיב את כל התורה למשה עבדו, הוא האחראי הבלעדי לכל הסתירות, הבלבולים וההשמטות המוזרות שהשתרבבו לסיפוריו. הבלבול הרב שהאל הצליח להטמיע בסיפור מכירתו של יוסף כפה על הרבנים התפתלויות לא מעטות ויש לשבחם אם בסופו של דבר הם הותירו אותנו רק עם עשרים פירושים שונים. האם המספר הכל-יודע, שלעולם אינו אמור לטעות או להתבלבל לא שם לב שהוא מספר סיפור מבולבל שסותר את עצמו? האם הוא אינו מסוגל להמציא סיפור שאינו צורך כל כך הרבה פרשנויות שונות? ------------------------------------------------------------------------------------ בספרו את סיפור מכירתו של יוסף, העורך הקדום שכח להתאים את הגרסאות והותיר בתוך התיאור הקצר את אחת מאותן הסתירות שסיפקו כל כך הרבה תעסוקה לכל כך הרבה דורות של רבנים כל כך נבוכים:
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה ... וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים. (בראשית לז:כד-כח, לז)
לקטע זה יש לצרף את שני הפסוקים המבלבלים הבאים:
וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. (בראשית לט:א)		וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. (בראשית מא:ד)
המבוכה ברורה מאליה וכל מי שמסוגל לקרא שישה פסוקים יכול לצפות שיהיו אלה אותם ישמעאלים שקנו את יוסף והובילו אותו מצרימה שגם ימכרו אותו לשר הטבחים המצרי. שרבובם לעלילה של המדיינים והמדנים שנצפו ליד הבור הפך סיפור פשוט וברור לקשה ומסורבל. האם מדובר כאן במיזוג רשלני של שתי מסורות שהוליד סיפור מלא סתירות או שבתוך התסבוכת מסתתרת אמת עמוקה שרק רבנים מיומנים מסוגלים להבינה? לשאלה תמימה זאת יש בעולם התורני רק תשובה אחת: התורה היא אלוהית והאל לעולם אינו מסתמך על מסורות קדומות ולכן בתוך מה שנראה להדיוטות כבלבול רשלני חייבת להסתתר איזו שהיא אמת נצחית שחשיפתה לא רק תניח את דעתנו אלא גם תרחיב את הבנתנו ותחזק את אמונתנו. אפילו אם נניח שבסיפור מכירתו של יוסף חבויה איזו שהיא אמת אלוהית עמוקה עדיין נהיה חייבים להודות שפשטם של הפסוקים מותיר אותנו עם חמש שאלות מציקות:

1.	מה הקשר בין ה'אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים' שעברו בסביבה בעת שיוסף נמשך מהבור לבין הַמְּדָנִים המוזכרים בפסוק 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם'?
2.	מי העלה את יוסף מהבור - האחים או המדיינים?
3.	מי מכר את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף – האחים או המדיינים?
4.	מי מכר את יוסף לפוטיפר - האחים, המדיינים, הישמעאלים או המדנים?
5.	כמה פעמים עבר יוסף מיד ליד – פעמיים, שלוש או יותר?

ראשית עלינו לבדוק מיהם אותם 'מְּדָנִים' שמכרו את יוסף לפוטיפר ומה להם ול'מִדְיָנִים' שנכחו בעת שיוסף נמשך מהבור. המקרא מספר:

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ.

(בראשית כה:א-ב)

ולאור פסוק זה אנו חייבים להניח שהמחבר האלוהי כביכול התכוון לדייק ולהבדיל בין צאצאיו של 'מִדְיָן' אותם הוא כינה בשם 'מִדְיָנִים' לצאצאיו של מְדָן להם הוא קרא בשם 'מְּדָנִים'. מאידך, רוב הפרשנים הניחו שאין כל תועלת בהכנסת גורם נוסף לסיפור שכבר סובך דיו ורבים הסכימו עם המזרחי שהכתוב אינו מוצא לנכון להבדיל בין העמים שנולדו לשני האחים, מדן ומדיין, ולכן הוא נוהג לקרא לאומה אחת בשמה של האומה האחרת[לט].

את שאר השאלות, כך האמינו הפרשנים, נוכל ליישב אם רק נהיה מודעים לסיפור האמיתי שמסתתר מאחורי התקציר המקראי וכל אחד מהם אכן מיהר לתאר את סדר הדברים הנכון בסיפור מכירתו של יוסף.

נתחיל עם האבן עזרא שמצא בספר שופטים את הקטע הבא:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהֹוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם.

(שופטים ח:כב-כד)

על סמך הפסוקים הללו אבן עזרא הניח שאם גדעון הציל את עמו מיד מדיין וביקש מבני ישראל את נזמי הזהב שהם לקחו כשלל מהישמעאלים הרי שהמדיינים והישמעאלים חייבים להיות אותו עם וכמסקנה ברורה מכך עלינו להבין שסיפור מכירת יוסף מתאר שיירת סוחרים אחת ולא שתי שיירות שונות (אבן עזרא על בראשית לז:כח).

לדעה זאת הצטרף גם רבי יוסף בכור שור שהסביר:

מדנים, ומדיינים וישמעאלים אחים היו מבני פלגשי אברהם, ישמעאל בן הגר, ומדן ומדין מבני קטורה. ובאותה חבורה היה שם מבני ישמעאל, ומבני מדן, ומבני מדין, ולכך פעמים קורא אותן ישמעאלים, ופעמים מדנים ופעמים מדיינים.

(רבי יוסף בכור שור על בראשית לז:כח)

ונראה שגם הוא האמין שהסיפור מתאר רק שתי עסקאות מכירה: מהאחים לשיירת הסוחרים הישמעאלים/מדיינים/מדנים ומהם לפוטיפר שר הטבחים.

פרשנות פשטנית זו לא התקבלה על דעתו של הרמב"ן שמצא הסבר אחר לפסוקים ששימשו בסיס לטענתו של האבן עזרא. גדעון אכן הצמיד את הישמעאלים למדיינים, מסביר הרמב"ן, אבל זאת רק בגלל שצבא האויב כלל גם מדיינים וגם ישמעאלים. אדרבה, הפסוק:

וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

(שופטים ו:לג)

מלמדנו שבמחנה האויב ניתן היה למצא גם עמלקים, גם מדיינים וגם ישמעאלים, הנקראים כאן בשם 'בְנֵי קֶדֶם'. גדעון אמנם הציל את בני עמו מיד המדיינים אבל את נזמי השלל הישראלים לקחו מהישמעאלים ולכן המדיינים והישמעאלים הם שני עמים שונים וממילא סיפור מכירת יוסף מתאר שתי שיירות שונות, אחת של ישמעאלים ואחת של מדיינים. כפועל יוצא, עלינו להבין שיוסף אמנם נמכר פעמיים, אבל בתיווך של מדיניים ולא של ישמעאלים. כלומר, יוסף נמכר מהאחים למדיינים ומהם לפוטיפר שר הטבחים.

מדוע, אם כן, הוזכרו הישמעאלים? פשוט מאד, האחים ראו מרחוק שיירת גמלים וזיהו אותה כאורחת ישמעאלים אבל כשהשיירה התקרבה הם ראו שבעלי הסחורה היו סוחרים מדיניים ששכרו את הגמלים מהישמעאלים ולכן האחים מכרו את יוסף לסוחרים המדיניים. הכתוב אמנם אומר 'וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים' וכן 'מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה' אבל בשני המקרים הכוונה היא שהאחים מסרו את יוסף למשמרת החמרים הישמעאלים אף שהבעלים האמיתיים היו הסוחרים המדיניים שכספם שימש לרכישת יוסף. (רמב"ן על בראשית לז:כה)

שלא כמו הרמב"ן, רש"י החליט שהכתוב מתאר שתי שיירות שונות, שיירה אחת של ישמעאלים ושיירה אחרת של מדיינים. המדיינים שולבו בסיפור בכדי לרמוז לנו שיוסף עבר מיד ליד שלוש פעמים ולא רק שתיים: האחים משכו אותו מהבור ומכרו אותו לישמעאלים שבתורם מכרו אותו למדיינים שהורידו אותו מצרימה ומכרו אותו לפוטיפר שר הטבחים (רש"י על בראשית לז:כח) פירוש זה מתעלם לחלוטין מהאמור בבראשית לט ונראה שרש"י אינו שש להסביר כיצד יוסף יכול להימכר לפוטיפר פעם אחת על ידי מדיינים ופעם נוספת על ידי הישמעאלים. זאת אינה בעייתו היחידה שכן בפירוש שהוא עצמו נתן למילה 'פַּסִּים' בפסוק:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.

(בראשית לז:ג)

הוא נצמד למדרש[מ] והסביר שבמילה 'פַּסִּים' כלולים ראשי התיבות של כל אלה שרכשו את יוסף, היינו, פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים ומדיינים (רש"י על בראשית לז:ג). אם המדרש, ורש"י בעקבותיו, אמנם הצליחו לפצח את רזי המילה 'פַּסִּים' אזי יוסף היה אמור לעבור מיד ליד ארבע פעמים ולא רק שלוש כפי שמפרש רש"י בהסברו הקצר לפסוק בבראשית לז.

הסתירה הפנימית בדבריו של רש"י לא נעלמה מעיני החכמים והריב"א, אחד מבעלי התוספות, מיהר למצא סימוכין לטענה שיוסף נמכר שלוש פעמים בלבד ולא ארבע פעמים כפי שעלול להשתמע מהמדרש ומהסברו של רש"י למושג 'כְּתֹנֶת פַּסִּים': מדרשים רבים, כך הריב"א, מציינים במפורש שהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים ועל סמך מדרשים אלה אנו חייבים להסיק שיוסף עבר מהאחים לישמעאלים, מהם למדיינים ומהם לפוטיפר. משתמע מכך, אף שהריב"א אינו מציין זאת במפורש, שיש לדחות את הגרסה הדוגלת בארבע מכירות ולהניח שרש"י הזכיר אותה רק מפאת כבודו של המדרש. עם זאת, הריב"א גם מצטט את רבנו תם שמצא דרך להחליק את הסתירה בין פירושיו השונים של רש"י. לשיטתו של רבנו תם, בני יעקב אמנם מכרו את יוסף לישמעאלים אבל הללו חששו מהנחשים ששרצו בבור וסרבו להתקרב אליו. במקום עברה שיירה של מדיינים שהיו ידועים בקסמיהם והישמעאלים ניצלו את ההזדמנות, שכרו את שירותיהם של המדיינים וביקשו מהם להעלות את יוסף מתוך הבור. למתבונן מהצד היה נראה שהאחים מכרו את יוסף למדיינים והמדיינים מייד מכרוהו לישמעאלים ולכן נפוצה הגרסה שיוסף נמכר ארבעה פעמים אבל בפועל האחים לא מכרו את יוסף למדיינים אלא לישמעאלים ולכן יוסף נמכר, כפי שפירש בצדק רש"י, רק שלוש פעמים – מהאחים לישמעאלים, מהישמעאלים למדיינים ומהמדיינים לפוטיפר. (הריב"א על בראשית לז:כח)

גם בעלי התוספות האחרים, והחזקוני בעקבותיהם, נחלצו לעזרת רש"י ולשיטתם ה'מִדְיָנִים' וה'מְּדָנִים' אינם עם אחד אלא שני עמים שונים ולכן ניתן להניח שאחים ראו במרחק אורחת ישמעאלים ובעודם שוקלים את מכירת יוסף עברו במקום סוחרים מדיינים והאחים מכרו להם את יוסף בעודו בבור. בינתיים הגיעה למקום האורחה שנצפתה מרחוק והמדיינים משכו את יוסף מהבור ומכרו אותו לישמעאלים. הישמעאלים בתורם מכרו את יוסף למדנים והללו מכרוהו לפוטיפר. אם נתרכז בסיפור ונספור טוב את כל העסקאות נגלה שיוסף אמנם נמכר ארבעה פעמים, בדיוק כפי שקבע רש"י באחד משני פירושיו הסותרים.

כתמיד, גם במקרה זה נותר בידנו פסוק אחד שאינו מוכן לשתף פעולה עם הפרשנות המשכנעת. אם המדנים הם אלו שמכרו את יוסף לפוטיפר כיצד יכול הכתוב לומר 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים'? הישמעאלים הרי יצאו מהסיפור זמן רב קודם לכן? גם לכך יש כמובן הסבר: פוטיפר נבהל כשראה את המדנים כהיי העור מנסים למכור עלם חמודות לבן ויפה ואמר 'בכל מקום גרמני מוכר כושי וכאן כושי מוכר גרמני? אין זה עבד' ולכן הוא דרש מהמדנים להביא עדים שישבעו בפניו שיוסף נקנה כדין ולא נגנב בהיחבא. המדנים הביאו את הישמעאלים שהעידו על כשרותה של עסקת המכירה ולכן כשהמקרא מספר שפוטיפר קנה את יוסף מיד הישמעאלים כוונתו לומר שהוא קנה אותו מתוקף ערבותם של הישמעאלים. (פרוש דעת זקנים וחזקוני על בראשית לז:כח בהסתמך על בראשית רבה פו:ג)

פרשן נוסף שהתמחה בהסברת המבוכות שרש"י זרע בעת שניסה לבאר את הניסוחים המבולבלים של האל הוא הרא"ם, רבי אליהו מזרחי. פירושו של הרא"ם, הנקרא גם פירוש המזרחי, מסביר שרש"י אינו מונה בסיפור מכירת יוסף ארבע מכירות שונות כפי שהוא עשה בפירושו למושג 'כותונת פסים' כיוון שהסוחרים והמדיינים חד הם ואין למנות את הסוחרים כאומה נפרדת. רש"י, להערכתו, פרש את הפסוק 'וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים 'כפשוטו, היינו, שהאחים העלו את יוסף מהבור ומכרו אותו לישמעאלים שבתורם מכרו אותו למדיינים שהורידו את יוסף למצריים ומכרו אותו לפוטיפר.

פרשנות זאת, מודה המזרחי, אינה מסבירה את הפסוק 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים' ולכן נראה לו שסדר המכירות חייב היה בעצם להיות מהאחים למדיינים, מהם לישמעאלים ומהם לפוטיפר שר הטבחים. גם הפסוק הסורר, 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים', אינו מעכיר את התמונה כיוון שאת הביטוי 'אֶל מִצְרָיִם' ניתן לפרש כאילו נאמר 'במצריים' וכשכתוב מציין 'לְפוֹטִיפַר' כוונתו לומר שיוסף התגלגל מיד ליד עד שהגיע לפוטיפר. האמת החבויה בפסוקים הינה, אם כן, שהאחים מכרו את יוסף לסוחרים מדיינים והללו מכרו אותו במצריים לישמעאלים וכך יוסף התגלגל מיד ליד עד שנמכר לבסוף לפוטיפר סריס פרעה. (מזרחי על בראשית לז:כח)

הרא"ם הרשה לעצמו לפרש את הביטוי 'אֶל מִצְרָיִם' בתור 'במצריים' כיוון שמחקריו לימדוהו שניתן להחליף את המילה 'אֶל' בקידומת 'ל' ולכן לצמד המילים 'אֶל מִצְרָיִם' ולמילה הבודדת 'למצרים' יש משמעות זהה לחלוטין. את המילה 'למצרים' ניתן עתה להחליף במילה 'במצרים' וזאת משום שהמקרא עצמו נוהג במקרים מסוימים להחליף בין האות למד לבין האות בית. לשם דוגמה, כשהמקרא אומר 'וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת'[מא] אנו מבינים את המילה 'לָאָרֶץ' בתור 'בארץ' ובאותו אופן, כשהכתוב מציין 'וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר'[מב] כוונתו האמיתית היא לומר 'ושילח את השעיר למדבר'.

לנו לא נותר אלא להתפעל מכישוריו של הרא"ם שללא כל עזרים ממוחשבים הצליח למצוא את האסמכתאות שיאפשרו לו להוציא מהקשרו את הפסוק התמים 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים' ולהבין ממנו שהמדיינים מכרו את יוסף במצריים לידי הישמעאלים וכך הוא התגלגל והגיע לידיו של סריס פרעה שר הטבחים.

אם נסכם את התסריטים שסקרנו עד כה נקבל את ששת הסיפורים האלטרנטיביים הבאים:

1.	סיפור על שתי מכירות: האחים מכרו את יוסף לשיירה של סוחרים ישמעאלים, מדיינים ו/או מדנים והללו מכרו אותו לפוטיפר שר הטבחים. (אבן עזרא ויוסף בכור שור)
2.	סיפור על שתי מכירות וטעות בזיהוי: האחים ראו מרחוק שיירת גמלים וזיהו אותה כאורחת ישמעאלים. בהתקרב השיירה האחים ראו שבעלי הסחורה היו סוחרים מדיינים ששכרו את הגמלים מהישמעאלים ולכן הם מכרו את יוסף לסוחרים המדיינים ומסרו אותו למשמרת מובילי הגמלים הישמעאלים. בהגיעם מצרימה המדיינים מכרו את יוסף לפוטיפר. (הרמב"ן)
3.	סיפור על שלוש מכירות: האחים משכו את יוסף מהבור ומכרו אותו לישמעאלים שמכרו אותו בתורם למדיינים שהורידו אותו למצרים ומכרו אותו לפוטיפר. (רש"י)
4.	סיפור על שלוש מכירות והעסקת כוח עזר: האחים מכרו את יוסף לישמעאלים אבל הללו חששו מהנחשים ששרצו בבור וסרבו להתקרב אליו. במקום עברה שיירה של מדיינים שהיו ידועים בקסמיהם והישמעאלים שכרו את שירותיהם וביקשו מהם להוציא את יוסף מהבור. בהמשך הישמעאלים מכרו את יוסף למדיינים והמדיינים מכרו אותו לפוטיפר. (רבינו תם)
5.	סיפור על ארבע מכירות ועדות: האחים ראו במרחק אורחת ישמעאלים ובינתיים עברו במקום סוחרים מדיינים והאחים מכרו להם את יוסף בעודו בבור. לאחר זמן מה הגיעה למקום אורחת הישמעאלים והמדיינים משכו את יוסף מהבור ומכרו אותו לישמעאלים. הישמעאלים בתורם מכרו את יוסף למדנים והללו מכרוהו לפוטיפר. פוטיפר נבהל כשראה את המדנים כהיי העור מנסים למכור עלם חמודות לבן ויפה ואמר 'בכל מקום גרמני מוכר כושי וכאן כושי מוכר גרמני? אין זה עבד'. כיוון שחשד במדנים הוא ביקש שיביאו עדים שיעידו שיוסף נקנה ולא נגנב. בעקבות כך המדנים הביאו את הישמעאלים שהעידו על כשרות העסקה. (בעלי התוספות והחזקוני)
6.	סיפור על שלוש מכירות בסדר שונה: האחים מכרו את יוסף לסוחרים מדיינים שמכרו אותו במצריים לישמעאלים וכך יוסף התגלגל מיד ליד עד שהישמעאלים מכרו אותו לבסוף לפוטיפר. (המזרחי)

ששת התרחישים הללו בקושי מתחילים לגרד את המרחב הפרשני וללא קושי רב נוכל לצרף אליהם ארבע עשרה תרחישים נוספים:

7.	סיפור על ארבע מכירות: האחים מכרו את יוסף לישמעאלים, הישמעאלים לסוחרים, הסוחרים למדיינים ומדיינים לפוטיפר. (רב יודן בבראשית רבה פד:כב)
8.	סיפור על חמש מכירות: האחים מכרו את יוסף לישמעאלים, הישמעאלים לסוחרים, הסוחרים למדיינים, המדיינים לרשויות המדינה במצריים, שהרי נאמר 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם', והרשויות מסרוהו לפוטיפר. (רב הונא בבראשית רבה פד:כב)
9.	סיפור על שלוש מכירות ללא מעורבות האחים: האחים המתינו במרחק מה מהבור לשיירת הישמעאלים שנצפתה מרחוק אבל לפני שהישמעאלים הספיקו להתקרב עברה במקום שיירה של מדיינים ואלה משכו את יוסף מהבור ומכרוהו, ללא ידיעת האחים, לישמעאלים שהגיעו מאוחר יותר. יוסף אמנם אמר לאחים 'אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה' אבל כוונתו הייתה להזכיר להם שבמעשיהם הם סייעו למכירתו. סדר המכירות הוא, אם כן, מהמדיינים לישמעאלים ומהם לפוטיפר. (הרשב"ם)
10.	סיפור על שלוש מכירות, מהן אחת משותפת, ללא מעורבות האחים: המדיינים העלו את יוסף מהבור ומכרוהו לישמעאלים. הללו מסרו את יוסף לפיקדון ביד המדיינים ושתי הקבוצות יחד מכרוהו לפוטיפר ולכן ניתן להגיד גם 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר' וגם 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר ... מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים'. גם הפסוק 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה' אינו אמור להטרידנו וברור שיוסף התכוון לומר 'אתם גרמתם למכירתי למצריים'. (תסריט נוסף של החזקוני)
11.	סיפור על שלוש מכירות בסיוע מתווכים ועדות: האחים ידעו שהישמעאלים שנצפו מרחוק היו סוחרים עשירים ולכן הם שכרו את המדיינים שיתווכו בינם לבין הישמעאלים ויעזרו להם למכור את יוסף. הישמעאלים קנו את העלם מיד אחיו ואז הם שכרו את המדיינים שיבואו עימם למצרים, יעזרו להם במכירה ויעידו על הקניה. (הרא"ש)
12.	סיפור על ארבע מכירות, אחת מהן באשראי: בני יעקב מכרו את יוסף למדיינים ואלה מכרוהו לישמעאלים. הישמעאלים מכרו את יוסף למדנים אבל לאלה לא היה כסף מזומן ולכן הם הפקידו את יוסף בידי הישמעאלים עד למכירתו במצריים. הישמעאלים לא יכלו למכור את יוסף בעצמם כי הם היו כעורים וכידוע גרמני מוכר כושי ואין כושי מוכר גרמני ולכן הם נאלצו להיעזר במדנים והללו מכרו את יוסף לפוטיפר. עם זאת, הישמעאלים שעדיין לא קיבלו את כספם היו אלה שמסרו בפועל את יוסף לידי פוטיפר ולכן הכתוב מציין 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר ... מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים'. (סברה נוספת של הרא"ש)
13.	סיפור על שלוש מכירות, אחת מהן על ידי אנשי קש: הסוחרים המדיינים שהיו מוכרים בעיירות לא רצו לקנות את יוסף בעצמם ולכן הם ביקשו מהנוודים הישמעאלים, שלא היו מוכרים באזורי הישוב, שיקנו את יוסף בעבורם. הישמעאלים העבירו את יוסף למדיינים, בעליו האמיתיים, והללו מכרו אותו לפוטיפר. (ספורנו)
14.	סיפור על שלוש מכירות, אחת מהן מותנית ובאשראי: בתחילה האחים רצו למכור את יוסף לישמעאלים בעודו בתוך הבור אך אלה לא רצו לקנותו כיוון שלא ידעו כיצד ניתן להוציאו משם. כשבאו המדיינים הם משכו את יוסף מהבור ואז האחים מכרו את יוסף לישמעאלים והללו מכרו אותו למדיינים שהתנו את הקניה בכך שהישמעאלים יוליכו את יוסף למצריים כי למדיינים עצמם לא היו גמלים לביצוע המשימה וגם לא היה להם כסף מזומן לשלם עבור הנער. למרות שפוטיפר קנה את יוסף מהמדיינים, הכתוב בוחר לומר 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר ... מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים' כי יוסף היה באותה עת ביד הישמעאלים אף שלא היה שייך להם. (רבי עובדיה מברטנורה)
15.	סיפור על שתי מכירות עם תיווך כפול: המדיינים הוציאו את יוסף מהבור ותיווכו בעסקה בין האחים לישמעאלים. בהמשך הם נלוו לישמעאלים ובמצריים הישמעאלים ביקשו מהם לתווך גם בעסקת המכירה לפוטיפר. (רבי יצחק קארו)
16.	סיפור על שתי מכירות והרבה נקודות מבט: מלאך יהוה העיד על ישמעאל 'וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן_^'_^[מג] ורש"י הבין מזאת שזרעו של ישמעאל יהיה גדול וישלוט על כל אחיו. מכאן שהמדיינים, המדנים ועמי המדבר האחרים היו טפלים לבני ישמעאל וכולם כונו בשם הקיבוצי 'ישמעאלים'. בסיפור מכירת יוסף שולבו יחד כמה נקודות מבט ובכל נקודת מבט הסוחרים נקראו בשם אחר. האחים שראו מרחוק אנשים לבושים כנוודים מדבריים לא יכלו לקבוע במי בדיוק מדובר ולכן מנקודת מבטם הם ראו 'אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד'. כשהשיירה התקרבה הם יכלו לזהות בוודאות שהסוחרים בשיירה הם בני מדיין ולכן, שוב מנקודת מבטם של האחים, ניתן לומר 'וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים'. בהמשך נאמר 'וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים' וזאת שוב כיוון שניתן להחליף בין שם האומה הספציפית לשם קבוצת-העל אליה היא משתייכת. פוטיפר, אף הוא, זיהה את הסוחרים בתור ישמעאלים ולכן, מנקודת מבטו, ראוי לומר 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר ... מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים. מאידך, המשפט 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם' נכתב מנקודת מבטו של המספר האלוהי והוא כמובן ידע את האמת ולכן לא הייתה לו כל סיבה להשתמש בשם הכולל, ישמעאלים, והוא בחר לפרט ולציין במפורש שהמוכרים היו מדיינים. (המהר"ל מפראג)
17.	סיפור על שתי מכירות ושיירה עם רוב ישמעאלי ומיעוט מדייני: אף שבשיירה היו גם מספר מדיינים רוב ההולכים בשיירה היו ישמעאלים ולכן השיירה נקראה על שם רוב משתתפיה בשם 'אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים'. כשהכתוב אומר 'וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים' או 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר ... מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים' הוא מתייחס לשיירה כולה כמקשה אחת מבלי לשים לב למרכיביה. הקונים בפועל, לעומת זאת, היו סוחרים מדיינים ולכן נאמר 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר'. (סברה נוספת של המהר"ל מפראג שנראתה לו סבירה יותר)
18.	סיפור על ארבע מכירות עם דגש על מקום העסקאות: האחים מכרו את יוסף לישמעאלים, הישמעאלים הורידו אותו למצרים ובמצרים הם מכרו אותו למדיינים. במצרים, המדיינים מכרו את יוסף לסוחרים מקומיים והסוחרים מכרו אותו לפוטיפר. שרשרת המכירות במצריים נועדה מלכתחילה להביא לכך שיוסף יגיע ליד פוטיפר והכתוב אומר 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר ... מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים' כי הישמעאלים היו הראשונים שמכרו את יוסף על אדמת מצריים. (דוד בן משה הלוי)
19.	סיפור על שלוש מכירות ותשלום דחוי: האחים משכו את יוסף מהבור ומכרו אותו לישמעאלים והישמעאלים למדיינים. הפסוק 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר ... מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים' מלמדנו שהישמעאלים עדיין לא קיבלו תשלום עבור יוסף ולכן הם עדיין היו בעליו החוקיים אף שפיזית הוא היה נתון בידי המדיינים. (רבי שבתאי בס)
20.	סיפור על שתי מכירות ושותפות של מדיינים וישמעאלים: הישמעאלים ידעו לסחור רק בסחורות מסוימות ולא היה להם מושג כיצד קונים ומוכרים עבדים ולכן האל זימן להם סוחרים מדיינים שהיו בקיאים במקח וממכר ובאמצעותם הישמעאלים יכלו להשלים את העסקה ולקנות את יוסף מהאחים. גם הישמעאלים, בעלי הממון, וגם המדיינים, בעלי הידע והניסיון, היו שותפים ולשתי הקבוצות היה חלק ברווחים ולכן הכתוב מרשה לעצמו להתייחס רק לגורם שהיה מעורב בפועל באותו שלב של העסקה. המדיינים עסקו במקח ובממכר ולכן הכתוב אומר 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם' אבל יוסף היה בידי הישמעאלים והם אלו שמסרו אותו לפוטיפר ולכן הכתוב מדייק ומציין 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר ... מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים' ללמדנו שיוסף נלקח מידם של הישמעאלים ולא מידם של המדיינים. (רבי חיים בן עטר)

הפרשנים, במאמצים משותפים, הצליחו להסיר מסדר היום את האפשרות שיש בידנו שתי מסורות עצמאיות ובמקום זאת הם רקחו עשרים תסריטים סותרים שמסבירים בדרכים שונות, ולעיתים אף משונות, מי העלה את יוסף מהבור, מי מכר אותו לישמעאלים ולפוטיפר וכמה פעמים הוא עבר מיד ליד. קיימת אולי הסתברות מה שאחד הסיפורים הספקולטיביים מתקרב במקצת לתיאור אירועי אותו היום, אם האירועים הלו בכלל התרחשו בפועל, אבל אם ניקח את כל הסיפורים האלטרנטיביים כמקשה אחת נהיה חייבים להודות שהאל למעשה אינו מסוגל לספר סיפור פשוט שמתפרש בפחות מעשרים אופנים שונים. קשה להשתחרר מהרושם שעם קצת יותר הקפדה על הניסוח ותוספת של מילה פה, מילה שם כל הבעיה הייתה יורדת מסדר היום ושטף המלל היה נחסך הן מהרבנים הנבוכים והן מרבבות תלמידיהם. כמה משאבים ניתן היה לנתב לאפיקים יצרניים ובעלי ערך אם האל היה משקיע בכתיבת סיפוריו רק שבריר אחוז מהזמן ששומרי אמונו השקיעו בפירושם.
מעמד מתן תורה
גם סיפור מעמד הר סיני, האירוע המכונן של הדת היהודית, אינו חף מסתירות ובלבולים. אם נשלב את התיאור בספר שמות עם זה של ספר דברים נגלה שללא עזרת הפרשנים יקשה עלינו מאד להבין מה בעצם התרחש למרגלות ההר ועל פסגתו. למזלנו, הפרשנים הקנו לעצמם את הזכות לנייד פסוקים ממקום למקום, לארגן אותם מחדש, לפצל פסוקים סוררים שמשום מה אוחדו יחדיו ואף, כאשר עולה הצורך, להתעלם כליל מניסוחים תמוהים ובלתי הגיוניים. הרמב"ן, כפרשן מייצג, מוכיח לנו שאין תסבוכת שמסוגלת לעמוד בפני התרצנים אך תוך כדי כך הוא גורם לנו להרהר בשאלה מדוע האל לא טרח להעסיק איזה רב מייעץ שהיה מגיהָ את הכתוב ומונע מראש את כל המבוכות שעתידות לייסר את כל מי שבאמת שם לב לניסוחים המקראיים. ------------------------------------------------------------------------------------ מעמד מתן תורה זכה לתיאור ארוך במיוחד ואין כמוהו להדגמת הנטייה הרבנית להפקיר את כבודו של האל בעת שהם מנסים לשמור על אמינותם של דבריו.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהֹוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא משֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה. וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהֹוָה. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהֹוָה. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהֹוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. (שמות יט:א-טו)
במילים אחרות: ביום שני, א' בסיוון, בני ישראל הגיעו למדבר סיני וחנו מול ההר. משה, המנהיג הדגול, התחיל לעלות לכיוון ענן האלוהים אבל האל קרא אליו ממרומי ההר והורה לו להזכיר לבני ישראל שהם ראו במו עיניהם את כל אשר עשה למצרים ועתה, אם ישמעו בקולו וישמרו את בריתו הם יהיו לו לעם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. משה מיהר לשוב ולספר לזקני העם את החדשות המשמחות והעם הבטיח פה אחד כי יעשה את כל אשר דיבר יהוה. עתה ניתן להניח, אף שהדבר לא נאמר מפורשות, שמשה שב ועלה על ההר ושם הוא שמע ציווי אלוהי נוסף המורה לו לרדת ולבשר לעם כי הם עתידים לשמוע את אלוהיהם מדבר עם משה מתוך הערפל וזאת על מנת שיאמינו לא רק בקיומו של האל אלא גם באמיתות שליחותו של משה. משה, בתמורה, מספר ליהוה את דברי העם (הכתוב אינו מפרט את 'דברי העם' אך רש"י יודע לספר לנו שהעם אמר שרצונו לשמוע את הדברים היישר מפי האל שכן אין דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך) והאל שולח אותו חזרה להכין את הציבור לקראת ההתגלות המתוכננת. בהתקרב הרגע הגדול, בני ישראל נדרשו לכבס את שמלותיהם ולהימנע מכל מגע עם נשים ובמקביל הם הוזהרו שלא לעלות בהר שכן כל הנוגע בהר מות יומת. כאן, פחות או יותר, מתחיל הבלבול ואובדים ההקשרים ההגיוניים:
	טז)	וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.
	יז)	וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.
	יח)	וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.
	יט)	וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.
	כ)	וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה.
	כא)	וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהֹוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.
	כב)	וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהֹוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהֹוָה.
	כג)	וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּו.
	כד)	וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְהֹוָה פֶּן יִפְרָץ בָּם.
	כה)	וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.
כלומר: מקץ שלושה ימים, בבוקרו של יום שבת בני ישראל נחרדו מהקולות, הברקים ותרועות השופר שעלו מההר. משה הוציא את העם לקראת אלוהיו וכולם התיצבו בתחתית ההר העשן עליו ירד יהוה באש. משה דיבר והאלוהים ענה לו בקול אבל תוכן שיחתם נשאר חסוי ואיש אינו יודע על מה בדיוק שוחחו השניים. מאידך, אנו מתבשרים שבתום השיחה הסודית יהוה ירד על הר סיני וזימן את משה שיעלה אליו לפסגה ומתקבל הרושם שהשיחה הקודמת התנהלה כשמשה עדיין עמד על המדרון והאל עדיין ריחף בשמיים. כך או כך, גדול הנביאים עלה להר וגילה שעליו למהר חזרה ולוודא שהעם באמת שומר על מרחק נאות ונמנע מקרבה בלתי רצויה לזירת ההתרחשות. ההנחיה החדשה קצת מבלבלת את משה שכמה פסוקים קודם לכן כבר הזהיר את העם בהזהרה מפורשת חד משמעית 'כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת'[מד] והוא מנסה להזכיר לאלוהיו, בעדינות הראויה, שמדובר כאן באיסור ממוחזר אבל יהוה אינו מתרשם והוא שב ומצווה על משה לרדת, להזהיר את העם ואת הכוהנים ולחזור אליו בלוויית אהרון אחיו. משה ממהר לעשות את מצוות הגבורה ולאחר שהוא יורד בדרך הפתלתלה שמובילה למרגלות ההר הוא אוסף אליו את בני ישראל ומדבר אליהם. הכתוב שוב אינו טורח לפרט את תוכן הרצאתו של משה אך לדברים ממילא אין כבר שום חשיבות שכן האל, אף שביקש ממשה לחזור עם אהרון, אינו ממתין לשובם של השניים וללא כל הזהרה מוקדמת הוא פוצח בדקלומן של עשרת הדברות. הניסוחים המרושלים לא נעלמו מעיניהם של חכמי ישראל והללו ניסו לעזור לאל להכניס קצת סדר במחשבותיו. בולט מכולם הרמב"ן שהחליט לפזר את הערפל, לתקן את הניסוחים המבולבלים ולהשליט מחדש את ההיגיון. לשיטתו מאורעות אותו היום יובנו במלואם אם רק נקרא את הכתוב בסדר הבא_^{^[מה]}:

הפסוקים	האירוע המתואר
שמות כד:טז	מייד עם הגעתם של בני ישראל למרגלות הר סיני ירד על ההר ענן ערפילי וכיסה אותו במשך ששה ימים.
שמות יט:ג-טו	פעמיים משה עולה על ההר, מגיע לקצה הענן אך לא נכנס לתוכו. על ההר הוא מקבל הנחיות, יורד למסרם לעם עולה בשנית, יורד ומכין את בני ישראל לקראת מתן תורה.
שמות יח:יח	הר סיני מעלה עשן ונחרד.
שמות יט:כ	האל יורד על ההר ביום השלישי.
שמות יט:טז-יז	העם שומע ורואה קולות, ברקים, ענן כבד וקול שופר. משה מוציא את העם מהמחנה לקראת האלוהים וכולם מתייצבים בתחתית ההר.
שמות יט:כ	האל קורא למשה ומשה עולה למרומי ההר.
שמות יט:כא-כד	האל, בקולו, נותן למשה הוראות לגבי צעדי ההמשך: 'לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים ...'. בני ישראל שמעו קולות אך לא יכלו לפענח את הדברים שנאמרו.
דברים ה:ד-ה	משה עומד בין האל לבין העם ומוסר לעם את דברי האל.
שמות כ:א-יד	האל מדקלם את הדברות.
שמות כ:יח	משה עולה לפסגת ההר, ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים ומקבל מידי הגבורה סדרה ארוכה של חוקים ומשפטים.

הרמב"ן, ללא ספק, מצליח לספר סיפור הרבה יותר הגיוני ומסודר מסיפורו של האל אבל באותה מידה הוא גם מספר סיפור שונה לחלוטין. זהו סיפורו של הרמב"ן ולא סיפורו של בורא העולם. האל, לשם משל, לא מצא לנכון לאפשר למשה להוביל את העם למרגלות ההר והוא זימן אליו את משה מייד עם נחיתתו על הר סיני[מו]. הרמב"ן, לעומתו, מחליט לנייד שני פסוקים וליצור פסק הזמן שיאפר למשה לא רק את מצוות אלוהיו אלא גם לפעול על פיהן. לשיטתו, מחבר קצת יותר שקול היה מנסח את הקטע הרלוונטי באופן הבא:

וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה.

(שמות יט:כ,טז,יז,כ)

בשתי הגרסאות, זו של המקרא וזו של הרמב"ן, משה עולה לראש ההר ושומע את הציוויים 'רֵד הָעֵד בָּעָם ...', ו-'לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים ...' אבל בעוד שבסיפור המקראי משה יורד, מעביר לעם את ההנחיות ומקשיב עם כולם לעשרת הדברות[מז] הרי שבסיפורו של הרמב"ן משה מבין שההוראות לא נועדו לביצוע מידי וקודם לכן הוא אמור לעמוד בין האל לעמו ולפענח עבור העם את הדקלום האלוהי.

לפנינו דוגמה חיה הממחישה את הגאוניות הפרשנית במיטבה. ניסוחים סתומים, חוסר עקביות ובלבול לעולם לא יעמדו בין החכם היהודי לבין הפירוש שמתאים לשיטתו. התורה היא אולי אלוהית אבל פירושה נתון בידי החכמים ואם הללו מחליטים לקבוע סדר בניסוחים המבולבלים אזי הסדר יונחל בין אם זאת הייתה כוונתו של המחבר המקורי ובין אם לאו - אפילו אם לשם כך עליהם לנייד פסוקים מספר לספר, למיין את הפסוקים מחדש ולפצל פסוקים שבטעות חוברו להם יחדיו!

כאן, כתמיד, נוכל לשאול אם מסורת אבות הייתה בידי הרמב"ן בעת שארגן מחדש את הפסוקים האלוהיים או שרק את סברתו שלו עצמו הוא ביטא? התשובה לשאלה זו כחרב פיפיות היא: אם מסורת אבות בידי הרמב"ן ורבותיו הם שלימדוהו את סדרם הנכון של הפסוקים והללו קיבלו סדר זה מרבותיהם וכך הלאה עד למשה שקיבל את סדר הפסוקים היישר מפי הגבורה אזי נרצה לדעת מדוע האל לא מצא לנכון לפשט את כל התהליך ולארגן את הפסוקים בסדרם הנכון כבר בעת הקראתם למשה. מאידך, אם הרמב"ן מביא רק סברה אזי נבקש לשאול מניין לוקח בשר ודם את התעוזה להורות דין בפני רבו השמיימי? אמונת אמת בבורא העולם מחייבת אותנו להניח שהאל מתאר בדיוק את האירועים שהתרחשו בפועל וזאת הייתה המציאות לאשורה, אפילו אם סדר הדברים אינו תואם את צפיותיהם של הרבנים. הרמב"ן ועמיתיו, בתירוציהם ושיפוריהם, מעלים לזיכרון את אותם הבנים שממהרים לתקן ולהסביר כל משפט מבולבל של אבותיהם הסניליים וכאותם בנים גם הם אינם מצליחים להסתיר את רגש הבושה שצף ועולה כל אימת שהזקן הטרחן שב ופותח את פיו.

במאמר מוסגר יש להזכיר שהכוהנים מנועי הגישה להר[מח] קצת הקדימו את זמנם שכן אהרון ובניו עדיין לא הוקרבו לכהונה והם יקראו לתפקידם הרם רק מאוחר יותר, לאחר שבני ישראל יתבקשו לממן את בנית המשכן_^{^[מט]}. רש"י, מודע כתמיד לבעייתיות, ממהר לפוגג את המבוכה ועל חשבון כבודו השדוד של האל הוא מסביר שבמושג 'כֹּהֲנִים' האל כיוון לבכורי ישראל ולא לכוהנים של ממש. האל, שבע מרורים כתמיד, אינו מנסה אפילו לטעון שהוא מסוגל להתנסח גם בלי עזרה ונראה שהוא כבר התרגל לעובדה שרבניו לעולם לא יקבלו את משמעותם הפשוטה של דבריו. מוזר, עם זאת, שאף פעם לא עלה על דעתו להקדים רפואה למכה ולמנות לצידו חכם מייעץ שיגיהה את התורה עוד לפני הפצתה. הגהה מוקדמת הייתה, ללא ספק, חוסכת מהאל את בושת הניסוחים המרושלים ומונעות מחכמי ישראל לדורותיהם הרבה מאד מאמצים וכנראה גם לא מעט עגמות נפש.

מעשה העגל

סיפור חטא העגל הוא אחד 'הסיפורים המחנכים' שהומצאו במטרה להמחיש לעם ישראל את הסכנות הטמונות בסטייה מדרך הישר של הכוהנים. ספציפית, הסיפור מדגים את העונשים שיפלו על כל אלה שבוחרים לסגוד לאל באופן עצמאי ובמרומז הוא מכוון את המאמינים לציות מוחלט למצוותיהם של הכוהנים המוסמכים, המיוצגים כאן על ידי משה רבנו. עם זאת, שלא בכוונה ומבלי משים, הכתוב גם חושף את אופיו הדיקטטורי של משה ואת הסכנות במשטר התיאוקרטי שהכוהנים, באמצעות סיפורים מעין אלה, רצו להמיט על תמימי ישראל.

------------------------------------------------------------------------------------

בני ישראל ראו שמשה התעכב על הר סיני ומחשש שמנהיגם אבד להם הם מבקשים מאהרון שיעשה להם אלוהים חילופיים שיוביל אותם במסעותיהם במדבר. אהרון נעתר ומצווה על העם לפרוק את נזמי הזהב שבאזני נשותיהם ובנותיהם ולהביאם אליו. העם אסף את נזמי הזהב והביאם לאהרון וזה יצר מהם בחרט עגל מסיכה [נ]. בני ישראל הצביעו על העגל כמי שהוציאם מארץ מצריים ואהרון, מפחד ההמון, בונה מזבח ומכריז על יום המחרת כחג ליהוה. למחרת העם השכים קום, העלה עולות ושלמים וישב לאכול, לשתות ולצחק.

יום לאחר יצירת העגל האל הורה למשה לרדת חזרה אל עמו שסרח. האל ביקש ממשה להניח לו לעשות שפטים ולכלות את בני ישראל אבל משה, המבוגר האחראי, הסביר לו שהשמדת בני ישראל תאפשר למצרים לטעון שהאל היהודי הוציא את עמו ממצריים רק כדי שיוכל להורגם במדבר. בנוסף, משה מזכיר לאל את שבועותיו לאברהם, יצחק ויעקב בהן הבטיח כי ירבה את זרעם ככוכבים בשמיים. הטיעונים ההגיוניים משכנעים את האל והוא מתנחם ומוותר על השמדת העם.

לאחר הרגעת הרוחות, משה יורד מההר כשבידיו שני לוחות הברית שנכתבו בכתב ידו של האלוהים. יהושע שומע את מצהלות החוגגים וסובר שאלה קולות מלחמה אך משה מבין שאין הם שומעים קול ענות גבורה ולא קול ענות חולשה אלא קול ענות בלבד ואמנם, כשהוא קרב למחנה ורואה את המחולות סביב לעגל הוא מתרגז, משליך מידיו את הלוחות, שורף את העגל, טוחן אותו עד דק, זורה את העפר על המים ומשקה במים את בני ישראל.[נא]

אהרון, יד ימינו של משה ומי שימונה בקרוב לכהן גדול, מוצא עתה את עצמו במצב מאד לא נעים ולכן אין להאשימו אם הוא בחר לעקוף את האמת ולטעון שעגל הזהב פשוט קפץ מתוך האש, ללא כל מגע יד חורטת.[נב] דבריו משכנעים את משה שמייד משחרר את אחיו לאוהלו. עתה, כשאהרון כבר אינו מפריע לטבח המתוכנן, משה מזעיק את אוהבי יהוה והללו ממהרים להתקבץ סביבו, נכונים ומזומנים לבצע את כל מטלה שתוטל עליהם. למרבה הפלא מסתבר שבמניין אוהבי האל נמצאים אך ורק בני שבט לוי ומשה, ללא שהות מיותרת, שולח אותם להצטייד בחרבותיהם, לעבור במחנה משער לשער ולהרוג איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו [נג]. הלויים ממהרים לעשות כמצוות מנהיגם והם מתחמשים, עוברים במחנה משער לשער וטובחים שלושת אלפים איש מבני ישראל.[נד]

פירוש 'משך חוכמה' אינו מקבל את הפשט הרצחני ולדעתו הלויים הוציאו את העבריינים להורג רק לאחר שהללו עמדו למשפט צדק ונמצאו אשמים. בעל ה'משך חוכמה', רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, מסיק זאת מהכתוב עצמו: ידוע לנו שהאדם אינו רשאי לשפוט את קרובו ומכאן ברור שההוראה 'עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר'[נה] באה להורות ללויים להעביר כל נאשם מבית דין אחד למשנהו עד שיימצאו דיינים ראויים, היינו, דיינים שאינם משתייכים למשפחתו של הנתבע בדין. זאת, דרך אגב, גם מגמתו של תרגום יונתן לארמית בו הביטוי 'עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר' מתורגם כ-'עיברו ותובו מתרע סנהדרין לתרע בי דינא', היינו, משער הסנהדרין לשער בית הדין. ל'משך חכמה' ברור גם שהפסוק 'וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה'[נו] מלמד שמדובר בשער בית הדין הגדול שמונה 71 דיינים שהוא, לטענת סנהדרין ב:א, היחיד הרשאי לדון בעבירת 'העיר הנידחת'. הניסיון להבין את מאורעות המאה הארבע עשרה לפנה"ס לאור כללים הלכתיים שעוצבו יותר מאלף שנים מאוחר יותר אינו יכול שלא לשעשע אבל זאת דרכם של הרבנים. מבחינתם ההלכה היהודית, במתכונת המוכרת להם, תמיד הייתה ותמיד תהייה ומה שנכון היום לבטח היה נכון גם בתקופת בה בני ישראל עדיין מלו את בניהם בסכיני צור[נז] ומרחו דם קורבנות על תנוכי אזניהם[נח].

בדיון זה לא נעסוק בעיוות דינו של אהרון שמשום מה חמק מהעונש שהוטל על כל שאר העוסקים במלאכת העגל אבל לא נוכל להתעלם מקושיות אחרות שמעיבות במקצת על הצדק האבסולוטי. בעיה ראשונה מעלה הפסוק 'וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ'[נט], ממנו אנו אמורים ללמוד שהאל החליט לוותר על זכותו לטבוח בבני ישראל. מסתבר למרות ההתנחמות הוא לא וויתר על זכותו להשתולל ומייד לאחר שהלויים גמר לטבוח שלושת אלפים איש מבני ישראל אנו קוראים 'וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן'[ס]. את אהרון עצמו, דרך אגב, האל לא נגף ונראה שגם הוא השתכנע שיד אהרון לא הייתה במעל והעגל קפץ ביזמתו מתוך האש.

בעיה לא פחות מטרידה מתעוררת כשאנו למדים שמשה בחר לפתוח את פקודת המבצע שלו במילים 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'[סא] וזאת למרות שזמן קצר קודם לכן הוא עצמו הצליח להרגיע את האל הזועם ולגרום לו לוותר על 'הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ'. מסתבר שמשה שיקר כשהוא ללוויים כשהוא שלח אותם לטבוח באחיהם בשמו של אל שכבר ויתר על זכותו לפרוע בבניו החוטאים. הכיצד? האם גדול הנביאים לא היסס לסטות מהאמת הצרופה? האם שלושת אלפי הנספים חייבים את מותם לדבר שקר?

המדרש ממהר להסביר:

מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי'[סב] ולשום (ולשים) איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו (ובכל זאת) הוא אמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'.

אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל דנין (מסיקים ממידת הקל וחומר) ויאמרו לי - לא כך למדתנו רבינו: סנהדרין שהרגו נפש א' (אחת) מישראל פעם אחד בשבוע (שבע שנים) נקראת מחבלנית, מפני מה אתה הורג ג' (שלושת) אלפים ביום אחד?

לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ' וגו'.

(תנא דבי אליהו רבה פרק ד)

כלומר, משה שיקר ללויים וייחס לאל הוראה שלא יצאה מפיו משום שחשש מביקורתם ואכן, אין כל ספק שאמירת האמת הייתה מצביעה על סתירה בין תורתו של משה לבין מעשיו ולמנהיג הנערץ הייתה נגרמת בושת פנים גדולה. אין לנו להתפלא, אם כן, אם נמצאו לימים רבנים ששאבו השראה מגדול הנביאים והעדיפו להשיג את יעדיהם גם ללא כל סיוע מהאמת הצרופה.

מטרידה גם העובדה שלקריאה 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי' נענו, כך מדגיש הסיפור, רק הלויים ויש לברר אם בכל המחנה לא נמצאו אוהבי יהוה בני שבטים אחרים, ולו אפילו רק מקרב אלה שארבעים יום קודם לכן ראו את 'אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר'[סג]. איך ייתכן שקריאתו הזועמת של משה, 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי' לא הדליקה אורות אדומים אצל שאר בני ישראל והם בחרו להמתין במאהליהם בשעה שהלויים התחמשו והחלו לעבור משער לשער בחיפוש אחר הראויים לטבח. אם משה התכוון לקבץ אליו את כל תומכי 'יהֹוָה', איך זה שרק הלוויים שמעו את הקריאה ואף ישראלי אחר לא נזעק לדגל ולא הזהיר את בני שבטו מהטבח ההולך ומתממש? האם עולה על הדעת שקריאתו של משה לא תעורר 600,000 לוחמים שיתחמשו, יתגודדו וימנעו מכמה מאות לויים להיכנס למחנותיהם ולהרוג בהם ככל שנשאם ליבם?

בני שבט לוי הצטוו להרוג אפילו את קרוביהם והתמימים יכולים להסיק שגם בקרב הלויים היו כאלו שסגדו לעגל הזהב. זאת כמובן שטות. הלוויים הם הקצפת שעל העוגה שלימים ישרתו במקדשו של האל ולא יעלה על הדעת שגם הם חטאו בעבודה זרה ולכן ברור שהפסוק המקראי דורש פרשנות פחות פשטנית מזו שעלולה לעלות בדמיונם של קוראים שעדיין לא למדו לסמוך על האקרובטיקה הפרשנית של הרבנים:

איתיביה (הקשו) בני רב פפא בר אבא לרבינא: (הלא נאמר בשבחם של הלוויים) 'הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע'? (האם לא משתמע מכך שהיו לוויים שעבדו עבודה זרה?)

(השיב להם רבינא:) אביו - אבי אמו מישראל (אביה של האם שהיה ישראלי ולא לוי). אחיו - אחיו מאמו מישראל (האחים החורגים שלו שנולדו לאימו שהייתה ישראלית ולא בת שבט לוי), בניו - בני ביתו מישראל (הבנים שנולדו לבת שלו שבעלה היה ישראלי ולא לוי) – (ולכן האבות, האימהות, האחים והבנים שחטאו בחטא העגל לא היו לויים אמתים).

(יומא סו:ב)

המבצע עצמו יכול להרשים כל יחידה צבאית במיוחד לאור העובדה שכנגד שלושת אלפי חללי האויב אין הלויים סובלים אפילו אבדה אחת. ההפתעה במחנות השבטים הייתה מוחלטת והמותקפים כנראה לא הספיקו להתארגן לפני שגייסות הלוויים התנפלו עליהם. הדעת אמנם נותנת שקולות המלחמה במחנה אחד יגרמו לגיבורי החייל במחנה השכן להכין את עצמם להגן על נפשם, משפחותיהם ורכושם אבל מסתבר שבמקרה זה הדעת, וכנראה גם ההיגיון, טועים לחלוטין. הלווים טובחים ואיש אינו נחלץ לעמוד בפרץ. אנו כנראה לעולם לא נודע את כל פרטי האירוע אך האם יהיה זה נועז מידי להניח שהפעולה התבצעה בשעות הלילה, בעת שבני ישראל נמו את שנתם? האם איננו יכולים לראות בעיני רוחנו את גדודי הלויים פושטים בעת ובעונה אחת על שנים עשרה מחנות השבטים כשעלטת הלילה מכסה את פניהם ואת חרבותיהם הנוטפות מדם? האם נחרוג מגבולות הסביר אם נניח שמתוך הסיפור המקראי עולים הדיה של משטרה ששמרה בחרבותיה השלופות על השררה הכוהנית, בדיוק כמו הקלגסים ששמרו על המשטרים בברית המועצות, מזרח גרמניה ושאר הדיקטטורות הקומוניסטיות, הרובוטים שמבטיחים את שלטון משפחת קים בצפון קוריאה ומשמרות המהפכה למיניהן שמציפות את אולם האסלאם.[סד]

התיאוקרטיה הכוהנית כפתה על העם שכבה של שליטים, שהפעילה צבא של לוויים והמציאה הוראות אלוהיות שאפשרו לה לבדל את עצמה משאר העם:

(האל אמר למשה: כיוון) שהם (הלוויים) נאמנים לי אף בשעת פרוקו והקמתו (של המשכן) איני חפץ באחרים שיפרקוהו ויקימוהו אלא הם, הדא הוא דכתיב (כפי שנאמר) 'ובנסוע המשכן יורידו אותו הלויים ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים'[סה].

(הייתי) יכול (לומר ש)המצוה (חלה) על הלוים אבל אם עשו ישראל - רשות (אם ישראלי בכל זאת עסק בהקמת ופירוק המשכן אין בכך כל פסול אבל זה לא נכון כי) תלמוד לומר 'והזר הקרב יומת'[סו] (כלומר, לזרים אסור לעסוק במלאכה) וכן הוא אומר 'עשה סטים שנאתי לא ידבק בי'[סז] אלו ישראל (שאר שבטי ישראל) שסטו מאחורי המקום (האל) ועשו את העגל ושנאן המקום להיות גזברין (משרתים) שלו. ולא תאמר שלא יגעו בו (במשכן) ישראל (רק) בשעת מסעות אלא אף בשעת המחנות (החניות) לא יקרבו אליו אלא בני לוי, הדא הוא דכתיב (כפי שנכתב) 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו ... והלוים יחנו סביב למשכן העדות'[סח]. ולמה אני מזהירן שירחיקו ישראל עצמן מן המשכן? כדי שלא יהיה קצף עליהן שאינן ראוין להתקרב אצלו, הדא הוא דכתיב (כפי שנכתב) 'ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל'[סט] אבל הלוים הם ישמרוהו הדא הוא דכתיב (כפי שנכתב) 'ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות'[ע]. 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה יהוה את משה כן עשו'[עא] שרחקו עצמן מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן.

(במדבר רבה א:יב)

המדרש, באמצעות הפסוק 'ועשו את העגל ושנאן המקום להיות גזברין שלו', מנסה להצדיק את ההשתלטות של הכוהנים וקלגסיהם הלוויים - בני ישראל חטאו ולכן האל אסר עליהם להתקרב לקודש ולשרת במשכן. הלוויים נלחמו את מלחמתו ולכן הם נבחרו לשרתו. זאת, כנראה, הייתה גם כוונתו המקורית של המחבר המקראי שהמציא את סיפור עגל הזהב וליהק את הישראלים כחוטאים שנגזר עליהם להיות אזרחים סוג ב' ואת הלוויים כקנאים לאל שנבחרו לשרתו עד קץ כל הדורות.

הסיפור הזה מצטרף לסיפורים אחרים שנכתבו במיוחד כדי להכשיר את התיאוקרטיה שהכוהנים ניסו להמיט על עם ישראל ולבסס תקדימים שיעניקו להם ולמשרתיהם שליטה מונופוליסטית במוקד הפולחן וזכות בלעדית לדברר את האל הכלוא ולדרוש בשמו זרם בלתי פוסק של קורבנות, מעשרים, חצאי שקלים, ביכורים, פדיונות, מתנות כהונה שונות ומשונות ולבסוף גם 'תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ'[עב] 'מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ'[עג].

קולו של האל

רש"י, בעקבות המכילתא, גורס שבתחילה כל עשרת הדברות נאמרו בבת אחת ורק אחר כך הקדוש ברוך הוא חזר והקריאן דיבור אחר דיבור. הרמב"ן, לעומתו, קובע שמסורת האבות שבידיו מלמדת שבני ישראל שמעו והבינו את שתי הדברות הראשונות אבל מהדיבור השלישי והילך הם רק שמעו קולות שאת משמעותם הם לא הצליחו לפענח ולכן משה נאלץ לעמוד בתווך ולחזור על דברי האל בקול אנושי חד וברור. איך זה שקיימת מחלוקת לגבי העובדות המרכזיות בסיפור המכונן של הדת היהודית וכיצד הצליחה שרשרת המסירה האמינה עליה מסתמכת כל התורה שבעל פה להניב שתי מסורות מנוגדות וסותרות?

------------------------------------------------------------------------------------

בשני התיאורים, זה של ספר שמות וזה של ספר דברים, קולו הרם של האל הצליח להפחיד את בני ישראל ונשאלת השאלה: אם האל ידע מראש שהחיזיון האור-קולי יפחיד את ההמונים מדוע הוא לא הנמיך את עוצמת הקול בכדי לאפשר לכל אחד ואחד לשמוע את הדברים במו אזניו ולא באמצעות תיווכו של משה? יהוה לבטח רצה לזרוע מורא ופחד אבל לאחר שאפקט זה הושג מדוע הוא לא הפחית את כמות הדציבלים?

כשהוא רוצה האל דווקא מסוגל לדבר כמו בן אדם, כפי שניתן ללמוד מהסיפור הבא:

וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

וַיָּרָץ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְּנִי כִּי קָרָאתָ לִּי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב.

וַיֹּסֶף יְהֹוָה קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב.

וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת יְהֹוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר יְהֹוָה.

וַיֹּסֶף יְהֹוָה קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִשִׁית וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי יְהֹוָה קֹרֵא לַנָּעַר.

(שמואל א' ג:ד-ח)

מי שגרם לשמואל לחשוב שהדובר הוא עלי הזקן היה לבטח מסוגל גם לדמות את הקולות הצלולים והבהירים שבוקעים היום מכל מערכת כריזה מודרנית.

מכל מקום, קל להבחין בהבדלים שבין הסיפור בספר שמות לסיפור בספר דברים: בראשון העם ביקש ממשה לשמש כמתורגמן רק לאחר שהאל סיים את נאומו בעוד שבשני העם נבהל מהאש ולא התקרב להר ולכן משה נאלץ לעמוד בתווך ולתרגם את הנאום האלוהי במקביל לדברי האל. בתיאור המקראי רב הנסתר על הגלוי והרמב"ן ניצל את העובדה שבשתי הדברות הראשונות האל מתייחס לעצמו בגוף ראשון ובכל שאר הדברות בגוף שלישי בכדי לחשוף את הסיפור שמאחורי הסיפור:

ואני אפרש לך קבלת רבותינו: בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה וכך הם מפרשים 'משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל'[עד] ועל כן היו בהם דברי ה' עם משה שיאמר להם כן. והכונה היתה בזה כדי שיהיו כלם נביאים באמונת ה' ובאיסור עבודה זרה, כאשר פירשתי, לפי שהם העיקר לכל התורה והמצות, כמו שאמר 'הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים'[עה]. אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתם קול הדברים, ובשאר המצות יאמינו במשה בכל.

(רמב"ן על שמות כ:ז)

לשיטתו של הרמב"ן, העם נבהל כששמע את האל מרעים בקולו הגדול 'רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהֹוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהֹוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהֹוָה'[עו] וסרב להתקרב אל ההר ולכן משה נאלץ להתייצב בין האל לבין העם עוד לפני תחילת המופע. כשמשה ניצב בתווך, האל החל לדקלם את כל הדברות ברצף אחד - את שתי הדברות הראשונות, בהן האל מתייחס לעצמו בגוף ראשון, שמעו והבינו כל בני ישראל ואת שאר הדברות, בהן האל מתייחס לעצמו בגוף שלישי, כל בני ישראל שמעו מבלי יכולת לפענח את המילים ומשה, שעמד בינם לבין האל, היה צריך לתרגם עבורם את הקולות.

גישה זאת מחייבת אותנו לשתול את הבקשה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת'[עז] כבר לאחר הדברה השנייה ולא, כפי שכתוב עושה בטעות, אחרי כל עשרת הדברות אבל הרמב"ן, כפי שראינו[עח], אינו חש כל מחויבות לסדר הפסוקים והוא שמח לנייד אותם כל אימת שעולה לפניו הצורך או הרצון.

רש"י מאמץ גישה שונה לגמרי: בני ישראל שמעו בתחילה קול אלוהי שדקלם, בבת אחת, את כל עשרת הדברות ולאחר מכן הם שמעו את קולו של האל מפרט את שתי הדברות הראשונות ולבסוף את קולו של משה החוזר על שאר הדברות.

'אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה'[עט] - מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כך, מה תלמוד לומר 'עוד אנכי' ו'לא יהיה לך' (שתי הדברות הראשונות')? שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו.

(רש"י על שמות כ:א)[פ]

גישה זאת סותרת לחלוטין את שיטת הרמב"ן שהרי אם כל הדברות נאמרו בתחילה בבת אחת ורק אחר כך הקדוש ברוך הוא חזר והקריאן דיבור אחר דיבור אזי אין כל בסיס לסברה שאת שתי הדברות הראשונות בני ישראל שמעו והבינו בעוד שמהדיבור השלישי והילך הם שמעו את הקול אך לא הבינו את תוכן הדברים ומשה היה צריך לתרגם להם את הדיברות אחת אחר השנייה.

מה קורה פה? היכן היא מסורת האבות עליה היו אמורים להסתמך בעלי המדרשים ומפרשי המקרא? אנו היינו מצפים מאבות נאמנים שאינם רוצים להנחיל לבניהם דבר שקר שיפרטו בסיפורם כיצד בדיוק נאמרו הדברות: האם בקולו של האלוהים או בקולו של משה? האם בצורה ברורה ומובנת או בצורה מעורבלת וסתומה? האם מפי האל לבדו או בדואט של יהוה ונביאו? הפרטים הללו הם בלב ליבו של הסיפור וקשה להבין כיצד ניתן להמחיש את עוצמתו ומשמעותו של האירוע מבלי לתארם בצורה אמינה ומדויקת. האם הבנים יכולים להבין את נשגבות מעמד הר סיני כאשר אבותיהם משמיטים מהסיפור את הפרטים החשובים ביותר? האם יש בכלל משמעות למסורת שאיבדה את עובדותיה המרכזיות?

את מקורה האלוהי של התורה אמורה להוכיח מסורת עצמאית שהועברה מאב לבנו ועל כן עצוב מאד לגלות שמסורת זאת נבנתה למעשה כפרשנות לדברי התורה שבכתב ולחכמים בעצם לא היה מושג מה בדיוק התרחש למרגלות ההר.

בידי הרבנים מעגל קסמים נצחי המעניק גושפנקה אלוהית לכל דבריהם:

המסורת שהועברה מדור לדור מלמדת על מוצאה האלוהי של התורה שבכתב.

בתורה שבכתב חבויים רמזים וסודות אין קץ.

הרמזים שבתורה שבכתב מאפשרים לנו לשחזר את המסורת הבלתי כתובה שהועברה מדור אחד למשנהו.

המסורת המשוחזרת מלמדת על מוצאה האלוהי של התורה שבכתב.

וכך הלאה וכך הלאה, חוזר חלילה עד סוף כל הדורות.

דבריו של הרמב"ן ממחישים בצורה מצוינת את השימוש המרושל שהרבנים נוהגים לעיתים לעשות במושג 'קבלת אבותינו'. אם הרמב"ן באמת שמע מרבותיו שהאל דקלם את כל עשרת הדברות, אחת אחר השנייה, ורבותיו קיבלו מסורת זאת מרבותיהם והללו מרבותיהם וכך הלאה עד לימי משה רבנו, כיצד זה שבידי התנאים, האמוראים ורש"י הייתה מסורת שונה? נראה שהמושג 'קבלת אבות' לא תמיד מאפיין את שרשרת המסירה עד לימי מתן תורה ודי לה לדעה שנדרשה מהכתובים שתזכה להיחשב כמסורת אבות דור אחד או שניים לאחר שהומצאה.

קללת בלעם

מדוע האל שכביכול כתב את התורה לא היה מסוגל לספר סיפור בעל מוסר השכל פשוט, מבלי להעמיס על הסיפור משמעויות מוזרות ובלתי רצויות? לשם משל, הסיפור על קללת בלעם האל מנסה כנראה להראות שהאל מגן על בניו מפני תחבולותיהם של אויביו וחבל שתוך כדי כך הוא נאלץ לחשוף את עובדה שהאל היהודי נוהג להתרגז, מרבה לשנות את דעתו וחושש מהאלים הזרים שקללתו של בלעם עלולה להפעיל נגד עמו הנבחר.

------------------------------------------------------------------------------------

הסיפור על בלעם משתלב יפה עם שאר המבוכות שמקשטות את המקרא:

בלק בן ציפור, מלך מואב, שולח את זקני מואב וזקני מדיין לבלעם בן בעור כדי לשכור את שירותיו ולבקש ממנו לקלל את עם ישראל ולגרום לכך שהמדיינים והמואבים יוכלו לגרש את בני ישראל מתחומם. בלעם מבקש מהשליחים להמתין לתשובה עד למחרת בבוקר. בלילה אלוהים בא אליו ושואל אותו 'מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ'[פא]. בלעם כנראה אינו מצפה שהאל ידע בעצמו מי הם הבאים ומה רצונם והוא מפרט את זהות השליחים ואת מטרת הביקור. האל שומע את דברי בלעם ומצווה עליו: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא'[פב]. בבוקר בלעם מודיע לזקני מואב ומדיין שהאל של העברים, בו הוא והם לא מאמינים, אינו מרשה לו להיענות לבקשתם והם חוזרים לבלק ומספרים לו את החדשות המעציבות. בלק אינו מתייאש והוא שולח לבלעם משלחת שניה, מכובדת מהראשונה. גם הפעם בלעם מעכב את תשובתו עד לאחר שהאלוהים יתגלה אליו בלילה. במקרה זה האל חשב על טקטיקה חדשה והוא מרשה לבלעם ללכת עם שליחי בלק: 'אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה'[פג].

בלעם קם בבוקר, חובש את אתונו ומתלווה לשרי מואב אבל האל הספיק בינתיים לשנות שוב את דעתו, כפי שנאמר 'וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ'[פד]. אתונו של בלעם נעצרת באמצע הדרך ובלעם אינו מצליח לגרום לה להמשיך. התעלומה מתחוורת כאשר יהוה מגלה את עיניו של בלעם והוא רואה שהדרך נחסמה על ידי מלאך שמנופף בחרבו השלופה. בלעם המבולבל אומר למלאך: 'חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי'[פה] אבל המלאך בוחר לסיים את מפגן הכוח העקר ולומר לבלעם: לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר'.[פו]

נראה שלאלוהים קשה לגבש מדיניות עקבית לגבי בלעם: בתחילה הוא אוסר עליו להתלוות לשליחיו של בלק, אחר כך הוא משנה את דעתו ומרשה לבלעם ללכת בתנאי שיעשה רק את שיצווה אותו. בלעם אינו חורג מתנאי ההיתר אבל אלוהים מחליט בכל זאת להתרגז ובחרון אפו הוא שולח מלאך חמוש בחרב שלופה. בלעם מניח שמדובר פה באי הבנה והוא כבר מוכן לוותר על כל הפרויקט אבל מלאך יהוה מחליט, למרות הכל, לאפשר לו להמשיך בדרכו.

ברור שהאל ושלוחיו אינם רפי-שכל מבולבלים כפי שהם מתוארים בסיפור ולכן ברור שאמור להימצא כאן יותר מהנראה לעיין ובמעמקי הסיפור לבטח ניתן למצוא שפע של אמתות נצחיות, מחממות לב ופוקחות עיניים. גם אני חושב שניתן להפיק מהסיפור שתי תובנות עמוקות, אף שברור לי שאף פרשן שראוי לשמו לא ימהר לאמץ אותן:

האל סיכל את המזימה כי הוא באמת ובתמים האמין שבלעם נהנה מכוחות על-טבעיים ושקללתו אכן תזיק לבני עמו הנבחר. קללה של בני אדם היא לא יותר מאשר הבל פה, אלא אם כן המקללים מסוגלים לעורר באמצעותה אלים רבי כוח שמתגייסים לעזרתם. סביר להניח, אם כן, שהאל היהודי חשב שבלעם באמת עלול להפעיל אל זר כלשהו ולגרום לו לסייע למואבים והמדיינים במלחמתם נגד בני ישראל. כדי להקדים רפואה למכה האל שלנו מן הסתם החליט להטיל מורא בבלעם המסכן, להפכו לסוכן כפול ולגרום לו לברך במקום לקלל.

אלים נצחיים ומושלמים אינם מספרים סיפורים מבולבלים וכל אל תקני לבטח היה יכול לעצב סיפור הרבה יותר מוצלח שיעביר בדיוק את אותם המסרים. ברור, אם כן, שאת הסיפור כתב בן תמותה שחשב שיש להתגאות באל שמסוגל לסכל מזימות באמצעות המורא והפחד שהוא מטיל בליבם של חורשי הרעות.

סיפורי התנ"ך נכתבו במטרה להמחיש מחשבות והתנהגויות כוהניות, להעביר איומים סמויים, לחשוף תקדימים שמצדיקים את הדרישות של הכוהנים ולכוון לדרך הישר שאמורה לזכות את התמימים בהשגחה אלוהית. סיפור בלעם, לשם משל, מלמד אותנו שהאל שלנו משגיח על עמו ומסכל את המזימות של אויביהם ולכן על בני ישראל לנהוג כבלעם המפוכח, למלא את חוקיו ומצוותיו של האל, וכפועל יוצא, גם לשמוע בקול כוהניו. באותו אופן, גם סיפורי ילדים מנסים לחנך את הקוראים, להחדיר בהם פחדים שירחיקו אותם מסכנות עתידיות ולהרגילם בדפוסי חשיבה נורמטיביים. אבל, עם כל הכבוד לסיפורים הילדותיים של המקרא, סיפורי הילדים עושים עבודה טובה יותר. כשהילדים מגלים שאין בעולם זאבים רשעים ופיות טובות הם לומדים לחשוב בכוחות עצמם, להבדיל בין טוב לרע ולהפוך לבוגרים רציונליים. סיפורי המקרא, לעומת זאת, מטפחים אמונה עיוורת וצייתנות אין קץ. תכונות רצויות לאנשי הדת והרסניות לחברה בכללותה.

סיפורי המקרא משקפים את הפשטנות של תקופת כתיבתם ומהרגע שהם קודשו הם לא המשיכו להתעדכן. היום אנחנו עדיין קוראים סיפורים פשטניים שנועדו לקהל הרבה פחות מתוחכם והרבה יותר נאיבי. הפרשנים אינם רוצים שנחשוב על הסיפורים הנושנים כנאיביים, פשטניים ומלאי סתירות ולכן הם תמיד מוצאים דרכים חדשות ונועזות לסבך אותם, לצקת לתוכם עומקים, משמעויות ותובנות חדשות ולהפכם לכלים הרבה יותר מושחזים שימשיכו לשרת אותם במאמציהם להשליט על התמימים את האמונה ואת השררה הרבנית שתמיד מתלווה אליה.

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.